מחזה לאברהם· רבי אברהם דוד מבוטשאטש
פרשת שלח
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחר למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם, עפ"י מ"ש במק"א באריכות שפגם המרגלים ע"י שהיה בהם גאוה פנימיות עיי"ש וזהו כל נשיא בהם שבתוכיותם היה בחי' התנשאות והתרברבות הגרוע וגם כל אחד מהם היה נשיא בעיניו יותר מחבירו תהו כל נשיא בהם שביניהם ג"כ היה כל אחד מהם נשיא ומתגאה על חבירו וכ' ראשי בני ישראל המה של כל ישראל משא"כ בכל מקום שכ' הנשיאים הטובים לא מצינו לשון זה כי כאן כל אחד מהם לא היה די לו בתקנת שבטו לבד רק שהית בעיניו גבוה מכל עב"י משא"כ יהושע בן נון ע"ה דחמא משרבע"ה ענוותנותיה וכו':
גם י"ל כל נשיא בהם במשאחז"ל שהיו יראים מצד שלמעלת איה"ק יסירו אותם מנשיאותם וישימו נשיאים גדולים מהם וע"י זה הלשיבו על איה"ק כידוע והיינו כל נשיא בהם שעיקר המכוון שלהם היה על הנשיאות כנ"ל
כולם אנשים ראשי בני ישראל המה. כתב רש"י ז"ל שאותה שנה כשרים היו גם זו מהתוכחה שהיו נקיים מעבירה גוררת ומ"מ חטאו הרבני החריף מוהרר אביש ני' מפה אמר בבחינת מה שמוחלים העוונות להמתמנה כמו שאמדו חז"ל ואז היו ענוים ומשמעות מפירוש רשב"ם ז"ל כל נשיא בהם היינו שכל ההתנשאות היה רק מהם ולכך כתיב כל בטפחא כן שמעתי ואולי י"ל הטעם מה שמוחלין העוונות להמתמנה פרנס על הציבור מצד שכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו ולזה מוחלין היטב:
אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ:
י"ל שמרמז בתיבת לתור ששלח אותם להראות להארץ תו"ר מצוות הנוספות לעב"י על ז' מצוות בני נח ועי"ז היה אז בההליכת התנגדות כל בני נח כידוע:
ויקרא משה להושע בן נון יהושיע:
י"ל שלזה הוסיף לו י' אומניות הוא בן זוג דעב"י קדושת שבת קודש כידוע ולזה הוסיף לו י' להמשיך לו קדושת שבת קודש והשומר שבת קודש כהלכתו נותנים לו כל משאלות לבו לטובה ועי"ז יהיה שוה לכלב ז"ל בתפלתו:
ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. מלבד מ"ש רש"י ז"ל בזה י"ל ג"כ שכוונתם היה מצד שאמר להה משה רבע"ה שיראו אם יש בה עץ צדיק שיכול להגין עליהם אמרו הם שהיא ארץ זבת חלב ודבש ולקחו מן התאינים ומן הרמונים להראות שיש שם פירות טובים ומשובחים וזהו בודאי מצד שיושביה הם טובים כי אם היו רעים היו הפירות גם כן רעים כמש"ה ארץ פרי למליחה מרעת וושבי בה הרי ממילא כשהפירות טובים האנשים ג"כ טובים כנ"ל וא"כ לא יוכלו לכבוש ח"ו וכלב ע"ה אמר ני לחמינו הם סר צילם מעליהם שע"י שהארץ כאלו ניתנה לנו ואין זה עוד מכחם ובזכותם וא"י בקדושתה קיימת נם בזמן שאין עם בני ישראל שרוים על אדמתם והיא מוחזקת בירושה לעם בני ישראל מימי אבותינו הקדושים:
אפס כי עז העם. ממו"ח ני' שמעתי כי הכוונה היתה בהריגול רק מצד שאין סומכין על הנס לכן צריכים לעשות בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. ולזה בחנו אם שמינה היא ימסרו נפשם הרבה במלחמה ועב"י צריכים תגבורת כפי יכולתם להוציאה מידם. משא"כ אם רזה המלחמה קלה להוציאה מידם. וכן אם העם חזק צריכים עב"י להתגבר כפי יכולתם. ומה שיוחסר הטבע ישלים תנס כן הוא משקל צדדי הריגול. משא"כ המרגלים גילו כוונתם בתיבת אפס לקצר בכל יכולת הש"י ח"ו. כי טובת הארץ וגבורת העם דשם עשו כהפכים כהוראת תיבת אפס הרי שכוונתם שע"י גבורות העם דשם יחדלו לכבוש הארץ. וזה היפוך המכוון אמיתי שטובת הארץ וגבורת העם דרך אחד להם להביא שלא יקצרו עב"י בתגבורת שכפי כוחם וטבעם ומה שיוחסר הטבע ישלים הנס וזה נכון ברור:
והערים בצורות תרגום אונקלוס ז"ל וקרויא כריכן. שמעתי בזה בשם אבי של מוהר"ר יצחק ישבר הי' עפה שהזכרתי אותו רמה פעמים שהכוונה שלהם היתה מה שאמרו כן מצד שבית עגול אין רואין בו נגע כידוע ועי"ז לא ימצאו האוצרות שהטמינו האמוריים כמו שאמרו חז"ל בזה:
ויהס כלב את העם. י"ל עפ"י מ"ש במק"א שכלב בן יפונה ז"ל שמלאה אע"ה בחינת לאה ענוה כידוע תיקן לבחינת יראה בחינת רחל אע"ה ויהושיע בן נון ז"ל שמרחל אע"ה זכה לבחינת ענות. ואולי לזה תחילה ויהס כלב לבדו כי ראשית חכמה יראת ה' ועקב ענוה. ענוה לבסוף בעקב ואחר שעורר הוא בהם בחינת יראה ענה גם יהושיע בן נון ז"ל ונתעורר לעורר לבב עב"י במדת ענוה לטובה:
ויוציאו דבת הארץ וכו' הארץ אשר עברנו בה ארץ אוכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות י"ל ע"ד שאמרו חז"ל חן מקום על יושביה והמרגלים ע"ש סופם שלא היו מעותדים לבוא לשם לזה לא היו בגדר יושבי' ולא היתה איה"ק לחן בעיניהם משא"כ יהושע וכלב ע"ה שהיו מעותדים לבוא לשם ולזכות בה היתה לפניהם לחן בעיני מזלייהו דחזי ואמרו טובה הארץ מאוד מאוד ובריגול השני של יב"ן ז"ל היה פנחס ז"ל שגם שלא הי' לו חלק בארץ שכל שבט לוי ז"ל לא נטלו חלק בארץ. מ"מ היתה לפניו לחן הן מצד היותו שליח נאמן והרי הוא כמשלחיו שהן מיושביה הן מצד שעכ"פ ישב בה גם שהי' בדרך גירות וארעי בלי נחלה. מ"מ העיקר הוא מצד מצוות שמקיימים בה שזהו עיקר ישוב העולמות. משא"כ המשלחים דמרגלים ראשונים שגם הם לא היו בגדר יושביה שהרי לא נכנסו בה לבסוף ופחותים מעשרים כיון שלא נטלו חלק בארץ לא היו אז בגדר משלחים:
ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים. שמעתי בשם הרבני החריף מהו' אבא ז"ל מפה שאמרו שהם מאוימים ואינם מצד שהארץ מגדלת גבורים רק הם מהנפילים וי"ל שאמרו שמפילים אימה ובאו מבחי' רוח בהמה היורדת בחי' כפילה ואמרו מן הנפילים שלב כסיל עיקר ועי"ז כ' יפלו פגריכם וכו' ויהושע בן נון ע"ה וכלב בן יפונה חיו וכו' כי חכמה תחיה היטב:
והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה' וכו' וישחטם במדבר גם שאמר לו הש"י ואעשך לגוי גדול ועצום ממנו ויהיה ניכר אח"כ כל יכולתו דאש"י בהכיבוש מ"מ מה שיהיה אחר הרבה שנים בגידול ס' רבוא אנשים לבד הנשים והטף ביני לביני יאמרו מבלתי יכולת ויהיה חילול ה' ח"ו:
ויאמר ה' סלחתי כדבריך ואולם חי אני וכו' כי כל האנשים וכו' פירש"י ז"ל כדבריך בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה' לפי זה עיקר מה שהיתה הסליחה כדי שלא יהיה טענה נגד כל יכולתו דהש"י וכדי שידעו כל יכולתו דהש"י והרי כשיתוקנו יהיה סליחה טובה וזש"א שלכך המוחלטים ברשע טעות הטלה גרעון בכל יכולתו דהש"י לא יבואון אל א"י ה"ק כיון שרק מצד כח פירסום כל יכולתו היתה הסליחה א"כ הנוטים מזה אין להם סליחה וזש"א סלחתי כדבריך ואולם וכו' כי כל האנשים וכו' אם יראו את הארץ וכו' וזש"ה בחנוני גם ראו פעלי ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי כי כתב במורה הנבוכים וגם בספה"ק הבאים אחריו שיש נמנעות גם בחק הש"י אך אין המכוון בזה רק מצד מה שהש"י כל דרכיו משפט ולא עוולתה בו לזה מהנמנע אצלינו בחק הש"י שיהיה יוצא מאתו צד עוולה בדרכיו רק כל דרכיו משפטים צדיקים וזולת זה אנו יודעים שהש"י כל יכול ואין נמנע בחוקו וגם מה שאי אפשר שיצויר אצלינו כפי השגתינו אנו יודעים שהשגותינו וציורינו כאין וכאפס נגדו וממנו נתהוו כל השגותינו וציורינו ונתהוו כעת בדרכי חסרונות וחכמים כבלי מדע נגדו מצד דרכי משפטים נכונים בעניני סדרי גלגולי השתלשלות בריאת הנרנ"ח וכל סיבותיהם והרי כתבתי לעיל בתחילת פרשה זו שאמרו חזק הוא ממנו דהיינו עפ"י דרכי משפט שקבע הש"י ראו חוזק או עפ"י איצטגינות בין צבא מרום ראו שישארו שם האמוריים מ' שנה וזש"א תועי לבב הם גם שידעו דרכי משפטים צדיקים של הש"י ועכ"ז נטו מידיעת כל יכולתו דהש"י ויש מהם שבטעות נטו שלא ידעו דרכי המשפט לאשורם והם הם היותר קרובים לתיקונים כיון שלכל העם בשגגה ועי"ז באפי ואחז"ל באפי והדרנא בי והכוונה ג"כ שלא ידעו שמה שראו הסכמה עפ"י כל ז' כוכבים הכוללים צבא השמים מלמטה ושרשיהם מלמעלה ממילא כן הוא מסתמא שהורו שלא יבא דור ההוא לא"י ה"ק שזהו בחי' נשבעתי כמ"ש בשם האר"י ז"ל שבחי' שבועה דהש"י הוא בבחי' ז' הבלים דתבונה ומסובב מזה ממילא הוראה בין צבא מרום ז' כוכבים ולא ידעו שכל זה הוא רק באפי רגע וחיים ברצונו ע"י תשובה טובה:
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה. כ' רש"י ז"ל יורשנה כתרגומו יתרכינה. צ"ל שכן היא הגירסא הישינה. או דצ"ל ותרגומו והיינו שכן ראוי לתרגם וה"ה הרבני מוה' יצחק ישכר ני' מפה שאל שהרי מפורש. שכלב בן יפונה ע"ה כבש הענקים. ואמרתי שאולי נשארו בני ענקים דכ' מעט מעט אגרשנו והוא זכה שבניו לא הותירו וניצולו מבחי' לצנינים כידוע:
וימת כאשר צוה ה' את משה. י"ל עפמ"ש בשל"ה הק' שהמעשה שנגמרא בחסיד אחד שהי' בדעתו בשבת קודש שיגדור הפרצה ועי"ז קנס א"ע ולא גדרה, והי' לו סייעתא דשמיא שעלה לו צלף חד במקום הפרצה וכתב השל"ה שהחסיד הי' גלגול צלפחד והי' אז גמר תיקונו עי"ש. להסמיך זה בפסוק דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. כי מ"ש וימת כאשר צוה ה' את משה הוא כמיותר. אך להנ"ל ירמז גלגול הנ"ל כי כל הרוגי ב"ד שהתוודו ועשו תשובה כיפרה להם מיתתן ומחיצתן גבוה בג"ע ואולי במחיצת קדושים שמתו על קידוש השם שם הוא מחיצתם וכתוב בזוה"ק דמאן דנחית מדרגיה אתקרי מיתה לגביה. וכן הוא בזה שגלגול שלו היה בגדר חות דרגא שהרי כתיב ירד לגנו לערוגת הבושם אל גנת אגוז ירדתי שעוה"ז שנקרא גנת אגוז נגד הרי בשמים דג"ע הוא ירידה. ואחר גלגול הנ"ל שהוא בחי' וימת אז הי' כאשר צוה ה' את משה. דהיינו תקון הדעת טוב בחי' משרבע"ה כנ"ל והיינו תקון מה שפגם במחשבה. וע"י מה שקנס א"ע על מחשבה שהיתה בלבו לגדור פרצתו. הי' תקון והוראה משמים ע"י בחי' הצלף חד כי הי' תקון צלפחד ז"ל אז בשלימות:
גם י"ל רמז הנ"ל ע"ד מחז"ל כי עליך הורגנו כל היום. במחשבת מסירת נפש באמירת בכל נפשך עי"ז נחשבו כצאן טבחה בפועל. וכן הוא במ"ש כאלו על מלאכתך עשוי' בשב"ק גם שיודע שא"א שלא יעשה מלאכה בחול. מ"מ היסח הדעת שבו ע"י אומרו מי יודע אם יחייני הש"י כ"כ עי"ז אפשר לו להיות בגדר כאלו מלאכתו עשויה וכבחינת הצלף חד הנ"ל ומחשבה זו היא כטעם מיתה כמ"ש חייך תלוים לך מנגד ולא תאמין בחייך. שיודע שמקור החיים עם ה' לגבי פרטיות גדרי זמנים וזהו ענין הרוצה שיחיה ימות א"ע שיודע שלא מצדו הוא חי רק על כל מוצא פי הש"י יחיה אדם ועי"ז דבוק במקור החיים שעם הש"י ומחשבה זו כמיתה וזהו וימת דהיינו מחשבת היסח הדעת הנ"ל שהוא כמיתה וע"ז הוא כאשר צוה ה' את משה דהיינו תקון דעת טוב דשמירת שבת"ק במחשבה טובה:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי. הכוונה שלא להביא עצמו לידי נסיון וכבחינת בשר תאוה כמ"ש במק"א בזה שכוונתם היה כדי שיוציאו מכח אל הפועל בחי' עמידתם בנסיון אחר שכבר נטו להצר ההוא ולפי האמיתיות אין זה נ"ר הש"י ויותר יש נ"ר להש"י שלא להביא את עצמו כלל לנסיון וכמשל אב שאינו רוצה שבנו יהיה במקום סכנה וכמ"ש במק"א בזה וזש"א שלא תטו להלב הנוטה לבחינת אחור באמרו שלמען זה יזכור ויעשה כל המצוות כי כשלא יביא את עצמו לידי נסיון לא יהיה נחשב עליו כאלו עשה כל המצוות כיון שלא הגיעו לידו משא"כ ע"י מה שיביא את עצמו לידי נסיון ויפרוש מהחטא הרי בידו שכר על הפרישה והרי הוא מרבה לקיים מצוות הש"י בזה. וזהו בחינת רמז התכלת שדומה לכסה"כ שהוא עולם הבריאה הבחנת המחשבות ואין צריך להוציא לפועל כלל נסיון כיון שמה שבכח אצלינו הוא אצל הש"י כאלו היה כבר בפועל. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' דהיינו שהעיקר הזכרון וקבלה בלב ע"ע לקיים כל המצוות שיגיעו לידו לקיימם ועשיתם אותם הבא בירכם ולא שתביאו את עצמיכם לנסיון למען תזכרו ושתעשו דוקא כל המצוות בפועל כי עי"ז נמשך ג"כ ח"ו בחי' זנות והסרה שלא יעמוד בנסיון לפעמים וסור מרע הוא קודם לבחי' עשה טוב וי"ל ג"כ שהתכלת היה מועט בין הלבן וכבחינת שם הק' ע"ב שפנימיותו משפט וחצוניותו אנפוי נהירין בחינת חסד כמ"ש במק"א ולכך בחינת הלבן מרובה כי עפ"י הרוב אין צריך להעמיד בנסיון בפועל דוקא רק במועט מעמיד הש"י לפעמים בנסיון ומשקל זה הוא ביד אל דעות ולא אתה תביא את עצמך לנסיון: