אור ברסלב
מחזור ויטרי תמוז ואב

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

תמוז ואב

הלכות פורים

סימן רס

רס.
מפי ר' אברהם נ"ע:

כול"ן אצ"ל תמו"ז וא"ב:

אחד בניסן הוא פסח. הוא שבעה עשר בתמוז הוא תשעה באב. וסימניך השביעני במרורים הרוני לענה: ת': תרי בניסן בו שבועות. וחנוכה. בזמן שמרחשוון חסר. אבל בזמן שהוא מלא. חנוכה בג' בניסן. שהוא יום אחד (אחד) [אחר] שבועות: תלתא בניסן ראש השנה וסכות. ד' בניסן שמחת תורה. ה' בניסן צום כיפור: וסימניך א"ת ב"ש ג'ר ד"ק ה"ץ ו"ף:

סימן רסא

רסא.
א"ת ביום ראשון של פסח. ט' באב. ב"ש. שני לו שבועות. ג"ר. שלישי לו ראש השנה. ד"ק. רביעי (רביעי) לו קרית התורה. ה"ץ. חמשי לו צום כיפור. ו"ף. ששי לו פורים: והר"ב ר' אליקים נתן סימן מובהק במועדים שלא יטעה אדם בהם:

אם היום פורים: למחרתו בטול שמורים: יקרא לשליש ליל שמורים: קדש לרביע יום הבכורים: יתקע לחמשי תקיעה ושברים: מפר לערב ששי חרמות ונדרים: השביעי הוא יום הכיפורים: ליום אכילת מצות וממרורים: ויקונן בירמיה מספד תמרורים: יקיים החזון מקרא השביעני במרורים: חוק נרות ולהלל גומרים: זמן מתן תורה לעם אדירים: קוף מזבח ערבה צריך בזמרים: שלשתם ביום תמים מתחברים: וזכר לדבר כי נר מצוה ותורה אור: נר. חנוכה. ותורה. מתן תורה. אור. יום ערבה: שמדליקין הנרות. שקורין צירייש: וביום פורים הוא ל"ג בעומר. וזכר לדבר שם האחד פל"ג: פורים. ל"ג בעומר: לעולם ביום תשרי סוכה: ביום גדליה כיפור: ביום אדר פורים: ביום פורים ל"ג: ביום ניסן. פסח: ביום י"ז בתמוז ט' באב: לעולם לכל החדשים כשראש חדש שני ימים מונין משני. והמלא אינו ראש חדש אלא יום אחד. והחודש הבא אחריו שני ימים. ויום ראשון הולך אחר המלא כדי למלאותו. ובזמן הבית היו מונין י' ימים עד יום הכיפור מיום שני של ראש השנה. ואחר החורבן מונים מיום ראשון: ע"כ ת': בי"ז בתמוז מתפללין סליחות: כעניין חמשה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז. נשתברו הלוחות וביטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף (אפוסמוס) [אפוסטמוס] את התורה והעמיד צלם בהיכל:

וקדמונים פייטו בעניינים:

שבת שלאחר י"ז בתמוז מפטירין דברי ירמיהו. ומצמצמין. גורעין ומוסיפין. ומתקנין הפרשיות ומחברין. או מפזרין הפרשיות כדי שתהא נקראת הפרשה תחילת הספר שהוא אלה הדברים לשבת שלפני ט' באב. כדי שיקראו בתורה איכה אשא לברי. ומפטירין בחזון ישעיהו איכה היתה לזונה: ובשבת שאחר ט' באב קורין ואתחנן באותו סימן קומו וצלו:

ואלו הם סימני הפטרות מי"ז בתמוז עד סוף החומש:

דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש:

סימן רסב

רסב.
דברי ירמיהו. שמעו דבר י"י. חזון ישעיהו. נחמו. ותאמר ציון. ענייה סוערה. אנכי אנכי הוא מנחמכם. רני עקרה. קומי אורי. שובה ישראל. דרשו שוש אשיש: בשבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה. כדי ליזהר על התשובה. ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין דרשו. על שהוא מצוי אף ליחידים. כדאמרינן פ"ק דראש השנה. דרמינן קראי אהדדי. כתב מי כי"י אלהינו בכל קוראינו אליו. וכתוב דרשו י'י בהמצאו ומשנינן כאן ביחיד כאן בציבור. ובעינן. ויחיד אימתי. ומשנינן (בעצרת) [בעשרת] ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים: ואם יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות מפטירין להאזינו שוש אשיש על שנעשיית מעיל צדקה שנמחלו עוונותיהם. ויש מפטירין וידבר דוד. עד מגדול ישועות מלכו. ואין מדלגין ממנה כלום. וכן נוהגין במייאנצא. שירה לשירה. וכשמפטירין שובה ישראל אומר כולה עד ופושעים יכשלו בם. מתחילין ספר יואל ומפטירין עד סוף הספר ולא יבושו עמי לעולם. וכשמפטירין ענייה סוערה. לפי שאין בה אלא י"ב פסוקים מתחילים אחריה דרשו שבאותו העניין ומסיימים ההפטרה במקרא זה אשר לא יכרת. ולכך אנו עושים סימן מן ההפטרות לפי שאין משנין אותם מכסדרן. וכמו שאנו אומרי' אותם בשנה זו כך אנו אומרי' אותם בשנה האחרת. שלש הפטרות ראשונות שהן דברי תוכחות אומ' אותה מי"ז בתמוז עד ט' באב. שהן דברי תוכחה. כדי להוכיח את ישראל. כאשר הוכיחום הנביאים על ירושלם. ויש ביניהם ג' שבועות בכל שנה. והאחרונות שכולן נחמה אומ' אותה מט' באב עד יום הכיפורים. כדרך המנחמים לנחם מעט מעט. שהאומ' לנחרב נחמה יותר מדאי דומה כמי שאומר למחזיר על הפתחים למחר אתה מלך שאינו מאמין. כמו שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה וגו'. לפיכך נחמו. ותאמר ציון. אע"פ שהיא נחרבת אל תאמר שהיא נעזבת. ואחר כך ענייה. לפיכך הקדימוה לאנכי. אנכי אנכי הוא מנחמכם. מאחר שניחמה הק' בחסדיו שוב אינו קורא לה נוחמה. ועד כאן ניחמוה נביאים. מיכן ואילך הוא מנחמה. ואחר שקיבלה תנחומים פוסק לה כמה טובות וגדולות: רני עקרה. קומי אורי. שוש אשיש: ת'. וזה סידור ר"ת. וזה לשונו. סימן הפטרות מדברי ירמיהו ואילך עד אחר שבעה עשר בתמוז מפטירין לעיניין פרשיות מן התענית ואילך. דש"ח נו"ע ארק"ש ד"ש. הכל לפי הזמן ולא לפי הפרשיות. תלת דפורענותא. לפני ט' באב. שב דנחמתא. לפי הקללות שבמשנה תורה. מכריזים דברי נחמות. ולעולם שוש אשיש משב דנחמתא. ודרשו ושובה תרתי דתיובתא. בין שחולקין אתם נצבים שאו' דרשו לוילך משה. ובין כשאין חולקין שהרי אומרים בצום גדליה דרשו. שהוא אחר ראש השנה מיד. ואחריו שובה: ויש שקורין שובה בין ראש השנה ליום הכיפורים בשיש שבת בין יום הכיפורים לסוכות. ומאחרים שוש אשיש לאותו שבת שבין יום הכיפורים לסוכות. ואומ' משל. סהדין ניצוחייא דאזלינן לקרבא ונקטין לוליבא בידיהון. וזה משל הדיוט הוא ואינו עיקר. וטעות הוא בידם. שהרי בפסיקתא תהיה מדי חדש. (ונפסיק ת') [ובפסיקתא] דבאתי לגני סדורות תרתי דתיובתא. לבסוף. ועוד דאמרינן בבבא בתרא גבי סדרן של נביאים דסמכי נחמתא לנחמתא. ועוד שונה מכוונת לשאילת מטר. דמשלימין ביואל. ובחג נידונין על המים. ומכריזין עליהם לפני דינים. ועוד שיפה צעקה לאחר גזר דין. כדאמר בראש השנה שאם פסקו להם מים מועטין בראש השנה הקב"ה מורידן בזמנן. ולפי קללות השנה סדרו רבותי' הנחמות כנגדה. ואתם ניצבים היא מקללות של משנה תורה. ולפיכך תיקנו לה שוש אשיש. שהיא נחמה. ומשום שתכלה שנה וקללותיה סידרו רבותי' קומו ותקעו. דאי לא תימ' הכי. הוה להו לאתקוני עולו. ותקעו. כי תבא. וכמה עינייני תפילת גשמים אנו מתפללין עד הושענא רבה. שהוא זמן גזירת גשמים. ולפיכך נכון לומר שובה אחר יום הכיפורים. אם חלה שבת אחריו דעיקרה לגשמים. מוי"י נתן קולו לפני חילו. עד ולא יבושו עמי לעולם: כך העתקתי הסדר מכתב יד רבינו ר' יוסף בר שמואל טוב עלם. וכן הורה רבינו יעקב: העתקתי מכתיבת הרב שמשון מפלאירא: עד כאן ת':

סימן רסג

רסג.
בתלמוד ירושלמי אמר מר הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא הוא. ורוב הגאונים שבלותיר נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משנכנס אב עד ט' באב. וערב ט' באב פת ומלח ומים דיש שמקדימין מי"ז בתמוז עד ט' באב לנהוג כן. והגאון ר' יצחק בר' יהודה היה אוכל ערב תשעה באב ביצה אחת בלבד כעין אבילות. וסמך לנוהגין כן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין קודם תשעה באב:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה