אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות פורים

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות פורים

סדר פורים

סימן רמז

רמז.
הילכות פורים ומגילה לרב יהודאי גאון פסוקות וקצובות וקלות:

בפורים אסור לעשות מלאכה. מזכירין על הניסים בתפילה ובברכת המזון. וכן בחנוכה: ובמגילה מברך ג' ברכות קודם קרייתו מנ"ח. מקרא מגילה. שעשה ניסים. שהחיינו. ולאחר שיקראנה מברך האל הרב את ריבינו. עד האל המושיע. בערב וביום אחד בלבד: וחייב אדם לאכול סעודת פורים ביום. וצריך לקרוא את המגילה בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה. הרוצה לצאת לדרך מותר לקרוא את המגילה בא' עשר לחדש אדר השני. בזמן שיש ציבור. ובזמן שאין ציבור. קורין בי"א בי"ב בי"ג בי"ד. והבא מן הדרך לאחר הפורים ולא קראה קורא אותה עד ט"ו ימים. ויוציא בה ידי חובתו. וזהו שלא בזמנה. ואם הולך בשיירא או אם הוא בכפר יכול לקרותה בין בספר בין במגילה ויוצא בה ידי חובתו. אבל בציבור לא יצא ידי חובתו אלא במגילה של קלף שהוא מן גויל. ובלבד שתהא תפורה בגידין בכל יריעה ויריעה בשלשה מקומות. ושיהו משולשין בכל מקום. אבל אם תפורה בפשתן או במשי או בכל דבר אחר פסולה. ואם במגילה הנתונה בין הכתובים קרא לא יצא. והני מילי בציבור אבל יחיד נפיק בה ידי חובתיה. ויחיד או מי שלא שמע או שלא קרא את המגילה מרישא עד סיפא לא נפיק בה ידי חובתיה. וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת. ואם טעה או נאנס יחזור אותם מראש. ואם קורא ומתנמנם כגון שקורין אותו ועונה וכשמזכירין אותו ונזכר זהו מתנמנם יחזור בפסוק שלו ויקרא. אבל ישן כגון שקורין אותו ואינו עונה וכשמזכירין אותו אינו נזכר זהו ישן ואסור: נשלמו: ע"כ ת':

והקורא את המגילה בציבור כורך וקורא בה כספר תורה. ורשאי הוא לפסוק בכל מקום שירצה. בין בסוף פסוק. בין באמצע פסוק. וכן מנהג בשתי ישיבות. והכי נמי אמ' רב עמרם גאון ריש מתיבתא. וכן כתב רב יהודאי גאון. הקורא את המגילה בציבור כורך וקורא בה כספר תורה ואינו פושטה כאיגרת. שבשתי ישיבות (ובית) [ובבית] רבינו שבבבל ובכל מקומות (ישר') [של א"י] קורין אותה כספר תורה: וכן עמא דבר: ת'. ורב היי גאון אמר מנהגא דחזנא קורא ופושטה כאיגרת. אבל הקורא וכורך כספר תורה לא חזא לנא: בערוך בערך מגל: ויש שנהגו לחבר הפסוקים משום דנקראת אגרת. ולא היא. דיש להוכיח ממגילה נקראת דאינו. מדקאמר התם עשרת בני המן ועשרת. צריך למימר בנשימה אחת. ולא קא' איש ועשרת. ואי מסתבר ליה למה צריך לומ' ועשרת: ומדקא' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופר"ח כמזוזה. אלמ' כמזוזה היא לכל דבר. ויש לעשות לה זיונין כל שעטנ"ז ג"ץ. דמזוזה. גנ"ז. תלתא תגין לכל חד וחד: ש'. בב"ג. ט' ב"ג. ע' ב"ג. ץ'. ב"ג: ונתתי סי' להם. מעלין בקודש ולא מורידין: שעטנ"ז ג"ץ. וח' דחור גדולה מכל האותיות. מאלפא רבתי. במסורת הגדולה: וכן ז'. דויזתא. זעיר: ות' דותכתוב אסתר. וי"ו דויזתא גדולה. כדא' במגילה. ובמסכת סופרים פי' דלא כפי ר"ת. דפי' צריך למימתחיה בקריאה ולא בכתיבה. ובמסכת סופרים צריך לממתחיה כמודייא דלברות. בפ"ר י"ג. ובפרק השוכר את הפועלים. האלהים צריך וי"ו כמודיא דלברות. פי' מודיא. משוט של מלחים. לברות. שם נהר: משום דכולהו בחדא זקיפה אזדקיפו: ועיקר: מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך. אמר אביי לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך. כדרב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתם כו': לפניה מנ"ח. ולאחריה. הרב את ריבנו. והכי אמ' מרנא ורבנא משה גאון ריש מתיבתא. מגילה מעין ברכה דיליה קא חתים. ואע"ג דא' הרב. והדן. והנוקם. והנפרע. חתים הנפרע. לעמו ישר' מכל צריהם. ואית דאמרי האל המושיע. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו. הנפרע לעמו ישר' מכל צריהם. האל המושיע:

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על מקרא מגילה: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה: ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: וקורא את המגילה בעמידה: ולאחר קרייתו אומ': ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם האל הרב את ריבינו והדן את דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו. ברוך אתה י"י האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע:

סימן רמח

רמח.
וזה פיוט מיסוד אנשי כנסת הגדולה:

אשר הניא עצת גוים. ויפר מחשבות ערומים. בקום עלינו אדם רשע נצר זדון מגזע עמלק: גאה בעושרו וכרה לו בור וגדולתו נוקשה לו לכד. דימה בנפשו ללכוד ונלכד. בקש להשמיד ונשמד מהרה: המן הודיע איבת אבותיו. מעורר שנאת אחים לבנים ולא זכר רחמי שאול. כי בחמלתו על אגג נולד אויב: זמם רשע להכרית צדיק. ונלכד טמא בידי טהור. חסד גבר על שגגת [אב] רשע הוסיף חט על חטאיו: טמן בלבו מחשבות ערומיו. ויתנכר לעשות הרע. ידו שלח בקדושי אל כספו נתן לאבד זכרם: כראות מרדכי כי יצא קצף ודתי המן נתנו בשושן. לבש שק וקשר מספד. גזר צום וישב על האפר: מי זה יעמוד לכפר שגגה. למחול חטאות עון אבותינו. נץ פרח מלולב. הן הדסה עמדה לעורר (ישינדי) [ישנים]: סריסיה מבהלים להמן. להשקותו יין חמת תנינים. עמד בעושרו ונפל ברשעו. עשה לו עץ ונתלה עליו: פיהם פתחו כל יושבי חלד. כי פור המן נהפך לפורינו. צדיק נחלץ מיד רשע. אויב ניתן תחת נפשו: קיימו עליהם לעשות פורים ולשמוח בכל שנה. ראית תפילת מרדכי ואסתר. המן ובניו על העץ תלית: שושנת יעקב צהלה ושמחה. בראותם יחד תכלת מרדכי. תשועתם היית לנצח. ותקוותם בכל דור ודור: להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו הבוטחים בך: כי אתה מגן לצדיקים ומושיע לעמו ישר' בעת צרה:

סימן רמט

רמט.
ניגון הפורים לר' יוספיה: וזה פתרונו:

יום שַקָם שבט. לשון המקרא דגבי ישועת ישר' תפס לו. דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישר' ומחץ. כשיקום שבט ומחץ. שקם. כמו שקם. כמו שַקמתי. תומכיי. הה"ד בי תמך ימינך. וצדיקים תומכים. שח גבהות. פסוק הוא. ושח גבהות אדם. ועוד כת' וישח אדם וישפל איש. ודרשי' איש זה המן. אותו שר שהיה לראש. זה המן. נשפל. מטה המן. תחת נעצוץ. סמך המשורר על אגרת מגילה דדריש האי קרא על מרדכי והמן. תחת נעצוץ. שעשה עצמו ע"ז. וכת' בע"ז ובכל הנעצוצים וכל הנהלולים. יעלה ברוש. זה מרדכי שהיה ראש לבשמים שנא' ואתה קח לך בשמים ראש. ומתרג' מירא דכיא: כדאמ' פ' בתרא דחולין מניין למרדכי מן התורה שנאמר ואתה קח לך בשמים מתרג' מירא דכיא: ובקום רשע. פ"ה ובקום רשע לדור וקם שאון בעמך. ודרשינן רשע זה המן. וקם שאון. שנתחייבו שנאיהם של ישר' כלייה. ולכך מלא וקאם. שהנפילה הייתה אתמלאה אלמלא שלא עשו אלא לפנים מה שנשתחוו לצלם די הקם נבוכד נצר. כדאמ' במגילה וקם שאון בעדת ישראל הגולים בגלות בבל. עד שמע הצור נאקם. שאותו יום נפילה בי"ד באדר בו ביום נגאלו. ללמדך כמה גדלו נפלאותיו של הק'. וזהו יום הולדת הצרה. כמו יום הולדת פרעה. ולפיכך נקוד (הולְדַת) [הוֶלדֶת]. שהוא כמו יום הולדת הצרה. ויקנא אל. פ"ה ויקנא י"י אל עמו. לעשות נקמות. כמעשהו. הוא בקש להרוג היהודים ונהפוך הוא אשר יהרגו אותם. בסאסאה. לזר. להיות לזר כלפי ישר'. ונקם הבורא נקמתו. כדת מה לעשות בבכור שטניי. לשון המקרא הוא. יאכל בדיו בכור מות. ותניא הוא שטן הוא מלאך המות. ובלשון תלמוד בסוף ט'ו נשים. בכור שטן הוא. שהיה חריף ובקי ומעניש ומבייש בני אדם וממית. כמו השטן שממית בני אדם. וכן בקש המן להיות מלאך המות להשמיד להרוג ולאבד. ודת הוא למחות של עמלק כדכת' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. שלא ישאר מגזעם לא שורש ולא ענף. וזהו ולשרש. תיבה הפוכה. כמו ותבואתי לשרש. כמו לדשנו. להסיר דשנו. עד שיתשלו מן העולם. ולשון המקרא דכת' ברשעים נקט. לא שורש ולא ענף. ודרשי' לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא. ולפי שתפס לו דרך שרשי האילן תפס תלישת האילן ושרשיו. ומספר ובא שהאל נקם. כאשר מחה יהושע שהיה ראש מחנה ישר' ובא משבט אפרים את עמלק. כדכת' ויחלש יהושע את עמלק ואת. עמו. ולכך תלה המשורר על מחייתו ומלחמת יהושע זה המעשה. לפי שנוסד במדרש עתידות מלחמת עמלק. כדכת' כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. ודרשי' במגילה. זאת מה שכת' כאן ובמשנה תורה. זכרון מה שכת' בנביאים על ידי שאול. בספר שמואל. בספר. מה שכת' במגילת אסתר. והזכירו קודם לשל שאול. והתחיל בחרוזתו השלישית סיבה היתה. כי על ידי סיבת שאול קם המן לישר' להיות שטן. כדאמרי' במגילה ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. שאלמלא קטליה שאול לאגג לא מתייליד המן דגרים צערא לישר'. ויסד המשורר שכמו כן היתה סיבה לכפר על חט שאול שלא הרגו לשמעי שיצא ממנו מרדכי. שהקים האל מזרע שאול איש שהרג אותו צר שקם נגד ישר'. ומספר ובא כי סיבת לידת המן על ידי שהמלך שאול בן קיש ויך מחנה עמלק על שכת' בהם ראשית גוים עמלק. וכת' ויחמול שאול על אגג. עוד שאר שורש בסנה. כמו והסנה איננו אוכל. ונשאר בו שורש שלא נהרג אגג מיד ויצא ממנו המן שהיה מיצר לישר'. ולפי שרשעים נמשלו להמן המשיל כך. כאשר יסד המשורר בחרוזה רביעית קוץ מכאיב. הה"ד דכת' כקוץ מונד כולהם: ויש גורסי' נענש קישי ויחמול. העם על אגג והמקנה. שנסתלק ממלכותו על שם ויחמל. כדכת' נחמתי וגו'. אבות אכלו. שאול שהיה אב למרדכי שבא מזרעו. הקהו את שיניו. ועל שם שהוא משל בתלמוד אנו אין לנו אלא [שלש] אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. וזה היה עת חומסין אותי שגוזלין אותי משיעבוד היוצר. שהשתחוו לצלם לפנים. אז רבו עלי. לולי קדוש. אלמלא צור קדוש ישר' אשר שת תחתי בוססי' אותי. ולהודיע קדושות שמו עשה שהם לא עשו אלא לפנים. ופסוק הוא ציינו בוססו את נחלתינו. תחתי לכתוש. לפי אגרת מגילה נקרא' יסד כן. דגחץ ליה המן למרדכי כי ארב ביה אסוסייא דמלכא בעט ביה. כאשר יכתוש האויל במכתש. תחתי. ואתן ארם תחתיך. ודרשי' בברכות. אל תיקרי אדם אלא אדום. ועמלק מזרע עשו הוא.... ודוש. שדש ובעט בו. כדקא"ל מרדכי להמן. ואתה על במתימו תדרוך: פרח בראש. אית דגרסי' פרה. לשון פרה ראש הכת' ברשעים. והיא היא. פרח הוא הקוץ. מוסרח הוא מכאיב. לשון כאב בקוץ. על שם שמגדיל לנוגע בו. ויקם אל. ושם כנגדו איש שבא לכפר על חט שאול. ויקם אל. פ"ה. ויקם אל מושיע לעמו את אהוד. וכאן עשה גדר שהיה נפרץ. מאחי שאול. מקרובי שאול. כמו כי אנשים אחים אנחנו. שהיו מרדכי ואסתר ממשפחת שאול. והיו גורי. שבא משבט יהודה שנקרא גור אריה יהודה. ומבנימן שנקרא בנימן זאב יטרף. ולפי אגד' מגילה יסד כן. דאמרי' קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני. אביו מבנימן ואמו מיהודה וזה שאמרו לו אם מזרע היהודים שבא משבט יהודה שנא' בו ידך בעורף אויביך לא תוכל לו: וימן המן. פ"ה בריש דניאל. וימן להם המלך. וברשעים כת' בקהלת כדגים שנאחזים במצודה רעה בהם יוקשים בני האדם. וכן אירע להמן. גם באבדתו של האל. פ"ה בשיר של פגעים. באברתו יסך לך. על בת דוי. על בת ישר' שהיא אסתר שהיתה דות לב. כדכת' ותתחלחל המלכה מאד. שלבשתה רוח הקודש באברתו. או יש לומ' דאכנסת ישר' קאי. שהיו דוי לב. ונראה כפירוש הראשון דאאסתר קאי. וזה מוכיח. לומר מה תראי מאנוש. שכשנסתלקה שכינה ממנה כשהגיעה לבית צלמי' ואמרה אלי אלי למה עזבתני. וחזרה רוח הקדש אליה. לאמר מה תראי מאנוש. אחשורוש או המן. רגע. יסד כן על נפילת הרשעים שהיא בפתע פתאום. כדכת' כדגים שנאחזים. לפי רגע. וכת' חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. זו היא אסתר שהמתינה מעט קט עד שיעבר זעם אחשורוש. שבאו ג' מלאכי השרת אחד שמתח עליה חוט של חסד כדאית' במגילה. ונהפך שירי המן. וכבוד משתא שנשתבח בו. לוויי שאירע לו. אמנם יש לומר שיסד כן על שם שכבוד שאחשורוש עשה לו. נהפך לו לוויי. שכשבא מגינת הביתן אמי ווי מברא ווי מביתא. כדרשי' במגילה. (שקיש) [מקיש] שיבה לקימה. מה קימה בחימה. אף שיבה בחימה. כאשר זמם. המן. לענוש מרדכי הצדיק. פ"ה ועשיתם לו כאשר זמם. במדה שמדד שחשב לתלותו על העץ אשר הכין לו. ופ"ה גם ענוש לצדיק לא טוב: על אחת כמה וכמה שאין טוב לרשע צדיק. ולכך נענש בסאסאה: יזכר אל בית יעקב. שבח זו צריכין להזכירו. כעת צאת ישר' מבית פרעה שסח לי יאורי ואני עשיתיני. כדא' במגילה מאי דרוש. ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממיתה לחיים לא כ"ש. ובגאולת מצרים אמרו שירה דכת' השיר יהיה לכם כליל חג התקדש. ודרשי' בערכין ליל המקודש לחג טעון שירה:

לא מצאתי פי' יותר:

יום שקם שבט תומכיי. שח גבהות צר היה לראש. מט המן לפני מרדכי תחת נעצוץ עלה ברוש: ובקום רשע לדור וקאם. שאון ומהומה בעדת גולים. עד שמע נאקם. צר מצרה יום הולֶדֶת. ויקנא אל לנקום נקמות. מעשהו לדר כדת. מה לעשות בבכור שוטניי. מה. למחות ולשרש עד תלוש. כאשר מחה ראש מחניו. איש אפרתי ויחלוש: מט: סיבה היתה מאז במולכו בן קיש. ויך מחנה. ראשית (א) גוים ויחמול. עוד שאר שורש בסנה. אבות אכלו בוסר תמול ותקהינה שיני בניהם אחריהם עת חומסיי: הם: רבו עלי לולי קדוש. ישראל שתלי בוססי. תחתי לכבוש לכתוש ודוש: מט: פרח כרוש נצר אגג. קוץ מכאיב שהגדיל כאב. ויקם (ב) אל עושה סייג. מאחי שאול. גורי זאב. וימן המן לאחוז כדג. במצודה רעה. גם באברתו יסך על בית דוי. באברתו. לאמר מה תיראי מאנוש. רגע נהפך שירו לוויי. כאשר זמם צדיק ענוש. מט: יזכר אל בית יעקב. יום צאת מבית סח לי יאור. נין עשו אין דם לעקוב. מחמם אחיו השאיר שאור. יקבו אוררים ארור וקוב. למועד יחשכו צר ואור. נכון לו יום חשך ולי שרים. חבוש י"י את שבר עמו: את שברי. גם יד הוללי. קדקד וזרוע עד יבוש: מט: הבו לצדיק מפרי. ידיו שם עולם לצבי. בלשן בלשונו שת צרי. לְחֳלְיֵינו בצר שבי. האיר בן יאיר עם מרירי יום ותעש בת אביחיל לכן כדיי. זכר למו. כזכור לראש. הם האבידו למאבידיי. שורש פרה לענה ורוש: מט: אחר:

סימן רנ

רנ.
ארור המן אשר בקש לאבדי. ברוך מרדכי היהודי. ארורה זרש אשת מפחידי. ברוכה אסתר בעדי: ארור המן אץ לנפצי. ברוך מרדכי בתחינה חלצי. ארורה זרש גפרית לחצי. ברוכה אסתר דפקה להעליצי. ארור המן האגגי. ברוך מרדכי וזרעו בחגי. ארורה זרש זממה למוגגי. ברוכה אסתר חן נשאה להשגיא: ארור המן טיפש משונה. ברוך מרדכי היהודי ומשנה. ארורה זרש כל יענה. ברוכה אסתר לומר במענה: ארור המן מולי שינן לשונו כחץ. ארורה זרש סחה יעשו עץ. ברוכה אסתר עלצה את יועץ: ארור המן פור הפיל לכלות שושנה. ברוך מרדכי צעק בתחינה. ארורה זרש קריאה קריאה. ברוכה אסתר רננות רינה: ארור המן שובר וכובה. ברוך מרדכי שלום הרבה. ארורה זרש תימח שמה. ברוכה אסתר תיזכר לטובה: ארור המן. ברוך מרדכי. ארורה זרש. ברוכה אסתר. ארור המן. וארורים בניו. וחרבונא זכור לטוב: כל אלה הארורים והברוכים נוסדו על פי מסכת סופרים: אחר.

סימן רנא

רנא.
יום שאת ויתר. קיימו לדור דורים. מרדכי ואסתר לעשות ימי פורים: צלצלי משושים. אקראה בניב שיחיי. אזכרה לניסים. נפלאו בתוך אחיי. יטפו עסיסים. יזלו במלקוחיי. כוס. מיין [יין] רקחיי. כוס יהלוך במישרים: מרדכי: חש באף חרונו. בן אגג עמלקי. חשבה ימינו. לעקור עצי מתקי. בעצת לשונו. שלחו אדון צדקי. גואלי וחזקי [וצדקי]. גואלי. לי ידך [ירד] בגיבורים: מרדכי: קום קרא רננים. הזמן עלי המן. עם עדת זנונים. שח בפח אשר טמן. דם בני נפנים. אתנה מקום דמן. עוז לרם ונאמן. (עוז אענה) [אקראה] בקול שירים: מרדכי:

ועומד החזן ואומ' ואתה קדוש. וכל סדר קדושה: יתגדל: תתקבל: פיטום הקטרת: קדיש: ואם מוצאי שבת הוא לאחר סיום תפילת לחש אומ' קדיש שלם. וקורא את המגילה: השלימה עומד לפני התיבה ואומ' ויהי נועם וכל סדר קדושה. ואינו אומ' ובא לציון. אלא בשאר מוצאי שבתות. לפי שאין גאולה בלילה: ת'. ויש מקומות שאין אומ' ויהי נועם בלילה ההוא כלל. אלא מיד לאחר מקרא מגילה אומ' ואתה קדוש. וכן בתשעה באב כשחל להיות במוצאי שבת אחר איכה אומ' מיד ואתה קדוש: ת':

סימן רנב

רנב.
שחרית מתפלל שמונה עשרה ומזכיר על הניסים בהודאה. סיים תפילתו או' קדיש עד דאמירן. ולפיכך אין אומ' הלל בפורים לפי שקריאת המגילה עולה לו להלל. כדאמ' רבא פ"ק דמגילה. קרייתה זו היא הלילא. ויש אומרי' לפי שאין אומ' הלל על נס שבחוצה לארץ: ת'. ובספר ילמדנו כת' למה אין אנו אומרי' הלל בפורים כחנוכה. והא כת' להשמיד להרוג ולאבד. אלא מלמד שאין קורין את הלל אלא על מפלתה של מלכות. ומלכות אחשורוש היתה קיימת. אבל במלכות ייון כיון שכילה אותו הקב"ה התחילו נותנים המנון) ואומרי' לשעבר היינו עבדים לייון ועכשיו להק'. הרי הללויה הללו עבדי י"י ולא עבדי ייון. אבל הכא הללויה הללו עבדי י"י ולא עבדי אחשורוש. אכתי עבדי אחשורוש אנן. כך מפורש בילמדינו. ובתלמוד בבלי במגילה: ת': ומוציא ספר תורה בגדולה ורוממות. וקורין בו ג' בפרשת ויבא עמלק. כל אחד ואחד ג' פסוקים. קדיש: ואחריהם מקרא מגילה. ומחזיר ספר תורה לתיבתו בהלל והודאה: ויש שמחזירין למקומו לכבדו. ושוב חוזר וקורא את המגילה פותח בתהילה וסדר קדושה: ת'. התחיל לקרות את המגילה מברך. מקרא. ניסים. ואינו אומ' שהחיינו. מידי דהוה אחנוכה שאינו אומרו מיום ראשון ואילך. (כד בכמה) [כדאיתא בבמה] מדליקין. ומידי דהוה אסוכות שבלילה אומ' אותו ולא בשחרית אכסא דקידושא. ולא אשכחן יום אחד שנאמר זמן בערב ובבקר. ואותו שנהגו כך על שלא כדת הן עושין. ואני ראיתי מקומות שאומ' זמן בערב ובבקר משום פרסומי ניסא גם ראיתי שבמקום שקורין את המגילה שם אומ' סדר קדושה ואין הולכין לפני התיבה ומנהג כשר הוא. ויש מדייקי' מפ' במה מדליקין ולא אמרי' בבקר ניסים מדקא' גבי נר חנוכה סיום ראשון ואילך אינו מברך אלא שתים. מאי ממעט לאו זמן דנס כל יומא ויומא איתיה. מכלל דבמגילה שאין הנס מחדש ביום שבלילה התחלת הנס ואין מחדש יותר דלא מברכי' אנס. אבל בחנוכה שבכל יומא הוא מחדש ובא כשהוא דולק יותר אמרי' נס: כ"ש: ורש"י כתב כשם שבלילה מנ"ח כך ביום מנ'ח: ת': וקורא את המגילה. ואומ' הרב את ריבנו: כו'. ואומ' פיוטין אילו:

סימן רנג

רנג.
מושיע ומגן לנו חוסים. מופתיו הרבה והגדיל ניסים. מירור הוא המתיק מאום עמוסים. מלוכה הלביש מוכתר בנימוסים: נודן רשע באשר אינה. נין ימיני כלאו בגדיו שינה. נפש אויבו צדיק עינה. נותץ טמא נשיר רינה: חשב בלבו מחשבת און. חשוק חמור לכלות כיון. חשבון שקליו נהפכו לתבן. חריצת משפטו סקילה באבן: משורש נחש יצא צפעוני. מרשעים רשע משל הקדמוני. מוקדם לתולדתו תולדות העצני. מכונה בשמו ממוכן ללשני: בהתחברם עלי גדול וקטן. בשמה הפריחה צלוחית של פלייטון. בנזק הצר מהרה לסטון. באשר דבר המלך ושלטון: רבת ריבי צדיק ונושע. רפסת רודף החשת ישע. רצצת קרנות שיני רשע. ראש מחצת מבית רשע: יבולע יקולל תקולל חלקתו. ימחה יכרת תיפח נשמתו. ירקב שם רשעים כאש פשתן לנעורתו. יבורך צדיק בזכר מנוחתו: קובצו עלי בפח ללוכדיני. קלקלת עצתם מעריצים פרציני. קמו זידים מחיים לנתצני. קרבת ביום אקראך ותעניני: ומה אשובה לכל תגמוליך. ומי יספר עוצם חיליך. ומי יוכל ערוך אליך. ומי ימלל תהילות גודלך: תוקף ניסיך מי יספרה. ייחודך להעריץ שבחך להתגברה. איילת השחר גבורתך לעוררה. לך י"י הגדולה והגבורה: להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו כל הבוטחים בך כי אתה י"י מגן לצדיקים ומושיע לעמך ישר' בעת צרה:

סימן רנד

רנד.
אחר: לר' אברהם אבן עזרא:

קוראי מגילה. הם ירננו אל אל. כי מקום תהילה היתה לישר': אחרי בלותי ואני בעיר בבל. נמשלה עדתי כִאָנִי בלי חובל בא זמן פדותי. על ידי זרובבל (א) נבדלה קהילה. נבדלה. מֵעויל ומתנאל. ותהי סגולה עם שתיל שאלתיאל: בא דבר אגגי. החזיק בפור ידו. באדר להורגי. נהפוך להשמידו. אתנה הגיגי. בו ואזכרה אידו. ואמת נְקַלַה. ואמת. זאת לאל. וכן יואל. לעשות וכלה. אדבאל ומגדיאל. רועצים כעשן. נמשלו בתוך כבשן. בן אגג ככושן. קם ושב כבן בשן. מרדכי בשושן. מר דרור עלי שושן. כן שנת גאולה. כן. אל יצו לעם (לדל) שואל. עד לבית תפילה. יעלה להר אל. (יעלו וההראל): מעשה וניסים. שית לך (בך) לעד נאמן. גם בחיכך שים. צוף ומן. דבר המן. לך שתה עסיסים אחרי אכול משמן. אל זכור תחילה (בגילה). אל זכור. (גם שנה בימי) [ואמור ומי] כאל. תחזור חלילה. כוס פדות ובא גואל:

ולאלתר יאמר ובא לציון גואל: סדר קדושה: קדיש כו':

ואין לומר למנצח מזמור לדוד משום דכת' יענך י"י ביום צרה. וצרה בפורים לא מדכרינן לפי שנא' בו יום משתה ושמחה: וגם אין לומר שיר מזמור לאסף: ת': ונר' שאומרי' שיר מזמור לאסף. כדי לסמוך שיר ממפלתן של רשעים למגילה שהיא מפלתן של רשעים: ת': וכן למחר בט"ו. אין אומרי' למנצח מזמור לדוד. ואין נופלים על פניהם בשניהם. משום שנאמר להיות עושים את שני הימים האלה שמוקפין בט"ו בשושן. וכפרים בי"ד. וא' במגילת תענית. יומי פורייא אילין דלא למיספד בהון ואמרי' פ"ב דתענית לאסור של זה בזה. ושל זה בזה: ת': ואסור לכפרים ולעיירות גדולות שאין מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לקרות את המגילה ולקרות בפרש' ויבא עמלק כי אם יום ארבעה עשר לבדו: וכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר בלבד: וכן הלכה: מצ' בן שמעי בן קיש. בן בית ראשון. ובן בית שני. קיש עולה בחשבון ד' מאות ועשר כמו שעמד בית ראשון. שמעי ד' מאות ועשרים. כמו שעמד בית שני. ומרדכי היה בבית ראשון שנאמר אשר הגלה מירושלם. ובבית שני. דכת' בעזרא (הבאים) [אשר באו] עם זרובבל [ישוע] נחמיה שריה רעליה (ומרדכי) [מרדכי] בלשן: כ"מ: ת':

סימן רנה

רנה.
פיוט אחד מרבינו יצחק מדנפירא:

יונה בחגוי. סלע נחבאה. ונפשה בקצוי. ארץ נכלאה. ופנים מסוה. נתנה כי יראה. ומה שר שוה. קולה לבוראה. ומצאה. ומצאה. בהשקט ונרפא ונרפא ונרצה עונה ומלאה צבאה: צמחה ישועה. וששון ושמחה. בעדה נשמעה. והיתה רווחה. ויתד נקבעה. וצהלה זנוחה. ואל אֵל שוועה. נשמע וצווחה. ונחה. נחה. השקט ובטחה. ורומם קרנם. וקרן נבואה: ונרצה: חסדי י"י. אזכיר תהילות. אשר רב לעוייני. והציב גבולות. למספר בחוניי. ושיר המעלות. ישוררו נבוניי. וסיללו מסילות. ועולות. ועולות. צללו מסילות. ויונה נצפנה. בכל התלאה: ונרצה: קוראים בעת צר. אלהים בחמלו. במגדל במבצר. רחפם בצילו. וכל טוב נאצר לעמו בנוחלו. ואויב הצר. ומאנוש סכלו. וצילו. וצילו. סר מאהלו. תשורר ברינה. בית השנואה: ונרצה: חזקה ימיני. בבן איש ימיני. ורמה קרני. בצורי וקיני. האיר ואוני. נהפך לאוני. ותאות רצוני. בבן צפעוני. ועיני. ועיני. כרקב מלשני. ראתה ועדה. ליום פור נקראה: ונרצה: חז"ק:

סימן רנו

רנו.
ראש חדש ניסן הבא בשבת מפקי ג' תורות. וקרן שיתא בעיניינא דיומא. וחד קרי ובראשי חדשיכם. ומפטיר קרי החדש הזה. עד בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ומפטיר בראשון באחד לחדש: דמפרשת החדש קסליק. ולא בהשמים במאי. אלא היכ' דקרי בראש חדש: לעולם קורין פרשת צו את אהרן. קודם הפסח: ופרשת וידבר. במדבר סיני. שאו. שהוא תחילת ספר קודם עצרת. וצומו בט' באב קודם ואתחנן. ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה. וסימניך פקי"ד ופס"ח. מנ'ו ועצר"ו. צומ"ו. וצל"ו. קומ"ו ותקע"ו: וזהו שאמרו חכמים ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם ועצרת. ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מה טעם כדי שתכלה שנה וקללותיה. שאף עצרת ראש השנה לאילן הוא. שכך שנינו פ"ק דראש השנה. ובעצרת על פירות האילן. וכל סימנין הללו אין זזין ואין משתנין מקומן לא בשנה פשוטה ולא בשנה מעוברת: ובצרפת אין משתנין כל הסימנין הללו אלא פקי"ד ופס"ח שהוא נוהג בשנה פשוטה ואינו נוהג בשנה מעוברת. שפעמים שקורין זאת תהיה המצורע קודם הפסח. וסימן סגי"ר ופס"ח. ובה"ח מעוברת. ובה"ש מעוברת קורין אחרי מות קודם פסח: וסימנך פטי"ר ופס"ח: או אוח"ר ופס"ח:

סימן רנז

רנז.
והקורא קללות שבתורת כהנים אינו מפסיק בהן. שכך שנינו אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. מאי טעם לפי שאין אומרי' ברכה על הפורענות. וכיצד יעשה. אמרו חכמים כשהוא מתחיל מתחיל ג' פסוקים למעלה מהקללות וכשהוא מסיים. מסיים בפסוק שאחריהם. ואמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים. אבל שבמשנה תורה פוסק. ומאי טעם. הללו דאם בחוקותי בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד ומפי עצמו. (ופעם) [והעם] לא נהגו אפילו באותם של משנה תורה: שנינו במסכת סופרים. באחד בניסן הוקם המשכן. וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום. וכל אחד ואחד עשה יום טוב ביום הקריב את קרבנו. לפיכך אין אומרים תחנונים ואין נופלין על פניהם כל ימי ניסן. ואין מתענין עד שיעבר ניסן אלא הבכורות שהם מתענין בערב פסח. והצנועים כדי שיכנסו למצות מצה לתאבון:

סימן רנח

רנח.
ויש מקומות שאין נוהגין ציבור ליפול על פניהם משנכנס ניסן. משום דאמרינן במגיל' תענית מריש ירחא דניסן. כו'. ולא היא. דבטלה מגילה תענית. כדמסיק פ'ק דראש השנה. הילכתא בטלו. והילכתא לא בטלו. ופריך הילכתא אהילכתא. ומשנינן לא קשיא הא בחנוכה ופורים לא בטלו הא בשאר יומי בטלו:

סימן רנט

רנט.
ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה. כדאיתא בסדר עולם רבא. ובפ"ר עקיבא. ומקחו של פסח מבעשור. והיה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. אמר להם הק' עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו. להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו המצריים היו רוצים להנקם מהם. והיו מיעיהן מרותחין. ובאש נדעכים. ונידונין ביסורין. וחלאים רעים. ומרים. ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה