מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות אונאה · סימן יד
מי שמכר לחברו חפץ וא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה ונשבע הלוקח על זה אם יוכל מיד לתבוע אונאתו:
תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה וז"ל אבל במפרש אין בו אונאה כיצד חפץ זה שאני מוכר לך במנה יודע אני בו שאינו שוה אלא חמשים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל. וצריך להבין אמאי צריך לפרש כמה שיעור האונאה וכ"ת דכל שאינו מפרש כן אינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וכמ"ש רבינו קשה דהא בלוקח מבעל הבית קיי"ל דאין בו אונאה ואע"ג דהתם לא ידע כמה שיעור האונאה אפ"ה כיון דסתמא הוי כאלו אמר ליה שיש בו אונאה וכמ"ש הגאון ז"ל סגי והוי מחילה וגבי המוכר ונושא ונותן באמונה נמי שאין בו אונאה כתבו דהיינו טעמא משום דלא נחית אדעתא דשיוויו והכא נמי כל שאמר לו יודע אני שאינו שוה כ"כ ויש בו אונאה הרי לא נחית אדעתא דשיוויו:
וראיתי להטור בסי' רל"ב בדין מוכר ונמצא בו מום שהביא דברי הרמב"ם שצריך לפרש שיעור האונא' כדי שימחול וכתב עליו דזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחברו דבר שאין בו קצבה. ונראה דסובר הטור דהא דקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא חמשים לאו בדוקא הוא דצריך לפרש השיעור. ועיין מ"ש בסימן רכ"ז וזה הוא דעת קצת מפרשים שהביא ה"ה ז"ל שהברייתא לאו בדוקא ודלא כמו שהבין הל"מ. איברא דסוגיא דשמעתין הכי אזיל דקאמר הכא מי ידע דקא מחיל ופירש רש"י ז"ל הוא סבור שאין בו אונאה משמע דטעמא דלא מהני הוי משום דסבור שאין בו אונאה ומה שאמר לו על מנת שאין לך עלי אונאה פטומי מילי קאמר ושקר מדבר הא אי הוה מהימן ליה דיש בו אונאה מחילתו מחילה ואע"ג דלא ידע כמה הוי שיעור האונאה. איברא דבמס' סנהדרין אמרינן דפשרה צריכה קנין וכתב הרא"ש במציעא בפרק המקבל ואע"ג דמחילה אין צריך קנין הכא שאני משום דהוי מחילה בטעות דמצי לומר אלו הייתי יודע שיאמרו לי למחול כ"כ לא הייתי מתרצה ונראה דהכא נמי משיכת הכלי הוי קנין וגמר ומחיל איזה צד שיהיה ולדעת הרמב"ם ז"ל יש ליישב דס"ל דכל היכא דלא פירש לו שיעור האונאה לא גמר בדעתו למחול ובדעתו הוא לתבוע אונאתו מה שאין כן בלוקח מבעל הבית דליכא למימר דלא מחל ודעתו הוא לתבוע אונאתו שהרי אמרו הלוקח מבעל הבית אין לו אונאה וכיון דלא מצי לתבוע האונאה ע"כ גמר ומחל וכמו כן בנושא ונותן באמונה כמו שאכתוב בסמוך. ודעת הרמ"ה שהביא הנ"י בפרק השוכר את האומנין נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל אע"ג דקביל עליה כל מומין שבמקח אי אשכח ביה מום הוי מקח טעות כמו האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה ולכאורה נראה דאיירי אפי' כשאמר לו המוכר שיש בה מומין וא"כ קשה מאי מייתי מאונאה דהתם לא פירש לו שיש בו אונאה אבל הכא כבר פירש לו שיש מום במקח אם לא שמפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דצריך שיפרש המומין או שיעור האונאה ולדעת הי"מ שהביא ה"ה ז"ל דאין צריך לפרש כמה שיעור האונאה אלא כל כמה דפירש ליה דאית ביה אונאה סגי וה"ט שאין זה נחית אשיווי הדמים וכמו שפירש הגאון גבי נושא ונותן באמונה דאין לו אונאה משום דלא נחית אשיווי הדמים ועד כאן לא אית ביה אונאה אלא בסתם לוקח ומוכר דסתמא שוה בשוה קא"ל כמבואר בפרק הספינה אלא דצריך להבין מאי שנא ממכור לי באלו דיש לו אונאה ואע"ג דלא נחית אשיווי הדמים. וראיתי להריטב"א ז"ל שפירש בההוא דנושא ונותן כפירוש הגאון ז"ל וטעמא משום דחייתא דקיטרי קביל עליה וגבי מכור לי באלו דאיכא מאן דאמר דאין לו אונאה פי' גם כן דה"ט משום דחייתא דקיטרי קביל עליה והשתא קשה אם כן בנושא ונותן באמונה אי איירי שהזכיר לו לשון מכירה אם כן אמאי אין לו אונאה ומאי שנא ממכור לי באלו דאע"ג דחייתא דקיטרי הוא יש לו אונאה משום דמכור לי קאמר ליה ואי הוה אמרינן דדין הנושא ונותן לא הזכיר לו לשון מכירה הוה אתי שפיר איך שיהי' בנדון דידן שנשבע הלוקח שלא יתבע ממנו דין אונאה הרי זה גמר ומחיל ואע"פ שלא פירש לו שיעור האונאה ואף הרמב"ם ז"ל יודה בזה כנלע"ד: