מחזה לאברהם· רבי אברהם דוד מבוטשאטש
פרשה תשא
כי תשא את ראש בני ישראל וכו' בבחינת מש"ה זקן ונשוא פנים הוא הראש נביא מורה שקר הוא הזנב והיינו כי תשא את ראש בני ישראל בבחי' היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך וקשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש שבמיתת צדיקים כתיב הפלא ופלא שני פלאים ובחינת ותרד פלאים ירידה בלי קומה זקופה והולכים שחוח בלי ראש חבל לספינה שאבדה קברבינוה ואין מנהל לה וצדיק נתפס בעוון הדור וע"י זה ונתנו איש כופר נפשו כאלו הוא הכריע כל העולם כולו לכף חוב והוא הגורם ומפני הרעה שעשה הוא ע"י ההכרעה נאסף הצדיק ובפקוד אותם לשון חסרון כמש"ה ויפקד מקום דוד והיינו בפקוד אותם שהצדיק חסר להם וע"י זה יראה כל אחד ואחד כאלו בשלו נעשתה הרעה הזאת חסרון שלא יוכל להמנות מחצית השקל בשקל הקודש בבחי' שאמרו חז"ל יראה אדם א"ע כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכו' והיינו מחצית השקל ובשקל הקודש שישים עיניו על דרכיו ויפלס מעגליו בההכרעה במאזני שחל הקודש מחצית השקל מחצה משק"ל עה"כ גימ' רי"ד גימ' ירא"ה בשקל הקודש שק"ל גימ' ב"פ יראה דהיינו יראה עלאה יראה תתאה והיינו בשקל הקודש בב' בחי' יראות וכמ"ש בשם האר"י ז"ל גם אחר שזכה למדריגת יראה עלאה אין לעזוב א"ע ג"כ מיראת הפשוטה יראת העונש והעיקר הכל הוא רק בשקל הקודש לנכון היטב.
ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו. הכוונה מצד מה שאחז"ל שמשה רבע"ה בירר יום מנוחה לעב"י מעבודתם במצרים והיה יום הנייחא בשבת"ק וכמו שמיוסד כן בהושענא דשבת"ק חכמו לבור יום שביעי לנופש. וזהו ישמח משה במתנת חלקו כי הוא כיון בחכמתו לבור יום נייחא בשבת"ק. וזש"א ואתה דבר אתה שבררת שבת"ק מתחלה מצד מנוחת הגוף מעבודת פרך בלי כוונה לש"ש כלל. דבר אך את שבתותי תשמורו שיהיה השמירה רק לש"ש מצד מצותי. כי אז כבר נתפרק השיעבוד והעבודה מעל עב"י לדעת כי אני ה' מקדשכם שהיום היא יום מנוחה וקדושה:
גם י"ל ואתה דבר. כי לפי מ"ש רש"י ז"ל היה זה אחר יוה"כ. ומדויק בזה מה שלא הזכיר זכרון שבת"ק כאן רק שמירה שמור ולא הזכיר זכור כמ"ש בלוחות שניות שמור וזש"א אך תשמורו כיון שלא זכיתם לקיום לוחות ראשונות שבהם כ' גם זכור עכ"פ תשמרו לקיים לוחות שניות שכתיב בהם שמור לבד. וי"ל מצד שמשה רבע"ה שבר הלוחות שגם שהסכים הש"י בזה מ"מ הוא היה השובר:
וזש"א ואתה דבר אך את שבתותי תשמורו כיון ששברת הלוחות שבהם כתיב זכור:
גי"ל מצד שמשה רבע"ה ע"י תפלתו לא היה כליה ח"ו אחר העגל והשומר שבת כהלכתו מכופר לו על ע"א כדור אנוש ולזה היה מוטל עליו לזרז על שמירת שבת"ק כדי שיהי' קיום לעב"י שהצילם משה רבע"ה בתפלתו ותפלה עושה מחצה. דהיינו שבת"ק תשובה מאהבה כמ"ש במקו"ר.
גי"ל שהכוונה כמו שאחז"ל אך את שבתותי אך למעט פיקוח נפש מוטב לחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וזה היה ג"כ כוונת משה רבע"ה ששבר הלוחות גם שמחק שמות קדושים מכתב אלקים או הורידן מקדושתן מכפי שהיו בשלימותן. מ"מ עשה כן בדרך מחיקת שם קדוש כדי לעשות שלום בין איש לאשתו וכך כאן נעשה שלום לעב"י ע"י שבירת הלוחות משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא חל עדיין בהחלט מצוות לא יהיה לך וכו' וכדומה שארי כוונות שהיה למשה רבע"ה בזה בשבירתו אז הלוחות לטובת עב"י שזה ענין חילול שבת אחד כדי לשמור שבתות הרבה:
וזש"א ואתה דבר אך את שבתותי תשמורו:
כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. י"ל וינפש שהוא לשון נפישותא. והכוונה כי תחלת הבריאה הייתה בבחי' צמצום. וע"י שבת קודש מקור הברכה. חסד ה' מלאה הארץ בבחי' התפשטות ורבוי. ולזה זוכים לנחלה בלי מצרים שהיא בחי' ענני במרחב יה בהתפשטות הברכה לבלי די ולבלי גבול כלל רק בסגנון כל יכולתו דהש"י שבידו לגדל ולחזק לכל. וזהו ע"י עונג שבת קודש נחלה בלי מצרים וע"י נייחא דשבת"ק כל נייחא מסטרא דקדושה בחי' יו"ד עילאה. ושבת קודש הוא בחי' יוד עילאה חכמה וחכמה ראש קו חסד רבוי.
שוב מחרון אפיך והנחם על הרעה לעמיך. י"ל ע"ד מש"ה כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת שהכוונה שמתחילה נבנית הבית המקדש כדי לשפוך חמתו על הבנין כידוע וא"כ נקרא הבנין בצד מה אפו וע"י חרון שעל האף דהיינו חימה שעל העצים ישוב לרחם לעב"י. וכן והנחם על הרעה שע"י מה שהיא רק רע לעב"י דהיינו חסרון ביהמ"ק ההר הטוב שניתן לטובים שכשנחסר יש בזה רע רק בעיני עב"י עמך. ולא בעיני זולתם. ועי"ז ג"כ תנחם ותשוב לרצות עב"י ולרחם עליהם ולשוש לטוב להם
ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות ביד שמעתי בשם המגיד מוהר"ם ז"ל שקשה כיון שלבסוף שבר הלוחות מתחלה מאי קסבר שהורידם. אך הנה משה רבינו ע"ה היה שורש של כל ישראל ועי"ז היו כולם מדובקים בהש"י. ויש עובד מאהבה ויש עובד מיראה והם שני הפכים:
והעובד משניהם כאחד עבודתו חוץ לטבע וכל אחד מושך על עצמו דבוקות כפי מדת עבודתו. וישראל אז היה עבודתם חוץ לטבע לכך הורידו הקב"ה על הר סיני שהוא חוץ והורידו התורה לארץ שהוא קדומה אלפיים שנה בשביל קבלת ישראל נבראה ואח"כ העולמות שהוא ג"כ חוץ לטבע ע"י עבודתם אז חוץ לטבע. וכיון שנפרדו ישראל מגדולת דביקותם ומשה עדיין היה דבוק לכך הוריד עמו הלוחות כי אח"כ לא יוכל עוד שוב לעשות חוץ לטבע כיון שנתקלקל השורש של העבודה וכיון שהוריד נעשה טבע כמשל הזכוכות הנעשה מגוש העפר שע"י הרגל נעשה טבע אף שהוא חוץ לטבע וכן דבר זה נצחי ע"י צדיקי הדור נעשה החכמה והחסידות שהוא חוץ לטבע בבחי' אין חומר כחסידות בתחילתה) טבעי שיוכלו לקבל בעלי הטבע היטב:
וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם:
אולי י"ל ב' חורבנות נגד ב' הלוחות שנשברו (וב' הלוחות מרמזים א' למצוות שבינינו למקום וא' מצוות שבינינו לבריות) וב' משיחין ב' תיקונים היטב:
והביטו אחרי משה. י"ל ע"ד שאמרו חז"ל אחר סמוך אחרי מופלג והיינו שהביטו רחוק והלאה ממשה רבע"ה כי אחר החטא לא היו יכולין להסתכל בפני משה רבע"ה וכ' ויראו מגשת אליו משא"כ מרחוק היו מביטין בו והיינו אחרי משה רחוק והלאה היו מביטין בו ולא מקרוב מצד שהיו יראים לגשת אליו גם בחי' אחרי משה בבחי' דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלו היה יכולין להסתכל בפניו היה יותר טוב:
ומשרתו יהושיע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל:
לכאורה תיבת ימוש הוא עתיד וכמש"ה לא ימיש ספר התורה מפיך והול"ל לא מש מתוך האהל וי"ל שהכוונה בבחי' מ"ש רש"י ז"ל גבי אז ישיר משה וכו' שעלה בלבו לעשות כן וכבר נחשב כאלו עשה כן עי"ש שהיו"ד ע"ש המחשבה הוא כידוע וכן הוא כאן שיהושיע ז"ל היה עבד נאמן כ"כ ובמורא רבו רבן של כל עב"י והיה דבוק וקשור באהל ומחשבתו ניכרת מתוך, מעשיו שלא ימיש תמיד מאהל רבו בשמירה מעולה וע"י זה נכתב כן בתוה"ק בדרך עתיד מחשבתו הטובה אשר חשב ובבחי' חשב אדם לעשות מצוה כאלו עשאה ובוחן לבבות ויודע מחשבות ה' מחשבה טובה מצרפה למעשה היטב:
ובדרך רמז ופטפטיא דאורייתא י"ל נער לא ימוש שכן צ"ל תמיד בנערי עב"י שלא ימישו תמיד מאהלי תורה ותפלה קשור ודבוק באהלי תוה"ק כיתד בל תמוט ולא לילך פעם בחוץ ופעם ברחובות לטייל ארוכות וקצרות בגנות ופרדסים ושתים רעות עושים בביטול תוה"ק ולדבר דברי רוח אין קץ הבל הבלים מה שצ"ל רק ביראת ה' כל היום והליכה לביהמ"ד הק' ולמקום חכמים עכ"פ יש שכר הליכה בידו גם באינו לומד וניצול עכ"פ משמוע דברים האסורים על אוזן שומעת ולהביט בדברים אשר הלב מחמדתן וממילא אח"כ מצוה גוררת שיקנא לבו בטובים וקנאת סופרים תרבה חכמה בעב"י היטב ויקוים ומלאה הארץ דעה את ה'.
וייראו מגשת אליו:
הכוונה ע"ד מה שאמרו חז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתי היא שהכוונה לגבי משה היינו מי שנתקרב לגבי משה. עי"ז היה נקל להשיג מדריגת יראה ומילתא זוטרתי היא ע"י ההתקרבות למשה רבע"ה. וזהו וייראו ע"י מגשת אליו השיגו יראה. וגם כפשוטו שהרי מיראה פשוטה מתעוררים ליראת הש"י כמ"ש במק"א מה ששמעתי מן מו"ר הרב מוה' משה יודא ליב ז"ל עמש"ה שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי. ועי"ז ע"י שמיעת יתרו ז"ל התגלות גבורות הש"י נתעורר ליראה והלך אל משה רבע"ה לזכות ליראה נכונה היטב: