אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות לולב

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות לולב

הלכות סוכה

סימן שסב

שסב.
ת': ואילו הלכות גדולת קצובות מרב יהודאי גאון מהילכות לולב:

לולב הגזול והיבש פסול. אם לקחו מנוי בדמי' כשר. אם הוא כמוש לא לח ולא יבש. כשר. וכן ארבעת מיני' שבלולב. ולולב צריך שיהא ארכו ג' טפחים. כדי שיהא טפח יוצא מן ההדס. וב' טפחי' בתוך ההדס פחות מג' טפחים פסול. וארבעה מינין מעכבין זה את זה. ולא יצא ידי חובתו אפי' חסר אחת מהן. והאתרוג שיעורו עד כאגוז בינוני. פחות מאגוז פסול. שנים ערבות ושנים הדסים בלולב כשירים. ויצא ידי חובתו. וחובת ציבור. פחות מיכן פסול. וההדסים שנים. אחד עבות ואחד שוטה כשר: נשלמו: פי' ר"ת. לולב הגזול והיבש פסול. לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. גזול מאי טעמ'. דכת' ולקחתם לכם. ולאו דידיה הוא. וביום טוב שני פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. יבש. בעינא הדר וליכא. אמ' רבא הדס של מצוה אסור להריח בו. מאי טעמ'י הדס דלריחא עביד. כי מקצי ליה למצוה מריחא קא מקצי ליה. אתרוג דלאכילה. כי קא מקצי ליה למצוה מאכילה קמקצי ליה ולא מריחא. לפיכך אסור למיכלה כל שבעה. ר' שמעון בן יוחי אומ' כל המצות (כולו) [כולן] מברך עליהן עובר לעשייתן כגון לולב ושאר מצות חוץ מטבילת גר. וכיון דאגבהה נפק ביה. ואין יוצא ידי חובתו אלא דרך גדילתן. שנא' עצי שטים עומדים: ת"ר ענף עץ עבות. זה הדס. היכי דמי עבות. אמ' רב יהודה דקיימי תלתא טרפי בחד (קצא) [קינא]: והילכתא או' זמן בשמיני של חג ואין אומ' זמן בשמיני של פסח. דאמ' בפ' לולב וערבה. תניא כוותיה דרב נחמן שמיני רגל בפני עצמו לעיניין פזר קש"ב:

סימן שסג

שסג.
הילכות אתרוג.

פי' רת"ם. ת"ר אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן או מנומר. פסול אתרוג כדור פסול. דזה אינו הדר. ויש אומ' אף התיום עלתה חזזית. אבעבועות על רובו. ניטלה פיטמתו. נקלף. ניקב. נסדק. וחסר כל שהוא פסול. עלתה חזזית על מיעוטו כשר. לא שנו אלא במקום אחד. אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול. ביום ראשון חסר כל שהוא פסול. בשאר ימים כשר. דהא ר' (יוחנן) [חנינא] מטבל בה ונפיק בה כל מאכל על ידי טיבול כמו שמצינו בערבי פסחים. השמש מטבל (בפני) [בבני] מיעיים ונותן לפני האורחים: נשלמו ת"ם: ואם לחשוד אדם לומר כי היכי דבשמיני ספק שביעי דסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. אמאי לא עבדינן הכי נמי גבי לולב בשמיני ספק שביעי לנוטלו בלא ברכה: השיבהו דלא דמו אהדדי. דסוכה דהוי כל ז' מדאוריית' כדכת' בסוכת תשבו שבעת ימים. מחמרי' ביה טפי מספיקא. אבל לולב דיום ראשון הוא דהוי דאורייתא בלבד. כדכתי' קרא (ולקחתם) ולקחתם לבם ביום הראשון מיכן ואילך דרבנן. לא אחמור רבנן בספיקא: מ"ר: רי"ש: עד כאן ת':

סימן שסד

שסד.
הילכות לולב.

אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא א"כ נותנו לו במתנה. אבל בשאול אינו יוצא ידי חובתו. ולא בגזול. והני מילי ביום הראשון. ובשאר כל ימי החג אדם יוצא בלולבו של חבירו: מנא הני מילי. דת"ר ולקחתם. שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. מדהוה ליה למיכתב ולקחת. וכתב ולקחתם. לכם. משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול. מיכן אמרו אין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. אלא א"כ נותנו לו במתנה: ומעשה בר"ג ור' יהושע (ור' עקיבא ור' טרפון) [ור"א בן עזריה ור' עקיבא] שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו ר"ג ויצא בו. (נטלו) ונתנו לר' יהושע בן לוי ויצא בו. נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר' אלעזר בן עזריה ויצא בו. ונתנו במתנה לר' עקיבא. נטלו ר' עקיבא ויצא בו. והחזירו לר"ג. למה לי למימר החזירו. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. כדרבא דאמ' רבא הנותן לולב לחבירו על מנת שיחזיר (בו) [לו]. נטלו ויצא בו. החזירו לו יצא. לא החזירו לו [לא] יצא: למה לי למימר שלקחו באלף זוז. להודיע כמה מצות חביבות עליהן. פי' למה לי למימר החזירו. מה אנו למידין דאיצטריך לתנא למיתנייה במתני'. הא קמ"ל דר"ג על מנת שיחזירו לו נתנו להם. ואפי' הכי הויא מתנה עד שיצא בו. דהחזירו יצא. דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והרי החזירו. אבל אם לא החזירו איגלאי מילתא דמעיקרא גזול הוא בידו:

פסק. ש"מ שצריך אדם לדקדק על לולב ואתרוג ביום טוב ראשון שיהו שלו גמור ולא שאול. וכל שכן בגזול דלא נפיק: וכל בני העיר שאין(שאין) להם אלא לולב ואתרוג אחד צריך שכולם יהא דעתם ליתנו לכל אחד בשעה שמברך בו. או כולם (יפקידוהו) [יפקירוהו]. ואותו שיקחהו לצאת בו יהא זוכה מן ההפקר. ולאחר שבירך בו צריך שיהא גם הוא מפקירו. או נותנו במתנה לחבירו הרוצה לצאת אחריו: וכן (יעשה) [יעשו] כולם. ומי שאינו מדקדק בדבר אינו יוצא ידי חובתו: ובשאר ימות החג. דליתנהו בנטילת לולב אלא מדרבנן. אדם יוצא בלולבו של חבירו. דהא כת' ולקחתם לכם ביום הראשון. ראשון דווקא: והיכא דמיקלע יום טוב הראשון של חג בשבת. לא מפקי להושענא. ולא מברכינן ביה. ואע"ג דכת' ביום הראשון. ואמור רבנן ביום ואפי' בשבת. הני מילי במקדש. אבל בגבולין לא. מאי טעם' אמ' (רבא) [רבה] גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמ' דלולב. והיינו טעמ' דשופר. והיינו טעמ' דמגילה: פי' ללמוד נענועו או ברכתו. ויעבירנו. כו'. ואם תאמר הוה ליה למימר ויוציאנו. דהא הוצאה קדמה להעברה. איכ' למימ' דאפי' (לו) [הוא] בשדה ולולב בידו יש לגזור אהעברה. ולכך נקט העברה: אינמי ההיא במאי עסיקינן שיש (סטין) [סטיו] שהוא מקום פטור סמוך לביתו. דמשום הוצאה לא מיחייב כדמוכח בפ"ק דשבת. אינמי שפינה הלולב מזוית לזוית ונמלך עליו והוציאו. דמשום הוצאה לא מיחייב שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך: אי נמי דמשום הוצאה לא מיחייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור. ואחרי שילך אצל בקי וידע דין נטילתו יעבירנו. דתו אינו טועה. שהרי כבר נפיק חובתיה: ולא נהירא דהא אמרי' פ"ב דביצה. דכולי עלמ' מיהא כלים בשבת לא (מטבללינן) [מטבילינן] ומסיק גזירה שמא יעבירנו. והתם ודאי ליכא למיפטר להוצאה משום האי טעמ'. דמאי טעה בדבר [מצוה] שייך התם: אינמי להכי לא נקט הוצאה. כי טפי ידועה הוצאה שהיא מן התורה. ולא מצינו שחשו חכמים בדבר: ואי משום לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא. ההוא ויצא. ויעביר קבעי מימר שהרי הוא יצא מקודם חשיכה. והכי קאמ' לא יצא במחטו קודם חשיכה. שמא אחר חשיכה יצא עמה בדרכים כאשר היה יוצא מבעוד יום והיינו העברה: גי'. ואם תאמר הא דאמ' רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא. החזירו אמאי יצא. והתנן בנדרים פ' השותפין. כל מתנה [שאינה שאם] (שהיא) הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. מההיא מעשה דבית חורן ובקידושין מייתי ליה. והבא לאפוקי הוא דיהבתיה נהליה. ולא לאקדושי. דכיון דלא מצי מקדיש ליה היך נפיק ביה. תריץ. הא מיהא מצי לאקדושיה ולמיפרקיה ולאהדורי. וקא מיתהני מיני שוה פרוטה. בההיא (תנאה) [הנאה] דקמקדש ליה: ואם תאמר אמאי אם לא החזירו לא יצא והא קמסיק בגיטין פ' (הניזקין) [מי שאחזו] דתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר (אחד) [אחר] בענן. וכי מעשה דתנאי בני גד ובני ראובן דאמרי' בקידושין פרק האומר. כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ובעינא תנאי כפול. ותנאי קודם למעשה. והן קודם ללאו. ושלא יהא מעשה ותנאי בדבר אחד. וא"כ אמאי לא יצא. דהכי ליכא חד מהני. תריץ משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה: גימ': ואם היה חסר אחד מארבעת מינים שבלולב אינו יוצא ידי חובתו. דת"ר ארבעה מינין שבלולב שניש מהן עושין פירות ושנים אין עושין פירות. העושים פירות יהיו זקוקים לשאינם עושים פירות. ושאינם עושים פירות יהו זקוקין למי שעושין פירות. ואין יוצאין ידי חובתן עד שיהו כולם באגודה אחת. ובן הוא אומ' (בונה) [הבונה] בשמים (מעליותיו) [מעלותו] ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳): פי' עושין שירות אילו תלמידי חכמים שהן מבקשי' רחמים על בעלי בתים שינצלו מבל מיני פורענות. (כד שלחו מיתם) [ כדשלחו מתם] (ובעון) [יבעון] רחמי אתכליא על עליא. שאילמלא עליא לא מיתקיימין אתכליא. ושאינן עושין פירות. אילו בעלי בתים שצריכין לעשות נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם. פי' לולב ואתרוג שעושין פירות מכפרי' על בעלי בתים שאינן עושין פירות. והדס וערבה שאין עושין פירות מכפרים על תלמידי חכמים שעושין פירות. ותניא ארבעת מינין כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם: לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון ולא דבר אחר. וכולם כמושין (כבושין) [כשרים] יבישים פסולים. פי' פריש קויינץ. פשיט' מהו דתיימ' לייתי שלא תשתבח תורת אתרוג. קמ"ל דא"כ נפיק מיניה חורבא. כמושין פלטירש ב': וצריך למיהוי שיעור הדס וערבה שלשה טפחים. ואי טפי מג' טפחים כשר. בציר מג' טפחים פסול. דת"ר וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית בן בתירא ואמרו לולב אין לו שיעור כלל. והתנן לולב שיש בו שלשה טפחים בדי לנענע בו כשר. אלא אין לו שיעור למעלה דאי טפי מג' כשר. אלא יש לו שיעור למטה דאי בציר מג' טפחים פסול:

סימן שסה

שסה.
אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה. ולולב ארבעה. כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. פי' כשם שהוא במינו גבוה מכולם. ור' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן הדס טפח. פי' זהו צד שהוא עשוי כשדרו של בהמה. שהחליות והצלעות מחוברות לה מיכן ומיכן. כמו כן הלולב גדל שמאותו מחציתו עליו עולין מיכן ומיכן. ואמצעו חלק. ועולה כמקל. ואותה שדרה האמצעית צריך שתהא יוצאה למעלה מן ההדס והערבה טפח. לבד מה שהעלין ארוכין למעלה לאחר (שנתלה) [שכלתה] השדרה שאין עוד (עליו) [עלין] מדובקין ועולין בו: והלכה כר' יוחנן מחבירו. כדאמרי' פ"ק דביצה: אמ' רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמ' הני תלת מצות והא חדא מצוה: א"ל ר' ירמיה לר' זריקא מאי טעמ' מברכין אלולב לחודיה. א"ל הואיל וגבוה מכולן. וליגביה לאתרוג טפי וליבריך עליה. אלא הואיל ובמינו גבוה מכולן. פי' אלולב לחודיה. שאנו מברכין על נטילת לולב ולא על נטילת אתרוג: ולגבהיה לאתרוג טפי. קס"ד הואיל וגבוה מכולן (דקא) [דקאמר] היינו דאמרן לעיל שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח. ובמינו גבוה. אילנו גבוה משלשתן. לפיכך חשוב הוא. ונקרא כל האגד על שמו:

ת"ר לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. ר' יהודה אומ' אגוד כשר שאינו אגוד פסול. מאי טעמ' דר' יהודה יליף לקיחה לקיחה מאזוב. מה להלן אגודה. דכת' ולקחתם אגודת אזוב. אף כאן אגודה. ורבנן לא ילפי. פי' לא לימדוה מרבותיהם. ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ למדוה מרבו. ושמא מקראות הללו לא לדרוש ג"ש נכתבו: כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאגדו. לא אגדו כשר. כמאן אי כר' יהודה כי לא אגדה אמאי כשר. אי רבנן מאי מצוה. לעולם רבנן. ומאי מצוה. משום שנאמ' זה אלי ואנוהו (שמוח טו). פי' אתנאה לפניו במצות. סוכה נאה. לולב נאה. ציצית [נאה]: ת"ר הותר אגדו. אוגדו כמין ירק. וליענביה מיענב. הא מני ר' יהודה דאמ' עניבה גופה קשירה היא. [אי] ר' יהודה אגד מעלייא בעי. האי תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: פי' הותר אגדו של לולב ביום טוב. אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק. ולא יקשור שני קשרים בשני הראשים כאחד. דקשר של קיימא הוא. מאבות מלאכות. כדתנן התם הקושר והמתיר וזה של קיימא הוא. שאינו חושש להתירו עולמית. וקפריך וליענביה מיענב. דהכי מקיים טפי. אמאי דחקת ליה בכי האי גוונא. דאיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה היא. ר' יהודה היא. במסכת שבת. פי' אילו קשרים. דתניא חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו. ר' יהודה אומ' כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו. אי ר' יהודה (כשר) [קשר] מעליא הוא בעי. כדתניא לעיל אגוד כשר שאינו אגוד פסול. דגמר מאגודת אזוב. והאי לאו אגד הוא. האי תנא סבר לה כוותיה בחדא. ופליג עליה בחדא. דאין צריך אגד: שמעינן מהכא דבענן בלולב (כשר) [קשר] גמור שיקשור שני ראשי האגד. ולא יאגדנו כאגודה של ירק. דלאו אגודה היא. ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה. דאמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה מיהא לאוגדו. כדתניא לעיל. משום זה אלי ואנוהו. ואוקימנא ליה כרבנן: א"ר חזקיה א"ר ירמיה משום ר' שמעון בן יוחי כל המצות כולן אין אדם יוצא ידי חובתו בהן אלא דרך גדילתן. שנא' עצי שיטים עומדים. שעומדים דרך גדילתן. התחתון למטה וצד העליון למעלה: שמעינן מהכא שצריך ליטול ד' מינין דרך גדילתן. כמו שגדילין באילן. אותו צד שמחובר יהיה למטה. ואם הפכו לא יצא. וצריך ליטול ולברך פעם שנייה: והיכא דנקיט ליה במנא דרך בזיון לא נפיק. אבל ודאי בסודרא או בשושיפא דרך כבוד הוא: וכן הלכה:

בהלכות גדולות: תנן התם במנחות. שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד היה עושה. מניח שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו. מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו. במערבא מתנו הכי. א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר חנינא. מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות. מעלה ומוריד. כדי לעצר טללים רעים: אמ' ר' יוסי בר אבין זאת אומרת שירי (ברכה) [מצוה] מעכבין את הפורענות. (והא) [דהא] תנופה שירי מצוה נינהו. ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים: אמ' רבא וכן ללולב: פי' כיצד היה עושה. שהוא צריך להניפם יחד השני כבשים חיים עם שתי הלחם. כדכת' והניף הכהן אותם על להם הביכורים תנופה לפני י"י על שני כבשים. (ויקרא כג). הכבשים חיים. והלחם יחד. מניף את הלחם על שני כבשים: ואע"ג דרישיה דקרא משמע אותם על הלחם. ילפי' לה במנחות מלחם דמילואים דלחם למעלה: הונף. היינו מוליך ומביא. כדמתרג' ינפף ידו הר בת ציון (ישעיה י) מוביל ומייתי בידיה. וונטליר ב'. הורם. מעלה. ואי איפשר לעלייה בלא ירידה. הרי והורם מעלה ומוריד. משמע. והאי קרא לאו בכבשי עצרת כת'. אלא במילואים. וכולהו תנופות. ילפי' מינה. למי שארבע רוחות שלו. פי' מצוה זו אנו עושין לשמו. כך מראה בהנפתו. זאת אומרת. הא דר' (יוחנן) [יוסי] דקאמ' תנופה עוצרת רוחות וטללים רעים. שירי מצוה. מצוה שהיא כשירים. כלומ' שאינה עיקר לעכב כפרה. אע"פ כן חשובה היא לעכב את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא ואינה מעכבת כפרה. כדתניא בת"כ ומייתינן לה בגמר' דיומ'. בפ"ק. לתנופה. לכפר עליו. וכי תנופה מכפרת. והלא אין כפרה אלא בדם. אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכת' כאילו לא כיפר. וכיפר. פי' והלא אין עיקר כפרה אלא בדם. דכת' ואכלו אתם אשר כפר בהם וגו' (שמות כט). מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. שירי מצוה. פי' ששיירה ולא עשאה. כאילו לא כפר. כפרה גמורה מן המובחר. וכפר. כלומ' אע"פ כן וכפר. שאינו צריך להביא קרבן אחר. וכן ללולב. פי שמוליך ומביא מעלה ומוריד: וכן בהלכות גדולות מצאתי:

ת"ר העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומ' אקב"ו על נטילת לולב. ומוליך ומביא מעלה ומוריד. ור"ח איש רומי פי' וניענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. כמו ששנינו במנחות. (פי') [פרק] כל המנחות. ומייתי לה בפ' לולב הגזול. בעיניין שתי הלחם וכבשי עצרת. ואמ' רבה התם. וכן ללולב. אלמ' צריך לנענע בהולכה והובאה שש פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד: וכן קיבלנו מרבינו הרב זצ"ל: והעמידנו בעיקר הדבר מתלמוד ארץ ישראל:

לולב הגזול והיבש פסול. נקטם ראשו. נפרצו עליו [פסול]. נפרדו עליו כשר. ר' יהודה אומ' יאגדנו מלמעלה: פי' לולב. כף תמרים. ואע"ג דקרינן כפות תמרי'. כפת כת'. חסר בלא וי"ו ויש אם למסורת: גזול. פסול. דכת' ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳). משלכם. והוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואשכחן קרא דאוסר מצוה הבאה בעבירה. דכת׳ והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) גזול דומיא דפסח. מה פיסח שאין לו תקנה לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע הוא עולמים. אף גזול אין לו תקנה לאחר זמן. ואפי׳ בייאוש. דשמעינ׳ ליה למריה דמייאש מיניה וא׳ ווי ליה לחסרון כיס: ואע"ג דלעיניין מיקנא אמרי׳ בבבא קמא פר׳ הגוזל רבה. דקנייה ליה בייאוש והוי דידיה. אפי׳ הכי אקרובי למזבח לא. משום דהוה לי מצוה הבאה בעבירה: יבש פסול לפי שאינו הדר. ובירושלמי אמרי׳ יבש פסול משום דכת׳ לא המתי׳ יהללו יה (תהילים קט״ו:י״ז). כלומר כיון שהוא יבש הרי הוא כמת. ואינו כדיי להלל יה בו: נפרצו עליו. אמר רב פפא דעביד כי חופיא. שקורין אשקובא שמכבדין בה את הבית. ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מן השדרה. ואוגדין מהן הרבה ביחד. והאי לאו הידור הוא. דאיפרוד אפרודי. מחוברין הן מלמטה בשדרה. אלא שלמעלה ראשיהן נפרדין לכאן ולכאן. כענפי אילן: נקטם ראשו. פסול. אמ׳ רב הונא בר חנינא לא שנו אלא נקטם. אבל נסדק כשר. אמר רב פפא והוא דעביד כהימנק: פי׳ נסדק. נסדקו ראשי העלין. כפוף. הלכף (כאגמון) [כאגמן] ראשו (ישעיהו נ״ח:ה׳). קווץ. שיוצאין בשדרה שלו עוקצים. כמין קוצים. עקום. דומה למגל. חדא מילתא היא. חרות. קשה. שנעשה חרשת. שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמי׳. השדרה מתקשת ונעשה עץ. דומה לחרות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: אמ׳ רב פפא האי דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עליו לשדרה אלא דעביד כיהימנק. פיינטור של ברזל של סופרים. שיש לו שני ראשים (שראשו מפוסל) [וראשו אחד מפוצל] כך גדול הלולב כמין [שתי] שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית לכאן. ואמר רב פפא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול. פי׳ שכל עליו עולין מצד אחד. בעי רב פפא נחלקה התיומת (מהן) [מהו]. בתר דבעיא הדר פשטה. נחלקה. נעשה כמין שניטלה ופסול. פי׳ נחלקה התיומת. שני עליו עליונים האמצעיים של גוף השדרה והן נחלקין זה מזה. ונסדקה השדרה (עם) [עד] העלין שלמטה מהם. תיומת. לפי שמדובקין (בתיומים) [כתאומים]: שמעי' מהכא דלולב יבש פסול. מאותם שיכולין להביא אחר. יבש פסול. יבש ממש ממראה שלו הראשון ונשבר במהרה אבל (כבוש) [כמוש] שקורי' פלטרי. כשר. נקטם ראשו של לולב פסול. הגבוה שבו. אם נחתך ראש שני עליו הגבוהין מכולן. קרי ראשו. אבל אם נסדקו העלין כשר. נפרצו העלין שאין מחוברין (כשדרה) [בשדרה] אלא ע"י האגד פסול. וכ"ש אם נשרו מכל וכל שיהא פסול. וכגון שנפרצו או נשרו הרוב. אבל המיעוט כשר. וצריך שבכל אורך לולב לא תהא מגולה השדרה מחמת דליכא ענבים (דראו) [דראוי] לכפות בעינן. ולצד מטה של לולב צריך להזהר שיהו מתחילין העלין שלא יחסר השיעור: כפוף. קווץ. עקום. דומה למגל. פסול. וכן נחלקה התיומת או ניטלה: מצאתי בה"ג: והיכא דלא אתנח ית לולב מערב יום טוב בהושענא מתנה ליה ביום טוב כמעשה רבה בר שמואל. ומר שמואל: הדס הגזול והיבש פסול. נקטם ראשו. נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול. ואם מיעטו כשר ואין ממעטין ביום טוב: פי' נפרצו. נשרו. ענביו. פרי שבו הדומה לענבים. ואין ממעטין ביום טוב. משום דקא מתקן ביום טוב מנא: שהיה פסול ועתה מכשירו: ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו שלשה בד' (עליו) [עלין] לחים כשר. דבציר משלשה בדי עלין לא הוי עבות. ובראש כל אחד ואחד שהיו עליו עלין הלחים בראשי הבדים. אבל באמצעם לאו הדר הוא: ת"ר ענף עץ עבות. עץ שהוא עבות. וענפיו חופים את עציו. זה הדס: ת"ר קלועה כמין קליעה דומה לשלשלת זה הדס: תנא עבות כשר. שאינו עבות פסול. היכי דמי עבות. אמ' רב יהודה דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא. ורב כהנא אמ' תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד. הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא: א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה: פי' ענף עץ עבות. עץ שכולו ענף. שהעץ מחופה בעלין על ידי שעשויין הן בקליעה ושרשרות (ושוככין) [ושוכבין] על אביהן ומורכבין זה על זה. תלתא תלתא בחד קינא. ג' עלין בקן אחד. ויוצאין מתוך עוקץ אחד: תרי וחד. שני עלין בעוקץ אחד. ועלה אחד מלמטה ארוך. ועולה ורוכב על השנים. מהדר אתרי וחד. אע"ג דתלתא בחד קינא נמי כל שכן דכשר. הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא: והלכה כר' יהודה: אמ' רב חסדא. הדס שוטה לסוכה. עץ עבות. ללולב. והאי הדס [שוטה] פסול להושענא. בין לחודיה. בין(אהדס) [בהדי הדס] אחרינא. והיכי דמי הדס שוטה דרברבן אטרפיה ופתיין. תניא ר' (ישמעל) [ישמעאל] אומ'. פרי עץ הדר. אחד. כפות תמרים. אחד. וענף עין עבות. שלשה. וערבי נחל שתים. ואפי' שנים קטומים ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. ר' עקיבא אומ' כשם שלולב אחד ואתרוג אחד. כך ערבה אחד והדס אחד. אמ' לו ר' אליעור יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת. אמרת. וכי נאמר וכפת. והלא לא נאמר אלא כפת. מניין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם. שתהא לקיחה תמה. ור' ישמעאל מה נפשך. אי שלימים בעי. ליבעי כולהו שלימים. ואי לא בעי שלימים. אפי' חד נמי לא ליבעי. אמ' רב אויא א"ר חזר בו ר' ישמעאל: אמר ר' יהודה אמ' שמואל הלכה כר' טרפון: פי' כפות תמרים. אחת משמע. כפת כת'. וענף. אחד. עץ. אחד. עבות. אחד. הרי ג'. אפי' שנים קטומים. אהדס קאי: יכול יאגדם כולן. ואף האתרוג עמה. אמרת. וכי נאמר וכפות תמרים. דליהוי וי"ו מוסיף על עניין ראשון. ליקח כפת עם פרי עץ הדר. והלא לא נאמר אלא כפת. משמע היא בפני עצמה ולא עם האתרוג. וענף עץ עבות. מוסב על כפות. וערבי נחל. מוסיף עליהן. שנ' בהן ווי"ן. לפיכך נאגדין עם הלולב. שמעכבין זה את זה. אם חסר אחד מארבעתם. אין הלקיחה לשם מצוה תמה. שלימה. דריש ולקחתם. לקח תם. כמו וכתבתם. כתיבה תמה. ור' ישמעאל דמכשר שני קטומים וחד מצריך שלם. היכן חלקו הכת'. אי בעי הדר. ניבעי בכולהו. ואי לא בעי הדר לא ניבעי אפי' בחד. רב אוייא. שם חכם. חזר בו ר' ישמעאל. מתחילת דבריו. ומכשר בחד. ומיהו הדר בעי: הלכה כר' טרפון. להקל. דקטום כשר. דקסבר אע"ג דקטום הדר הוא: שמעי' מהכא דנקטם ראשו של הדס כשר: ערבה גזולה. ויבשה פסולה. כלולב. דלכם אכולהו קאי. נקטם ראשה. נפרצו עליה. והצפצפה פסולה. כמושה. ושנשרו מקצת עליה. ושל בעל. כשירה. פי' צפצפה. מין ערבה. ועלה שלה עגול. כמושה פלטרי. ושל בעל. שגדילה בשדה. שלא על הנחל. בעל קרי קרקע שאינה צריכה להשקות' (דסגילה) [דסגי לה]. במטר השמים. כדאמרי' במשקין בית השלחין. דבעל לישנא דמתיבותא הוא. כדכת' כי יבעל בחור בתולה (ישעיהו ס״ב:ה׳). דמתרג' ארי כמא (דמתייהב) [דמתיתב] עולם עם בתולתא: ת"ר ערבי נחל. הגדילות על הנחל. ד"א ערבי נחל. שעלה שלה משוך בנחל. תניא אידך אין לי אלא ערבי נחל. של בעל ושל הרים מניין. ת"ל ערבי נחל. מכל מקום: פי' הגדילות על הנחל. נחלי מים. מצוה בזו. ומיהו של בעל כשירה (כדכת) [כדכתיב] ערבי. דמשמע לשון רבים. משוך. [ולא] עגול. פרט לצפצפה.

ת"ר ערבי נחל. שגדילות על הנחל. פרט לציפצפה שגדילה בין ההרים: ת"ר (ערבי נחל. שגדילה על הנחל. פרט לציפצפה) [איזהו ערבה ואיזהו צפצפה]. ערבה. קנה שלה אדום. ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה. קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פי' ערבה. קנה שלה. [עץ שלה]:

סימן שסו

שסו.
דין סימני ערבות.

ערבה שאין בה ג' סמנין הללו אינה ערבה. ופסולה ללולב. קנה שלה [אדום. ועלה שלה משוך] ופיה חלק. חודן של עליו חלק ואינו עשוי פגימות. פגימות. דומה למגל. מגל קציר. פגימותיה נוטות בולן לצד אחד. עקומות כלפי בית יד שלה: שמעי' מהכ' שצריך להחמיר בדבר לפסול כל ערבה שאין לה ג' סמנין הללו: א"ר יוסי א"ר יוחנן משום ר' נחונייא איש בקעת בית חוורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. פי' אילו שלש שאילות נשאלו בבית המדרש מניין להם מן התורה. והשיבו. שהלכה למשה מסיני הן. ושמע השומע וגרסן כסדר ששמען. וכן בכל מקום: עשר נטיעות. משנה היא בסדר זרעים. ואינה עיניין לכאן לכך לא פירשתיה הנה: ומפורשת בפ"ק דתענית: ערבה. למקדש. להקיף את המזבח. דאילו ערבה שבלולב ממקרא מלא נפקא. וערבי נחל: וניסוך המים. לתמיד של שחר. של ז' ימי החג. שכל קרבנות של ימות השנה אין נסכיהם אלא יין. חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין אחד של מים ואחד של יין. ואע"ג דנפקא לן מנאמר בשני כו'. בו"ז. מים: ההיא אסמכת' בעלמא היא:

סימן שסז

שסז.
אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.

אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור. ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. פי' בפני עצמה. אין דבר אחר נאגד עמה. וכמה שיעורה. אמ' רב נחמן שלשה בדי עלין לחין. פי' שלשה ענפים צריך שיהא כל אחד עליו עלין לחין: וכן הלכה: וכן פסק ר"ח איש רומי:

סימן שסח

שסח.
ערבה צריך חיבוט ואינה צריכה ברכה.

אמ' אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר צדוק. ואייתי ההוא גברא ערבה לקמיה. שקיל חביט חביט ולא בריך. קסבר ערבה מנהג נביאים הוא. בגבולין. ואמנהג נביאים לא מברכינן: אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב. אייתו ערבה לקמיה דרב. שקל חביט חביט ולא בריך. קסבר מנהג נביאים הוא. הילכך ערבה צריכה חיבוט ואינה צריכה ברכה. כדאשכחן הלכה למעשה מכל הני דלא מברכי:

אתרוג הגזול והיבש פסול. עלתה חזזית על רובו. [נטלה] פיטמתו. נסדק. נקלף. ניקב. וחסר כל שהו. פסול. עלתה חזזית על מיעוטו. ניטל עוקצו. ניקב ולא חסר. כשר. אתרוג הכושי פסול. הירוק ככרתי. ר' מאיר מכשיר. ור' יהודה פוסל:

סימן שסט

שסט.
אתרוג שניקב כשר.

פי' חזזית. כמו אבעבועות דקות. רויינא ב'. (פיטמתן) [פיטמתו]. ראש האתרוג. מפי רבינו יעקב: ודוגמתו הפיטמה של רימון: ניקב וחסר כל שהו. חדא מילתא היא. דאילו ניקב ולא חסר כלל כגון שתחב בו מחט והוציאה כשר. כדקת' סיפא ניקב ולא חסר כשר: עוקצו. זנבו. כמו בעוקצי תאינים. הכושי. הבא מארץ כושי. ושחור הוא. כרתי. כרישין. שקורין פורט:

ת"ר פרי עץ (ויקרא כ״ג:מ׳). שטעם עצו ופיריו שוה. הוי אומ' זהו אתרוג. ר' אומ' אל תקרי הדר אלא הדיר. (כו'). (אימה) [מה] דיר זה (שיש) [יש] בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים [וכ']. אלא הכי קאמר. עד שבאו קטנים עדיין גדולים קיימים. (ו"א הדר). [רבי אבוה אמר] אל תיקרי הדר. אלא הדר. שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומ' אל תיקרי הדר אלא אידור. שכן בלשון יווני קורין למים אידור. ואיזהו אילן שגדל על כל (המים) [מים] הוי אומ' זה אתרוג. פי' פרי עץ שהעץ כפרי. בטעם שוה. הדר. פרי עץ הדומה אילנו לדיר של צאן. אטו כולהו אילני לית להו פירי גדולים וקטנים. והלא כל תפוחי אילנות אינן שוות. הכי קאמ' עד שבאו. כלומר האי גדולים וקטנים. לאו של שנה אחת קאמ'. אלא גדולים של אשתקד. וקטנים של שנה זו. לפי שהאתרוג (זה) [דר] באילן וגדל שתים שלש שנים. וכשבאים וחונטים קטנים של עכשיו עדיין גדולין דאשתקד קיימ' בו מה שאין כן בשאר אילנות. דאע"ג דבשאר אילנות נמי יש בהן תמימים ובעלי מומין. אין באין גדולים כשבאי' קטנים. הדר. והא דר' דא' דיר חדא היא. אלא במשמעותא פליגי. מר דריש לשון דיר. ומר דריש לשון דירה: גדל על כל מים. שלכל המים צריך בין לשאובים בין לגשמים. כשאין לו מי גשמים. צריך להשקותו מים שאובים: עלתה חזזית על מיעוטו. אמ' רב חסדא לא שנו אלא במקום אחד. אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול: אמר רבא ובחוטמו. בעובי גובהו שמשפע משם ויורד לצד (ראשון) [ראשו]. אפי' כל שהו פסול. ששם נראה לעינים יותר משאר מקומות. שבאותו עובי אדם נותן עיניו. ניטלה. (א"ר) [תנא רבי] יצחק [בן אלעזר] ניטלה בוכנתו. פי' רבינו. במתניתי' תנא פיטמתו. בכונתו. ולפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא. פילון. זהו לשון מורי הזקן רבינו יעקב. אבל רבינו יצחק הלוי פי' פטמתו ועוקצו שניהן בזנב. עוקצו. שניטל העץ מה שחוץ לגומא כשאתרוג נשר. פיטמתו. שנתלש העוקץ. מתוך האתרוג וחסרו. לפיכך פסול. והיינו דקתני [ר' יצחק] בן אלעזר ניטלה בוכנתו. מה שנכנס בתוך האתרוג. כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא. ולשון רבינו יעקב הלוי נראה לי שלא מצינו בכל מקום פיטמא עוקץ: עד כאן פי' רבינו: גם ר"ח פי' נראין הדברים שהוא דד החוטם. כדתנן פיטמא של רימון:

סימן שע

שע.
דין ניטל בוכנא מן אתרוג.

אבל הא דא"ר יצחק בוכנתו. הוא קנה העץ. הנכנס באתרוג כמו בוכנא. שם המדוך. כדגרסינ' בוכנא ואסיתא. ובאתרוג עץ שהוא תלוי בו באילן. הוא כמו בוכנא. ובעיקר האתרוג כמו אסיתא. והעץ נתון בה. וקיימ' לן שאם נעקרה הבוכנא מן האסיתא חיישי' שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה וחסר האתרוג ופסול. אבל אם הבוכנא קיימת בתוך האסיתא ונחתך העץ למעלה כשר. שהרי העיקר קיים. וזהו ניטל עוקצו כשר: נקלף פסול. אמ' רבא האי אתרוגא דאגליד (כאהיבא) [כאהינא] סומקא כשירה. והא אנן תנן נקלף פסול. לא קשיא הא בכולה. הא במקצתה. פי' דאגליד. נקלף. כאהינא סומקא. (תומרה) [תמרה) אדומה. אף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמימות. כדרך כל הנקלפים כפירות. בכולה כשר. במקצתה פסול. דמנומר הוא: ניקב. תני עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו. שאינו מפולש בבאיסר. פי' אנקב ולא (אחסר) [חסר] קאי. דמכשר תנא דמתניתין. ואתא האי תנא למימר. דאם מפולש שהוא מצידו לצידו. כדי שיראה נקב משני צדדין. פסול בנקב כל שהו. ואפילו של מחט. ואי חסר אפילו אינו מפולש פסול במשהו. ונקב שאינו מפולש בבאיסר. אם רחב כאיסר פסול. ואע"פ שאינו חסר כלום. כגון שתחב בו יתד עבה. ומתני' בפחות מכאיסר. ובשאינו מפולש. וכמה שיעור איסר כדינרא זוטא: אתרוג כושי פסול. והתניא אתרוג כושי כשר. דומה (כושי) [לכושי] פסול. אמ' אביי כי תנן נמי מתני' דומה לכושי תנן. (רבינא) [רבא] אמ' לא קשיא הא לן והא (להן) [להו]: פי' דומה לכושי. שגדל כאן. והרי הוא שחור. פסול נדמה הוא קוטראפייט ב'. כלומ' משונה הוא. אבל כושי עצמו שגדל שם. (חייבי) [היינו] אורחיה וכשר. רב אמ' לעולם מתני' כושי עצמו פסול. ולא קשיא. מתני' לבני [ארץ] ישר' הרחוקים מארץ כוש ואינן רגילין בהן. בריית'. לבני בבל שקרובים לבני כושים. ומכל מקום גדל כאן. ודומה לכושי. נדמה הוא ופסול:

ת"ר. אתרוג תפוח. סרוח. כבוש. שלוק כושי. לבן. ומנומר פסול. אתרוג כדור פסול. ויש אומ' אף התיום. אתרוג הבוסר. ר' עקיב' פוסל וחכמים מכשירין. גידלו בדפוס ועשאו כמין בריא אחרת פסול. פי' תפוח. אנפליץ. כגון שנפלו עליו גשמים בתלוש ותפח. כמו נודות נפוחים. סרוח. נרקב. ל"א תפוח. נרקב. סרוח ריחו רע. מחמת תולעים שאכלוהו. כבוש. בחומץ או בחרדל. שולציץ. שלוק. מבושל ביותר. באור וברותחין. כדור. העשוי כמין דור פלוטא ב'. עגול. ואינו ארוך כשאר אתרוגין. התיום. שנים דבוקים יחד. הבוסר. קטן כמין פול הלבן. כדא' בראש השנה. הוא בוסר הוא גירוע. הוא פול הלבן. (ופריק) [ופריך]. פול הלבן ס"ד. אלא אימ' שיעורו כפול הלבן. גידלו בדפוס. שעשה לו דפוס כשהוא קטן ונתנו בתוכו במחובר וגדל כמידת הדפוס. דפוס. פורמא ב'. כל דבר העשוי ליעשות למדתו דברים אחרים על גביו או בתוכו קרוי דפוס. כמו ברייא חדשה אחרת שאינה דומה לאתרוג כלל. טעמ' דכולהו דהדר אמר רחמנא וליכא: איתמר אתרוג שנקבוה עכברים. אמ' רב אין זה הדר. איני. והא"ר חנינא מטבל בה ונפיק. ולר' חנינא קשי' מתני'. בשלמא מתני' לר' חנינא לא קשיא. כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני. אלא לרב קשיא. אמ' לך רב שאני נקיבות דעכברים דמאיסא. איכא דאמרי אמ' רב הרי זה הדר. דהא רב חנינא מטבל בה ונפיק. לר' חנינא קשי' מתני'. לא קשיא הא ביום [טוב] ראשון הא ביום טוב שני: פי' מה מטבל בה ונפיק. אוכל מקצתה. ונפיק. ויוצא ידי חובתו בנותר. ומברך עליה. והא דנקט מטבל. לפי שכל מאכלם על ידי טיבול. כדאמרי' בפסחי'. השמש מטבל בבני מעים. ר' יצחק מטבל בירקא. ופרכינן. ולר' חנינא קשיא מתני'. דקתני חסר כל שהו פסול. ומשנינן. בשלמא מתני' לר' חנינא לא קשיא. מתני' ביום [טוב] ראשון שלקיחתו מן התורה. ובעינן לקיחה תמה. דכת' ולקחתם. לקיחה תמה. וביום טוב שני נפיק בה ר' חנינא אע"ג דלא הוי שלם. אלא לרב דאמ' אין זה הדר. קשי' דר' חנינא. דהא אפי' בשני לרב נמי לא נפיק. דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכירין שם שמים עליו. ומשנינן. אמ' לך רב אפי' ר' חנינא נמי מורי בה דאין זה הדר ואפילו בשני נמי לא נפיק. דשאני נקיבות דעכברים דמאיסא:

סימן שעא

שעא.
שאם חסר האתרוג מעט.

שמעי' מהכא שאפילו חסר האתרוג מעט כשר ביום טוב שני. כדאשכחן הלכה למעשה דמטביל בה ונפיק: וכן פסק ר"ח דקיימ' לן כר' חנינא ונקיבות דעכברים מאוסא ופסולה. דאזלינן לחומרא כרב:

סימן שעב

שעב.
שיעור אתרוג.

שיעור אתרוג קטן. ר' מאיר אומ' כאגוז. ר' יהודה אומ' כביצה. ובגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת. דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומ' אפי' אחת בשתי ידיו. בקטן הלכה כר' יהודה. בגדול הלכה כר' יוסי:

סימן שעג

שעג.
דין לולב יבש.

וששאלתם לולב הגזול והיבש פסול. כך ראינו ודאי. שהלכה כחכמים. במקום שאיפשר להביא כשהן הדורים. אבל במקום שאי איפשר יוצאין ביבישין ומניין שהוא כן. דתניא א"ר יהודא מעשה בבני ברק שהיו מורישין לולביהן לבני בניהן ולא אמרו חכמים דבר. ששלא כרצון חכמים. אלא אמרו לו משם ראייה. שעת הדחק שאני. וכן באתרוג והדס. וערבה. במקום שאי איפשר להביא אותם כשהן הדורין יוצאין בהן ביבישין: ולולב שיש בו הדסים כהילכתן. תלתא תלתא טרפא בחד קינא. אם בא להוסיף עליו כמה הדסין. ולעשותו אגודה גדולה מן ההדס שאינו (ערבות) [עבות]. הרשות בידו. כיון דמצות לולב לא נתנו בו חכמים שיעור יותר משלשה אפי' (בחמור) [כחמור] שבהן. עשה שלשה כתיקנן יצא ידי חובתו ואותם יתירים תוספת הן. ואין פוסלים את הכשרים: וכן מנהג בשתי ישיבות:

סימן שעד

שעד.
אין אומ' זמן בנטיל' לולב אלא ביום ראשון.

אני החתום נשאלתי אם אומרי' זמן בנטילת לולב בשני ימים טובים הראשונים של חג. הואיל ויום ראשון מן התורה. דכת' ולקחתם לכם ביום הראשון ויום שני ספק. ודיניה דלולב כקידוש היום שכשם שאומרי' זמן על הכוס ביום שני של חג ממה נפשך. הכי נמי אמרי' זמן בנטילתו של לולב ביום שני. או אין אומרי' אותו אלא ביום ראשון בלבד: כך מקובלני ממורי הזקן רבינו יעקב בר' יקר וכך דעתי נוטה. שאין אומ' זמן בנטילתו של לולב אלא ביום טוב ראשון. לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא: וכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעה שאוגדו ומתקנו. ובסוכה נמי בשעה שעושה אותה. דת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. נכנס לישב בה אומ' אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ותו תניא גבי סוכה. היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו. כגון למימך בסתרקי ולעטרה בקרמין ובסדינין המצויירין מברך מיד שהחיינו. (עיקר) [דעיקר] חיוב [בשעת] מעשה. ואם אין יכול לחדש בה דבר מברך שתים. בכניסתו אחת אסוכה ברישא ואחת אזמן. אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילה אלא אחת בנטילתו. אלמ' דכלל ליכ' ברכה זמן. אלא בשעת עשייה דהיינו בחול. אבל הראשונים שנהגו לברך שתים בנטילתו. הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על של ציבור. לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו:

וגם זו פליאה בעיני על מה סמכו. והואיל שכן חיוב ברכה זו אינה אלא בשעת עשייתה בחול כיון שבירך זמן פעם אחת. מה לי תו לברך ביום שני בין שיהא יום ראשון ודאי יום טוב או ודאי חול. מה בכך. כיון שבירך פעם אחת זמן. אמאי חוזרין ומברכין ביום שני. הלא אין עיקר חיובה אלא בחול. וגבי נר חנוכה נמי אין אומ' זמן אלא ביום ראשון. (והם) [והכי] נמי הכא. ולא דמי הא לקידוש היום. דזמן דכוס תלוי בקידוש יום טוב. וכיון דשתי קדושות הן מספיקא מקדשינן. ואמרי' נמי זמן. אבל ברכה זו אינה תלוייה אלא בעשייתה ואפילו בחול. ואפילו בסוכה נמי אין אומ' זמן להדיא בישיבתה. אלא סומכין על אותו זמן שאומרי' על הכוס. דאמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה אכסא דקידוש'. דמקדש ומברך זמן. ואי חיובא הוא לומר זמן בישיבת סוכה. ונטילת לולב. ליתנייה בהדיא. דאמ' זמן עליהו. כדאמרי' גבי נר חנוכה ומקרא מגילה דהוי כהנך מדאוריית': ועוד מצאתי בהלכות גדולות דלא צריך לומ' זמן בסוכה ולולב. דסגי בדכסא: ובהלכות לולב דקמפרש רב יהודאי גאון תני הכי: ת"ר העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נטלו לצאת בו. מברך אקב"ו על נטילת לולב. ומוליך ומביא ומעלה ומוריד. אבל זמן לא מצריך כלל. ולפיכך כיון שבירך זמן ביום ראשון סגי בהכי. ותו לא מידי: שלמה בר יצחק:

לולב שלא נאגד אלא אגד אחד כשר. דרב יהודה יליף קיחה קיחה מאגודת אזוב. ולא מצינו שם מניין אגדין: ובחד סגיא. אבל לנוי מצוה לאוגדו. אפילו לרבנן למט' ולמעלה. שלא יתפזרו ענפי הערבה לכאן ולכאן. משום שנ' זה אלי ואנוהו: שלמה בר יצחק: אתרוג בגימטריא שש מאות ועשר. ולולב והדס וערבה. הרי תרי"ג מצות ששקולה מצוותו לפני המקום כתרי"ג מצות:

בתשובות הגאונים מצאתי: העושה לולב צריך לשום בו שבעים פאורות שקורין רמייש. (דמניין) [כמניין] לולב בגימטריא ס"ח. ושתים כנגד אתרוג והדס. הרי שבעים סנהדרין: וכן מנהג בישיבה: וקושרין אותו ג' אגודות מן ערבה עצמה שאין קושרין אותו אלא במינו. וכפות התמר צריך לאגוד ולכפות יחד בכפות התמר עצמו. ושיצא חוץ לערבה טפח. וביום הושענא רבא מניחין אותו פרוד אבל לא אגוד: וכן מנהג ספרד ופרוונצא ונרבונא. ויש שאוגדין אותו בגימוניות של זהב מלמעלה. ובמינו למטה. כדמוכח בסוכה: גרסי' בסוכה פ' לולב (וערבה) [הגזול]. ר' יוסי אומ' שכח והוציא את הלולב (ברשות) [לרשות] הרבים פטור. מפני שהוציא ברשות. ופריך בגמרא אמאי מדאגביה נפק ביה. ומשני כשהפכו. מיכאן יש להוכיח דיש לנו להפכו בנטילתנו. ולברך אז. ואחר כך ליטלנו כדרך נטילתו וגדילתו. דאי לא תימ' הכי. הא דקיימ' לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. היכי מוקמת לה. הילכך אית לן למימר שיטלנו על ידי כלי או בהיפוך או יניחנו על גבי קרקע. עד שיברך עליו: ורבינו יעקב אומר כיון דעדיין יש לו לעשות הניענוע עובר לעשייתם קרינ' ביה:

הרוצה לקיים (מצות) [מצוה] מובחרת אינה יכול לקיימה בלולבו של חבירו דאפילו. כשיצא ידי נטילה ידי ניענוע לא יצא. ושנינו התם. והיכן היו מנענעין. בהודו לי"י תחילה וסוף. ובאנא י"י הושיעה נא. והא מיהא לא עביד. אף כי אמרי' התם. היה קורא ק"ש לולבו בידו. היה מתפלל לולבו בידו. היה קורה בתורה מניחו על גבי קרקע. כדי שיניח כל עסקיו כשיקרא בתורה. וכך היו עושין אנשי ירושלם: וכן עמא דבר. שנותנין ידיהן הקוראים על הספר תורה לאחוז בה אך זהירין מליגע בה בידו ערום משום דר' פרנך כדאית' בפ"ק דשבת ובכמה דוכתי: ורבינו אליהו אוחזו בידו מתחלת זמירות עד שיצא מבית הכנסת ומוליכו עד ביתו. כדתניא א"ר אלעזר בר' צדוק כך היה מנהגם של אנשי ירושל' אדם יוצא מביתו ולולבו [בידו]. נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו. קורא ק"ש לולבו בידו. קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע. מתרגם לולבו בידו. הלך לבקר חולים ולנחם אבילים לולבו בידו. נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד שלוחו להודיע כמה הן זריזין במצות:

סימן שעה

שעה.
בחג הסוכות: ערבית שחרית ומנחה מתפלל אבות וגבורות וקדושת השם:

אתה בחרתנו וכו' וכשחל במוצאי שבת אומ' ותודיענו: והנה הוא בתפילת פסח: ותתן לנו וכו'. אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא וכו'. בדבר ישועה ורחמים חוס וחנינו וחמול ורחם עלינו והושיענו ומלטינו מכל צרה ויגון כי אל מלך חנון ורחום אתה:

והשיאנו י"י אלהינו את ברכת מועדיך וכו'. ואם שבת הוא חותם: מקדש השבת ישר' והזמנים: רצה ומודים שים שלום: ואם חל להיות בשבת. שליח ציבור היורד לפני התיב' ערבית אחר שסיים תפילת לחש אומ' ויכולו: וברכה מעין שבע. מגן אבות בדברו: וחותם ב"א י"י מקדש השבת: ואין צריך להזכיר של יום טוב: וכן בכל המועדות שחלו להיות בשבת כך הוא סידרן שאין שליח ציבור מזכיר של יום טוב. שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד לפני התיבה ערבית לומ' ברכה מעין ז'. דהא בשבת תקנוהו חכמים: וזהו טעמו ופירושו. חוץ מלילי יום פסח הראשונים שאם חלו בשבת אין אומ' כלל ברכה מעין ז'. שמפני מזיקין דשכיחי נתקן לאומרן. ואמרי' בפ"ק דראש השנה. ליל שימורים הוא לי"י. לילה המשומר מן המזיקין: והולכים לבתיהם: ונכנסין בסוכה: ואוכלין ושותין. בסוכה: וכך אומ' קידוש על הכוס:

סימן שעו

שעו.
ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן: ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו י"י אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הסוכות הזה. זמן שמחתינו באהבה מקרא קודש זכר לציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים. מועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה י"י מקדש ישראל והזמנים: ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה אשר קדשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה: ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: ואם שבת הוא אומ' תחילה ויכולו: בורא פרי הגפן. ואשר בחר בנו. ומוסיף בה. ותתן לנו י"י אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה ואת יום חג הסוכות הזה זמן שמחתינו באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ב"א י"י מקדש השבת ישר' והזמנים: לישב בסוכה: שהחיינו: ובברכת המזון מזכירין יעלה ויבא בבונה ירושלם: בשחרית הולכין לבית הכנסת. ומתפללין כתפילת ערבית: ולשיגיע שליח ציבור להמברך עמו ישר' בשלום: נוטל לולב בימין ואתרוג בשמאל. ועומד ומברך. ת': ומצאתי כל מצוה שכת' בה לכם. מברכין מעומד. כגון לולב. וציצית. ומילה. בלולב כת' ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳) בציצית כת'. והיה לכם לציצית (במדבר ט״ו:ל״ט). במילה כת' המול לכם כל זכר (בראשית י״ז:י׳) וכולהו ילפי' מעומר. דכת' וספרתם לכם (ויקרא כ״ג:ט״ו). מה להלן מעומד דכת' בקמה ודרשי' בקומה. אף כולן. ועוד כת' לעמוד (לשרת) לפני י"י [לשרתו] ולברך [בשמו] (דברים י׳:ח׳). איתקש ברכה לשירות: כך מצ'. ת': ומברך ב"א י"י אלהינו מ"ה אקב"ו על נטילת לולב: ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: ומוליך ומביא ומעלה ומוריד: ומנענעו: והכי אמ' רב פלטוי גאון. מי שנוטל לולב לצאת בו חייב לברך עם נטילתם: שהלכה רווחת היא בישר'. כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מהטבילה: והמנענע בשעת נטילתו מברך עליו. ונוטלו ומנענעו ומחזירו למקומו: אבל שליח ציבור אוחזו בידו עד שיגמור את ההלל. כל אותם שבעה ימים. ומנענעין את הלולב בהודו לי"י. תחילה וסוף. פי' בסוף הפסוק בחסדו. ת'. וצריך להתיז סמ"ך של חסדו. דלא לישתמע חדו: ירושלמי: ויש אומ' בסוף. בהודו שני אחרי ברוך הבא: ת': ובאנא י"י הושיעה נא: ואם שבת הוא אין נוטלין את הלולב משום דרבה: וקורין את ההלל. וגומרין את כל שמונה: והן מי"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. ומברכין בהן לגמור את ההלל. כשם שבכל יום ויום חלוק בפרי החג. ואף באחרון גומרין. שרגל בפני עצמו הוא. ושמחת תורה. וזהו ובגולה עשרים ואחד יום ט' ימי החג. ושני ימים טובים הראשונים של חג פסח. ושני ימים טובים של עצרת. ושמונת ימי חנוכה: ת'. שמאחר שהיה הנס גדל והולך כל ימי חנוכה הרי הוא כאילו חלוק בקורבנותיו. כשמונת ימי (חנוכה) [החג]. אבל שבעת ימי הפסח (אינו) [אינן] חלוקין: ת': קדיש. כו': ומוציאין שתי תורות. באחת קורין חמשה שור או כשב (ויקרא כ״ב:כ״ז). עד וידבר משה את מועדי ה' (שם כד): ואם שבת הוא קורין ז': ובשנייה קורא המפטיר בפנחס. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי. עד סוף פיסקא: קדיש עד דאמירן: ת':

וכן עיקר להודות ולקדש אחרי קריית המפטיר במקום שהמפטיר קורא חובת היום. כמשפט ראש חדש וחנוכה הבאים בשבת. וחגים שקורין בשתי פרשיות והשנייה שגם היא חובת היום קוראה המפטיר. הדין נותן שאחרי קריאת שהיא חובת היום יאמרו קדיש. כמו שנהגו בכל שבתות השנה אחרי קריאת חובת היום. והמדמים. דמה מצינו בכל שבתות השנה קודם המפטיר קדיש אף כאן. לא יפה דקדקו. דשאני התם שכבר קראו חובת היום. מה שאין כאן: ת': ומפטיר בזכריה: הנה יום בא לי"י (זכריה י״ד:א׳). על שם מגפת כל הגוים והבהמות שתהיה בחג הסוכות. וכדכת' באפטרת'. ולחוג את חג הסוכות: ת'. ועוד דקרובי דינא דינא בענן. שהרי עבר מעלינו יום הדין בסמוך. ומקרבינן ליה יומא דדינא דמלחמת גוג ומגוג: ת': אשרי: ואם שבת הוא יאמר יקום פורקן תחילה. ואחר כך אשרי: יהללו את שם י"י וגו'. ומחזיר התורות למקומן: ושליח ציבור אומ' לפני התיבה קדיש. עד דאמירן: ועומדין למוסף: ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם: אתה בחרתנו: עד זכר ליציאת מצרים: ואומ' מפני חטאינו:

סימן שעז

שעז.
מפני חטאינו וכו'. ותגדל כבודו ותבנה עירך ותחדש את היכלך ותכונן את מקדשך ותכנס גליות ישר' לתוכו. ותמלוך עליהם מהרה בהדרך בשבחך בתפארתך בבית בחירתך. אבינו מלכינו גלה כבוד מלכותך עלינו וכו'. ובחמשה עשר וכו'. והשיאנו י"י אלהינו וכו'. רצה ומודים: שים שלום: ולמחר ביום שני מתפללין כמו כן: וכל ימי חול המועד יזכור במוסף שני ימים טובים יחדיו לצאת ידי חובתו של ספק היום: וכן דרכו של אחרון הקורא בתורה: ת': וסימניך שלא תטעה סדר הקרבנות על פה יקח כלל זה בידו ולא יטעה. דע שבכל ימי חול המועד עד שמיני ספק שביעי. יש בין ימים ופרים ארבעה עשר. ימים רבים. ופרים מתמעטין והולכין: ת':

סימן שעח

שעח.
יום ראשון של חול המועד יאמר: מפי כבודך כאמור. וביום השני וכו'. ונ' וביום השלישי וכו'. ומנחתם וכו'. ביום שני של חול המועד יאמר: כאמור. וביום השלישי וכו'. ונ' וביום הרביעי וכו'. ומנחתם וכו': ביום שלישי של חול המועד יאמר: כאמור. וביום הרביעי וכו'. ונ' ביום החמישי וכו'. ומנחתם כו': ביום רביעי של חול המועד יאמר: כאמור. וביום החמישי וכו'. ונא' וביום הששי וכו' ומנחתם וכו': בחמישי לחול המועד הוא הושענא רבא: יאמר: כאמור וביום הששי וכו'. ונ' וביום השביעי וכו'. ומנחתם וכו': בשמיני עצרת יאמר: את מוסף יום שמיני לחג עצרת הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור: ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו: והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לי"י פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם: ומנחתם ונסכיהם כמדובר שלשה עשרונים לפר ושני עשרנים לאיל כו': ותפילתו שלימה תסדיר. ברתת ואימה לאל אדיר: ומנהג אבותינו תורה היא לומר קרבנות של יום ויום: ואע"ג דקבעי' הילכת' כרב חננאל אמ' רב דאמ' כיון שא' ככתו' בתורתך שוב אינו צריך. אין להיפטר לאדם בכך לכתחילה ותדע שהרי בשבתו' וראשי חדשים דמרגלא בפומיה דכולי עלמ' לומ' בתפילה וביום השבת. ובראשי חדשיכם. ש"מ לא הנהיגו קדמונים כרב חננאל אמ' רב אלא בדיעבד: ובני אדם הנמנעים מלומר ולפרש מקראות המוספים ברגלים דבר יום לפי עיניינו בתוך מפני חטאינו. מתוך שאין רגילין ושגורין בפה. כשל שבת וראש חדש מצאו עילה להיפטר כדרב חננאל אמ' רב. ולא כל הימים. ואין שומעין להם: ומיהו במלכיות זכרונות ושופרות לא אמ' רב חננאל אמ' רב. אפי' בדיעבד. שכן הן באים ועולין למיניין: חל להיות יום טוב שני של סוכות במוצאי שבת. דיום טוב ראשון אי איפשר לחול במוצאי שבת. דלא אד"ו ראש השנה וסכות: מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם. ומתפלל אתה בחרתנו: וכשמגיע עלינו קראת אומ' ותודיענו: והנה הוא כתוב בתפילת פסח: ואין אומרי' שום סידור שבמוצאי שבתות לחול לאמר ויהי נועם. ולא סדר קדושה. ולא ויתן לך. שאין אומרי' ויהי נועם אלא כשיש בשבת הבאה ששת ימי החול. דכת' ומעשה ידינו כוננהו. ודרשי' באגדת' וי"ו מעשה ידינו: וכן שאר הסדר: ונפטרין והולכין לבתיהם לשלום: ואין נוטלין ידיהם לעולם לא קודם קידוש ולא קודם הבדלה. דיין פירות הוא. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. והוא דהוי נקי כפים. אבל אם נתעסק בשום דבר ליכלוך או שנפנה לגדולים או לקטנים. ודאי צריך לרחוץ בנקיון כפיו ולטהר עצמו קורם שיקדש או שיבדיל: והבדלה של כוס הכי מברך. אם יש לו יין מברך בורא פרי הגפן: אשר בחר בנו. עד מקדש ישר' והזמנים: בורא מאורי האש: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישר' לעמים. בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת. הבדלת וקידשת את עמך ישר' בקדושתך. ב"א י"י המבדיל בין קודש לקודש: לישב בסוכה: שהחיינו: וסימן יקנה"ז: יין. קידוש. נר. הבדלה. זמן: אלא שאמ' תחילה סוכה ואחר כך זמן: ואם אין לו יין מבדיל על הפת [ואע"פ שאין מבדילין על הפת]. זהו בשאר מוצאי שבתות שאין הפת באה עיקר. אבל שבת ויום טוב שיש קידוש והבדלה אם אין לו יין מבדיל על הפת. ושפיר דמי: וכך אמ' הטעם אדונינו מאור עינינו מר ר' צדוק ריש מתיבתא ז"ל:

סימן שעט

שעט.
אם עמדה [הלכה] כד שלח אבוה דשמואל לר'. ילמדינו רבינו סדר הבדלות היאך. שלח ליה כך אמ' רב ישמעאל בר' יוסי משום ר' יהושע בן חנניה נהי"ק: נר. הבדלה. יין. קידוש. וא"ר חנינא משל למלך שיוצא ואפרכוס נכנם. מלוין את המלך. זו היא שבת. ואחר כך יוצאין לקראת אפרכוס. זה הוא יום טוב. אז. היינו אומרי' כיון שהבדלה קודמת. וקיימ' לן שאין מבדילין על הפת. דתנן אסור להבדיל על הפת. א"כ אסור להבדיל על הפת אפי' במוצאי שבת ליום טוב. אבל עכשיו (שיאמרו) [שאמרו] חכמים. אביי אמ' יקזנ"ה. ורבא אמ' יקנה"ז. והילכתא כרבא. כיון שיין וקידוש אומ' קודם נר והבדלה. אומ' תחילה קידוש על הפת ואחר כך אומ' הבדלה. ומברכין על הפת עם קידוש. הילכך יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מי שאין לו יין בתחילה מברך המוציא ואחר כך אשר בחר בנו. ונר והבדלה. וזמן: וביום טוב שאין בו זמן. כמו בשביעי של פסח הלכה כרבא דאמ' יקנ"ה: ותפילת יום טוב שני ביום טוב ראשון: ערבית שחרית ומנחה מתפלל אבות וגבורות וקדושת השם. אתה בחרתנו. יעלה ויבא. והשיאנו: רצה ומורים. שים שלום: ונוטלין את הלולב ומברכין שתים קודם נטילתו דעובר לעשייתו בענן. ומדאגבהיה נפק ביה: ואחר כך גומרין את ההלל: קדיש: כו':

סימן שפ

שף.
ומוציאין שתי תורות וקורין כיום אתמול כי יעבור. ומפטיר ותשלם כל המלאכה (מלכים א ז׳:נ״א). עד בהוציאי אותם מארץ מצרים: דמתוך שבסוכות היה יום חינוך הבית כשנגמר מפטירין בחג בהשלמתו: ועומדין למוסף: מפני חטאינו: ופסוקי מוסף כיום אתמול. ולא יאמר ביום השני כלל לא בקריאת התורה ולא בתפילת מוסף. כי היכי דלא ליזלזלו ביה לפי שכבר העדתה וקראת אותו מקרא קדש. ולא נאה לקרותו עוד שני. שהרי כבר קראתו חמשה עשר. וכיוצא בו שנינו לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול: ת'. ורבינו אליהו היה אומ' שצריך לומ' בין בספר תורה בין בתפילה. וביום השני. עם ובחמשה עשר יום. לפי שאנו בקיאין בקיבועא דירחא. ונניח את קרבן י"י אשר אנו יודעין בבירור שזהו יומו. ונאמר את אשר אנו יודעין בבירור שאינו יומו משום גזירה: ומה שאומ' לא שעשיתו כו'. הרבה אנו קורין בתורה שאינו מן היום. וגם בתפילה כמו כן. בכל ימי חול המועד: ונראין דבריו עיקר: ת':

ובתפילת ערבית של מוצאי יום טוב. מתפללין אתה חננתנו. כמו שמתפללין במוצאי שבת. ומבדילין על הכוס במוצאי יום טוב. וסימן י"ה. יין הבדלה. אבל אין מברכי' על המאור ועל הבשמים. דא"ר זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת או' המבדיל בין קודש לחול. וצריך לומ' בין יום השביעי כו'. מאי טעם' סדר הבדלות הוא מונה: שהבדלות מן התורה הם. בין קדש לחול. ולהבדיל בין הקדש ובין החול. בין אור לחשך. ויבדל בין האור ובין החשך. בין ישר' לעמים. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. בין יום השביעי. כו' היינו בין קדש לחול. אלא רבעי למיפרשיה סמוך לחתימה: ספ"ק דחולין: ת'. ואע"ג דחולו של מועד נקרא מקרא קדש. אפילו הכי לא ניבריך המבדיל בין קדש לקדש. שהרי הוא מותר במלאכת דבר האבד: ת': לשבת וסוכה גומרי' את ההלל: קדיש כו': וקורין כל הציבור ספר קהלת מיושב. ליתן חלק לשבעה וגם לשמונה: ואמרינן בפ' בכל מערבין. תן חלק לשבעה (קהלת י״א:ב׳). אילו ז' ימי החג. וגם לשמונה. זהו שמיני של חג: ת'. (ז"א) [ד"א] קהלת על שם ויקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג (מלכים א ח׳:ב׳). ואז אמרו שלמה: ת': קדיש. יהא שלמא רבא. ומוציאין שתי תורות. וקורין ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב). בשבת של חול המועד בין בפסח בין בחג. מתוך שלמדנו מתוכה הלכות המועד. שבך שנינו במס' חנינה את חג המצות תשמר (שמות כ״ג:ט״ו). לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים. דבר האבד מותר: ומפטיר. יום ראשון דחול המועד הוא קורא וביום השני. וביום השלישי. שבכל מקום מפטיר עולה לחובת היום. הילכך ליקרי כאן בספיקא דיומא. והרי ספק שלישי הוא. וכן כל יום ויום דחולו של מועד האחרון קורא ספיקו של יום. שכך שנינו במסכת מגילה. ביום טוב הראשון של חג קורין [בפרשת מועדות] שבתורת כהנים. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. והאי קורין דקתני אאחרון קאי. אחרון הבא בכל מקום קורא חובת היום. דאי אכולהו ארבעה גברי קאי. א"כ יומא קמא דחול המועד קרו ד' גברי. ביום השני. ביום השלישי. ביום הרביעי. ביום החמישי. יומא תניינא. ביום הששי. ביום השביעי. ביום השמיני. א"כ בתרי יומי הוו מסקי להו לכל קרבנות החג. אלא על כורחך. באחרון מיירי. המחוייב לקרות מוספי של יום בכל מקום: ואותו אחרון קורא ביום טוב ראשון של חג בפרשת המועדות ובחמשה עשר יום. בפנחס. ומפטיר הנה יום בא לי"י (זכריה י״ד:א׳). והשאר כבר קראו תחילה קודם לזה בפרשה הקבועה ליום שור או כשב. ושאר כל ימות החג הם חולו של מועד יהא קורא האחרון בזה בקורבנות החג בפרי החג המתמעטין והולכין. שעל זה מותר לספר מעשה מוסף היום העשוי באותו יום שהוא עומד בו:

ותוספתא דמגילה מוכחא הכי. דתניא בראשון קורא ובחמשה עשר יום. בשני. ביום השני. בשלישי. ביום השלישי. ברביעי. ביום הרביעי. בחמשי. ביום החמשי. בששי. ביום הששי. בשביעי. ביום השביעי. בשמיני. ביום השמיני עצרת. אלמ' לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום: ובסידרא דבריית' הכי אית'. ופירושא דמתני' מיתוקם כוותיה. בזמן שהשנים כתיקנם וישר' שרויין על אדמתן. שאין יום טוב אלא יום אחד התם איפשר להיותם נקראין כל קרבנות החג כסידרן דבר יום ביומו. ואנן דאית לן תרי יומי ובענן למיקרי ובחמשה עשר יום בתרי יומי קמאי מתוך הספק. ושני אי איפשר להזכיר ביום השני שכבר אתה קורא אותו חמשה עשר ומקרא קדש. והיאך תעשהו חול לקרותו שני: אנן הכי עבדינן שיהו כל הפרשיות נקראות בחג הואיל וקרינן חדא פרשתא תרי יומי ושני לא נזכר בהן: אמרי' במסכת סוכה אביי אמ' שני ידחה. מאחר שנדחה יום השני ממקומו שהיה ראוי ליקרא ביום שני של סוכות ידחה לגמרי. ולא יאמר עוד. אלא בראשון דחולו של מועד או' גם על המוסף ביום השלישי. ובשני של חול המועד וביום הרביעי. וכן כולן. רבא אמ' שביעי ידחה שלא יהא מפסיק ומדלג הקרבנות מכסדרן. הוי קורא ובחמשה עשר יום בשני ימים טובים הראשונים. ובראשון דחולו של מועד יקרא וביום השני. דראוי לקרותו שני מספק. ולמחר ביום השלישי. וכן כולם כסדר. נמצא שביום ערבה יארע לו ביום הששי. ושוב אין מקום לו ביום השביעי. והרי כולם כל ימי החג. עבר יומו בטל קרבנו. וידחה מכל וכל: לא כדברי זה. ולא כדברי זה אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי. דולג הקורא וחוזר על עקיבו אחור לקרוא היום מה שקרא אתמול ולמחר מה שקרא היום. עכשיו לא שני ולא שביעי ידחה:

ראשון דחול המועד קורא בעל המוסף ביום השני. וביום השלישי. דשני ספק שלישי הוא: בשני יאמר ביום השלישי. וביום הרביעי. וביום החמשי. שלישי ורביעי ספק: בשלישי יאמר. ביום הרביעי. וביום החמשי. וביום השישי: ברביעי יאמר. ביום החמשי. וביום השישי. וביום השביעי: בחמשי. הוא יום ערבה. ביום השישי וביום השביעי: הרי (שבעה) [שביעי] נקרא ביומו ביום ערבה: ולגבי שני נמי קרי דילוג שהראוי ליאמר ביום טוב שני הוא חוזר ואומ' למחר בשלישי: ובשמיני לא יתכן לקרות ביום השביעי מחמת ספיקו של יום. לפי שאנו מקדשין אותו לקרותו שמיני עצרת. ויתחלל על פיך לחללו ולזלזלו (כשם) [בשם] שביעי: ובסדר הזה הנהיג רבינו זצ"ל את דורו. והעמיק בדבר מכתב ידי רבו מובהק ר' יעקב בר' יקר שפירשה במסכת מגילה. לפני המאור הגדול מתקן לכולה גולה: רבנא גרשום זכרונו לברכה: וכן פירש:

בראשון דחולו של מועד. כהן קורא ביום השני. לוי. וביום השלישי. ישר' וביום הרביעי. האחרון דולג וחוזר אחור. וקורא וביום השני. וביום השלישי. ולזה קרי אמימר דילוג דהא לא איירי בקריית קמאי כלל אלא מיום ליום. של אתמול בזה. ושל היום למחר: בשני של חול המועד כהן קורא ביום השלישי. לוי וביום הרביעי. ישר' וביום החמשי. אחרון חוזר על עקיבו. וביום השלישי. וביום הרביעי: בשלישי של חול המועד. כהן קורא וביום הרביעי. לוי וביום החמשי. ישר' וביום השישי. אחרון וביום הרביעי. וביום החמישי: ברביעי של חול המועד. כהן קורא וביום החמישי. לוי וביום הששי. ישר' וביום השביעי אחרון חוזר וקורא וביום החמישי וביום הששי: בחמשי של חול המועד הוא יום הושענה רבה. כהן מתחיל מלמעלה ביום החמישי. לוי ביום השישי. ישר' ביום השביעי. האחרון ביום השישי וביום השביעי. שהיה רע בעיניו שיקרא כהן ביום ערבה ביום השישי. ולוי ביום השביעי. וישר' ביום השמיני עצרת. דשמיני יום טוב ורגל בפני עצמו ואיך אתה בא לקרותו בחול. לכך מקדים הוא לכהן מלמעלה ביום החמישי. כדי שלא יעבור אחד מהן מהשביעי ואילך. שקרבנות החג כלין שם. ומיהו הבא לקרותו וביום השמיני בשביעי אין מוחין בו. שהרי אותו ישר' שלישי לא לחובת היום הוא. דהא בחול גמור אין פוחתין מתלתא גברי. ומה שינה זה מראש חדש שהשלישי קורא וביום השבת. ואין אנו מקפידין אלא באחרון לבדו שהוא קורא מוסף של ראש [חדש]. ובראשי חדשיכם. ותלתא גברי דחולו של מועד אין לנו להקפיד במה הן קורין. שהרי שלשתן לא לחובת היום מעשה מוסף. אלא לקרות בתורה בעלמא הן באים. וכיון שהספר תורה מונח לפניהן ופתח לקרות בו מוסף היום קורין והולכין בקורבנות החג כמו שהיו קורין בשאר התורה. אבל הרביעי הבא באחרונה הוא מיוחד בכל מקום לספר מעשה היום ולקרות בו. והרי פסח שעושין כן. שהראשונים קורין בפרשיות הקבועות לימים. כגון. משך. תורא. כו'. והאחרון קורא בספר תורה לעצמו וקורא המוסף. ומתוך שהוא בא לשם היכירא להוכיח על קדושת היום. שהרי בחול אין קורין אלא ג'. ובמועד נוסף עליהם הרביעי. משום דאמרי' במסכתא מגילה. כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. מתוך כך תקנו הראשונים שתהא חובת היום נקראת על ידו. ואם יום טוב עצמו המפטיר שבא להוכיח ולגלות על קדושת דהא אילו היה הול לא היה מפטיר. הואיל וקצת היכירא דיומא בדידיה הוא בא לקרות את המוסף. מאחר שהרביעי מוכן לחובת היום. נכון הדבר ומקובל שיהא הוא קורא כאן בסוכות כולה ספיקא דיומא. שיהא כל ספק של חובת היום נקראת על ידו. שהרי לצורך כן האחרון עולה לספר מעשה היום: לפיכך צריך הוא לקרות בכל יום אותם שני פרשיות שהן ספיקן של יום: ואנו לא מצינו בכל הסימנין שקבעו רבותינו בתלמוד כגון משך. תורא. וכל אינך. שיהא שום פרשת מוסף נזכר בהן כל עיקר. אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב מוסף שלו. וייחדוהו לאחרון מתוך שהוא בא להיכירא דיומא. כדאמרי' במגילה. כל דטפי מילתא. כו': ומנהג כשר הוא לאחוז בו ומחזיקין אותו:

סימן שפא

שפא.
נחזור על הראשונות: שבת של חול המועד מפטיר קורא בשני ימים ספיקא דיומא. ומפטיר ביום בא גוג (יחזקאל ל״ח:י״ח). שאותה מפלה היא המגפה הכתובה הנה יום בא לי"י. על אותם האומות שמנסה הק' לעתיד שיעשו סוכה. כדאמרי' בריש ע"ז. ואותם החדילים מלחוג את חג הסוכות יבא עליהם מגיפה: ומסיים ובזזו את בוזזיהם. כשם שאנו מפטירין בשבת של חול המועד [פסח] בעצמות היבשות (שם לז). מתוך שהן היו מיוצאי מצרים בלא זמנן: ובמוסף יזכיר ספק המכוון ליום. בתוך מפני חטאינו: וכל ימות החג מתפללין הושענות לאחר תפילה. זכר לניסוך המים. שהיה בא כל שבעה לרצות על המים. אלא שאין מזכירין מוריד הנשם עד השמיני. מתוך שסימן קללה הם. כמוזג כוס לרבו. והוא שופך קיתון על פניו. לפי שכל ימות החג אינו אלא כמפתה מן הצד לרמוז טללים ורסיסים. שכן רשם הכת' בו"ז: בשביעי שכלו ימי סוכה מאמצים לבקש בה. כד פיתויים וריצויין. ולמחר בשמיני יום הזכרה. ועליו סידרו תפילה עריבה: משל למלך המספיק מזונות לחיילותיו. וכן א"ר תנחומא כל ז' ימי החג מתפללים לטללים. ויום טוב האחרון לגשמים. לכך נפטרין מן הסוכה שיהו מתפללין על הסוכה בלב שלם. ואף קרבן של שמיני יחידי הוא. כנגד אומה יחידית. וכן אמ' ר' אלכסנדריי כל שבעת ימי החג התורה מרמזת להם לישר' שאלו מי"י מטר. והן שלא התבונן כבשה להם התורה עוד יום אחד לתבוע. ועל זה שיתת המשורר מ"ם יו"ד מ"ם שאל ללא קצרה. לא הבינו ראיתם עצרה: וכל ימות החג (מכיפין) [מקיפין] את הבירה הוא הדוכן פעם אחת בלולב ואתרוג. ובשביעי שבע פעמים ונותנין עליה ספר תורה. שכן כהנים (מפיקים) [מקיפין] את המזבח בכל יום פעם אחת ואותו היום ז' פעמים ואומרי' אני והוא הושיעה נא: ומדקת' פעם אחת (וגו') [וז'] פעמים ש"מ דהקפה ברגל סביב מזבח הוא. ובמה מקיפין. פליגי בה אמוראי חד אמ' מקיפין בסעיפות סביב למזבח. חריות של ערבה בידיהן פעם אחת בכל יום ושבע פעמים לאותו היום. דהכי גמירי לה. וחד אמ' בלולב מקיפין. לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח. דאמ' רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין. דהא לפני י"י כת' ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ״ג:מ׳). ואבגבולין כת' ולקחתם לכם ביום הראשון (שם). ועבדינ' ליה שבעה זכר למקדש. ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין. דכי אתאי הילכתא למזבח לא עבדינ' שבעה זכר למקדש. ומברכין אלולב כל שבעה. דאביי ורבא תרוייהו מוקמי הילכת' כר' הלכה למעשה. תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. ואע"ג דלולב בשאר יומי דרבנן הוא זכר למקדש. רב ושמואל בחדא שיטתא. כי היכי דמברכי' בנר חנוכה דרבנן. ובמקרא מגילה. דקים ליה רב ושמואל בחדא שיטתא בלולב שמצותו יל ז'. [וגבי סוכה נמי אע"ג] (ואע"ג) דלא פסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא דמי. לא גרעא מתפילין. ואפי' חולצן ומניחן מאה פעמים: וערבה אינה צריכה ברכה לגבולין מדפלוני ופלוני אייתו ערבה קמיה. שקיל חביט חביט ולא בריך. קסבר מנהג נביאים הוא. ולא יסוד נביאים. ואמנהגא לא בעי ברוכי:

סימן שפב

שפב.
ועל היקף של כל ימות החג נשאל רבינו נ"ע: וכך השיב: על שכתב על היקף של כל ימות החג. שיש חולקין ואו' שאם [אין] לולב אין היקף. ויש או' יש הקיף אע"פ שאין לולב מצוי. אני כבר נשאלתי על זאת. כמה שנים. והשיבותי כדברי האומ' יש היקף. ושגיתי בה. שדמיתי דכי איתותב רב יוסף ממתניתין דחיבוט ערבה. אכולא מילתא איתותב. בין בהא דא' ערבה לאו בנטילה. בין במאי דאמ' היקף אחת. ושבע של שביעי בלולב. ואמרתי אחרי שהושב רב יוסף. ושמעי' דבערבה היה אותו היקף אלמ' לא הוזכר לולב לעיניין היקף. אלא ערבה דאמור רבנן דלא עבדי' ליה האידנא שבעה זכר למקדש. לפיכך דימיתי שהיקף שאנו מקיפין בכל יום לא חובה הוטל עלינו. לא בענן זכר למקדש. לערבה ז'. אלא מנהנא בעלמא. ולולב לא מחייבו ולא פוטרו שהרי אין זכר למקדש לולב בהיקף: אבל עתה יישר כוחו של אחי שלמדתי מפלפולו. ויש לומ' שלא לחנם הנהיגו הראשונים בלולב היקף. קסברי דמחזורתא היא. כי אתותב רב יוסף מהא מתנית' אהא דאמ' ערבה בזקיפה ולא בנטילה אתותב. ושמעי' מינה דבנטילה. אבל מילתא אחריתי דאמ' היקף דמתני' בלולב. וכן אמ' ר' אלעזר בדוכתיה קיימי. וההיקף בלולב היה. וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה. הנהיגו להקיף בו כל ז' זכר למקדש. ואם אין לולב אין היקף: וכן נראין הדברים וחוזרני בי מבראשונה: ת':

והרב מברך טירי פסק הלכך למעשה שאם אין לולב בשאר ימות החג אין היקף כרבינו. אבל בשביעי אינו מודה לרבינו. דודאי כיון דשמא ערבה הוא בנטילה יש היקוף אעפ"י שאין לולב: ועיקר: ת': ובחולו של מועד מתפללין י"ח: כדרך שמתפללין בחול אלא שאומרי' יעלה ויבא בעבודה: וגומרין את ההלל: קדיש כו': ומוציאין ספר תורה. וקורין כמו שסידרנו למעלה: קדיש עד דאמירן: אשרי: ת': ואין מנהג בחול המועד לומ' למנצח. לפי שכת' בו יענך י"י ביום צרה. ואין נכון להזכיר צרה ביום טוב. וגם אין אומרי' שיר מזמור לאסף: ועומדין למוסף: ומתפללין מגן. ומחייה. ומשולש. אתה בחרתנו: מפני חטאינו: ופסוקי מוסף הסדורי' למעלה: והשיאנו: רצה. ומודים. ושים שלום: הושענא: והיקף: ובשבת שאין לולב אין היקף. כאשר פירשנו:

סימן שפג

שפג.
ביום שביעי של ערבה מנהג לומ' זמירות של שבת: ועל הכל בקול רם: ומנהג להוציא כל ספרי תורה. ולא לקריית היום הוצרכו כולם. אלא דרך כבוד של מעלה הוא. וכן בשמחה תורה: ומתפללין כמו שמתפללין בחולו של מועד: אלא שאומרי' למוסף קדושה רבה. כבודו מלא. ממקומו הוא יפן. פעמים. אחד הוא אלהינו: אדיר אדירנו: ימלוך: לדור ודור: מפני חטאינו: והשיאנו: רצה. ומודים. שים שלום: הושענא: ומקיפין ז' פעמים. ואומ' פזמונים בעמידה לפני התיבה: ת'. ונהגו לומ' בקול רם ז' פעמים. י"י הוא האלהים. כעל מוצאי [יום] כיפור. לפי שביום כיפור נחתם לחיים דיננו והיום נתקיים בחתימת החיים. ושכינה עולה למעלה בערבות. ועוד אומ' שמע ישר' וגו'. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: ת': קריש כו': שלא תקנו לומ' אין כאלהינו אלא ביום שאין אומ' י"ח ברכות ובא אין כאלהינו להשלים הי"ח. כאשר פי' רב עמרם גאון בתחילת המחזור שלו: נ"ל. יקר: ואין אומ' אין כאלהינו: ואתרוג בשביעי אסור באכילה. אעפ"י שעברה מצותו. דהא איתקצאי לכולה שבעה. ואתקצאי נמי אף לבין השמשות. וכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי נמי לכולה יומא דשמיני. ושמיני ספק שביעי הוא. אבל בתשיעי ספק שמיני דברי הכל אכול בשמחה:

סימן שפד

שפד.
בשמיני עצרת. ליל התקדש חג. שמיני ספק שביעי הוא ומקדש בסוכה את יום שמיני לחג עצרת הזה. וצריך לומ' זמן שהרי רגל בפני עצמו הוא. כדאמ' פ"ק דיומ'. וראש השנה לעיניין פז"ר קש"ב ת'. רגל לעיניין לינה. ואבל. כפר"ח. וברכה. ברכת מלך עולם. כדאמ' בתוספת'. ושיר מפר' במסכת סופרים למנצח על השמינית. ותרי מזמור כתיבי על השמינית. ושמא חד נאמ' בשני עינייני'. והשני על המילה: ת"ם: ודלא כפי' הקונט'. חדא דפזר לקשב הוה ליה למימר ולמיחשב לינה. כדמוכח בלולב וערבה. ועוד ברכת המלך כל שבעה מי איכ' כדפריך גבי זמן התם. ועור דמסיק התם ברכת המזון ותפילה. וא"כ היינו רגל היינו ברכה: ת': וקיימ' לן הילכת' מיתב יתבינן לשם סוכה ברוכי לא מברכינן. ת': דתרתי דסתרו אהדדי בחד דוכתא הואי. שלאחר שעשיתו קודש בקידוש לומ' את יום שמיני לחג עצרת הזה. תעשהו חול. בברכת סוכה. ועוד דאמרי' בירושלמי מי שסוכתו עריבה עליו יקדש בתוך ביתו ויחזור ויאכל בתוך סוכתו. ואין זה קידוש שלא במקום סעודה. דכיון שדעתו מתחילה לאכל בסוכה כבמקום סעודה דמי. וכן כתב רבינו ניסים מההוא הירושלמי: והרב ר' יוסי מקינון לא היה אוכל בסוכה ליל שמיני עצרת: ת': ואתרוג לא מיתאכלא ביה. דהואיל ואתקצאי לשבעה אכתי לא נפק מקדושתיה עד תשיעי ספק שמיני דבטל שם ספק שביעי לגמרי. ומיהו במקרא פרשה לא משנינו למיקרי ביום השביעי. כי היכי דלא ליזלולו ביה. שאתה קורהו מקרא קודש ותחללנו בשם שביעי. ומהאי טעמא נמי לא קרינן ביום השני. בהדי חמשה עשר ביום שני של סוכות. שלא לפקפק קדושת היום מחזקתה. להכריעה לכאן ולכאן: ובפרשת היום עשר תעשר היא. בין שחל להיות בשבת בין בימי השבוע. שכך שנינו בשמיני עצרת. מצות וחוקים ובכור. ומחמת מצות הענקה. דכי קאי בפסח ביום טוב האחרון קרי ליה תנא כל הבכור בהדיא. ש"מ דחג דזמן אסיפא היא. ורישא דשתא לחינוך שמיטין ויובלות. הזקיקו רבותי' להוסיף על כל הבכור עשר תעשר. להכריז על המעשרות. וחוקי שמיטות. ולצוות הענקת עבד ופתיחת יד לאביונים. היינו דקת' מצות וחוקים ובכור: ומחמת חידוש הפרשה וחיבת המעשר ייסדו לו פייטנין קרובה מיוחדת. היא [איום] אמצה עשירייה. ושוררו עליו קיבוץ עשרונות ועשיריות המצויינין בתורה על פי הלכות ואגדות. ורמו המייסד בסילוק פרשה זו נקראת שתי פעמים בשנה. אחת של ראה אנכי. ואחת בשמיני עצרת. וכך התחיל. השקיפה ממעון קדשך מן השמים. וברך משנני עשר פעמיים: ובדורו של קלירי עמד המשורר ואחז בידו שער יסודו לפיוט: גומרין הלל וקורין קוהלת אם עדן לא נקרא: ת'. ורש"י הורה כן. פרשת עשר תעשר בפסח ועצרת אין קורין אותה אלא מתחילין כל הבכור. אלא א"כ אירע קריאתה בשבת מפני שקורין בה ז'. ויהא הפרשה קצרה. לפיכך מתחילין בעשר תעשר. אבל בסוכות ביום שמיני ספק שביעי מתחילין עשר תעשר בין בחול בין בשבת. מפני שיש בה מצות וחוקים ובכור. נתינת מעשרות וחילוק מתנות לעניים שמפורשין בה. ובסוכות עת הבציר ועת האסיף הוא. וכדי להשמיע ולהזכיר חוקי הפרשה כדי שיחלקו לעניים ויתמכו האביונים נהגו לאומרה: ויש חולקין בדבר. ואומ' שאין צריך להתחיל אלא בכל הבכור. אך אין ממש בדבריהם. דקאמרי' במגילה פ' בני העיר. ביום שמיני של חג מפטירין במצות וחוקים ובכור. ובכור תרתי משמע. בכור. כל הבכור. ומצות וחוקים דעשר תעשר: ומצינו ראייה לדבר שר' אליעזר בירבי קליר יסד קרובה על פרשת עשר תעשר. בסוכות. מה שלא יסד בשאר רגלים. ועוד יסד בקרובה פרשה זו בסילוק. ונשנית בשנה שתי פעמים. כלומר חוק הוא ולא יעבר. שתהא נקרית ב' פעמים אחת במקומה לשבתה. ואחת לסוכות ביום שמיני של חג: ולדברי האומ' מתחילין כל הבכור שאלנו לר'. מפני מה נקראת ביום השמיני. הלא לא נזכר בה ביום שמיני כלל. ואמ' לנו ר' מפני שכת'. והיית אך שמח (דברים ט״ז:ט״ו). ואמרי' בפ' בכל מערבין. לרבות לילי יום טוב האחרון של חג לשמחה: והרב ר' חיים כהן בר' חננאל פי' מצות וחוקים ובכור. מצות אלה המשפטים. שהן גופי מצות ודיניו. וחוקים. אם בחקתי. שהן קבלת מצות ותוכחות. ובכור. כל הבכור. ופי' או מצות. או חוקים. או בכור: ואנו לאפוקי נפשין מפלוגת' קרינן בעשר. וכל הבכור: אע"פ שבירושלמי מצא הרב סייג לדבריו: וכן עמא דבר: ור"ת פי' לכך מתחילין מעשר תעשר. לפי שיש באותה פרשה מצות וחוקים הרבה שנוהגות באותו זמן. שהוא זמן האסיף. ועת שהעניים צריכין לאסוף מאכל ביתם. ויש באותה פרשה מצות מעשר עני. ומצות נתן תתן. פתה תפתח. הענק תעניק. העבט תעביטנו: ת"ם: ת': ומוציאין שתי תורות וקורין ה' בפרשת עשר תעשר. ואם שבת הוא קורין בה ז'. והמפטיר קורא בפנחס. ביום השמיני עצרת. וקורין בנביא ויהי ככלות שלמה (מלכים א ח׳:ס״ו). עד וכפיו פרושות השמים. מתוך האמור בו ביום השמיני שלח את העם: ת': היום פוסקין צדקה לעניים ברבים. שהרי המפטיר בנביא והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לפני י"י. והקורא הכריז לא תקפץ את ידך. פתח תפתח. ובכל הרגלים אתה מוצא פיסוק צדקה ביום קרות איש כמתנת ידו: ת': מעתה עומדין למוסף: ומזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים: משיב הרוח ומוריד הגשם: אתה בחרתנו. מפני חטאינו: פסוקי מוסף כמו שסדורין למעלה. והשיאנו: עבודה והודאה וברכת כהנים. ושים שלום: קדיש כו':

סימן שפה

שפה.
יום תשיעי ספק שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת התורה. שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה. וקרית עניין החג הקדמנוהו כבר מיום ראשון של שמיני עצרת לפי שהוא עיקר. והמפטיר קורא כדרך שקרא אתמול. ביום השמיני: בפנחס. ומפטיר במלכים. ויעמוד שלמה (שם א ח). ואף הוא כדי לסמוך ברכת משה לברכת שלמה שבירך להק' ולישראל. כמו שמסיים בעניין היום ויהי ככלות. ובדין הוא לסיים העיניין היום אם לא מפני שקרינוהו כבר אתמול: ויש שמפטירין ויהי אחרי מות משה (יהושע א׳:א׳). וטועים הן. שכך פירשו חכמים בפר' בני העיר. ויעמוד שלמה. עד י"י אלהים: ואני מצאתי בספרים ישנים ויהי אחרי מות משה. וכן מצאתי בהלכות הגאון רב אלפסי זצ"ל: למוסף כיום אתמול כי יעבר:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה