מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות גביית חוב · סימן ב
ראובן שהקדיש נכסיו והנה אלמנתו תובעת כתובה וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעל' הנז' יען לא נמצאו לו נכסים אחרים יורנו המורה לצדק' אם הדין עמה מאחר דמפורש בכתובת' דשיעבד לה מקרקעי ואגבן מטלטלי או דילמא אין כח בידה להוציא מן ההקדש.
תשובה לכאורה נראה דהאי מלתא תלי' דפלוגתא דאפליגו רבותינו האחרונים ז"ל בההיא דכתב הרא"ש בתשוב' הביא' הטח"מ סי' סמ"ך דהגם דמדינא דגמ' יש למטלטלי דין מקרקעי לגבותם מן הלקוחו' היכי דשיעבדום לו אגב מקרקעי מ"מ מפני תקנת השוק אין לגבות לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן הלוה שא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו וכתב ע"ז מרן הב"י וז"ל ודבר פשוט הוא שאין דברי הרא"ש אמורים אלא במכר או משכן הלוה דהתם הוא דאיכא משום תקנת השוק אבל לענין ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה תקנת השוק איכא הלכך דיינינן לי' כדינא שנתבאר בסי' ק"ד ופי' דבריו מרן עצמו בס' ב"ה דלא דמי למתנ' משום דגבי מתנה שייך תקנת השוק דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' ודמי' למכר משא"כ לענין ב"ח מאוחר ולפי שעתו ז"ל יראה דהכא נמי לעניין הקדש דיינינן לי' כדיני' דלא שייך בזה תקנת השוק אך הרב המבי"ט ז"ל בכמה מתשו' חלק על מרן בעיקר דין ב"ח מאוחר כנודע והנה מהרימ"ט חי"ד סי' ר"ן והש"ך סי' ט' החזיקו בסברתו של המבי"ט והם אמרו דכיון שנהגו שלא לטרוף ממשעבדי דלקוחות ומתנה גם בב"ח מאוחר שקדם וגבה אין מוציאין מידו ולא שני לן בין היכא דאיכא תקנת השוק להיכא דלא שייכא התקנ' ולפי שטה זו מהקדש נמי אינו יכול לטרוף דהקדשות כמשעבדי דמי כמ"ש הרשב"א בתשו' הביא' הב"י סי' קי"א וכ"נ קצת מדברי הטור בסימן קי"ג שכתב וז"ל וכתבתי למעל' סי' סמ"ך שאף על פי כן אין נזקקין לטרוף ממטלטלין המשועבדים משום תקנת השוק וסתמא דלישנא כל משיעבדי' במשמע ל"ש מכר או מתנ' ל"ש הקדישם או הגביהם לב"ח מאוחר והי' נרא' לי דפלוגתא דבתראי תליא בפלוגתא דקמאי הלא זה הדבר דהתו' בפ' השולח גבי הקדש מפקיע מידי שעבוד הקשו אמאי לא קחשיב נמי מכר כדאמר רבא עשה שורו אפותיקי אין ב"ח גובה ממנו ע"כ מוכח דהם מפרשי' דהא דאמר התם הקדש מפקיע מידי שעבוד איירי כשעשה שורו אפותיקי לחוד בלי שום אגב דאי ס"ל דמיירי כששיעבדם לו אגב קרקע מאי קושיא והלא בכה"ג אין המכר מפקיע שעבודו אלא ע"כ דס"ל כפשט דברי, רש"י ז"ל דמיירי שעשאן לו אפותקי לחוד בלי שום אגב ואפ"ה ס"ל דהא דהקדש מפקיע מדין שעבוד מיירי בהקדישם קדושת הגוף אבל לא קדושת דמים וכ"ש הקדש דידן שהוא לעניים שאינם אלא כמקבלי מתנה וגרע מינה וכן פירשו התוס' בערכין אמתני' דהמקדי' נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וחוב בדף כ"ג ד"ה משום דר' אבהו יע"ש ולזה נוטים דברי רש"י בכתובו' פ' נערה דף מ"ט גבי הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם יע"ש לכאורה סוגיא דשמעתין פ' גט פשוט הכי אזלא דגרסינן התם שכ"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אלמא דאפי' מלוה ע"פ מוציא מיד ההקדש ונראה דהיינו טעמא משום דשעבודא דאורייתא אלא דחז"ל אמרו שלא יגבה מהלקוחות משום פסידא דידהו ולגבי הקדש לא שייך האי טעמא ואע"ג דאוקמוה התם דאיירי ביש לו שטר למלוה לאו מהאי טעמא הוא וזה נראה שהוא דעת הרז"ה ז"ל בספר המאור יע"ש באותה סוגיא
עוד ראיתי להתו' פ' הגוזל קמא דף ק"ח ובכתו' פ' נערה דף מ"ט שכתבו דהא דאמר רבא פ' ח"ה עשה שורו אפותיקי אין ב"ח גובה ממנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסידנא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב"ח גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד יע"ש ומינה נמי גבי הקדשות והרי הדברים ק"ו דהשתא במתנה דדמיא למכר דאיכא למימר אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' אפ"ה לא תקנו חז"ל כ"ש גבי הקדש דל"ש להאי טעמא. אבל ראיתי להרשב"א בתשו' סי' תרי"ח שחולק על דברי תו' הנז' וס"ל דהא דאמר רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו דה"ה נתנו במתנה דהוי כמכירה כדאמרינן בריש פ' הנזקין וכן הדין בהקדש שהוא לעניים ע"כ. איברא דהא דמדמה הרשב"א ז"ל הקדש למתנה הרואה יראה דקשה לזווגם ולא ראי מתנ' כראי הקדש דמתנה שאני מטעמ' דקאמר התם בהנזקין דכיון דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' חשו חכמים לפסידא דמקבל מתנה אבל גבי הקדש ל"ש לומר כן. וא"ל דס"ל להרשב"א דכיון דהפקיעו חז"ל שעבודא דב"ח לגבי לקוחות ומקבל מתנה מעיקרא לא חל שעבודי' לגבי מטלטלי אפילו שעשאן לו אפותיקי דהרוא' בתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בסימן ק"ד יראה דס"ל דכל ששיעבד לו מטלטלי דבעל חוב בפי' מדינא חל שעבודי' עלייהו לעניין שאם באו שניהם כאחד אין לב"ח מאוחר בהן כלום דיש בהן קדימה כל שהם עדיין ביד הלוה. ונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל כמ"ש הר"ן פ' המדיר דכל היכא שאינו גובה ממקבל מתנה כמו כן אינו גובה מן ההקדש וטעמא שלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וצדקה ג"כ הרי הוא כהקדש לענין זה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין אמתני' דאמירתו לגבוה יע"ש למדנו מכל דברי הרשב"א ז"ל דאף בעשה שורו אפותיקי אין הב"ח יכול להוציא לא מהמקבל מתנה ולא מהב"ח מאוחר וכן נראה מדברי הרמב"ן הביא דבריו הב"י בסי' ק"ד וכן כתב הטור בסי' קי"ז ס"ד אף דאית לי' לב"ח קמא שעבוד עליהם וגובה מהיורשים מדינא וקודם לב"ח מאוחר כל שלא קדם ותפסם ואף דלא שייך טע' תקנת חכמים דבשלמא מן הלקוחות איכא טעמא דפסידא משום דלית לי' קלא אבל מן ההקדש ומב"ח מאוחר לפי סברת מרן הב"י לא שייכא כ"כ אמנם מדברי התו' הנז"ל נראה דכל שעשאו אפותיקי גובה ממקבל מתנה וכ"ש מההקדש כל שהוא בהקדש דידן דהוי קדושת דמים והיה נראה שגוב' מב"ח מאוחר שתפס ומיהו עדיין יראה דאפי' הרשב"א לא אמרה אלא סברא דלא שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל השתא דנהיגין לכתוב מטלטלי אגב מקרקעי הגם דמתקנת השוק נהגו שאינו טורף מהמשועבדים איכא למימר דהיינו דווקא במשועבדים דמכר ומתנה דשייך בהם תקנה כדי שלא יפסידו בני אדם אבל לשאר דברים דלא שייך בהו שום פסידא כגון הקדש או שנתנם לבניו דלא שייך לומר אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' כל כה"ג טורף הב"ח מידם שהרי שעבדם לו באגב והא דאינו טורף מן הלוקח היינו משום דכיון שנהגו שלא לטרוף מהמשועבדים משום תקנת השוק הו"ל כאלו התנה מעיקרא כן בשעת כתיבה ע"מ שלא יטרוף מהמשועבדי' דשייך בהו לתקנת השוק אבל חוץ מזה לכל שאר הדברים הרי הם משועבדים דאל"כ למאי הלכתא שעבדם לו אגב קרקע אם תאמר להיכא דלא הוציאם עדיין הלוה מידו שיהי' לו דין קדימה וכמ"ש מוהר"י מטראני חי"ד סי' ר"ן והש"ך סי' סמ"ך הא לאו מלתא היא דכי נמי לא כתב לו אגב הכי הוי דיש לו דין קרימה וכדכתב הרשב"א בתשו' שהביא מרן הב"י סי' ק"ד דכל ששעבדם בפי' מדינא משועבדים ומאי דאין מוציאין מיד הלקוחות היינו טעמא משום דלית להו קלא ואיכא פסידא דלקוחות שהרי כתב וז"ל ואע"פ שאמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אין ב"ח חוזר וגובה מהם וטעמא משום דחובת אביהם שנפלה להם דין מטלטלי דיתמי אית להו ולא משתעבדי לב"ח. הכא שאני ששעבד ראובן אביהם לשמעון ולוי מטלטלין בפי' וכל ששעבדם בפי' ואפי' שלא באגב ואע"פ שנפלו לפני יתומים ב"ח גובה מהם דהא טעמא דעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין ב"ח גובה ממנו היינו משום דלית לי' קלא הא לגבי יתומים טעמא דלית לי' קלא לא מעלה ולא מוריד וטעמא דמטלטלי דיתמי דלא גבי ב"ח מינייהו היינו משום דסתמא דמלתא אין דעת המלוה סמוכה עלייהו אבל כאן שפי' לו מטלטלין איגלי דדעתי' עלייהו והלכך גובה מהם ע"כ:
גם הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות דין ח' כתב וז"ל כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שיכתבו בכתיבה בין מקרקעי ובין מטלטלים וכתב שם ה"ה וז"ל מדברי רבינו נראה שאע"פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה הוא מן הדין מן היורשין אפי' מטלטלין. וכ"כ הרשב"א בסוף כתובות וכו' ע"כ. והטור אה"ע סי' ק' הביא דברי הרמב"ם הנזכר יע"ש הרי מבואר כדכתיבנא דכל ששעבדם בפי' מדינא משועבדים ואפי' שלא באגב וכן יש להוכיח מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' סמ"ך שכתב דאפי' לפי מנהג זה אם הי' ללוה שסר חוב על אחר ומכרו ב"ח גובה ממנו דלא שייך בשטרו' תקנת השוק דלא שכיח ע"כ ואם איתא כפי סברת הרב מהרימ"ט והש"ך דלא נכתב מטלטלי אגב מקרקעי אלא להואיל כשהם עדיין בידו של לוה שלא הוציאם מידו אבל לענין טירפא כמאן דלא כתיב דמי ומש"ה ס"ל דל"ש לן בין מידי דשייך בי' תקנת השוק או לא א"כ מאי מהני ליה להרא"ש טעמא דלא שכיח גבי שטרו' והלא כיון שמכרו ואינו בידו כמאן דלא כתיב דמי לענין טירפא:
והנה כבר נודע דרוב מנין ורוב בנין הסכימו לשטת מרן ז"ל כמבואר בתשו' מהריב"ל ומהרש"ך ומהרא"ש והר"ש הלוי והסמ"ע והרב בעל פ"מ ח"א סי' י"ד ושאר פוסקי' דכלהו קיימי בשטה חדא דבב"ח מאוחר דיינינן לי' בדיני' משום דלא שייך בי' תקנת השוק ואף לסברת המבי"ט ומהרשד"ם ז"ל שחלקו על מרן ז"ל בדין ב"ח מאוחר לא אתו עלה אלא מטעמא דסבירא לו' דגם בב"ח מאוחר שייכא תקנת השוק כמבואר בתשו' המבי"ט ח"א סי' קע"ז וז"ל ונראה דאיכא תקנת השוק טפי במה שגבה בב"ח מאוחר ממה שיש במקבל מתנה דלאו מידי יהיב ואפ"ה לא מפקינן מיני' וכו' ובח"ב סי' ה' כתב וז"ל ואפי' לדעת הרשב"א דבמתנה לא עשו תקנת השוק היינו דוקא גבי מקבל מתנה דאפי' לא להוי בי' תקנת השוק ליכא חשש דלא מידי חסרי' אבל גבי בעל חוב מאוחר דהיה חייב הלוה שנתן לו המטלטלים המשועבדים ואית ליה דררא דממונא כמו לבעל חוב הראשון פשיטא דאית ביה תקנת השוק ע"כ. גם מהרשד"ם פה"מ סי' שפ"א כתב וז"ל אבל בשני ב"ח שאחד קודם וקדם המאוחר וגבה לא נתברר בדברי הרא"ש אם יש בזה תקנת השוק ואמרינן מה שגב' לא גבה. ונראה בעיני דכ"ש הוא דהשתא במתנ' אם נתן אין ב"ח חוזר וגובה מן המקבל אפי' שנראה שזה המקבל אינו מפסיד כ"ש וק"ו דנראה לומר כן בב"ח דאם אתה אומר שגם בב"ח מאוחר שגב' מטלטלים יכול ב"ח הקודם לגבות ממנו אתה נועל דלת בפני לוין דשום אדם לא ירצה ללות שיאמר למה אלוה שמא יש לזה ב"ח קודם ממני וכו'. הרי מבואר מדברי המבי"ט ומהרשר"ם דאינהו גופייהו מרא דהאי שמעתתא החולקין על מרן בדין ב"ח מאוחר וס"ל דהיכא דלא שייכא תקנת השוק חזר הדין לסיני:
באופן דסברא זו של מהרימ"ט והש"ך במאי דר"ל דלא שאני לן בין מידי דשייך בי' תקנת השוק להיכא דלא שייך הוא נגד רובא דרבוותא שהרי בין מדברי מרן וסייעתו בין מדברי המבי"ט וסייעתו מבואר לאידך גיסא דכל עיקר מחלוקתם אינו אלא אי שייך תקנת השוק גבי ב"ח מאוחר או לא שייך וכיון שכן דון מינה ואוקי באתרין לגבי הקדש דלא שייכא בי' תקנת השוק ויש כח ביד האשה לגבות סכו' כתובתה שהקדיש בעלה שהרי שיעבד לה מטלטלי אגב מקרקעי דכל כי האי גוונא אזלינן בתר רובא כיון דמעות אלו שהקדיש הוא שהקרן יהי' קיים לעולם והריוח שיבוא מהם יתנו לת"ח שילמדו בישיב' בכל שנה ושנה וכל כי האי גוונא אין בהם זכיי' לשום אדם והרי זה ממון שאין לו תובעים כמבואר בתשו' מהרימ"ט חי"ד סי' מ"ה שכתב דבמעות שהוקדשו ע"מ שיהי' הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו צדקה לעניים או יתחלקו לת"ח ולבקור חולים נהגו היתר בפני רבני א"י להלוותם ברבית ואף הרא"ש יודה בזה משום דהני עניים לאו בעלי הממון מקרי כיון שאין להם בגוף הקרן כלום אינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא והפקיד המשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות הוא אלא לזכות העניים הוא משגיח ואין הענים מיוחדים דזה זוכה היום וזה למחר ולא קייץ להו אלא מחלקים להם לפי צורך השעה הכל לפי מה שהוא אדם ונמצא דאין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירותיהם דאין להם אלא לשעתם מה שנוטלים ונותנים לתוך פיהם ולאו בעלים מקרי אלו תורף דבריו בקוצר יע"ש וכיון שכן נמצא דמעות אלו שהקדיש המנוח הנז' אין כאן תפיסה בהם להקדש ואפי' היה בה מכח תקנת חז"ל להחזיק בהם הי' לנו כח להגבות מהם לאלמנה סכו' כתובתה דכל כה"ג לא אפוקי ממונא הוא דכיון שאין ההקדש תפוס בהם נמצא דאין אנו באין להוציא ממון מיד המוחזק בהם והמפקיד שמינה המקדיש נ"ע לפקח בענין זה לאו שלוחו של בעל המעות הוא כמו שנתבאר:
עוד אני אומר דאפי' הי' הדבר ספק שקול הנה האשה שעבודה וודאי כדת של תורה ולגבי הקדש מספקא לן אי שייכא בי' התקנה או לא ובענין כיוצא בזה ראינו להרא"ש בתשובה בענין תקנת ירושה שכל ספק שיארע בו יד התקנה על התחתונה וכתב מהרימ"ט חי"ד סימן מ"ם על דברי הרא"ש הנז' וז"ל ומסתמא שאפי' תפסו היורשים מוציאים מידם ואפי' אם היורשים היו חייבים לה מעות הבעל מוציאים מידם דיד התקנה על התחתונה וכן בתקנה שיחתמו ג' עדים בשטר כתב כיון שיש ספק אם נהגו לגבות בדיעבד בשנים אין למנוע לגבות מפני ספק תקנתכם ולכך כתב הרא"ש לענין שמיטה כיון דשביעית בזה"ז דרבנן אזלינן בי' לקולא דלא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיובי' דאורייתא ע"כ. הרי מבואר שהקילו כח התקנה דכל דבר שיש ספק בה חזר הדבר לדין תורה אפי' להוציא מיד המוחזק בנכסים ואף דמהריב"ל ח"א סי' מ"ו נראה דפליג בזה וגם הרב בעל פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א האריך בפרט זה והעלה דהמחזיק בנכסים מצי למימר קים לי אפי' היכא דיש ס' בתקנה הנה הדבר ברור דלא נאמרו דבריהם אלא גבי תקנת חז"ל דאלימא טובא וחמירי דברי סופרים אשר כח בהם להפקיע ממונא ואף בספק שיהי' בתקנתם ראוי שלא להוציא מיד המוחזק אבל תקנת בני העיר דרך התגרים שמתקנים איזו ענינים בטוב מו"מ לפי ראות עיניהם דור דור ומנהיגיו כנדון דידן שנהגו שלא לטרוף ממטלטלי המשועבדים מפני תקון העולם שלא יפסידו בני אדם בכה"ג וודאי דאין כח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם דאעיקרא דדינא אינו אלא מנהג בעלמא ובהא כ"ע מודו דאין ספק מוציא מידי וודאי כי ע"כ בהצטרפות כל הני טעמי תרוצי דכתיבנא נראה דיש ליפות כח האלמנה שיגבו לה סכו' כתובתה ממעות הקדש שהקדיש בעלה כאמור: