מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות אונאה · סימן יא
ראובן לקח משמעון כ"כ יין והיה רוצה שמעון ליתן לו חביות אחרות ואמר ראובן איני רוצה כי אם חביות אלו אשר ראה וטעמם ואמר ראובן קודם גמר הקנין שיהיו מונחים שם עד שלשה חדשים ובתוך זמן זה נעשה יין זה חומץ וטוען ראובן כי היה מקח טעות:
תשובה בפרק המוכר פירות תנן המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואתמר עלה אמר ר"י בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ופריך ליה וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי ומשני לא צריכא דא"ל למקפה ע"כ סוגיא ההלכה שם ומינה איכא למילף דמוכר יין בסתם דוקא הוא דאינו חייב באחריותו משום דמצי אמר ליה לא איבעי לך לשהויינהו הא כל היכא דלא מצי טעין הכי כגון דגילה דעתו לוקח שרוצה לשתותו לאט לאט אם החמיץ קודם שהספיק לשתותו הרי הוא באחריות דמוכר וה"ט כמו שפירש רשב"ם ואיתיה בפרק איזהו נשך משום דמעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא יע"ש ולפי זה בנ"ד נמי שגילה דעתו הלוקח שרוצה לשתותו לאט לאט הרי זה ברשותיה דמוכר קאי כך הי' נראה לכאורה:
אבל כד מעיינן בה שפיר אין נראה כן מההיא דפרק איזהו נשך דקאמר שם אמר אביי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ופריך ליה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ע"כ ולכאורה איכא לאקשויי דמאי פריך ליה משום דהוי קרוב לשכר והלא מדינא ברשותיה דמוכר קאי אם החמיץ ומקח טעות הוי כיון דלא מצי טעין ליה לא איבעי לך לשהויינהו והתוס' תי' לזה דתקפה דהתם לאו היינו החמיץ ממש אלא קלקול בעלמא יע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מלוה והטור נראה שהם מפרשים לה כפשטא דתקפא דקאמר היינו החמיץ ולפי דבריהם צריך ליישב ונראה לע"ד דס"ל דההיא דקנקנים דמוכר דמצי א"ל הא חמרך והא והוי מקח טעות ה"ט משום דאמ"ל למקפא כלומר יין טוב שיוכל לשתותו זמן מרובה והוא הדין נמי באמר לו שיתן לו יין לשתותו לאט לאט דהוי כאלו פירש לו יין טוב ומשום הכי כי החמיץ בתוך הזמן ה"ז מקח טעות דאיגלאי מלתא למפרע שלא נתן לו יין טוב שאם היה יין טוב לא הי' מחמיץ דמעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היו ראוים להחמיץ ולפי זה בלוקח חביות ידועה כנדון דידן שלקח חביות ידועות לא שייך לומר מקח טעות כיון דבשעה שלקחו יין הי' ואי משום דהחמיץ השתא ואגלאי מלתא דלא הוה יין טוב מעיקרא מה בכך אטו מי א"ל המוכר או הלוקח יין טוב יין זה קאמר ליה כמות שהיא בתנאי שיהא לו שם יין והכי אמרו בפרק המוכר פירות מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין טוב מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין של חנוני דהיינו שהתחיל להחמיץ קצת וה"ט משום דזה קא"ל כמות שהוא:
והשתא אתו שפיר דברי הרמב"ם ז"ל והטור ביורה דעה שכתבו מותר ליתן דמי יין לחבירו על מנת שיתן לו יין טוב בניסן ולא הוי רבית שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היה ראוי להחמיץ ואחר כך כתבו מותר ליתן דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה ברשותך ואם הוזלה ברשותי שכיון שקיבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא עכ"ל והרי אתה רואה שחילקו בטעמם דבדין הראשון כתבו מטעם דמעיקרא דחמרא חמרא וכו' ובדין השני כתבו מטעם דקיבל עליה זולא ובודאי שיש נפקותא בין שני הטעמים אלו דלפי הטעם דכיון דקביל עליה זולא וכו' יראה דלא שרי לפסוק אלא כפי השער שבשוק דהיינו שיוויו אבל לפסוק כשער בזול לא דלא שייך תו לומר כיון דקביל עליה זולא וכמו שהארכתי בה' ריבית אבל לפי הטעם השני דאחמרא שפירא יהיב ומעיקרא דחלא חלא והוי מקח טעות יראה דאפי' לפסוק עמו בזול פחות משוויה שרי דכיון דאית ליה אוזולי אוזיל גביה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דבדין הראשון איירי בשנתן לו דמים על יין סתם ואז כיון דאחמרא שפירא יהיב דמי ואם החמיצה איגלאי מילתא למפרע דהוי מקח טעות משום הכי אפילו פסק עמו בזול שרי. משא"כ בדין השני דאיירי בנתן לו דמים על חבית ידועה וכמ"ש הטור והכי דייק ג"כ לישנא דהרמב"ם ז"ל דבחבית ידועה איירי והילכך לא שרי אלא בשנתן לו דמי החבית כמה שהיא שוה עכשיו בשער השוק וה"ט כמ"ש דכל שהיא חבית ידועה מדינא אם החמיצ' החמיצ' ללוקח אלא דמשום תנאה קא אתי עליה צריך שיהא קרוב לזה ולזה: