אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות סעודה

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות סעודה

הלכות שחרית

סימן מח

מח.
גמרו את התפילה החזן אומ' קדיש. ואחר כך נפטרים העם לבתיהם לשלום: וכשמבקש לאכול לחם צריך ליטול ידיו ואחר יקבע סעודתו אע"פ שיאכל חולין. וכל המזלזל בנטילת ידים בר נידוי הוא דתנן א"ר יהוד' חס ושלום (שעקיבא) [שעקביא] בן מהללאל נתנדה. שאין עזרה ננעלת על כל אדם שבישר' בחכמה וביראת חטא (כעקיבא) [כעקביא] בן מהללאל אלא את מי נידו את ר' אלעזר בן הגר שפקפק בנטילת ידים וכשמת שלחו ב"ד והניחו אבן על ארונו. ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ב"ד סוקלין את ארונו. וכל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. דא"ר אמי ואמרי לה במתנית' תנא. שלש[ה] דברים מביאין את האדם לידי עניות המשתין בפני מטתו ערום. ומי שאשתו מקללתו בפניו. והמזלזל בנטילת ידים. המשתין בפני מטתו ערום. הני מילי כלפי מטה ועל גבי קרקע. אבל מהדר אפיה ממיטה ובמנא לית לן בה: וא"ר זריקא ת"ר אלעזר המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם א"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין מים (ראשונה) [ראשונים] מצוה ואחרונים חובה (דתנן) [תניא] מים ראשונים מצוה. אמצעיים רשות. מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין ניטלין אלא בכלי. ואמרי לה אחרונים אין ניטלין (אלא) על גבי קרקע מפני רוח רעה שהיא שורה. ואם הביא קינסא או חריות של דקל ורחץ ידיו למעלה שפיר דמי. ואיכא בינייהו קינסא. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן. אחרונים אין ניטלין אלא בצונן. מפני שמים חמין מפעפעין את הזוהמא. ואין מעבירין אותה. אמצעיים רשות. א' רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. והאי דשרו רבנן בתר גבינה בשר בשמעתיה דרב נחמן. ואע"ג דמים אחרונים חובה אין טעונין ברכה:

סימן נ

נ.
רב[א] א' מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך שנ' (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר. יגע בו הזב וידיו לא שטף כמים. א"ר אלעזר בן ערך מיכן סמכו חכמי' לנטילת ידים מן התורה. א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דהאי קרא בנוגע הזב הוא דכת' א"ל בנוגע הזב כי שטף ידיו במים מי קא מטהרן. כיבוס בגדים וטבילה בעו. אלא הכי קא' ואחר שלא שטף ידיו במים טמא: ולא (משנינן) [משינן] אלא מן מנא. כ[ד]תנן בכל הכלים נוטלין לידים ואפ' [בכלי] גללים [ב]כלי אבנים [ב]כלי אדמה. ואין נוטלין לידים (אלא) [לא] (לדפנות) [בדפנות] הכלים. (ואין בישולי המיחם) [ולא בשולי המחץ]. פי' כלי חרס שנשבר ונשאר בו בית קיבול. ולא במגופת החבית. ולא יתן אדם בחופניו לחבירו. מאי טעמי אסמכינון רבנן אמי חטאת אינמי אקידוש ידי' ורגלי' (דמקדשי) [דמקדש]. דקת' אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכל, אמר אביי מריש הוה אמינ' (מאן) [האי] דלא (משא) [משו] מיא בתראי אארעא משום זוהמא. א"ל מר משום דשריא רוח רעה עליה[ו]: אמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא ויהבו לי מלא חופנאי טיבותא. והיכא דקא מסגי על גב נהרא וליכא מנא בהדיה למימשי ידיה לא לישקול מיא בחד ידיה ולימשייה לאידך ידא. אלא לשטפינהו לתרוייהו בנהרא והויא ליה (העגלה) [הטבלה]: וכי משי ידיה לינגוב יתהון שפיר. דאמרי' בפ"ק דסוטה א"ר אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. וגו' (יחזקאל ד׳:י״ג). לחמם טמא. בגימטריא בלא ניגוב ידים. ואית דאמרי לחמם טמא מאשר אדיחם שם. כלומר בהדחה בעלמא בלי ניגוב: וכי קאמרי צריך נטילת ידים. הני מילי דקא בעי למיכל נהמא. אבל היכא דקבעי למיכל פירי משבעת המינין האמורין בפסוק. גפן ותאינה וגו'. אי נמי חמשת המינין שעורין וחטין וכוסמין דעביד במעשה קדירה. אע"ג דטעונים ברכה לאחריהן לא בעי נטילת ידים. ובתר דאכיל לא מזמני בתלתא. דאי רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמייהו דר' אמי ור' אסי ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידייהו. ולא ספו לי. וכל חד וחד בריך לחודיה:

סימן נא

נא.
ש"מ תלת. ש"מ אין נטילת ידים בפירות. וש"מ אין זימון בפירות. וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק. מדלא ספו ליה בהדייהו. ואי מיטנפן ידיה אפי' לפירות צריך למימשי ידיה משום ברכה. דאמר ר' יהוד' אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם. אילו מים ראשונים. והייתם קדושים. אילו מים אחרונים. כי קדוש אני י"י. זו ברכה. והייתם לי קדושים אני י"י. אמר להם הק' לישראל כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני טהור כך אתם תהיו טהורים: שמואל אשכחיה אבוה דקא בכי. א"ל אבוה אמאי קבכית. א"ל דמיחאי רבה. א"ל ואמאי קא מחייך. דא' לי אמאי לא משית ידך. וספית לינוקא. ואמאי לא תימשי. א"ל הוא אכיל ואנא משינא. א"ל אבוה דשמואל לרביה. לא מסתייך דלא גמרת אלא מיחת נמי מחית: והילכתא אוכל מחמת מאכיל בעי נטילת ידים. מאכיל גופיה [לא] בעי נטילת ידים: וכל איתתא או גברא דמוכלי נהמא לינוקא. ינוקא צריך למימשי ידיה דזימנין דלא עיילא ליה אומצא ושדי ידיה לפומיה. ומעייל ליה. מאן דקא מוכיל להו לא בעי נטילת ידים:

סימן נב

נב.
וכשבוצע את הפת. מברך המוציא לחם מן הארץ. והיכא דאיכא קביעותא חד שרי המוציא לחם לכולהו. וחד מברך על היין לכולהו. ולא מיבעי ליה למישרי המוציא עד דמייתי ליה מלח או ליפתן. ואי לחמא דלא צריך ליפתן שרי לאלתר ולא צריך לאיעכובי. עד דמייתי ליה ליפתן. דאמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיתן מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. דלא אשתעי. רבא בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא. קריבו ליה ריפתא ושרא לאלתר. אמרו ליה הדר ביה משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש: בשש. מלח. היאכל תפל מבלי מלח. מתרג' מדלא בשש. כן ראיתי בערוך. ולי נר' לשון איחור. כמו כי בשש משה: והיכא דמיקרי דאכיל לחומא ואשתלי ולא שרא המוציא ולבתר הכי אידכר הדר שרי המוציא ואכיל. ודווקא דלא גמיר סעודתיה. דכי הדר שרי המוציא קאכיל. דבעו מיניה מרב חסדא שכח ואכל ולא בירך מהו שיחזור ויברך. א"ל מי שיאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר: ואי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל לא ליבריך. א' רבינא אפי' גמר סעודתיה. ולית הילכתא כוותיה דמיעקרא הוה חזי לברוכי המוציא. וכיון דאכל (וגוזר) [וגמר] אידחי. וכל שנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה:

סימן נג

נג.
והיכא דאכל ומספקא ליה אי בריך אי לא ברך. אי משבעת המינין אכל דמחייבינן ברכה דאוריית'. ארץ חטה. וכת' ואכלת ושבע' וברכת. אי מספקא ליה ליהדר וליבריך. ואי משאר מינין. על כל דחיובא דברכה דילהון מדרבנן. הא מספיק' לא הדר מברך. מה טע' הא דאוריית'. והא דרבנן. והיכא דשרא המוציא ובצע אסיר ליה לאשתעויי עד דטעים אותה פרוסה: ואי אשתעי מקמי דליטעום אותה פרוסה הדר מברך ואי לא מברך קאכיל פרוסה בלא ברכה: אמר רב יהודה בר שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. תניא הבוצע פושט ידיו תחילה. ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול הימנו. הרשות בידו: רבה בר חנה הוה עסיק ליה ליבריה בי רב הונא בר קטינא קדים והוה מתני ליה לבריה אין הבוצע רשאי לאכול עד שיכלה אמן מפי העונין: א"ר יוחנן משום ר' שמעון בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע. בדי שיבצע בעין יפה. ואורח מברך. כדי שיברך בעל הבית. דכת' וברכת את אלקיך. את. לירבות בעל הבית. דאתין לרבות. כדאמר בכל שעה:

סימן נד

נד.
והשותה מים בתוך סעודתו אפילו פעמים ושלש. צריך לברך על כל פעם ופעם ואעפ"י שהן לפניו. ששנינו השותה מים (לעצמו) [לצמאו] או' שהכל. ואמרי' למעוטי מאי. אמר רב אידי בר אבין למעוטי דחנקתיה אומצא דלא מברך. הא לא הכי מברך והוה ליה כנמלך. ואית מרבנן דאמרי כיון דאיכא קמיה מיא בסעודתא מברך זימנא קמיה. ותו לא צריך לברוכי. אבל זימנא חדא צריך לברוכי מידי דהוה אחמרא וכיון דבריך חדא זימנא תו לא [צריך] לברוכי זימנא אחריתי: ואית מרבנן דכלל לא צריך לברוכי אמים בתוך סעודתו. מדגרסי' בברכות פ' כיצד פת פוטר כל מיני מאכל. ופריך יין נמי ליפטר. ומשני שאני יין דקבע ברבה לעצמו. מכלל דדווקא יין דקבע ברכה לעצמו. כלומר ברכת המזון. אין הפת פוטרתו. הא מים דלא קבע ברכה לעצמו הפת פוטרתן. תו': וכשהוא שותה מברך לפניהן שהכל נהיה בדברו. ולאחריהן. בורא נפשות רבות וחסרונן לכל מה שברא לחיות מהם נפש כל חי בא"י חי העולמים: והיכא דחנקתיה דקא' (בעירובין) [בברכות] דלא צריך לברוכי שהכל. הכי שדר רב פלטוי בר אבא ריש מתיבתא. מקמי דלשתי לא צריך לברוכי שהכל משום דאנוס. וברכתא קמייתא לא צריך לברוכי. ולית בה משום אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. מידי דהוה אסם. שכל השותה סם. או כל דבר רפואה אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו. וכן אחר כל אכילתך אכול מלח. ואחר כל שתייתך שתה מים ואין אתה ניזוק לעולם ואין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו כיון דאמור רבנן אכל כל מאכל ולא אכל מלח. שתה כל משקה ולא שתה מים [ביום] ידאג מפני ריח הפה. ובלילה ידאג מפני אסכרא. דאי אכיל ולא שתי הוי סכנה. הילכך אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ולאחר סעודה חייב אדם ליטול ידיו ואין צריך לברך. דאמר רבה בר אבין א"ר יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה וטעונין ברכה. ואחרונים חובה ואין טעונין ברכה. דליכא למימר וציונו. והיכא דבירך נמצא שם שמים לבטלה:

סימן נה

נה.
א"ר חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיהו ידיו למעלה. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ומים ראשונים בין בכלי בין על גבי קרקע. אחרונים אין ניטלין אלא בכלי. והנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מברך ברכת המזון. דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מזומן לברכה:

סימן נו

נו.
והיכא דאכלו כל סעודתייהו וסליקו ומשו ליה מים אחרונים אסיר להון למיטעם מידי עד דמברכי ברכת המזון. דא"ר חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן. כדאית' התם. כו' תכף לנטילת ידים ברכה. שנ' (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קודש וברכו את י"י: והיכא דאכל כזית חייב לברוכי. דא"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית ובירך עליו תחילה וסוף. אלמ' כר' מאיר סביר' דאמר עד כזית:

סימן נז

נז.
ולעיניין לאצטרופי אפי' לא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת. ואפי' לא שתה עמהן אלא כוס אחד של יין מצטרף אבל לאפוקי רבים ידי חובתן לא עד דאכיל כזית של דגן. ואע"ג דאיכא עובדא דשמעון בן שטח רשתה ואפיק ליה [לית] הילכת' כוותיה. דא"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד. דהכי אמ' ר' אבא א"ר לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ואותבינן ומשנינן. ומסייעינן. ומסקינן. להוציא רבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ומכי אכיל כזית דגן מיהא נפיק. ואע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא. כדא' בפרק מי שמתו. מאן דמחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינא ביה ומוציא רבים ידי חובתן. ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרי' הכי. ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב עליה. דאאבוה הוא דרמי לחנוכיה: ובהלכות גדולות פסיק דדווקא דאכלו (אינו) [אינהו] כזית או כביצה. (רבותיה) [דכוותיה]. אבל אכלו ושבעו לא מפיק: (ואי איפשי להעמידה. דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו לא מפיק): ואי איפשי להעמידה. דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו. ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד. טע' הוא דלא אכל כזית דגן. הא אכל כזית דגן. הכי נמי דמצי מפיק. כך פסק המורה בברכות בג' שאכלו:

סימן נח

נח.
ותנן עד כמה מזמנין. עד כזית. ר' יהודה אומר עד כביצה. ר' מאיר סבר ואכלת. זו אכילה. ושבעת. זו שתייה. ואכילה בכזית ור' יהודה סבר (ואכלת) ואכלת ושבעת. חד מילת' היא. ובעינ' אכילה שיש בה שביעה. ושביע' כביצה. ולית הילכת' כוותיה. דא' ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח ובירך עליה תחילה וסוף. דרש רב (שירא) [עוירא] זימנין אמר לה משמיה דר' אמי. וזמנין א' לה משמיה דר' אסי. אמרו מלאכי השרת לפני הק' רבונו של עולם כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים. ואתה נושא פנים לישר'. דכת' ישא י"י פניו אליך. א' להם וכי לא אשא פנים לישר'. שכתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת. והן מברכין על כביצה וכזית:

סימן נט

נט.
ונשי' ועבדי' וקטנים מחייבין בברכת המזון. דתנן נשים נשים ועבדים [וקטנים] פטורין מק"ש ומן (התפילה) [התפילין], וחייבים בתפילה ובברכת המזון. ואי (בעי) [בעו] (לארמוני) [לאזמוני] בהדי גברי לא מזמנין עליהם: ואיבעו נשים לאזמוני עם נשים מזמנין: ואי בעו נשים ועבדים מזמנין לעצמן. נשים ועבדים אם [רצו] לזמן אין מזמנין:

סימן ס

ס.
אמ' אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. תניא נמי הכא שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בזמן ששניהם סופרי'. אבל אם אחד סופר ואחר בור סופר מברך ובור יוצא: ואתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דהוא אינו מברך דלכוין דעתיה להוציא לבור. דנתכוין שומע ולא נתכוין משמיע. או משמיע ולא שומע לא יצא עד שנתכוין שומע ומשמיע: ואפי' למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. דקתני גבי ק"ש היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואמרי' מאי אם כיון לבו לקרות. לקרות הא קא קרי. בקורא להגיה. פ' שאינו קורא התיבה בקריאתה אלא במסורת שלה בחסירות ויתירות. כמות היא שלא יטעה לעשות מהחסר היותר ובהפך בהגהתו: וג' שאכלו כאחת הוו חייבי' דא"ר אסי א' קרא (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו ל"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וגמרי' מיניה דבעי מיפתח גדול בראשון. ומיעניה אינון בתריה. וגמרי' מיניה דבעו תרין ואנא בהדייהו. הא תלת כת'. אתי ונרוממה: ג' שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק: יהוד' בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כריכו ריפתא בהדי הדדי. לא הוה בהו מאן דפליג מחבריה. אמרי (כדתנן) [הא דתנן] ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן. הני מילי היכא דאיכא גדול. אבל הכא חילוק ברכות עדיף. (כריכו) [בריכו] כל חד וחד לחודיה. אתו לקמיה דמרימר א' להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. וליהדור זימון. אין זימון למפרע. ואילו תלתא דאכלי בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך. ואע"ג דתרין אינון הואיל וקבעי בזימון מעיקרא מזמנין אינון והוא עמהון. נפקינון ידי זימון. מאי טע' זימון והדר ברכה הויא. ברכה והדר זימון לא הוי. דא' רבה תוספאה הני (מילי) תלתא דקבעי סעודתייהו בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך אינהו נפקו בזימון ומזמנינן עילווייהו. איהו לא נפיק בזימון דליהון ואין זימון למפרע. והיכא דקבעי למיקם חד מינהון. פסקו סעודתייהו ומזמנין (עליהון) [עליה] עד הזן. וגמר איהו ברכה כולה ונפיק. ואוכלין. וגומרי' סעודת' ומברכי', והא מילת' לפני[ם] משורת הדין עבדי' ליה. אבל גמר סעוד' דתרין מינהון. ומסרהבין למיקם. דינא הוא דפסיק הד לחרין. דא' רבא הא מילתא אמר' במערבא משמיה דר' זירא אחד מפסיק לשנים. ואין שנים מפסיקי' לאחד. איני. והא רב פפא אפסיק (להו) [ליה] לאבא מר בריה דרב פפא. לאחשובי הוא דעבד ולפנים משורת הדין הוא דעבד: והיכא [דאכלו] בי תלתא בזימון. וקמי דלברכי נפיק חד מינייהו לשוקא. קרי ליה פלוני ופלוני ומזמני'. דא' רב דימי בר יוסף א' רב שלשה שאכלו יצא אחד מהן לשוק קורי' לו ומזמני' עליו. והוא דקרו ליה ועניי ושומעין קליה. מצטרף בהדייהו. א' מר זוטרא לא אמרן אלא בתלתא. דלא צריכי לאפוקי שם. אבל מעשרה דבעי למימר נברך אלקינו. אע"ג דקרו ליה ועני אין מזמנין עליו עד דאתי לגבייהו. מתקיף לה אביי. אדרבה איפכא מסתברא כו'. והילכת' כמר זוטרא. משום ברוב עם הדרת מלך: ושתי חבורות דיתבו בחד דוכתא בתרי כיתי אי חזו מקצתן אהדדי מצטרפן לחדא ואי לא לא מצטרפי: ומברכין כל חבורא חדא לחדא. ואי איכא שמש בינייהו דמשמש הכא והכא מצטרפין לחדא. ולית להו רשותא לאיפלוגי אלא מזמני תרוויהו כחדא. דתנן שתי חבורות שהן אוכלות בבת אחת בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו. מצטרפי' לזימון. ואי לא אילו ואילו מזמנין לעצמן. ותנא ואם יש שמש ביניהן מצטרפין והלכה כב"ש. ומותר לשמש בשמש עם הארץ:

סימן סא

סא.
והיאך מברכין ברכת המזון באחד. ברוך משביע רעיבים ברוך משקה. בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו. וכן לשנים. מג' ועד ט' אומ' נברך שאכלנו משלו. והן עונין. ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועונה המברך כן. ומנא לן דהכי הוא. דתנן כיצד מזמנין. (בשלשה) [בעשרה] או' נברך אלקינו שאכלנו. והכי אמרו משמיה דרב ביבי בריה דרב שמואל דהכי הוו בעשרה. ההוא דמזמין צריך לברך נברך אלהינו מה טעי משום דכת' (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לי"י אתי. (שם צה) זמרו לי"י. בלמ"ד. דלגבי ברכה אשכחן דכת' ברכו את י"י (ד"ה כט) ויברך דוד את י"י לעיני. (ברכה דלא) [ולא] אשכחן בלמ"ד. וכן הלכה: א' רב אדא בר אהבה ששה נחלקין עד עשרה. וכן מזמנין בי תלתא. גדול אומ' נברך שאכלנו משלו. מסובין שם אומ' ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואם משנו מן הדין לישנא (דיבורי') [בורים] נינהו. אבל ברכו שאכלנו. לא נאמר מאן דבריך. דאפקיה לנפשיה מכלל המסובין. וא' שמואל אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא. דתניא ר' או' ובטובו חיים הרי זה בור. תניא אידך ר' או' חיינו הרי זה תלמיד חכם. חיים הרי זה בור. ומאן דלא גמיר ברכת המזון בלשון הקדוש מברך בכל לשון ויוצא ידי חובתו. דתנן במסכ' סוטה פ' אילו נאמרין בכל לשון. פרשת סוטה. ווידוי מעשר. קרית שמע ותפילה וברכת המזון:

סימן סב

סב.
ומאן דעייל ואשכח חברייא דאיכרוך ריפת' וקא מברכי מיבעי ליה לענוי בתריה[ו] (אמן) [כדאמרינן] בא ומצאן כשהן מברכי'. (וזה) [מה] הוא עונה (עונה אחריו) [אחריהן] ר' זביד אמר ברוך (י"י המבורך) [ומבורך]. רב פפא (ממאן) [אמן] (דאמרי') [ואמרי'] לא פליגו. אשכחינהו דקאמרי נברך א' איהו אמן. ותו מפרשי' ליה למילתא על איניש מעלמ' גבי דמברכין ברכת המזון. אי כי תלתא אינון עד פחות מי' אשכחיה למאן דמברך וקא מברך שאכלנו משלו. כדאמרי ברוך הוא שאכלנו משלו. מיבעי ליה למיעני בתריהון ברוך י"י המבורך לעולם ועד. ואי בעשרה א' איהו בהדייהו ברוך הוא אלקינו המבורך לעולם ועד. ואי עייל ואשכחינהו בתר דסיימי עונה בתרייהו אמן. וכל מאן דשמע מן חבריה דקא מברך בין ברכת היין בין ברכת הלחם ופירות וכן ברכת המצות מיחייב הוא למימר אמן. ואע"ג דלא קאכיל ולא קעביד הך מצוה: ואי גמר סעודתיה. עד מה שיעור מעכב ומברך. כדתנן עד מתי מעכב ומברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. ועד כמה הוי עיכול. ר' יוחנן אמר כל זמן שהוא צמא מים מחמת אותה אכילה. א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא אכל כשהוא מהלך יושב ומברך אכל כשהוא עומד יושב ומברך. מיסב על גבי מיטה יושב ומברך והילכת' בכולהו יושב ומברך:

סימן סג

סג.
אדם שאכל ושכח ולא בירך. ונפיק לאורחא או לשוקא. ב"ש אומ' יחזור למקומו ויברך. וב"ה אומר (למקום) [יברך במקום] שנזכר. והלכה כב"ש. ואפילו ב"ה לא פליגי אלא בשכח אבל במזיד חוזר למקומו ויברך ומאן דעביד שוגג כב"ש תבא עליו ברכה משום דהילכתא כב"ש: הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא. וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא. רבה בר בר חנה אזיל (בחסרה) [בשיירתא] כרך ריפת'. אשתלי ולא בריך. א' להו עכיבו לי דאנשיאי יונה דדהבא. הדר לדוכתיה ובריך ואשכח יונה דדהבא: אמר רב נחמן משה תיקן להם לישר' ברכת המזון בשעה שירד להם מן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו להם בונה ירושלם. דוד תיקן רחם י"י אלקינו עלינו ועל ישראל ועל ירושלם עירך. שלמה תיקן להם לישראל על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר. אמר רב מתנה אותו יום שניתנו לקבורה תיקנו הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו. והמטיב שניתנו לקבורה:

סימן סד

סד.
ת"ר סדר ברכת המזון כך היא. ברכת ראשונה ברכת הזן ברכת שנייה ברכת הארץ. שלישית בונה ירושלם. רביעית הטוב והמטיב. ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. ואומר קדושת היום באמצע. ר' אליעזר אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה. בשנייה (ובשלישית) אומרה. (אבל) בברכה שתיקנו חכמים ביבנה (אין) אומרה. וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד. והלכה כחכמים: תנו רבנן מניין לברכת המזון מן התורה. שנאמר (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת. זו ברכת הזן. את י"י אלהיך. זו ברכת זימון. על הארץ. זו ברכת הארץ. הטובה. זו בונה ירושלם. ובן הוא [אומר] ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך (דברים ג). זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו. לפניו מניין. אמרת קל והומר כשהוא שבע (ויברך) [מברך]. כשהוא רעב לא כל שכן. ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלהיך. זו ברכת הזן. אבל ברכת זימון נפקא ליה מגדלו לי"י אתי. על הארץ. זו ברכת הארץ. הטובה. זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו לפניו מניין ת"ל אשר נתן לך משעה שנתן לך חייב לברכו: ובהטוב והמטיב צריך לומר מלכינו המלך הטוב והמטיב. רב פפא אמר צריכה (שני) [שתי] מלכיות לבד (מדידיה) [מדידה]: ומיבעי ליה לאדכורי ברית ותורה בברכת הארץ. דתניא ר' אלעזר אומר כל שלא אמר (ברית ותורה) [ארץ חמדה טובה ורחבה] בברכות הארץ. ומלכות בית דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית. ר' יוסי או' צריך שיזכיר בה [תורה]. פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה. שזו ניתנה בג' בריתות וזו ניתנה (בג') [בי"ג] בריתות. ר' אבא [אומר] צריך שיאמר בה הודאה תחילה וסוף. והפוחת לא יפחות מאחת. וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה. וכל החותם מנחיל ארצו' בברכת הארץ. ומושיע (ארץ) [את ישראל] בבונה ירושלם. הרי זה (מגונה) [בור]. וכל שאינו אומר ברית (ותורת) [ותורה] בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. ובשתי ברכות קמייתא לא מיכפי ליה למאן דמבריך למעניה אמן לנפשיה אבל בבונה ירושלם עני בלחישה. דת"ר העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח. ותניא אידך הרי זה מגונה. לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלם:

סימן סה

סה.
אביי עני אמן בקלא. כי היכי דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאוריית'. רב אשי עני בלחישה. כי היכי דלא ליזלזלו ביה. האי מאן דשרו המוציא. או דמברך על מצות לולב ושופר. או על פירות. ברכה דקמי אכילה ועני אמן בתר נפשיה הרי זה דרך בורים. דת"ר המברך על הפירות ועונה אמן ברכה לעצמו הרי זה דרך בורות. אקשיה ליה רבנן למר רב יהודאי גאון. והרי בונה ירושלם דעונה אמן לעצמו. התם הכירא לפועלים קעביד. דלוקמוה לעיבידתייהן. תינח לאביי דאמר בקלא. לרב אשי דעני לה בלחישה. מאי שנא מקמי אכילה מבתר אכילה. בתר אכילה כיון דגמרא עבידתיה לית לן בה. דקמי אכילה כיון דלית ליה לאשתעויי עד דטעים. וכדעני אמן דמי (לא קמשתעי) [כמאן דקמשתעי]. והיינו דקת' דרך בורות. דבורין קמשתעיין והדר (טעוון) [טעמן]:

סימן סו

סו.
א"ר זירא ואיתימא ר' אבהו ואמרי לה במתנית' תנ'. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. טעון הדחה. ושטיפה. חי. ומלא. עיטור ועיטוף. נוטלו בשתי ידיו. ונותנו בימין. ומגביהו טפח. ונותן עיניו בו. ויש אומ' משגרו (במתנה) [במתנה] לאנשי ביתו. א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה. הדחה. ושטיפה. חי. ומלא. תנא הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. א"ר יוחנן כל המברך על הכוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר (דברים ל״ג:כ״ג) ומלא ברכת י"י ים ודרום ירשה. ור' יוסי בר' חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמות. העולם הזה והעולם הבא. עיטור ר' יהודה אומר מעטרהו בתלמידים. רב חסדא אמר מעטר ליה בנטלי. א"ר חנין ובחי. אמר רב ששת ובברכת הארץ. ואית דגרסי' וּבְחֵי. כלומר באיזה ברכה מעטר ליה ומשני לה בברכת הארץ. ולא באחרונה. עיטוף. רב פפא אומר מעטף ויתיב ומברך. רב אשי פריס סודרא על רישיה ומברך. נוטלו בשתי ידיו. א"ר חנינא בר פפא אמר קרא (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קודש וברכו את י"י. ונותנו בימין. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראשונים (שאלן) [שאלו] שמאל מהו שתסייע לימין. א"ל רב אשי הואיל וראשונים לא איפשיט להן אנן נעביד לחומרא. מגביה מן השלחן טפח. אמר רב אחא בר..... אמר רב אשי אין מסיחין על כוס של ברכה:

סימן סז

סז.
וזה הוסד מפי רבינו תנוח נפשו בצרור החיים. נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל. והוא מהזיק רביעית לוג. כדאמרי' אנפק' אנבג אנטל. מחזיק רביעית של [תורה] ושנו רבותינו [מי] רביעית נוטלין לידים (ו) לאחד ואפי' לשנים הואיל ומשירי רביעית קאתו ונטילה שאמרו אינה אלא בכלי ואי נמי אי טביל ידיו בנהר אז במעיין או במקוה של מי סאה סגי. וכשהולך בדרך נוטל עמו כלי קטן שהוא מחזיק רביעית ליטול ידיו ממנו ודיו. או נוטל ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהם לכל היום שמא לא ימצא מעיין או נהר לטבילה. ושאלנו לר' הנפנה ונוטל ידיו צריך לחזור וליטול פעם (פעם) אחרת או לא ואמ' לנו אף אני כך שאלתי את רבינו יעקב בר' יקר. ואמר צריך לחזור וליטול. (ובדברי) [וכדברי רבי] נטילה אחת עולה לכאן ולכאן וראייה לדבר מיהא דרב. דאמר בפרק כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו. ואמר להו רבינו לבני פקתין דערבות כגון אתן דלא שכיחי למיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא: והילכתא כרב באיסורי. ועוד מעשה דרבינא כרב. נטילת ידים פי' רב היי בתשובותיו על שם שצריך להגביה ידיו לאחר רחיצתן כמו (ישעיהו ס״ג:ט׳) וינטלם וינשאם כל ימי עולם. חייב אדם לברך על נטילת ידים על כל פעם ופעם שנוטל ידיו מכאן דמצוה לרחוץ משום ניצוצות כדאמר ביומא חייב לברך דנטילה זו לנקות עצמו שיהא ראוי לקרות בתורה. ולשאר מצות ואמרי' במסכת ברכות כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא שמע עליו הכתוב אומר (תהילים כ״ו:ו׳) ארחץ בנקייון (כפות) [כפי] ואסובבה מזבחך וגו' אבל ברכת נקבים לאחר שבירך שחרית אינו צריך לברך כל היום ויש אומר שצריך לברך על כל פעם ופעם שנפנה ואפילו לנקבים קטנים ושאלתי לר' אם מברך עמה על נטילת ידים על כל פעם ופעם והשיבני אם אני עומד לעסוק בתורה לאלתר או לילך לבית הכנסת או להוציא בפיו שום קדושה אז אני מברך על נטילת ידים ואשר יצר. אבל בשעה שאני יושב ובטל איני חושש לברך על נטילת ידים אלא אשר יצר. ואותה לפי שצריך לנקבים. ואם בא לאכל לאלתר אינו נוטל ידיו ב' פעמים בשאר אנשים אחת על אכילה ואחת על פנייה אלא פעם אחת מברך עליה על נטילת ידים ויושב ואוכל. ואם אמר אדם לחבירו לאחר שברך ברכת המוציא טול ברוך אינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך מיוחד שמעין אכילה דיבר. וכן הורה ר' ונראין דבריו שלא הסיח דעתו מן הברכה כדאמר רב טול ברוך אין צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו אמר הביאו מלח הביא ליפתן. ואפילו אמר תנו מאכל לבהמה אין זו הפסקה דחייב אדם להאכיל לבהמתו קודם שיאכל. דאמר רב ששת גביל לתורי גביל לתורי אין צריך לברך: ואמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיאכל לבהמתו. שנאמר (דברים י״א:ט״ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת:

סימן סח

סח.
אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך סעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. כלומר דברים הרגילין לבא מחמת ליפתן ללפת בו את הפת כגון בשר ודגים ותבשיל והביאו בתוך הסעודה לאחר שבירך על הפת אע"פ שלא היו על השלחן בשעת ברכה. אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן דכי בריך דלייתו הוא דבריך והוה ליה פת עיקר ופוטר את הטפילה. שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. כלומר דברים שאינן דרכן לבא מחמת הסעודה שאינן ליפתן. ואוכלין אותו בסעודה לשביעה. כגון דייסין וטיצני וטרגוס. ובאו בתוך הסעודה לאחר שברך על הפת. מברך לפניהן הואיל ולא באו לפני הפת. וטפילה וליפתן ליתנהו כר' זירא דאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. וברכותיהן אינן שוות אפילו הכי אינו מברך לאחריהן דמין מזון נינהו ומפטרי בברכת המזון. אבל אם באו קודם סעודה פת פוטרתן כדתנן בירך על הפת פטר פרפרת שלפני המזון: דברים הבאים (בתוך) [לאחר] סעודה שרגילין לאוכלן בקינוח סעודה שלפני ברכת המזון כגון פירות וכל מיני מגדים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן דלא ליפתן הוא ולא זייני ואפילו עשאן ליפתן בטלה דעתו ולא מפטרי בפת ומיהו אם הביאום לפני סעודה פת פוטרתן:

סימן סט

סט.
בא להם יין בתוך הסעודה. כל אחד ואחד צריך לברך כמפרש טעמא בברכות לפי שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן אחר הברכה. ואין מתכוין לפיכך אינו יוצא בברכת חבירו. וכן הלכה: מר'. כל הברכות דעת משמיע ושומע בענן. ופעם אחת שאלתי לר' אם אני יוצא בהבדלת בית הכנסת כיון שלא נתכוונתי בברכת היין. ואמר לי הואיל ונתכוונת לברכת הבדלה דייך: אגוז בדבש ר' מברך בתוך הסעודה. ומברך עליו שהבל. לפי שנשתנה האגוז מכמות שהיה: ז' מינין הן הכתובין על שבח ארץ ישראל. חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש. ודבש היינו דבש תמרים. מין אילן ומין פירי ולא דבש דבורים. ואילו הן חמשת המינין. חטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון. כולו מין תבואה. כל מין אילן מחמשת המינין. כגון ענבים תאנים ורמונים זיתים ותמרים. (ויברך) [מברך] עליו בורא פרי העץ ולאחריו ברכה מעין שלש. כלומר אחת שהיא דוגמא ודומה לשלש ברכות לברכת המזון שהיא דאורייתא כדאמר וברכת את י"י אלהיך זו ברכת המזון דקאי (או אכלת) [אואכלת] ושבעת וברכת דלעיל כלומר מאכילתך ושביעתך ברכיהו. על הארץ הטובה. זו ברכת הארץ. אשר נתן לך זו בונה ירושלים. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינה מן המניין. והני תלתא אלחם כתיבי דכת' לעיל מיניה. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. להכי מברכינן ג' ברכות שלימות. אבל אמיני פירות אע"ג דחשיבי בשבח הארץ מכי לא סעדי ולא זייני כי חיטה ושעורה לא בעינן שלימות אלא מעין שלש סגי:

סימן ע

ע.
וזו היא הברכה מעין ג' ברוך א"י אלקינו מלך העולם על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם י"י אלקינו על ישראל עמך ועל עירך ונחלתך והעלינו בתוכה ושמחינו בה כי אתה טוב ומטיב לכל ברוך א"י על (העץ) [הארץ] ועל פרי העץ. והוא מעין ברכת המזון שמברך על אותו דבר שמילא כריסו ומשבעו על ארץ חמדה ומעין ברכת הארץ. רחם י"י אלקינו על עירך. ומעין בונה ירושלם כי אתה טוב ומטיב לכל. מעין הטוב והמטיב. ומעין ד' היא ומעין שלש דקרי לה תלמודא מעין ג' דאורייתא קבעי מימר ברוך א"י על הארץ בכל מקום צריך להזכיר שבח על פרי הארץ אחתימה בין אפירי בין אחמרא בין אדגן חי בין אמבושל דסוף חותם על פרי העץ מעין פתיחה שעיקר ברכתו לכך באה: אבל שתי חמרא מיגו דאחשביה (לעילומא) [לעילוייא ש]נעשה יין לגדולה ולמלכות אישתני למיקרי שמא באפי נפשיה ומברך לפניו בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן. וחותם על הארץ ועל פרי הגפן. בשבח האילן שבעולם אין זקוק לברך אחת מעין ג' (ג') כיון דגרעי כולי האי דלא כתיבי בשבח הארץ אלא בתחילה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות כמו על המים. ואפילו חובה לית בה. אלא ר' טרפון הוא דמברך (יומא) [אמיא] בורא נפשות רבות וחסרונם. וכן נוהגין אכולהו מיני דלא כתיבי בתורה לשבח להודאות על הנאת שביעתו. וכל מאן דאידכר ליה בהלכה לאו משום דקבע לה חובה. אלא לטפויי שבחיו:

סימן עא

עא.
כל שהוא מחמשת המינים. חיטה ושעורה דכתיבי בקרא. וכל מיניהו כגון כוסמין ושיבולת שועל ושיפון טחנו ואפאו פת כיון דאישתני לעילוייא שנעשה להם אישתני לברכה מיוחדת. בתחילה המוציא לחם. ולבסוף ג' שלימות דהיינו ברכת המזון ואי אכיל להו כמעשה קדירה כגון טרייש וורמשיילש. ואכיל להו בלא פת מקמי דלבריך המוציא בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' דחשיבי מידי דמזון נינהו. ומיהו ג' שלימות לא בעי (ברוכי) [ברוכי]. דלאו לחם נינהו: ופותח על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה. מחיה על דבר שאדם חי בהם. כלכלה זו שביעת הגוף. דמיני מזון הוא. הואיל ובישלו. וחתים [על] הארץ ועל המחיה בשבח הארץ. וכמעין פתיחה: ואי אכיל להו בעיניהו כגון קליות של חמשת המינין אי נמי דבסם להן מיבסם כמות שהן חיין דהשתא לא שייכא להן על המחיה ועל הכלכלה דהא לא עבידי כבעין מזון פתח בהו על השדה ועל תנובת השדה דפתיחה זו לא שייכא בפירות האילן ולא במעשה קדירה. אלא בכוסס. ובכסמין בלבד שהן תנובת השדה בעיניהו דלא משתני מברייתן וחותם על הארץ ועל הפירות. שצריך להיות כולל כאן על הפירות המקרא ביחד בחתימה זו אמורה כאן. ומשבחין לקונו על כל שבח הארץ אבל מעשה קדירה לא מצי חתים דלא אישתנו לעילוייא ונפקי מתורת פירי. כך נהוג עלמא למיחתם אפירות האילן. דשבעת המינין על הארץ ועל פרי הארץ. ואחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. ואין חותמין על הארץ ועל הפירות אלא בפירות תבואות בעיניהו דלא חשיבי לייחודינהו כפרי העץ. ואהכי חתם פרי בחתימתו משום דאמרינן פ' כיצד מברכין בפירי מאי חתים ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה משום דהוה מארץ ישראל ואכיל פירותיה רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות [ד]הוה מבבל ובני בבל לא אכלי פירותיה. להכי חתמי על הפירות. (הא) כדאוקמינן (חתם) [התם] [הא] לן והא להו. וקמפרשי עלמא אפירי מאי חתים. אי אפירות האדמה לחודייהו דכתבי בקרא דקבעו כגון חיטה ושעורה ומוקמי על הארץ ועל הפירות משום דחשיבי מייחדינן על פרי העץ אבל אני קבלתי בברכות אפירי מאי חתים. אכולהו פירי דקרא קבעי. בין פירות אילן בין פירות אדמה. כגון חיטין ושעורין בקלי וכרמל דכל כמה דלא בטלינהו אהנהו פירי מאי חתים עלייהו כלומר מאי חתימה מעין פתיחה. כגון על הארץ (הפירות) [ועל פרי] העץ. אתאיני ורמוני על הארץ ועל תנובת השדה. אחיטי ושערי כי היכי דחתים אמעשה קדירה ואוקמינה על הארץ ועל המחיה. דהיינו מעין (פירותיו) [פתיחה] ומוקמי' רב חסדא לבני בבל כגון אנו על הארץ ועל הפירות. ועל כולן שיהיו כולל על פירות המקרא בחתימה ויהא משבח על כל שבח ארצנו. בר אמעשה קדרה הנעשה מזון. ובעי למיחתם על המחיה. אבל (אורי) [אורז] ודוחן אי עביד להו מעשה קדירה בתחילה בורא מיני מזונות. דקחזינן [דזייני] כשאר דייסות אבל לסוף לא בעי ברכה אחת מעין ג' דהא לא כתיבי בקרא ולאו מין דגן נינהו ככוסמין ושיפון. וכן הכוסס את האורז. או בקליות אכיל להו. בתחילה בורא פרי האדמה הואיל ואיתיה בעיניה ולבסוף לא כלום ואיבעי לימ' בורא נפשות רבות באמירה בעלמא. הואיל ולית ליה ברכה קבועה דאורייתא. חלב וביצה וכל מיני בשר. חיה ועוף ודגים אי אכיל להו בלא פת (בורא פרי האדמה) [שהכל נהיה בדברו] בין חיין בין מבושלין ולבסוף בורא נפשות. ואי אכיל להו בליפתן הפת פוטרתן ואין צריך ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. וזו היא ברכה שאחריהן. ברוך א"י אלקינו מ"ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות מהם נפש כל חי ברוך א"י חי העולמים: פי' דקרא זה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פרי י"י יהיה האדם: כלומר הק' ברא נפשות ואנשים הרבה ועל מאכלים הרבה שבא לחיות בהן שמאכלים נפש הי שאינן חיין לא על המאכלים לבדו יחיה האדם: וכן מיני ירקות חזרת. שומין כרישי' בצלי' אי מילפת בהו פיתא בולא [כלום] בין חיין בין מבושלין. (ומאכיל) [ואי אכיל] בלא פת בורא פרי האדמה ולבסוף אי בעי למימר בורא נפשות. אבל מעשה קדירה של מיני מזונות כגון טרייש ווירמשיילש אפילו אכיל להו בהדי ריפתא בטלה דעתו. דלאו מידי דמילפת הוא ולא כל הימנו לאפקועי ברכה דלפניהן. דבכל מקום חשיבי מזון לעצמו. בין אפת בין בלא פת. ומיהו בברכה דלאחריהן על המחיה ועל הכלכלה מיפטרי כיון דאכיל להו בתוך הסעודה ברכת המזון קרי אכל מידי [ד]סעודה והוא פוטרתן. והוא הדין לכל פירות האילן אי אכיל להו בהדי פיתא. כגון אנו שמלפתין לחמינו באגוזים בתפוחים. בטלה דעתו אצל כל אדם. שאין להם תורת ליפתן כל עיקר. ולא כל הימנו לפוטרן מברכה דלפניהן דברכת המוציא [לא פטרה] אלא מידי דמילפת. ואי משכה שום איניש דמלפת בה משונה הוא ואין שומעין לו. ומיהו אם באו על השלחן קודם ברכת המוציא לא בעי תו ברכת לפניהן ולא פירות ולא מעשה קדירה דכיון דקיימי לפניו בשעת ברכת המוציא. כי בריך המוציא דעתיה אכל מאי דמילפת בהדיה. דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת כל מעשים על הפת קרי פרפרת. אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת: זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה. מברך על העיקר ופטר את הטפילה: ומתוך משנה זו אמר לנו ר' כל יינו של אדם ומשקהו שעל השלחן יכול לאכול על ידי חתיכות הפת שקורין שופש ואינו חייב לברך בורא פרי הגפן. ולא שהכל אם מים הם דכיון דשורה בהן את הפת בחתיכות הוה ליה פת עיקר ומשקה טפל. וכבר בירך על הפת המוציא ויפטור את הטפילה: לעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן ושהכל עד שישתה המשקה בעיניה: וכן כשנותנין היין בקערה עם המלח שקורין שלמומרא כדי להטביל הבשר אין צריך לברך על אותו יין שהרי בשר עיקר ויין טפל. והבשר כבר מיפטר בברכת המוציא דהא מידי דמילפת הוא ואי אכיל בשר על ידי טיבול שלא על השלחן ליברך על הכשר שהכל ופטר טיבולו של יין מברכה דהוא טפל:

סימן עב

עב.
ויין הבא בתוך הסעודה. וכן פירות הבאות לקינוח סעודה נראה בעיני דבעו כי היכי דבעי ברכה לפניהן צריכי לאחריהן. שהרי ברכת המזון לא פטרה אלא מידי דמזונות דמילפתן כגון תבשילין ומאכלים. ומיני בשר ודגים שצריכין ללחם ללפת בהן פיתן. אבל הללו לעצמן הן באין. והן דומין כמו שבאין בלא שלחן. והכי נמי מוקמינן הילכתא בכיצד מברכין. דברים הבאים לאחר סעודה כלומר [קודם] ברכת המזין לקינוח סעודה והפת. כגון פירות מגדים טעונין ברכ' לפניהן ולאחריהן. לפניהן (לא) דלאו טפילה נינהי אלא לעצמן הן באין. ואין ברכת הפת שוה לברכתן שתהא פוטרתן. ולאחריהן (לא) דלאו מיני מזונו' נינהו. ואינן בכלל ברכת המזון: ומתוך כך אמר ר' כל המברך לאחר יין שבתוך הסעודה עד שלא יטול ידיו במים אחרונים הרי זה משובח: שהיין הבא לאחר ברכת המזון אינן פוטרין (מיין) [ליין] הבא בתוך הסעודה. שהרי הפסיק בינתיים ואסוחי דעתא הוא. כדאמרי' בערבי פסחים כיון דאמרינ' הבו נברך אסיר למשתי דאי לא אסוחי דעתא ולא נמלך הוי אמאי בריך איין שלאחר המזון בורא פרי הגפן ליפטר ביין שבסעודה. הא למדת דיין [זה] לא קאי אלעיל כלל לכך מברכין עליו לפניו ולאחריו אם כן יין דבסעודה במאי ליפטר לאחריו כיון דיין דברכת המזון לא פטר ליה. וברכת המזון (לאו) גופיה [לא קאי] (קרוי) אמשקה אלא אמזונא: הרי עיניך רואות שצריך לברך איין דסעוד' לאחריו בסוף כל שתייתן. קודם שיטול. וכבר ימים מקדם עמדנו על שולחן רבינו וחיזרנו עליו לברך אחר אותו היין ונראה הלכה למעשה ולא רצה ליטול כתר לפנינו לקבוע הלכה לדורות. אבל מרגלא בפומיה כל העושה כן ינוחו ברכות על ראשו:

סימן עג

עג.
השותה מים בסעודתו חייב לברך על כל פעם ופעם שהוא שותה שהכל. דכל שעתא ושעתא נמלך הוא. דאין אדם שותה אלא לצמאו ועל ידי הדחק. לפיכך אין קבע למים לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה. אבל יין שאדם שותה לתאות נפשו. ולהשביעו ולהברותו אפי' בלא צמא. התם אמרי' יש קבע ליין. וכיון דבריך לכסא קמא ושתה אפילו מאה כוסות בלא ברכה לית לן בה: וכבר פסק רבינו משולם הגדול בתשובותיו דאפילו מיא קמיה על השולחן דאיכ' למימר דעתיה עילויה. אפילו הכי בריך אכל זימנא. דלעולם אין קבע למים דאין אדם חוזר ושותה מהן מרצונו אלא אם הצמא דוחקו: כן ראה ר'. כל שדרכו לאכול חי ואכלו מבושל מברך שהכל כגון פירות דכיון דאישתני מדרכו והילכתו אישתני לברכה גרועה. וכשהוא חי ודרכו בכך ליבריך ברכה הראויה או פרי העץ או פרי האדמה: כל שדרכו לאכול מבושל. ואכלו חי מברך שהכל. דהא אכיל ליה שלא כדרכו וסגי ליה בהכי דמבושל (וגמרא) [ובגמרא] דכיצד מברכי' מפרשי' דהיינו כרישין פירש ב'. שהאוכלו חי בטלה דעתו אצל כל אדם ואו' אני בצלים ולפתות נמי דרכן לאכול מבושל והאוכלן חי משונה הוא לומר שהכל. אבל ירקות מוכיח בגמרא שאין דרכו לאכול כשלקות. אבל חיין חזרת ועולשי'. אפיא. צרפוייל. שחלין כרישן ב'. איבשיל להו לא ליבריך ולא מידי. ודעתי מכרעת: ערמונים לא נבראו אלא לצורך בישול. והמבשלן במים מברך בורא פרי העץ והאוכלן חיים משונה הוא ושהכל. וקרוב אני לומר [כן] בחבושין. ותלוייה זו בידי כי לא שמעתיה. פעמים ראיתי את ר' שהביאו לפניו על השולחן אגוזים מטוגנין בדבש. וקורין לו אב בשטרי ומברך עליהם בורא פרי העץ. כי הוא היה אומ' האגוז עיקר והדבש טפל. ואע"פ שמטוגנות הן בדבש לא נשתנה מחיותו ואין זה בישול. ובעיני הוי דבש עיקר. אלא כדיי הוא ר' לסמוך עליו. הביאו לפניו פירות על השולחן פליגי בה ר' יהודה ורבנן. אם יש ביניהן אחד מז' המינין עליו הוא מברך תחילה ופוטר את השאר דכיון דכולן לפניו ברכה אחת פוטרת לכולן. וקסבר ר' יהודה חשוב עדיף. ורבנן סברי חביב עדיף. מה שלב אדם אוהבו ומחבבו משאר המינין עליו הוא מברך ופוטר את השאר: והלכה כרבים: מר': ופעמים ראיתי את ר' כשמביאין לפניו בשר של (חירות) [חידוש] או בשר מבוסם או ביצים מטוגנין בדבש נוטל ומברך עליו שהכל. קורם שיבצע המוציא ואמ' לי ר' זה חביב בעיני יותר מן הפת ונוח לי ליתן ברכותיו לשבח את קוני. באשר אני אוהב. ואילו מביאין מן פרי (אחד) [אחר] לאחר שברך לראשון חוזר ומברך עליו כיון שלא היה לפניו בשעת ברכת ראשון ליכא מאן דפטר ליה להאי: מר': לחמשת המינין אובלייש וקנטייל היכא דקבע סעודתיה עלייהו כמו שאנו עושין בלילי ברית מילה מברכין עליהן המוציא ולאחריהן ברכת המזון. דכיון דאחשובינהו פיתא לקבועי עיקר סעודתיה עליה בעי ברכה כי לחם ממש כדאמרינן גבי (ערקונין) [טרוקנין]. מר זוטרא קבע עלייהו ברכת [המוציא] וגו' ברכות. ואי לא קבע סעודתיה עלייהו אלא להתענג בעלמא אכיל להו מברך בורא מיני מזונות הואיל ומחמשת המינין נינהו. אבל לאחריהן לא מעי אומ' על המחיה ועל הכלכלה דלא מין מחיה נינהו. זמין מזון הן. ולא סעדי ליבא (אלא דלא מין מחיה נינהו, ומין מזון הן. ולא סעדי ליבא) אלא על השבע אכיל להו. וסגי ליה בבורא נפשות רבות כמו אמיא בעלמא. מידי דהוה אכוסס את האורז. דאמרי' התם לפניו בורא פרי האדמה ולבסוף ולא כלום: מר': המוציא יין כדי מזיגת כוס. מאי כדי מזיגת הכוס. תנא כדי מזיגת כוס יפה. מאי כוס יפה כוס של ברכה. כוס של ברכת המזון הצריכו חכמים לייפתו: כדאמרינן בברכות עיטור ועיטוף. הדחה ושטיפה. חי ומלא:

סימן עד

עד.
אמר רב נחמן כוס של ברכה צריך שיהא בו יין רובע רביעית הלוג. כדי שימזגנו שלש חלקי מים ואחד יין ויעמידנו על רביעית הלוג. כדאמ' רבא כל חמרא דלא דרא על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. יש טועים בשמועה זו. לומר רובע רביעית. רובע הלוג כדי שימזגנו ויעמד על רביעית. יעמד על לוג שהוא רביעית הקב: וטעות הוא בידם דרבותינו וודאי לא אמרו כן. וראייה לדבר יש במסכת נזיר. בפ"ג מינין. עשר רביעיות הן. חמש סומקאתא כלומר ביין ודם וחמש חיורתא שנאמר בשאר משקין. וחשיב להא דהוצאת שבת. גבי חיורתא דשאר משקין ועל כורחך הני כולהו ברביעית הלוג נינהו. דחשיב בהדייהו רביעית יין לנזיר. דהוא חצי שיעור של שמן התודה. כדאמ' במנחו'. וחצי הלוג שמן לתודה. וילפינן לה במנחות:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה