אור ברסלב

מחוקקי יהודה קרני אור· הרב יהודה לייב קרינסקי

שמות

בראשית

פרק א

פירוש א

[א] ודעת רש"י ז"ל כי הענין מחובר למעלה (ברא' מו ח) ששם הזכיר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו" ובא ללמד כי הענין אחד אעפ"י שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהן חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, ועיין ברמב"ן מה שהעיר על פי' רש"י ז"ל וכן על פי' הח' ז"ל:

פירוש ב

[ב] וחז"ל הבדילו בין אל ובין אלה, וכן הגאון רבינו סעדיה הבדילם עיין בפי' הח' (ברא' יט ח) ובביאורי שם:

פירוש ג

[ג] עיין (ש"א יד א) ברש"י שם שפי' "כל הלז הלזה שבמקרא אינו לשון הזה, אלא דבר שכנגדו והוא מראהו באצבע". וכוונתו כי הלז הלזה יורה על נרמז רחיק, וזה הזה, על נרמז קרוב אל המדבר ונמצא לפניו:

פירוש ד

[ד] הרדי"א השיג על הח' ז"ל בזה, וכתב חוץ מכבודו אין הדבר כן עיי"ש מה שהאריך בזה:

פירוש ה

[ה] עיין ברלב"ג מה שפי' בזה:

פירוש ו

[ו] ודעת חז"ל (יומא ב א) וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו, והשלשה וידוים היו וכפר בעדו ובעד אשתו ובניו, וידוי שני על הכהנים שהם בית אהרן, כמ"ש "יברך את בית אהרן" (תה' קטו יב), ומה שהתודה שני פעמים עיין (יומא מג א) כך היא מדת הדין נותנת, יבוא זכאי ויכפר על החייב, והשלישי בעד כל קהל ישראל:

פירוש ז

[ז] עיין בפי' התורה לרבותינו בעלי התוספות (ברא' ל יח) שפי' יששכר יש בו שני שיני"ן, אחת בשביל משמעות דנתן אלהים את שכרי, ואחת כנגד שכר שכרתיך שהוא לשון גנאי, ולכן אינה נקראת, ד"א משום הכי אינה נקראת, לפי שנקרא ליוב בנו, כדכתיב "ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון (ב"ר מו יג) אמר יששכר אין יוב שם הגון, אוסיף לו אות אחת משמי, ויקרא שמו ישוב, והיינו דכתיב בפ' פנחס (במד' כו כד) "לישוב" עכ"ל, ועיין בהגה"ה לס' דבק טוב על פי' רש"י שכתב יש ליתן טעם למה נקרא באמת כאן ישוב, מצאתי שלאחר ימים נקרא שם אליל כן, אז בא לאביו בקבלנא, ונתן לו אות משמו, זהו השי"ן, ולכן נקרא יששכר כאלו נכתב בחד שי"ן, ויש מחלוקת בין בני אשר ובני נפתלי בענין קריאת שם יששכר, אם לקרות יִשָשכָר בחד שי"ן, או יִשָשְכָר בשני שיני"ן ובשוא ואנן בתר בני אשר אזלינן לקרות ולנקוד יששכר בחד שי"ן, וכן הוא במסורה ובמנחת שי, והח' ר"י אבן ספיר העתיק מתנ"ך כ"י שלבן אשר קריאת יששכר היא יִשְשָכר, השי"ן הראשונה שואית, והשניה קמוצה, ולבן נפתלי בהפך, השי"ן הראשונה קמוצה, והשנית שואית, ולפ"ז תהי קריאתינו דלא כמאן, ועיין בנספחים ללקו"ק צד צח שכתב כי הבבלים היו קוראים בנקודם יששכר השי"ן הראשון בשו"א נראה וימנית, והשי"ן השנית שמאלית וקמוצה:

פירוש ח

[ח] והנה בכל ספרי הראב"ע שלפנינו הגי' "ברקמה" בבי"ת, ולפ"ז יהיה הוי"ו אחר שלשה שמות, וע"כ לא מנה ראובן שמעון לוי ויהודה, שהם ג"כ אחר ג' שמות:

פירוש ט

[ט] ויש לשאול מדוע לא מנה עוד דרך שביעית, כמו ראובן שמעון לוי ויהודה, שוי"ו המוסיף הוא אחר ג' שמות, עיין הערה שלפני זה:

פירוש י

[י] מליצה זו נשארה בשני מעט אצל חז"ל באמרם, יורש כרעא דאבוה (עירובין ע ב) וכן שים נא ידך תחת ירכי (ברא' מז כט) לכנות אבר המוליד, ובזה יובן גם דרשת רז"ל על הפ' בתת ד' את ירכך נופלת (במד' ה כא) ירך התחילה בעבירה (סוטה ח ב) וכן אמרם (מגילה יג א) אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה (אם למקרא):

פירוש יא

[יא] וכן פי' רש"י מדרז"ל עיין מקורי רש"י ועיין בפענח רזא שהביא בשם הח' ז"ל, הטעם שילדו ששה משום ששה חדרים שברחם אשה בימין ובשמאל, וקלטו כולם כאחד, והשביעי האמצעי המוליד טומטום ואנדרוגינוס לא קלט בשים אחת מהם:

פירוש יב

[יב] שרש עצם, הוראתו על חוזק שיש בדבר ע"י דבוק חלקיו זה בזה בקשר אמיץ, ונקראו כן העצמות בעבור שחלקיהם דבוקים יותר מחלקי יותר האיברים שבגוף, וכן פי' הרלב"ג וירבו, במספר, ויעצמו, גדולי הגוף ותקיפים:

פירוש יג

[יג] ולהרלב"ג, במאוד פי' ברוב שבהם היה הרבוי והעוצם מאד, ולא היו בם כ"א מעטים שלא ימצא בהם זה הרבוי הנפלא בהולדה ועוצם, ובזה אין הבי"ת במלת מאד נוספת כל המפרשים:

פירוש יד

[יד] וכן במשנה (אבות ג יח) "תקופות וגימטריאות" ופי' הרע"ב שם "חשבון האותיות" וכן דעת רש"י ז"ל, והתוי"ט וכן התפא"י יפרשו על חכמת מדודת הארץ, ולשון יווני הוא, ועיין בלחם שמים שהשיג על התוי"ט בזה וכתב "אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה, אבל חז"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות", ועיין "נתיבות עולם" פי' על הל"ב מדות להרב הח' מ' צ"ה ק"ב על מלת גמטריא, ועיין "ערוך השלם" ערך "גימטריא" שכתב שאצל חז"ל הושאל מלת גמטריא להוראות שונות, א) חשבון, ד"מ ירושלמי תרומות פ"ה ה"א עד שלמדנוהו מן החשבון גימטריא. ב) חשבון האותיות, והוא כמו נוטריקון ברכות ח' א' תוצאות בגי' הכי הא, שבת י ב נא בגי' נ' וחד הוי ועוד, ג) מין ממיני תמורות אותיות, ד"מ באתב"ש עיין סנהד' כב א ויק"ר פכ"א, במד"ר פי"ג, ובילקוט ריש שמואל א רמז ע"ז הגי' לשון גמטריקון הוא תוחו, הוא אסף, א"ת ח"ס ו"ף:

פירוש טו

[טו] דעתו כחד מאן דאמר חדש ממש, כי הוא מחלוקת בג' (עירובין נג א, סוטה יא א) בין רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו, ובפס"ז, מהו ויקם קם על ישראל לאויב, כמו "לאור יקום רוצח" (איוב כד יד):

פירוש טז

[טז] והרדי"א כתב, כי בכל מלך חדש יאמר קם, ודעתו כדעת הח' ז"ל שהוא כמשמעו, ולד"ק ירדו אבותינו למצרים בעוד הרועים הכנענים (איכסום) מולכים במצרים, ומפסוק הזה נוכל לומר ששעבודם התחיל בזמן מפלת המלכים הרועים, וחזרת עטרה ליושנה, וכן השכל נותן שיהיו בשלות השקט בעוד המלכים כמוהם מארצותם, ומאומנותם, ויתחילו להשתעבד כשגירשום ממצרים, וחזרו המלכים הראשונים, ועיין בחומשי "אם למקרא" מאי שהאריך בזה:

פירוש יז

[יז] והמבאר לנתה"ש כתב, והנה עם שנמצא לרוב מלת עם בפתח אף בלא סמיכות, פה נראה "יותר לפרש שהוא סמוך, ויש לפרש בני ישראל, על י"ב בני יעקב, וענינו עם של י"ב בנ"י שנולדו ונתרבו מהם ונעשו לעם:

פירוש יח

[יח] עיין בג' (סוטה להא, מנחות נג ב, ערכין טו ב) כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממני אלא ממנו", וכתבו התוס' בערכין שם, אל תקרי ממנו רפה, אלא ממנו דגש, ואינו כן, שכל ממנו שבתורה דגושין, ואינו מחליף כלל זה בזה, עכ"ל, ועיין (ברא' ג כב) בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם:

פירוש יט

[יט] וכן יאמר (צחות) "והנה איש ממנו (ברא' כג ו) צריך לתוס' נו"ן, אחר שהוא עיקר מנת "מן" כן כן הוא מִן מֶנְנו, ובעבור שהיה כבד על הלשון בלעו הנו"ן בני"ן על כן הוא דגוש":

פירוש כ

[כ] וכן יאמר (צחות ממִנֶו הוא מן מֶנְהו כי הדגשות שתחת הה"א תחסר (ר"ל דגש הנו"ן מִמֶנו תמורת הה"א של מֶנְהו) והעד שאמרו "שמץ מנהו" (איוב ד יב) (פי' שהנו"ן רפה, כי הה"א כתובה):

פירוש כא

[כא] והנה מלת "הבה" ריע של "לכה", ולא נמצא מלת לכה לנקבה יחידה רק בברא' יט לב, אשר בתחלת ההשקפה ראוי להיות "לכי" ונמצאת מלת לכה ליחיד הרבה פעמים:

פירוש כב

[כב] והרמבמ"ן פי' נתחכמה נבקש דרך לערמה שלא ירבה:

פירוש כג

[כג] ורש"י ז"ל פי' לו לעם, משום דקשיא ליה נתחכמה להם הוי ליה למכתב, לכן פי' לעם, ומדרך לה"ק לכנות אומה שלימה בלשון יחיד, כמו "הנה עם יצא ממצרים" (במד' כב ה) א"כ מלת לו קאי על מלת לעם שהוא שם יחיד, וכולל כל ישראל יחד:

פירוש כד

[כד] והרד"ק פי', כי תקראנה הוא עתיד לנסתרת עם כנוי נסתרת, והכוונה כי תקרא לה מלחמה פי' לעיר, וראוי להיות דגש בנו"ן כמשפטו בכנוים רק שהוקל:

פירוש כה

[כה] לדעת המפרשים המכיון בזה ועלה, ויתרחק מן הארץ ונאבד עבדים רבים מארצינו, ולדבריהם חסר עיקר כוונת דיבורו אל יועציו, הודעת המסובב מהסתלקותם וריחוקם, דהיינו העדר וחסרון העבדים הרבים, ועוד שלא מצאנו שהיו עד הנה משועבדים תחת עול העבודה והמס, ולפי דעתי מלת ועלה ענין עליית המעלה והיתרון, כמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך (דבר' כח מג) ומ"ם של מן הארץ הוא מ"ם היתרון וטעמו מצד התרבותם יתעלו ויתרוממו יותר מאנשי ארצנו, המה יעלו עלינו מעלה מעלה וימשלו בנו ואנחנו נרד מטה מטה ונהי' משועבדים תחתיהם (הכוה"ק):

פירוש כו

[כו] ונ"ל כי מס (אעפ"י שלפי הנראה הוא משרש מסס) הוא באמת משרש "נשא" וקרוב למליצת וישא משאות (ברא' מג לד) ומם קרוב לתרומה, והאנשים הנבחרים לעבודת המלך הם עצמם נקראים מס, להיותם מורמים מתוך הקהל, וכן "ויעל המלך שלמה מס על כל ישראל, ויהי המס שלשים אלף איש וישלחם לבנונה" (מ"א ה כח) (שדל) וא"ת שרי מסים, שלטונין מבאישין, נראה שפי' מסים לשון מאוס ובזוי, כי שרש "מסס" "ימאום, מתחלפים זה בזה, ימאסו כמו מים (תה' נח ח) כמו ימססו (הכוה"ק):

פירוש כז

[כז] למען ענותו, למען ענות אותו בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם, ואחשוב שזה המס היה בתחלה דבר קצוב שהיו נותנים לו שנה בשנה, או חדש בחדש, או יום ביום, ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממנו בשעבוד לו בבנין, ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושין זאת העבודה (רלב"ג):

פירוש כח

[כח] הנה באמת ירבה, יפרוץ, היודי"ן המה סימן לעתיד, ובאמת כוונת המאמר על זמן עבר, אך כן המשפט בלה"ק לשמש בעתיד במקום בינוני, ובפרט במקום שכוונת המספר לספר על איזה מעשה שהתמיד זמן רב, ורש"י ז"ל יתרץ באופן זה, בכל מה שהיו נותנים לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ:

פירוש כט

[כט] ובדרז"ל נמצא הרבה בכמו זה, דהבא פריכא (ב"מ ע, א, כתובות סז, א) ואינה נפרכת (ברכות כה, א) בין בנפרכת, בין בשאינה נפרכת (ירוש' עירובין פ"י הי"ב) וכן בתרגום "אמללה" (ישעי' כד ז) תרגם "איתפריכו גופניא" "ימולל" (תה' צ, ו) ת', עסבא דמתפרכא, ובג' (סוטה יא ב, שמ"ר פ"א יא) ר' שמואל בר נחמן אומר בפרך בפריכה (פי' בשברון גוף ומתנים) ושם, ר' שמואל ב"ר נחמן א"ר יונתן בפרך שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, וכתב הכוה"ק, נראה שפי' בפרך מלשון ארמי שענינו הפוך הסדר, דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב יב) גַבְרָא דְמַלֵל מְפַרְכְיָתָא, ועיין בהערות לפס"ז מהרב הח' רש"ב (שמות א יד הערה מב) מה שכתב ע"ז:

פירוש ל

[ל] והרדי"א ישיג ע"ז, וכתב כי אין לומר שהיו שתים אלה שרות המילדות כלן, כי היה ראוי שיאמר הכתוב שרות המילדות, כמו שר המשקים ושר האופים עי"ש מה שפי', והג' מלבי"ם בהתוה"מ החזיק בפי' הרדי"א עם שלא הזכירו, ומה שפי' שם "או כראב"ע ששתים היו שרות על כולם וכן פי' הרי"א", ולפלא, הרי הרי"א יתנגד לפי' הזה, ופי' הג' מלבי"ם הוא פי' הרי"א:

פירוש לא

[לא] והרס"ג בתפסיד שלו פי', בפרך לשון שמשמעותה בחנם וכמו שפי' חז"ל לא תרדה בו בפרך שלא יאמר לו החם לי כוס של חמים, והוא אינו צריך, עדור לי תחת גפן והוא אינו צריך (ספרא בהר פ"ו), כלומר שהוא אינו מתכוין אלא לפרך ולשבר את גופו:

פירוש לב

[לב] ולהרמבמ"ן (נתה"ש) מבואר יותר וז"ל "השרש "עבד" בניינו הקל ישמש על העובד ועל הנעבד, רק יש הבדל ביניהם, כי הנעבד קשור עם בי"ת, בין שהבי"ת לפני השרש עבד, כמו לעלם בהם תעבדו (ויקרא כה מו) ובין לאחריו, כמו "לא תעבוד בו" (שם, שם לט) והעובד קשור עם מלת "את" בין לפניו כמו אתו תעבד (דבר' י כ) "ואת אחיך תעבוד" (ברא' כז מ) ובין לאחריו כמו עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) א"כ תאמר על העבד עובד אותו, ותאמר על האדון עובד בו, ולפי שמלת "את" תחסר לפעמים, לכן גם בשרש עבד, אף אם תחסר מלת "את" יורה על העובד רק שלא יהא קשור עם בי"ת כמו "ועבדתם אלהים אחרים" (דבר' יא טז)":

פירוש לג

[לג] למילדות העבריות, ר"ל שמילדות את העבריות, לא שהם עבריות (רא"ש):

פירוש לד

[לד] ובג' (סוטה יא ב, שמ"ר פ"א יג) רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה, וח"א כלה וחמותה, מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, ולפ"ז היו המילדות האלה מזרע ישראל, וכן ת"א וכן פי' הרשב"ם והרמבמ"ן, ועיין מדרש תדשא הוצ' יעלינק ביהמ"ד ח"ג (ילקוט יהושע ב ר' ט') שחשיב בין הנשים הגיורות שפרה ופועה, ועפ"י המדרש, צ"ל תיבת "העבריות" לא קאי על המילדות רק על הנשים ופי' המילדות של העבריות, ועיין בפענח רזא שהביא בשם רי"ה ג"כ, שמצריות היו ונתגיירו:

פירוש לה

[לה] לד"ק המשבר הוא מקום הקשר שנקשר הרחם אחרי נפול הזרע, ובעת צאת העובר שובר הקשר ההוא, וע"כ נאמר כי באו בנים עד משבר (מ"ב יט ג) האני אשביר ולא אוליד (ישעי' ס' ט) שהלידה אחר השבירה:

פירוש לו

[לו] וע"ז כתב הרדי"א "אין הדבר כן, כי הנה מצאנו בזכר וחי, כמו "וארפכשד חי" וכמו "כי לא יראני האדם וחי" (למטה לג כ) ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה.

פירוש לז

[לז] וכן כתב בס' צחות שער האותיות "יש מחלוקת בין הקדמונים (עיין סנהד' כב א, ירוש' מגילה פ"א ה"ט, תוספתא דסנהד' פ"ד) אם זה המכתב שהוא בידינו אם הוא כתב עברי, כי מלת אשורית יש מי שהוציאה מגזרת אשור, וי"א שהוא מאושר באותיותיו ועל זה אסמוך", ועוד שם, "ועוד אומר כי נכון בעיני שזה המכתב שהוא בידינו היום היא כתב עברי" (פי' ונקרא אשורית שמאושר באותיות) וכן דעתו בס' שפה ברורה (כג א) ועיין עקרים מאמר ג' פט"ז מאור עינים פ' נו ופ' נז, ובהקדמה אור לנתיבה לנתה"ש מה שהאריכו בזה:

פירוש לח

[לח] וכן הוא בג' (סוטה יא ב שמ"ר פ"א) לא דיין למילדות שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספקות לאימותן של ילדים, פס"ז) מים ומזון:

פירוש לט

[לט] וע"ז כתב המבאר לנתה"ש "אך מלת מדוע לא תסבול פירושו, כי תורה על שאלת טעם וסבה, גם מתשובתן שהתחילו במלת "כי" אשר תורה על נתינת סבה על עברם דבר המלך לא נראה כן", עיי"ש מה שפי':

פירוש מ

[מ] עיין יהל אור, וכן הוא דעת ר' יהודה המדקדק, ודעת הרד"ק שהוא שם תאר מענין חיים ודגש היו"ד נפל ונשלם בקמץ שבחי"ת כמו מלת וחיה, וכן פי' הרמבמ"ן, וכתב הר"ש ן' מלך לדעת אחרים נרפה שלא להתערב עם חיות השדה:

פירוש מא

[מא] ורש"י ז"ל פי' בתי כהונה ולויה ומלכות, וכן פי' הרלב"ג שיצאו מהם מלכים ומנהיגים כטעם "כי בית יעשה לך ד'", וכן פי' הרד"ק שם, בית מלכות, וכן תיוב"ע "אַרֵי בֵית מַלכא יְקַיים לך ד' " והרשב"ם פי' בתים לשמרן פן ילכו לעבריות היולדות, ועיין בנתה"ש מה שהעיר ע"ז, ובמדרשי התורה להקדוש אשתרוק ז"ל, ויעש להם בתים, ויעש להם פרעה גזירות בתים שהושיב ישראל בין בתי מצרים כדי שידעו עת לידתן, או בתים ממש שעשה בתים שלא ילדו אלא בהם, וכן פי' החזקוני והטור על התורה, וי"מ ויעש להם בתים, מחובר עם יצו פרעה, שבינות בתי ישראל שם בתי המצריים כדי לדעת מתי תלדנה, וכן הוא בפס"ז ובשכל טוב "עמד ותיקן בתים למצריים להיות שכנים לישראל, כדי שיהיו מרגישים שהתינוק בוכה" ודיוקם ממלת להם שבא לכנוי הזכרים, ואלו היה מוסב למילדות היה ראוי לומר להן בכנוי הנקבות, ודבריהם נובעים משמו"ר פ"א כ, ופכ"ב א', חזית פ"ב פ' אחזו לנו שועלים, מדרש משלי א פי"ט, מדרש משלי ב פ"כ, ועיין הערה יט שם:

פירוש מב

[מב] והטור הביא בשם י"מ, ויעש להם בתים שהסתירם ונתנן בבית הסוהר, כמו "והוצאתני מן הבית הזה" (ברא' מ יד):

פרק ב

פירוש א

[א] וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל, ומה צורך שיזכור הכתוב זה, ודעתו בעבור שלא חשש לגזרת פרעה, ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן, כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר הכתוב כן עיי"ש:

פירוש ב

[ב] והוצרך לומר זה בעבור כי לוי היה מבאי מצרים, ומשה בן בתו היה מהיוצאים:

פירוש ג

[ג] וכן הוא (פס"ז שמות ו טז) לוי ירד למצרים בן ארבעים ושלשה שבה, שהרי בשנה שלישית לנשואי לאה נולד לוי, שנאמר "ראובן שמעון לוי ויהודה" (למעלה א ב) נמצא לוי גדול מיוסף ד' שנים, שהרי יוסף בסוף ז' שנים לנשואי לאה נולד, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (ברא' ל כה) הרי לוי גדול מיוסף ד' שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו) וז' שני השבע, וב' של שני הרעב, שנאמר כי זה שנתים הרעב (שם מה ו) נמצא לוי בן מ"ג שנה ברדת יעקב אבינו למצרים, וכו', וחיה יוסף אחרי שירד יעקב אבינו למצרים אחד ושבעים שנה דכתיב "ויחי יוסף מאה ועשר שנים" וקודם לכן היו לו תשע ושלשים שנה":

פירוש ד

[ד] ועפ"י פרד"א פ' מ"ח, התחילה הגזירה מהשלכת הילדים ג' שנים ושליש שנה עד שנולד משה וכן הוא (ילקוט סוף רמז קסה) והיינו בימי עבורו של אהרן, ותקרא את שמו אהרן, כי בימי הריונה החל פרעה להשליך יאור זכוריהם, וכן הוא בערוך ערך אהרן בשם ד"ה של משה, וכן הוא (שמ"ר ר"פ כי) "והעמיד הקב"ה גואל זה אהרן ע"ש ההריון":

פירוש ה

[ה] והח' ח"ד דובזעוויץ (האסיף תרמ"ו צד 511) בהערה להמאמר הוראות חדשית לשרשים אחרים בכ"ק לפי מובן חז"ל, כתב וז"ל "אנחנו הסכמנו לכתוב הרבוי מן אמת אמתות, או אמיתיות, לא כן הראב"ע (שמות ב ב), ואולם בלשון החכמים מצינו עדים אמתיים להיפך מהראב"ע", וע"ז העיר הח' אטלאס (האסיף תרמ"ח ציד 140) בברורי דברים, והצדיק את הראב"ע עיי"ש:

פירוש ו

[ו] וכן כתב הרמב"ן, ועל דרך הפשט שיהיה זה תחלת הנשואין אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזרת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואח"כ גזר פרעה כל בן הילוד היאורה תשליכוהו ותלד הבן הטוב הזה, ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלידתם חדוש דבר וכן פי' החזקוני, וכן הוא (ילקוט סוף רמז קסה) "וילך איש מבית לוי, ותהר האשה ותלד בת ותקרא את שמה מרים, בימים ההם החלו המצרים למרר חיי בני ישראל, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אהרן וכו' ותהר האשה ותלד בן וכו', ועיין בתיוב"ע (במד' יא כו) שכתב על אלדד ומידד שם שהם היו אחי משה שילדתם יוכבד אחר גירושי עמרם, ולקחה לאשה אליצפן בן פרנך, והולידה לו אלדד ומידד, ואח"כ חזרה לעמרם והולידה את משה:

פירוש ז

[ז] ושד"ל פי' כי טוב כמשמעו, וקוראים טוב לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצָפנו, כי היה קולו נשמע מרחוק ומרני שהיה טוב יָכלה לצָפנו:

פירוש ח

[ח] עיין יהל אור, ועיין ברא"ם שכתב אבל בתוס' סוטה בשלהי פרק קמא (לא נמצא בתוספות רק בתיוב"ע) תרצו שבס' האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י, וחולק על גמרא שלנו, אבל לבי מגמגם בזה, איך הניח גמרא ערוך, ונטה אחר האגדה ההיא, ושמא י"ל מפני שהאגדה ההיא יותר קרובה לפשוטו של מקרא עכ"ל, והנה רש"י ז"ל פה תפס לו דרך אחרת לא כג' שלנו (סוטה יב א) על הפ' ותצפנהו, ועיין במהרש"א בח"א שם מה שכתב ע"ז:

פירוש ט

[ט] והרדי"א כתב "ואולי שעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא, לפי שהנולדים למקוטעים הם חלושים, ובלתי שלמי היצירה, לכן ראתה יוכבד בילד דבר מתמיה, והוא שבאם היותו קצר ימים ושבע רוגז, נולד בן ששה חדשים ויום אחד, היה טוב במזגו, ויפיו ואבריו משאר הילדים וכן דעת הרשב"ם:

פירוש י

[י] משפט הלשון הוא, כל מלה שהיא בטעם מלרע, והמלה שאחריה תהיה בה הנגינה באות הראשונה, אזי טעם המלה הראשונה נסוג אחור, באופן שתהיה נגינת טעם המלה ההיא בתנועה שלפני האחרונה מפני קירוב הטעמים אשר יכבד על המבטא, כי קשה על המבטא להאריך הנגינה בתנועה האחרונה מהמלה, וגם בתנועה הראשונה מהמלה שאחריה:

פירוש יא

[יא] בבעלי התוספות על התורה הובא מפי' הח' ז"ל (לא נמצא אצלינו בנדפסים) וז"ל "וראב"ע פי' ותחמרה בחמר ובזפת על דרך "שאגת אריה וקול שחל" (איוב ד י) אעפ"י שתחמרה לא שייך גבי זפת, נקט לה אגב חמר כדנקט "נתעו" (פי' סוף הפסוק שם "ושני כפירים נתעו") גבי שאגה וקול, אע"ג דלא שייך ביה, משום דשייך מיהא גבי שני כפרים, עיין למטה כ' ט"ו ובביאורי שם, ועיין בראשית י"ט ל"א יהל אור אות צ' מה שהבאתי מהג' שי"ר, כי מה שמובא בס' דעת זקנים מרבותינו בעלי התוס' על התורה בשם הראב"ע ולא נמצא לפנינו הוא מנוסח אשר כתב תלמידו, ועיין למטה יב ט קרני אור הערה כ:

פירוש יב

[יב] ואולי אפשר לומר כי קריאתה וַתַּתְצֵב כלומר וַתַּצֵב והיא חוזרת לאם הילד, כי היא העמידה שם את אחותו לדעת מה יהיה בבנה:

פירוש יג

[יג] וע"ז כתב המבאר לנתה"ש, "ולדעתי יתכן ג"כ לומר שהה"א נוספת כאשר מצאנו גם כשיבוא המקור בשלימות, כמו "לאהבה את ד' וגו' ולדבקה בו" (דברים יא כב) "ליראה את ד' "(שם י יב):

פירוש יד

[יד] ורש"י ז"ל פי' "סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו", וא"כ יהיה על היאור, כמו אל היאור, וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (ש"א ב יא), ועיין בפי' רע"ס, שפי' לרחוץ על היאור בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו, כי אמנם כבודה בת מלך פנימה ובלי ספק לא יצאה אל היאור, ולפי דעתי כי היו על היאור אהלים מיוחדים לרחוץ בם כמו שעושים היום, והמה היו בתוך היאור סמוכים לארמונה, ותרד מארמונה לרחוץ על היאור באהלי הרחיצה, וראתה התיבה בתוך היאור, ובזה אין צריך לסרוס המקרא כלרש"י:

פירוש טו

[טו] ובדרז"ל (סוטה יב ב שמ"ר פ"א ילקוט רמז קסו) יש פלוגתא חד אמר ידה ממש, וחד אמר שפחתה, מדלא כתיב ידה, וכן דעת הח' ז"ל:

פירוש טז

[טז] עיין מקורי רש"י מה שהבאתי מס' הזכרון, וכן הביא הרב הח' פאר דורנו מ' אברהם ברלינר בזכור לאברהם ג"כ הנוסחאות מס' הזכרון, ועיין אשתדלות עם שד"ל (ח"א פ' כב) שהוציא מזה פנינים יקרים לענין התנגדותו עם שד"ל עיי"ש:

פירוש יז

[יז] והנה דעת הח' ז"ל שהפי' מן אמתה שפחתה, וכן פי' ר"י ן' גנאח "אמתה שפחתה, כי לא מצינו במקרא שלוח אמה ולא שלוח זרת" וכ"כ ר"ש ן' פרחון בשורש "אמה", וכן דעת רש"י ז"ל והרשב"ם ורע"ס והעקידה והרדי"א, ועיין שרשי רד"ק בשרש "אמה" שכתב כי המלה הזאת מחלוקת בקריאתה, כי יש קוראים אותה בדגש אַמָּתָה מן אמה ארכו, וכן פי' רס"ג בפי' בערבי "ומדת דרעה"א" פירושו, ותשלח זרועה עכ"ל, ולפ"ז סרה קושית הח' ז"ל ורש"י ז"ל, ובטח כן הי' הגי' לפני רז"ל כגי' רס"ג, ויהיה פי' ותשלח לשון הושטה, וכן הביא הת' ז"ל דעת הרס"ג בס' (שפת יתר סי' א') וז"ל עם ביאור עליו "אמר הגאון שהוא כמו "אמה ארכו" (שמות ל ב) (ופי' ותשלח ידה או זרועה) ויאמר ר' אדונים שטעה ג' טעיות מדרך דקדוק הלשון (פי' א) אם יהיה טעם אמתה כמו אמה ארכו היה צריך לנקוד אַמְּתָה בפתחות האל"ף ובדגשית המ"ם, ב) האמה היא מדה ולא זרוע כמש"כ הח" ז"ל פה, ג) אף אם נאמר שנקרא זרוע כן, בכל זאת לא מצאנו במקרא שלוח אמה) ואני אברהם אומר, מי יתן ור' אדונים היינו בדור אחד, והייתי מוכיחו על הדברים האלה (אף שהח' ז"ל יצא ללחום מלחמת רס"ג להיות עזר בעדו להצילו מהשגת ר' אדונים, מ"מ פה בפי' על התורה ביאר מלת "אמתה" כמו שפחתה מהג' טעמים הנ"ל וזה נגד דעת רס"ג) כי כל דבר שיאמר תלמיד מפי רבו ורבו מפי רבו, אין ראוי להשיב כ"א על הרב הקדמון, ועוד כי רב סעדיה הקל שבתלמידים היה מחכמי התלמוד (פי' שהיה הקטן מתלמידי חכמי התלמוד) א"כ מה חטא הגאון ? ומדוע אליו ריבות ? יקום יריב את ההרים מוסדי עולם, הם חכמי המשנה שפי' כן (עיין סוטה יב ב), ועוד מצינו שאמר הגאון במקומות רבים מספריו, אעפ"י שמסברת דקדוק הלשון אינו בדברי הראשונים, אנו נסמוך עליהם, ונעזוב דעתנו, כי היא נקלה כנגד דעתם עכ"ל, ודעת אונקלס ויונתן ג"כ כדעת רז"ל ואחריהם רס"ג (עיין רל"ג ולחם ושמלה) ועיין באשתדלות עם שד"ל, ח"א פ' כב הערה 6 שהוכיח שהדין עם חז"ל, ואחריהם הרס"ג שהחזיק בדעתם, ור' אדונים והח' ז"ל טעו בזה, ועי' בס' "ינחנו" מה שהעיר על האשתדלות:

פירוש יח

[יח] וכן הוא דעת אחרים ור' יוסי ב"ר חנינא (סוטה יב ב שמ"ר פ"א כ) והרמב"ן כתב "וי"א שראתהו נמול, וא"כ הסירה בגדיו ובדקה אותו בו ואין צורך":

פירוש יט

[יט] ודעת הרשב"ם כי ותניקהו שרשו ג"כ "ינק", ולא בא כן רק לקצר את התיבה, ותניקהו במקום ותיניקהו, וכן נראה דעת הרד"ק שלא הביא בשרשים שרש "נוק" ויותר נראה דעת הראב"ע (רש"ד):

פירוש כ

[כ] עיין בס' "חיי משה" להח' הקדמון פילון היהודי אשר היה מתושבי אלכסנדרא של מצרים בזמן בית שני, שיספר מבת פרעה שהתכחשה להתדמות אל אשה הרה, ע"כ יאמר, "ויהי לה לבן":

פירוש כא

[כא] עיין ברדי"א מה שהשיג על הח' ז"ל בזה, ובנתה"ש מה שהעיר ע"ז, וז"ל "הבנת המקרא" "בשם משה העריך הרדי"א מלחמה גדולה עם הח' הראב"ע על אמרו ז"ל, שם משה מתורגם מלשון מצרים בלה"ק ושמו בלשון מצרים היה מיניוס וכו', והוא הרדי"א אחרי שהאריך להוכיח שאין מדרך כל לשון גם לא מדרך התורה לתרגם שום שם עצם פרטי אמר, ואחר שהדבר כן, איך נאמר אנחנו בשם אדונינו משה שהעתיקה התירה שמו המפורסם שנקרא כן מלידתו אשר לא כדת אם היה שמו מוניוס כדברי הראב"ע, גם הרב המבאר נתה"ש העתיק רוב דבריו וקלסו, ולדעתי כל הענינים האלה לא היו נעלמים מעיני חכמת הראב"ע ז"ל, אלא שהם לא כוונו דעתו יפה, ומעולם לא עלה על דעתו שתיבת משה מתורגמת מתיבה אחרת מצרית כמוהו, אבל כוונתו שבת פרעה קראה שמו משה בלשון עברי, כי העתיקה ענין המקרה של הוצאת המים מלשון מצרי, ותרגמה הענין ההוא בשם דבר "משה", ותדע שכן כוונתי, שהרי אמר בסוף "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה", ואילו היתה כוונתי כמו שהבינו החכמים הנ"ל, לא היה צירך לבת פרעה לא ללמוד ולא לשאול, ומה שאמר עוד, ושמו בלשון מצרים היה מוניוס, בזה רצה להודיענו, כי זה משה האיש הוא הידוע לסיפרי מצרים בשם מוניוס, וכמו שכתב הרמב"ן בפ' מקץ אצל צפנת פענח באומרו "ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי מצרים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם, כאשר יעשה התרגום בקצחם כמו בין קדש ובין ברד (ברא' טז יד) בין רקם ובין חגרא, וכן בהרבה מן השמות, ובקצתם לא ישנה דבר, כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה, וזה לפי מה שהיו נקראים בלשין ארמית בדורו, וכן עשו הנוצרים המעתיקים", עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והנה הרדי"א יפרש ותקרא שמו, שאמו קראה לו שם לא בת פרעה, ומפרש משיתהו, משית אותו (כמו יְלִדְתִנִי, לִבַבְתִנִי) ומביא ראיה לזה מחסרון היו"ד אחר התי"ו (עיין בנתה"ש שכתב שהפריז על המדה, כי נמצאו איזה מהן בלי יו"ד לסימן המ"ב) ולא יסתור עדות הח' ז"ל שראה בספרי הצאבה שהיו קורין למשה מוניוס, ודעתו ששם משה היה שמו העצמי שעטרה לו אמו, ושם מוניוס שקראוהו המצרים הוא שם התואר למעלתו וגודל חכמתו, מונח מהמצרים אחרי היותו בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה והתפרסם מעשיו וחכמותיו הנפלאים, וע"ז כתב שד"ל "אמנם אחר שהיה לבן לבת פרעה, ושהיא לא ידעה כי המינקת היתה אמו, הנכון כי בת פרעה קראה לו שם, ומ"מ משה היה שמו (ולא שם אחר כגון מוניוס כדברי הראב"ע) כי mo בלשון מצרי מים usec מֻצָל, והנה משה עניני מֻצָל ממים, וכן יוסף פלאוויס כתב כי המלה מורכבת מן Mo-yses שענינו מֻצָל ממים, ועיין בס' חיי משה שהביא ג"כ מס' ביבלישעס רעאל לעקסיקאן, הרכבת השם כלו מלשון מצרי, מן מָא שהוראתו מים, ומן איזעס שהוראתה הצלה, וא"כ פי' מוצל ממים שוה למלת משוי ממים בלשוננו, לכן שמו נאה לו גם בלה"ק גם בלשון מצרים:

פירוש כב

[כב] ובפס"ז "משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא ע"ש ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים וכו' ולכך נקרא שמו משה שהוא משה אחרים:

פירוש כג

[כג] וע"ז כתב הרדי"א "והראב"ע פי' ויצא אל אחיו המצרים, והנה פי' כן מפני שנאמר וירא בסבלותם, כי לפי דעתו הסבלות שב אל המצרים הפועל אותו, ואינו דעת הכרתי, כי הוא לפעמים שב אל הפעול, ולפעמים אל הפועל, ורחוק הוא שהכתוב יקרא אח אל המצרי, ולא לשום אומה אחרת, רק לאדומי שנאמר, כי אחיך הוא (דברים כג ח):

פירוש כד

[כד] כל נצים, וינצו בנפעל היא קטטה שיש בה הכאה וחבלה כגון זה, וכן "וכי ינצו אנשים" (למטה כא כב), כי ינצו (דברים כה יא) להציל את אישה מיד מכהו, וינצו שניהם בשדה, ויכו האחד את אחד (ש"ב יד ו) וינצו במחנה (ויקרא כד י) והיה שם חבלה (רוו"ה).

פירוש כה

[כה] והרד"ק בשרש כהן כתב "כל עובד יקרא כהן, וכן עובד ע"ז כמו כהן מדין", וע"ז כתב רא"ב בנימוקיו "וזה דוקא עובד לאלהות בין קדש בין חול, ולא על שאר עבודות":

פירוש כו

[כו] עיין בס' "מבין חדות" שלא יגרום מלת "לעתיד", וכחב שכן מצא לרד"ק במכלול דף מ"א שהעתיק דברי הח' ז"ל כאשר הוא ולא העתיק מלת "לעתיד" ויבאר דברי הח' ז"ל וז"ל "אלו כתיב ויגרשון בנו"ן היה מקום לטעות ולומר שהנו"ן נוספת מאותיות האמנתי"ו, כמו "ובו תדבקון" (דברים יג ה), את אשר תעשון (למטה ד טו) ודכוותהון, הנו"ן בהם נוסף בלתי צורך שמוש, רק יש בהם דרש, כמו שהביא המדקדק הגדול בעל בנין שלמה הרבה מהם לאיזה הוראה אשר נתוספה בהם הנו"ן ואז היה פי' המלה ויגרשון כאלו נכתב בלא נו"ן, ולא היה אז במשמעות המלה את מי גרשו, לכן התחכם בעל הלשון, והחליף הנו"ן במ"ם כנוי הרבים, ונדע פי' המלה כאלו כתיב ויגרשי אותן את בנות כהן מדין", ועיין באבי עזר שכתב "צדקו דברי הרב בעל מבין חדות שצריך למחוק תיבת לעתיד", והנה מה נעשה שגם בפי' הקצר כתוב ג"כ "בעתיד":

פירוש כז

[כז] ויגרשום, שגרשו את צאן הנערות מאצל הרהטים, ואין לפרש ויגרשום לבנות שא"כ היה צריך לכתוב ויגרשון בנו"ן סי' לנקבות (רדי"א) ולדעתי בא במ"ם הזכר להורות שלא היו הגירושין מסבת הבנות עצמן כ"א מסבת אביהן, וכדאיתא ברבה לפי שפי' מעכו"ם נדוהו (הכוה"ק) ובתנחומא שמות סי' יא, שמ"ר פ"א פס"ז ב' יז התחיל לכתוב לספר בל"ז ויגרשום, וכתיב ויושיען ל"נ אלא מלמד שבקשו להזדווג להן:

פירוש כח

[כח] עיין יהל אור, וע"ז כתב שד"ל (כ"ח מחב' ג מכתב יב) ומזה התברר כי הפי' הקצר על ס' שמות עשאו הראב"ע בזמן שעשה פירושו הנדפס לשאר ארבע חומשים, אבל הפי' הארוך על ס' שמות, והוא הנדפס בזמן אחר עשה, והפי' הארוך נעשה תחלה, והקצר נעשה אח"כ, ועיין ברשימת ספריו בראש ס' בראשית:

פירוש כט

[כט] ובמד"ר (קהלת פ' ט) על הפ' לא לחכמים לחם" זה משה שהיה קומסקלטור (ממונה על שלוחי ב"ד) בפלטין של פרעה ואח"כ קראן לו ויאכל לחם:

פירוש ל

[ל] עיין יהל אור, ובפדר"א פ' מ, ספרי ברכה סי' ל"ו, ב"ר ס"פ ויחי משה היה במצרים מ' שנה ובמדבר מ' שנה", (עם צאן יתרו) (עיין מקורי רש"י אות לג) ואין לומר דזה וזה אמת, הלא כתוב ומשה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה (למטה ז ז) ומתי מלך בכוש?:

פירוש לא

[לא] אולם הרשב"ם (במדבר יב א) קיבל את הכתוב בד"ה של משה, וגם התרגום המיוחס ליוב"ע יסד ג"כ פירושו עפ"י הספור הזה, ועיין בנתה"ש שם שהסכים ג"כ להרשב"ם וכתב "אף שהראב"ע ההביל את הס' הזה בפי' לשמות, הנה דבריו לא יתכנו כ"א בדברים הסותרים על דבר התורה או קבלת חז"ל, או שהם מתנגדים אל השכל, אבל לא מטעם שלא נכתבו בתורה", וכתב הרדי"א ידמה שהיה משה כבן כ' שנה כשהרג את המצרי וברח מלפני פרעה, וכל מה שכתוב בדברי הימים של משה אפשר שיהיה אמת עיי"ש. וכן הוא (שמ"ר פ"א ילקוט שמות רמז קסז, פס"ז ד, יח) שמסורת הוא ביד החכמים שבן עשרים שנה יצא ממצרים, ועיין מקורי רש"י אות לג:

פרק ג

פירוש א

[א] ונקרא הר אלהים ע"ש העתיד (ספרי דברים סי' כב) וכן ת"א וכן פירש"י ז"ל, והרלב"ג פי' לגדלו, כטעם, כהררי אל (תה' לו ז):

פירוש ב

[ב] וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר סי' קמ) אמר ר' אדונים בלבת אש כמו להבת אש, ואינו נכון, כי לא יעדר הה"א כ"א בסוף המלה שדומה לאל"ף המשך (כי הה"א איננה מאותיות המשך באמצע המלה) א"כ אין פי' כ"א בלב אש (ויהיה לַבָה בפלס נקבה כמו לִבָּתֵךְְ) ואין טענה למה לא נקדים זכר האש (פי' למה לא נכתב בלבת האש בזכרון ה"א הדעת ?) כי לא יזיק בעבור שנפתח הלמ"ד (זאת טענה אחרת שיש להשיג על פירושו, למה לא נכתב לִבַּת ע"מ גִנַת) שמשקלי השמות משתנים אין קץ להם, וכמו ונְגַנָה אשר מים אין לה" (ישעי' א ל):

פירוש ג

[ג] והנה לפי המבואר למטה יסכים הח' ז"ל פה לפירושו של כגאון כי זה מין קוץ, ושם (דבר' לג טז) יפרש הח' ז"ל שמים ג"כ כדעת הגאון ז"ל:

פירוש ד

[ד] הרמב"ן ז"ל יפרש, שוכני סנה. האל אשר שכן על ההר הנקרא על שם הסנה והוא סיני:

פירוש ה

[ה] פי' מקום קונים, והוא מקום טהרה, שאין רגל אדם ובהמה מצוין שם, וע"כ נגלה לו שם (טור):

תוכן העניינים

מחוקקי יהודה קרני אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה