מחזה לאברהם· רבי אברהם דוד מבוטשאטש
ספר שמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב הכוונה מצד שמסתמא כעתה כן אז היה לשונות עלגים לכנות שמות עב"י בשנויים רבים וחניכות ושמות של המשפחה:
כמו שהיא עתה בגלות הארוך הזה ע"י הפיזור בין אוה"ע. וגם בימי בית שני מצינו כנויים רבים. ואף שאמרו חז"ל שבמצרים לא שינו שמם. י"ל כל ששם העיקר לא נעקר אין קפידא ע"י מה שיש ג"כ כנוים בשמות שונות:
כי כולם טפלים ושם החודש העיקרי ובתר רישא. גופא וכל תשמות נגררים להצטרף רק לטובה לשם ה"ק וע"ד מש"ה מפעלות הייה אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות וכו' כמשאחז"ל הוה מה"ר שכל עניני רבוי שמות יכרעו ויצטרפו רק לטובה וכן הוא שם יעקב דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל ואחז"ל לא שיעקר שם יעקב לגמרי. רק שמות שיהיה טפיל לשם ישראל וזש"ה שמות בני ישראל הבאים את יעקב שגם בגלות לא נשתנה שם ישראל וכל הכנויים את יעקב באו להורות הטיפול לשם ישראל.
שמות בני ישראל תנאים ר"ת שבי"ה כבבעת"ט ז"ל ועכ"ז נקראו הבאים אשר סגנון לשון הבאים ה א המקרר אל עצמו כידוע מענין הולכה והבאה ואמר שלכך נקרא זה הבאה את עצמו. גם שהוא גלות:
מ"מ את יעקב איש וביתו בא שהרי נחלת יעקב הוא בלי חצרים:
ופרצת ימה וקדמה וכו' ותחת כל השמים שייך לו ולא א"י הק' לבי. וא"כ בכל מקום שהלך שם היה ביתו עמו. והיה שייך אל עצמו ולזה באו שהיו בגדר הבאה אל עצמם מצד שהכל שייך לו ולהם לטובה.
הבאים מצרימה את יעקב. לכאורה הבאים הוא וי"ל שהכוונה הבאים תמיד דהיינו שלא ירדו ע"מ, להשתקע שם, רק בכל יום היו כבאים שם מחדש והיה זה ע"י שבאים עם יעקב שמפורש בו בתוה"ק שלא ירד ע"מ להשתקע וכמו שאמר בסדר ההגדה ועי"ז היו בבחי' ישראל לשון שררות כי לא נשתקעו במצרים שנקרא בית עבדים וגם כשהיו במצרים היו בבחי' שם טוב ההולך מסוף העולם לסופו כמו שאחז"ל. ובפרט מצד שעב"י עיניהם ולבם כל הימים אל מקום שער השמים ביהמ"ק שכ"ה בתפלותינו כמשאחז"ל ובית עבדים של מצרים הוא ניגוד לעמוד עבדות הש"י שבכלל תפילה. אך עב"י לא נשתקעו שם מתחילתם:
ושם יעקב אע"ה הדבוק בשם הש"י כמו שאחז"ל ויקרא לו אל וכו' כוחו גורם שלא יפרדו עב"י ממקום שנקרא שם שם ה' שהיא ביהמ"ק וכמפורש בפסוק ולזה כתיב שמות בני ישראל ע"ד מ"ש ושמינו קראת בשמך ולא היה להם בחי ירידה למצרים. רק בחי' בא אל אחר מהמקומות השייכים לו היטב:
גי"ל ואלה שמות וכו' כי ישראל הוא לשון שררות בחי' גאוה. ויעקב הוא בחי' עניוות י' עקב כידוע וז"ש שמות בני ישראל הבאים מצרימה שביאתם למצרים היה בבחי' ישראל שררות כנ"ל כי המצרים נקראים רהב:
ונגד גיאים אי אפשר להתנהג בעניוות והש"י ג"כ מתגאה על גיאים כמ"ש בת"א ז"ל על כי גאה גאה את י' עקב איש וביתו באו דהיינו בביתם בינם לבין עצמם היו בבחי' ענוה י' עקב:
ולא היו ח"ו בית גיאים וכו' רק לא כן ביתם עם אל. והיה איש וביתו בבחי' י' עקב כנ"ל וכתיב יפאר ענווים בישועה והיינו ישראל אשר בך אתפאר ע"י עניוות וענווים ירשו ארץ דהיינו א"י הק' ארץ החיים והתענגו על רוב שלום ונהפך הנגע של מצרים לעב"י לעונג כמ"ש במקו"ר והוכנו מאז לישועת עולמים. ולכולם בשם יקרא מונה מספר וכו' מעודד ענווים ה' וזהו בחי' עקב הקטן ע"ד כי קטן יעקב וכו' מאור הקטן פעמים נגלה ופעמים מכוסה שלכך בגלות היה כסוי והסתתרות וע"י בחי' ענוה יש ישועה להושיע כל ענוי ארץ ופאר ענווים בישועה ועי"ז קדם הכנת ישועה.
גי"ל את יעקב:
שהובטח בשמירה ושמרתיך בכל אשר תלך גם את יעקב יושב אוהלים כן עשו א"ע טפילים בגלות ליושבי אוהלי תוה"ק:
גם את יעקב בחי' נורא שהש"י לבדו ביראה נעבוד ולא חל עליהם מה שבחו"ל כאלו לך עבוד וכו' ויעקב בחר לו י"ה דחילו ורחימו היטב. גם את יעקב שנקרא בן למקום. ואין ראוי ליסרם כי שבנו לגיו חסר לב לב שבדברים לא יווסר עבד. גם את יעקב שמלומד בנסים נתת ליראך נס להתנוסס מפני קושט. גם את יעקב שניתנו לו הברכות. גם את יעקב שהיה ראובן ז"ל ראשית אונו. וע"י פרקליט שקנה בזה ניצול יוסף הצע"ה שנראית לי דיוקנו כידוע ולזה לא חל עליהם בחי' מצרים ערות הארץ ולא נתערבו בבני חם והיו גן נעול. וכמו שיעקב אע"ה היה שומר נאמן כן שמרו כר מצוות בגלות. גם את יעקב שמיוחד לו בחי' קול כמש"ה הקול קול יעקב. וגם שבגלות דיבורא בגלותא מ"מ היה הקדמת רפואה שהיה שייך להם בחי' קול ועי"ז ויזעקו ותעל שוועתם:
וכח עב"י בפה היה אז בהם ג"כ היטב:
גם ירמז שמות בני ישראל ע"ד משאחז"ל שיעקב אבינו ע"ה ראה ששים רבוא תולדותיו כי כל אחד ואחד נשא נשים רבות ור"ת ישראל יש ששים רבוא אנשים לישראל וכולם באו את יעקב שעל ידי שראה אותם בחייו נכללו עמו לאחדים ביותר והיה יציאתם מעוה"ז כביאת שמש בחי' יעאב אע"ה ובפרט שראוהו בחייו כמו שאמרו חז"ל בחגיגה הרואה ת"ח במיתתן לא יראה השחת הרואה בחייו לא כ"ש ומספר זה הוא מבחי' ו' מאות אלפים והוא"ו היא צינור החיים כמ"ש בזוה"ק שאות ו' הוא אילנא דחיי והוא כח יעקב אע"ה כידוע:
גם ירמז איש וביתו. בבחינת שבת אחים יחד בבחי' שלום בית וכינוס לצדיקים יפה להם וכו' והוא בבחי' ורב שלום בונייך ובבחי' יבינו אל פעולות ה' יבנם ולא יהרסם. והבנה טובה גורמת שלום ורחמים גוברים כמש"ה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנהו עושהו. משא"כ ע"י הבנה טובה כמ"ש במק"א:
והבנת דבר מתוך דבר גורם לידע שהש"י בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית ואלקים עשה כדי שיראו מלפניו בבושה ועי"ז יש שלום בבחי' ירושלים יראה שלם. ובבחי' אין מחסור ליראיו רק שלימיות ובבחי' כאשר יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים. לזה כתיב איש ובית:
גם ירמז את יעקב. ששמו מורה סילוק בחי' שש בשם ב' של מ"ב כבכוונת קר"ש עיי"ש ולזה גם מצרים לא ירעו ולא ישחיתו גם היה להם לטובה מה שבאו לשם בדרך משאחז"ל שט' בתרי אומי לא ומכוון לזה בחי' שמות בני ישראל בבחינת שמי עם י"ה שס"ה עם יו"כ דלית רשו לשטוני:
גי"ל ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה:
מצד שי"ב שבטי י"ה הם עצמיות י"ב גבולי עולם. י"ב פשוטות שבספר יצי"הק וכשעם ב"י בשלו בא"י הק' תובב"א פתוחים שערי הנבואה. והרי הי"ב פשוטות מתפרטות בעב"י בדרך טוב ומעולה יסודותם בהררי קודש ה שיחה היא דברי נבואה הק' ו הרהור הם השגות עליונות במראות הנבואה ז הליכה ע"ד בקודש דרכיך ח ראיה הצפיה במראה הנבואה ובמרכבה:
ט שמיעה נבואיית בת קול ע"ד ואזניך תשמענה דבר מאחריך י עשייה דקרבנות הק' את הכבש האחד תעשה. כ ל כל בניך למודי ה' בימי חזקיהו המלך עליו השלום שלא היה עם הארץ וכולם היו בקיאים בטהרות החמורות כמו שאמרו חז"ל נ ריח ניחוח וקטורת ס שינה לא לן אדם וחטא בידו ועי"ז היה מתוקה שנת העובד ונפשותיהם עלו בהר ה' בלי עכוב ולמ"ו. תוה"ק במתיבתא עלאה ע רוגז של יצ"ט על יצה"ר להפוך הכל לטוב ושם מקום תגבורת הטוב בדרך ארץ טובה צ לעיטה בטהרה ולא לחמם טמא בגוים ק שחוק שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אך בגולה סתימת החזון וגם נביאייך לא מצאו חזון וכל הי"ב פשוטות הם נוטות לחות דרגא ע"ד מה ששמעתי בשם הרב המפורסים בש"ט הגאב"ד ד"ק נ"ש יצו מו"ה ש' שמעלקא עצביהם כסף וזהב ע"י עצבות לבצע עי"ז עינים להם ולא יראו שהחושים אין להם נטיה לעלייה כאשר ראוי לעצמיות הכרח"י מעין זה שמעתי וי"ל בדרך זה בשאר מקומות ג"כ וזהו ענין הגלות ולזה מנה שמותיהם ה"ק שהם עצם הי"ב גבולי עולם וזהו וימת דמאן דנחית מדרגיה אתקרי מיתה לגביה והיינו ענין הירידה בהי"ב פשוטים הנ"ל ע"י הגלות וכל זה נמשך ע"י שיוסף הצע"ה היה במצרים שהוא נגד בחי' צ' לעיטה והיינו ע"י חטא עץ הדעת ועי"ז ויקם מלך חדש מלך גימ' ל' בדרך אשר לא ידע את יוסף בצדקותו שהוא תקון הלעיטה דכה עוה"ז להחיותם והותחל התיקון ע"י משה רבע"ה שנולד כי טוב בדעת טוב לבד הממשיך חיים טובים:
ותמלא הארץ אותם י"ל דהיינו ע"ד חסד ה' מלאה הארץ וכמ"ש במק"א על מש"ה חסד ואמת נפגשו שיושבי אהלי תוה"ק הם הדביקים במדת אמת ובחינת זבולון הם עולם חסד יבנה וע"ד גומל נפשו איש חסיד ומתווך ביניהם צדק ושלום ע"ד בקשהו במקומך ורדפהו לשלום חוץ למקומך ולזה נוטים לגדר זבולון גם את שסיפק בידם להיות פרושים מבריות עכ"ז מדברים שלום לבריות וכן מצד צדק יש מיצוע כי בעי לאמצויי נפשיה לגבי הג"ח כידוע ובדרך מ"ש מלכה ושרה בגוים אין תורה שטרדת הגלות גורם מיעוט העסק בתוה"ק לזה היינו בגלות מצרים בגדר חסד שהוא מלוי הארץ לכן אמר ותמלא הארץ אותם וזהו וימת כי מאן דנחית מדרגיה אתקרי מיתה לגביה וזה ענין חות דרגא מהדביקות בלימוד תוה"ק כי טוב לטרדא בעסקי עוה"ז וכמ"ש בספה"ק כתש"ט על מה שאחז"ל האור כי טוב זה מעשיהם של צדיקים והיה אתחלתא דגאולה בדרך תעבדון את אלקים על ההר הזה שהוא התוה"ק שנקבע אז בעב"י שפע לימוד תוה"ק בכל הדורות לטובה.
וימררו את חייהם בעבודה קשה:
מה שכתב בזוה"ק וימררו את חייהם בעבודה קשה קל וחומר איסור והיתר מסטרא דעץ הדעת טוב ורע המכוון הוא רק כפי שכתבו האר"י זצוקללה"ה ותלמידיו הנאמנים זצללה"ה בכתביהם הנאמנים בין כל עב"י כל דורות שאחריו שבלימוד קבלה יש אחיזה יותר עליונה והעלאת הנרנח"י במעלות גדולות אך ע"י מע"ט דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ודקדוקיהן וקיום. כל דברי חז"ל יש עליות ותיקונים שאין למעלה מהם בשום אופן וידוע כמה נשתוקק משרבע"ה ליכנס לארץ בשביל קיום המצות גם שהיה בוודאי אצלו מיעוט דביקותו והשגתו בהיותו בדרך מבהיותו בביתו בהשקט כמשאחז"ל גם בעלייתו במ' יום שהיה לומד רכות מעומד וקשות מיושב הרי להדיא שהיה קושי ההשגה והדביקות עפ"י תנועות הגוף ועכ"ז אמר אעברה נא כדי לקיים מצוות הש"י שאין שלימות עליון מזה בשום אופן בעולם כלל וגם הלימוד שהוא למעשה או לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם במה שאינו מצוי כ"כ וכ"ש מי שמיוחד להוראה שלימודו הוא בכלל הוראה (מעשה) כדקיי"ל לענין שתיית יין. פשוט שאין שלימות למעלה מזה כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואוצר של יראת חטא:
ובושה מלפניו תמיד רק שעניני הלימודים שאינם נוגעים למעשה מחמת שמציאותם רחוק. עליהם נאמר שלימוד סתרי תורה כשהוא ראוי. וא"צ להרחיק א"ע כפי התנאים המבוארים בעץ חיים ה"ק זה עולה על גבי לימוד הנ"ל הרבה מעלות טובות ויש להש"י כ"ר יותר מזה והפרקליטין המתהוים מזה. הם יותר מעולים בכח ובעלייה.
ובבחינה זו אמרו חז"ל דבר קטן הוויות דאביי ורבא דהיינו אותם שלא נכתבו בש"ס ה"ק לשיצא מהם דין ותועלת הוראה למעשה כ"כ כ"א במציאות רחוק בכמה דורות. או מעט וכל דור. ויש גם אצלינו דין קדימה ללמוד סתרי תורה כשהורשה כנ"ל קודם לימוד מה שאינו מצוי להוראה כ"כ. ואצ"ל פלפול דלחדודי כשאין ממנו תועלת כ"כ לפי הצוותא, ואין צ"ל פלפול רחוק מאמת שיש למעט בזה לגמרי כמ"ש בשל"ה ה"ק ובהקדמת פ"י הרמב"ם לסדר נשים ושאר הרבה ספה"ק ומצד זה נאמר שזה בגדר טוב ורע מצד חשש ניגוד האמת:
שעם היות שהועד מהמגיד של רשכב"ה עמוד העולם הב"י זצללה"ה שהש"י היה נהנה גם ממה שלא היה האמת:
כיון שכוונתו היה לחדודי. ולהוציא עי"ז האמת לאורה:
עכ"ז הרי יש הדרגות בבחי' הנ"ר של הש"י וכן הוא הרבה הדרגות במה דחדי קוב"ה בפולפולא והמגיד לא היה רק מעולם היצירה כידוע והיה בו תערובות ובהלימוד לפשפש בגנזא דתוה"ק כברא דמפשפש בגונזוי דאבוהי יוצא לאור בחינת התגלות האהבה ויראה שבלעדם אין עלייה כ"כ וכפי הדרגות הוצאות הגנזים דתוה"ק לאור במה שיותר כולל ויותר נוגע לשרשי הדת ולסבוב התיקונים והסדרים הנכונים האמיתיים ועליית הלימוד היא וזה פשוט ואין צריך להאריך בזה כי הוא פשוט בשכל אנושי ומכש"כ להיודעים קצת מאמתית סדרי השתלשלות העולמות והנהגות והדרכים של סיבוב המציאות:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. י"ל בדרך רמז ע"פ מ"ש במק"א בשם הרב מוהר"ר משה יודא ליב ז"ל השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתיך דרך רמז שלוי מורה דביקות לשון לויה וצוותא והיינו שלא לעזוב את עצמו מהדביקות ע"י אדמתיך בחי' ארציות ע"כ וכן י"ל בזה ע"ד משאחז"ל במקום אחד וכי אפשר להדבק בשכינה הלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו ובמקום אחר אחז"ל אלא הדבק בת"ח וכו' והיינו מצד שהטרודים בעניני עוה"ז ושאינם חכמי לב אי אפשר להם במדות הש"י ה"ק רק ע"י דביקותם בת"ח שהם דבקים במדות ה"ק ומ"מ גם החכמים שייך בהם ואל בינתך אל תשען ואל תאמין בעצמך ועי"ז הם דבקים בהחכמים שבדור והיינו רמז וילך איש מבית לוי מעיקר דביקות שהיה בו במדות ה"ק ויקח את בת לוי תולדה של הדביקות דהיינו שמקיים מצוות דביקות ע"י דביקות בת"ח שהם דבקים במדות ה"ק והוא ג"כ בכלל חות דרגא ונסיב שוב שמעתי שמעין זה כתב בספה"ק אור המאיר ז"ל:
וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה יש לפרש ע"ד ששמעתי מהרב הגדול החסיד המפורסים בש"ט מוהר"ר משה יודא ליב ע"ה מ"כ בק' סאסוב יצ"ו כמדומה בשם העולם עבדים משלו בנו פורק אין מידם שהכוונה כי לב מלכים ושרים ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו משא"כ שפלים ונבזים מעין זה שמעתי ואז בלא מלך גברה האנחה בעב"י מטעם הנ"ל ותעל שועתם אל האלהים שמורה סבת הסיבות כידוע ומ"מ הכל בידו כחומר ביד היוצר היטב:
וינהג את הצאן אחר המדבר:
בזוה"ק כ' שהרועה צ"ל מבין האיך להנהיג את הצאן וע"י זה מוכן לקבל ע"ע עומ"ש עיי"ש וי"ל דהיינו רמז וינהג הצאן אחר המדבר ע"ד שאמרו חז"ל וממדבר מתנה העושה א"ע כמדבר הפקר לגבי לימוד התוה"ק דהיינו שמלמד בחנם לכל הרוצה ללמוד שהרי המלמד צריך להקטין א"ע נגד הלמד ובבחי' ולא הקפדן מלמד ומה אם במלך כתיב אם אתה עבד לעם הזה ק"ו הבא להכניס בלבות של זולתו מה שהוא נגד טבעם הפשוט שהוא צ"ל בקטנות נגדם גם מצד שידוע שמתלמודים יותר מחבירים ורבותים ולזה ע"י מה שמראה א"ע בפני תלמידו כאלו הוא לומד ממנו ואדם מתגאה בטבעו סובר התלמיד שבצד מה רבו כתלמידו וע"י זה למד ממנו ביותר בחשק גדול ומצד להקטין א"ע לפני תלמידו הר"ז בגדר משים א"ע כמדבר שהוא הפקר לדוש עליו והיינו הנהגת הצאן אחר המדבר אחר שהיה בו בחי' שימת א"ע כמדבר אז הנהיג צאן אדם ומשה רבע"ה רעיא מהימנא היה בו עוד מעלה שהיה בבחי' מה בבחי' ואנחנו מה שהוא מדריגה היותר עליונה כידוע ועניו מכל האדם היטב:
גם מדבר הוא משל על שאין מגמתו לעשות לו שום פרי הנאה מזה רק זה כל פרי הסר חטאתו בסור מרע ועשה טוב ומה שיש מצוה בהלימוד זה כל פריו ואינו מצפה לגדל לו פירות שכר הכאה והיינו כמדבר שאינו עושה פירות רק כדי להגדיל תורה ולזכות את הרבים והיינו מש"ה ויעלו בנגב ויבוא עד חברון דהיינו מה שהתורה הק' לש"ש מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים והוא בחי' עליות ולימוד לש"ש הוא נקרא נגב כמו שאחז"ל כי ארץ הנגב נתתני שמנוגב מטוב עוה"ז והיינו לימוד לשם שמים שלא משום שכר כלל וכנ"ל:
ראה ראיתי את עני עמי וכו' דהיינו שכוונת הש"י היה שמן קושי השיעבוד עכ"פ יצילם תיכף ולא להוציאם תיכף ממצרים ומה שיתאחר יציאת מצרים לא יהיה קפידא בזה כיון שיהיה עי"ז סמיכת גאולה לכניסת א"י הק' כי הט' שנה שהיה האיחור במדבר עד ששלם עון האמורי אם היה העיכוב בהם בלי שיעבוד גם בתוך ארץ מצרים לא היה צער גדול בזה וזש"א ראה ראיתי את עני עמי דהיינו קושי השיעבוד כמ"ש לעיל במק"א וארד להצילו מן השיעבוד עכ"פ ולא להוציא תיכף ממצרים רק ולהעלותו מהארץ ההוא אל ארץ זבת וכו' דהיינו בתכיפה לגאולה כניסת א"י הק' אל מקום הכנעני שאין חשש שיחריבו האומות את א"י הק' כמו שעשו בקרי"ס עד שע"י המ' שנה שעיכבו במדבר נתמלאה א"י הק' מחורבנה כידוע וכשלא יהיה שהיו במדבר יהיה חשש החרבת א"י הק' ביציאת מצרים כי לא יפלא מהש"י כל דבר וגם מיכף ליציאת מצרים היה אפשר להעלותם כנ"ל אך עתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי בהנוגע לחפיצי שמים להנצל ממש"ה וירעו אותנו המצרים שעשו אותם רעים וחטאים ח"ו ועי"ז יותר טוב להקדים יציאת מצרים וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם שכמו שהם ממהרים את הלחץ כן ראוי למהר יציאת מצרים ועתה לך ואשלחך וכו' והוצא את עמי ממצרים תיכף עכשיו בלי איחור וכן כתבתי במק"א לפרש מי כמוכה באלים באלמים שותק לפי שעה ומ"מ ממהר על כבוד עם ב"י וזש"א והוצא את עמ"י עב"י תיכף עכשיו בלי איחור יהיה יציאת מצרים בשמחה תצאון:
הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וכו' לכאורה קשה שכיון שאמר לו הש"י ושמעו לקולך היאך השיב משרבע"ה ולא ישמעו בקולי והיה אפשר לתרץ שדבר הש"י ושמעו לקוליך קאי אזקני עב"י לבד ולא ישמעו בקולי קאי אכל עב"י חוץ הזקנים אך אין זה מספיק שמסתמא לא יהיו כל עב"י חכמים בעיניהם לגד זקינהם וי"ל מצד שתיבת שמיעה הוראתו בלשון שקודה שמיעה לגד חרשות באוזן ושמיעה לשון הבנה ושמיעה לשון קבלת דברים בלב ורצון והצייתנות להם כידוע ובדרשות הר"י אבן שועב ז"ל כתוב בזה באריכות וכן בשארי ספה"ק וא"כ יש מקום לפרש מאמר ושמעו לקוליך שעכ"פ לא יאטמו אזניהם משמוע או שיבינו החכמות פרד"ס שיש בדברי הש"י ועכ"ז אינו מוכרע שיכנסו בלבם לרצון ולזה אמר ולא ישמעו בקולי שיהרהרו בלבם לאמר לא נראה אליך ה' ואולי כתוב תירוץ זה בספה"ק:
כי כבד פה וכבד לשון אנכי. י"ל שלכך היה משה רבינו ע"ה כבד פה מצד שהוא היה הכובש לפרעה ופרעה הוא פה רע ומשה רבינו ע"ה שנולד כולו טוב היה כובשו ומצד יצירה שטוב ורע בערבוביא שלא נתקן עדיין לזה היה משה כבד פה עד מתן תורה הק' שאז הורד התורה הק' לעוה"ז שהיא תגבורות הטוב שאין טוב אלא תורה הק' ואז סר ממשה רבינו ע"ה כבדות הפה. ולזה פרעה הרשע אמר רעה נגד פניכם ובנה רעמס"ס ופיתו"ם בברי' שור תם שעסקיו רעים. וע"י מצית פסח שהוא פה סח גימ' חיים ומילה שנתהפך הוראת דם הכוכב לחיים טובים וע"י טלה הפסח נכבש ממילא מזל שור תם הנ"ל שהוא ב' דטלה אז גבר בחי' דיבור דטוב ומרכבות פרעה הונהגו בכבידות ואז ישיר משה רבינו ע"ה ועם בני ישראל השירה בשוה בלי כבידות:
ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך אין ועתה אלא תשובה כמו שאמרו חז"ל והכוונה שע"י מה שעב"י מעותדים לתשובה נכונה מאהבה הרי יתהפכו הפגמים שבלשון לבחינת אנכי רמ"ח מ"ע כידוע והש"י מושיע לעב"י עפ"י מע"ט המעותדים לבוא מהם כמ"ש בזה במקו"ר והרי סוף יהיה הכל נשמע וע"י תשובה יתוקן כל פגמי הדיבור דעב"י לזכיות:
בני בכורי ישראל הכוונה שאמר כן כדי להוציאם תיכף מהשיעבוד. כי אין עב"י בכלל מ"ש בדברים לא יווסר עבד. רק הם בגדר בנים להש"י ותחת גערה במבין מהכות כסיל מאה ואין ראוי להטיל עליהם שיעבוד גם עבור עונותיהם. ופרעה הרשע הכביד עול השיעבוד עי"ז. ועי"ז ניכר למפרע שלא היה כוונתו לש"ש במה ששיעבוד בני ישראל כדי להציל מעוון ולזה נענש. ואולי זה סמיכת הפרשה ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שכיון שנתפרסם שעם ב"י הם בגדר בנים להש"י מוטל להזדרז בעבודתו בברא דמפשפש בגנזוי דאביהו ומבין ברמז ומזדרז הרבה להפקת רצון אביו ונ"ר שלו ולזה נתעוררה הטענה מצד שעסק במלון תחילה קודם מילת בנו:
וי"ל מ"ש אז אמרה חתן דמים למולות. כי סברה שהוא שליח מהש"י מצד התרשלות ממצות מילה וגם שהעוסק במצוה פטור ממצוה ומכשירי מצוה כמצוה ועסקי מלון היה מצד שליחות מצוה לגאולת עב"י. מ"מ סברה אולי הקפיד הש"י על התרשלות כי מצוה קודמת למכשירי מצוה ועוסק במכשירי מצוה אינו פטור מהמצוה. אך כשכרתה ערלת בנה ותגע לרגלו של השליח שהיה אז כעין נחש סביב משה רבינו ע"ה כמשאחז"ל וכמ"ש רש"י ז"ל שם סברה שנחש עפר לחמו בא לבקש חלקו הניתן לו בכריתת ערלת עב"י כידוע ולזה היה החפזון דנחש. ואין זה מצד הש"י. וזש"א חתן דמים אתה לי דהיינו שאתה מצדך הוא הנוגש והא לך שלך וכעין אריה שהכיש לשמח ע"ה על שאיחר לו מזונות כידוע. וכמ"ש במק"א אך כשראתה וירף ממנו סתם ולא תנה כלל לקבל את הערלה אז אמרה חתן דמים למולות שהבינה שהוא שליח מהש"י עבור ההתרשלות כנ"ל. וכל זה היה מצד שעם בני ישראל הם בגדר בנים להש"י ונכון להרבות זריזות לטובה במע"מט:
ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל בזוה"ק פ' בשלח הקשה למה כתיב שנית ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ובמילי דאגדה הרשות נתונה לתרץ קושיות חז"ל כמ"ש באוה"ח סק'. וי"ל שהכוונה בזה כי תחלה היו באמונה שיוושעו ע"י זכות אבות וסברו שההנהגה תהיה בדרך הטבט כפי שהותחל תחלה לבקש מפרעה לשלחם:
והיה נראה זה כאלו משה רבינו ע"ה הוא העושה במה שהש"י עוזרו ובדרך הטבע ע"ד רצון יראיו יעשה. וכשראהו היד הגדולה שעשה ה'. ואם באצבע אחז"ל שכיה ע"י הש"י בעצמו ולא ע"י שליח. ק"ו ביד הגדולה שהוכר שאין זה כלל ע"י שום שליח שהרי היה למעלה מהטבע. ולזה האמינו בהש"י ושמשה נגדו רק כעבד הש"י עושה הנסים למעלה מהשגת משה רבינו ע"ה גם כן:
גי"ל שהאמינו שמשה הוא בכל ביתו נאמן שלכך הוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים וכו' ולא נבקע הם עד שהרים מטהו להודיע שמשה רבינו ע"ה חביב להש"י מכל הנבראים שהמציא. ועי"ז ישיר משה ובני ישראל נגררו אחריו לנכון:
ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו וכו' ויאמר פרעה לפי הנראה תיבות ויאמר פרעה כיתירים הם וי"ל שהכוונה שתחלה השיב השר שהוא נקרא מלך מצרים סתם. על מה שאמרו פן יפגעינו בדבר שתפגינה היא גם אמצרים שכן הוא סגנון מכת מדינה. ואמר להם השר למה הם מקבלים ע"ע השליחות. גם שלהשר לא נעלם כח דבר הש"י ואליו דבר יגונב מכל דברות הש"י למשה רבע"ה עכ"ז אמר להם שלא היה להם לילך בשליחות זה. כי הבחין שמה שאמרו פן יפגעינו איננו מפי הש"י ממש. וגם כיון ששרי אוה"ע הם בגדר ואשלחהו בשר רות לבם ילכו במועצותיהם. סבר שיש לו כח שלו ולא ידע שהוא כגרזן ביד החוצב ובחומר ביד היוצר שכן הוא ביד הש"י. ולזה (כדי שיהיה בזה התראה אל הש ) אמר שההליכה ג' ימים הוא רק ביטול מלאכת העבודה שעל העם. ונראה שהש"י שלחם דרך נסיון רק על ג' ימים כדי שיהיה בזה התראה אל השר וכיון שיסרב גם בשלוח על ג' ימים עי"ז יחול עליו משפט עליון. והוא השיב כאלו ח"ו אין תועלת בשליחות ואח"כ ויאמר פרעה. ולזה סבר משה רבינו ע"ה שתיכף ביום ההוא יחול הפקידה על השר ויהיה ניכר תיכף ע"י פירוק השיעבוד מעם בני ישראל ולזה צעקו השוטרים אל פרעה אח"כ כדי לעורר גם הטענה נגד השר ולזה אמר משה רבינו ע"ה לפני הש"י למה הרעותה ומאז באתי וכו' הרע והצל לא הצלת דהיינו הרע לעם הזה מצד מלכי האדמה שהוא פרעה והצל לא הצלת מצד צבא מרום שהוא השר כי אלו היה פקידה עליונה על השר היה נחלש תיכף כח השיעבוד מעל עם בני ישראל:
למה הריעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני:
עפ"י מ"ש בלקיתוה"ק לך ואשלחך אל פרעה שליחות היינו רק לטובה המיוחס להש"י והליכה היינו לעשות מה שהוא עונש שאין לייחס זה כ"כ להש"י כיון שמצדו כל טוב ולא רע ח"ו עיי"ש. וז"ש למה הריעותא ולמה שלחתני דהיינו שעיקר תמיהתו היה על לשון שליחות שהזכיר הש"י וכיון דשליח של השולח כוותיה היה בזה שיהיה אך טוב לעבי הכל צד ולזה אמר ומאז באתי לזב בשמך דהיינו בחי' שליחות בשם המשלחו והשיבו הש"י עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי עדיין לא נתמלא סאתו בשלימות ושפיר בזה לשון שליחות שע"י התראה יצא לפועל לעשות בו משפט כתוב במלאת ספקו. וכן משפטו אשר חרץ תכבד העבודה ע"ע גזר כן (והיינו ג"כ שיכבד עוד עוונו ורשעו במלאת סאתו) ואל חיקו תשוב כמ"ש וינהגהו בכבדות ועד שיהיה יד חזקה לא ישלחם וכשלחו כלה גרש יגרש י"ל הכפל דהיינו ע"מ שלא לחזור לעולם למצרים כמאמר הש"י לא תוסיפון לראותם עד עולם והיינו עתה תראה ישמח צדיק כי חזה נקם נקם בגימ' קץ והיינו בחי' יום נקם בלבי כי לבא לפומא לא גליא יום נקם בלבי דייקא עד יערה עלינו רוח ממרום היטב:
גם למה הרעותה לעם הזה. כי משה רבינו ע"ה כולד כולו טוב. וכנראה שבנין גופו היה מצד נפש דבריאה כולו טוב. והיה ראוי להצטרף רק לטוב ולא שיהיה על ידו שום רע חס ושלום גם לפי שעה והשיבו הש"י עתה תראה וכו' שהכל טוב בעצם שקושי השיעבוד משלים ומקפץ על הגבעות וממהר החירות לעם בני ישראל והרי רק טוב לעב"י בהחלט תמיד:
עתה תראה כי ביד חזקה וכו' הכוונה מצד שסגנון העולם היא תחלה בהדרגה ולזה חולה שכל אוכל תתעב נפשו כשחוזר לבריאותו צריך להתאפק מלאכול כרצונו בפעם אחד רק יאכל מעט בהדרגה כידוע. ומרומז כן בתוה"ק במ"ש ובירך את לחמך שהיא בחי' ברכה שאוכל קימעה ומתברך כמ"ש רש"י ז"ל ברפ' בחוקתי מדחז"ל:
ועי"ז והסירותי מחלה מקרבך דהיינו שגם אשר חלה וסגנון חולה שאוכל תתעב נפשו ופ"י הברכה כיאכל קימעה ויתברך ינצל מחולי:
ולזה היה תמיה בעיני השוטרים ז"ל שכפי ההדרגה היה ראוי שבשליחות הראשון יהיה צד אתחלתא דגאולה כדי שלא יהיה אח"כ היפך מקצה לקצה פתאום ומלבד זה שלא היה רמז אתחלתא דגאולה אדרבא היה אז הכבדת העבדות (ומצד שלא הרהרו אחר הש"י תלו בהשלוחים שהיה בהם איזה נטיה שלא כהוגן ולזה היה ההכבדה וז"ש אתם הבאשתם אתם דייקא במה שהיה מצדכם איזה נטיה בהשליחות) ואמר הש"י עתה הראה כי ביד חזקה דהיינו שגאולה זו היא בבחי' דילוג בלי שום הדרגה כמ"ש מדלג על ההרים. ופסחתי כמשאחז"ל ואלו היה הגאולה מצד לב מלכים ושרים ביד ה' שנהפך לבבו לשלחם היה שייך ההדדגה:
משא"כ כיון שביד חזקה בע"כ ישלחם לא שייך ההדרגה כלל וע"י שהכביד העבודה נתמלא סאתו ביותר למהר עליו יד חזקה לשלחם עתה ומ"מ מצד עם ב"י יהיה הדרגה קצת:
ומה שתמהת והצל לא הצלת שהיה ראוי להפקיע השיעבוד תיכף מצד ההדרגה מצדם כסגנון רפואה. הנה גם שהכביד תיכף יופקע השיעבוד מהם ביד חזקה ישלחם חפשי תיכף במכה הראשונה כמשאחז"ל שמהתחלת מכה הראשונה הופקע השיעבוד:
ואח"כ ביד חזקה יגרשם מארצו אחר שנה יציאת מצרים ממש ואמר לשון תראה ע"ד משאחז"ל שהניצול בזכות אחרים אין יכול לראות בהישועה וכן היה בלוט ואשתו ויציאת מצרים היתה מצד ההבטחה של אבוה"ק ז"ל והיה מקום למנוע הראיה מהם. וע"י הכבדת העבדות היה הנס ג"כ מצד מלוי סאת מצרים עי"ז ראו היטב:
כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו י"ל כי בחי' שלוח הוא לויה ויהי בשלח פרעה שעי"ז פגעו בו שנית כי כן הוא סגולת לויה להתראות שנית עי"ז:
כי לויה הוא הוראת חיבור (הפעם ילוה) וזהו ענין החיבור שאחר הפירוד שהוא אהבה ביותר. וזה ענין מצות סעודת הלווית שבת"ק מלכתא כדי לחבר ב' שבתות כעין אלו שמרו ישראל ב' שבתות וכו' וע"י הלויה נמשך ביאת שבת"ק הבא לטובה להצטרף עם שבת"ק הלזה ובבחי' ונשלחך בשמחה וכו' אומרים זמירות ושירות ולשחוק עושים לחם. ויין הבדלה ישמח חיים אך הלווית פרעה לעב"י היה ביד חזקה:
ולזה כ' אח"כ אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וי"ל בזה ואשלחך אל פרעה שאני אהיה עמך ללוותך לטובה גם שם בשמירה טובה: