אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות סוכה

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות סוכה

סדר יום הכיפורים

סימן שנז

שנז.
ועמק סכות אמדד:

תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: נכנס לישב בה אומ' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר כגון למיעטרה ולמימך ביסתרקי מברך שהחיינו. ואם לאו משנכנס לישב בה מברך שתים. אחת אסוכה ברישא ואחת אזמן. והשתא דאמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא הילכך זמן בין עושה סוכה לעצמו בין עושה לולב לא צריך למימר. דסגי בדכסא: ת'. ובפ' לולב וערבה ה"ג. ואנן נמי כר' עבדינן. ומברכי' כל שבעה. ואע"ג דכחד יומא הוא. ובלולב נמי כל שבעה. ואע"ג דמדרבנן הוא מברכינן עליה. כי היכי דמברכי' בנר חנוכה ומקרא מגילה. דקים ליה רב ושמואל בחדא שיטתא. בלולב: כתב רש"י: ת': ת"ר בסוכות תשבו. אין תשבו אלא כעין תדורו. אמרה [תורה] צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. מיכן אמרו. היה לו כלים נאים מעלן לסוכה. אוכל ושותה בסוכה. ישן בסוכה. ומטייל בסוכה: אמ' רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא. כגון קידרי. ושפודי. ומגיסי. פי' קערות. לאחר שאכלו בהן צריך להוציאו חוץ לסוכה. משום מיאוס: מאני משתיא. [במטללתא] כגון גוסקי. וכובי וכסי ושרגא. פי' נר של חרס שקורין קרושייל. אמרי לה במטללתא. ואמרי לבר ממטללתא. ולא פליגי. הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. ואיזו היא סוכה קטנה. כדתניא. מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשירה. ר' אומ' פסולה. עד שיהא בה ד' אמות על ד' אמות. מאי טעמ' דרבנן. קסברי סוכת דירת עראי בעינן. וכי מחזקת ראשו ורובו ושולחנו שהו שבעת טפחים כשירה. ור' סבר סוכת דירה (עראי) [קבע] בענן. אי אית בה ארבע אמות על ארבע אמות דיירי בה אינשי. ואי לא לא דיירי בה אינשי: והלכת' כרבנן. דקיימ' לן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. והכי דרבנן פליגי עליה: ת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ר' שמעון אומ' שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח. והלכה כרבנן. ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה: א"ר סימון א"ר יהושע בן לוי עושה טפה שוחק ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן. וכל פחות משלשה כלבוד דמי. פי' טפח שוחק. מודדו בד' אצבעות שאינן נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו. ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחת הדפנות ופחות מג' כלבוד. והויא לה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה קטנה שבעה טפחים נמצא רובו של דופן עשוי. רבא אמ' אינה ניתרת אלא בצורת פתח. היכי דמי צורת הפתח. קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן. והכי קאמ' רבא טפח ששנינו בברייתא שמתיר בדופן שלישית אינו מתיר אלא א"כ עשאן לאותו טפח צורת פתח על פני כל הדופן כולה. כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא. וקנה של חצי טפח במקצוע שכנגדו. וקנה על גביהן. דהוה ליה כאילו הדופן כולו סתום. דפתח שיש לו צורת פתח סתימא מעליא היא: גרסי' בפ"ק דעירובין וזהו טפח שאמרו חכמים: איכא דאמרי אמ' רבא וניתרת נמי בצורת פתח. פי' משמע דטפח ששנינו היינו כדמפרש ר' סימון לעיל סתימת פתח אצל היוצא. ואתא רבא למימר דאם עשה צורת הפתח על פני כל הדופן בשני קנים כל שהן וקנה על גביהן קאי ליה במקום טפח ומכש¬ר לה כוותיה. דאו האי או האי מכשר. איכא דאמרי אמ' רבא וצריכא נמי צורת הפתח. פי' דתרוויהו בעינן טפח אצל היוצא . וקנה בזויות שכנגדו. וקנה על גביהן. מטפח זה לקנה של (זולת) [זוית]: רב אשי אשכח ליה לרב כהנא דעבד לה טפח שוחק וקעביד לה נמי צורת הפתח. א"ל למה ליה למר כוליה האי. ולא סבר לה מר להא דאמ' רבא וניתרת נמי בצורת הפתח. א"ל אנא כאידך לישנא סבירא לי' דאמ' וצריכה נמי צורת הפתח: וכן הלכה: ושחמתה מרובה מצילתה פסולה: ת"ר חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא מחמת דפנות. ר' יאשיה אומ' אף מחמת דפנות. הכא קת' ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. הא כי הדדי כשירה. והתם קת'. ושצילתה מרובה מחמתה כשירה. הא כי הדדי פסולה. לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. הא דקת' כשירה. הא כי הדדי פסולה. מלמעלה. מאי טעמ' דכל דמה שמעילאי שיעור זוזא. מתתאי שיעור איסתירא. הילכך בי הדדי פסולה. דהויא חמתה מלמטה טפי ממאי דהואי מלמעלה. והא דקת' פסולה. הא כי הדדי כשירה. מלמטה: ת"ר סוכת ג'נ'ב'ך'. סוכת גוים. סוכת נשים. סוכת (גנבים) [בהמה]. סוכת כותיים. סוכה מכל מקום כשירה. ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה. אמ' רב חסדא והוא שעשוייה לצל. מכל מקום. לאתויי מאי. לאתויי הא דתנו רבנן. סוכת ר'ק'ב'ש'. רועים. קייצים. בורגנין. שומרי פירות. מכל מקום כשירה. פי' סוכת גוים שעשאוה לדור בה כל ימות החמה. סוכה מ"מ. ואפילו פחותה מאילו. אמ' רב חסדא האי כהילכתא דקא' הכי קא'. והוא שמסוככת יפה. דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה לצילתה היתה ולא לצניעותא בעלמ'. דאע"ג דסוכה לשם חג לא בענן. עשוייה לשם סוכה בענן. ולצל הוא (דמי) דמיקרייא סוכה שסוככת מן החורב: רועים שעושין סוכה לישב בתוכה מפני השרב ושומרים צאנם. קייצים. שומרי קציעות השטוחים בשדה לייבש. בורגנין. שומרי העיר. וכולן ישר' הם. אבל סוכה זו לא לשום חג נעשית: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבם פסולה. שאין מסככין במחובר. דאמ' מר באספך מגרנך ומיקבך. בפסולת גורן ויקב הכת' מדבר. שמסככין בו. ואם היה סיכוך. הרבה מהן. או שקיצצן כשירה. הרבה מהן. פי' מבטלו ברוב. או שקיצצן. אף לאחר שסיככה בהן. ולא אמרי' תחילת עשייתה בפסול נעשית. זה (הכל) [הכלל] כל דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו. מנא הני מילי. כי אתא רבין א"ר יוחנן דאמ' קרא באספך מגרנך ומיקבך (דברים ט״ז:י״ג) בפסולת גורן ויקב לסיכוך הכת' מדבר. ורב חסדא אמ' מהכא. צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב (נחמיה ח׳:ט״ו):

סימן שנח

שנח.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן. לא מפני שפסולין לסיכוך. אלא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומעלה ומניחה על גבי סוכה לייבשה ונמלך עליה לסיכוך. והתורה אמרה חג הסכות תעשה. ולא מן העשוי: פי' זרדין. מיני קנים הוא שעושה זרדין. טודיילש ב'. ומזרזין אותן. ובעודן לחים בהמה אוכלתן. ולכשיבשן עומדין להיסק. אין מסככין בהן כשהן קשורין. אבל אם היו מותרין כשירין לסיכוך. פעמים שאדם בא מן השדה כל ימות החמה ומניחה על גבי סוכה שיש לו כל ימות החמה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך. וכשמגיע החג נמלך עליהן לסכך. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. בפסול. מה שנסכך שם שלא לשם סכך אפילו לצל אלא ליבש. אין שם סוכה עליו. הילכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילין. אפילו הוא מטילו עליה לשם סוכת חג. גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסולה דאוריית'. מדקאמ' ואם התירן כשירה. ש"מ דכל היכא דאיכא אגד אסור לסכך בו. ואגד בחד לא שמיה אגד. פי' כל דבר יחידי שהוא מחובר יחד האוגדו בפני עצמו. אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגד יחד: אמ' רב יהודה הני שוושי ושוצרי מסככינן בהן. שוושי פי' מיני ירקות הן. שוצרי. ארבא פלקיידא. והוא שעליו רחבים וגדל ביערים. מסככינן בהן. שאינו מאכל אדם לקבל טומאה. אביי אמ' בשוושי מסככינן. בשוצרי לא מסככינן. כיון דסרי ריחייהו שביק לה ונפיק. אמ' רב חנן בר אבא היזמי והיגי מסככינן בהן. פי' מיני סנה הם. אביי אמ' בהיזמי מסבכינן בהיגי לא מסבכינן. כיון דנתרין עליה שביק לה ונפיק: המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה. מלמטה למעלה עשרה טפחים כשירה. ר' יוסי או' כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים. כך מלמעלה למטה עשרה טפחים. והלכה ברבנן פי' המשלשל. כל מלמעלה למטה קרי שילשול. מלמעלה למטה. שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה. שלשה טפחים פסולה. דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש. דאמרינ' פסולה. מלמטה למעלה. שהתחיל לארוג בערב סמוך לקרקע ומגביה והולך. כיון שהגביה עשרה כשירה ואפי' אין מגיעות לסכך. ר' יוסי אומ' בשם שמלמטה למעלה דין באריגה. כך מלמעלה למטה דין באריגה עשרה. ואפי' גבוה מן הארץ הרבה כשירה. דקסבר מחיצה תלוייה מתרת: הרחיק הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה. פי' לאו בגובהה קאמ'. אלא ברחבה שהניח אויר בסכך אצל הדופן. (והילכך) [והלכתא] אויר פסול בשלשה טפחים בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה. סכך פסול פוסל בארבעה בסוכה קטנה: בית שנפחת וסיכך על גביו אם בין הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה פחות מארבע אמות כשירה. מאי טעמי דאמר' דופן עקומה. פי' בית שנפחת גגו באמצעיתו. ונמצא תקרת הבית שהיא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי מפסקת בין דפנות לסכך כשר. אם יש מן הסיכוך ולכותל ארבע אמות פסולה. דארבע אמות לא נאמ' למשה מסיני דופן עקומה. אבל בפחות מיכן כשירה. דהלכה למשה מסיני. רואין תקרת הבית כאילו היא ראש הדופן שנעקם למעלה ואין כאן סכך פסול פוסל:

אין פורסין סדין על הסוכה.

פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר. או שפירס על גבי הקינוף פסולה. פי' הנשר. שלא יהו עלין וקסמין נושרין על השלחן. וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך. או שפירס על גבי הקינוף. או אפילו לא פירשו מפני הנשר אלא לנוי מיטתו על גבי הקינוף. שהן ד' קונדיסין לד' רגלי המטה. וגבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליה והרחיקו מן הסכך. דהשת' לא [משום] מסכך בדבר המקבל טומאה מיפסלא. דהשתא לאו לסכוכי שטחן שם. פסולה. משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק בינתים: מנימין עבדיה דרב אשי אטמישא ליה כותנתיה במיא ואשטחיה אמטללתא. א"ל רב [אשי] זיל שקליה. דלא לימרו בגוה קמסכך. והא קחזו ליה דרטיבא. לכי יבשה: פי' אטמישא. משורה במים. דרטיבא. שהיא לחה. ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך. לכי יבשה. קאמינא לך דתישקלה:

אמר אביי אויר שלשה בסוכה גדולה. ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מיעוט: בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט. בשפודין לא הוי מיעוט. והני מילי מן הצד. באמצע. פליגי בה רב אחא (ורב חסדא) [ורבינא]. חד אמ' יש לבוד באמצע. וחד אמ' אין לבוד באמצע. פי' הוי מיעוט וכשירה. דלאו שיעור אויר יש. ולא שיעור סכך פסול יש. בסוכה קטנה. ששיעור מצומצם בקנים הוי מיעוט. דאמרי' לבוד. ואין כאן אויר. בשפודין לא הוי מיעוט. משום דשפוד גופיה סכך פסול הוא ואע"ג דלאו מזה ולאו מזה יש שיעור לפסול. מיהו כיון דאיכא שלשה טפחים בהדדי דנפיקי מהכשר סוכה חשיבי באנפי נפשייהו. ולא מצטרפי בהרא לאשלומה לשיעורא וליתה לשיעורא דסוכה. והני מילי דאויר פחות משלשה (לבדו) [לבוד]. ואינו פוסל בסוכה מן הצד. דאמרי' הרי הוא כלבוד מן הדופן. (ועד כאן) באמצע. אויר פחות מג'. שלא בסמוך לדופן. והילכתא אפי' בסוכה קטנה נמי. ואפי' באמצע אמרי' כלבוד דמי וכשר. ומנא לן דכל פחות משלשה באויר אמרי' לבוד. וכל פחות מארבע אמות בדופן אמרי' דופן עקומה. דא' בפ"ק דעירובין ובפ"ק דסוכה איתה. אמ' רב חייא בר אשי אמי רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ואמרי' עלה לר' מאיר. כי אתאי הילכת' לגוד וללבוד ולדופן עקומה. גוד. דאמרי' גוד אסיק מחיצתה. לבוד. הא דאמרן. דופן. דאמרי' דופן עקומה. והני מילי פחות מד' אמות. ארבע אמות פסולה וכן בחצר שמוקפת אכסדרה. פי' כל חצר שבתלמוד לפני הבתים היא. והבתים פתוחין לה. וחצר זו מוקפת בתים מתוכה. ופתוחין לה סביב משלש רוחות. ולפני הבתים עשוי אכסדראות סביב לג' רוחותיה. ואכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר ויש עליה תקרה. וזה סיכך על גבי אוירה של כל החצר שבאמצע היקף האכסדראות ואין דופן לסוכה אלא מחיצת הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה. ונמצאת תקרת האכסדרא פחות מד' אמות מפסקת סביב בין סכך לדפנות. יש ברוחב האכסדרא ארבע אמות פסולה. פחות מד' אמות כשירה. דאמרי' דופן עקומה. דוגמא לדבר. קלויישטרא. של מינין האומות שיש לה אויר שיש בו עשבים. והיקף האכסדרא סביב לו: איתמר סיכך על גבי אכסדרא שיש לה פצימין כשירה. ושאין לה פצימין. אביי אמ' כשירה. אמרי' פי תקרה יורד וסותם. רבא אמ' פסולה. לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם: והילכת' כרבא: פי' סיכך על גבי אכסדרא שיש לה פצימין. כגון חצר המוקפת אכסדרא. כדפרשי'. וסיכך באוירה של חצר וסמך הסכך על שפת הקירוי של אכסדרא ואין מחיצות הפנימיות מועילות לתוכה. דיש בתקרת האכסדרא יותר מד' אמות. אבל לצד הסוכה יש לאכסדרא פצימין. (עומדין) [עמודין] כמין חלונות. וביניהן פחות משלשה כשירה. דאמרי' בהו לבוד. אמרי' פי תקרה יורד וסותם מכל צדי פי תקרה. עוביין של נסרים. בחודן. וכן עובי ראשיהן הכלה לצד הסוכה:

דרש ר' יהודה בר' אלעאי בית שנפחת וסיכך על גביו כשירה. אמ' לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי ר' פרש כך אמ' אבא ארבע אמות פסולה. פחות מיכן כשירה:

ת"ר בסוכות תשבו. ולא בסוכה שתחת הבית. ולא בסוכה שתחת האילן. אדרבה בסכות תרתי משמע. אמ' רב נהמן בסכת כת': העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל. ר' אליעזר פוסל. מפני שאין לה גג. וחכמים מכשירין. פי' ר' אליעזר סבר דומיא דאהל בענן. דכיון דלית ליה גג לאו אהל הוא. ורבנן סברי שיפועי אהלים כאהלים דמו: כמין צריף פי' כוך של ציידין. שאורבין בתוכו את העופות. ועשוי ככוורת שמשפעת והולכת שגגו וקירויו אחד או שסמכה לכותל. פי' היטה ראשי הקנים לכותל וראשו השני על הארץ. לפי שאין לה גג. שאינו ניכר מה הוא גג. ומהו הכותל. דאהל משופע לאו אהל הוא אלא אם כן יש בו טפח זקוף ושוה: הילכת' מאי. ת"ש דאביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה. א"ל כמאן כר' אליעזר. דאמ' כל היכא דלית ליה גג לאו אהל הוא. שבקת רבנן ועבדת כר' אליעזר. א"ל בריית' איפכא תניא. ר' אליעזר מכשיר. וחכמים פוסלין. א"ל שבקת מתניתין ועבדת כבריית'. א"ל מתנית' יחידאה היא. דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל. ר' נתן אומ' ר' אליעזר פוסל. לפי שאין לה גג. וחכמים מכשירין. פי' כילה הפרוסה סביב המיטה. ויוצאין מאמצע המיטה שני נקליטין. אחד למראשותי המיטה. ואחד למרגלותיה ונותן קלונסא מזה לזה ופורסין סדין עליו. והוא משפע וירד לכאן ולכאן. ולפי שאין לה גג טפח שוה לא חשיב אהל להפסיק בינו לסכך כשר. של סוכה: כמאן כר' אליעזר דאמ' אהל משופע לאו אהל הוא. בריית' איפכא תניא. מצאתי ברייתא שהמהפך שיטתו. ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין. לפי שאין לה גג. יחידאה היא מתנית'. דר' נתן קתני לה. דר' אליעזר פוסל אליביה והויא יחידאה. אבל חכמים שבדורו חלוקין עליו. ואומרי' ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלי'. וקיימ' לן כחכמים החלוקין עליו: שמעי' מינה מדרב יוסף דכילת חתנים שרי למיגנא בה בסוכה. דכיון דלית ליה גג לאו אהל הוא ולא מיחזי כסוכה שתחת הסוכה. ושמעי' מינה דסוכה דלית ליה גג ודעבידא כי צריפא פסולה. ושמעי' מינה. כילה דאית לה גג אסור למיגנא בה בסוכה. ואפי' למאן דאמ' סוכה דירת קבע בענן. אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע. ואע"פ דפליג ר' יהודה ואמר לא אתי דירת אהל עראי ומבטל אהל קבע דתנן ר' יודה אומ' נוהגים היינו שהיינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים. סתמ' דמתניתי' דלא כר' יהודה. דתנן הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. ותרגמ' שמואל במיטה שגבוהה עשרה טפחים. אלמ' אתא אהל עראי ומבטל אהל קבע. ותו ז'לקמ' משמע. דאסור לישן בכילת חתנים בסוכה. דאמרי' בהישן. רב שרא ליה לרב אחא בר אדא למיגנא בכילתא בסוכה. משום בקי. קסבר מצטער פטור מן הסוכה. וטעמ' דפטור משום דקמצטער כי הוה גני. אבל אין מצטער אסור: ת': החוטט בגדיש לעשות סוכה אסור. חדא משום גזירת אוצר. וחדא משום תעשה ולא מן העשוי: פר"ת: ת':

ת"ר מהצלת של חשיפה ושל גמי גדולה מסככין בה. קטנה אין מסככין בה [של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה] ר' ישמעאל בר' יוסי [אומר] משום אביו זו וזו מסככין בה. וכן היה ר' דוסא אומ' כדבריו. פי'. חשיפה. פביל. גמי. יונק. והן רכין הילכך סתם קטנה שבהן לשכיבה. לא שנא גדולה (ולא שנא קטנה). מעשה שרשרות שהוא עב ואינה חלוקה ולא שנא ארוגה שהיא חלוקה. והיינו דקת' גדולה מסככין בה. (והיא) קטנה אין מסככין בה. ואין חילוק בין גדולה לארוגה. אבל של קנים שהן קשים. וכן של חילת. לישקא. והקלה שלה עב. גדילה. מעשה עבות. וקליעה מסככין בה. ואפי' קטנה, דאינה לשכיבה. לפי שעבה ואינה חלקה. ועץ שלה קשה. ארוגה אין מסככין בה. דסתמ' לשכיבה. דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה:

ואסור להסתפק מעצי סוכה. דאמ' רב ששת משום ר' עקיבא מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה. ת"ל חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים (דברים טז). ותניא. ר' יהודה בן בתירא אומ' מניין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כן חל שם שמים על הסוכה. שנ' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. י"י (ויקרא כג). מה חג לי"י. אף סוכה לי"י. פי' על החגיגה. לשם חגיגת שמים חל עליה. לאוסרה עד לאחר הקטרת אימורים. (דוכן) [דזכו] כהנים בתר הכי משלחן גבוה. כעבד הנוטל פרס מרבו. חג. חגיגה: ולא מיבעיא מעצי סוכה דאסור לאסתפוקי מינייהו. אלא אפילו תלא בה מגדי. נגד בה מאני אדעת' לאשפורה. אסיר לאסתפוקי מינייהו. דת"ר סיככה כהילכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים רימונים אפרסקין פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום האחרון של חג. ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו:

פי' בקרמין. ציורין מעשה ארג כמו מעשה צבעונין שקורין אובריין. ובסדינין המצו"רין. שצורתם בולטת. כמו מעשה רוקם. או מעשה אורג. שקורין גונלשקש. יינות שמנים וסלתות. נתונים בכוסות של זכוכית לנוי. הכל לפי תנאו. וכגון [דאמר] איני בודל מהן כל בין השמשות של ערב יום טוב הראשון דתו לא חיילא קדושה עלייהו. והכי מוקי לה במסכ' (סוכה) [ביצה]. בהמביא עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן ממקומם. נפלו ביום טוב אסורין באכילה. ומותר לטלטלן. נפלו בחולו של מועד אסורין באכילה ומחזירין למקומן. ולמה אסורין באכילה מפני שהוקצו למצוה: אבל אם התנה עליהן מתחילה בשעה שתלאן ואמ' בשעה שארצה אטול מהן הרי זה מותר: ת'. ואו' רבינו אליהו זצ"ל. דלא מהני תנאה אלא לאותם שנפלו. משום דקשיא ליה דמוקי טע' בביצה משום מוקצה. וכשהתנה אזל ליה מוקצה ואית בהו משום בזויי מצוה. וכשנפלו מן הסוכה אזל ליה טעם דבזויי מצוה ושרו לגמריה: ת': תניא בתוספתא. אין נוטלין עצים מן הסוכה ואפי' ביום האחרון. ואם אמ' כל זמן שארצה אטול מהן הרי זה מותר. ת'. ורבינו אליהו ז"ל מוקי לה בסוכה נפולה או בשמיני עצרת דלית בה מצות סוכה ואין בה משום בזויי מצוה ולא מוקצה דלא אתקצאי לשבעה: ת': ר' אליעזר אומ' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרי' אין לדבר קיצבה חוץ מלילי [יום] טוב הראשון. מאי טעמ' דר' אליעזר אמ' קרא בסכות תשבו שבעת ימים. תשבו כעין תדורו. מה דירה אחת ביום ואחת בלילה: אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן כי דירה מה דירה איבעי אכיל איבעי לא אכיל. אף סוכה איבעי אכיל איבעי לא אכיל. אי הכי יום הראשון נמי. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמ' חמשה עשר בחג המצות [ונאמר חמשה עשר בחג הסוכות], מה להלן לילי יו"ט הראשון לחובה. אף כאן לילי יו"ט הראשון חובה. והתם מנא לן. דכת' בערב תאכלו מצות. הכת' קבעו חובה: והלכה כרבנן. דאמרי' אין לדבר קיצבה. ת'. פי' ר"ת כלומ' יש אדם שלא יאכל ביום אלא פעם אחת. אבל ביום טוב ראשון חייב לאכול שתי פעמים אחת ביום ואחת בלילה: ת': ואם רצה להתענות אין אנו זקוקין לו אם ירצה יאכל בסוכה. אם ירצה יאכל חוץ לסוכה. או יתענה מכל וכל. חוץ מלילי יום טוב הראשון של חג שאינו רשאי להתענות אלא חייב לאכול. ובסוכה. מיכן ואילך רשות. והכי ילפי' לה בפ' בתרא דפסחים, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. גלי לן למימר דמה שביעי רשות. אף ששה ימים נמי רשות. לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות. ויצא מן הכלל. ללמד שתאכל מעות האמור בו אינו חובה. אלא אם באת לאכול תהא (אכילתו) [אכילתך] מצה ולא חמץ. ולא ללמד על עצמו יצא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כו'. והתם גופיה מנא לן. (דיליה) [ דלילה] הראשון מיהא חובה. בערב (תאכל) [תאכלו] מצות (שמות י״ב:י״ח). שנה עליו הכת' לקובעו חובה. תניא ר' אליעזר. אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה. ואין עושין סוכה בחולו של מועד. מ"ט דר' אליעזר אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך וגו'. עשה סוכה לשם חג הראויה לשבעה בענן. ורבנן ההוא מאי קאמ'. אמ' רחמנא עשה סוכות בחג: והלכה כרבנן: ושוין שאם נפלה במועד שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד: פי' אין יוצאין מסוכה לסוכה. לאכול בזו ולישן בזו. או היום בזו ולמחר בזו. ואין עושין סוכה בחולו של מועד. מי שלא ישב בסוכה ביום טוב הראשון: עשה סוכה לשם חג של שבעת ימים: שמעי' מינה דאין עושין סוכה בחולו של מועד עד דאיכא לשבעה. וכיון דעבר ליה יום ראשון שוב אין יכול לעשות לשבעה. ושמעי' מינה דאין יוצאין מסוכה לסוכה לאכל בזו ולישן בזו. או היום בזו ולמחר בזו. דאם כן לאו סוכה לשבעה הוא אבל ודאי אם נפלה זו היא הראשונה ובאותה מודו תרוייהו שיכול לעשותה:

תניא ר' אליעזר אומ' כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. שנ' ולקחתם לכם ביום הראשון(ויקרא כג). לכם. משלכם. כך אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בסוכתו של חבירו. דכת' חג הסכות תעשה לך. משלך. וחכמים אומרי' אע"פ שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. אבל יוצא הוא בסוכתו של חבירו. דכת' כל האזרח בישר' ישבו בסכות (שם). מלמד שכל ישר' ראויין לישב בסוכה אחת: והלכה כרבנן: פי' לכם. משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול. כל האזרח בישר' ישבו בסכות כת'. דמשמע מינה סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה. ואי איפשר שיהא של כולם. דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד. אלא על ידי שאלה: וכל אימת דעייל איניש לסוכה צריך לברוכי. ואפי' עייל ונפיק עשרה זמני ביומא צריך לברוכי. לישב בסוכה. מנא לן. מתפילין. דתניא תפילין. כל זמן שמניחן מברך עליהן. דברי ר'. וחכמי' אומ' אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. ואיתמר. אביי אמ' הלכה כר'. ורבא אמ' הלכה כרבנן. אמ' רב מרי בריה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמתנח להו מברך. אמ' מר זוטרא חזינא להו לרבנן דבי רב פפא דבל אימת דמתנחי מברכי. רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי להו מברכי:

והילכת' [סוכה] ואחר כך זמן. ואע"ג דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. הכא שאני. לפי שזמן בא על שניהן על הקידוש ועל השובה: ואסיר למיקבע שעודתא לבר ממטללתא. דתנן אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה. ודווקא אכילת עראי. אבל אכילת קבע בסוכה. וכמה אכילת עראי. כדטעים צורבא מרבנן ועייל לכלה. פי' בבקר בהשכמה כשהולכין לבית המדרש לשמוע דרשת מסכת כלה. או שאר דרשות. ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו וסובל: ושוב מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל. (ג') [ולר"ג] שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה: תנא לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשהביאו לר' צדוק אבל פחות מכביצה. נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. ש"מ פחות מכביצה לא בעי שובה. ולא בעי ברכה. הא בביצה בעי סוכה ובעי ברכה. וכל הני שבעה יומי מיבעי ליה לשווי סוכתו קבע. דת"ר כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע ואת ביתו עראי. כיצד. יש לו כלים נאים מעלן לסוכה. אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה:

ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. והולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה. בין ביום ובין בלילה: פי' הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום. דכת' בסכות תשבו שבעת ימים כעין ישיבת ביתו. בשם שכל ימות השנה אינו נמנע מללכת בדרכים לסחורה. כך כל ימות החג שאינו יום טוב. לא הצריכו הכת' למנוע מללכת לדרכו. הולכי בדרך מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה. אע"פ שאין הולכים אלא ביום. משום דטרידי ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה. פטורין מן הסוכה:

ת"ר שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גנים ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה: אמאי ליעבדן סוכה התם וליתבו. אביי אמ' תשבו כעין תדורו. רבא אמ' פירצה קוראה לגנב. פי' שומרי גנים ופרדסים אין זזין משם. כעין תדורו. כדרך שהוא דר כל השנה בביתו. הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור בו בסוכה עם מטתו וכלי תשמישיו ומצעותיו. ואינו יכול להביאם שם מפני הטורח. פירצה קוראה לגנב. משל הדיוט הוא. ואף כאן הגנב רואה אותו יושב בסוכה בלילה. והוא נכנס וגונב הפירות: חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה: ת"ר חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חולה שאין בו סכנה. אפילו חש בעיניו ואפילו [חש] בראשו. אמ' רשב"ג פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר לי ר' יוסי בריבי לישן לי ולמשמשי חוץ לסוכה. פי' בריבי יוסי החכם וחריף בדורו. הוא יוסי בן חלפתא. רב שרא ליה לרב אחא בר דלא. למיגנא בכילתא במטללתא משום בקי. רבא שרא ליה לרב אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא משום סירחא דגורנצא. רבא לטעמי' דאמ' רבא מצטער פטור מן הסוכה. פי' למיגנא בכילה. ואע"פ שיש לה גג. וגבוה עשרה. והרי הוא כאילו הוא חוץ לסוכה. משום בקי. צינצולש. סירחא דגורנצא. קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. מצטער. שהסוכה מצערתו: כל שבעת הימים (עושה) עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים. מאימתי מותר לפנות הכלים. משתסרח המקפה. תנא המקפה של גריסין. פי' ממהרת להתקלקל בגשמים מעט: ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ויצא חוץ לסוכה [ואכל אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד חוץ לסוכה] וישן אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור ויעלה עמוד השחר. פי' לאפוקי אם הקיץ משנתו. בלילה אין מטריחין אותו. ואם עלה עמוד השחר ולא ניעור אין מקיצין אותו: וכי נפקי הני שבעא יומי בתר דגמר סעודתיה בסוכה מפיק להו מאניה מסוכה לביתיה. משום יקרא דיום טוב. ואי לית דוכתא לאותובי מאני אלא בסוכה פסיל לה ברובא ויתיב בה. (דת"ר סוכות) [דתנן סוכה] שבעה כיצד. (גמרו) [גמר] מלאכול לא יתיר סוכתו. אלא מוריד הוא הכלים מן המנחה ולמעלה משום כבוד יום [טוב] האחרון. והוינן בה. אין לו כלים. אלא במאי (בו) אישתמש. אלא אין לו מקום להוריד כליו מהו. רב חייא בר אשי אמ' פוחת בה ארבעה. ור' יהושע בן לוי אמ' מדליק בה את הנר. ולא פליגי הא לן והא להו. לבני מערבא דלית להו ספיקא דמערב יום טוב דשלימו להו שבעא יומי דסוכה לבתר דגמיר בה סעודתיה פוחת בה ארבעה. לדידן דאית לן ספיקא דשמיני איכא לספוקי בשביעי ובעי למיכל סעודתיה בסוכה. דקיימ' לן הילכת' מיתב יתבינן. ברוכי לא מברכינן. הוה ליה יומא טבא ולא איפשר למיפחת בה ארבעה מדליקי' בה שרגא. הא תינח סוכה קטנה דמיפסלא בשרגא. סוכה גדולה במאי פסלינן לה. במאני דמיכלא דאמ' רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא. מאני משתייא במטללתא. והילכת' כרבא. (דאמ') שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה:

עד כאן מן הילכות גדולות:

אמ' רב גידל אמ' רב האי אפקותא דדיקלא מסככינן בה. ואע"ג דאגידא אגד בידי שמים לא שמיה אגד. פי' אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל. כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בה דוקרנים הרבה סביב סביב. ואע"ג דאגידי. (שבחוברים) [שמחוברים] ענפים האלה יחד. ודמה לחבילין דאמרן אין מסככין בהן. ואע"ג דאגיד להו איהו הענפים מלמעלה כדי להושיבם יחד. מפני שנוקפין למעלה ומתפצלין לכאן ולכאן ואין סותמין הנקב. אגד בחד לא שמיה אגד. כל דבר יחידי שהוא מחובר יחד האוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד:

אמ' רב חסדא אמ' רבא בר רב שילא הני דוקרי דקני מסככין בהן. ואעג"ב דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד. תניא נמי הכי קנים ודוקרנים מסככינן בהן פשיט'. אימא קנים הדוקרנים מסככין בהם: פי' דוקרי דקנים. כגון אפקותא דדיקלא. אלא שזה של קנים. ווה של דקלים. קנים ודוקרנים. משמע תרי מילי. אימא קנים של דוקרנים. שיוצאים בגזעם כמו דוקרנים הרבה. דוקרנים. כמו יחפור בדקר. פיילש בלע'. מסככין בהן. ולא משוינן להו כחבילים: אמ' רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד [שלש שמיה אגד] שנים. מחלוקת ר' יוסי ורבנן. דתנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהן שלשה גבעולין [ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין]. שירין שנים. וגרדומין כל שהוא. פי לא שמיה אגד. לא לעיניין חבילים לסכך. ולא לעיניין אגודת אזוב. שלשה קלחים. שרשים. ובהן שלשה גבעולין. גבעול לכל קלח. גבעול הוא הקנה האמצעי שהזרע בתוכו כבקנבוס. ובפשתן. ר' יוסי אומ'. לקמיה מפר' ליה. לר' יוסי שלשה לעכב. לרבנן שלשה למצוה. שירין. אם נפל האחד לאחר זמן. שירין. כשירים בשנים. גרדומין כשמזין בו פעמים רבות מתוך שגבעוליו רכין משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר בכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. לפיכך יש להזהר שלא יסכך אדם בחבילי עצים וחבילי [זרדין]. ולא בשום דבר שהוא קשור יחד. כגון קנים וערבה. ואפי' שנים זה עם זה:

ת"ר בסוכות תשבו. ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שתחת הבית. אדרבה בסוכות תרתי משמע. אמ' רב נחמן בר יצחק בסכת כת': אמ' רב ירמיה פעמים ששתיהן כשירות. ופעמים ששתיהן פסולות. ופעמים שהתחתונה כשירה והעליונה פסולה. ופעמים שהעליונה כשירה והתחתונה פסולה: שתיהן כשירות. היכי דמי. כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצילתה. והעליונה צילתה מרובה מחמתה. וקיימ' עליונה בתוך עשרים. שתיהן פסולות. כגון דתרויהו צילתן מרובה מחמתן. וקיימ' עליונה למעלה מעשרים: התחתונה כשירה והעליונה פסולה. כגון שהתחתונה צילתה מרובה מחמתה. והעליונה חמתה מרובה מצילתה. וקיימ' תרויהו בתוך עשרים: העליונה כשירה והתחתונה פסולה. כגון דתרוויהו צילתן מרובה מחמתן. וקיימ' עליונה בתוך עשרים: פשיט'. התחתונה בשירה והעליונה פסולה. אצטריכא ליה מהו דתימ' ניגזר דילמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. קמ"ל: פי' שתיהן כשירות. היכי דמי שהתחתונה חמת' מרובה מצילתה. דסכך (דירה) [דידה] כמאן דליתיה דמי. ותרווייהו מיתכשרן בסכך העליון. והוא דקיימ' עליונה בתוך עשרים לארץ. דהוי סכך כשר אף להכשיר התחתונה. שתיהן פסולות כו'. וקיימ' עליונה למעלה מעשרים לגגה של תחתונה שהיא קרקעית של עליונה: תחתונה כשיר' והעליונה פסולה. דסכך של עליונה לאו סכך הוא. ולא מיפסלא תחתונה משום סוכה תחת סוכה. ועליונה פסולה. משום דחמתה מרובה מצילתה. וכגון דקיימן תרוייהו בתוך עשרים לארץ. דאי עליונה למעלה מעשרים אף תחתונה פסולה משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. משום דסכך שהוא למעלה מעשרים אמה פסול הוא: אבל כי קאי בתוך עשרים לצטרף ולצטרף ובלבד שלא יהא צילתה מרובה מחמתה. דתיפסיל תחתונה משום סוכה תחת סוכה:

סימן שנט

שנט.
פסק. מיכן אנו למידין שעושה סובה בתוך ביתו אין צריכין לסלק מן הגג אותם נסרים שקורין לטש. דהואיל שחמתן מרובה מצילתן על ידי האויר שביניהן הרי הן כמי שאינן. ולא מיפסיל סכך תחתון משום סוכה תחת סוכה: היכי דמי דתחתונה פסולה משום סוכה תחת סוכה. וקיימ' עליונה בתוך עשרים לגגה של תחתונה. דהוא קרקעית של עליונה: פשיטא. דכי חד מינייהו חמתה מרובה מצילתה לאו סוכה תחת סוכה היא. ומאי אשמעני' ר' ירמיה. תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה. כדקיימ' עליונה בתוך עשרים. מהו דתימ' ניגזר למיפסיל תחתונה. משום דזימנין דקיימא עליונה למעלה מעשרים ולא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה. משום צירוף פסול עם כשר. ומדחזי לעליונה חמתה מרובה. [סבר] דכמאן דיליתיה הוא ולא פסיל תחתונה. קמ"ל דלא גזרינ' הא אטו הא:

סוכה המעובה כמין בית אע"פ שאין [הכוכבים] נראין מתוכה כשירה. פי' המעובה שסכך שלה עב מאד: ת"ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה. אין כוכבי חמה נראין מתוכה. ב"ש פוסלין. וב"ה מכשירין. פי' כוכבי חמה. כשהחמה זורחת עליה. ואין זהרורי המה נראין מתוכה אין זו דומה לסוכה. אליב' דב"ש. וב"ה מכשירין. אבל אם סיכוכה עבה הרבה שאין הכוכבים נראין מתוכה. כשירה אפילו לב"ש. וי"ל אע"פ שב"ה מכשירין דיעבד. מיהו לכתחילה בעי שיהו כוכבי [חמה] נראין מתוכה. לפיכך יש להחמיר לעשות לכתחילה הסיכוך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה: ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לתוכה. ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמ' אמ' רב יוסף גזירה שמא ירדם. ורבא אמ' אין קבע לשינה. וכמה שינת עראי. תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אפה: תניא נמי הכי הישן בתפילין כו'. וכמה שינת עראי. כו': פי' אוכלין אכילת עראי כו'. נפקא לן מבסוכות תשבו. תשבו כעין תדורו. ומה היא דירתו של אדם לאכול בה אכילת קבע שלו. אבל אכילת עראי אוכל בלא דירתו. כמו אוכל בחצירו או בשדה ואינו מבקש דירה. וסברא היא. שלא הקפיד הכת' באכילת עראי. שתיית עראי נמי כששותה שתים או ג' פעמים אכל אם קובע סעודתו על היין כגון בני אדם ששותים בחנויות כל היום אסור: ירדם. שמא יחטפנו שינה וישן קבע. ורבא אמ' לשמא ירדם לא היישינן. וסוכה היינו טעמ' דאסיר שינת עראי. לפי שאין דירת קבע לשינה. אין בה חילוק בין קבע לעראי לעניין סוכה. שאין אדם קובע עצמו לשינה. דפעמים שאינו אלא מתנמנם מעט ודיו בכך. הילכך זו היא כוונתו:

פסק. הרי שמותר לאדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי היינו כביצה. ומותר נמי לשתות. דשתייה שלנו אינה אלא עראי: ומותר לאכול פירות הרבה חוץ לסוכה. דפירי לא צריכי סוכה. כדאמ' רבא במסכת יומא פ' אחרון כותבות פירי (סוכה) נינהו ופירי לא צריכי סוכה: וכן הלכה:

ואסור לישן אפי' שינת עראי חוץ לסוכה. כדאמ' רבא אין קבע לשינה. ותניא היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ויצא חוץ לסוכה ואכל. פי' שיכול לצאת חוץ לסוכה משתסרח המקפה. שתקלקל הסעודה. ופסקו גשמים. ואחר כך כשאוכל בביתו. אין מטריחין אותו לחזור ולילך בסוכה. אלא עומד בביתו ויגמור סעודתו: והתם נמי תניא. היה ישן בתוכה וירדו גשמים ובא לישן בביתו אין מטריחין אותו לקום עד שיעלה עמוד השחר. ויעור משנתו: הילך ששנאם יהד. לפי ששוין בחומרותיהם. ואין להקל מלישן בסוכה יותר מן האכילה. הא למדת כל הישן חוץ לסוכה כלום חוטא ועובר על עשה: דברים הללו דברי הכל הם ואין לשנותם:

קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. פי' מדרבנן. שמאי מחמיר. ומעשה נמי וילדה [כלתו] של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן: היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו. אמרי' דבי ר' ינאי בל שנפנה ואין אמו מקנחתו. ריש לקיש אמ' כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. פי' שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו. אבל קורא ושותק לאו צריך לאמו הוא: ת'. ואם תאמר מאי שנא דגבי סוכה יהיב שיעורא דקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. וכדר' ינאי. וריש לקיש. וגבי ראיה יהיב שיעורא אחרינא לקטן שהגיע לחינוך. אם יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית. ובעירובין נמי יהיב שיעורא כמו בסוכה בפ' כיצד משתתפין. גבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב עמו ומפרש התם בעירובין ההוא שיעורא כבר ארבע כבר חמש. והינו שיעור גדול יותר מההוא דחגיגה שנותן לעיניין ראייה. וגבי לולב אמרי' קטן היודע לנענע בו ואינו שוה לא זה ולא זה. ונר' לר' דהכל מעין מצות קא יהיב שיעורא התם גבי סוכה דמצותה הוא לישן בה קא יהיב שיעורא לישן. כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. וגבי לולב דמצותו בניענוע יהיב שיעורא ביודע לנענע בו. וגבי ראייה דמצות ראייה ברגלים. יהיב שיעורא ברגלים. וגם עירוב נמי הואיל דבצריך ואינו [צריך] לאמו קאי טע' קים להו הכי דעד האי שיעורא גריר אחר (לאמו) [אמו] וסמיך עלה מיכאן ואילך לא גריר: ותו סברא היא. גבי עירוב להשוותו לשיעור דסוכה דתלי בדעתא. דאית ביה דעת כוליה האי שאינו קורא אימא אימא. אבל דלולב וראייה לא תלי בדעתא לגמרי. והא דמיחייב בראייה בשיכול לאחוז כו'. היינו בביאה ליראות. אבל בקרבן עולה וראייה. אינו נראה לר' שיהא חייב. דהא אינו אלא מדרבנן כדי לחנכו במצות. ואי יביא עולה ראייה קמייתי חולין לעזרה. הואיל ומדאוריית' לא מיחייב. ועוד היאך ידחה עולתו יום טוב מאחר שאינו מחוייב מדאוריית'. וגם אפי' בחולו של מועד אינו חייב להביא מאחר שאינו מן התורה שהרי מביא חולין לעזרה: ריב"א: ת':

נשאול נשאל מאת רבינו יצחק על קורות ורהיטין. והתיר היתר גמור כי כן נהגו העם. ואין לשנות המנהג. ואם יעלה על לב איש עדיין מן תעשה ולא מן העשוי. דיי לנו באותו תעשה שנוטל הנסרים מן הלטש. וגם הסגן הלוי נשאל. והשיב כמו כן. אלא שצריך לסלק מן הנסרים כנגד כל הסיכוך. והעיד אחד לפני גור אריה. על הרב ר' אליעזר הגדול זצ"ל שהיה עושה סוכתו בתוך הבית ולא היה מסלק הלטש. והיה בעיניו מאד קשה הדבר על שנעשית בתוך הבית והיה מיצר מאד. והיתה חצירו בינו ובין שכינו. וקנאה כפלים בדמיה. ושאלו את גור אריה מפני מה היה מיצר. ואמ' להם מפני שהיה רוצה לקיים מצוה מן המובחר:

כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה. דהא אמרי' בפ"ק דקידושין כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. לאפוקי (דאינו) [דאינן] חייבות ואינן צריכות אבל אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה הרשות בידה. ואין מוחין לה. דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר דמקיימת מצוה היא אי איפשר בלא ברכה. תרע דהא אמרי' הכל עולין למיניין שבעה ואפילו אשה. אלמא אשה עולה ומברכת. אע"ג דפטורה מתלמוד תורה דכת' ולמדתם אותם את בניכם. בניכם ולא בנותיכם. שמעי' אם רצת לקיים מצות עשה הרשות בידה. ואין כאן משום ברכה לבטלה: ת'. ורבינו ש"ח קאסר לנשים לברוכי אלולב וסוכה משום דפטירן וקא עבדי ברכה לבטלה. והכי נמי אכל מצות עשה שהזמן גרמא הוא. מפני חילול השם. אבל מותרות לישב בה בלא ברכה: ומצאתי בתשובות: ובני אדם שאין להם סוכה והולכין ומברכין בסוכת חביריהם וכסבורין שיצאו ידי חובתם. טעות הוא בידם. שהברכה אינה מועלת אלא במקום שיצא מדירת קבע שלו ונכנס בסוכה. משום דאמרי' תשבו כעין תדורו. צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. וההיא ברכה לבטלה היא. ועוד דאמרי' התם. ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה. ולא אכילת קבע. וזה נמצא עובר על דברי חכמים שאוכל אכילת קבע חוץ לסוכה: מפי ש"ח:

סימן שס

שס.
ואילו הילכות סוכה קצובות לרב יהודאי גאון:

העושה סוכה לעצמו כשמתחיל צריך לברך שהחיינו. וכשיכנס בה בכל סעודה וסעודה צריך לברך לישב בסוכה. וצריך לכסותה היות צילתה מרובה מחמתה. ושתהא מרובעת ולעשות לה צורת הפתח. וגובה עד עשרה טפחים כשירה. פחות מיכן אסורה. ויותר מעשרים אמה פסולה. בתוך עשרים כשירה. ואם אינו יכול לעשותה גדולה יעשה אותה קטנה. עד שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. והיא כשירה. פחות מיכן אסורה. ובלבד שלא ידליק בתוכה נר אלא ידליק בתוך הבית לראות. ואם מדליק על גבי שולחנו מותר. ושל חלב לא ידליק כל שבעה. ואסור להכניס לתוך הסוכה כל תשמיש שמבשלין בהן שום מאכל. אבל כלים ששותין בהם. כגון קנקנים. כוסות וקיתוניות. גביעית. צלוחית כל אילו מותרין. ואל יכסה הסוכה במחצלת אם נארגה. ולא בלוחות. ולא בכל מיני צמר ופשתן. אבל בכל אילנות וגפנים ובכל מיני עשבים יעשה. ובלבד מן העץ. ושלא יהא ריחו רע. ובתלוש. משום שנ' תעשה ולא מן העשוי. ואם עושה אותה עבה וחשובה כמין בית. אעפ"י שאין כוכבי חמה נראין מתוכה כשירה. ואם הסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר וכשירה. ואם לאו אסורה: נשלמו:

סימן שסא

שסא.
ואת זו פי' ר"ת:

מנא הני מילי. דת"ר תשבו כעין תדורו. מיכן אמרו היו לו כלים נאים מעלם לסוכה. כו'. האי פירושא היא. הא דאמ' רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא. אלא דאפסקא בפירקא ופריק לה. ופירושא דרבא הכי איתה. אמ' רבא מאני מיכלא. כגון שלשין בהן ושטוחנין בהן. וכלים שמבשלין בהן. דלא חייבה תורה סוכה אלא בדברים שרגילין לדירה. ומאני מיכלא אין רגילין להיות אלא בחדר האופים. ואותם בני אדם שמחמירין להוציא מן הסוכה קערות לאחר שאכלו בהן. טועים הן. דמפרשי' משום מיאוסא וליכא: וכן מוכח בהלכות גדולות: מאני מיכלא כגון דמשהי בהו חמירא. ואגני דליישי בר ממטללתא. אבל מאני משתייא במטללתא. דבבית נמי מייתי להו. והוא הדין לקערות. כן כל מאכל המובאים בבית ולא בחדר האופים: תשבו כעין תדורו: פרת"ם: ועוד כת' ר"ת שרגא אמרי לה (במטלתא) [במטללתא] הדסיפא לאו רבא אמרה. אלא אגב גררה נסיב לה תלמודא. ולא משום תשבו כעין תדורו. (אלא) [ולא] משום מאיסותא. דאפי' שרגא דדהבא מיקרי שרגא. ועוד בלולב וערבה קרי לה נר סתם. וגבי ר' אבהו אמרי' דהוה מטלטל. דלא מיקרי מיאוס אלא נר ישן ושל חרס. וטעם' כדמפ'. ולא פליגי. הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. ומשום דמיבעית כיון דקטנה היא. (ולא) [וליכא] בסוכה אלא ראשו ורובו ושלחנו. כי מדליק שרגא ומעייל לנווה מיבעית ומימשיך (לבד) [לבר] מסוכה. ולא מקיים מצות סוכה אבל בגדולה שרי. ואי טעמ' משום מאיסותא מה לי גדולה מה לי קטנה. ועוד למאן דמפרש הכי. מאי שנא במאני מיכלא דלא פלוג. תדע דלא אמר'. וטעמ' (כר') [כריב"ל] דבסוף לולב וערבה אמ' ר' יהושע בן לוי דקאמר' אין לו כלים להוריד מהו. רבא אמ' פוחת בה ד'. ור' יהושע בן לוי מדליק בה את הנר. דממעט לשיעורא. ועדיפא למיפסלא בהכי. מעיולי בה מאני מיכלא. ולא פליגי הא לן והא להן. לבני ישר' דליכא יום טוב פוחת. ולהנהו מודי רב לפחות. לבני בבל דאיכא יום טוב ומיתב יתבינן. מודה ר' יהושע בן לוי דמדליק בה את הנר. וכן דרך התלמוד היכא דאיכא הא לן והא להן. דבני בבל מודו לבני ארץ ישר' ובני ארץ ישר' מודו לבני בבל. כדאמרי' בפ"ק דשבת גבי תפילת ערבית רשות. ובקידושין פ"ק גבי ילמד תורה בטהרה. וריחיים בצוארו. דר' יוחנן חשיב לבני בבל שהן עניים כריחיים בצוארו נושאין ואחר כך לומדין [וכן] שלח ר' אביתר בני אדם העולין משם לכאן כו' דלומד תורה ואחר כך ישא אשה. בפ"א דגיטין. ומהכא שמעי' נמי דמיתב יתבינן. דפירושי ר"ח פוסקין ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע בן לוי. וכן נ"ל. וכן פסק גבי פלוגת' דאבא שאול גדולים קנו עצמן בני חורין. וכן הית' הגירס' בספרי'. גבי רב יהודה (הצדואה) [הגדואה]. בזה פי' למיתה וזה פירש לחיים. בקידושי'. וסייעתיה מדר' יהושע בן לוי. ממסכת גיטין. וה"פ איכא דאמרי גדול היה וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. וזכה בו. כדי שלא יזכה בעצמו. ואיכ' דאמרי קטן היה וצריך לזכות בו כדי שלא יזכו בו אחרים וכדאבא שאול דאמ' כל הקודם בהן זכה. והשתא אתי שפיר דהילכת' כאבא שאול. דקאי ר' יהושע כוותיה בגיטין. ופריך תלמוד' תינח סוכה קטנה. סוכה גדולה מאי איכא למימר. דמעייל (מיני) [מאני] מיכלא. וכדרבא. מכלל דשרגא לאו רבא אמרה. ולאו מטעמיה דמאני מיכלא. דאי חד טע' מאי טע' שבק ר' יהושע בן לוי פסולה דמאני מיכלא דשייך בכולהו. ונקט פסולה דהדלקת נר. אבל ודאי משום דעדיף פסוליה ממעט ליה. אבל מאני מיכלא אינו ממעט אלא ודאי מיחזי כי דירה: ותו לא מידי: לשון ר"ת:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה