מחזה לאברהם· רבי אברהם דוד מבוטשאטש
פרשת קרח
ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואח"כ כתיב ואנשים חמישים ומאתים איש וטעם שלא כללם כאחד. אך מצד שטבע העשיר יענה עזות ויוצא לריב מהר שבוטח בעשרו וכן עני אין מעצור לו לפחד ממחלוקת שיש בו אחריות הפסד כיון שאין לו מה להפסיד משא"כ איש ממוצע נמנע ממחלוקת מצד פחד ההפסד ולזה קרח המופלג בעושר כידוע יצא לריב מהר וקם לפני משה וכן דתן ואבירם כתיב בהו כי מתו האנשים ואחז"ל שהוחלטו בעוני לכן הם ג"כ יצאו לריב מהר אך הר"ן איש עמדו מנגד כדי לראות מי יתגבר כי פחדו קצת וכשפתח משרבע"ה בדברים רכים לא היה להם עוד פחד ונכנסו לתגר ואתגלי בהתתייהו מעין זה שמעתי וי"ל שזה שאמרו חז"ל מרבה צדקה מרבה שלום כי עשיר שמבזבז ממון על מחלוקת אין זה כי אם ע"י מה שמקשיח לבו מלהרבות צדקה לעניים שחסר להם הרבה משא"כ מי שחומל על דל ואוהב להרבות צדקה גם אם יהיה עשרו בתכלית ההפלגה אעפ"כ אין לו מקום לבזבז ממונו למחלוקת כיון שאין לו מותריות ותמיד יש להרבות צדקה כי אחר שפרנס עניי עירו יוכל לפרנס עניי מקומות אחרים ואין לזה סוף ולזה מרבה צדקה מרבה שלום היטב:
גם י"ל ויקח קרח. שסבר שיש לו יד לקבל שהוא בכלל ברכה. והרי לא מצא כלי מחזיק ברכה אלא שלום והוא קם לפני משה רבע"ה במחלוקת ואינו בברכה ולס' הארץ ומלואה ולזה בלעתו הארץ. וענין מחלוקת שלו היה שכל העדה שוים בקדושה ובאמת כמו שהפרי עיקר נגד האילן והתוך עיקר נגד שומר הקליפה. כן נבחרים הכהנים ואחריהם הלויים וכן שארי הדרגות. וכן בחי' כהן מורה נבדל ונבחר מהמוניים ולזה היתה הה ראה ע"י צמיחת שקדים על מטה אהרן כה"ג ע"ה שהוא הפרי. ועוד הוראה שכמו ששקדים הקליפה השומר שלהם נאכל עמם כשהם רכים קודם גמר גידולם לשלימות הנאתם ונגמר גידולם ניכר שהחצוניות רק שומר והפנימיות ישבו שלימות הנאה וכן הוא במה שרצה קרח לבלבל הסדר קודם גמר ההוצאה מכח לפועל היכר ההבדל והתועלת לטובה:
בוקר ויודע ה' את אשר לו. י"ל דמרמז עמ"ש בזוהר הק' דבסוף דרייא יתגלון סודות התורה הק' וכידוע מהאריכות שבזה בספ"הק. והרי ידוע שהגאולה נקרא בוקר נגד חשכת הגלות כמ"ש נפשי לה' משומרים לבוקר. וכתב בזוהר הקד' עמ"ש חי ה' שכבי עד הבוקר אם יגאלך טוב וכו' דקאי אגאולה. וכ"כ בזוהר הק' עמ"ש על משכבי בלילות בקשתי דקאי על הגלות שאנו כחולי אהבה על המשכב ועל זה אנו מבקשים להש"י תמיד ומצפים לישועה. והרי אז בהתחלתא דגאולה יותחל להתקיים מ"ש כי מלאה הארץ דעה את ה'. א"כ הרי זה הכוונה בוקר ויודע ה' שיודיע את אשר לו דהיינו השגת חכמת אלהות שהוא מה שנוגע לו וזהו אשר לו. גם י"ל אשר לו קאי אאנשים המיוחדים לעבודת הש"י שלהם משפיע הש"י דעת טוב וכידוע התנאים שכתוב בספר הק' עץ חיים שאחר סור מרע ועשה טוב ובקש שלום פרישות. אז הוא שנפתחים לו שערי השגת סודות התורה הקדושה ולא קודם כידוע שיש ערבובי מחשבות מבלבלים שלא יכנס אשר איננו ראוי. וזה מרומז במ"ש כי אם בתורת ה' חפצו דקאי אסודות התורה הקדושה כמ"ש במקור"ב. ובתורתו יהגה יומם ולילה. דהיינו כל הנוגע למעינו תורת האדם דהיינו תורתו והיה כעץ שתול על פלגי מים כי מים הוא משל לענוה כידוע שכן הוא גדר מים שעוזבים הגבוה ורודפים אחר הנמוך. וזהו ענין בטל רצונך גדר ענוה ויחוד מעשיו לש"ש וע"י זה פריו יתן בעתו. הידוע שסודות תורה הקדושה הוא בחינת פרי כל הפרד"ס שבשבילו הנהגת כל העולמות ויהי' זה בעתו כידוע שצ"ל תחלה מלוי כרסו בבשר ולחם ומים נאמנים דהתורה הק' וגם סור מדע ועשה טוב כנ"ל וז"ש כאן שיודיע הש"י את אשר לו. המיוחד להש"י בענוה לעשות הש"י חטיבה אחת בגדר בטל רצונך מפני רצונו וע"י זה עושהו הש"י חטיבה אחת שיהיו כל שעשועיו עמו ומבטל כל הרצונות. ועי"ז שומרי הפתח לא יעמדו לפניו לעכב וכל רז לא אנס ליה וזה ענין דעת טוב:
וי"ל בזה מ"ש רב לכם כי כל העדה כולם קדושים. שהכוונה שעיקר התרברבות והגדולה הוא גדלות המוחין בהשגת דעת טוב כי דעה טובה קנה מה חסר ובדעת חדרים ימלאו. וענין גדלות המוחין ידוע בכאר"י ז"ל בשרשי ההנהגות וטענו קרח וסייעתו שכל גדלות המוחין והשגה הם לכם ולמה אין אתם מפרסמון סודות תורה הקד' לכל סי כל העדה וכו' ויתפרש כי בלשון אלא דהיינו שאין נכון להטות גדלות המוסין לכם לבד אלא כל העדה כולם קדושים וראויים לאותו איצטלא דדעת סודות התורה פק' כי סוד ה' ליריאיו וכתיב יראו את ה' קדושיו. והנשאר ביראה שלם קדוש יאמר לו. והשיב להם משה רבינו ע"ה כי מ"ש כי מלאה הארץ דעה. א"א עד עת בוקר דגאולה וכנ"ל וזהו בוקר ויודע ה' את אשר לו.
גם י"ל בוקר ויודע ה' עדמ"ש חדשים לבקרים אמונתך:
ועיני בנאמני ארץ לשבת עמדי ורק להם יאות להודיע סוד ה'. משא"כ מי שאינו בגדר אמונים בשלימות א"א להודיעו וכתיב סודו אל עבדיו הנביאים ואין נביאה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר. עשל"ה הקדוש פרשה זו. ועשיר היינו שמח בחלקו שזה שורש הבטחון שהוא פרי אמונה. כמ"ש בריש ספר הקד' אמונה ובטחון להרמב"ן ז"ל שהפרי מעיד על האילן. וכן הבטחון עדות על האמונה:
וכ"ה ענין הנאמנות בין איש לרעהו ע"י שמחה בחלקו ובטחון. וכתיב אם לא תאמינו כי לא תאמנו. ובלי אמונה שלימה חסר האומניות שהיא בחינת חיים. דאומן לה סמא דחיי. וזהו גדר קדושה מה קרוש לעולם קיים. כידוע ולזה כתיב קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים וכו' דהיינו חיים הנצחיים:
גם בוקר ויודע ה' את אשר לו:
הכוונה ע"ד מ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתיך כנ"ל וגדר האמונה היא שלא להאמין בעצמו עד יום מותו כי בכל יום יש לחדש בעצמו הכרת שפלות עצמו ורוב גדלות הש"י ועי"ז מתרבה בחינת האמונה הנכונה וניצל מלהאמין בעצמו ולהעמיד על דעתו. ולזה נתן להם זמן עד לבוקר שאם הם מכלל שומרי אמונה ישובו מטענתם שיחול עליהם חכמה שהרי חכם בעיניו תקות לכסיל ממנו ואי אתה רשאי לומר קבלו דעתי ועי"ז אי אפשר רק שיודיע הש"י את אשר לו כי כל אחד ואחר אינו רשאי לומר קבלו דעתי ונתן להם הבחינה בקטרת גימטריא תרי"ג בחילוף הק' בד' כבכוונות וכל התרי"ג מצוות כלולות באחת וצדיק באמונתו יחיה כידוע ואמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושי גאוה שזהו דגר והפכו מצד הנ"ל כי אמונים מחזיקים בענוה יתירה כנ"ל:
גם י"ל בוקר ויודע. ע"ד מ"ש בשל"ה הק' כאן שהר"ן איש שהיו עם קרח לא נטו מדרך אמונה רק רמות רוחא נקטי להו וסברו שהוא לש"ש ע"ד קנאת סופרים תרבה חכמה. ולא הי' בזה רק גדר רבוי אחר רבוי הראוי שהוא מיעוט. וי"ל שז"ש רב לבם כי כל העדה קדושים. כוונת תיבת כי כאשר והינו שכאשר כל העדה יהיו שווים בגדר לקדוש ה' מכובד אז יהי' רבוי יותר לצד הנכון. אבל באמת לא כן הוא שכאשר כל אפייא שווין הוא רבוי אחר רבוי למעט לאפוקי ע"י ענוה הנכונה יש כל התיקונים נכונים ברבוי לטובה וברכה. ומ"מ מחשבה טובה הש"י מצפה למעשה ומה שהי' צד במחשבתם בגדר קנאת סופרים תרבה חכמה במשקל טוב ונכון לזה מעותדים לתיקונים נכונים. וכדרך מ"ש בשם האר"י ז"ל שמשנת של"ה באלף זה והלאה מתגלגלים מהדור דיעה להתתקן הנה מתתקנים הר"ן איש והם ממונים לראשים ומנהיגים כמו שהיו אז נשיאי עדה וכתוב בשם האר"י ז"ל שגם קרח מעותד לתקון כמו שמרומז בס"ת צדיק כתמר יפרח עוד ינובון בשיבה יפורש עפ"י זה על היישון בהגולה דהיינו סמוך לאור הבוקר דגאולה. וירמז ע"ז גם כח מ"ש והשיב לב אבות על בנים. כי לפני יום ה' הגדול ישובו ויתוקנו גם האבות ע"י בניהם. שעמו שבני קרח לא מתו ועשו תשובה כן על ידיהם יהי' תשובה ותיקון גם לקרח גופיה. ועי"ז יהי' כן גם ברבים זולתם שישובו האבות על בניהם שלא חטאו ומרומז בכאן ביותר על קרח שכמו שחטאו הי' ע"י בניו שהרי פקח הי' וראה לשטות זה רק ע"י מה שראה בנים טובים שלשלת גדולה יוצאת ממנו כן דרך הלכת בו שובי כתיב שע"י בניו יהי' תשובתו ותיקונו כי ברא מזכה אבא כידוע. וז"ש בוקר ויודע ה' את אשר לו בשבילו ולש"ש צד מחשבה טובה ודרך טוב שהי' בכם בזה. זה יתברר מתוך דרכים לא טובים שבכם לעת ביקר הגאולה וכל המעותד לתקון יתוקן אז לטובה:
ואולי ירמז לזה ג"כ מ"ש ויוצא פרח ויצץ ציץ. בדרך צדיק כתמר יפרח להודיע שמעותדים הם לפרוח ולעלות מתוך פי הארץ (וזה יהיה סמוך לקץ הימין וזהו צין גימט' קץ) וי"ל הרמז ויגמול שקדים עפמשחז"ל משל לבגדי מלכות פקח נזדרז והחזירם כשהם מגוהצים ושמח המלך לקראת פקחים ונתטצה לקראת שוטים:
וזהו מ"ש בזוהר הק' פרשת שלח שהנכנסין לתוך חדרי התורה הקדו' בלבא עצלא אינם מצליחים. ואשר הם בגדר לשקוד על דלתותי בזריזות לטובה הם אהובי הש"י והש"י גומל להם חסדים טובים רבים בעת הגאולה. והש"י שמח בהם לטובה:
המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, מעט הוא לשון ענוה כמ"ש בתיב"ע ז"ל ע"פ כי אתם המעט מכל העמים אתון ענוותנין כמ"ש במקו"ר בזה והכונה כאן ע"ד מ"ש בחוה"ל הק' שכל מי שהוסיף לו הש"י איזה מעלה על זולתו צריך להיות בו בכך תוספת עניוות ועבדות להש"י וכמו שאחז"ל השפעתי גדולה לאברהם אע"ה אמר ואנכי עפר ואפר וזש"א שע"י מה שהבדיל הש"י מכל עב"י להקריב אתכם אליו עי"ז צריך להיות בכם ענוה לפני הש"י ולא לרדוף אחר הכבוד:
כי תשתרר עלינו גם השתרר:
אולי י"ל שנזרקה נבואה בפיהם בסגנון ניבאו ולא ידעו מה ניבאו. והיינו ע"ד שאמרו חז"ל עמש"ה כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת בעוה"ז זיכה ומנהיגם לעתיד לבוא וגם אמרו חז"ל עמש"ה לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח וכו' כשפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולדורותיו ואם מגיס דעתו הקב"ה משפילו ומשה רבע"ה רעיא מהימנא ומקור עניוות גדולתו הנהיג עב"י בנחת ומסר נפשו עליהם כמה פעמים וזש"א כי תשתרר עלינו בעוה"ז גם השתרר בעוה"ב היטב:
הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע:
בכלי יקר ובשל"ה הק' כתבו לתרץ מדוע אמר הש"י תחילה על הכל עד שטען משרבע"ה האיש אחד יחטא וכו' ע"ש וי"ל שהוא ע"ד מה שאמרו חז"ל יראה אדם את עצמו כאלו כל העולם חציו זכאי וכו' זכה הכריע כל העולם לזכות וכמ"ש בזה במק"א ואז היה ההכרעה על פיהם. (מצד זה נעשה לפעמים נסים גדולים כשהוא אז זמן ההכרעה דרבים) לכל העולם ומשרבע"ה בתפילתו הכריע כנגדן ונשאר הדבר שקול וצוה הש"י אז מצוה העלו מסביב ועב"י קיימו המצוה כמאמרה ועי"ז הוכרע כל העולם ובפרט כל עב"י לכף זכות ולטובה נכונה:
ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש י"ל טעם עונש קרח בבליעה עפ"י מה שאמרו חז"ל בחולין עמש"ה תולה ארץ על בלימא אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה וקרח החזיק במחלוקת והתנגד לבחי' קיום הארץ כנ"ל ע"כ בלעתו הארץ:
ובדרך זה שמעתי בשם המפורסם בשם טוב מוהרר יצחק ני' בהמ"מ המפורסם בסם טוב מוהרר מיכל ע"ה שלכך נבלעו קרח ועדתו מצד שחלקו על האמת ואמת הושלך ארצה כמחז"ל עמ"ש אמת מארץ תצמח ולזה בלועי דקרח צועקים משה אמת ותורתו אמת כן שמעתי. ולפמ"ש במקום אחר שכן הוא גם כן במדת שלום שאמר אל יברא אדם כשלך בארץ כמ"ש ונתתי שלום בארץ י"ל ג"כ שהי' ירידתם לארץ מצד נטותם משלום. ואולי מדת שלום עשתה למעלה בבחינת אש. ובזה הר"ן איש מקריבי הקטרת נשרפו על שנטו משלום. ומ"מ כיון שלא חלקו כ"כ על אמת כמ"ש במק"א לכן לא נבלעו:
גם י"ל עונש קרח בבליעה מצד שקינא על המלוכה ועל הכהונה והיה זה מצד בחי' אני אמלוך וע"י זה היה השבירה והנפילה כידוע וע"י זה נפל גם הוא אל תוך הארץ ונפל בגיהנם בבחי' מקום נתבצר להם בגיהנם מצד שיצא בעזותו נגד משה רבינו ע"ה ועזות פנים לגיהנם ובושת פנים משה רבינו ע"ה ויסתר משה פניו זכה לגן עדן:
גם י"ל עפ"י מ"ש בשם האר"י ז"ל שקרח היה ניצוך משורש קין. ומשה היה ניצוץ משרש הבל ז"ל ומצד שע"י קין נבלע דם הבל ז"ל בארץ כן עכשיו ע"י משה שהוא הבל נבלע קרח שהוא בחי' קין בפי הארץ.