אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות מספר התרומה

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות מספר התרומה

הלכות טריפות

סימן א

ואילו הילכות שחיטה כאשר מבואר בספר התרומה: מר' ברוך בר' יצחק:

דין שחיטת עוף סימן אחד. ובהמה שני סימנין. ורוב אחד כמוהו. ושחיטת וורידין בעוף שצולהו. או מנקבן בקוץ. דהלכה כר' יהודה בוורידין בפ"ק דברכות. לא חתכם בדיעבד כשר:

סימן ב

דין פגימת סכין ושצריך לבדוק הסכין תחילת שחיטה. וסוף שחיטה. ואם לא בדק הסכין בסוף כשירה. ואם מצא בסוף פגומה כל הבהמות פסולות. ואם שיבר בה עצם כשירות. אם בדק הסכין תחילה. ומותר לכרוך מטלית על הפגימה ולשחוט. וצריך לבדוק סימנין אחר שחיטה אם שחוטין יפה. ואם לא בדק בסוף פסולה:

סימן ג

דין שהה באמצע שחיטה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא מפורש בדין חלדה:

סימן ד

דין דרסה שלא הוליך ולא הביא הסכין:

סימן ה

דין חלדה. שהסכין מכוסה מן העור או אפי' מסובך. וגם לאחר ששחט מעט פעמים ששוחט בראש הסכין שלא יחתוך מן העור יותר. ואז פעמים שראש הסכין ששוחט בו מתכסה מן העור ופסולה. אם הסכין מכוסה כנגד מה ששוחט. ואם החליד או שהא בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא פסולה. בר משהא במיעוט קמא דכשירה. כמו חצי קנה פגום. כך פי' רש"י והלכות גדולות. אבל בתוספתא שהא במיעוט בתרא כשירה. אבל במיעוט קמא פסולה לכל הפחות בוושט. והחליד במיעוט בתרא יכול להיות דכשירה. כמו הגרים דכשר:

סימן ו

דין הגרמה ששחט שלא במקום שחיטה למעלה משיפוי כובע או למטה מאונא ראשונה. וכן בושט למעלה מתפיסת יד או למטה משישעיר. ואם הגרים במיעוט קמא פסולה ובמיעוט בתרא כשירה. דהא רב ושמואל פסקו כר' יוסי בר' יהודה דשחט בטבעת גדולה ושייר מלא החוט על פני רובה כשירה. אם הגרים אחרי כן כשירה. שאין דינו כמו שהא או החליד במיעוט סימנין כדפרישי' לעיל:

סימן ז

דין עיקור שנעקרו הסימנין ממקומם חיבורן בלחי. או נפסקה הגרגרת באמצע ברובה פסולה. ודתנן ניטל לחי התחתון כשירה. תלמודא משני לה שפיר. ואם ספק לו מתי נעקר הסימן לאחר שחיטה או לפניה פסולה. אפי' הסימן השמוט הוא שחוט. אפי' לא תפס בסימנין. דא"ר [יוחנן] יביא ויקיף:

סימן ח

דין שוחט בשנים ושלשה מקומות כשירה. כרב. ההוא תורא דאיתשחיט בשנים ושלשה מקומות. על רב יצחק בר מרתא נקיט משופריה שופריה:

סימן ט

הילכות טריפות.

דין תרי אוני דסריכן בשלא כסידרן טריפה. ואי סריכי כסדרן צריכי נפיחה. ופעמים טריפה. לדברי רבינו חננאל בשם הגאון היכא דעיקרן מיפרק. ואין סירכא במקום שמתחילות ליחלק:

סימן י

דין אונא באומא דסריכי יחד טריפה:

סימן יא

דין ריאה הסמוכה לדופן אם האומא דהיינו רוחב החזה טריפה. ואם האונא דהיינו במיצר החזה סרוכה לדופן כשירה. כדא' רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. והוא דסביך בבישרא שבין הצלעות. אבל בצלעות עצמן לא סגי דסוף סירכא ליפסק. ואפי' סביך בבישרא ממש ובמיצר החזה. כמו האונא דכשירה. היינו בנפיחה דוקא. כך פירשו הגאונים: ואם יש סירכא מן הריאה לשומן הלב או לשום מקום טריפה:

סימן יב

דין חשבון האונות של ריאה. תלת מימינא ותרי משמאלא. מלבד תרי אומי אי חליף אי חסיר או יתיר טריפה. ואי היתרת בדרא דאוני כשירה. ואין מצרפין החסירה לעינוניתא דוורדא אלא א"כ קיימא בדרא דאוני. ואם יש תרי עינוניתא טריפה. ואם אין בה אפילו אחת כשירה:

סימן יג

דין בועא שבריאה אי תרי דשפכי אהדדי או אחת כשירה. אבל תרי דסמיכן ולא שפכן אהדדי או אחת בשיפולי ריאה דנראות כשתים טריפה. כדאי' בהלכות גדולות. או הריאה שנשתנית מכמות שהיא רגילה או ממראה או מדבר אחר:

סימן יד

דין מחט שנמצאת בריאה ואין נראית בחוץ והריאה באה לפנינו שלימה כשירה. ואם חתך ממנה בא לפנינו עם המחט טריפה. או מחט שנמצאת בתוך הכבד אפי' שלם לפנינו. אי קופא לצד חוץ טריפה. דדרך הוושט עם המאכל בא ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והוה ליה נקובת הוושט. ובקופא לגיו כשירה. ובמחט קטינתא כדידן טריפה בכל עיניין. אבל בריאה בכל עניין כשירה. שהריאה והכבד תלויין בקנה וסמוך הקנה יותר לריאה. וגם רחב יותר. אבל מכבד רחוק וקטן. רק נמצאת בסימפונא דכבדא כשירה. או תחובה בפנים. בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. וכן נמצאת המחט בהלל הקורקבן גם נתחב בבשר בפנים. או נמצאת בחלל הוושט בכל עניין כשירה. שהקורקבן ובית הכוסות תלויין בוושט והמאכל בא דרך הוושט וגם המחט בא עם המאכל ואפילו קופא לבר. ונעץ בבשר כשירה. דאוכלין ומשקין דחקוה להיות תחובה שם. אבל הכבד תלוי בקנה. ואין לומר שהקדים קנה לוושט שאינו רוחב וקרוב לכבד כמו לריאה ואם תולעים יוצאים מן הריאה כשירה. דלאחר שחיטה פריש. וכי נתחבה המחט בפנים בדקים או בקורקבן ואין ניכרת בחוץ ויש קורט דם בחוץ כנגד המחט טריפת. ואם המחט ניכרת משני צדדין ואין קורט דם על המחט ולא על הבשר לאחר שחיטה פריש וכשירה. ולא חיישינן אי עבר מחיים לצד חוץ וחזר ונכנס לפנים:

סימן טו

דין נקבים שבגרגרת אם יש בהם חסרון לכאיסר אם אין בהן חסרון לכרובה אם סדוקה לאורכא. נשתייר חוליא כשירה. ואם ניקבה למטה מהכשר שחיטה דינם במשהו:

סימן טז

דין חוט השדרה שנפסק ברובו ובראש במשהו. ניקב קרום של מוח ולמטה לצד הזנב עד בין (הטרפשות) [הפרשות] ברובו מיכן ואילך כשר. ובעוף עד בין אגפיים ברובו. מיכן ואילך כשר:

סימן יז

דין נקבים דמיטרפא בהן אם סותמתו שומן הנאכל בין בבהמה בין בחיה בין בעוף הוייא סתימה וכשירה. דמיהדק. אבל הלב שאינו נאכל אינו חשוב סתימה וטריפה. אבל ריאה הדבוקה לשומן הלב אינו קרוי סתימה. דדוקא שומן הגדל במקום הנקב סותם וכשירה:

סימן יח

דין נפלה בהמה מן הגג או מן העלייה או נפלה דרך ארובה מגובה עשרה טפחים טריפה. ואם דילגה מאליה אמדה נפשה וכשירה. ואם הניחה למעלה ומצאה למטה יש לומר שדילגה וכשירה. ואילים המנגחין זה את זה כשירין. וטבח המפיל בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשוחטה אע"פ שמפילה בחוזק כשירה. לפי שנועצת צפורניה בארץ. (אם) [או] אם החליקה ונפלה לארץ מאליה אע"פ שעתה אינה נועצת ציפורניה כיון שלא הפילוה בחוזק כשירה כיון שאין גובה עשרה טפחים מכריסה לארץ. כדאיתא בפרק הפרה. ואדם שזרק טלה מרחוק לארץ אם נפל על מתניו כשר. ועופות שניצורין ואין יכולין ללכת אי מקרבי קיטרי של מצורה חיישינן. ובכל מקום שיש לחוש לריסוקי איברים כגון נפלה מן הגג או טרפה בכותל צריך להמתין עד שתלך. והילכך אינה ציינה בדיקה:

סימן יט

דין בהמה (של) [שלא] בדק בה סרכי הריאה טריפה. אבל הטלה אין רגילות להיות בה סירכא כשהוא קטן. ואם לא בדק כשירה בדיעבד:

סימן כ

דין ניטל הטחול או הכליות דכשירה. ובניקב הטחול בסומכה טריפה. אבל בקולשה כשירה. וכוליא שלקתה טריפה. כי מטיא לקותא עד מקום חריץ. וכוליא שהקטינה. בדקה עד כפול. בגסה (או) [עד] כענבה:

סימן כא

דין נשמט ירך או בבהמה או בעוף ממקום חיבורו בקולית בלא איעכל ניביה כשירה. אבל איעכל ניביה טריפה. שמוטת יד בבהמה זה רגל שלפניה כשירה. שמוטת גף בעוף ממקום חיבורו בכתף טריפה שמא ניקבה הריאה שהוא פקח:

סימן כב

דין ניטל צומת הגידין שנחתך מעט מן הבשר עם אחד מן החוטין למעלה מן הארכובה בסמוך לה והעצם שלם. (ובחוט) [דבחוט] אחד או רובו טריפה בין בבהמה בין בעוף:

סימן כג

דין נחתכו רגליה למעלה מצומת הגידין טריפה. והוא הדין נשבר העצם ויצא לחוץ גרידא דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין את רוב השבירה. ודווקא ברגל שלאחריה. אבל בשלפניה אפילו כולו נחתך למעלה מן הארכובה כשירה. והיכא שנשבר העצם למעלה או למטה ולא נחתך לנמרי אם לא יצא לחוץ הכל כשר. בין בהמה בין אבר. ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכובה הכל אסור. משום טריפה. (או) [אבל] למטה מארכובה ויצא לחוץ בהמה כשירה. האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן. ואסור למולחו עם הבשר. ולהושיטו (לכך) [לבן] נח מדרבנן. ונפקא מינה. שאם יש ספיקא לקולא. אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפי' למעלה מן הארכובה. כי אם משום טריפה:

סימן כד

דין עור ובשר חופים רוב השבירה צריך רוב הכיסוי מבשר ומיעוט מעור. ואין הגידים מועילים לכסות כמו העור. ואם יצא העצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר בשנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רוב השבירה:

סימן כה

דין דרוסת הזאב אפי' הכה בידו בהמה גסה טריפה. ודווקא מיד שלשנים הכה הבהמה ולא ברגל שלאחריו וגם לא בשן. וגם חתול בגדיים וטלאים דווקא. ולא באימרי רברבי. וחולדה בעופות טהורים. או עוף טמא שהכה עופות טהורים. נץ בעוף הגס. וגז בעוף הדק. ושאר עושות בדכוותייהו טריפה. ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף טמא ידו מעליו כשר. אבל יש לחוש שהסיר ידו שלא בפניו אסור ואם זאב או חתול נכנס בעדר עם הבהמות ושותק והם צועקות חוששין. ואם חתול או חולדא נמצא בלול של תרנגולין. וצועקים והוא שותק. דזה שכיח מותר. דאינו זורק ארס אלא במצילין שבורחין מפניו. בחתול וחולדה ועוף. אבל בזאב ליכא חילוק ואסור: וזאב שנשא בהמה מהעדר והצילה הרועה ונתערבה עם בהמות הוי ספק. וצריך עיון אם יש לה היתר מטעם ספק (טריפה) [ספקה]. שמא לא הכה בה בשן אלא ביד. דאין דרוסה אלא ביד. ואפילו הכה ביד שמא אין זאת: אמנם פירשתי לקמן בסוף הילכות איסור והיתר בשם מורי רבינו דבריה או דבר שבמניין דלא בטילי באלף. אין חילוק בין היו אסורין בודאי קורם שנתערבו. בין היו אסורין מספק מקודם דאפי' הספק חשוב ספיקא דאורייתא דאי שייך ביה כרת היה חייב אשם תלוי: ואם באה בהמה שמלוכלך צוארה מדם מהכאת זאב או חתול בעוף אסור. ואפילו בקנה הוי במשהו. ואי מקוץ מלוכלך ולא מדרוסה. ברובה. ואם הוא עוף דממסמס קועיה יכולון לבדוק וכל ספק טריפה שבא לחכם ולא נתברר לו. כגון נשבר העצם ויצא לחוץ ואינו יודע אם מחיים או לאחר שחיטה. או ספק סירכא. או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ולא ידע אי איעכל ניביה או שאר ספק איסור בכולן פסק בהלכות גדולות לאיסור. ולא דמי לנשחטה הותרה אלא שיכול לתלות ההיתר. כגון בא זאב שנטל בני מעיים והחזירן נקובין. ועצם שנשבר למעלה מן הארכובה ונקשר ונרפא דכשר: סל י ק ו הילכות טריפות:

סימן כו

הילכות איסור והיתר:

דין עוף הבא לפנינו ואינו מכירו אם טמא הוא או טהור יבדוק בקליפת הקורקבן. ואם יש עוד סימן אחר עמו שמא טהור:

סימן כז

דין ביצים היאך לוקחין אותן מגוים. הלא אינו אומר מעוף פלוני שטהור. ובשביל סימנין אין לסמוך כדאמרינן סימנין של ביצה לאו דאורייתא. אלא סומכין על הרוב שבינינו שטהורין. וכן דגים שאין ניכר בהן קשקשת ויש לספק שנשרו כשעלו מן המים יש לסמוך על סימנין של עוברי הדגים שהחתיכה ראשה אחד חד והשני (כר) [כד] זהו עב ועגול כדמוכח שלהי אין מעמידין. שסימני עוברי דגים יש לסמוך עליהם:

סימן כח

דין ביצים שטרופות בקערה אין קונין אותם מן הגוים. והנהו אובליאש וקנטייל שפיר קונין מן הגוים אע"פ שלא ראינו הביצים תחילה. וגם אין לחוש שמא היה בהם דם ואין אסורין משום בישולי גוים של ביצים למי שאינו תופס איסור בישולי גוים בפת:

סימן כט

דין ביצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה שמותרים לתתם בתבשיל של חלב אם בקליפה דווקא נמצא. ואין צריכין מליחה. אבל בשאינן בקליפה אסורים בחלב וצריכין מליחה: ואם נמצאת ביצה כתרנגולת נבילה (אסורין) [אסורה] אטו של טריפה. שנגמרה באיסור כדאיתא בעדיות. ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר ביצים שטהורין אפילו באלף כולן אסורין משום דבר שבמנין. ואם נמצאת מספק נבילה הביצה עצמה כשירה דהוי ספיקא דרבנן לקולא. ואם הביצה מתרנגולת טריפה. אפי' אם נתערבה עם ביצים אחרים באלף כולן אסורין. ואפי' הביצה מספק טריפה כיון דהוי ספיקא דאורייתא אוסרת אפי' אם נתערבה באלף כמו שפירשתי בסוף הילכות איסור והיתר:

סימן ל

דין ביצים שנולדו מספק טריפה מתי ידע אמיתת הדבר גם מן הביצים גם מן התרנגולת אם נזקקת אחרי כן לתרנגול ויש לה עוד ביצים הכל מותר אפי' התרנגולת. כדאמרי' בנקבה. כל שאינה יולדת הוי ספק. ובזכר כל שנים עשר חדש מיכן ואילך הכל מותר:

סימן לא

דין ביצים של עוף טמא או ביצה טהורה שיש בה אפרוח או דם ונתבשל עמהם ביצים כשירין. או דבר אחר בין עם קליפתה בין בלא קליפתה הכל אסור עד שיהא ששים בהיתר. ואם הכה על התרנגולת ויצתה ביצתה כשירה ואין בה דין אבר מן החי:

סימן לב

דין ביצים שיש דם על קשר של חלבון הדם אסור והביצה מותרת ואם ישנו על קשר של חלמון אף הביצה אסורה. ואם הדם על הקשר [של חלבון] וגם נתפשט חוץ לקשר על הביצה הביצה אסורה. וגם אם הדם על הביצה ואין כלל דם על הקשר הדם אסור והביצה מותרת. והרם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן:

סימן לג

דין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התורה כי אם מדרבנן. דררשא דוהשרץ השורץ על הארץ. לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם הוי אסמכתא אבל שמא אסורים משום נבלה כמו בהמה קודם ח' ימים. ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקליפה. (אבל) לר' אליעזר בן יעקב עד שיפתחו עיניהם:

סימן לד

דין תולע הנמצא בפרי (אם בא בעור הפרי) אם בא [בעוד] הפרי באילן אסור ואם בא לאחר שנתלש מותר. ואם מחיים פירש חוץ לפרי אסור. וכן תולעים הנמצאים בשרביטי קושש פולין ופייש. דאותם באו במחובר אסורין. (ואותו) [ואותן] זבובין שבתוך גוף הפולין עצמן באים בתלוש ומותרין. ואינן אסורין אלא א"כ פירשו חיים: ומשפירשו אין חוזרין ונכנסין לכך כשנמצאו בקרירה בתבשיל של פולין והם מתים מותרין. שבתלוש גדלו בפולין ואין בהן משום שרץ הארץ. ואע"פ שעתידין להיות פורחים אין לאוסרן משום שרץ העוף כיון שנוצר בתוך הפרי כמו (זידין) [זיזין] שבעדשין ושבכליסין שאינו אסור בבריית אלא מקרא דשרץ השורץ על הארץ. ויש מחמירין. ונותנין אותם תחילה לבשל במים רותחין כדי שימותו מיד בתוך הפולין. שאם ישימו הפולין במים צוננין אולי מחמת המים יצאו הזבובין לחוץ בתוך המים ונאסרו ומתים שם בשעת הרתיחה והרי הוא אוכלן בקערה:

סימן לה

דין שרביטי קושש של פולין או פייש שנתבשלו. ונמצא תולע באחד מהן. השרביט שנמצא בו תולע זורק לחוץ. והשאר יש אוסרין אפי' על ידי ששים של היתר שיש במחבת. וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא אחד מהן דג טמא זורקו לחוץ. והשאר אוסרין אפי' על ידי ששים. לפי שכשמערה המים חמין פעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם עשרים דגים או שלשים. ונאסרו וחוזרין ונוגעים לכל השאר דגים. ואם הם ביצים שנתבשלו ונמצא אחד מהן שיש אפרוח או דם אינן קלים להתבטל על ידי ששים כמו דגים קטנים ולכך טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם. ואם נמהר ישים מים צוננין עמהן לצננן תחילה. אמנם נראה לי דשרביטין ודגים קטנים יש להתיר כגון שמערה לבסוף כל המים לחוץ. א"כ העשרים או השלשים שנאסרו כבר בטלים ברוב שנשארו. ואין חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אע"פ שנוגעים בהן חמין. לפי שאיסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא על ידי מים עמהן. ולכך בעינן ניער וכיסה גם טיפת חלב. וגם קליפה שנאסרת אינה חוזרת ואוסרת קליפה אחרת סמוך לה. וכן לעולם ואע"פ שטעם גופו נפלט ונבלע בדבר שסמוך לו כמו חם לתוך חם אפי' בלא מים. מ"מ איסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים. וא"כ אעפ"י שהחתיכה עצמה נעשית נבילה מ"מ לא יהא טפל חמור מן העיקר. וכאן שאינו אוסרין רק העשרים הרי הן בטילין בשאר שבמחבת שהן רוב שאינו מכיר איזו הם. ולא שייך לומר ברייה לא בטלה אלא בדבר שאסור מחמת עצמו בלא בליעת איסור ממקום אחר. אבל גבי ביצים אסור הכל. דאין רגילות לבשל ביצים ביחד כל שיהו שלשים או ארבעים שנאסרו בטילים בשאר שיהיה עוד רוב של היתר:

סימן לו

דין תולעים שהן בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו מחיי הבהמה והדג שאסורין. ואותם שבאו לאחר שחיטה מחמת סירחון הבשר או הגבינה מותרין לאחר שמתו. אבל אם מחיים פירשו על הבשר אסורין לעולם. כמו פירש על גב תמרה. ולהא לא חיישינן דבשעה שמדיח הבשר במים יבאו על הבשר בחוץ אם היו בחוץ נופלין. ואם תולעים הגדילים בכלים שבמים. וכן במים המכונסין שעל הארץ שמותר לשתותן אפי' פירשו בדופני הכלים והגומא בפנים. וכן יבחושין קטנים הגדילים בשכר או ביין שמותר לשתותן עם המשקה. ואם סינן השכר או יין דרך מטלית או תבן ופרחו שם אסורין:

סימן לז

דין לקשור שתי פרדות לקרון שאסור אם אינן שוות מאב ומאם. וכל שכן פרדה עם בהמה אחרת שאסור:

סימן לח

דין אותו ואת בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות. בין האם תחילה ואחר כך הבן. או איפכא. והיום הולך אחר לילה שלפניו:

סימן לט

דין כסוי עפר למעלה ועפר למטה. ולכתחילה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה. לפי שיהיה צריך לחזור ולברך על השחיטה אם סח בינתיים. אבל מילי דשחיטה כגון תן לי הסכין או תרנגולת אינו הפסקה. כמו לאחר ברית המוציא גביל לתורא:

סימן מ

דין במה מכסין. רשב"ג אומר זה הכלל דבר המגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל אין מכסין בו. ומיהו אפילו דבר שאין מגדל צמחים אי איקרי עפר בשום פסוק מכסין בו. ולעיל פי' בהילכות כיסוי הדם:

סימן מא

דין ולד שליל הנמצא בבהמה ששחטה שמותר העובר בשחיטת אמו. וגם חלבו וגידו מותר. אבל דמו אסיר. והני מילי שלא הלך כלל. אבל הלך צריך שחיטה. ואם נמצאת האם טריפה. שעתה (שחיטה) [שחיטת] האם אינה מועלת לעובר אם העובר בן ט' חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו. כדרבא דאמר ארבעה סימנין אכשר רחמנא אבל בן ח' אסור דלא שייך ביה שחיטה. ולפי שלא יוכל להבחין מתי יש לו ט' חדשים טוב לאסור הכל כשהאם טריפה:

סימן מב

דין חתיכת בשר שהניחה בביתו ואין איש רואה והלך לשוק. אם מצאה במקום שהניחה מותרת בלא טביעות עין וסימן. ולא ניחוש להחליפה עורב. ואם לא מצאה שם אז צריך טביעות [עין]. ואם הניחה בשוק בין הגוים כמו כן צריך פן חילפוה:

סימן מג

דין איסור שנפל בקדירה שיש היתר רותח בין במינו בין שאינו במינו נשער בששים ברוטב בקיפה ובחתיכות. ולא במאי דבלע קדירה. ואם בישל היתר בקדירה של בת יומא הכל אסור. ואם אינה בת יומא לכתחילה אסור לבשל. דיעבד מותר:

סימן מד

דין כף של איסור שתחב בקדירה של היתר. ואם הכף חולבת ותחבה בקדירה מליאה תבשיל בשר. או איפכא. דהכף אפי' אינה בת יומא הכף אסורה והתבשיל מותר. ואם הכף בת יומא צריך בתבשיל ששים. ואם נשפכו המים מספיקא אסור. דטעם כעיקר דאורייתא. ולא כפרש"י:

סימן מה

דין איסור שנתערב בהיתר בדבר יבש. במין במינו בטל ברוב. ואם בדבר לח כגון יין ביין. חלב בחלב. צריך ששים. וכל מין בשאינו מינו אפי' בדבר יבש. ואין צריך להשליך אחת כמו בתרומה שנפלה בחולין מפני גזלת הכהן. ואם חתיכה גדולה של נבילה או של בהמה טמאה נפלה בהיתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה אינה בטילה אפי' באלף של היתר כיון דראויה להתכבד. כתנא פרק בתרא דע"ז. אבל חתיכת היתר גדולה שנאסרה מחמת בליעת איסור. בטלה שפיר ברוב ביבש. ואם בתבשיל נפלה בטלה בששים אם אינה מכירה. וכן כל דבר שבמניין. כגון ביצת נבילה או טריפה או פירות גסות של ערלה אפי' באלף לא בטילי. וכן דבר שקרוי (בריא) [בריה] כגון דג טמא קטן או עוף טמא או גיד הנשה ואוכלן שלם חייב מן התורה אפי' לית ביה כזית. הילכך אם נתערבו בהיתר ואינו מכירן במקום שנתערבו אפי' באלף לא בטלי מדרבנן. ודווקא שלימין. אבל חתוכין ומרוסקין אפי' יהיו כולן בטילין הם בששים. וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפי' שלימה אינה קרוייה (בריא) [בריה] כדאי' פ' כל הבשר. אפי' הכי אינה בטילה באלף. אם היא דבר שבמניין או ראוייה להתכבד. אבל אם נאסרה מחמת בליעת איסור. או דג טהור שנבלע מאיסור ונתערבו עם היתר אפי' הן שלימין אינן קרויין (בריא) [בריה] ולא דבר שבמניין ולא ראויים להתכבד: אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטילה. כדאיתא פ' בתרא דע"ז דהאוכל ממנה כזית לוקה:

סימן מו

דין איסור הניכר ואצלו רוב היתר הניכר ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה לקח אסור מן התורה. דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נמצאת חתיכה אחת לארץ או לקחה גוי שלא בפנינו או עכבר אז מותר. דכל דפריש מרובה פריש. וליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהקבוע ניכר וידוע האיסור היכן הוא. דלא מחזקינן גברי ברשיעי ליקח מן האיסור ודאי בלאו הכי יכול לקנות נבלה מן השוק. אבל בדבר המעורב יחד איסור והיתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטל שפיר. ואם דבר שבמניין הוא או ראוייה להתכבד דלא בטיל אפי' מעורב באלף ואסור הכל מדרבנן אם פירש אחד מהן אותו אסור. גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דשם מן התורה בטל ואינו אסור אלא מדרבנן. אי שרינן למישקל בפירוש אתי למישקל בקבוע כדאי' פ' התערובת. וזאב שדרס בהמה אחת בין הרבה שייך לדין זה. ואין להתירם מטעם תערובת אפילו לאחר שפירשו זה מזה. כדפרי'. ורבינו יעקב היה מתיר לאחרי שפירשו זה מזה מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ואולי ההיא דפרק התערובת דגזר שמא הוה מוקי לה דווקא בקדשים. וגם אין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר. ואפילו דרס ביד שמא אין זאת. דבסוף הילכות איסור והיתר פירשתי הדבר שיש בו ספק איסורא דאורייתא והוא דבר שבמניין אפי' באלף לא בטיל. כגון ביצה ספק טריפה דלא בטלה באלף כולן אסורות קאי אפי' אספיקא. דלא כרבינו יעקב:

סימן מז

דין חתיכת היתר שנאסרה או מחמת טיפת בליעת חלב או גם איסור אחר נבלע בה אם נחתכה אותה חתיכה בקדירה רותחת לא סגי בששים לבטל טיפת איסור הבלוע בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבילה. וצריך ס' לבטל כל החתיכות. ואפי' הכי חתיכת בשר הרבה שנמלחו ונתנם בגיגית של עצים ואבנים אם נמצא חתיכה אחת בתוך הציר אותו מקצת אסור ואפילו לית בה פילי לא סגי בקליפה כיון ששורה בציר דומה לכבוש הרי הוא כמבושל. אבל חצי החתיכה שלמעלה אינו אסור כלל דדם אינו מפעפע אפי' יש שמנונית באותו מקצת שבציר. אעפ"י שטעם השמנונית הנאסר מפעפע למעלה וחתיכה עצמה שבציר נעשית נבילה. ואילו היא נבילה ממש או חזיר היתה אוסרת למעלה מחמת פיעפוע. מ"מ את שלמעלה מותר כיון שאין הדם עצמו הולך ולא יהיה לו כח לאסור יותר מאילו היה כולו דם שזהו דבר האוסרו. והיינו נמי טע' למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם. הלא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר. אלא כיון שדם אינו הולך שם מותר. וכן כל דבר שצריך קליפה למה אין אותה קליפה אוסרת עוד סמוך לה. וכן לעולם. הלא פעמים שהקליפה היא שמינה. אלא כיון שאיסור הנבלע בה אינו הולך יותר לא יהא טפל חמור מן העיקר:

סימן מח

דין מלח שבלוע מדם או מאיסור ונתנוהו בקדירה. שאם יש בקדירה ששים של מלח הכל מותר. אעפ"י שהמלח שנעשית נבילה נותן טעם אפילו באלף. דאינו חמור יותר מאילו היה כולו דם או איסור הבלוע בו. ואם מלח הבלוע מבשר או תבלין (שדרכו במדוק) [שדכו במדוך] של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב. או איפכא אין צריך ששים אפי' מן המלח כי אם ס' מטיפת בשר הבלוע בו. כיון שהמלח לא היה נבלע מאיסור:

סימן מט

דין להגעיל (א) כלי דווקא כשיהיה אינו בן יומו. ואז אפילו תוך כלי כשר מותר להגעילו. ואם בכלי האסור שאינו בן יומו טוב יותר. אבל תוך כלי האסור בן יומו לא יגעיל: דין להגעיל כלים לצורך הפסח. אם מגעילן קודם ערב פסח. או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפילו שניהן בני יומן דאין בהם כי אם טע' חמין. ולכך שרי. דנותן טעם (בדנותן) [בר נותן] טעם הוא. אבל לאחר ד' שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו. דהחמץ נעשה איסור ונבלע. ודין בן יומו היינו יום ולילה מעת לעת. ושצריך לשפוך מים צוננין על הכלי הנגעל מיד. וקדירה או קערה שנאסרה מחמת בשר בחלב או איסור הנאה אחר. לפום ריהטא אסור להשתמש בה אפי' צונן כגון פירות או סובין. אע"ג שאינו נהנה מן האיסור הבלוע. מידי דהוה אחרס הדרייני. חבית של יין נסך של חרם שאסור אפילו. לסמוך בו כרעי המטה. משום דרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בתוכו. כדא' פ' אין מעמידין. אמנם מותר להשתמש בה צונן. דהא חבית של גוי רמא ביה גוי חמרא מותר לישראל למירמי בה שכרא. והיינו בלא עירוי והגעלה מדלא שרי יין כי אם שכר. וכן פרק (שנים אוחזין) [אלו מציאות]. מצא חבית של יין הרי היא אסור בהנאה. והחבית מותרת. והיא דחרס הדרייני אסור לסמוך בו כרעי המטה. היינו טע' כדפרי'.

סימן נ

דין לב. אם לב נצלה עם דמו קורעו לאחר כך ומותר דמה שבולע פלט ונפל לארץ אם נתבשל הלב בקדרה דאין מועיל מה שפלט דנשאר הדם בקדירה צריך ששים מן הלב. ואם אין ששים מן הלב אף הלב עצמו אסור:

סימן נא

דין כחל. (ב) אוברא בל'. לפי' רבי' שלמה לצלי בעי קריעה שתי וערב לכתחילה. ואם לא קרעו כלל מותר לצלי. דחלב הנפלט נופל לארץ. ואותו שלא פירש מותר בדיעבד. וכן לעשות טליתא שקורין פשטידא אם לא קרעו שתי וערב אסור אף בדיעבד שהחלב נפלט וחוזר ונבלע. וכיון שפירש איקרי חלב דרבנן. וכי נבלע אוסר בשר כחל. ולקדירה אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר אף לכתחילה. בלא בשר עמו. ואם יש במים עם הכחל שיתבטל שם החלב אז מותר. ועם בשר אסור לכתחילה אפי' קרעו שתי וערב: ולפי' רבינו יעקב כי קרעו שתי וערב מותר לקדירה אף עם הבשר אף לכתחילה. ואם לא קרעו רק קצת מותר בדיעבד. אבל לצלי מותר לכתחילה אף בלא קריעה כלל. או במליתא מותר לכתחילה בלא קריעה כלל דחלב הנפלט אעפ"י שחוזר ונבלע אין בכך כלום כיון שלא נשתנה טעמו מחמת בשר אחר. והכחל שנצלה או נתבשל מותר לחתכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר:

סימן נב

דין כבד לבשל בקדירה שהקדירה אסורה או הבשר אם נתבשל עמו אסור אפילו הכבד נמלח. אבל הכבד מותר. כדתנן במסכת תרומות. הכבד אוסרות ואינה נאסרת. לפי שיש בו רוב דם פולט ואינו בולע. ולפי' רבי' יעקב אם לא נמלח כך הדין. אבל אם נמלח הכבד הכל מותר. ואם צולהו על הגחלים צריך לחתכו ולנקבו: דרש מרימר הילכתא בין כבדא בין כחלא אם הם תותי בישרא כשצולין אותם בשפוד מותר אף לכתחילה. אבל אם הם בשפוד עילוי בישרא. לכתחילה אסור. דיעבד שרי. בכבדא משום אעפ"י שיש בו רוב מ"מ משרק שריק. ובכחלא אע"ג שהחלב נוטף ממנו סריך קצת על הבשר. כיון דחלב שחיטה דרבנן הוא מותר. והני מילי לדידהו שתנורין שלהם היו פיהן למעלה והיה השפוד זקוף. אבל לדידן שפודין מושכבין ופעמים ראש אחד עליון ופעמים תחתון. ולכך לעולם לכתחילה אסור לצלות בשפוד לא כחל ולא כבד עם הבשר. ואי דיעבד כשר:

סימן נג

דין כרישים ובצלים שרוצה לתת בקדירה [של בשר] וחתכם בסכין חולבת. או איפכא. דלא סגי להו בהדחה לפי שראשי הכרישין וגם הבצלים הם חריפים והוו כמו צנון שחתכו בסכין. ואם נתנו בקדירה מותר. דאין צריך רק ששים של טעם הסכין הבולע בירק שהוא דבר מועט. ואם חתכם בסכין של גוי אז צריך ס' של כל הירק דכולו נעשה נבילה. והדין זה הוא אפי' בסכין שאינו בן יומו. אבל עלין של כרישין וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה:

סימן נד

דין קערות חולבות שהדיחם במחבת של בשר או איפכא. ואם שניהם בני יומם הכל אסור. ואם האחד אינו בן יומו וחבירו בן יומו הכל מותר. אפי' נאמר נותן טעם בר נותן טעם דמותר בצלי דווקא. אבל נתבשלו אסור. הכא מותר דאיכא תלתא נותני טעם על ידי המים. אחד בשר במחבת בת יומא. ומן המחבת במים. ומן המים בקערות שאינן בני יומן שהוא היתר קצת. וגם לא קבלו כי אם מטעם שני. וכן הדין בקערות של בשר בני יומם שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות אינן בנות יומם. דקודם היו במים שנגעו זו לזו חמין. א"כ איכא ג' נותני טעם של היתר. וכן בצים שנתבשלו במחבת חולבת מותר לתתם בפשטידא. או איפכא. נתבשלו במחבת של בשר מותרין בפלדון. וכן ירקות שנשלקו במחבת חולבת מותר לתתם בתבשיל של בשר ואפילו המחבת בת יומא. וכן איפכא. וכן קטנית פולין או פייש שבישל בקדירה חולבת מותר לערותם בקערה של בשר. ואפילו לכתחילה. ואפילו הקדירה בת יומא הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. והני מילי כשהקערות אינן מלוכלכין בשיורי המאכל. אז שייך היתר של נותן טעם בר נותן טעם. ואם שניהן בני יומם הכל אסור שהמים נאסרו מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהם ואין כאן נותן טעם בר נותן טעם של היתר:

סימן נה

דין בשר כדי לצלות אין צריך למלוח. ואם לתת בקדירה צריך להדיחה תחילה ואחרי כן למולחה משני צדדין. וכן התרנגולת מבפנים ומבחוץ. ושימלח היטב שיהא אינו נאכל מחמת מלחו. ולשהות שיעור צלייה. ואחרי כן ידיח הבשר שני פעמים. וכשימלח צריך להיות על דף. או סל מנוקב. אבל בכלי שאינו מנוקב הכל אסור. וכשידיח הבשר בכלי צריך לתת המים תחילה בכלי ואחר כך הבשר. ולא בשר תחילה בכלי (ואם) [אם] הבשר לח:

סימן נו

דין בשר וגבינה כשהן לחים ונוגעין זה בזה (ואם) [אם] שניהן מלוחים ואינן יבישין אסורים. ואם אחד מלוח ואחד תפל. המליח מותר והתפל אסור. וכן הדין בשר כשר ובשר נבילה שנגעו זה בזה. אם השחוטה מלוחה לבדה הכל מותר. ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור. כדין טהור מלוח וטמא תפל מותר:

סימן נז

דין בשר חי או צלי שנשל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששים. כיון שהאסור צלול הוא. ואם אין מלח לא בזה ולא בזה אם אין פילי הכל מותר בהדחה. ואם (הבצר) [הבשר] צלי בלא פילי צריך קליפה משום (דרכין כגוולא) [דרכיך כגוזלא]. אבל כשהבשר כשר, או הנבילה האחד חם מחמת בישול או צלי ונגעו זה לזה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל. אלא עילאה גבר ותתאה גבר. דהלכה תתאה גבר. ואם כי החם למעלה דאז התחתון כשר. מ"מ קליפה (מהא) [מיהא] בעי.

סימן נח

דין גבינות ישראל שעשו בדפוסי גוים שעשו הגוים בהם כבר גבינותיהם. מותרים בדיעבד:

סימן נט

דין קיבה ודקין וטבחייא דאין מחזיקין בהן דם אם מלחם בקערה או נתנם בקדירה ולא נמלחו שהכל מותר. אבל השומן שעליהם יש דם וצריך למלוח וכן יש בהלכות גדולות. שהשומן יש בו (סודייקי) [סורייקי] סומקי. וכן בני מעיים צריך למלוח כגון הכרס. ואם מלח הקיבה ודקין וטבחייא שהן בלא דם ומלחם עם בשר אחר אפילו הכי הכל מותר. ולא דמי לדגים ועופות שמלחם זה עם זה שאסור:

סימן ס

דין לתת כלי תחת עופות שצולין כדי לקבל השומן. שאסור אלא א"כ הודח הבשר תחילה ונמלח ושהא שיעור מליחה ואחרי כן הודח פעמיים דלא בקיאינן בשיעור. כתרי גללי דמילחא דפירש בהלכות [גדולות] לא פחות ולא יותר:

סימן סא

דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה הכל אסור מן התורה. ואם ספק לחומרא. אבל דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן. ואם ספק לקולא. ואם גוי או שפחה גויה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני. או הדיחו בשר ונתנו בקדירה ולא ראה ישראל. או הדיחו קערות חולבות ושל בשר ולא ראה ישראל אם יחד הודחו או כל אחד (לברסי) [לבדו] או בגווני אחריני דדמי להני אם אינן יודעין משפט הדבר הכל אסור. דשמא מחמת להקל טרחו עשו באיסור. ואם יודעים היאך משפט לעשות לישר'. אם ישר' יוצא ונכנס. או גם תינוק שחכם כל כך שלפעמים סומכין עליו לראות הכל מותר:

סימן סב

דין חתיכות בשר של שלש פרות או ד' שמלח ונותנן זה על זה שגמר פליטת דם חתיכה ראשונה קודם שמלח חתיכה אחרונה דכשר. ואם מלח לאחר יום חתיכה אחת ונתנה על בשר שנמלח אתמול דאף זה מותר. דאכתי פליט הראשון ציר:

סימן סג

דין בשר שנמלח ומיד נתנו עם בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר ומותר:

סימן סד

דין סכין ששחט בה טריפה שצריך סכין הדחה קודם שישחוט בה עוד או קודם שיחתוך בה רותח, דאם לא הדיחה תחילה צריך הבשר קליפה. כרב דאמר קולף. אבל סכין של גוים צריך הגעלה תחילה. ואם לא הגעיל ושחט בה קולף:

סימן סה

דין סכין שחתך בה בשר ורוצה לחתוך בה גבינה. או איפכא צריך הסכין נעיצה י' פעמים בקרקע. ומיהו רוב סכינין יש גומות ואינם חלקים. וצריך לשפשף הסכין היטב בפחם. או באבן רך. ואם רוצה לחתוך בסכין של גוים אפי' פירות כך הוא הדין. אבל לחתוך רותח מן הסכין צריך הגעלה. ויש אומר' צריך ליבון:

סימן סו

דין קיבה של גדי וטלה שלקחו הגדי והטלה מן הגוים. ולא חיישי' שינקו מן הטמאה ומן הטריפה. ולכך הקיבה מותרת להעמיד בה גבינות. וקיבה של גדי וטלה שהרג הגוי. אע"פ כן הקיבה דווקא לכתחילה אסור אבל בדיעבד מותרת. ואפילו הקיבה שראינו שינק הגדי והטלה מן הטריפה ומן הכשירה אם העמיד בה גבינות מותרות. דמן הקרוש שבו העמיד והוי פירשא בעלמא. ואסור לשרות הקיבה עם העורה בכלי של מים זמן ארוך כדי לקרוש הלחי שטעם ליחלוחית של קיבה נכנס בעור וחוזר ונפלט. והוה ליה בשר בחלב דרבנן. ואפי' צונן בלח. צונן בולע. כדאמר בשר בחלב חידוש הוא. דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי מן התורה וזהו החידש דשרי אע"ג דבולע:

סימן סז

דין בהמה שנמצאת טריפה מה דינם של גבינות שנעשו ממנה באותה שנה. רבינו שמואל התירם מטעם חזקה. וכן רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו:

סימן סח

דין תרנגולת שהיא ספק טריפה דאורייתא או ביצה ספק טריפה. או חתיכה של בשר בחלב מספק. וכיוצא באילו שהן דבר שבמניין ויש בהם ספק ונתערבו אפי' באלף כולן אסורות כאילו נתערב ודאי של איסור ואינו קרוי ספק ספיקא:

סימן סט

דין חכם הבא להתיר על ידי ששים קדירה שנתחב בה [כף] איסור שצריך לחקור ולשאול אם נתנו מים בקדירה לאחר שהיה האיסור בה:

סימן ע

דין חכם הבא להתיר כלי על ידי שלא היה בן יומו צריך לחקור ולשאול אם היו בו אפי' מים רותחין בינתיים דכך שוה כמו איסור עצמו:

סימן עא

דין נטילת ידים שצריך לשפוך המים מן הכלי על ידיו ולא תוחבן בתוכו. ולא לרחוץ ידיו בקילוח צינור ואפי' מקלח מן המעיין דבעינן מכח גברא. ולא דמי לכיור שהיה בו ברזא והיו נוטלין מקילוח ראשון אבל אם תוחבם בתוך מי המעיין שפיר דמי שטובל ידיו. ואז לא יברך על נטילת ידים כי אם על שטיפת. או על טבילת ידים:

סימן עב

דין נטילת ידים עד פרק שלישי שזהו כל פיצול האצבע אפי' לחולין, ושצריך לשפוך שני פעמים על ידיו, וצריך להגביהם פן יחזרו המים הטמאות ויבאו על המים השניים הטהורות ויטמאו אותם. ואסור לרחוץ ממים שרחץ בהם כבר חבירו ושלא תגע ידו שכבר רחץ פעמיים אל היד השנית שלא שפך עליה רק פעם אחת פן תטמאנה, דהכי תנן נטל את הראשונה בידו אחת ואת השנייה בשתי ידיו הרי ידיו טמאות, לפי שהיד (של) [שלא] נטל כי אם פעם אחת טימאת את היד שנטל פעם שנייה. ותנן נמי נטל ידו אחת (לישפשפה) [ושפשפה בחבירתה] טמאה, וצריך שיהו המים צלולין שיהו ראוין לשתיית בהמה, ואפי' הצלולין צריך שלא יהו מאוסין וסרוחים שתוכל הבהמה לשתותם:

סימן עג

דין כלי שנוטל מהם ידיו צריך שלא יהא נסדק ולא יהיה נקב במקום שהמים עוברים כששופכם על ידיו ואסור ליטול ידיו מכוס שהוא משופע שאינו יכול לישב שלא מסומך. כגון כיסוי הכוס וכיסוי קנקן, ושלא יהיה חציצה על אצבעותיו (ולא) [לא] טיט ולא בצק תחת (ציפורנא) [ציפורניו], כל (כל) [כך] שהוא מקפיד עליו ורגיל להסיר מחמת גנאי וקפידא, ומותר לקבל מים לנטילת ידים מן אשה נדה ומן הגוי:

סימן עד

דין לנקר גיד הנשה ולחטט אחריו. וגם שמנו אסור מדרבנן:

סימן עה

דין חלב מן התורה זהו חלב שעל המסס ושעל הקרב ועל הכסלים ושעל הכליות ועל הדקין, דהיינו ריש מעיא באמתא בעי גרירא, זהו ממקום שמתחיל הקבה להתקצר ואילך צריך גרירא, כדפי' רבינו שלמה, ועל קיבה עצמה יש חלב אחר דאייתרא ודאקשתא:

סימן עו

דין חוטין האסורין (שנעוקץ) [שבעוקץ] תלתא מימינא ותרי משמאלא וחוטין שבתוך הכוליא וגם לובן כוליא וחוטין שעל הטחול. הכל אסורין משום חלב מדרבנן. אבל חוטין שבכתף לפנים ושבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם. וצריך לחתכם ולמולחם. ולצלי סגי בחתיכא בלא מליחא ואף אם לא הסירם מן הבהמה אם חתך אותם (חזי) [הוי] כשאר הבשר;

סימן עז

דין שצריך להסיר הקרום מן הכסלים סמוך לחזה, וגם מן הבשר שסביב הדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מאותו בשר מבחוץ לפי שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם (תונע) [ונוגע] שם, וקרום הראש שהמוח מונח שם צריך להסיר משום דמא:

סימן עח

דין ראש כבש וגדי שנותן על הרמץ להשיר השיער. אותביה אבית השחיטה שפיר דמי, אצדדין מקווא קוי דמא ואסיר. וכתוב בהלכות גדולות מוח הוא דאסור שמתבשל בתוך הדם רישא גופא שרי. וכן התרנגולת שנותן על הרמץ להסיר השיער והטלפיים הכל מותר דאיסורא ליכא אלא משום דם שבראש, ובתרנגולת ליכא למימר הכי, דרגילות שחותך את הראש קודם וזורקה. ואפילו ישים אותה באש עם התרנגולת אינו אסור כי אם הראש. ויש שמולחים תחילה הרגלים והראש קודם שיתנם באש ולאחר שהסירו הטלפיים והשיער מולחין אותם פעם שנייה לפי שהשיער והטלפיים מנעו כנגדו ליכנס היטב המלח בבשר, וזהו חומרא בעלמא המליחה ראשונה. ואינו צריך לעשות כן:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה