מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי
סדר פורים
סימן רמב
רמב.
בפורים שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ומזכיר בהודאה על הניסים: על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות פדות ופורקן שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה: בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז. ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו והשבת לו גמולו בראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ. וכשם שעשית להם ניסים וגבורות בימים הזה כן עשה עמנו י"י אלהינו פלא וניסים לטובה בעת הזאת: על כולם: ובברכת המזון מזכיר על הניסים בהודאה. דא' רב ששת כתפילה. מה תפילה בהודאה אף בברכת המזון בהודאה וחייב אדם לקרות המגילה בארבעה עשר ביום ובלילה. דא"ר יהושע בן לוי חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום. שנא' אלהי (אקרם) [אקרא] יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי (תהילים כ״ב:ג׳): וא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס:
סימן רמג
רמג.
המבקש לצאת בדרך ורוצה לקרות המגילה בי'א בי"ב בי"ג. אם יכול ליקח עמו מגילה יעשה כל תקנה שיוכל ויקח אותה כדי שיקרא אותה בזמנה. ואם אינו יכול יקרא אותה בי"א או בי"ב או בי"ג ולא יברך כמו שמצינו בכפרים. כמו שאמרו חכמים. דתניא חנניה אומ' חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים: מיכן אנו (להימן) [למדין] שאע"פ שזמן מגילה בי"ד. משום מים ומזון תיקנו להם חכמים להקדים. וכל שכן בשאינו יכול. ואי איפשר לו שמשימין אותו כבני כפרים. מקל וחומר: מקרא מן ויהי בימי. עד לכל זרעו: מיהו אל יקרא אותה שלא בזמנה אלא בעשרה. דאמ' רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. שלא בזמנה קורין אותה בעשרה. ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. ועד כאן לא פליגי אלא בזמנה. אבל שלא בזמנה הכל מודים שאין קורין אותה אלא בעשרה. והילכך אם קרא אותה בזמנה בעשרה מברך לפניה ולאחריה. ואם היו פחות מעשרה. אל יברך לא לפניה ולא לאחריה. ת'. אילו דברי רב עמרם גאון. אבל רבינו שלמה חולק עליו וא' שצריך לברך אפילו ביחיד בין לפניה בין לאחריה. וכן עמא דבר: ואסור לכפרים ולעיירות גדולות שאין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון לקרות את המגילה ולקרות בספר תורה בויבא עמלק כי אם י"ד לבדו. וכרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו בלבד: וכן הלכה: ת': ומי שיבא מן הדרך לאחר זמנה בין ביחיד בין בעשרה לא יקרא. ואם מבקש לקרותה שיקרא כאדם שקורא בתורה ובנביאים. לא יברך לא לפניה ולא לאחריה שכך אמרו חכמים מגילה נקראת כו' לא פחות ולא יותר: ובמגילה שאינה משורטטת אין אדם יוצא בה ידי חובתו דאמרי' פ"ק דמגילה. מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. פר"ח כמזוזה. דאמרי' נמי התם מזוזה צריכה שירטוט. תפילין אין צריכין שירטוט. קראה סירוגין ומתנמנם יצא. ר' מונא בשם ר' יהודה א' בסירוגין אם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והכי אמ' רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא. בהלל ובמגילה ובק"ש אם פסק ושהא כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. וא"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. והכי הילכת'. ואע"ג דאמ' שמואל הלכה כר' מונא שא' משום ר' יהודה אם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. מיהו קיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. הילכך בהלל ובמגילה ובק"ש אע"פ ששהא כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. אלא למקום שפסק. דהילכת' כר' יוחנן: והיכא דקרי לה מסיפא לרישא לא נפיק ידי חובתיה. דתנן הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ומיבעי למיקרייה כולה. דא"ר חלבו א"ר יוחנן א"ר חמא בר גוריא אמ' רב הלכה כדברי האומר כולה. והיכא דאיכא מגילה כתובה בין הכתובים לא יצא. אי קרייה בה. והני מילי בציבורא. אבל יחיד נפיק בה ידי חובתיה. והיכא דשמע לה מחרש שוטה וקטן לא נפיק. דתנן הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן. ולית הילכת' כוותיה: דכיון דלאו בני חובה נינהו. לא מפקי אחרים ידי חובתן. ולא שנא קרי ליה חד גברא ולא שנא קרו ליה כמה גברי בהדי הדדי. כמו פרשתא. שפיר דמי. דתנן הקורא את המגילה עומד ויושב (קריאה) קראה אחד קראוה שנים יצאו. ומאן דקרי לה. ומאן דשמע לה צרינו לכווני דעתייהו. ואי לא לא נפקי. ומאן דעייל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דקרו לה לא נימא אשמעה מרישא לסיפא והדר אהדר לרישא עד הכא. אלא מתחיל כולה מרישא לסיפא: כל היום כשר לקריאת מגילה. ולקריית הלל. ולתקיעת שופר. ולנטילת לולב. ולתפילת המוספין. זה הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. ושמצותו בלילה כשר כל הלילה: והיכא דלא קרי לה מפנייא דמעלי פורייא קרי לה בכולה ליליא. והוא דלא עלה עמוד השחר. וביממא נמי היכא דלא קריא מצפרא קרי לה כולי יומא ושפיר דמי. וכד קרי ליה מיבעי ליה למקרייה במגילה דכתיבא כהילכתא ומסרגלא. ודכתיבא בדיוטא. ודלא כתיבא בדיתפרא או על מחקא או דכתיבא בסימקא או ביורקא או בדהבא. כדאמרי' פ"ק דמגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. והיכי נמי דקא קרי בדכתיבא קרא וקרי בתרגומא. או דכתיבא תרגומא וקרי לה בקרא דלא נפיק. כדתנן פ"ב דמגילה קראה על פה לא יצא. ואי נמי כתיבא תרגום וקא קרא לה תרגום לא יצא. דאמרי' התם בגמרא. קראה תרגום היכי דמי. אילימא דכתיבא קרא וקא קרי לה תרגום היינו על פה. לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי לה תרגום: והיכא דחייטא (בכתיבא) [בכיתנא] פסולה. דא"ר חלבו א"ר חמא בר גורייא אמ' רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת. נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. ונקראת איגרת. שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה: אמ' רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהו משולשין: שיור התפר הלכה למשה מסיני: ת'. מדקא' נקראת ספר. שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. אך אהני להא זה שנקראת איגרת דיכול לתופרה בפשתן קצת ובלבד שיהו משולשין. אלמ' מסברא דנעשה כחומר ספר. וכן יישר. דלחומרא איתקש לספר. הילכך אית לן למיעבד בה תגין לזיונים ככל שעטג"ז ג'ץ. ושתהא מוקפת גויל:
סימן רמד
רמד.
וקוצו של יו"ד. וכל חומר אותיות מזוזה: ויש שעושין בה זרוע אחד לשנותה מספר תורה. לפי שאף בספר אין בה חובה שיהו בה העמודין תפורין כדא' בהשותפין. אלא שיהו כארון שעשה משה זה מכאן וזה מכאן וספר תורה באמצע. ואף אין לחוש אם יפשטנה כאגרת אם לאו. דהא כיון דלספר הוקשה למה יהא פושטה כאגרת. דהא לא הוקשה לאגרת ללמדינו שאנו חייבין לעשותה כאגרת. אלא שאם נחפוץ נעשה אותה כאגרת ונוכל להקל בה קצת מספר תורה. מיהו המחמיר תבא עליו ברכה: מר': ויש שעושין בה שני עמודים כספר תורה וכן מנהג קציני רואני. להיותה מזויינת בתגין וכל דיני מזוזה. ובשני עמודים. והכי נר' עיקר. ודלא כמנהג פרוונצא. שאין בו כל עיקר. ולפי מנהגם למה כותבין בקלף כתפילין טפי מאינך. הילכך ודאי יש לדקדק מדנקט צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. וכ"ש דדמיא למזוזה לשאר דינין. דלא מיבעיא אינך דאיתנהו בספרי תורה ותפילין דאיתנהו במגילה. אלא אף שירטוט דליתיה באינך איתיה במגילה מדנקראת ספר. משמע דאיתקש לכל חומר ספר. והיינו מזוזה. דאמרי' התם מזוזה צריכה שירטוט. תפילין אין צריכין שירטוט: ת':
ועדיף מקרא מגילה ממיגרס באוריית'. דאמ' רב יהודה אמ' שמואל כהנים מעבודתם ולוים מדוכנם. וישר' ממעמדם כולן מבטלין מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה. ומיכן סמכו של בית ר' שמבטלין תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה: אמ' רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה. ורב אסי אמ' אחד זה ואחד זה בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי: והלכה כר' אסי: וכשהוא קורא ואת פרשנדתא ואת דלפון וגו'. צריך למיקרינהו כולהו בנשימה אחת. ולא יפסוק בהם דא' רב אדא דמן (רפו) [יפו] עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפיק נשמתייהו: וא"ר זירא וי"ו דויזתא צריך למימתחה בזקיפה. מאי טעמ' כולהו כחדא זקיפא אזדקיפו: תני רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב. שמחה שאסור בהספד. משתה שאסור בתענית. ויום טוב שאסור בעשיית מלאכה. רבה בריה [דרבא] אמ' הספד ותענית קבילו עילוייהו. יום טוב לא קבילו עילוייהו. דמעיקרא כת' ויום טוב. ולבסוף כת' לעשות אותם ימי משתה ושמחה. ואילו יום טוב לא כת': וסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמ' ימי משתה כת': ת'. ועל כרחין ליל ט"ו לא אצטריך למעוטי. אלא אפי' ליל י"ד שקורין בה את המגילה לא יצא: ודוכתא (לא) [דלא] נהיגי למיעבד עיבידתא בפורים לא ליעביד. דרב חזייה לההוא גברא דזרע כיתנא בפורייא. ולטייה ולא (יצמח) [צמה] כיתנא. ואמרי' מכדי יום טוב לא קבילו עלייהו. אמאי לטייה. ומשני דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור (הזה) [הוה]. ומנא לן דמנהג מילתא הוא. אמ' רב שמן בר אבא. א"ר יוחנן אמ' קרא שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:
סימן רמה
רמה.
וזה הוסד לפני רבינו תנוח נפשו בצרור החיים:
איש יהודי וגו'. וכן ומרדכי יצא ליהודים. כי מרדכי היהודי. שנהגו העם לאומרו בפה א' בשעת קריית מגילה אינה חובה. ואינו מנהג. אלא שמחת תינוקת: אבל מקרא של י"ג מדות שנהגו העם לאומרו בשעת קריית ספר תורה. בתענית ציבור. מנהג כשר הוא. לפי שהן דברי (חיצונים) [חינונים] וסליחות. והן הן י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם: ודרך הוא ששליח ציבור מתחיל בפסוק ושותק כדי לרמז לציבור לאומרו. ולא מפני שיהא חובה כן. וכן נהגו העם לומר וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו: ת'. כלומר וסלחת על ידי הי"ג מדות שאמרנו. לפי שאינן חוזרות ריקם. ומטעם זה נהג ר"ת כשעונין בעשרת ימי תשובה הקהל פסוקי דרחמי וקודם אומ' החזן. ויעבר. בקול רם וערב: והציבור אומ' י"ג מדות. ותכף סיומו ונקה. או וסלחת. קודם שמתחיל החזן כלל בפסוקי דרחמי: ת': מעשה שהיה ואירע פורים באחד בשבת. וקדמו להתענות בחמישי בשבת. וכן עמא דבר: ובאתה אשה אחת לפני ר' שהיה לה לרכוב אחר השלטונה. ושאלה [אם] איפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך. ואמר ר' אעפ"י שאין [זה] תענית ציבור קבוע לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. אלא שנהגו העם כן. שהרי אותם תעניות שהתענה מרדכי בשושן בפסח התענה ג' ימים. דכת' ויעבר מרדכי. ואמרי' במגילה. שעבר יום ראשון של פסח בתענית. ואי משום דברי הצומות וזעקתם דכתיב בקרא לאו היינו קבלת צום לדורות. דא"כ וצעקתם נמי. מאי צעקה לדורות אנו צועקים. חס ושלום. אלא הכי קאמר על דברי הצומות וזעקתם והצרות שעברו עליהם בימי המן. קבלו עליהם היהודים פורים. זכר לניסים: מכל מקום אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור. כדאמרי' בפ"ק דיבמות. לא תתגודדו. לא תעשו מצות אגודות אגודות: ויש פרושים שאע"פ שמתענין בחמישי עם הציבור חוזרין ומתענין למחר כרי לסמוך התענית לפורים שכן הוא דינו. הואיל ואי איפשר לו בשבת יעשה בערב שבת. ור' קורא עליהם [והכסיל] בחשך הולך. מפני שהוא עצמו אינו אלא מנהג [שעושין] זכר לדבר. והן מחמירין לעשותו במקומו. כאילו הוא קבוע מן התורה. וכיון שהורגלו רבים בחמשי (דין) [דיו] בכך: ולכך נהג בחמישי לפי שאין מתענין ערב שבת: וראינו בני אדם שנוהגים בפורים לחלק מתנות לעבדים ולשפחות הדרים עם ישר'. והיה הדבר קשה מאוד בעיני ר' כקוצים. שדומה כאילו הוא מקיים עכשיו ומתנות לאביונים הנא' בישר'. ומתוך שמתחילה התחילו עניים המתביישים לשלוח התינוקת על פתחיהם של ישר' נהנו לתת אף לשפחות ומיניקות שלא לצורך תינוקות. ואין ר' נוהג היתר בדבר. (וכדברי) [ובדבר זה אומר] ר' (יום טוב כזורק צרור לים. שמראה עצמו כי משלוח מתנות נעשו היום אף לגוים. וקורא ר' עליהם וכסף הרביתי (להם וזה) [לה וזהב] עשו לבעל (הושע ב׳:י׳-י״א) שהרבה הק' להם זהב והביאו לעבודת המשכן. וכשבא לידם מעשה העגל. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו': משל לארם שהיה מקבל אורחים מישראל בשמחה. ובאו אורחים מאומות העולם וקיבלם. איבד את הראשונה. שאומרים העולם שוטה ודרכו בכך. אף זה הנותן מתנות לגוי איבד מתנות שנתן לישר' שאינו נראה שהוא עושה לשם שמים אלא שדרכו בכך: והפורש מעשות זאת. יזכה בנועם י"י לחזות: ת'. ובשאלתות דרב אחאי. בראשונה היו מתענין ערב שבת. וערב שבת בבבל יומא דשוקא הוא. (וכשהא) [וכשהיו] מתענין אותו היום היו שוהים הציבור בבית הכנסת. ומרבים בסליחות ותחנונים כדרכן בשאר תענית ציבור. וביציאתם מבית הכנסת כבר פסקא רגל מן השוק. והעם צריכין לקנות יצאה. ולא מוצאין. התקינו לדחותו ממקומו. ולהקדימו לחמישי. שלא יתמעט כבוד השבת. ומאותה תקנה ואילך. נהגו העם להתענות בחמישי: ר"ח: ר"ב:
והקורא את המגילה בזמנה אינו קורא אלא בעשרה. שכך אמ' רבנא נתן ראש ישיבה לעניין מגילה אמ' רב מגילה בזמנה כו'. וכיון דחש לה רב להא דרב אסי. אלמא דהילכת' כוותי' דרב אסי: דאפי' בזמנה בעשרה: ובערוך בערך מגל. מגילה בזמנה ביחיד. בי"ד קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה. שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה: ופר"ח דהילכתא כרב. דהא רבי יוחנן אמר בפירוש בפירקין דלקמן. הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרן אלא בציבור. לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד. ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי הילכתא כרב: ועל ידי הדחק אנו קורין אותה ביחיד כיון שאין מצויין עשרה: ולעיניין ברכה כך השיב רבינו שלמה מ"כ. ועל מקרא מגילה אני אומ' בין שהן עשרה בין שאינם עשרה צריך לברך לפניה ולאחריה. ואחד מוציא כל השומעים ידי חובתם: ויש חלוקים עלי. ואומרי' שאין מברכי' בפחות מעשרה: שלמה בר' יצחק: ותענית יש לו רמז מן המקרא שנ' נקהלו היהודים בעריהם בשלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו. מאי קהילה יום תענית שנתכנסו. כמו ביום הכניסה. וקראו ספר תורה. והתענו בי"ג באדר ומיכן אתה למד י"ג לתענית וי"ד לשמחה: וכן הלכה:
סימן רמו
רמו.
מצאתי בתשובות הגאונים. שליח ציבור הקורא את המגילה בציבור צריך לסידרה כאחת. מפני שהיא כאיגרת אחת. אבל בנשימה אחת אין צריך לאומרה. אלא לעשרת בני המן. הילכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק אין בכך כלום. ואם פסק באמצע פסוק משום נשימה אין בכך כלום. ושיעורו בין פסוק לפסוק ובאמצע פסוק כדי נשימה בלבד: א"ר חנינא בר פפא דרש רב שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. חוץ מזו שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמ' כדי שלא תהא תקומה למפלתם של רשעים: וכן כתב ר"ת בספרו בהלכות ספר תורה ששירת האזינו כתובה כבני המן. שיש בה מפלה לעובדי ע"ז: מהיכן קורא [אדם את] המגילה ויוצא בה ידי חובתו. ר' מאיר כולה. ר' יהודה אומ' מאיש יהודי. ר' יוסי אומ' מאחר הדברים האלה. וא"ר חלבו אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הלכה כדברי האומ' כולה. ואפילו למאן דאמ' מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה: עד כאן ת':