מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות אונאה · סימן טז
מי שמכר חפץ לחברו ואמ"ל הלוקח שאם יהי' לו אונאה עד כך וכך לא יתבע ממנו אונאתו אם יוכל עוד לתבוע אונאתו או לא:
תשובה באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא מהני משום דלא ידיע דסבור שאין בה אונאה צריך להבין דלפ"ז קשיא הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל דיש בה אונאה משום דהוי מעמש"ב ואלו גבי ירושה קי"ל דלא כרשב"ג ואע"ג דהתם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם וכמ"ש התוס' בריש פ' הכותב וגבי שביעית נמי קי"ל דאם אמר ע"מ שלא תשמטני בשביעית תנאו קיים והתם נמי לא ידע דסבר שיפרע לו קודם וכמ"ש התוס' פ"ק דמכות, וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שפי' דהכא גבי אונאה היינו טעמא משום דסבר פטומי מילי קאמר ליה ולאשבוחי דעתי' קא"ל ומהר"ר בצלאל ז"ל הביא בשם הריב"ש ז"ל דטעמא דאונאה משום דסבר אנא בדיקנא בזבני' אלין ושוו כמה דיהבנא אבל הכא שיודע שיש לו זכות בנכסים אע"ג דלא ידע אם ימות קודם מחילתו מחילה ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שכתב בפי"ב בדין אונאה דצריך שיאמר לו יודע אני שיש בו אונאה וכו' ואלו גבי מכר חפץ ונמצא בו מום בפט"ו כתב דכל שא"ל הלוקח כל שימצא במקח זה אני מוחל וקבלתי אותו הרי זה שפיר עכ"ד ומשמע מדבריו שם דאע"ג דלא ידע עדיין שיש לו מום הויא מחילה ולכאורה קשה דגבי אונאה כתב דצריך שיאמר לו יודע אני שיש בו אונאה אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דעד כאן לא בעינן שידע ואם לאו אין מחילתו מחילה אלא כשהתנ' המוכר דאז סבר הלוקח דפטומי מילי הוא דקא"ל מוכר ולא כיון למחול דסבר שאין בהם אונאה אבל היכא שהתנ' הלוקח ואמר ליה כל אונאה שימצא במקח זה עד סך מה אני מוחל לך הרי אנו רואים שנתרצ' למחול ואע"ג דלא ידע מחילתו מחילה ומידי דהוה אירושה דמהני ואע"ג דלא ידע שמת הוא קודם וכה"ג אשכחן בפ' השוכר את הפועלים גבי מתני' דמתנ' ש"ח להיות פטור משבוע' והשואל להיות פטור מלשלם וס"ד דתלמודא דמתני' ר"י היא דוקא דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר משום דממון ניתן למחילה ואע"ג דאיכא למימר מי ידע דקא מחיל דילמא לא תיאנס אלמא מוכח דאפי' היכא דלא ידע כל היכא דחזינן דגמר בדעתו למחול הויא מחילה וכי תימא א"כ מאי מקשה תלמודא בר"פ הכותב לר' דאמר תנאו קיים מההיא דאונאה ומאי קושיא דילמא אונאה שאני משום דסבר בדעתי' שאין בו אונאה וכמ"ש איכא למימר דלא פריך התם אלא כלפי מאי דקאמר דרשב"ג סבר כר"מ דאמר דאפי' בדבר שבממון תנאו בטל ואע"ג דנתרצה הבעל למחול משום דהוי מעמש"ב ורב נמי ס"ל הכי דחשיב מתנה עמש"ב אלא דס"ל דמתנה עמש"ב תנאו קיים ולזה פריך שפיר מאונאה דאית לי' לרב מעמש"ב תנאו בטל ואשכחן נמי דמחיל' מהנייא אפי' היכא דלא ידע מאונאה גופיה דקי"ל דאם שהה בכדי שירא' לתגר הרי זה מחילה ואע"ג דלא ידע והרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' י"ב כתב ז"ל ועוד תדע שהנכון שלפנינו כשרה ואפי' לא נאנס כלל סבור הי' שאין בידו יותר ונמצא שיש לו ואפי' כתב הריני מוחל לך בדלא אניס לא מהני עד שיאמר לו יודע אני שיש לי בידך יותר וכדתני' גבי אונאה וכו' עכ"ד אבל לפי מ"ש לעיל לדעת הר"מ ז"ל אין נראה כן ועפ"י מ"ש יתיישב שפיר דגבי נושא ונותן דאין לו אונאה פי' הגאון ז"ל דהיינו טעמא משום דלא נחית אדעתא דשיווי הדמי' והקשה על זה מהרי"ט בח"מ סי' י"ט דנהי דלא נחית על השווי אלא על הדמים שלקח בין שלקח ביוקר בין שלקח בזול ותהוי כמו שאמר בפי' ע"מ שאין לך עלי אונאה מ"מ אכתי לא ידע שיש בו אונאה דמחיל עכ"ד ולע"א אין כאן קושי' דע"מ שיש בו אונאה הוא סבר שאין בו אונאה ואאומדנא דידי' סמך דסבור דשוה כמה דיהיב ומה שא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה לאשבוחי דעתי' קא"ל ופטומי מילי הוא אבל בנושא ונותן באמונה דלא שייך לומר הכי שהרי סתם לקחו ע"מ ליתן כמו שלקחו בין רב בין מעט וחייתא דקיטרי סבר וקביל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' בכה"ג הוי מחילתו מחילה וכמ"ש לעיל איברא דכל זה ניחא לפי' הגאון ר"ח שפי' ההיא דנושא ונותן באמונה דבסתם לקחו ולא פי' בשעת המקח בכמה לקחו דהא ודאי לאו אאומדנא דידי' קא סמיך שהרי עדיין לא ידע כמה אלא חיותא דקיטרי קביל עליה בין רב בין מעט אבל לפי מ"ש הר"מ ז"ל שמתחלה אמ"ל כך וכך לקחתיו עדיין מצי לטעון סבור הייתי שכך היה שוה ודמי למכו' לי באלו דיש לו עליו אונאה אע"ג דלא נחית אדעתא דשויו וחייתא דקיטרי הוא אפ"ה כיון דאמר לו בלשון מכיר' יש לו עליו אונאה כלומר דסתם מכירה היא שוה בשוה כמבואר בפ' המוכר פירות דף צ"ה: