אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות שבת

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות שבת

סדר ערבית

סימן קב

קב.
סדר שבתות כך הוא:

תנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה. דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. ואפילו ר' יוסי לא קאמר אלא דאתחיל. אבל אתחולי לכתחילה לא. והמדליק נר לשבת צריך לברך. ברוך אתה י'י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. מה טעם דחובה היא דאמר ר' יהודה א' שמואל המדליק נר שבת חובה היא ואסמכוה רבנן אקרא (איוב ה׳:כ״ד) וידעת כי שלום אהלך הילכך צריך לברך. והיכן ציונו רב אוייא א' מלא תסור (דברים יז) רב נחמן בר יצחק א' (שם לב) שאל אביך ויגדך. ובלילי שבתות מקדימין ומתפללין. שכך אמרו רבותי' שאני אפוקי יומא מעיולי יומא. עיולי יומא כמא דאפשר מקדימין ליה. אפוקי יומא כמא דאפשר מאחרינן ליה. כי היכי דלא ליהוי עלן כמשאוי. וא"ר יוסי יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוצאי שבת בציפורי. וכן המנהג: ומתפללין תפילת המנחה כסדרן בחול. יתגדל. תתקבל. ברכו: בשבתות וימים טובים אין אומרים והוא רחום. ואין אומ' ברוך י"י לעולם אמן ואמן. ואין אומ' יראו עינינו: ושאילו מקמי רב נטרונאי גאון. בלילי שבתות בברכות אחרונות שבק"ש אומרים ברוך י"י לעולם אמן ואמן. כשאר ימות החול. או אומרי' ושמרו: ושדר להו הכי. ברכה זו אינה מדברי חכמים כל עיקר. שהרי ברכה חמישית היא. וכן שנינו בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ותו לא: וכיון דהילכתא כרב דאמ' תפילת ערבית רשות. אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר עמו ישר' למימר פסוקים דאית בהו שבתות ושמירות. וכיון דאמרינן פסוקים תקינו רבנן בתרייהן ברכה זו בחול. אבל בשבת דשכיחי מזיקין לא. משום דצריכי למיעל לביתייהו מקמי דליחשך. מפני סכנת שעירים. אי נמי מקמי אעקורי שרגא. ולכך סלקוה והעמידוה אדתנן בערב מברך שתי' לפני' ושתי' לאחרי'. וכן מנהג בישיבה שלנו: ובבית רבינו שבבבל. והכי אמ' מר רב שלום גאון בלילי שבתות וימי' טובים במעריב אומ' שומר עמו ישראל לעד. בישיבה ובבית רבינו אין מנהג כן אלא חותמין במקום ושמור צאתנו. ופרוס עלינו סוכת שלומך. ברוך אתה י"י פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם:

מצאתי כת' משל לשני בני אדם שהיו לו שני עבדים. האחד משמר עדרו... ויושב לו מנגד. והאחד בנה לו דיר ונעל בפני עדרו כראוי. זה שלא נעל בפניו כראוי בא זאב וטרף בא ארי ודרס. אבל זה שסיכך סוכה על גבי עדרו ובנה דירו ונעל כראוי אינו מתיירא לא מפני הזאב ולא מפני הארי. כך בחול כשהולך אדם במבואות המטונפות או לבית הכסא ומתיירא הוא ממזיקין ומפני שיש להם רשות לילי רביעיות ולילי שבתות להזיק קורא אחר עמו. או נוטל אבוקה בידו שלא יוזק בהם. ולפיכך צריכין להתפלל ושמור צאתינו. שומר עמו ישר'. אבל שבת אעפ"י שיש להם רשות להזיק שמירת שבת משמרתו שבזכות שהן עסוקי' במצוה ומשמרי' את השבת ונזהרין שלא להדליק ולהבעיר ושלא לעשות בה שום מלאכה אינן צריכין לאבוקה ולא לשום שימור שהבטיחם הק' שאין להם לירא מפני שמסככת עליהן מצות שבת ואין ניזוקין כלל. שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. ברית עולם. ברית כרותה להם שלא יזוקו. אם ישמרוה כראוי. וזו היא אות שבינו וביניכם שאני משמרן. שנ' ושמרו וגו'. וכת' ביני ובין בני ישר' אות היא:

סימן קג

קג.
אתה קדשת. חמדת ימים אותו קראת. שנאמר ויכל אלהים. ומתרגם בירושלמי וחמיד. או משום דאין ויכל אלא לשון חימוד. וכן הוא אומ' נכספה גם כלתה נפשי. ויש אומ' לא נקראת חמדת ימים בשום מקום. אלא מילתא בעלמא קאמרי' שנחמד הוא לישר' מכל הימים. שאותו קריאת קודש. שנאמר ויקדש אותו. והוא זכר למעשה בראשית. שבת הוא זכרון למעשה בראשית. שעשה כל מעשיו בששת ימי החול ונח בשביעי. וקדשו. לכך קידש את יום שביעי לעשותו חמדה לישר' מכל הימי' ועדות זו אנו מעידין עליו בכל שבת ושבת. ולהכי קרי שבת בכולי תנויי שבת בראשית: והרב ר' מאיר שליח ציבור ההגון היה מתקן הדבר כן. ובשביעי רצית בו וקדשת. חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית. לעשותו חמדה וסגולה לימים קדשתו ורצית בו וזכר למעשה בראשית קראתו. שנ' על כן ברך. ונ' ויברך ויקדש. כי בו שבת הרי הוא זכרון שבת בראשית. לכך או' בכל ברכה וברכה זכר ליציאת מצרים. משל לעבד הנתפס ונידון ביסורין. וא' לו מלך אחד אם אני אוציאך לחירות אתה שומע בקולי ומאזין לי לכל אשר אני מצוך. אמ' לו הן. הוציאו משם. ובכל מקום שהוא מצוה לו דבר היה מזכיר לו טובתו כדי שיעשה חפצו בלבב שלם. כך הק' גאל את ישר' ממצרים. ועל רוב המצות הוא אומ' אני י"י אשר הוצאתי אתכם וגו'. וכן אנו מזכירי' ברוב תפילו' אשר הוציאנו ממצרים לקיים מצותיו. ואם טעה בשבת ופתח באתה חונן גומר אותה ברכה. ואו' של שבת דא' רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן טעה בתפילת חול בשבת (וזהו) [מהו] לגומרה. וא' לן גומר אותה ברכה וחוזר לתפילת שבת. ת'. דבדין הוא דמתפלל י"ח ורבנן הוא דלא אטרחוה מפני כבוד השבת: ת'.

סימן קד

קד.
ואם טעה ולא הזכיר של שבת בערבית מחזירין אותו. ואעפ"י שאמרנו טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו דהיינו טע' משום דאין מקדשין את החדש בלילה. ואע"ג דקיימ' לן תפילת ערבית רשות. הני מילי דלא קבעי לצלויי. דלא מטרחינן ליה. אבל טרח וצלי ולא מזכר דשבתא בצלותיה שוייה עליה חובה מדמצלי. ומהדרינן ליה. ועוד דקאמ' זעירי במס' שבת בפ"ק. הני חברין בבלאי למאן דאמ' תפילת ערבית רשות כיון שהתיר חגורו לא מטרחינן ליה. ולמאן דאמ' חובה מטרחי' ליה. והכא נמי כיון דצלי לה לצלותא דערבית שוייה עליה חובה וכי לא אדכר של שבת הילכך מטרחינן ליה והדר מצלי: ולאחר סיום תפילת לחש. החזן פותח ויכולו. אעפ"י שאינו צריך שכבר נפטר בויכולו שא' בלחש אלא מפני יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרי' ויכולו בלחש שהרי אומ' אתה בחרתנו. והוצרך לומ' ויכולו בקול רם. לכך תקנוהו לומ' בכל שבת לאחר תפילת לחש שלא לחלוק בין שבת שחל יום טוב לתוכו ובין שאר שבתות: ואומ' ברכה אחת מעין ז'. והיא מגן אבות בדברו: ת'.

סימן קה

קה.
העתקתי מתשובות רש"י תפילת מגן אבות מפורש בשבת דמשום סכנה תיקנוה דהא ניתנה רשות למזיקי'. כדתניא בערבי פסחים לא יצא אדם יחיד בלילי רביעיות ובלילי שבתות מפני שאגרת (כת) [בת] מחלת יוצאה ושמונה עשר רבוא מלאכי חבלה עמה וכל אחד יש לו רשות לחבל. ואפילו בדרי בתראי דגזר עלה אביי שלא תעבור ביישוב לעולם איכא סכנת נפשות מן המתים שמוצאים מנוחה בו בלילה. ודרכן לבא לבית הכנסת תוך י'ב חדש. וחשו רבנן שמא בתר דנפקי ציבור' איכא מאן דלא צלי בהדי ציבורא ויתפלל יחידי ויסתכן. עמדו ותקנו לשליח ציבור ברכה אחת מעין ז'. ואי איכא דלא צלי יכוין לבו לכולהו תיבות דמעין ז' ויענה אמן על חתימתו ותעלה לו ברכה זו במקו' הז' ברכו' ויפטר ויוצא מהן ידי חובתו. מגן אבות בדברו. מחייה מתים. האל הקדוש. הרי מגן ומחייה ומשולש. המניח לעמו בשבת קדשו. כי בם רצה. הרי מעין אתה קדשת. ורצה במנוחתינו: לפניו נעבוד. ונודה לשמו. הרי מעין עבודה והודאה. מעין הברכות וההוראות. תוספת היא. כלומר מעין הברכות הללו שציינתי כאן והרבה הודאות נאות וראויות לבעל ההודאות. לאדון השלום. מעין שים שלום. מקדש השבת ומברך שביעי. הרי מעין חתימ' סמוך לחתימ': אלהינו ואלהי אבותי' רצה במנוחתינו. מקדש השבת: ואותו יחיד שלא התפלל יכוין לבו על הכל ויענה אמן בסוף הכל ויחשב כאילו התפלל ויפטר מכל וכל: העתקתי מתשובות רש"י: ת': והכי א' רב משה גאון יחיד שטעה בלילי שבת ולא התפלל אתה קדשת כיון ששמע משליח ציבור מגן אבות שהוא ברכה אחת מעין ז' מתחילה ועד סוף יצא ידי חובתו: והכי נמי א' רב נטרונאי גאון ז"ל ת'. אמ' רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אין צריך להזכיר של יום טוב דבי תקינו רבנן דתפילת מגן אבות לא תקנו אלא בשבת מפני שבלילי שבתות ניתנה רשות לשידים לשלוט ולהזיק וחשו חכמי' ליחיד הבא מן השדה ולא יתפלל עם הציבור שלא יתפלל יחידי בבית הכנסת ויסתכן. והתקינו שיהא החזן מתפלל תפילת מגן דבין כך ובין כך יתפלל היחיד ולא ישאר יחידי. ובשבת אינו יכול להדליק (נ"ל) [וליטול] אבוקה בידו: וכן בראש חודש שחל להיות בשבת אין מזכיר ביעלה ויבא את יום המנוח הזה. לפי שיעלה ויבא אינו בא אלא מפני ראש חדש בלבד כי תפילת שבת כבר נאמרה בישמח משה: וכן הלכה: ואי קשיא לך הא דר' יהושע בן לוי דאמ' יום הכיפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפילת נעילה צריך להזכיר של שבת. יום הוא שנתחייב בארבע תפילות הכא בשבת דין הוא דאין שליח ציבור יורד ערבית. ורבנן הוא דתקון משום סכנה. אבל ביום הכיפורים יום הוא שנתחייב בד' תפילות:

סימן קו

קו.
ומקדשין על היין להוציא אורחים ידי חובתם שאין להם יין. ואוכלין ומבדילין בבתי כנסיו' ובבתי מדרשו'. אעפ"י שאין אורחים אוכלין שם. לא מבעיא הבדלה דודאי מבדילין. וכיון דאבדיל שליחא ציבורא יצאו כל הציבור ידי חובתם. והרוצה להבדיל בביתו הרשות בידו. ואם לא רצה או שאין לו יין יצא בהבדלת שליח ציבור. אלא אפי' קידושא דהלכות רווחות היא בישר' דאין קידוש אלא במקום סעודה. אעפ'י כן יקדשו על היין בבתי כנסיות ובתי מדרשו'. מפני שהטעמת יין של קידוש של שבת רפואה היא. וזה שטעם נעשה כאילו טעמו כולן. וכיון ששמעו קידוש יצאו ידי חובתם ואין צריכים לטעום: וזה שמקדש ומטעים משום רפואה מקדש ונותן להם כדי ליתן על עיניהם ממנו. כדאמרי' פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ובמאי מהדרא ליה בקדושא דבי שמשי. הילכך זימנא דאיכא ציבור דלית ליה חמרא ומקדש אריפת'. ותקנו חכמים לקדש על היין בבית הכנסת משום רפואה: ולאחר שמקדשין בבית הכנסת אומ' משנה ב"מ ממסכת שבת כדי להדכיר חיובי הדלקת שבת: ואו' קדיש: ותקנת חכמי' הוא משום סכנה דבי שמשי דשכיחי מזיקין דילמ' איכא דעייל ולא מצלי לאלתר. ועד דמצלי נפקי ציבורא ופייש לחודיה ומסתכן. ותקינו רבנן דמאחרי ציבורא אחר תפיל' כי היכי דגמיר צלותיה ונפיק בהדי ציבורא. ומיבעי לאיניש למיקם בי כנישתא עד דמקדש שליחא דציבורא אכסא דחמרא דקדושא עד דא' מקדש השבת: ואחר כך הולכין לבתיהם לשלום:

סימן קז

קז.
ומקדשין על היין בלילי שבתות. דת"ר זכור את יום השבת לקדשו (שמות יט). זכרהו על היין. אין לי אלא ביום. בלילה מניין. ת"ל את. אין לי אלא שבת. ימי' טובים מניין אלה מועדי י"י מקראי קודש (ויקרא כ״ג:ד׳): ת"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין. מיכן סמכו חכמים לקידוש מן התורה. אין לי אלא בשבת חג המצות מניין. ת"ל (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך וגו': חג שבועות מניין. ת"ל (שם) וזכרת כי עבד היית (בארץ) [ב]מצרים ושמרת ועשית. חג הסוכות מניין. ת"ל (שם טו) וזכרת כי עבד היית [בארץ] (ב)מצרי' ומנא לן דאסוכות קאי מעילויה דקרא. כתיב (שם) העניק תעניק לו וגו'. (שם טז) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים [וגו']: ואע"ג דמדכר בקידושא צריך לאדם לאדכורי בצלותא ובברכת המזון. מא טעמ' תרי קראי כתיבי. זכור. וזכרת. ואתו רבנן וילפינהו משבת. מה שבת בתפילה ועל הכוס. אף יום טוב כן: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מניין שאין או' שירה אלא על היין שנ' (שופטים יט) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מיכן שאין אומ' שירה אלא על היין: וטועם ממנו כדי רביעית ואם לא טעם כדי רביעית לא יצא ידי חובתו דהכי אמרי' המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא והיינו רביעית יין:

סימן קח

קח.
ואם אין לו יין יקדש על הפת. ובמקום בורא פרי הגפן יאמר המוציא לחם מן הארץ: ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין. קס"ד בורא פרי הגפן. אטו אמיא ושיכרא מי לא מברכינן שהכל. א' אביי הכי קאמ' אין אומ' הבא כוס לברך אלא על היין. ולא אמרו אלא דלא קבע אשיכרא אבל אי קבע אשיכרא היינו משתייא: ומאן דקדיש ומקמי דליטעם אישתעי. הדר מברך בורא פרי הגפן וטעים והיכא דיהבינו ליה לברוכי ואשתלי ולא טעים. ושקלוה ליה אחריני ושתיוה מייתו ליה כסא אחרינא ומברך בורא פרי הגפן וטעים. כדאמר מר המקדש אם (טעה) [טעם] מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא: והכי אמ' רב עמרם גאון כוס של קדוש כל שלא בירך עליו ברכת המזון חייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש. שהיא על הגפן ועל פרי הגפן. והני מילי היכא דלית ליה כוס של ברכת המזון. אבל אם יש שם כוס של ברכה לא צריך לברוכי אחר כוס של קדוש. ואי קשיא אם כן למה מברך על הכוס של ברכת המזון בורא פרי הגפן. משום דאפסקיה בברכת המזון. והיכא נמי דלא הוה ליה לבד מההוא כוס של קדוש ואקרי ובריך ברכת המזון נפיק בברכת המזון. ולא יכיל לברוכי על הגפן בתר ברכת המזון לא שנא קידוש מקמי פתורא ולא שנא לאחר פתורא כיון ששתה רביעית כבר נתחייב לברכה ראשונה ואחרונה מפני רביעית ששתה. ואם תאמר קידש ולא שתה רביעית. אם כן לא יצא ידי חובתו והילכך טעון לאחריו:

סימן קט

קט.
ואסור לו לאדם לטעום כלום עד שיקדש. ואם שכח וטעם אפילו הכי מקדש. דאמ' רבא הלכתא טעם מקדש [טעם] מבדיל. ואם בא לידי אונס מחמת שינה או מחמת שכרות או מכל דבר אונס ולא קידש בליל שבת מקדש למחר. ואפי' כל היום כולו. דאמרי בני ר' חייא מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו:

סימן קי

קי.
ומקדש צריך לקדושי במקום סעודה. ויליף טעמי בתלמוד ירושלמי ממקרא מלא. (ישעי' נח) וקראת לשבת עונג לקדוש י"י וגו' במקום עונג שם תהא קריאת היום. מיכן שאין קידוש אלא במקום סעוד'. והיכא דקדיש ליה באושפיזיה. ואיתרמו ליה אינשי בדוכתא אחריני דלא גמורי קידוש. גמיר לקדושי והדר מקדש להו. דא' רב אשי כי הוינו בי רב פפי הוה מקדש לן. וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש ליה: דלהוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי: ונשים ועבדים אע'ג דקידוש היום זימנא קביעא ליה וקיימא לן דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. גבי קידוש היום מיהא חייבין דא' ר' אד' בר אהב' נשי' חייבות בקידוש היום דבר תורה. ומפר' רבא טע' דכת' זכור ושמור. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ונשים ועבדי' הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה: וא' רב זוטרא בר טוביה אין אומר' קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. לאפוקי שריחו רע דלאו אורח ארעא. ולאפוקי נמי מגולה דילמא נפיל ביה מידי. ואע"ג דאעבריה במסכנת ולא אשכח ביה מידי. אפי' הכי הקריבהו נא לפחתך קרינא ביה. אבל יין מגיתו שפיר דמי לקדושי עליה. דא' רבה סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הכוס ואומ' עליה קידוש היום: וכן הלכה. ת': ומה שאנו מקדשין שני פעמים אחת ביום ואחת בלילה כנגד זכור ושמור. ומטעם זה אין אנו מקדשין בסעודה שלישית: תם. ת': ולאחר שבירך על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. אבל נטל ידו קודם שיקדש לא עשה ולא כלום. דא' רב ברונא אמ' רב הנוטל ידיו לא יקדש. מאי טע' יין אין צריך נטילת ידים ובשלא נגע בשום טינוף ולא נכנס לבית הכסא. ומשום דקאמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופת הוא דטעון נטילת ידי'. וכיון שנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם לבו אל הפת. הילכך לא יקדש:

סימן קיא

קיא.
וחייב לבצוע על שתי ככרות בשבת. שנ' (שמות ט״ז:כ״ב) לקטו לחם משנה. וא' ר' אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא. דנקיט תרתי דכת' לקטו לחם משנה. ובצע חדא. דאי אמרת לבצע תרתי מחזי כרעבתנותא: ושאילו מקמי רב נטרונאי גאון ביום טוב צריכין לבצוע על שתי ככרות או לא. והשיב הכין. הוו יודעין שצריכין אנו לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כדרך שצריכין לבצוע עליהם בשבת. מה טעם מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו לבצוע על שתי ככרות. אלא משום שלא ירד מן בשבת והוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה. ואמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת. וביום טוב נמי כיון שלא ירד בו מן חייבים אנו לבצוע על שתי ככרות. ומניין שלא ירד מן בימי' טובי' שכן שנו הימים ששת ימים תלקטוהו. ר' יהושע או' למדנו שלא ירד מן בשבת. ביום טוב מניין ת"ל שבת לא יהיה בו: חז"ק ת':

סימן קיב

קיב.
קשר של קיימא כגון רצועות מנעלים. וקשירת אבנט מותר. שכל אילו מתירין תדיר. ואין לאסור אבנט משום מנעל דרבנן דאמרי' בפ' אילו קשרי' דפטור אבל אסור. דהתם טע' דאסור שאעפ'י שאין קושרי' אותו בשביל קשר של קיימא ובדעתם להתירו עוד כשיצטרכו אפי' הכי אסור לפי שפעמים היו מניחים אותו קשור עד זמן מרובה שלא היו חוששים להתיר. ופעמים שלא היו מתירין לעולם. הילכך אסור. אבל אבנט. אע"פ שמניחי' אותו פעמים שבוע או שבועיים אין כאן איסור שאין שום אדם שלא יחליף בגדיו משבת לשבת. ולא דמי למנעל דרבנן אלא למנעל דבני מחוזא שמותר לכתחילה. כדא' התם: ת':

סימן קיג

קיג.
גרסי' בשבת פ' כל כתבי טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנים עליה מים מצד אחד. מכאן מוכח ר' שמותר לתת מים מערב שבת בתוך אותם כלי זכוכית שאנו מדליקין בהן שקורי' לנפש. וכי תימ' גרם כיבוי הוא ואסור. בעיניין זה לא אמרנו גרם כיבוי. שמתחילה כשנתן המים בתוך הכלי והשמן למעלה מן המים אין המים מכבין את הנר עד שתכלה השמן. והא לא דמי למתניתין דבירה דא' ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. דהתם מיד כשנופלין הניצוצות בתוך הכלי מיד המים מכבין. וזהו ודאי גרם כיבוי. אבל הכא ליכא גרם כיבוי. כדפרי'. ודומיא ההיא דטלית שאחז בה האור. דבאותו צד שאחז בה האור אינו נותן המים ואינו גרם כיבוי גמור: מר': ת': טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה. ועל ידי הערמ' מותר לכתחילה אעפ"י שמתכוין לכבות. משום הצלה מיקל ר' שמעון שאינו מכבה ממש בידים אלא מחמת שפושטה מכבה האש ממילא. ולא הוי אפי' גרם כיבוי והלכך אם נפלה גחלת על מלבושיו של אדם אפילו אינו עליו עכשיו מותר ליקח אותו וללובשו ואם נופלת הגחלת מעצמה אינו חושש. וכ"ש אם הוא לבוש ונפלה עליו גחלת שיכול להתעטף בטליתו ולהתכסות בו ואינו חושש אם תפול הגחלת ותכבה: ונר' בעיני הכותב כי בפ' כל כתבי איתא בהדיא אמ' רב יהוד' טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה: וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבתה כבתה: וגם קיימא לן כר' שמעון בן ננס דא' פורסין עור של גדי [על גבי] שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך כו'. ור' יוסי אוסר. ולית הילכת' כר' יוסי דא' גרם כיבוי אסור: ת': כך פסק רבינו האלפסי:

סימן קיד

קיד.
פ' כל כתבי. נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה ואליבא דר' שמעון היא דא' דבר שאין מתכוין מותר. ודווקא בשכח. אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ובדליכא פסיק רישיה: מכאן יש לראות שאם נפלה נר על גב טבלא וצריך לטבלא לאכול עליה או צריך למקומה מותר להגביה הטבלא אע"פ שתפול הנר ושמא תכבה. ובלבד שלא יהא נר של שמן או של חלב מהותך. שכשיגביה הטבלא יהי ודאי שופך לחוץ ממה שבתוך הנר והוי פסיק רישיה דמודי ביה ר' שמעון: מצ'. ת':

סימן קטו

קטו.
מותר לשום אבן או אגוז באנפליות שקורין קלינש ולקשור ברצועה כדי לקובעו באבנט שלא יפלו כעין שקושרין הזוגות באבנט שיהו מתוקנין יפה על שוקו. ואין לחוש בהוצאת אבן שבזוגות. והוא הדין לשאר כליו אם הוא צריך. ואף בשבת מותר לשים האבן ובלבד שלא יעשה קשר קיימא. וכך היא משנה שלימה בפ' במה אשה. פורפרת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה. והאמרת רישא פורפרת. א' אביי סיפא אתאן למטבע. כלומר על המטבע הוא שלא תפרוף כבתחילה. אבל על האבן ועל האגוז פורפרת לכתחילה. ת':

סימן קטז

קיו.
אסור לשרטט על הקלף בשום דבר בשבת. כדי לסמן שום דבר. שכן מצינו בקרשי המשכן שרושמין לידע איזהו בן זוגו. ת':

סימן קיז

קיז.
ובשחרית של שבת מסדרין ציבור הפרשה מעניינו של יום שנים מקרא ואחד תרגום. דאמ' ר' הונא בר יהוד' א"ר מנחם א"ר אסי לעולם ישלים [אדם] פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. וכל המשלים פרשיות עם הציבור משלימין לו ימיו ושנותיו:

סימן קיח

קיח.
מצאתי בספר יוספון. ת': אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. (איוב כח) ואחר כת' ויאמר לאדם. לימדך שאם תהיה (בו) [בן] תורה לא תהא רוחך גסה עליך לומ' דבר לפני הציבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך שנים או שלשה פעמים: ומעשה בר' עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בספר תורה ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו רבינו לא כך לימדתנו כי הוא חייך ואורך ימיך. ולמה נמנעת מלעלות. א' להם העבודה לא נמנעתי לקרו'. אלא שלא סודרתי הפרשה ביני לבין עצמי שנים או שלשה פעמים. שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הציבור עד שיפשוט אותה בינו לבין עצמו שנים או ג' פעמים. שכן מצינו בהק' שהוא נותן מענה לכל ברייא ולשון. והתורה גלוייה לפניו ככתב אחד. וכשבא ליתן אותה לישר' כת' (איוב כח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ואחר כך ויאמר לאדם. וכן כתב (שמות כ) וידבר אלקים את כל הדברים האלה בינו לבין עצמו. לאמר לישר'. ת': והולכין לבית הכנסת ומסדרין כל הברכות כמנהג דבר יום ביומו: ומוסיף אחר פסוקי צו את בני ישראל. וביום השבת עד ונסכו: ושונין באיזהו מקומן. ודורשי' בר' ישמעאל. ואו' רבון העולמים. עד ברכת השירי וחותמי' במהולל בתשבחות. ופותחים במזמורים כמו שתקנו חכמים סדר כל יום ויום. ומדלגין מזמור לתודה. לפי שאין תודה קריבה בשבת: ומוספין השמים מספרים כבוד אל. לדוד בשנותו. תפילה למשה. הלל הגדול. הודו לי"י בכינור. מזמור שיר ליום השבת: נכון כסאך מאז: ומכאן ואילך מתפללי' תפילת שחרית כהילכתה: נשמת: את זה מצאתי וחברתיו הנה להורות ולהבין:

סימן קיט

קיט.
על קריאת החומשים עוד לבי נוקפי. על מה שאמרו רבותי' וכי הספר תורה שאנו (קורא) [קורין] בו מעובד הוא וכו'. עת לעשות לי"י: אמנם על דבר שלא פסלו חכמים כגון עיבוד וארכו כהיקפו כתיקון סופרים דלא חזינן דהלכה למשה מסיני הוא. ודאי טרחינן למיעבד אי יכלינו. ואי לא אתרמי לו כגון רב הונא דכתב שבעין ספרי ולא אתרמי ליה אלא חדא. ולא חזינן דפסלוהו חכמים אם אינו עשוי כהילכתו. בההוא נימא עת לעשות לי"י כדברי רבותיי. אבל על ספר תורה שאינו תפור בגידין דאשכחן דפסלוהו חכמים כדא' במסכת מכות. ספר תורה שתפרן בפשתן ר' יהודה ור' מאיר חד אמר כשר. וחד אמר פסול. מאן דאמר פסול דכתב למען תהיה תורת י"י בפיך. ואיתקש כל התורה לתפילין. מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין. אף כל לתופרן בגידין: ואנו קים לן כמאן דא' פסל. כדאמרי' במגילה א"ר חלבו א' רב חמא בר גוריא א' רב מגילה נקראת ספר ונקראת איגרת. נקראת ספר. שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה. ומדקאמר נקראת ספר שאם תפרה בפשתן פסולה כמו ספר. מכלל דספר תורה שאינו תפור בגידין פסול. וכל שכן החומשים שאין עשויין כדין ספר תורה כלל ואין בהם שום תפירה דגידין דפסולין לקרות בהן. ועל כל שאר הילכות ספר תורה לא מצינו דקראוהו פסול אם אינו עשוי כתיקנו. חוץ מחסרון יריעה וכיוצא בה. ואפי' ימצאו רבותיי שהעיבוד הלכה למשה מסיני דפסול. ואם כן יתירו לנו אותו ספר תורה שאינו מעובד כהלכה משום עת לעשות לי"י. אם כן בעת שאין מוציאין לולב אתרוג והדס כשירין. למה אין אנו מברכין על היבישים. והקטומין. והנפרצים. ועל האתרוג שעלתה חזזית על רובו. ושניטלה פטמתו. ועל הניקב ועל דניקלף. אף ביום ראשון של סוכות. משום עת לעשות לי"י. וגו'. אלמ' ודאי הואיל ופסלוהו חכמים לברך עליו ביום ראשון המברך עליו אינו מקיים מצוה. דכתב (שמואל א כ״ב:י״ח) הנה שמוע מזבח טוב וגו'. ואף על [לא] תשא עובר המברך. הכי נמי הקורא בספר תורה דפסלוהו חכמים אינו יוצא ידי קריאה. וכיון דאינו יוצא ידי קריאה נמצא דעל הברכה עובר לא תשא למפרע. דאי לא תימא הכי. א"כ למה קראוהו פסול. ומה שינה זה מאתרוג וסוכה וציצית. ועוד כי גידים דבר מצוי. וגם ספר תורה נוח לו לאדם ליכתב כמו חומש. ועל מה שהזכירו רבותינו בגיטין פ' הנזקין אין קורין בחומשים בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. דמשמע הא משום לא כבוד ציבור קרינו. כך קיבלתי מרבותיי. דהנהו חומשים כגון אחד מחמשה חומשי תורה או ד' או ה'. עד שיהו ה' שלימין. בהנהו אמרו חכמים דלא קרינו משום כבוד ציבור דאין כבוד דליקרו בחומשי' שאין כולן ה' יחד. ולעולם אותם חומשים עשויין כספר תורה ותפורין בגידין. להכי אמרי' דאי לאו משום כבוד ציבור קרינן. דלא אמרו חכמים פסולי' בחומשין לקרות בהן כמו שאמרו לשאינו תפור בגידין. להכי אמרי' דאי לאו משום כבוד ציבור קרינן. ומנא תימרא דאותם חומשים עשויין כספר תורה. דהא חזינן דכל ספריהן עשויין כספר תורה. דאמרי' על חדא מילתא דמגילה. נקראת ספר ונקראת אגרת. אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. אמר רבא לא אמרו אלא דלא מיחסרא ולא מייתרא. אבל מיחסרא או מייתרא לית לן בה. השתא חזינן דכתובים עשויין כמגילה דאי לא אמרת הכי אלא אמרת דעשויין כספרי' שלנו. היכי אמר רבא דאי מחסרא או מייתרא לית לן בה הא אמרת נקרא איגרת. שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה. ונהי דטפי מג' חוטין אינה צריכה הא ג' ודאי צריכה: והעשויין בספרים שלנו אין בהם שום תפירה. ועוד דת"ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים מדבק ועושה לו כדי היקף בתחילתו. וכדי היקף בסופו. ועוד מדתניא כל הספרים נגללים מתחילתו. וספר תורה נגלל מאמצעיתו. ועוד דתנן היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. היה עומד על הגג ונתגלל הספר מידו. עד שלא יגיע לעשרה טפחים גוללו. וכו'. שמעינו מכל הני דכל ספריהם עשוים כספר תורה: מפני אשר שמע מורי רבינו יצחק כי הגאון ר' יצחק בר' מנחם מתיר לקרות בחומשים בבית הכנסת ולברך כמו בספר תורה (הנסתר) [הנתפר] בגידין. צוה לכתוב תשובתו. ולשלחה לפני הגאון להשיב עליה. שאם הרשום בכתב אמת. נמצא המברכים עוברים על לא תשא. לכך צריך להעמיד דבר על בוריו להגיה ליושבי מאפל ולהגיד להם להוליכם דרך סלולה. ויתן מורי פנאי בדבר להוציאו לאור. כי אין נקל להוציא שם שמים לבטלה ולהחזיק כזה ידי האנשים: ואל יאמר הא דאמרינן במגי' שאם תפרה בפשתן פסולה לאו פסולה דווקא קאמר. אלא מאי פסולה דקאמר לכתחילה. דא"כ לימא נקראת ספר שלא יתפרנה בפשתן. דהוה משמע שלא יתפרנה לכתחילה בפשתן אבל דיעבד שפיר דמי. אבל מדקא[מר] שאם תפרה ש"מ דאפילו בדיעבד פסולה. ועוד א"כ פרכת אכל פסולים שבתלמוד דלא דווקא נינהו בין לעינין לולב ואתרוג וכל שאר פסולין והא ודאי לא מצית למימר. וכיון דהא ליתה כהאי נמי ליתה: למ"ה. עוד מצאתי בתשובות הגאונים. האנשים הרגילין לקרות בספר חומש בעשר במקום שאין ספר תורה אין רוח חכמים נוחה בהם. ור' אוסר לעשות כן. שאף בספר תורה גמור שאינו עשוי כתיקון חכמים אסור לקרות כגון שאינו תפור בגידין ושלא יהא בין שיטה לשיטה כמלא שיטה אסרו לקרות כל שכן ספר חומש שאינו מדקדקין בו לעשות אחד מן התיקונים האלה שאסור לקרות בו. והמיקל בזה לא נכון הוא עושה שמוציא ברכה לבטלה. ת': מעשה בספר תורה שלא היה תפור אלא בשלש חוטין של גידין. אחד בראש הדף ואחד בסוף הדף. ואחד באמצע ובא מעשה לפני ר' ואסר לקרות בתוכו. והביא ראייה ממה ששנינו בפ' מגילה נקראת. מגילה נקראת ספר ונקראת איגרת. נקראת ספר. שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. ונקראת איגרת שאם תפרה בשלשה חוטי גידין כשרה. מכלל דספר תורה דלא נקראת איגרת צריך תפירה שלימה מו' גידין. ובג' חוטי גידין לא סגי: בתשובות הגאונים. ת':

סימן קכ

קכ.
וששאלתם אם אסור לנקוד ספר תורה. ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד. ולא ניתן ניקוד בסיני כי החכמים ציינוהו לסימן ואסור לנו להוסיף מדעתינו. פן נעבור בבל תוסיף. לפיכך אין נוקדין ספר תורה. ואע"פ שניתנו פסוקי טעמי' ונגינות הקרייה מסיני במסורת. (נחמיה ה) כדכת' ושום שכל וגו'. על פה נאמרו. ולא בסימני נקידה בספר: וכן אתה דן למגילת אסתר. שמדמינו לה לדין שירטוט כאמיתה של תורה. במגיל' נקראת. והוא הדין לכל דיני מזוזה. ת'.

סימן קכא

קכא.
(א) ובמוסף מוציאין ספר תורה. והכי אמר רב שלום גאון ספר תורה בין כשמוציאין אותו תחילה. בין בשבת בין בחול. בין כשמחזירין אותו למקומו. עומדים לפניו לאלתר ויושבין לאלתר. ואין צריכין לעמוד עד שעונין יהא שמיה רבה מברך. ולא עד שעונין ברכו. ואין מנהג כך. ולא ראינו זו. כי שמא יש מי שנוהג כך. ולומר ממה שכת' בעזרא וכפתחו עמדו כל העם. (נחמיה ח׳:ה׳) וזאת לא. דאותה עמידה שתיקה היא. דאמר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. שנ' וכפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה. שנ' והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד (איוב ל״ב:ט״ז). אבל לעמד מפני ספר תורה לא כתיבא בתורה. אלא מפני שיבה תקום. ואתאי ספר תורה מקץ דתלמידי חכמים. דקאמרי' בהאשה נקנית. איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה. ר' חלקיה ור' אלעזר ור' סימון אמרו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן וכיון דמק"ו קאתיא משוינן לה כחכם ולא יותר. וקורין בתורה ג' בשיני ובחמישי. ובשבת במנחה. ואמרי' (הכא) [הני] שלשה כנגד מי. אמר רב אסי כנגד כהנים לויים וישר'. ותנ' רב שמואל מבירתא דשיחורי. אין פוחתין מעשרה פסוקים. בבית הכנסת. וידבר עולה מן המניין. ואחרון קורין ארבעה. ואמרי' הני עשרה פסוקים כנגד מי. ר' יהושע בן לוי אומר כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת. רב אמ' כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואמר רבא ראשון שקרא ארבעה הרי זה משובח. דתנו שלש קופות של שלש סאין שבהן תורמין את הלשכה והיה כת' בהן אל'ף בי"ת גימ"ל. ותניא א"ר יוסי למה כת' בהן א' ב' ג'. לידע איזה מהן נתרמה ראשון. שמצוה בראשון. להקריב מנחת ראשון. ואמצעי שקרא ארבעה משובח. דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. מלמד שהיה מסדר פניהם כלפי צד מערבי. א"ר נתן מיכן שאמצעי שקרא ארבעה הרי זה משובח. משום מעלין בקודש ואין מורידין ואע"ג דקת' ר' שימי אחרון קורא ארבעה. כרבא עבדינן: ותו' אמרי' עובדא. דרב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גוור. קם קרא בספרא ראשון ארבעה. ושבחיה אבי גוור לרב פפא. ותקינו רבנן דכולהו דקרו מברכין לפניה ולאחריה. גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין: ותנו נמי בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה. תענית צינור ותשעה באב קורין שלשה. מדתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור ותשעה [באב] קורין שלשה. חנוכה ופורים נמי קורין שלשה. וכן אילו הימים שיני וחמשי ומנחה של שבת. וחנוכה ופורים ותענית קורין שלשה. ואין פוחתין מהן. ואין מוסיפין עליהן: ואין מפטירין בנביא חוץ מתשעה באב דמפטירין באסף אסיפם: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם. (אבל) [ואין] מוסיפין עליהם. ותנן נמי. ביום טוב [חמשה]. ביום הכיפורים [ששה]. בשבת [שבעה]. אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. ומפטירין בנביא. ואין המפטיר עולה מן המניין. חמשה. ששה. שבעה. מאי טע' כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה. וכיון דמשום כבוד תורה הוא למניין נמי [לא] סליק: נקוט האי כללא בידך. שמצאתי במקום אחר.

סימן קכב

קכב.
בפ' עומד ויושב. בשבת קורין שבעה. ביום הכיפורים ששה. בפסח ועצרת וראש השנה וסוכות ושמיני עצרת קורין חמשה. ת'. דכל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. בראשי חדשים ובמועד דאיכא קרבן ומוסף ד'. ביום טוב שאסור בעשיית מלאכה ה'. ביום הכיפורים דענוש כרת ו'. בשבת דאיסור סקילה ז'. ת': (ובטלן) [ובכולן] החזן אומר קדיש עד דאמירן. ואחרי כן קורא המפטיר. בראש חדש ובחול של מועד קורין ארבעה. בתענית ציבור שחרית ובט' באב. בשיני ובחמישי. בחנוכה ופורים קורין ג'. ובכולן החזן אומר קדיש קודם שיכרוך ספר תורה: במנחה של ט' באב ובמנחה של תענית ציבור. ובמנחה של יום הכיפורים בכולו השלישי הוא מפטיר: ובמקום שפוסק בשבת שחרית שם מתחיל במנחה. ובשיני ובחמישי ובשבת הבאה: ומפסיקין לראשי חדשים וחנוכה ופורים. לראשי חדשים. כגון שחלו ראשי חדשים בשיני ובחמישי. דביניהון מפסיקין ולא קרו בעיניינא ארבעה בפרשה דההיא בשבתא. כדעבדינן בשיני דכולא שתא. ולתענית נמי מפסיקין. וליום הכיפורים שחל להיות בין בשיני בין בחמישי בין בשבת מפסיקין ולא קרו בעיניינא דההיא יומא. אבל במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת. וכן שיני וחמישי שמראש השנה ועד החג אין קורין אלא בסדר פרשיות. ובמנחה של יום טוב שחל להיות בשבת קורא בוזאת הברכה. וכל השנה כולה קמי פסחא וקמי חגא דשבועיא. וקמי ריש שתא בסדר פרשיות:

סימן קכג

קכג.
וכד קרינן בספרא דאורייתא כהן קרי קמא. ובתריה לוי. והדר ישר'. דתנן אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום. כהן קורא ראשון. ואחריו לוי. ואחריו ישראל מפני דרכי שלום. ואמרי' מנא הני מילי. אמ' רב מתנה דאמר קרא (דברים לא) ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית י"י ואל כל זקני ישראל. ברישא כהן והדר לוי והדר ישראל: ר' יצחק נפחא אמר מהכא (שם כא). ויגשו הכהנים בני לוי. וכת' וכל זקני העיר. ר' אסי אמר מהכא. בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו (בקודש) [קדש] קדשים: ר' חייא אמר מהכא. (ויקרא כא) וקדשתו. לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון ולברך ראשון. וליטול מנה יפה ראשון: ומקשי ליה אביי. והדר (מתריין) [מתרץ] ליה. ומכל מקום מתוקמא כהן ראשון ואחריו לוי. ושאילו מקמי רב נטרונאי גאון. כהן עם הארץ. וישראל תלמיד חכם. איזהו מהן קודם לקרות תחילה. ושדר הכי, כהן עם הארץ קודם. מפני דרכי שלום. וגרסי' בגמ' אמ' אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. דלא קרי לוי כלל. ואמר אביי אם אין שם לו' כהן קורא. ומקשי' איני (והא"ד) [והא"ר יוחנן] כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון. לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. ומשני כי קאמרי' באותו כהן שקרא ראשון שיעמוד במקומו ויקרא שינית במקום לוי. ת': הגאון רב שמואל בר דוד הלוי הורה שמותרים לויים לקרות בתורה אפי' שלא במקום כהן בכל עיניינים בין בראשונה בין באחרונה. כמו ישר'. וכן הורה מרינו שיחיה. ת': שלחו ליה בני גלילא לר' חלבו אחריהן מי קורא. לא הוה בידיה. אזל שייליה לר' יצחק נפחא בבי מדרשא. א"ל אחריהן קורין תלמידי חכמים הממונין פרנסי' על הציבור. ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותן פרנסים על הציבור. ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן פרנסין על הציבור. ואחריהן ראשי כנסיות ושאר כל העם: והכל עולין למניין שבעה. אפילו אשה ואפילו קטן. אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא מפני כבוד הציבור:

סימן קכד

קכד.
הכי אמר רב נטרונאי גאון. דוכתא דמצלו בי עשרא ולית בהון שבעה גוברין דידעין למיקרי בספר תורה. קרא גברא תרי זמני. ושפיר דמי. חדא דלא ליבטיל מנהג ישר'. ולא ליבטלן [ברכות] ועוד לאשמועיה להנך דלא גמירי ולית בה משום מוציא שם שמים לבטלה. ת': גרסי' בפק' מאימתי. אמר רב חייא משמיה דעולא מאי דכת' (ישעיהו א׳:כ״ח) ועוזבי י"י יכלו. זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי. תיקו: וגרסי' בפ' ואילו נאמרי'. א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה. ושמואל אמר עד שיצא. ולא פליגי. הא דאיכא פתחא אחרינא. הא דליכא פיתחא אחרינא: אמר רבא בר אהינא אסברה לי (דברים י״ג:ה׳) אחרי י"י אלהיכם תלכו: ופירש גאון: וששאלתם הא דא"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי כו'. מהו שינטל. ומהו שיצא. דברים הללו שאמר שמואל במקום שאין מניחין ספר תורה בבית הכנסת אלא מצד בית הכנסת. או שיש עמו במבוי בית שבו שומרין ספר תורה. ודר' תנחום א"ר יהושע בן לוי בכל מקום קא'. כששליח ציבור אומר עושה השלום. אחר גמר התפילה. אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה להצניע. והוסיף שמואל כי במקום שמוציאין אותו מבית הכנסת להצניע. אין רשאין לצאת עד שיצא וילכו אחריו ויעשו לו הידור. דאמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי י"י אלהיכם תלכו. ואי איכא פתחא אחרינ'. רשאין לצאת באותו פתח. ואמרי' תו התם אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם וגו'. וקשיא לן ההיא דברכות. רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אינהו בדידהו ואנן בדידן. וכתב בעל הלכות. והני מילי דאיכא עשרא דצייתין לספר תורה. אבל ליכא עשרא דצייתי לא. ורבואתא אחריני פריקו להאי קושייא. וקאמרי דווקא כגון רב ששת דתורתו אומנותו. אבל כולי עלמא לא. ומסתברא כוותייהו. ומסתברא טע' נראה בפ"ק דשבת. ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה. א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו דתורתן זו היא אומנותן. אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה. ת': כתב ר"ת בקריאת התורה: נראין הדברים שגופו ועיקרו מפורש במס' גי' פ' הנזקין. דאמר אביי אם אין שם כהן נתפרד החבילה. משמ' החבילה ומסדר משנתינו נתפרדה לגמרי ותו לא אמרינן לוי ואחר כן ישר'. אלא כל הגדול מחבירו קודם. אם לוי גדול מישר' לוי קודם. ואם ישר' גדול קודם ללוי. זהו דינם של לוים ללמד משפטם שאין עליו תשובה. והאומר שדינם לקרוא ראשון במקום שאין כהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. וראייה לדבר. מדגרסי' נמי התם. אם אין שם לוי קורא כהן. ואי ס"ד דלוי נמי קרי ראשון במקום שאין שם כהן למה לי' (לוי) למימר נתפרדה החבילה. לימ' נמי אין שם כהן קורא לוי. אלא מדשני תלמוד' לישנ' דכהן מלישנא דלוי. ש"מ דכהן הוא דנתפרדה החבילה שאין לוי קורא לפני ישר' אלא אם כן גדול ממנו. אבל היכי דליכא לוי לא נתפרדה החבילה. אלא כהן קורא במקומו ראשון ואפי' עם הארץ. ומכאן למדנו קושייא לאומרי' שאין הלוים קורין כלל במקום שאין כהן. דאי איתא דלא קרו כלל למה לי למימר אין שם כהן נתפרד' החבילה. לימ' אין שם כהן אין קורא לוי. אלא מדאסקיה בהאי לישנא ש"מ דהכי קבעי למימר שמאחר שאין שם כהן נתפרד' החבילה. והסדר שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום. אלא כל הקודם זכה. כשאר ישראלים שאין להם סדר. והכי עיקר: והמביאים קושיא מההיא דכתובו' דההוא דאתא לקמיה דר' יהושע בן לוי א' מוחזקני בזה שהוא כהן. א"ל ומה ראית. שקרא ראשון בבית הכנסת. בחזקת שהוא כהן. או בחזקת שהוא גדול. שקרא אחריו לוי. והשתי קא דייקי מינה. ש"מ שאין לוי קורא אלא אחר כהן. וכיון דליכא כהן אין ללוי מקום. ואומ' אני דליתה לההיא דוקיא. דההוא גברא. במקום שיש שם כהנים ולוים היה. והיה מכיר את הלוי ולא היה מכיר את הכהן. אלא מתוך שראהו קורא לפני לוי. א' האי ודאי כהן. שאילו גדול היה ובחזקת גדול קרא. לא היה לו לקרות לפני לוי. הואיל והיה שם כהנים אחרים. אלא ודאי מדקרא לפני לוי במקום שיש שם כהנים ש"מ כהן הוא. ובהאי שיטה גרסי' נמי לאידך עובדא דלוי. דההוא גברא נמי במקום שהיה שם כהנים ולוים היה. והיה מכיר את הכהן ולא היה מכיר את הלוי. ומתוך שראהו קורא אחר כהן. והכהן לא בירך שתים א' ודאי לוי הוא. שאילו ישר' גדול היה ובחזקת גדול קרא לא היה לו לקרות אחר כהן במקום שיש שם לויים אחרי' ש"מ לוי היה: ולא תטעה לומר שישר' גדול קורין לפני כהן ולפני לוי. לא ישמע על פיך. כי שנית בההיא משנ' דהוריות (דתקתנ') [דקתני] כהן קודם ללוי. ולוי לישר' וישר' לממזר כו'. וקת' בסיפא אימתי בזמן שכולן שוין וקס"ד דלעיניין ספר תורה קמיירי ולא היא. דהא להחיותו ולהשיב אבידה עסיקי' כדקת' רישא האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה. סיפא דרישא נמי בלהחיות ולהשיב אבירה מיירי: ולא תטעה ברישא דרישא. דקת' כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. וקמפר' בג' טע' מאי. משום דכת' וקדשתו. לכל דבר שבקדושה כו'. ההוא ודאי לעיניין ספר תורה נשנית ולעיניין קרבנו' של קדושה. כדמפ' בתוך המשנה. אבל מציעתא ובבא דסיפא לא מיירי אלא להחיותו ולהשיב אביד' כמוכיחין הדברים. בבא מציעת' דקת' להחיותו ולהשיב אביד'. הפסיק העיניין. וכי תעלה על דעתך. שממזר תלמיד חכם קורא לפני כהן עם הארץ. ח"ו לא היה ולא יהיה. והא מעשים בכל יום שכהן עם הארץ קורא לפני לוי תלמיד חכם. והלא במסכת גיטין שנינו אילו דברי' אמרו מפני דרכי שלום. כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישר' ואילו התם לא קתני אימתי בזמן שכולן שוין. אלמ' אע"פ שכהן עם הארץ קורא לפני לוי וישר' תלמיד חכם. ותו פרכי' להתם. א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום. דאורית' היא. א"ל דאוריתא ומפני דרכי שלום. דכת' (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וגו'. אלא א' אביי (לכדמור) [לכדמר]. דתניא שנים ממתיני' בקערה זה לזה. וקת' סיפ' ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. (ואמרת לו) [ואמר מר] עלה. לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא. ש"מ אחד כהן ואחד לוי אינו יכולין לחלוק כבוד לא לרבן ולא לגדול מהן. אלמ' אין גדול רשאי לקרות בפני כהן ולפני לוי ואפי' כהן עם הארץ. והכי פרכי' התם והא רב קרי בכהוני. ומשני שאני רב דאפילו [רב] אמי ורב אסי כהני חשיבי דארעא דישר' מיכף כייפי ליה. ש"מ דשאר רבנן ובעלי הוראות לא הוו קרו במקום כהני. וכל שכן לפני כהן: ומההוא עובדא נמי דכתובו' פ"ב דיקינן שאין גדול קרוא לפני לוי מקום שיש שם כהן. מדקא"ל ר' אמי בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול וקמהדר ליה שקרא אחריו לוי. דהכי משמ' מדקרי אחריו לוי ודאי בחזקת כהן קרא. ואי ס"ד דגדול יכול לקרות לפני לוי מאי קמהדר ליה דילמ' בחזקת גדול קרא. אלא ודאי מדקמהדר ליה הכי ש"מ שאין גדול קורא לפני לוי במקום שיש שם כהן: את זה כתב ר"ת. וזה לשונו על אופנו. ת': עוד זה מצאתי. ת':

סימן קכה

קכה.
איגרת שלום מאתי גרשום בר' יהודה:

ותשובה לשואלי על עסק כהן שנשתמד ועשה תשובה. אם ראוי לישא כפיו. ולקרות בתורה תחילה או לא: כך דעתי נוטה. שאע"פ... כיון שעשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו. ואע"ג דכת' וקדשתו. לכל דבר שבקדוש'. וזה כיון... חילל קדושתו. כיון שחזר חזרה בו קדושתו. ולא פקעה ליה קדושתיה. שנ' (מלכים ב כ״ג:ט׳) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח י"י בירושלם. ואו' כי [אם] אכלו מצות בתוך אחיהם. ותנן התם. הרי הן כבעלי מומין. חולקין. ואוכלין. ובעלי מומין קרושה יש בהן. שאילמלא אין בהם קדושה ומחוללים הם. היאך אוכלי' וחולקי' בתרומה ובקדשי קדשי'. אלא פשיט' קדושה יש בהן והרי הן ככהנים בעלי מומין. ואסורי' בזונה ובחללה. ואסור ליטמא למתים. שבעלי מומין אסורי' כמו כן. וראוי לישא כפיו כמו בעלי מומין שאע"פ שיש בהם מומין נושאין את כפיהם והוא כיוצא בו נושא את כפיו וקורא ראשון בתורה. שאם אי אתה אומר כך אמאי תנא הרי הם כבעלי מומין ניתני ניפסלין מן הכהונה. אלא ש"מ דתנן תנן. דלא תנן לא תנן. וכי תימא האי דקתני הרי הן כבעלי מומין משום דכהנים ששימשו בבית חוניו דלאו לע"ז אבל לע"ז ניפסלו מן הכהונה. הא איפליגו רבנן במשתחוה לע"ז. ומודה לע"ז. דאתמר המשתחוה לע"ז. רב נחמן א' (קרבן) [קרבנו] ריח ניחח ולעניין עבודת מקדש איפליגו. הא לכל מילי כהונה לא איפליגי. לעלות לדוכן. ולקרות בתורה תחילה. וא"ת והרי כת' (נשא ו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הרי כהנים מברכים לישראל והק' מסכים על ידיהם. וזה שעזבו הק'. הק' עזב אותם. שנאמר (דברים ל״א:ט״ז) ועזבני והפר את בריתי. וחרה אפי ועזבתים. כבר כת' על ידי נביאיו. שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון ששב קבלו המקום ומסכים על ידו בברכתו. הילכך אין לנו ראייה לא מן המקרא ולא מן המשנה לפוסלו. אלא יש לסייע מן המקרא וממשנ' שלא לפוסלו. דכת' (ויקרא כ״ה:י״ז) לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הבת' מדבר. כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה. אין לך אונאה גדולה מזו. ועוד נמצאת אתה מרפה ידיהם של בעלי תשובה. ולא נכון לעשות כן. דא"ר יוחנן כל האומר מנשה (חטא) אין לו חלק לעולם הבא. (לפיש) מרפה ידיהם של בעלי תשובה. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה מהרהר בלבו לשמרו. ואו' אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וימנע מעשות תשובה. ומצינו שהכת' עשה תקנה שלא יטמא ישר' בין הגרים. שנאמר (ויקרא כ״ה:מ״ז) ונמכר לגר תושב או לעקר משפחת גרי ואמרו חכמים לעקר משפחת גר. זה הנמכר לע"ז עצמה. וכת' (שם) אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה.... ידחה אבן אחר (הטפל) [הנופל]. ת"ל גאולה תהיה לו. הילכך מכל טעמים אילו אע"פ... כיון שעשה תשובה הרי הוא כשאר אחיו הכהנים ועולה לדוכן וקורא ראשון בתורה: גרשום בר' יהודה זצ"ל. ת': ת':

סימן קכו

קכו.
ובכל ברכה וברכה צריך לענות אמן. דאמן קיומא דשבועתא היא. כמא דאתמר ואמרה האשה אמן אמן: וגדול העונה אמן מן המברך. דזה קיום הברכה. ועוד שומע הברכה בעונה. וכי עני אמן הרי שהוא גדול. ועוד שם בי"ה ושם ביו"ד עולין לסכום אמן. צא וחשוב יהוה אדני בחשבון אמן. ת': מאן דעני אמן לא יגביה קולו יותר ממאן דבריך. דאמר רב חנן בר אבא מניין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך. שנאמר גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו: ועומד המפטיר וקורא ג' פסוקים בפרשה ומברך לפניה כחוק הקוראים: ושבעה דשבתא כנגד שבעה רואי פני המלך. ובחול שלשה (כהנים) [כנגד] כהנים לוים וישר'. ובמגילה פ' עומד ויושב יהיב טע': ואינו מברך המפטיר עד שיגלל ספר תורה. דגרסינן (בפ"ק) [בפ"ז] דסוטה. א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה: והאידנא נהוג עלמא מכי התחיל לגללו. דלאו דווקא שיגלל קאמר. אלא מכי התחיל כמאן דגליל דמי. ובפרק עומד ויושב. איבעיא להו [מפטיר] מהו שיעלה רב הונא ור' ירמיה בר אבא. חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה. והילכת' עולה. דקאמרי' פ' בני העיר ראש חדש אדר שחל להיות באתה תצוה. קרו שיתא מן ואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת. וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחשת. וקיימא לן כוותיה: אלמא מפטיר עולה למנין ז'. וכן הלכה:

סימן קכז

קכז.
ותניא המפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקי'. כנגד שבעה שקראו בתורה. ואי סליק עיניינא בבציר מעשרים ואחד כגון עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז׳:כ״א) לא בעינן עשרים ואחד אלא אפילו לא קרא אלא עשרה פסוקי' שפיר דמי. דתניא ר' חלפתא בן שאול או' לא שנו אלא במקום שאין תורגמן אבל במקום שיש תורגמן פוסק. וא' רב נחמן בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב נחמן וכי הוה קרינן עשרה פסוקים במקום שיש תורגמן. א' לן אסיקן. ת': הפטרה לשון פיטור. שבה פוטרין הציבור את עצמם וגומרין ידי חובתם מלקרות. וכן הנפטר מחבירו פוטר עצמו ממנו והולך לו. ת': ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם. והקורא בתורה לא יסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כת' בתורה. ועוד כיון שבירך אסור להפסיק אפילו בדברי' אחרים ואפי' בתרגו'. מפני שהוא דרך חול עד שהותם. אבל חזן מותר לסייע את המתורגמן ואת הקורא בין בקול גדול בין בקול נמוך ואין בכך כלום. ואין מתרגם. מפני שהוא מקרא את אחרים. וכל המקרא אחרים אין עולה מן המניין לומ' ששניהן מתרגמין הן. (ואם) [ואין] שנים מתרגמי' אין בכך כלום. ואי משום דשמעי גברי ונשי לא ליפרוש להון. ויוצאין ידי חובתם בלא פירוש אע"ג דלא ידעי מאי אמרי. וכן אמ' רב נטרונאי גאון אילו (שהן) [שאין] מתרגמין. ואומרי' אנו אין צריכין לתרגם תרגום דרבנן בלא פירוש ואין יוצאין ידי חובתן] דלשון תרגום דרבנן על קראי אסמכוה רבנן למימר ליה דא' רב אידי בר אבין א' רב חננאל א' רב מאי דכת' (נחמי' ח) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר. זה מקרא. מפורש. זה תרגום ושום שכל. אילו הפסוקי'. וכיון דכן הוא לא איפשר. דלא מתרגמין. כהדין תרגום דרבנן. ודקדקו חכמי' בתרגום: דא"ר ר' שמעון בן פזי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא. מאי טע' דכת' משה ידבר והאלהי' יעננו בקול. שאין ת'ל בקול. מה ת"ל בקול. בקולו [של משה], ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ואם אין מתרגם יכול להגביה קולו. ימעט הקורא את קולו ויקרא: ואין המתרגם רשאי לקרות המתרגום עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. דא"ר זירא א' רב חסדא אין הקורא רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא. ואין הקורא רשאי להתחיל עד שיכלה תרגום מפי התורגמן. וכן במשנה שנינו קטן קורא בתורה ומתרגם. הילכך אם תאיבים הן לתרגם ילמדו ויתרגמו. והן יוצאין ידי חובתם. ואם יש מקום שרוצים לפרש להם יעמד אחר. חוץ ממתרגם ויפרש להם כרצונם: והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים. ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד. ובנביא ג' פסוקי'. ואם היו שלשתן שלש פרשיות קורין אחד אחד. שנ' (ישעיהו נ״ב:ג׳-ד׳) כי כה אמר י"י (צבאות) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. (שם) כי כה אמר י"י [אלהים] מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפם (אשקן) [עשקו]. ועתה מה לי פה נאם י"י כי לוקח עמי חנם מושליו יהילילו נאם י"י ותמיד כל היום שמי מנואץ: והיינו טע' דאמרי' בכולי תלמוד' מדלגין בנביא ואין מדלגין בתור'. לפי ששנינו במגילה. הקורא בתורה לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד. ובנביא שלשה. ואם היה הקורא מהפך ומדלג בעיניין אחר. מתוך שאינו קורא אלא לתרגמו אין פנאי לשום אדם בו להבין ולהרגיש באותו עיניין אחר לתרגם בו. אבל בנביא אעפ"י שאינו באותו עיניין אחר שמפטיר מדלג. מתוך שהוא קורא שלשה בבת אחת. פנאי יש לזה המתרגם להבין וליתן לב לאותו עיניין. בכדי שיפסוק ויסיים זה תרגם של אותו פסוק שבידו בעוד שיקרא לו הלה ג' פסוקים יכול להתבונן:

סימן קכח

קכח.
לאחר שסיים המפטיר את ברכותיו יאמר השליח ציבור בקול נעים ובכיוון הלב. יקום פורקן. בלשון תפילה בארמית. ואע"ג דאמרי' כל השואל צרכיו אל ישאל בלשון ארמית שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מכירין בלשון ארמית. הא פרכי' מינה ביציאות שבת לר' יוסי דכי אזיל לשיולי בפתיחא זימנין א"ל רחמנא לידכרך לשלם. (ומשמנינן) [ומשנינן] שאני חולה דשכינה עמו. אלמי דכי הוינן קמי הק' לא צריכינן למלאכי השרת לעיולי צלותא. והכא נמי בי עשרה (קיימא) [קדמה] שכינה ואתיא. בפ' מאימתי. ולהכי יכילינו למימר בלשון ארמית כל מה דצריכין למיבעי. ומטעם זה נתקן מחי ומסי וכמה פיוטים בתרגום וכן בקדיש. וזולתי טעם זה יש טעם ברור בדבר למה נתקן קדיש בארמית. כאשר פירש רבינו עזריאל מפני שיש בו גילוי הקץ. ת': ורב שלום ריש מתיבת' דמתא מחסיא שדר הכי: לומר בתפילה של שחרית של שבתות וימים טובים וביום הכיפורים פעמים באהבה שמע אומרים כו'. אין מנהג בישיבה ובבבל כולה. אלא בתפילת מוסף בלבד. וביום הכפורים אף בנעילה. מבני שכשנגזרה גזירה על שונאיהם של ישר' שלא לקרות ק"ש כל עיקר היה אומ' אותה שליח ציבור בהבלעה בעמידה בכל תפילת שחרית בין בחול בין בשבת. כיון שבטלה והיו פורסין את שמע כתיקנה. ומתפללין. ביקשו לסלקה כל עיקר שהרי חזרה ק"ש למקומה. אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה במוסף שאין בה ק"ש. ולמה קבעוה במוסף כדי שיתפרסם הנס לדורות לפיכך במוספים הוא שאומרים פעמים. אבל בתפילת השחר אין אומרי' שהרי קראו ק"ש כתיקנה:

סימן קכט

קכט.
תכנת שבת. לכך מיוסד באלפא ביתא. זו תשר"ק. לפי שהיא נשמעת על הגאולה. והגאולה בזכות שבת. כמא דאתמר לסריסי' אשר ישמרו שבתותי (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳). וכת' והביאותי' אל הר קדשי (שם). וכת' בשובה ונחת תוושעון (שם ל). וכיצד נשמעת על הגאולה. תשר"ק (שם ז) ביום ההוא ישרק י"י. צפע"ס. (יואל ד׳:י״ח) יטפו הרים עסיס. נמל"ך. והיה י"י למלך (זכריה י״ד:ט׳). יטח"ז. יטו שכם אחד לעובדו. ויחזוהו ויאמרו הנה אלהינו זה. והד"ג ב"א יביאו הלוייתן ויכרו עליו חבירים:

סימן קל

קל.
ואחרי מודים. כהנים נושאים כפיהם. ובמועדים. ובחולו של מועד. ובראשי חדשי' בשחרית ובמוסף. ובחול בשחרית. ובמנחה של תענית. מפני שמתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה. וכשם שיש נשיאות כפים בניעלה של יום הכיפורים כך יש נשיאות כפים במנחה של תענית ציבור. אבל במנחה של יום הכיפורים אין בה נשיאות כפים. מפני שאין מתפללין אות' סמוך לשקיעת החמה אלא קודם לשקיעה החמה ולפי שבשאר ימים וכן במנחת יום הכיפורים אין בה משום נשיאות כפים. דגזרי' מנחת יום הכיפורים אעפ"י שאין בה שכרות משום שאר מנחות שיש בהן שכרות. אבל בנעילה שאינה אלא פעם אחת בשנה לא ליגזור אותה מפני שאר מנחות. לפי שאין מתפללין אותה בעת תפילת המנחה קודם לשקיעת החמה. אלא סמוך לשקיעת החמה: וקים לן דהלכה כר' יוסי דא' נעילה יש בה נשיאו' כפים מנחה אין בה נשיאות כפים: ומנחה של תענית ציבור הואיל ומתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה כתפי' נעילה מדמינן ליה. דלית בה שיכרות ויש בה נשיאות כפים. הכי נמי מנחת תענית ציבור דלית בה שיכרות יש בה נשיאות כפים כמו בתפילת נעילה: וכי האי שושילתא שפירת שפירתא נהגי ועבדינן:

כהנים נושאי' כפיהם בשחרית ובמוסף ובמנחה של תענית ציבור חוץ ממנחה של יום הכיפורים שתחת מנחה נושאים כפיהם בנעילה: וכהן שיש בידו מומין לא ישא כפיו. בפניו ידו ורגליו לא ישא כפיו. זבלגן. אם דש בעירו מותר. ושכור לא ישא כפיו. א"ר אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. שנ' (ישעיהו א׳:ט״ו) ידיכם דמים מלאו. ושנו רבותי' אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן וזו היא אחת מתשע תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי: אמ' אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים. לאחד אין קורא כהנים. שנ' אמור להם. לשנים ולא לאחד: וכן הילכתא. ת': והחזן קורא כהנים ולא שליח ציבור. שלא להפסיק בתפילתו. דבכולהו הילכתא או' שליח ציבור. ולשם או' חזן. וזהו שמש הכנסת. וכן דרך התלמוד לקרות המתפלל לפני התיבה שליח ציבור. ושמש הכנסת. חזן: מפי רבינו יעקב מרמרו: א"ר יהושע בן לוי מניין שהק' מתאוה לברכת כהנים. שנאמר (במדבר יב) ושמו את שמי על בני ישר' ואני אברכם: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שמברך מתברך. שנ' (בראשית י״ב:ב׳-ג׳) ואברכה מברכיך: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה. כה תברכו. אמור להם. ושמו את שמי: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא כפיו. שנ' (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו: וחייבים כהני' לעלות לדוכן כשהשליח ציבור מתחיל ברצה. מאי מברך. א"ר זירא א' רב חסדא ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר (קב"ו) [קדשנו] בקדושתו של אהרן [וצונו] לברך [את] עמו ישראל באהבה: וכשהוא עוקר את רגליו ומחזיר פניו כנגד לב הציבור לברך אותם. מה הוא אומ' יהי' רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותי' שתהא הברכה הזאת שצויתה לברך עמך ישר' באהבה כפרה וסליחה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ת': א' רב הונא מי שרואה הכהנים נושאי' את כפיהם שחרית צריך לברך בברכה ראשונה. ברכו י"י מלאכיו. שנייה ברכו י"י כל צבאיו. שלישית ברכו י"י כל מעשיו: במוסף בברכה ראשונה או' שיר המעלות הנה ברכו את י"י. שנייה. שאו ידכם קדש וברכו את י"י. שלישית. יברכך י"י מציון וגו': ואם היו ד' תפילו' חוזר תליתאי בקדמיתא ורביעתא בתנייתא. הכי הוא באילו נאמרין. בסוט': (ובמוספי דשבת) [במנחתא דתעניתא] מה הוא או' א' רב אסי בר יעקב אם עונינו ענו בנו י"י עשה למען שמך. ת': וכשהוא מתחיל לברך את הציבור כורעים הציבור על ברכיהם ומבליעין מקראות הללו בקולו: כשהוא או' יברכך. הם אומרי' יברכך י"י מציון עושה שמים וארץ: י"י. י"י אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ: וישמרך. שמריני (י"י) [אל] כי חסיתי בך: והם עונין אמן: יאר. אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה: י"י: י"י י"י אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת: פניו. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני: אליך. אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים: ויחנך. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל י"י אלהינו עד שיחננו. אמן: ישא. ישא ברכה מאת י"י וצדקה מאלהי ישעו: י"י. י"י חנינו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתינו בעת צרה: פניו. י"י אל תסתר פניך ממני כי עני ואביון אני: אליך. אליך י"י נפשי אשא: וישם. שם אצמיח קין לדוד ערכתי נר למשיחי: לך. לך י"י הגדולה והגבור' והתפארת והנצח וההוד: שלום. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמ' י"י ורפאתיו: אמן:

וכד מהדר אפיה מציבורא מאי א'. אדבריה רב חסדא לרבנא (וא') [עוקבא ודרש] רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה מה שהבטחתנו. (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש: ואחר כך מתחיל שליח ציבור ואומ' שים שלום: א' רב חסדא אין הכהנים רשאין לכוף (כשרי) [קישרי] אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הציבור וא' רב חסדא אין שליח ציבור רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא: ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי כהנים: ואין הכהנים רשאין לחזור פניהם מן הציבור ער שיתחיל שליח ציבור בשים שלום: וא"ר זירא א' רב חסדא אין הכהנים רשאין לעקור רגליהן ער שיגמור שליח ציבור ברכת שים שלום: ואין הכהנים רשאין לישא את כפיהם אלא כנגד כתפיהם. ובעמידה ובלשון הקדש: ומאן דחזי חילמא ולא ידע מאי הוה. ניקו קמי כהני כד נשאי כפייהו. ויאמר הכי. רבון העולמים אני שלך וחלומותיי שלך. חלום חלמתי. ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי לעצמי בין שחלמתי (לי) [על] אחרים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף. ואם צריכין רפואה רפאים כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכמרים מצרעתה וכנעמן מצרעתו וכחזקיהו מחליו: וכשם שהפכת קללת בלעם בן בעור מרעה לטובה כן תהפוך כל חלומותי לטובה ותרציני: ומכוין דעתיה בהדי כהנא כי חיכי דענו ציבורא אמן: ואי לא לימא הכי (אדיר) אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום. יהי רצון שתשים עלינו שלום לטובה: עד כאן יסוד העמרמי. ת':

ובהלכות גדולות הסדר כך: דכול עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאות כפים. מנא הני מילי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ושיעור דשיכור כמה הוי רביעית חי בבת אחת. אבל מפסיק ביה או שנתן לתוכו מים כל שהו לא הוי שיכור. והני מילי רביעית דהא ביעתא ופלגא. אבל טפי מרביעית אעפ"י שהפסיק בה ונתן לתוכו מים אסור. כהן ששתה יין ועלה לדוכן ונשא ידיו פסל עבודתו. כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו. תנא בפניו ידיו ורגליו. א"ר יהושע בן לוי בהקניות לא ישא את כפיו. א"ר יוסי חיפני ובישני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבענין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. א' רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו. והא ההוא דהוה (בשיבטיה) [בשיבבותיה] דרב הונא והוה קא פריס ידיה. ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי זבלגן לא ישא כפיו ואם היה דש בעירו מותר: והא ההוא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן וקא פריס ידיה. ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו מותר. ר' יהודה או' אף מי שהיו ידיו צבועות סטים או קוצה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישר' אוסיף ברכה אחת משלי כגון י'י אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם וגו'. תיל לא תוסיפו על הדבר. וגו'. והא הכא כיון דבריך ליה עבר (על) [ליה] זימניה וקת' דעבר. הכי במאי עסיקינן בשלא סיים. והתניא סיים. שסיים ברכה אחת. והתניא שסיים כל ברכותיו. שאני הכי כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחריני הוה מברך כוליה יומא זימניה הוא. מהכא גמרי' דכהן פריס ידיה [כמה זימני] בכמה (דוכתתא) [דוכתא] ושפיר דמי: עד כאן ה"ג. מיכאן ואילך פרש"י בסוטה: א' אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים בשיש שם שני כהנים לברך. שליח ציבור כשגומר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהם לצד התיבה להתפלל. הא דאמרי' יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו'. לאחד אינו קורא. שנ' אמור להם. לשנים. וכן הלכה: מהכא נפקא לן ששליח ציבור קורא אותו ומזהירן לכך: א"ר יהושע בן לוי מניין לברכת כהנים שהק' מתאוה לה שנ' ושמו את שמי תלה הכתו' הדבר בהק' להיות ברכה שימת שמו של עמו. ולא עשאה צורך ישר' אלא צורך מקום: א"ר יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך שנ' ואברכה מברכיך. ואילו ואני אברכם אישר' קאי. כר' עקיבא דא' באילו טריפות. למדנו ברכה לישר' מפני כהנים. מפי הגבורה לא למדנו. כשהוא או' ואני אברכם. הוי כהנים מברכין לישר' והק' מסכים על ידם. א"ר יהושע בן לוי [כל כהן] שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה. קודם שיסיים שליח ציבור רצה צריך להעלות על הדוכן. שנ' (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. אלמ' בעוד העבודה בידו בירך. ואחר כך וירד מעשות. מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. איני והא' ר' אמי ור' אסי סלקי. ר' אמי ור' אסי מיעקר הוו עקרי ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומם מן הדוכן ולא מטו עד דגמרא ברכת עבודה. וכדתנא ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר רגליו. אבל עקר רגליו עולה. ותנן נמי בברכות ואם הבטחתו כו'. רישא הכי אית'. העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תטרף דעתו בשובו לתפילתו ולא ידע להתחיל מיד לשים שלום. ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תטרף דעתו ונושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי לישא את כפיו: והוא לא עלה בעבודה אלא דעקר פורתא. וש"מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה. א"ר אדא א"ר שמלאי בית הכנסת שכולה כהנים כולן עולין לדוכן. למי מברכין לאחיהן שבשדות. איני והתני אבא בריה דרב (נמימן) [מנימין] בר חייא העם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. לא קשיא. הא דאניסי. שבשדות אניסן במלאכתן ואיני יכולין לבא. הא דלא אניסי. העומדים בבית הכנסת אחורי הכהנים לא אניסי. ואין הברכה חשובה עליהן לעקור ולבא לפני הכהנים להיות מתברכין פנים כנגד פנים כרת. הילכך אינן בכלל ברכה. כדאמרן לעיל כה תברכו. פנים כנגד פנים: והתני ר' שימי מבירתא דשיחור בית הכנסת שכולה נהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן. הא דלא אשתייר ביה עשרה לא חשיבי לברכה לחודייהו. הילכך כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות: גופא. תני אבא בריה דר' מנימין בר חייא העם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה פשיט' אריכי (אריכי) באפא גוצי לא מפסקי בין כהנים לננסין מהיות בכלל ברכה. דא"כ אין לדבר סוף. תיבה נמי לא מפסקא. מחיצה מאי. ת"ש דא"ר יהושע בן לוי אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישר' לאביהם שבשמים: פסק רבי שלמה בסוט' פ' אלו נאמרין:

יש ללמוד מיכן סדר נשיאות כך הוא. עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון וכו'. ומאריך בה עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור. ושליח ציבור קורא כהנים אם שנים הן. ואם יחיד הוא אינו קוראו והוא מחזיר פניו מאיליו כדאביי דא' לעיל. אין קורא כהנים. ובשכלה דיבור מפי הקורא (מברכו) [מברכין] אשר קדשנו כו'. ומתחילין כברכה. וכשכלה אמן אחרון מפי הציבור הן מחזירין פניהם וכופפים קשריהם אם רוצים. ושליח ציבור מתחיל שים שלום. והכהנים מתפללין רבו' של עולם כו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח ציבור ועוקרין רגליהן והולכין להן: כל זה הפי' משמעת דאביי: עד כאן פרש"י:

תנן באילו נאמרין הכהנים נושאי' כפיה' כנגד כתיפותיהם. וכשמברכין הכהני' לעם מפזרין אצבעות ידיהם: וכך מצינו (בפסיקא או' ופר) [בפסיקתא או לעופר] האילים. ר' יוסי בר' חנינא א' (לעווליהון) [לאורזליהון] דאיילתא. הנה זה [עומד] אחר כתלינו. אחר כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשו' משגיח מן החלונות מבין כתפיהם של כהנים. מציץ מן החרכים. מבין אצבעותיהם של כהנים. ענה דודי ואמר לי. ומה אמ' לי. יברכך י"י וישמרך: תשובות הגאונים. ולעלות כהני' לדוכן כשמניחין כובעיהן בראשיהן אם בשביל צינה הם עושין כדי להתחמם ולא לכבוד הן עושי' מותר. ואם אין צינה אלא לכבוד הן עושין. חיישי' שמא יפול כובעו מראשו ויחזור מן הדוכן הילכך אם מהודק כובעו בראשו יפה אין חוששין שמא יפול ומותר. אבל בסנדל אין עולין דחיישינן לפסלות דההוא כהן וזו אחת מט' תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ואמרי' מאי טע' לאו משום כבוד ציבור. לא משום דלא ליפסיק רצועה דסנדלא ואתי למימר בן גרושה הוא או בן חלוצה: וצריך שליח ציבור לקרותו לכהנים ברכת כהני' חיישי' שמא יטעו. וכד' באילו נאמרין: ובמקום שיש שם כהן שנושא את כפיו או' החזן אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה. עד מפי אהרן ובניו כהנים. ולא יותר. והיא קריאת הכהנים. אבל הס. כי לא להזכיר בין שומע תפילה לעבודה. שאפי' נחש כרוך על עקיבו אינו מפסיק:

כן בערוך: שאילה לפני הגאונים:

כהן שלא התפלל ומצא ציבור מתפללין. מותר לעלות לדוכן או לא. לא מצינו דבר המעכב בברכ' אלא נטילת ידים. דאמרי' כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנא' (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו. אבל תפילה לא מצינו שמעכבת. הילכך יעלה ויברך: כהן שעלה לדוכן מסייעו החזן שלא יטעה או לא: גם בזו לא מצינו חילוק בין אחד לשנים. אלא כדאביי דא' נקיטינן לשנים קורא כהנים. לאחד אין קורא כהני'. ורב חסדא א' אפילו לאחד קורא כהני' שאין קורא אלא לשבט. אבל להקרותו מקרהו. וכן מנהג פשוט בכל ישראל בין אחד בין שנים החזן מקרא אותו דבר דבר והן עונין אחריו: ראינו כהנים כשהן מכינין ובאים לברך פותחין אצבעותיהן יש בהן ממש או מסורת. לא מצינו בתלמוד כל עיקר אלא שאומר' רבנן בכהני' כמה טעמים. שהוא סימן שאימת שכינה עליהם. כאילו הן מתחלחלין והוא שם עוברת: ואעפ"י ששנינו בברכת כהנים. במקדש או' השם ככתבו ובמדינה ככינויו. וזה סימן הוא כלומ' שמזכיר ככתבו נאמר כאן אלא שהוא במדינה אנו מכנים. ועוד לשם אותו סימן לפסוקים כי בברכה ראשונה מניחים אצבע הסמוכה לגודל ומשהין אותה כן. בשנייה מניחין אמצעית הסמוכה לאמה ומשהין לאותה כן. בשלישית מניחי' רביעית הסמוכה לזרת. והיא נקראת קמיצה כסדר הראשון: כן בערך חית. ת':

סימן קלא

קלא.
ראש חדש שחל להיות בשבת אין מזכיר של שבת ביעלה ויבא. לפי שיעלה ויבא אינו בא אלא מפני שראש חדש בלבד. ותפילת שבת כבר נאמרה בישמח משה. ודמיא להא דאמ' רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור העובר לפני התיבה ערבית אינו צריך של יום טוב. דכי תקינו מגן אבות לא תקינו אלא בשבת. כדפירישי': וה"ה לברכת המזון: ונמצא בתשובות הגאונים סייע למורי צדק נ"ע:

ראש חדש וחולו של מועד שחלו להיות בשבת ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע של שבת. ואומר יעלה ויבא בעבודה. ושל שבת אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. וכיון שאמר' רביעית בפני עצמה למה הוצרך להזכיר בעבודה. ועוד שלא מצינו אזכרת שבת או יום הכיפורים או יום טוב בעבודה כל עיקר. ועוד אי ס"ד איפשר להזכיר של שבת בעבודה. א"כ שבת של שאר ימות השנה יזכיר של שבת בעבודה. אלא של שבת ויום טוב וכיפור בעבודה אינה כל עיקר בלא ראשי חדשים ובלא חולו של מועד. אלא בימים טובים בערבית שחרית ומנחה אומר יעלה ויבא. במוסף (או') אין אומרי' יעלה ויבא: וכן מנהג בשתי ישיבות:

סימן קלב

קלב.
ויום טוב שחל להיות בשבת בברכת המזון צריך [לומר] רצה והחליצנו. ויעלה ויבא כל אחד בפני לעצמו. רצה תחילה. ואחר כך יעלה ויבא. מפני שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם. וכן בראש חדש. וכן בחולו של מועד שחל להיות בשבת. אומר בתחילה רצה ואחר כך יעלה ויבא: למ"ה: הא דאמרי' כשחל יום טוב להיות בשבת בברכת המזון רצה והחליצנו ויעלה ויבא. אע"ג דיכול לומר ביעלה ויבא את יום המנוח הזה. כדפטרי' בתפילות דשבת לאומרם בשביל תפילת דיום טוב: משום דדינא הוא דפטרי' תפילות שבת בשביל אותם דיום טוב: דהא מן הדין הוה לן למימר בשבת גמירא. אתה בחרתנו. ולברך במקום קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו'. אי לא משום כת' בהן בחירה דקיימא לן דלא אמרינן בחירה אי לא אתרחיש ביה ניסא כדאמרי' בפסח. משום דההיא שעתא אתרחיש ניסא דיציאת מצרים. וכיוצא בו. ושבת אינו נס אלא משום זכר לששת ימי בראשית שנה היוצר ביום השביעי. והאי נמי דמדכרינן כקידושין דשבת בחירא כד' כי בנו בחרת. היינו משום יציאת מצרים דא' בסמוך לו. כדאמרי' כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת. נמצא דדינא הוה למימ' אתה בחרתנו בשבת. ולברך בקידוש אשר בחר בנו. אי לאו משום טעי כדפרי' ולהכי פטרי' תפילת דשבת משום תפילות יום טוב. ובלבד שיאמר את יום המנוח. אכל משום יעלה ויבא דלא שייך בשבת כלל אין דין דליפטור רצה והחליצנו בשבילו אע"ג (דילמא) [דלימא] ביה יום המנוח הזה:

סימן קלג

קלג.
תנא קטן קורא בתורה ומתרגם ומפטיר בנביא ומתרגם. אבל אין פורס על שמע עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד. ויביא שתי שערות. ואין מוציא הרבים ידי חובתו לא ליפרוס על שמע ולא לברך ברכת המזון. ולא לקרוא המגילה. ולתקוע שופר בעשרה. ולקדש לבני ביתו בלילי שבתות ובלילי ימים טובים. ולומר הגדה בלילי פסח. ולהדליק נר של חנוכה. עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד. וכן חרש שוטה וקטן. זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:

סימן קלד

קלד.
לכך אנו אומרי' אין כאלהינו בשבת. שיש בו ד' פעמים אין. ד' פעמים מי. ד' פעמים נודה. שהן י"ב פעמים. כנגד י"ח ברכות שבכל יום. ועוד ברכת המינין שתיקנו ביבנה. הרי י"ט. ובשבת אין אנו אומרים אלא ז' ברכות. נמצא י'ב ברכות חסר תפילת היום מחול. כנגד י"ב ברכות החסירות אמרי י"ב פעמים אמן. אין. מי. נודה. ולבסוף ברוך אתה. נראה עתה כאן י"ב פעמים. ברוך אתה. אמן. והן י"ב ברכות. והשבע שאנו או' הרי י"ט ברכות. ת': ויש תימה. דאמרי' במסכת (ב"ר) [מנחות] רב [חייא בריה דרב] אויא טרח וממלי להו (באספוקי) [באספרמקי] ומגדי. ואם איתה למה לי לאטרוחי ולאתויי מיני פירות ולברוכי אכל חד וחד ולאשלומינהו. הא כבר נפיק חובתיה בצלותיה כי האי גוונא. ואי אכתי לא איתקין היכי סליק אדעתייהו דבתראי לתקוני השלמתם בכך הא קחזינן ליה לרב (אויא) [חייא] דלא מצי משכח אלא בכי האי גוונא באיתויי פירי וברוכי. ולא להרבות תפילות וברכות. ואינהו ז' ברכות תקון ולא יותר. על (תהילים קי״ט:קס״ד) שבע ביום הללתיך. ותו כיון דליכא בהו שום מלכות. ולא איתנהו כשאר ברכות היכי חשב להו ברכה: על כן נראה דהכי גרסי' מי. אין. והוא כמו כמי ששואל מי כאלהינו ומי דומה לו. ומשיב אין כמוהו. ואין דומה לו. וכן דרך מקרא לשאול מי זה ולהשיב על הדבר כגון (ישעיהו מ׳:י״ג) מי תכן. והשיב י"י. וכגון (שם מא) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש. ומשיב אני י"י ראשון. וכגון (תהילים כ״ד:ח׳) מי זה מלך הכבוד. ומשיב י"י צבאות. וכמוה הרבה במקרא: ודוגמא לזה הסדיר רבינו שלמה זצ"ל בסדר פסוקי סליחות. (תהילים פ״ט:ט׳) י"י אלהי צבאות מי כמוך חסין יה. (שם פו) אין כמוך באלהים י"י ואין כמעשיך. ת': ומה שאנו מסיימין בו ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים. האומר לחיי. טועה. אלא לחי. שזה עיקר הלשון. ליום שכולו שבת. כלומר שהשבת מנוחה לחי העולמים. לרבונו של עולם שעתיד לשבות אותו יום. כדאמרי' בחלק. שיתא אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב. שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א) ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. ותניא כשם שהשביעית משמטת שנה לז' שנים. כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלף. שנאמר (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. שאמר דוד שירה על אותו אלף שנים שהעולם עתיד ליחרב ולהיות תהו ובהו וישבות הק'. כמו שאנו עושין בשבת. אבל עתה בשבתות הללו הוא יושב ועוסק במתן שכרן של צדיקים. שהוא קרוי מלאכה. שנאמר (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו'. ואו' (ירמיהו ל״א:ט״ז) [כי] יש שכר לפעולתך. גם בפורענותם של רשעים שקרוי מלאכה דכת' (שם נ) פתח י"י את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא לי"י. אבל באותם אלף שנים ישבות הק' מכל וכל. וכן הוא או' ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. אותו יום ישבות הקב"ה מלבראות כלום בעולם. לפי שיהא העולם חרב. (ואם) [ועם] האמור באן. הן אלף שנים שנאמר (תהילים צ׳:ד׳) אלף שנים וגו' וזהו יום שביעי שהוא מנוחה לחי העולמים. ועליו אמר דוד שירה. ולבך אומרי' אותו בשבת. על שם שהק' עתיד לשבות עולם כבשבת:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה