אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות שבת מספר התרומה

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות שבת מספר התרומה

הלכות שבת

סימן א

והא לן סדר הלכות שבת:

כאשר פי' ר' ברוך בר יצחק בספר התרומה בדרך קצרה:

ת"ר ארבע רשויות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד חריץ עמוק עשרה ורוחב ארבעה או גדר גבוה עשרה ורוחב ארבעה. וכ"ש היקף מחיצה שמקיף ד' טפחים. איזהו רשות הרבים סרטיא פלטיא. מבואות המפולשין. ואין מוציאין ומכניסין מרשות זה לרשות זה ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת. במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה כגון שדות דלא דרסי בה רבים וכרמלית רחבה במקום שרבי' רגילין אלא אין רחבה ט"ז אמה. או אין שולטין בה ס' רוביא דומיא דרגלי מדבר. וכן עמוד רוחב ד' וגבוה ג' טפחים או יותר אבל אינו גבוה ט'. דא"כ מכתפי עלה רבים ולא מיקרי רשות הרבים אלא כרמלית ואין לה לא דין רשות היחיד. ולא דין רשות הרבים. ולשון כרמלית בירושלמי מפ' לשון כרמל רך ומלא ולא נגמר היטב. כך כרמלית אין לו לא דין רשות זה ולא דין רשות זה ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לרשות היחיד ולא לרשות הרבים. ואם הוציא והכניס פטור אבל אסור. וא"ר יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה רוחב. אבל מקום פטור הוי מקום ברשות הרבים שאין רוחב ד' וגבוה ג'. ומותר גמור לטלטל ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים. ואם המקום הזה שאינו רוחב ד' והוא גבוה ג' עומד בין רשות היחיד לרשות הרבים. על זה אמ' רב מקום שאין בו ארבע' על ארבע מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו. לתת משוי וחבילה על אותו מקום. ובלבד שלא יחליפו. שבני רשות הי' לא יקחו שם חפץ שבני רשות הרבים נתנו שם. דילמא יביאו החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא הנחה שם באמצע. וא"כ יהא חייב. דת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב. ואותו סטיו מקום פטור הוא. ובן עזאי פוטר. דקסבר מהלך כעומד דמי. הנה פירשתי דיני רשויות שבת ופיטורן וחיובן ואיסורן:

דין אם צריך לחפץ שברשות הרבים או אש יש לו חפץ (חפץ) בבית אחר שלו. או להביא יין ורשות הרבים מפסקת. (איליך) [יוליך] תינוקות שם אם יקחוהו מאיליהן ויביאוהו טוב הדבר. כדאית' פ' חרש גבי מפתיחות דבי מדרשא דאירכסו ברשות הרבים. וא'ר יוחנן לידבר טלייתא התם. ואם התינוקות לא יבחינו להביא יעשה מחיצה של בני אדם. יקבין שם אנשים שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדרם שלא יהא ג' טפחים בין זה לזה ויועיל כמו קנים כדאית' פ' מי שהוציאוהו גבי זיקי דאשתאר בריסתק' דמחוזא. אבל מבית חבירו לא יועיל כן מפני שצריך עירוב:

סימן ב

דין סעודה גדולה כגון של חופ'. או רוב בני אדם האוכלים יחד אסור להתחיל מז' שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני מנחה גדולה. ואם התחיל אפילו לאחר מנחה זו אין מפסיק עד הערב שיוכל להתפלל תפילת המנחה ביום. אבל סעודה קטנה אינו אסור להתחיל עד יבא מנחה קטנה דהיינו ט' שעות ומחצ'. ואם התחיל לאחר מנחה זו שמא יפסיק:

סימן ג

והלכה למעשה צריך אדם להתנאות לפני בוראו בשעה שמתפלל ולהתעטף בטליתו ולחגור רצועתו אעפ"י שיש לו מכנסיים שעתה אין לבו רואה את הערוה:

סימן ד

וערב שבת עם חשיכה צריך למשמש בבגדיו כדתני חנניה. אם יהיה סכינו עליו או מחט תחובה בבגדו או מעות בכיסו ושמא ישכחם ועתה יסלקם מפני השבת:

סימן ה

דין אשה נדה ורגילה לתת בחול בנד כגון סינר מאחוריה סמוך לבשרה שיפול דם נידותה שם ולא יטנפו שאר בגדיה. וקושרתו ברצועות או בחוט משיחה לפניהן אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא. ולא דמי לסינר שתיקן עזרא וסינר דפי המצניע דשרי. דהתם היה כעין לפניה ולאחריה בגד עד למטה לארץ:

סימן ו

דין סותר להרג בשבת כינה שקורין פוייל ששורצת מבשר אדם ורגילה להיות בראש. דב'ה מתירין. ורבא מקטע להו. אבל פוצא (המקפת) [הקופצת] לכאן ולכאן אסור להורגה כמו אילי' ותחשי' דמשכן ואסור לצוד אותה וללוקחה. אבל בשעה שהיא על בשרו ועוקצת אותו מותר ללוקחה ולהשליכה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור. והכא משום צערא שרו רבנן כמו מפיס מורסא להוציא ממנה לחה דמותר. אבל בשעה שדולגת אסור ליקחנה:

סימן ז

דין שאסור לקרות לאור הנר שבשבת אלא א"כ קורא אחר עמו. ובמקום אחד. אבל לקרות בשני מקומות. אפי' בספר אחד אסור ובליל כיפור מותר לקרות כל אחד לבדו לומר סליחו' לאור הנר אף ביחידי. וכן מנהג. משום שהוא יום כפרה וסליחה. ואימת יום הכפורי' עליו ונזכר ולא יטה את הנר. וגם צורך שעה להרבות תחנונים. אבל לילי יום טוב שחל להיות בשבת אסור אלא א"כ יקרא אחר עמו בספרו ואפי' במקום ציבור. אבל אם יודע קצת הפיוט מבחוץ מותר לעיין ראשי הדברי' בתוך הספר והוא יגמור הדבר מבחוץ. וחוזר ומעיין בספר לאור הנר וגומרו מבחוץ. כדא' רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיות. וכן הדין בלילי פסח שחל להיות בשבת. וצריך לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו. אם אינה יודעת לקרות. ואם בעיוני ראש הדבר ויודע לגומרו בחוץ מותר כדפרי':

סימן ח

דין מורסן לצורך פרתו או תרנגולין שאסור לתת מים בסובין בשבת. כר' דאסר בפ' בתר' וסתם מתניתי' ר' דאין שורין [דיו] וסמנין כותי'. והיכא שנתן המים מבעוד יום מותר להוליך מקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהו המים והמורסן מעורבן יחד. וא"ר יהודה מנערן בכלי. ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאי' בפי מי שהחשיך. וחרדל שלשו מערב שבת. וכן שום שכתשו וריסקו אמרי' פ' תולין למחר ממעכו ביד או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל. וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת. היינו דווק' כשנתן המשקה מבעוד יום. אבל בשבת אסור לתת בו משקה בחרדל או בשום שנשחקו מאיתמל. כדאית' בירושלמי פ' כלל גדול ההוא דשחיק תומא חייב משום דש. והנותן משקין חייב משום לש:

סימן ט

דין אסור לתת חטין לתוך ריחים מבערב שבת אלא כדי שיטחנו מבעוד יום. משום דמשמעת קול והשומע סבור שנותן החטי' שם. אבל מותר לתת גחלים מערב שבת לתוך כלי מנוקב עשוי מבריחי ברזל ומתחממין שם בשבת. וגם מותר להשאיל לגוי מערב שבת קרדומו ואתו ומחבתו אעפ"י שהגוי עשה בהן מלאכה בשבת כב"ה דלית להו איסור שביתת כלים כלל אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לו אף בחנם. כדתניא לא ישאילנו אלא כדי שיגיע לביתו קודם השבת. וב"ה מתירין כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. ור' עקיב' מפרש דברי ב"ה כדי שיצא מפתח ביתו של ישר' קודם לשבת. אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לו. ודווק' בחנם מותר להשאיל כיליו לגוי מערב שבת. אבל בשכר אסור. מפני שנרא' כשכיר בשבת. אבל בחמשי מותר. ודווקא שוכר לשבוע. אבל לימים אסור. אפי' רחוק משבת יותר. כיון שיעשה בו מלאכה בשבת. דתניא לא ישכיר כליו מערב שבת וברביעי ובחמשי מותר. אבל בהמתו אסור להשאיל לגוי אפי' הרבה רחוק משבת. לא בשכר ולא בחנם אם יודע שעושה מלאכה בשבת. משום למען ינוח וגו'. ומכירת בהמה לגוי פי' בע"ז:

סימן י

דין שמותר לתת בגדיו לנכרי בערב שבת בקיבולת. אע"פ שיודע שהגוי מתקנו בשבת כגון שהגוי מתקנו בביתו. כדתנן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי ב"ה מתירין עם השמש. ואסור לומר לגוי מערב שבת תעשה האש או הדלק הנר בשבת. אבל מותר לומר לו לאחר השבת מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אעפ"י שיודע שעל ידי כן עושה בשבת הבאה. ומותר לעבדו שהוא גוי לעשות מלאכתו בשבת כיון שהמלאכה לגוי עצמו. וליכא משום לא ינוחו כדאיתא פ' ד' מחוסרי כפר':

סימן יא

ואין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת כיון שיודע שנושאן הגוי בשבת אבל אם קיצץ לו מעות מותר. דגוי אדעת' דנפשיה קעביד. אבל עבדו שכירו אינו כן. אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישר' תנן פ' כל כתבי לא ישתמש ישר' לאורו ואעפ"י שקצץ ושכרו לכך. לפי שגוף ישר' נהנה מגוף מלאכת שבת שנעשית בשבילו. ולא דמי לשולח איגרות דאין גוף ישר' נהנה משליחות. לכך קצץ מותר:

סימן יב

ואם ישר' שכר לגוי לבנות ביתו בקבלנות אסור לבנות בשבת. ולא דמי. לעבדן וכלים לכובס נכרי דמותר שהן תלוש אבל בית שמחובר לעורות אסור. כדפסי' בירושלמי פ"ק דע"ז ופ"ק דשבת כר' שמעון בן אליעזר דאסר מחובר. וכדמוכח בתוספת' דע"ז. ולתקן האבנים או לתקן הקורות והנסרים דזהו תלוש מותר לתקנן לגוי רחוק ממקום חומה ומקום בניין הבית שלא יהא נראה שבשביל בניין ישר' הוא מתקן. ושמא גם זה אסור כיון דצורך מחובר הוא. ובמחובר כי האי דווקא פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר. דלעשות הבניין שמא אף רבנן מודו דאסור דברשות ישר' הוא. דאף תלוש כמו כלי לכובס נכרי דשרי. היינו ברשות גוים דווקא:

סימן יג

ודין שדה באריסות או כרם או תנור פירשתי שלהי פ"ק דע"ז.

סימן יד

דין גיגית מלאה ענבים בעוטי' ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אעפ"י שכל שעה יוצא מתוך הענבים השחוקו' כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט ומתערב ומתבטל ביין שכבר יצא ולא היה מעולם בעין יין היוצא בשבת דנאסור אותו מטעם יש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכן כשהענבים שלימים ונותנין יין צלול עליהן וקורא אותו רפיד. מותר למשוך יין בשבת דבשעת יציאתו מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר. ומחוסרין דיכה דאסור היינו כי ליכא יין צלול מערב שבת ומתמצה בשבת מן הענבים המרוסק". וכן ענבים שדרכן היטב והוציאו יין ונותנין שם מים שקורין גיטואה שרי. ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאליו כיון ששחקו תחילה הענבים היטב. כר' ישמעאל דא' במכת עדיות יגמור. פי' יניח למצות היין ולגמור. (ולא) [וגם] יאכל וישתה:

סימן טו

דין מותרים לצלות סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא לנתחי' בתוך התנור ופיו מכוסה. אע"פ שיש אש בתוך התנור. ואעפ"י שאינו כמאכל בן דרוסאי. כרב אשי דשרי בשיל ולא בשיל אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי. דפסח דווקא שרי משום בני חבורה זריזין הם. אבל חוץ לתנור אצל האש אסור אלא א"כ כמאכל בן דרוסאי (אצל) קודם שבת. כדתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומוקמי' לה בבישרא אגומרי. פי' חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכל בלילה. ועוגה או פשטידא או פלאון יתן סמוך לחשיכה על מקום חם כדי לאפות בעת (שיקומו) [שיקרמו] פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי קודם שבת:

סימן טז

דין אסור לילך בספינה בשבת ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט (וגזי') [וגזרינן] שמא יעשה חבית של שייטין. או גזירה פן ינהיגנה ד' אמות דרך המים שהן כרמלית. וכ"ש אם הולך חוץ לתחום אסור ואם נכנס בה ימים קודם שבת שרי להיות בה וללכת תוכה אף בשבת כדתניא. אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם שבת ולדבר מצוה שרי אפילו מערב שבת. ולעבור ים האי שקורין אנגלטירא רגילות לעבור ביום אחד בשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס בבקר מערב שבת אפילו שלא לדבר מצוה. אמנם בכל עיניין שנכנס בספינה או בהיתר או אפילו בשבת עצמה מותר לילך בכל הספינה אע"פ שהלך חוץ לתחום ואע"ג שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. כרב דפסיק פ' מי שהוציאוהו כר"ג בדיר סחר וספינה. אבל בקרון אסור לילך אע"י שהגוי מנהיג הבהמה משום שמשתמש בבהמה והוה ליה צדדין איסורין. פ' מי שהחשיך:

סימן יז

דין מי שהחשיך לו בדרך קודם שנכנס לעיר ויש עליו כיס או חבילה יתננה לנכרי. ואם אין נכרי יתננה מבעוד יום על הסוס. וכשתרצה ללכת יחזור ויתננה על הבהמה [שלא תעשה הבהמה] עקיר' והנח'. ואם אין לו בהמה יתננה לישר' קטן שעמו. ואם אין לו לא זה ולא זה יביאנה פחות פחות מד' אמות. וקודם שהלך ד' אמות יניח ויעמוד וילך. ואם מתיירא פן יראוה הגנבים ויגזלוה לו. יניחנה עליו וירוץ ולא יעמוד כלל. וכשיהיה לפתח ביתו יזרקנה בפני' כלאחר יד. ונראין תדברי' שאם ירא פן יבאו עבדי המושל ליקח בשבת מעותיו בתיבתו או כספו וזהבו שאינם כלים מותר להצניעם במקום שירצה ברשות היחיד. שהרי משום פסידא התירו אפילו להוליך פחות פחות מד' אמות אפי' דרך רשות הרבים שיש לחוש (לסורא) [לאיסורא] דאורייתא. ודווקא בדליקה לא התירו להציל מעות כי אם ספר עמהם דילמ' אתי לכבויי. וגם אפי' לחצר שאינה מעורבת וגם כשהדליקה דווקא באותו בית. כדפי' ר"ת:

סימן יח

נותנין לכלב מזונו' אם היש' נותן להם רשות לאכול בביתו דא"כ הוא אם יצאו עם הלחם אין בכך כלום. אבל צריך לצאת ולאכול חוץ לביתו אסור ליתן להם. ואסור ליתן עצים באש אלא א"כ יכול להיות נאחז האש ברוב העצים קודם השבת (אפילו) [אבל] בפחמים מותר אפי' כל שהו נבערין לפני השבת.

סימן יט

פרק במה מדליקין:

דין קנבוס שקורין קנבא. וכן צמר גפן שקורין קוטון. מותר לעשות מהן פתילות לצורך שבת. אע"ג דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן. הני קנבוס וצמר גפן לאו מן העץ. דאמרי' פ' כיצד מברכין. כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא בורא פרי העץ. והני הענף אינו מוציא פרי בשנה שנייה. ופשתן שהוצרך להתיר לפי שקרוי עץ. (יהושע ב׳:ו׳) ותטמנם בפשתי העץ. ולא כפרש"י דאסר להן:

סימן כ

וזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין קנדוייל ב' להאיר בשבת. והא דתנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בחלב היינו חתיכה מהן על הפתילה אסור. או אם הם מהותכין צלולים כעין שמן אסורי'. יבישין כרוכין ודבוקי' לפתילא כעין קונדייל מותר. כדא' מהו דתימ' לפתיל' נמי לא. קמ"ל: וגמי ספק אם מותר לעשות פתילה או לא. ואם אסור א"כ הכי נמי יהא אסור לכרוך פשתן סביב הגמי לעשות פתילה. דכרך דבר שמדליקין בו (על גבי דבר שאין מדליקין בו) על גבי דבר שאין מדליקין בו אסור אם לא להקפות:

סימן כא

דין נר הדלק מערב שבת במרתף לראות למשוך יין או בחדר אסור להיות מחלב כי אם מדברי' שמדליקין לאכל בהן. דאמ' רב חסדא שמני' שאמרו חכמים אין מדליקין בהן לצורך שבת מדליקין בהן בחנוכה ובחול דכבתה אין זקוק לה. בחנוכה בשבת אין מדליקין דמותר להשתמש לאורה. ואיכ' למיגזר שמא יטה. ונר חנוכה היתה בחוץ סמוך לפתח. ושם לא היו אוכלי' וקא' כיון דמשתמש שפיר לאורה איכא למיחש שמא יטה. היה לנר של מרתף ליין או בחדר כדי לשכב:

סימן כב

דין מותר להדליק נר של חול או קיסם מנר מצוה כגון של שבת. היכא שמדליק מאותה של חול נר של מצוה אחרת. כגון של חנוכה או איפכא. דהלכה כשמואל דא' מדליקין מנר לנר. אבל אם אינו רוצה להדליק מאותה של חול נר של מצוה אסור להדליק של חול מנר מצוה. דהא אין שוקלין דנרי זהב כנגד מעשר שיני:

סימן כג

דין עינייני הטמנה מותר לתת קדירה מערב שבת על פיטפוט שקורין טרופייר ב'. אעפ"י שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת אם התבשיל כמאכל בן דרוסאי. דהלכה כחנניה. דא' כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותה על גבי כירה אעפ'י שאינה גרופה ואינה קטומה. ואפי' תבשיל שמשביח להשהות הרבה על האש ומצטמק ויפה לו. כר' יוחנן דשרי. וכן פסק ר"ח. אבל צריך ליתנה מבעוד יום כדי שיכולה להתחמם עם חשיכ'. אם היתה צוננת. דהא תנן לא יתן עד שיגרוף ומפר' לא יחזיר ואפי' מערב שבת. אבל לסמוך הקדיר' אצל האש מותר. אפילו סמוך לחשיכה ממש. אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותה על גבי כירה. אפי' מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינה קטומה. ואם שכח ושהא אסור לאוכלה בשבח. ולא דמי למבשל בשבת בשוגג דהתם ליכא לאיערומי: ובחופה רגילות ליתן היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוערת ומכסין היורה בנסרי' ועבדים גוים מחממין אותה למחר בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא הית' ראויה לאכילה. דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחיממוה הגוים. אם כך אין חששא בחימום ושריא לאכול. ואעפ"י שמותר להשהות הקדירה על גבי כירה שיש גחלים בוערות מ"מ אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות. א"כ גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור. שהרי תנן אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' על גבי מלח וסיד וגפת פסולת זתי' ואפי' הקדירה מבושלת כל צורכה. דהא בסתם קדירות שרגילות להטמין מייר' מתני'. וקדירות בי השמשות רותחות וכ"ש מבושלות. ומה שנותני' הקדרה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה. ופעמים שנותנין אותה בגומא שחיממוה אין כאן איסור אעפ"י שמוסיף הבל. דלא אסרו להטמין כמוסיף הבל גזיר' שמא יטמין ברמץ אלא דבר הדומה לרמץ המטלטל. ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמרי' קופח' שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת. ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו את הקדירה אין בכך כלום. כיון שעיקר הטמנתה מדבר היתר. להכי לא דמי למעשה דאינשי טבריא. ולשוכח קדירה על גבי כירה דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור:

סימן כד

ופירות חיות מותרות להטמין אפילו סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כשהן חיים. ולא דמי לבשר בצל וביצה דאין צולין אלא כדי שיצולו מבעוד יום. דאין רגילות לאוכלן חיים. אמנם משחשיכה אסור להטמינן. ולא להוסיף כיסוי עליהן. ואפי' על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אעפ"י שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כיסוי בשבת הוה ליה מבשל בשבת. וכ"ש שאסור בשבת לתת תפוחים אצל האש ולאפות. ולא המים. אלא כדי להפיג צינתן. ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אעפ"י שהקדירה מבושלת כל צרכה. והיכא שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסות. כדתנן נתגלה פי' משתחשך מותר לכסותו. ותניא נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין. אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך. דדמי לתחילת הטמנה:

סימן כה

דין יין ומים ושמן מותר לפשר בכלי שיני. כדא"ל ר' לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שיני. אבל בכלי ראשון אסור לפשר. גזיר' פן יבשל. וגם לתת כנגד המדורה אסור כדי לפשר. אבל כדי שתפיג צינתן שפיר דמי. כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט. וצריך עיון בירושלמי:

סימן כו

דין רחיצה כחמין הן בשבת הן ביום טוב כן הלכה. אסור לרחוץ כל גופו בשבת. אפי' הוחמו מערב שבת. ואפי' בקרקע. אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריא ודוגמתייהו בקרקע דווקא מותר. כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת אסרו ברחיצה. והתירו חמי טבריא. וה"ה אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו. וכן כל גופו אסור. אבל פניו ידיו ורגליו לחודיה שרי אפי' בכלי. כדא' שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל [לא] כל גופו אבר אבר. ואין צריך לומ' הוחמו ביום טוב. ואם החמים הם בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר. והיינו להשתטף כר' שמעון. אבל הוחמו בשבת אסור אפי' ידיו ורגליו לחודיה אפילו הן בקרקע כדתניא לעיל ואין צריך לומר הוחמו ביום טוב. אבל לרחוץ ידיו פניו ורגליו (גרירא) [גרידא] מותר. אפי' להחם לכתחילה ביום טוב. כדתנן לא יחם חמין לרגליו. וב"ה מתירין:

סימן כז

דין אסור לרחוץ ידיו ורגליו בשבת משלג וממים שמעורב בהן ברד שקורין גלצא. לפי שממעך ונמס בין שתי ידיו ונעשים מים והוה ליה נולד. כדתניא שלהי במה טומנין. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד אבל נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. ולכך מותר לתת חתיכת ברד שקורין גלצא בתוך כוס יין לצנן. כמו שעושין בארץ אשכנז:

סימן כח

ופשטידה בימות החורף צריך לשמור ביום השבת. שלא ליתן סמוך לאש לחמם מפני השמנונית שנקרש. ועתה נמחה על ידו כמו ברד שהיה תחילה מים ונקרש שאסור ליטול מהן ידיו. אבל אם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם הפשטידא: (וכאן) [וכן] או' אני האוכל בשבת בפרדס כמו שרגילין בימות החמה צריך להזהר שלא יפלו מים על העשבים בשעה ששותה מים או נוטל ידיו שם לפי שהמים גורמים שהעשבים צומחים והוי אב מלאכה שמשקה מים לזרעים וגם הוי פסיק רישיה. וטוב לשמור עצמו בשבת מלאכול במקום עשבי' מחוברי' מפני שבקושי יכול ליזהר שלא יפלו המים על העשבים בשעת שתייה או בנטילת ידים. אבל מיין או משתן אין לחוש ששורפי' העשבי' ואדרבה מונעים אותם מלצמוח:

סימן כט

פרק במה בהמה:

פרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לא לנוי ולא לשמר. דאינה צריכה שמירה שלא תברח כרב דאמ' בין לגוי בין לשמר אסור. דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כדאית' פ' יש בכור. חמור) אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמר בטוב. באפסר או בשיר. חבל כרוך בצוארו. אבל סוס מותר בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור. ואע"ג דתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. ונטירותא יתירתא משוי הוא ואסור. מכל מקום פרומביא לא מיקרי שמיה שמירה יתירתא אבל חמור נוח יותר וסגי בשיר וגם באפסר מותר. ואין יכול לצמצם השמירה שלא להוסיף פורתא. שהרי תנן הסוס בשיר. ואפי' הכי תניא ד' בהמות. הסוס באפסר. וכו'. וכן לובדקים תנן באפסר ותנן בפרומביא אפי' הכי יש מחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא. אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס אסור דמשוי הוא. וגמל מותר באפסר לבד או פרומביא (גריר') [גרידא]. אבל בחטם אסור. ועגלים מותרים לצאת בחבל לפי שצריכין שמירה. ובורחים יותר מפרה גדולה. כדעביד רב הונא: וכשמוציא הסוס לרשות הרבים ותופס האפסר בידו צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח. וגם צריך שיגביה טפח מן הקרקע החבל שבין ראש הבהמה לידו. ואו' אני שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות. ויש בו יתירות דקות שלא יינק הפרה בשדה דמשוי הוא. דוגמא דתנן ולא הפרה בעור הקופר. הריצון ב'. כי היכי דלא למציוה יאלי: אין הסוס יוצא לרשות הרבים עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אלא א"כ קשורה לו מערב שבת. וחמור דווקא שרי בקשירה. וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס אפי' בחצרו ולא להסיר מרדעת מעל החמור. ואם נצטנן מותר לתת על החמור. ודווקא המרדעת לחמור לחמם. דאית ליה צערא טובא בקור. כדאמרי' חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה. אבל על הסוס אסור. ואסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן. גזיר' משום שחיקת סמנין.' דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידן אותה במים. ואם אכלה כרשינין מוליכה בחצר כדי שתתרפה לשלשל. דהלכה כר' יאשיה: ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אעפ"י שפקוק. (דלמיחזי) [דמיחזי] כמאן דאזיל לחינגא. להוליכה בשוק למוכרה וגם משום משוי. אבל בחצר מותר. ובלבד שהזוג פקוק ואינו משמיע קול. וה'ה לתרנגול אסור כעין בהמה. ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש לו מכה עבדין ליה שלא יחוף ראשו לחייך בשיניו על המכה ולא ברצועה שברגליה. דעבדינן ליה שלא יחוף רגליו זו לזו בלכתו. ולא תרנגולין בחוטין שקשורין להם לסימנא שלא יתחלפו. ולא ברצועה שברגליה. דעבדי ליה כדי שלא יברחו וגם לא ישליכו צרורות בלכתם. ולא העגל והפרה בגימון. עול שבצוארו. ולא סוס ולא חמור כמו כן. ואסור להוליך לרשות הרבים שני בהמות קשורים יחד דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא. לשוק למוכרו. אבל (אבל) שני בהמות שאינן קשורי' יחד מותר להוליך יחד בידו אחת. ואם החבלים מבהמה אחת צמר ומבהמה אחת פשתן אסור לכרוך בידו החבלים ואפי' בחול משום כלאים:

סימן ל

דין סכין ומפרכין לאדם. דווקא שמן סכין. אבל חלב ושומן לא. לפי שנמחה והוה ליה נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ומאיסור. אע"ג דסיכה כשתייה פ'ר עקיבא (תהילים ק״ט:י״ח) מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וזר אסור לסוך שמן תרומה (ויקרא כב) מלא יחללו. פ' בנות כותים. קראי אסמכת' ומדרבנן אינו אסור אלא כי עביד לתענוג. אבל משום צערא כגון לחטטין או למכה שרי. דהא ביום הכיפורים שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ופ' אמרו לו אמרי' כהן שסך שמן תרומה בן בתו ישר' מתעגל בו ואינו חושש. פי' משפשף עצמו. ותינוקות נר' שאסור לאימם לסוך גופם מחלב ומחזיר. שאין זה אלא תענוג. אבל יניח לגוייה לסוך. ולהאכילן דלהזהיר גדולי' על הקטנים. אינו אסור אלא דווקא כי ספו להו בידים. ומפרכי' לאדם מותר להסיר גילדי צואה וגילדי מכה ואפי' משום תענוג. ולבהמה משום תענוג אסור משום צער שרי. ומורסא שקורין קוייטוראה מותר להוציא ממנה לחה אע"ג שיש בה דם. כדאמרי' פ"ק דכתובות. גבי מתני' דהמפיס מורסא להוציא לחה פטור. ומפרכי' אע"ג דאית בה דם. משום דדם מיפקד פקיד אבל אם מתכוין לעשות לה פה ולהכניס הרוח ולהוציא הלחה חייב:

סימן לא

פרק במה אשה:

דין אשה אינה יוצאה בשבת בחוטין של צמר או של פשתן או רצועות כרוכות סביב שערות ראשה. דילמא מתרמיא לה טביל' ומסירה אותה משום חציצה ומייתייא להו ד' אמות ברשות הרבים. אבל אם הם בתוך קליעת שערות ראשה מותר דיש איסור בסתירת הקליעה. ואם החוטים ארוגים כעין תיכי חלילות מותרי' אפי' הן כרוכות סביב השערות משום דליכא בהו חציצה ואינה צריכה להסירה משום טבילה. ואם מוזהבת שמקפדת בטינופם אסור בכל עניין שמסירם בשעת טבילה פן יטנפו. אמנם יש פי' אחר. ואני אומר שיכול להיות דבכל ענין מותר לדידן דלית לן רשות רחב ט"ז אמה. ושישלטו בה ששים רבוא וליכ' למיגזר מידי. ואפי' לתנאים שהיה להם רשות הרבים לא מצינו שאסרו לכרמלית כי אם בתכשיטין דווקא:

סימן לב

דין תכשיטין אשה השוק של כסף או זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר של זהב. והיינו עטרות כלות דאסרו אף בחול לכלות דווקא. או אשפינלא ב'. היינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב וסוגרת מפתחי צוואר' או בצעיף. וטבעת שאין עליה חותם בכל אלה תנן לא תצא אשה ואם (יצת) [יצאת] לרשות הרבים אינה חייבת חטאת ואסורי'. דילמ' שלפא ומחויא ורב אמ' אף בחצר אסורים. מדתנן וכבול ופאה נכרית יוצאין בחצר. מכלל דשארא אסורי. ונזמי האף כמו כן אסורי'. אבל נזמי האוזן פרש"י דמותרי'. דמהודקין היטב: אמנם פי' ר"ת דכל תכשיטי האילו מותרי' דהלכה כר' עינני בר ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים ופליג אמתני' א"כ לדידן דלית לן רשות הרבים גמור מותר. ואו' אני כדי ליישב מתני' דאפי' לדברי מתני' דאסר' כרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו רשות הרבים אבל לדידן דלית לן כי אם כרמלית מותר דליכ' למיגזר מידי. וגם דאף לדידהו הוי נמי כמו גזירה לגזירה. דאסרו כרמלית אטו רשות הרבים. וברשות הרבי' עצמה גזירה דילמ' שלפא ומחוויא. ולכך לדידן לא גזרינן דלית לן רק כרמלית. אבל לא נתיר לדידן להיות ברשות הרבים ולשתות ולרוק ולהשתין ברשות היחיד. משום דלדידהו לא הוה אלא חדא גזירה: ונושקא של כסף או של זהב דהוא כוליאר דהיינו מכבנתא. דתנן בה חייב חטאת גם לדידן אסור דכל שאסור בתורה משום רשות הרבים אסור לדידן אע"ג דלית לן רק כרמלית: אמנם יש לומ' דווקא תלוייה בלולאות חייב חטאת. אבל אם תקועה הנושקא בשלשלת כסף או זהב שיש [שם] תכשיטות עליה מותר. או אם יש מחט באותה נושקא שסוגרת בה מפתחי מלבושה סביב צוארה מותר. והוי כמו אפיקא ב'. שהיא תכשיט. וזה הדבר פשוט לסמוך היתר ודוגמא זה רגילות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בה מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה סביב צוארה או קוטא שלה. ועושה כן מפני העבדים והשפחות שגונבות מפתח התיבה (שלהן ונותנות) [שלה ונותנת] כל מפתחות של תיבותיה בתיבה אחת. שהמפתח של זהב ונושאת בצוארה לתכשיט בשבת. וכן איתה בירושלמי על ר"ג שיצא במפתח של זהב בשבת:

עתה התרנו תכשטי אשה לדידן לן רק כרמלית דלדידהו אפי' ברשות הרבי' אינן אסורי' אלא דילמא שלפא ומחוויא. וכן טבעת שיש עליה חותם סותר באיש. ואפי' ברשות הרבים גמורה. דלא גזרינן באיש שליף ומחוי כדתניא קמיע לא (יקשתו) [יקשרנו] בשיר וטבעת. אלמא נושא טבעת ושיר. וכן בירושלמי תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות. משמע אבל איש לא גזרי'. ולא קשה ממפתח שיצא בו ר"ג וגערו בו חבירו. אבל טבעת שיש חותם לאשה וטבעת שאין עליה חותם לאיש שניהן אסורין אפי' לדידן. דהא תנן בהו חייב חטאת. וא"כ בכרמלית אסור אפי' לדידן. והיינו דא' עולא וחילופיהן באיש. ומותר לאשה לקשור רצועה סביב בתי שוקיים שלה פן יפלו. ואעפ"י שאין הרצועה או המשיחה קשורה בהן כמו בירית. דאמר רב הונא ורב יוחנן דהוו כשתים רגלים ויוצאין בהם דכבלים דאין יוצאין בהם. זהו כשיש שלשלת מזו לזו. ובני אדם הנחבשים ויש להן כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאין בהן ברשות הרבים. ואומר מורי רבינו שמותר ואינו משוי וליכא למיגזר בהו. דילמא מפסיק ואתי לאיתויי שתוקעי' היטב. ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום. כשהיא נדה פן יפול הדם על בשרה ויסרט בשרה. אבל שלא יטנפו בגדיה אסור. כדפרישי' פ"ק דאצולי מטינוף אסור:

סימן לג

ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פילפל בפיו ולצאת ברשות הרבים. אבל ספק אם [צריך] ליתנו מערב שבת כמו גילגל מלח. ומותר ליתן תבן או מוך במנעלו בשבת ולצאת בו. ובלא קשור. דליכא למיגזר פן יפול. אבל בסנדל אמרי' דבענן קשור. והאי דקא' וגם אם נפל לא יחזיר והא דקאמ' ובלבד שלא יתן לכתחילה לא קאי אסוך שבסנדל כמו דלא קאי על מוך שבנדתה שצריכה להסירו כשתצטרך לנקביה:

סימן לד

ומותר ליתן לכתחילה אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדין ולכרוך (רשם) [שם] הלולאות שתוחב שם ראשו. או אבן אחת [אם] התקינו מערב שבת. אבל על המטבע אסור וכדתנן פורפת על האבן כו'. וכן מותר ליתן אגוז בראש בתי שוקים לקשור שם הרצועה התלויה באבנט למותחן. ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה. אפי' היה אסור לצאת בשני חגורות. והא דקא' תלמודא תרי המייני קאמרת. פרש"י שני פירושים. אחד לאיסור ואחר להיתר:

סימן לה

ומותר לצאת בקמיע בשבת אם הוא מומחה. או האדם הנותן קמיע זה אדם לבדו מומחה שריפא ג' בני אדם כל אחד חולי משונה. ולחש של זה אינו כמו לחש של זה או האדם הנותנו אינו מומחה ולא נתעסק לעולם ברפואות אבל הקמיע הוא מומחה (שלבש) [שלחש] זה ריפא ג' פעמים חולי אחר ומותר ללכת בו לבית הכסא אעפ"י שיש בו שמות כיון שמחופה עור. ומותר לצאת באבן תקומה בשבת שלא תפיל. או באבן אחרת שנמצאת מכוונת כמו משקל אבן תקומה:

סימן לו

דין אדם שהוא חיגר או כווצו גידי שוקיו מותר ללכת בשבת במקל ברשות הרבים ולסמוך עליו כמו הקיטע יוצא בקב שלו. לפי' אחד וכן בכסא שלו וספסלים שבידו שמותר. כדפי' רש"י. וכן התיר ר"ת: אבל [זקנים] שמנענע גופם אינן יכולין ללכת ברשות הרבים ולסמוך על מקלות ללכת דרך ישרה:

סימן לז

מותר לתת בשבת מלח על נתחי עוף ואחרי כן יין ומים וינענע יחד. דאפי' לר' יוסי דאסר מים ומלח תחילה. הרי טעם וליחלוחית העוף הוי כמו שמן תחילה. והשתא דאין הלכה כר' יוסי בהילמי כדאית' פ"ק דעירובי' דאסר מים ומלה מועטין. א"כ מותר לערב תחילה מים ומלח מועטין ולטבול בו פתו או לשפוך על העוף או לטבול בו בליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת. דטיבול ראשון אינו בחרוסת עד שיבא המרור שהוא עיקר המצוה שיהא לתאבון, וגם במשנה אינו נזכר חרוסת עד טיבול שני וצנון אסור למלוח כדי לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת. אבל לטבול במלח שרי. כדאמר רב נחמן. ויין בתוך העין אסור. וכן קילור אבל על גב העין שרי. ורוק תפל אסור: ומי שניגפה ידו או רגלו צומתה ביין בשבת אבל לא בחומץ דמחזי רפואה טפי. ואיכ' למיגזר משום שחיקת סימנין. אבל אי אגבה דידיה או דכרעיה שרי דהוי כמכה של חלל שמחללין עליה את השבת: ומי שיש לו חולי בשיניו לא יגמע חומץ לרפואה כדי לפלוט החומץ לאחר ששהה בפיו. אבל אם בלע החומץ מותר: כל האוכלין אוכל בשבת לצורך רפואה וכל המשקין שותה לצורך רפואה. אם רגילות בחול לאוכלן ולשתותן בלא רפואה. וכל האוכלין אפילו אינו רגילות לאוכלן לרעבו ולצמאו מותר לאוכלן אם אין לו חולי שהן לרפואה: החושש במתניו לא יסוך חומץ ויין. אבל סך הוא שמן. וורד כי אם בני המלכים על מכותיהם שכן דרכן לסוך בחול בלא מכה. ואסור ליתן תוך [המכה] מים חמין. אבל נותן חוץ למכה ושותת בתוך המכה. ואסור ליתן על המכה גמי יבש משום דעביד רפואה. כדאית' פ"ב דזבחי' ובירושלמי או' משום גזירה אטו משום להוציא דם. כדמשמ' פ' המוצא תפילין. ולא כתיתין יבישין מה שגורר מבגד פשתן:

סימן לח

דין קשר אם הוא של קיימא אסור מן התורה. כגון רצועה שתחוב במנעל דרך נקב. וקושרה בפנים שלא תצא. וקשר של רצועה בחוץ שקושר כדי להתיר בערב מותר גמור. ושל מנעל תלמידי חכמי' שקושרי' רצועות מנעליהן רפה כדי שיוציא רגליהן מתוך המנעל עם הרצועות הכרוכות סביב המנעל בלא התרת קשר מדרבנן. כן פרש"י: ומורי רבינו מפרש מנעל דתלמידי חכמים אסור מדרבנן שקושרין בחוזק רצועות מנעליהן. אבל לומדים בלילות ואינו חולצים מנעליהן ולא פושטין לבושיהן כי אם משבת לשבת. וא"כ אסור לקשור ולא להתיר שני ראשי אבנטו ברצועה כשהאבנט מונח במכנסיים שזהו משבת לשבת. וצריך לעשות עניבה. וטוב יותר לעשות בראשו כעין בוקלא ב' בראש אחד של אבנט כמו שעושין לחגורות:

סימן לט

חבל שתלוי בצואר פרה או סוס מותר לקושרין באבוס. או איפכא. שהרי יתירנו בו ביום להוליכה לשתות. אבל להביא חבל ולקשור ראש האחד לאבוס וראש אחד לבהמה אסור. דראש אחד יהיה של קיימא ואם בחגורו מותר לקשור חגורו לטבעת הדלי כדי לשלשל הדלי בבור למלאותו מים שיתירנו לאזור בו מתניו. אבל חבל דעלמא אסור שהוא של קיימא. ואם נפסק החבל באמצע אסור לקשור שני הראשין יחד אלא עונבן. כדתנן קושרין דלי בפסיקיא שזהו בחגורו. חבל דלי שנפסק אלא עונבן. דהלכה כרבנן דשרו עניבה. ולא כר' יהודה דאסר. אע"ג דלכאורה סתם מתנתין כר' יהודה. בד"א בישנות מכניסין זוג זוג. אבל בחדשות אסור משום שצריך לקושרן. ואפי' בעניבה לא הותרו להביא:

סימן מ

דיני סחיטה: אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעים במים פן יסחטום. כדאמרי' פ' אילו קשרים. פגע באמת המים כו'. והמלבן הוי אב מלאכה. אבל משום דבר מצוה מותר כדי להקביל פני רבו. כדאמרי' פ' בתרא דיומ'. ונדה שטובלת בבגדיה. כדא' פ' יום טוב. וגם מתוך שלא התרתה בגדיה להטביל אלא דרך מלבוש זכורה היא שלא תסחוט. ואם יש טינוף על בגדיו מקנחו בסמרטוט ואינו נותן עליו מים בשבת דשרייתו זו היא כיבוסו. כדאמרי' פ' דם חטאת. ופ' נוטל. [כיון] דאיכא טינוף שם. אבל [אי] ליכא טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי ביבום ואינו אסור אלא גזיר' פן יסחוט דהוי ליבון. ובמקום מצוה ליכא גזירה כדפרי' לעיל. וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים. אבל יין ושמן ושאר משקין בלא מים אין חששא אם בגדו טובל בהן. ובלבד שלא יסחוט הבגד דאסור משום דש המשקה מתוכו. אבל ליבון לא שייך אלא במים. וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך משקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שאינו חפץ באותו משקה. ולכך מסננין יין בסודרין. אבל סתימת בד וחבית שהיא למעלה והסתימה היא מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש. כדאמרי' האי אודרא דשיטא אסיר להדוקה. ואם מן הצד כמו ברזא הכרוכה מפשתן או מקנבוס והיא בנקב החבית מן הצד אם יש בלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותה ברזא לפי שהמשקה נסחט. וגם אינו הולך לאיבוד. [כיון שיש כלי תחת החבית והוי חשוב כמין חתימת פך למעלה דאסור. ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך נופל לארץ לאיבוד]. ולא ניחא ליה באותה משקה. לפי' הערוך מותר למשוך בברזא. ומסוכריא דנזייתא דאסור להדוקה זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד: ומורי רבינו מפר' דאיסור' דרבנן מיהא איכ'. אע"ג שהמשקה הולך לאיבוד. כמו ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השמן והמאכל. א"כ אסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' הן מן הצד וגם אין כלי תחת החבית. אמ' זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואינו חושש. משום בורר. אם יש קסמין קצת כיון דמשתתי הני מקודם. ומשום סחיט' ליכא למיגזר אע"ג דזהו מים כיון דהיינו משמרת שעשוייה לכך ולא קפיד בליבונה. כדאמרי' גבי פרוונקא פ' במה טומנין. אבל מים בסודר אסור אבל יין שרי. ומיכן הורה רבינו הלכה למעשה. על מעשה שקידים כתושים מערב שבת מותר לסננן דרך סדין או מטפחת בשבת. דמשום בורר ליכא כיון דמשתתי הכא בלא סינון ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך:

סימן מא

פ' כל כתבי:

מצילין כתבי הקודש מפני הדליקה אפילו למבוי שאינו מפולש. ולימי התנאים והאמוראים דווקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבין תלמוד משום כתב לך את הדברים האלה ולא תורה שבעל פה. אבל לדידן שאנו רשאין לכתוב הכל מפני שכחה יציל(הו) הן תלמוד הן תפילות. ואם יש לו מעות והניח עמהן תפילין או מזוזה או שאר כתבי הקודש [מע"ש יציל הכל בשבת אפילו למבוי שאינו מפולש כדין כל כתבי הקדש] אבל ככר או תינוק לא סגי ליתן על מעות אע"ג דשרי ליה בירושלמי. דהא אמרי' שילהי נוטל. לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אם לא נאמר מפני הדליקה. התירו טפי. אבל טבעת לתוך ארנקי אינו נראה [דליהוי] מותר להציל בכך המעות בחצר דהטבעת בטל לגבי המעות ששוין יותר. אבל כתבי הקודש לא בטילי. ומציל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב כל חפציו הן מזונותיו הן בגדיו כל מה שיש לו. אבל לחצר [חבירו] שיש עירוב דווקא כלי תשמישו הצריכין לו לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בכל דרך שילך. ואם אינו הולך רק דרך אחד יציל אפילו ק' סעודות יחד. ובגדים לחצר שאינה מעורבת לובש ומוציא (ופוטר) [ופושט] וחוזר ולובש ומציל הרבה פעמים. ופי' ר"ת דווקא כשהדליק' באותו בית לא התירו רק כלים הצריכין לו. ודווקא ג' סעודות אפילו לחצר מעורבת, דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי. אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת. ומוסיף אני לומר דווקא בחצר שאינה מכוסה הדומה לרשות הרבים. ואם בחצירם דווקא שהיה סמוך לרשות הרבים אסרו אפילו מעורבת. אבל בבית חבירו המעורבת שאין לו כל זה מותר להציל כל מה שירצה. ועוד שאין בינינו רשות הרבים דשלטי ס' רבוא. וגם (וגם) רוחב ט"ז אמה. וליכא למיגזר מידי:

סימן מב

ת"ר נר שעל השלחן כעין קרוייזוייל מנער הטבלא ונופל ואם כבתה אין בכך כלום. ודווקא בשכח שם מערב שבת. ונרות התקועות בגוף הדלת כעין נרות חנוכה אסור להיות פותח ונועל מפני רוח של נענוע הדלת והוי כמו פסיק רישיה: אמר רב יהודה אמר שמואל פותח דלת כנגד המדורה. ולייט עלה אביי דגזר רוח מצוייה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה: אמר אביי מותר לומר לפני גויים כל המכבה אינו מפסיד. אבל בשאר איסורי שבת אסור לומר כן כדאיתא פרק המדיר. לאפוקי הלכות גדולות דשרו:

סימן מג

אמר רב ואיתמ' ר' יהושע בן לוי יחיד מתפלל ויכולו באתה קדשת. ואחרי כן אומרים אותו כל הקהל יחד בקול רם. גזיר' אטו יום טוב שחל להיות בשבת שאומ' אתה בחרתנו. ואינו או' ויכולו בתפילתו. וצריך שיהא שולחנו ערוך ומטתו מוצעת. ונר דולק קודם שבת. וא"כ הוא מלאכי השרת אומרים יהי רצון שיהא לשבת אחרת כן:

סימן מד

וצריך שני מפות על השלחן והפת סדורה בינתיים מערב שבת ולאחר קידוש יסיר המפה. ועתה נראה שהסעודה באה לכבוד שבת. והיינו דאמרי' פורס מפה ומקדש. ואחרי' יסירנה ויסעוד. וכן למחר בבקר יפרוס שתי מפות זכר למדבר. מן היה טל תחתיו ועליו. וצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות בליל שבת. וכן למחרתו. זכר ללחם משנה. וצריך לאחוז השני ככרות בשעה שבוצע.

סימן מה

פסק גדול מהרבה דברים הרגילין להיות מלאכת שבת על ידי ישר' (בא) [או על ידי גוי בין בשביל ישראל בין] בשביל גוי. או פירות שנלקטו או דגים והיה ועוף שניצודו בשביל גוי או בשביל ישר' בין בשבת בין ביום טוב מאיליהן. או עבדו של ישר' שעושה מלאכה לאדונו ישר' או לגוי או שואב מים (החרוץ) [מהחוץ]. או שירי פתילה או שירי (מרורה) [מדורה] הכל מבואר הנה בקוצר וקצת ראיות. משפט מלאכת שבת. ישר' שבישל בשבת בשוגג יאכל הוא לעצמו ואפילו באותו שבת. כדתנן סתם משנה במסכת' תרומות המבשל בשוגג יאכל. ואם שוחט הוא או מדליק הנר אסור בו ביום לכל ישר': ואם בישל גוי דבר אכילה שמא אסור טפי מבושל ישר' דליכא למיגזר פן ירשיע לבשל מזיד כמו פן יאמר לגוי לבשל דקיל טפי: ואם בשביל ישראל הדליק הנר או כל דבר האסור לישר'. והלחם שאפה גוי בשבת או טחנו ונרקד ביום טוב יש פנים לאסור ולהתר. להתיר כמו המבשל בשבת בשוגג יאכל. וכמו נכרי שהדליק הנר. ויש חילוק בין מידי דאכילה למלאכה אחרת. וגם לא דמי למבשל בשוגג. דהתם ליכ' למיגזר שיהא הישר' רשע לבשל במזיד ולעשות איסורא דאורייתא. אבל יקל לומר לגוי לבשל בשבת: משפט פירות שלקט גוי או [צד] דגים וחיה ועוף בשבת או ביום טוב בשביל גוי [אסור] בו ביום (או בשביל ישראל) [לישראל] אפילו נשרו או ניצודו מאיליהן למוצאי שבת מותרים מיד. ואם בשביל ישר' עשה הגוי אסורים למוצאי שבת או למוצאי יום טוב בכדי שיעשו. כדתנן במסכת' מכשירי'. מרחץ המרחצת בשבת אם רוב העיר גוים למוצאי שבת רוחץ מיד. ואם רוב ישר' ימתין בכדי שיעשו. ואם ספק אם ניצודו היום או נתלשו היום תנן ספק מוכן אסור. ואם הגוי ליקטן או צדו או עשה מלאכה הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהן למען ישר' וגוים אסור כדמוכח בירושלמי ומפ' שואל ולשון אחר שתופס רש"י עיקר. ופירות שנתלשו היום או הדגים חיה ועוף שניצודו היום ואין ידוע אם בשביל ישר' היה אם בשביל גוי היה. או איפכא. ידוע בשביל ישראל היה אבל ספק אם נעשה בחול או ביום טוב אותו היום הוי ספק מוכן ואסיר. אבל למוצאי יום טוב פליגי פ' שואל רב א' בכדי שיעשו. ושמואל שרי מיד ואע"ג דבפ' יש בכור אמרי' הלכה כר' באיסוריה. בכאן הלכה כשמואל. כדתנן כוותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת ר' יהודה או' אם יש [בה] רשות מותר פי' אם יש גוי חשוב שיש לו לספק בשבילו נתחמם מיד מותר. אלמ' אין צריך בכדי שיעשו. ומדרבנן דאמרי מחצה על מחצה אסור בכדי שיעשו לא תיקשי לשמואל דהתם ודאי לשם שניהן נתחמם. וכן פרש"י. ותופס גירס' זו עיקר. וכן נר"ה: ומשפט (של קטן) [שלקטן] גוי ביום טוב ראשון או צד דגים ועוף צריך להמתין עד כדי שיעשו בחול למוצאי יום טוב כדברי הלכות גדולות [של] רב יהודאי שלא ירויח במעשה יום טוב ראשון ללקט כדי שיתו מותרות לו ביום טוב שיני. ואם נלקטו בשביל גוי. וכן ניצודו מאיליהן. וכן ביצה שנולדה ביום ראשון הכל מותר בי"ט שני מיד. והני מילי פסח ועצרת וסכות. אבל ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן. וכן הפירו' והדגים עד מוצאי יום טוב שיני מיד. וכן יום טוב הסמוכה לשבת לפניו או לאחריו. אע"ג דשתי קדושות הן כארבעה זקנים מ"מ ביצה שנולדה בזה אסורה בזה מפני הכנה. דאין יום טוב מכין לחבירו. ואין יום טוב מכין לשבת. וכן הדין בפירות והדגים אסורים עד החול: משפט פירות או חפץ הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. כיון דליכא רק איסור דרבנן. ואותו ישר' שהובא בגללו אסור בכדי שיעשו בחול. וקצת ראייה יש מפ"ק ומפרק שואל. וליל מוצאי יום טוב אינו מן החשבון שאין רגילות לבא בלילה מחוץ לתהום. אלא למחרתו צריך להמתין שיעור שהלך בשבת וביום טוב: משפט עבד גוי או שפחה השואבים מים בשבת בשביל ישר' מבור שהוא ברשות הרבים ומביא בבית ישר'. ועוד שהבור [הוא] רשות היחיד עשרה ורוחב ארבעה. מתיר ר"ת לשתות. לפי שישר' היה יכול ללכת ולירד בבור ולשתות שם וכ"ש אם הגוי מביא מן הנהר מותר שהיה יכול הישר' לשתות שם בקל: ולאותו שמחמיר ואינו סומך על ההיתר זה מ"מ מותר לשתות אם הגוי מביא בשביל ישר' אחר לדידן דלית לו רשות הרבים רק כרמלית וליכא כי אם איסור' דרבנן כמו פירות הבאות מחוץ לתחום בשביל ישר' זה מותר לישר' אחר: ומותר להניח לעבדו ושפחתו לעשות מלאכתו בשבת לצורך עצמו כיון שאין צורך ישר' וליכא איסור' למען ינוח. דבפ"ד מחוסרי כפרה. פסיק כר' שמעון דשרי. אבל אם עבדו הדליק האש בשבילו אסור להשתמש בו ישר' ואין להתיר מטעם קצץ דאמרי' בפ"ק דמותר. דהני מילי שולה איגרות בשבת שאין גוף ישר' נהנה מדבר האסור. אבל הכא כ"ש ששכיר שעושה בשביל הישר'. ואסור ליהנות ממלאכת שבת הנעשה בשבילו: אבל אם עשה הגוי בשביל תינוק או בשביל גדול חולה אפילו אין בו סכנה מותר. ואם כבר היה מעט אש שראוי לחמם בדוחק ובא הגוי ונתן עצים והרבה אש. או היה נר אחד דולק מקודם והגוי הדליק עוד הרבה נרות מותר ישר' להשתמש באש ובאור הנרות: ואסור לומר לגוי מערב שבת עשה האש או הדלק הנר הלילה. אבל בחול מותר לומר לו מדוע לא עשית האש בשבת שעברה. אעפ"י שעל ידי כן יבחין לעשות בשבת הבאה:

סימן מו

משפט הפתילות שכבו ביום טוב ראשון של ראש השנה אסור להדליקו בלילי יום טוב שיני. וצריך פתילות אחרות. וכן ביום ראשון הסמוך לשבת אותם פתילות שכבו בשבת אסור להדליקן ליל מוצאי שבת שהוא יום טוב. בריש ביצה אמרי' דהכי הוי הכנה ונוחות יותר להדליקן: ואם הדליקן וכיבן מבחול הוכנו כבר. ואחרי כן כשהדליקן ונכבו בשבת או ביום טוב ראשון מותר לחזור ולהדליק ביום טוב הסמוך לזה: אבל בשני ימים טובים דפסח ועצרת וסוכות אין לחוש דשתי קדושות הן והאחד חול בודאי. כן הדין בלפידים שהובערו בשבת אסור להבעירן ביום טוב. שיהא למוצאי שבת. וכן לפידים של יום ראשון של ראש השנה אסורים ליום שיני. וצריך עצים אחרים להביא ולהרבות עליהן כדאמרי' ריש משילין. והיינו דא' בירושלמי דביצה שירי פתילה שירי מדורה שכיבו בשבת מהו להדליק' ביום טוב. רב ור' חנינא אסרי. ור' יוחנן מתיר. והלכה כרב דאסר דפסק תלמוד בריש ביצה כוותיה:

סליק הפסק המובחר:

סימן מז

כל כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל נמי שרי לטלטולי או שלא יגנוב. ואם מלאכתו לאיסור כמו קורנס של נפחים ודוגמתו מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו. אבל שלא ינגב אסור. ומחט נקובה מותר לטלטל לטול בה הקוץ מרגלו. ואע"ג דחביל בשבת דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם ניטלה חררה. חור שלה או עוקצה אסור לטלטלה כאבן. אבל לסגור חלוקו סביב צווארו או אשה לקשור צעיפה אפילו נקובה אסור לצאת בה ברשות הרבים כי אם אותה שראשה עב כעין אשפיגלא שהיא תכשיט:

סימן מח

הלכה כר' שמעון בכל מוקצה דשרי מוקצה מיאוס ובמוקצה מחמת איסור (נר) [בר] מנר שהדליקו באותה שבת דדחייה בידים. פ' בתרא חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין שמיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי. פ' כל הכלים: דג מלוח מותר לטלטל אפי' (לאביש לו) [לא בישלו]. אבל בשר אפי' תפל וחי מותר (פי') [פרק] מפנין מטלטלין עצמות מעל השלחן אם ראויין לכלב או לבהמה אחרת. מעות שעל הכר ינער הכר ויפלו מאיליהן. והני מילי בשכח. אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. (ופירות) [ופירוש] שמניח היינו שמניח שם דבר האסור כדי (לשתות) [לשהות] שם כל שבת כולה. אבל נתנו שם במזיד מערב שבת כדי לנוטלן למחר מותר לנער. כמו שכח. כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר נוטל הכיסוי והן נופלות: נוטל אדם בנו והאבן בידו. ואם דינר בידו אסור. דילמא נפלה ליה לתינוק ואתי אבוה לאיתויי:

סימן מט

מסננין יין דרך סודר לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין. ויין עכור אסור לפי שנראה כבורר. וכן הגיתות שכולו עכורין מותר: כובע של לבד מותר לצאת בו ברשות הרבים אם קשורה ברצועה תחת צוארו שלא יפל ברוח לפרש"י. וצ"ע כפר"ח שלא יאסר משום אהל כיון שהוא קשה אבל כובע של בגד ומטוה של נוצה מותר בלא קשור דשפיר מיהדק בראש. ואסור לגרוף האבוס אפילו היא של אבן או של עץ גזיר' אטו של קרקע אבל (שלחו) [שלחן] מותר: ולשפוך מים על הארץ להרביץ העפר שרי כר' שמעון אבל לכבד את הבית אסור אעפ"י שהלכות גדולות מתיר: ואסור ליקח מספוא או מאכל אחר לפני בהמה זו ולתת לפני בהמה אחרת שאינה מינה. אבל מקמי חמרא לתת לפני שור מותר: הקש שעל המיטה לא ינענענו בידיו אלא אם כן ראוי למאכל לבהמה. או היה עליו כר או סדין מערב שבת. טיט שעל רגלו לא יקחנו בכותל של אבנים שמוסיף טיט אלא בקורה: לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול ויביאנו. ולא תצא אשה במנעל בשבת אלא א"כ נסתה אותו מערב שבת: שומטין מנעל מעל האימוס. דפוס של עץ שבתוכו. אפי' הוא בדוחק: וחבית שמטפטף מציל שלש סעודות בהרבה כלים. אבל בחד כלי יכול להציל הרבה. ובלבד שלא יקלוט הקילוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ: קנה חלול מותר לקבוע בחבית ונותנין ברזא בתוך קנה החלול למשוך היין אפי' לא היה שם הקנה מעולם ולא ניסהו:

סימן נ

ואסור לשטוח בשבת בגדים לייבש ואפי' בחדרו שלא כנגד העם:

סימן נא

ואסור להניח על כתיפו שולי טליתו הנופל לאחוריו וכן שני קרנות טליתו התלויין למטה לפניו אסור להניחה על כתיפיו מימין ומשמאל:

סימן נב

ומותר ללבוש סרבלו בלא לולאות ולצאת ברשות הרבים. ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס ראשון בהן מותר ללכת בכך שהלולאות בטילות בסרבל. ואם הן מוזהבות וראויות עוד לשומם בסרבל. חשובות הן ולא בטילי. ואסור ללכת בהן ברשות הרבים כמו טלית (המצויינת) [שאינה מצוייצת] כהילכתה דהיוצא בה חייב חטאת:

סימן נג

ורצועות התלויות באבנט תוך המכנסיים שלו ופעמים שהן חשובים ויקרים והן של משי. ותלוי בהן קרסים מוזהבות וקושר ראשן השיני לאנפילאות של עור או בגד למותחם. ופעמים שהולך יחף שמא מותר. אעפ"י שנושא אותם החשובים התלויין באבנטו לפי שאם חפץ ילבש אנפיליאות ויצטרך להן ואפי' ביום הכיפורים פעמים שקושר בהן ראשי מכנסיים הנופלים למטה וזוקפו למעלה: והמחמיר לקושרן ולקובעם באנפיליות. וכשנועלן ולובשן כורך ראשו השיני באבנט וכשהולך יחף נשארו באנפיליות ולא באבנט טוב הדבר ויצא מכלל ספק ותבא עליו ברכה.

סליקו הלכות שבת. חז"ק:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה