מחוקקי יהודה קרני אור· הרב יהודה לייב קרינסקי
בראשית
פרק א
פירוש א
[א] בראשית חמש הן במקרא, וכלן סמוכים ודבקים למה שאחריהן, ואלו הן א) ברא' א' א', ב) ירמי' כ"ו א', ג) שם כ"ז א', ד) שם - כ"ח א', ה) שם מ"ט ל"ד וכן לעומתן מלת באחרית כי רבים המה בכתובים כלן סמוכים ודבקים, ולא כן ראשית ואחרית שתיהן יכונו בלא סמיכות כמו "ויש אחרית" (משלי כ"ד, י"ד) "קרבן ראשית" (ויקרא ב' י"ב) "כי אחרית לאיש שלום" (תה' ל"ז ל"ז) "וירא ראשית לו" (דברים לג כא) כי אם יש אחרית (משלי כג יח) "מגיד מראשית אחרית" (ישעי' מ"ו י') ובטלה טענת הח' ז"ל על רש"י ז"ל (רוו"ה):
פירוש ב
[ב] וכן כתב רא"ב בנמוקיו למכלל, אעפ"י שמשקל הזה ר"ל פעלית על הרוב סמוך, יש מהם שאינם סמוכים אכן עם אותיות בכ"ל הנקודות בשו"א הם תמיד סמוכים, לכן מלת בראשית היא סמוכה לעד לעולם לא בעבור התי"ו שבסופו, רק בעבור שו"א הבית, מדלא כתיב בָראשית הבי"ת קמוצה כמו בִראשונה שהוא בלתי סמוך, והרמב"ם והרמב"ן והרד"ק ז"ל ועמהם שלמים וכן רבים שמלת בראשית אינה סמוכה וכן ת"א בְּקַדְמִין בֳרא ולא תרגם בְּקַדְמִיתָא, כי "בקדמיתא" הוא התרגום של בָרִאשׁוֹנה, ובקדמין הוא התרגום של בראשית, וסובר כי "בראשית ברא" הוא הכלל, ואח"כ בא הפרט ואמר בתחלה בדרך כלל, שבראשית כל הדברים הוציא הקב"ה את השמים וצבאותיהם, והארץ ומלואה מן האין גמור, ומאפיסה מוחלטת אל היש, וכן מעיד לשון "ברא" שהוא לשון הוצאות יש מאין וכתב רבינו בחיי שזהו גם דעת ר' נחמיה (תנחומא סי' א' הוצאות הח' רש"ב) וכן איתא (ילקוט ברא' רמז וי"ו) שהביא בשם התנחומא, ובתנחומא שלנו לא נמצא זכר מזה. ועיין (ביהמ"ד חדר חמישי צד 155 הוצ' הח' יעללניק) בלקוטי מדרשים שהביא הפלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה, והביא ג"כ ממדרש תנחומא, שביום ראשון נברא כל העולם, והביא המשל למה"ד, לאדם שזרע ששה שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון, וזה בשני וזה בשלישי, וכן כולם, וברור דעת ר' נחמיה במשל הזה, כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום א', ואח"כ נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר, כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תה' ל"ג ט') "כי הוא אמר ויהי" ביאר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת, ואח"כ צוה דבר יום ביומו, והעמיד הדברים והוציאם לפועל, וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל, ומחלוקת אלו החכמים, כי דעת ר' יהודה כי כל כח וכח נברא ביומו, ודעת ר' נחמיה כי כולם נבראו ביום ראשון מקובצים, ור"ש ן' מלך כתב שמלת "בראשית" הוא להרחבת הלשון, כי לא יאמר ראשית ואחרית אלא בזמן, והזמן לא היה אלא עם התנועה, והתנועה והזמן הן כאחת, והתנועה היתה במסבת הגלגלים, והזמן שהיה קודם מלאת יום אחד. הוא הרגעים והשעות:
פירוש ג
[ג] ויש לפרש כי זכר בו בריאה לא מחמת חמרו, אלא בבחינת צורתו המשכלת שהמציאה אז לא מדבר, ובעבור שהיה מעשה הנפלאות, כפי הרצון הפשוט האלהי, והם מטבע הבריאה הראשונה להיות בלתי מיוחסים לחומר מיוחד שממנו יתהוו, לכן בדרך השאלה קרובה מאוד להנחה הראשונה, נאמר בפלאים לשון בריאה (שמות לד ט') "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ", "ואם בריאה יברא ד'" (במדבר ט"ז ל') ובעבור שהיתה הבריאה הראשונה, להיותה המצאת דבר מוגשם מלא דבר, ענין זר מאוד על הדעת האנושי לציירו, השאיל הכתוב לכל יצירת דבר זר ויוצא מהמנהג הטבעי לשון בריאה, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" מפני שגדלם מופלא מאוד עד שיש בהם ארכם כמה פרסאות, ולכן ג"כ ייחס בריאתם לאלהים להגיד שלא היה כח במים להמציא דבר זר ונפלא כמותם אלא בכחו יתברך (רדי"א) הקב"ה המציא ראשונה התחלת הדברים כלם במציאות כחני קודם צאתם למעשה פעליי, ושהקב"ה קרא לנתינת המציאות הכחני בריאה, ליציאה לפועל קרא עשיה ויצירה, ושעל זה נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו', שבתחלה נבראו במציאות כחני, ואח"כ עשאם כשהוציאם לפועל בצורותיהם, וכן ביום ברוא ד' אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אותו, ובדברי ישעי' (מ"ג ז') ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, כי תמיד יאמר בריאה על נתינת הכח, ועשייה או יצירה על הוציאו לפועל (הנשיא ר' אברהם בר' חיא בס' מגלת המגלה הביאו הרדי"א):
פירוש ד
[ד] כוונת הח' ז"ל שאילו הונח מלת ברא על ההוצאה מאפם המוחלט, לא היה כתב בריאה אצל תניני הים, אחר ששרצו אותם המים, עם כל שרץ המים, ובאדם כתוב לשון בריאה שלש פעמים בפסוק ויברא, אחר שהיה בכלל תוצא הארץ נפש חיה, ומבואר בפ' שניה "וייצר ד' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (למטה ב' ז') וא"כ אין הנחת מאלה על הבריאה מאפם הגמור כמו שחשבו המפרשים הנזכרים, שזהו גדר מלת ברא, ולא עוד אלא שדבור "ובורא חושך" מורה על הוצאת אין, מיש, לפי שהאור יש בעל שנים עצם וצורה ואינו גוף לדעת זה החכם, והנה יהיה החושך אין של יש זה, והוא העצם לבד בלי צורה לא האפם המוחלט שהוא איננו כלל (רנ"ק):
פירוש ה
[ה] וכן כתב הרד"ק במכלל "כי כן המנהג להתערב לחי הלמ"ד בעלי הה"א עם בעלי האל"ף בהרבה מקומות":
פירוש ו
[ו] והרד"ק במכלל כתב "ויש מי שפי' מזה הענין "ובִרֵאת לך" כלומר שתכרות עצי היער ותבנה שם ערים לשבת, וכן "אם בריאה" ענין גזירה, וכן "בראשית ברא", והנכון שיהיה "ואם בריאה" ענין יצירה, כי כל דבר חדש יקרא בריאה, וכן "בראשית ברא", ועיין ברדי"א שהעיר ע"ז וכתב "והנה הרד"ק להמשכו אחר הדעת הזה כתב בשרשיו שברא שם נופל על ענינים מתחלפים בדרך שתוף" וכו', ונ"ל שאין הדבר כן, אבל ששם בריאה נאמר בהנחה ראשונה, ופעמים בהשאלה, "ושעיקר הנחתו הראשונה הוא על המצאת יש מאין כדברי הרב המורה" עיי"ש:
פירוש ז
[ז] מעתה חתר הח' ז"ל למצאו עיקר שרש זה בהוראותיו. ומצא שעיקרו על גזרת דבר, כריתתו מדבר אחר, ועשות לו גבולים בגזרה זו (ושם גזרה הוא מלשון "לגוזר ים סוף לגזרים" (תה' קל"ו י"ג) גזרו את הילד (מ"א ג' כ"ה) ומלשון "הגזרה והבניה" (יחזקאל מ"א י"ג) והביא הפעל "ובראת לך" (יהושע י"ז ט"ו) "וברא אותהן" (יחזקאל כ"ג מ"ז) ודימה ברא בבנין הקל, להוראתו בבנין הכבד, ואמר לפי זה "וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין", והנה רבים חשבו ועמהם רוב מפרשיו שלא עמדו על סוף ועיקר דעתו ברובא דרובא של שטתו להוכיח מזה המקום שהח' ז"ל היה מאמין בקדמות העולם בהחלט ' או עכ"פ במציאות חומר קדום, ואין הדבר כן (רנ"ק), ומפורש אמר בספרו "ערוגת החכמה ופרדס המזמה" שהעולם מחודש, והביא ראיות ע"ז, וכתב "עתה ידעתי כי העולם נוצר, ובזאת החכמה מצאתי מרגוע לנפשי ואנוח והמבקש בלעדה יבקש הבל ורעות רוח, ובס' יצירה כתב "כי כיון שיש שם בורא היתה בריאה, והיתה לה עת שהותחלה בו, ודעת תורתנו וקבלתינו כן, אבל בעת שרצה ד לא על דרך חיוב", ובפרק הראשון מחבורו שער השמים, שהוא הקדמה לפירושו במע"ב כתב וז"ל "והאומר הפך זה, הופך והורס יסודי התורה וקוצץ בנטיעות, ועוקר עיקרי אמונתינו, וגורם ספיקות בחדוש העולם, וחושב על הבוי"ת תועה, "כי גלוי וידוע אצל מאמיני תורתינו, כי העולם בכללו בדבור אחד נברא", וכו', ועוד שם, "וכוונת הפרק לבאר, כי כל אלה הענינים, הנראה מפשוטן שהם סותרים אפילו אבן אחת מזה היסוד, ר"ל חדוש העולם, שנברא בחפץ פשוט שאנו צריכין להוציאם מפשוטן, ולהאמין שהם משל, ויש להם סוד נעלם, והוא גלוי למתבונן ומעיין בהם עיון דק", ובסוף הפרק ההוא יאמר, "והוצרכנו לבאר זה מאוד להיות לאות ולעד על מה שאנו עתידין לבאר במ"ב, ולחזק סברתינו, כי בדבור אחד נברא הכל בלא טורח, ושלא יעלה על לב איש שיהי' שם דבר נברא קודם העולם, שהמציאות הוא ממנו, זולתי העצם הקדמון שברא, וית' שמו שברא יש לא מיש, ולא מדבר שקדם", וכתב הרנ"ק "וזה החכם איננו נודע למחניף בדבריו, הגם שהוא מסתיר ענין לפעמים מן האינו ראוי לו, ובכדי שלא ישוב דבורו מטרה לחצי פה סכל אורב מיד בתחלת הראות, גם אין לחשדו וודאי שדבריו יהיו סותרין זה את זה, "ושהניח דבר למשפט, ולא השיג המוכח, ויוצא בהיקש ממנו עד תכליתו, והאמת כי שטתו בזה ובהכל אחת. ואחוזה בחוליותיה כשלשלת תכופה, וגם בענין הבריאה, קרובה לעיקר דעתם של המקובלים הראשונים, שגם הם מודים בבריאת יש מאין":
פירוש ח
[ח] חח' פריפוט דוראן הלוי (מעשה אפוד פ"ז) אחרי שיבאר בקצור שקרה ללשון העברי, אחר שהיתה היותר שלם שבלשונות ואמר וז"ל "והנה לכל הסבות הנזכרות נשארנו סכלים מהלשון הזה הקדש וחכמתו עד שכבר נעלמו ממנו הרבה מפשוטיו בהרבה מקומות ובקצת הפעלים, כשמות האבנים והחיות והעופות וזולתם, ולסכלותנו בשמות העופות הוכרחו חכמי התלמוד ז"ל, לתת בהם הסימנין שכבר ידעת יוכר בם בין הטמא והטהור, וכן קרה לנו הסכלות בקצת הפעלים, וצא וחשוב כי גם בפעל ראשון הנמצא בכתוב שהוא מלת ברא באמרו בראשית ברא נפל בו מחלוקת בין המפרשים, על מה זה יורה כפי הנחתו הראשונה ועל גזרתו, וכתב בו הראב"ע מה שכבר ידעת, ואמנם כתבתי זה לפי שביאור הפעל הזה הוא יתד שהכל תלוי בו, ועמוד שהכל נשען עליו":
פירוש ט
[ט] אלהים הוא תואר למושל בדבר מן הדברים, ויכול עליו, והוא מלשון כח ואילות, וממנו "ואת אילי הארץ" (יחזקאל י"ז י"ג), ויאמר על האל ית' בהנחה ראשונה, לפי שהוא מושל ויכול על הכל, ומלכותו בכל משלה, והושאל על המלאכים "אל אלהים" (יהושע כ"ב כ"ב) פי' אלהים הם המלאכים, והוא ית' אל אלהים, גם לנבאים "ויבא איש האלהים" (ש"א כ' כ"ז) "אשר הלכו אלהים" (ש"ב ז' כ"ג) וכן תיוב"ע דַאֲזַלוּ שְלוּחִין מִן קָדָם ד'". ובדרש על משה ואהרן, גם לשופטים "עד אלהים יבא דבר שניהם" (שמות כ"ב י"ח) "אשר ירשיעון אלהים" (שם ט'), וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל, כי בשם זה נקרא לאלהים עליון תחילה, ואח"כ המלאכים והשופטים וכן כתב רש"ט ן' פאלקירה, לפי הנראה, כי "האלוה שם הונח תחלה על הבוי"ת, ואח"כ קראו אלהים לכל הנמצאים האלהיים, שהוא ית' ותחלתם כמלאכים שאינם גוף, כי מלת אלהים כוללת אותם, וקראו לשופטים מבני אדם ומנהיגים אלהים, מפני שהם מתנהגים בהנהגה אלהית, מתדמים בפעל האלוה ית', ודעת הח' ז"ל שאמר להלן "ובעבור היות כל מעשה ד' ביד המלאכים עושי רצונו נקרא כן", דעתו כי זה יצא ראשונה על המלאכים, ולדעת המורה (פ"ו מהח' השני) כי אלהים שם השופטים, "עד אלהים יבא דבר שניהם" (שמות כ"ב ח') ולזה הושאל זה השם למלאכים, ולבורא להיותו שופט על המלאכים, והשיג עליו הרדי"א ז"ל, וכתב כי הוא באמת דבר בלתי מתקבל ' לפי שאיך יסבול השכל, שיהיה שם אלהים מונח בעצם וראשונה לשופטים, ובדרך השאלה עליו ית', כיון שבתחלת התורה נאמר עליו ית' פעמים רבות, ונמצאו בכתובים זה השם עליו ית' לאלפים ולרבבות, ומה שנמצא שיאמר ממנו על השופטים, מספר יהי' ונער יכתבם, אלא שהנחתו הראשונה הוא לאל ית', ואח"כ הושאל לגלגלים, ואח"כ הושאל למלאכים, ואח"כ הושאל לשופטים מבני אדם אלהים:
פירוש י
[י] וכן אז"ל (ב"ר פ"ח, שמ"ר ריש פכ"ט, ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) שאלו המינין את ר' שמלאי כמה אלהות בראו את העולם, אמר להם אני ואתם נשאל לימים הראשונים, הה"ד "כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם" (דבר ד' לב) אשר בראו אכ"כ, אלא אשר ברא, ועיין בנל"ג שכתב כי בכל התורה תרגם אונקלס על שם אלהים בשם הוי"ה, רק במקום שכתוב בתורה "ד' אלהים" תרגם אלהים כמו בעברית, ובכל מקום שמצינו בתורה אלהים עם כינוי כמו "אלהיכם" "אלהינו" תרגם בלשון יחיד אֱלָהָכון. אֱלָהָנָא. אֱלָהָךְ. וכדומה כדי להרחיק כל מחשבת רבוי אלהות:
פירוש יא
[יא] ולבאר זה אביא מה שכתב ע"ז הח' פריפוט דוראן (מעשה אפוד פ"א) "ירצה כי מדרך ישות ומהות הדבור ועצמותו ידענו כי מהראוי לפי עצמותו וישותו שיקרא שפה, וזה בעבור שהוא מן הנראה, והמוחש שהוא יוצא מהשפה, והוא הפתח אליו, ומובן "תושיה" הוא כמו "ולא תעשינה ידיהם תושיה" (איוב ה' י"ב) ר"ל דבר שיש לו ישות ומהות. וכן "ותושיה נדחה ממני" (שם ו' י"ג) ואמנם אמר "הדבורים" וירצה בו כלל הלשון, לא הדבור שהוא חלק ממנו":
פירוש יב
[יב] וכן דעת רז"ל (סנה' ל"ח ב') אין הקב"ה עושה דבר אלא א"כ נמלך בפמליא של מעלה שנאמר (דניאל ד' י"ד) בּגְזרַת עִירִין פִתְגָמָא ומֵאמַר קַדִישִין שְאֵלְתָא" וכן דעת המורה בפ"ו מהחלק השני:
פירוש יג
[יג] ועיין מורה פ' ס"ב מהח' הראשון, כוזרי, (מאמר רביעי פ"א) מענין השם הנכבד אשר הוא שם המפורש והשם הנכבד הוא שם הויה והוא שם העצם יחיד ומיוחד היה הוה ויהיה, שלם בתכלית השלימות יודע כל תעלומות ומצפוני בריותיו, והוא כנוי להשגחה פרטית ותדירה, ומדתו מדת הרחמים והחנינה וכל שמותיו ית' הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות הבאים ממנו, והשם יו"ד ה"א וי"ו ה"א הוא שם המיוחד לו ית', ולזה נקרא שם המפורש, ועיין מורה פס"א מהח' הראשון ובמפרשיו ביאור שם המפורש:
פירוש יד
[יד] כן בארתי שהוא רבינו סעדיה גאון, וז"ל בעל ס' קורא הדורות (פ"ב) "וצריך אני לבאר שכל מקום שהראב"ע ז"ל מזכיר בפירושיו הגאון סתם כמו כ"כ הגאון. או פי' הגאון או אמר הגאון וכיוצא דע לך באמת שכונת דבריו על רבינו סעדיה גאון אלפיומי ז"ל, וכן כתב הגאון ר' חיד"א (שה"ג ערך רבינו סעדיה) ועיין תולדות רס"ג (בכ"ע לשנת תקפ"ט) ושד"ל יאמר (כ"ח מח' רביעית צד קס"ח) "אין ספק שאין זה רבינו סעדיה", ועיין (אגרות שד"ל סי' רצ"ו צד 731) והגאון רשי"ל ראפפארט יוכיח לו שהוא רבינו סעדיה גאון (אגרות שי"ר מכתב י"ג צד ק"ז):
פירוש טו
[טו] וכן בפתיחה לס' "האמונות והדעות" ירמוז ג"כ ע"ז, וכתב "וראיתי הארץ באמצע השמים והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה, התקיים אצלינו כי המכוון בבריאה הוא בארץ, ואח"כ הסתכלנו בכל חלקיה, וראינו העפר והמים שניהם דומם, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נשאר כ"א האדם והתברר לנו, כי הוא הענין המכוון בלי ספק, ודרשנו הספרים ומצאנו בהם מאמר הבורא (ישעי' מ"ה, י"ד) "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", אבל מתחלת התורה ספר כל הברואים, וכאשר השלימם אמר עתה (ברא', א' כ"ו) "נעשה אדם" כמי שבונה ארמון ומציעו ומתקנו, ואח"כ מביא עליו בעליו" וכן כתב העקידה ברא' שער החמישי, כי רק אחרי בריאת האדם שעליו נאמר, כאשר נשלמה הבריאה עמו, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", בעבור היותו התכלית שהוא הטוב האמיתי והנרצה בכל פעולה, החל לספר בפרט כל מה שנברא לכבודו, ואיך הוא מגיע לתועלת האדם, וזה שאז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הסתר דבר, מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר, ובס' "האמונות והדעות" (מאמר רביעי פ"ב) "שאעפ"י שגוף האדם קטן נפשו רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם" ושם בפ"א "ואם יחשוב חושב כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם יראנו אלה המעלות, או קצתם לזולתו וזה מה שלא ימצאהו", והח' יש"ר (פ"ח מחברת ד' אגרת ט"ו) כתב "מי הוא זה הגאון אשר נגדו שלח הרב יד לשונו ? הנה חזרתי על כל ס' האמונות והדעות לרס"ג ולא מצאתי כן זאת הסברה היות בני אדם יותר נכבדים ממלאכי השם, גם בפי' לס' דניאל לא ראיתי כזאת, ואולי נמצא בו באחד משאר חבוריו שאבדו ממנו, או שגאון אחר הוא האומר כן ואנכי לא ידעתי", וע"ז העיר המו"ל שם וכתב כל גאון המובא מראב"ע בסתם הוא רבינו סעדיה, ואין ספק בזה, ועל ענין חשיבות בני אדם מהמלאכים יתכן שכתב כן רס"ג בפי' לס' בראשית ושם בתחילתה מביאו ג"כ הראב"ע ז"ל בענין זה ומבטל דבריו", אבל ממה שהבאתי למעלה מס' האמונות והדעות, אחשוב שדי בזה, כי גילה דעתו והוכיח בראיות שמעלת האדם גדולה, והוא המכוון בבריאה, ונפשו רחבה מהשמים והארץ ולדעה זו גם המלאכים נבראו למענו, וכן הכוכבים והגלגלים: ודעת הח' ז"ל אינו כן, וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יסוה"ת הסכים לדעת הפילוסופים שיגזרו בפחיתות האדם וגריעותו ושפל מדרגתו בערך הגלגלים והכוכבים, כש"כ בערך המלאכים, וז"ל שם "ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת ב"א, וכן במורה בפי"ב ובפי"ג הרחיק מאוד היות תכלית השמים מפני הדברים אשר בראן, וזכר בזה גבהי שמים ופלאי גדולתם, להוציא שאין יחס וערך לאדם, גם הגרמים הנכבדים ההם, כש"כ שאר השפלים, ופי' מאמרי התורה "להבדיל" "להאיר" שאין ענינם שנבראו לזה המאורות על הכונה הראשונה, רק להגיד טבעם, והדברים הנמשכים אליהם אל הכונה השנית, ושהוא ע"ד שנאמר באדם, "וירדו בדגת הים" שאין זה תכלית האדם שבעבורה נברא, אבל הוא דבר נמשך לטבעו, וכן דעת הרלב"ג בפי' על התורה וז"ל "כי הגלגלים נמצאו בעבור עצמותם, ולמה שיהיה יותר נכבד להם שיתנועעו משינוחו, כי היתה התנועה חיים לדברים הטבעיים, הושמו מתנועעים, ולפי שכבר אפשר להם בתנועתם שישפיעו שלמות לנמצא השפל, והיה יותר נכבד להם שישפיעו משלא ישפיעו, לפי שזה דרך הנמצאים השלמים שיעדף להם מהשלמות, באופן שישפיעו ממנו לזולתם, הושמו תנועותיהם באופן שישלמו בהם הנמצאות השפלות, ולזה המציא השי"ת בקצת חלקיהם ניצוצים מאירים שיהיו כלים להם להשפיע למה שלמטה מהם מצד הניצוצים המגיעים מהם, ובזה הותר זה הספק, והוא עיון נפלא מאוד נבוכו בו רבים", וז"ל הג' ר"מ חפץ בס' מלאכת מחשבת (פ' וזאת הברכה) "ואל יבהילוך דעות קצת המתקדשים והמטהרים מבני עמנו גם לכל אשר ידברו, אל תתן לבך באמרם, כל מה שנברא נוצר לסבת האדם, וזה הבל ורעיון רוח, כאשר כתבו בזה באר היטיב. (דעתו על הח' ז"ל והמורה) וכן כתב הח' ז"ל בעל בחינת עולם, "כי לא יתכן להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד (בחינת עולם פ', י"ב) והרב המקובל האלהי ר' מאיר ן' גבאי בספרו "עבודת הקדש" בחלק התכלית (פ' ב' ג') טען על הח' ז"ל והשיג עליו וז"ל שם "וכן הראב"ע ז"ל שלח יד לשונו בגאון וגדפו על אשר שלח ידו במלאכים באמרו שבני אדם נכבדים מהם, והוא שכתב בפ' משפטים בזה"ל (המאמר הזה לא נמצא בנדפסים והוא בפירושו הקצר על שמות כ"ג כ') "הנה אנכי שולח יד לשוני בגאון שהעתיר על נכבדים ממנו דבריו ויצא עתק מפיו ואמר שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ואמר כי בעבור בני אדם נבראו, וראיותיו דברי חכמים, והם לא אמרו רק על המלאכים המתחדשים בכל רגע ודבריהם אמת", וע"ז כתב בעל עבודת הקדש "ומי יוכל להתאפק ולעצור ברוחו מלהשיב על דבריו וכ"ש ליראי ד' ולחושבי שמו וכו', והנה הרב ז"ל הוא האיש המפורסם בחכמה לא נתקררה דעתו במה שרגם את האיקונין, אלא שקלל את השלטון וכו', והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יסוה"ת הסכים לדעת הפילוסופים, ולא חלק בין מקבלי התורה לזולתם, כי לא הניחתהו החכמה היונית, והוא הולך לשיטתו במה שכתב בפי"א מהח' הב', ובפי"ג מהח' הג' מס' המורה שהאדם פחות מאוד מאוד בערך הגלגלים, כ"ש בערך המלאכים, ואולי הטעם לדעתו, היות דעתו למטה מהם, ואלו התבאר ונודע כי הוא גדול מהם בדעת, היה מודה במעלתו עליהם, שהרי יודה שהגדול מחבירו בחכמה גדול ממנו במעלה, וכן כתב בפ"ב מהלכות יסוה"ת, ואין הפרש בזה בין האדם לגלגל למלאך, ובפ"ד כתב בזה"ל "ויראה ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופים הקדושים הגדולים, וכ"ש לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים", ע"כ, הנה הציב לו הרב ז"ל יד והרבה מקומות לבזות ולהשפיל הדמות והצלם העליון", עוד שם (עבוה"ק חלק התכלית פ"ד) "הראב"ע כתב שבני אדם נכבדים ממה"ש, מאותם המתחדשים בכל רגע" ומ"מ למדנו שהצדיקים רבים ונכבדים ממה"ש, ואף בשאינן מהמתחדשים בכל רגע כדברי הראב"ע ז"ל המתחכם מדעתו, ושם "יצדקו דברי הגאון באמרו כי בני אדם נכבדים מהמלאכים, ושנבראו בעבורם, ושאין ספק שלא אמר הגאון כי אם על הצדיקים הגמורים שהם גדולים מהמלאכים ושנבראו לתשמישן" עכ"ל:
פירוש טז
[טז] והמורה בפי"ד מהח' השלישי יאמר וז"ל "והשתכל אלו הנמצאות הגשמיות מה עצום שיעורם ומה רב מספרם ואם הארץ כלה אין שיעור לה כנגד גלגל הכוכבים, מהו ערך האדם לכל אלו הנבראות, ואיך ידמה אחד ממנו שיהי' אלו בעבורו ובגללו, ושהם כלים לו", ועיין בהקדמת הח' ז"ל לפי' התורה בדרך הד' הערה 15) שהבאתי מהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות ששם הלך בדרך אחרת, והעלה הפך הדעת הזאת, ובמקום שהאריך לבאר מאמרם ז"ל שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, סיים שם וז"ל "אך על דרך כלל יש לך לדעת כי כל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבד", ומה רב ההבדל בין מאמרו זה להמאמרים שהבאתי למעלה מפ"ב ומפ"ג מה' יסוה"ת ומהמורה אתמהה ? גם מצאתי סתירה לדברי הח' ז"ל שיסתור דברי עצמו ממה שכתב בפירושו (זכרי' יב א) על הפ' משא דבר ד' על ישראל נאם ד' נטה שמים ויסד ארץ, וז"ל "וטעם להזכיר עתה נטה שמים ויסד ארץ, כי לולי ישראל לא נבראו", ועיין קרני אור למטה הערה קכ"ח:
פירוש יז
[יז] וכן דעת רבינו חננאל שמעלת המלאכים גדולה מהנביאים וכה יאמר בביאורו על התורה (שמות כ"ה ל"ט) "למעלה מן הצדיקים מעלת הנביאים, וכנגדן הכפרת אשר על הארץ רמז לנביאים וכו' הכרובים שעל הכפרת רמז למלאכים שהם למעלה מן הנביאים" ׃
פירוש יח
[יח] ודעת רז"ל יופיע בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים שהאדם נכבד מהם, ובמעלה יתירה עליהם בג' (סנהדרין צג א) "א"ר יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" ובדברים רבה (פ"א יב) א"ר אבא לעתיד לבוא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת וכו', ושם, א"ר לוי בר חנינא ואל תתמה אף בעוה"ז היתה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת שנאמר (דניאל ג' כה) "ורוה די רביעאה דמי לבר אלהין" שהי' לפנים מהמלאך והוא מכבה לפניהם האש, ובירושלמי (שבת פ"ו ה"ט) הן היו מכבשין לפניו את האור (פי' שהמלאך שירד להצילם הוא הלך באחרונה, והצדיקים לפניו, והן היו מכבשין ודורסין האש לפניו) ובפסיקתא רבתי ורוה די קדמאה לא נאמר, אלא ורוה די רביעאה, זה גבריאל, שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת, (ובויקרא רבה פ' כ') ר' לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא אומר תפוח עקבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה ועיין (עקידה ברא' שער ה') ובמק"ח שם, והכוונה כי העקב ר"ל השכר הבא בעקב מעשה האדם הפועל בנפשו המשכלת בבחירה חפשית גדול משכר מעשה גלגל חמה, ושאר הגרמים השמימים אשר פעולתם כבר אפשר שיהיה מבלי נפש משכלת ודעת את בוראה רק בהתחלה מהטבעית כתנועות ד' היסודות אשר ע"כ נמצא, כי שמעה השמש לקול יהושע איש האלהים להכנע למצותיו כעבד השומע בקול אדונו, וזש"א התנא, אם מעשה האדם יקר ממעשה הגלגלים ומכהה אור מעלתם, אף כי קלסתר פניו, ר"ל זיו ואור שכלו הנחצב ממקור עליון, (ובויקרא רבה פ' כד) "והיית רק למעלה, יכול כמוני, ת"ל רק לשון מיעוט, גדולתי למעלה מגדולתכם" הרי שלא מיעט רק גדולתו, אבל גדולתם למעלה מגדולת מלאכי השרת, ורבו המאמרים המדברים בענין זה, ואם אמרתי להביאן כולם לא יכילם ספר, וכן שד"ל מצדיק את הגאון נגד הח' ז"ל, והח' יש"ר כתב כי מחלוקת זו בין הגאון והראב"ע הוא לדעתי מכלל הדברים שאין לשכל האנושי מבוא בהם, ואין בנו כח לעמוד על אמיתתם, בעבור כי נעדרה ממנו ידיעה ברורה ממהות המלאכים ותכונתם וכחותיהם ומדרגת שלמותם, והמעט הנמצא ממנו בכתבי הקדש, אין בו די להביאנו אל ידיעה כזאת בבירור, כי אפשר לפרש תמיד הכתובים המדברים מהם באופן אחר, גם מדברי חז"ל אין הוכחה, כי פעם יש להוציא מהם ראיה לסברת הגאון, ופעם לסברת הראב"ע ולפי שאין שום ערך ודמיון בין הדבר הנודע והבלתי נודע, לכן כל עוד שנעלם ממנו טבע המלאכים והתפשטות ידיעותיהם אין אנו יכולים להעריך מעלתם עם מעלת בני אדם, לידע מי גדול מחבירו וכבר ידעת סברת קצת מחכמינו האומרים, כי היתרון אשר במלאכי השם בבחינת היותם רק רוחניים, ומשוללי החומר הגופני, הנו מצד אחר לבני אדם בבחינת היותם בעלי בחירה, ומוכשרים להשלים עצמם שלמות גדולה ע"י מעשיהם הטובים, לכן יראה לי שאין להחליט בזה שום משפט, ושראוי למשוך ידינו מן החקירה הזאת, באשר היא נעדרת התועלת לגמרי, כי אנו בני אדם די לנו כי נכיר מצבנו ותכונותינו וגבולותינו כדי שנתאמץ להשלים עצמנו כפי האפשר, ואין לנו צורך לידע אם המלאכים נכבדים ממנו או להפך" ׃
פירוש יט
[יט] כן פי' הח' ז"ל בשיטה ראשונה הבאתי למעלה (יהל אור הערה מ"ג) "וקדושי הארץ המקימים משפטי אלהים בארץ, גם הם נקראים אלהים ובני עליון" וכן פי' (שמות ד' י"ד) "אין אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד, או מלאכיו הקדושים, כי על ידם יראו מעשי ד' בארץ, או קדושי מטה העושים משפטי אלהים בארץ, וכל אלהים שהוא ע"ז, דבר הכתוב ככה לפי מחשבת העובדים, כמו "אל חנניא הנביא" (ירמי' כח ה) והסכים עמו הרדי"א ז"ל בהשגתו על הרמב"ם ז"ל שכתב, ואמנם אם השופטים ג"כ נקראו בשם אלהים, יש בו אצלי ספק גדול, כי הנה עם היות שהמתרגם אונקלס בפ' "והגישו אדוניו אל אלהים" (שמות כ"א ו') "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שם כ"ב ח') תרגם דיינא, דיינא, ונמשכו אחריו המפרשים ז"ל כולם, עד שחשב הרב המורה, שהנחתו הראשונה של שם אלהים הוא לשופטים, נראה לי שאין הדבר כן, כי הנה התורה האלהית תמיד קראה לשופטים בשם שופטים, ולא בשם אלהים, ולא כיון הכתוב לקרוא את הדיינים בשם אלהים אלא להגיד שישפוטו הכל בדין האלהי, והמשפט ההוא להיותו אלהי כפי התורה והמצות קראו הכתוב אלהים ע"ד "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט" (תה' פ"ב א') ר"ל בקרב עדת הדיינים שזכר ישפט האלהים, וכל שופטי מדינה ומדינה, כאשר ישפוטו הדין כדת המלכות יאמרו שהמלך מצוה זה ומעניש זה, ויקרא למקום משפטם "חצר המלך" אעפ"י שאין המלך שם, כן הענין "והגישו אדוניו אל האלהים", וכדומה לו שיגיש אותו למשפט האלהים, וכבר הציץ ע"ז הראב"ע ז"ל שכתב בפי' והגישו אדוניו אל האלהים", פי' מלת אלהים מקיימי מצות אלהים בארץ, ועיין (למעלה קרני אור הערה ט'):
פירוש כ
[כ] השם המיוחד נקודו נעלם, והוא סוד שם המפורש, ופי' לפי הכתוב אינו כדעת המפרשים היה, הוה, ויהיה, אלא נמצא קיים, ופירוש קריאתו הוא אדון הכל, וכן עיקר לפי עומק הדין, כי בכל הולכין אחר הקריאה, וא"צ להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות, והם הלכה למשה מסיני וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו, ודעת הרשב"ם (שמות ג' ט"ו) שענינו יִהְיֶה כלומר הנמצא לעולם, כי הוא קורא לעצמו אֶהְיֶה (שמות ג יד טו) ואנחנו אומרים עליו יִהְיֶה או יֶהֶיֶה (הגר"א):
פירוש כא
[כא] הנראה לי שכוונתו במלאכיו רוחות היתה אל הרעם שידוע ממנו שהוא קול אד עשני נעצר בבטן העב אחרי שובו רוח מצטער בו, ובוקעו לצאת ממנו קול הסער ההיא, והבקע ההיא הוא קול הרעם ובמשרתי האש הלוהט אל הברק שידוע ממנו ג"כ שהוא האד ההיא העשני בהתלהבו בצאתו מן הבקע הצר ההיא שנעשה בעב, ושיוצא ממנו לכח התנועה החזקה שמתנועע בעת היציאה (יקוו המים, להח' ר"ש ן' תבון) ובדרז"ל (ב"ר פ"ג, פדר"א ריש פ"ד, תנחומא חיי סי' ג מדר' תה' סי' כד) בשני נבראו המלאכים והוא דעת ר' יוחנן, ור' חנינא אמר בחמישי נבראו, ועיין ביאור הגרד"ל לפדר"א שמביא מזהר דף יז, ול"ד ששני הדיעות אמיתים:
פירוש כב
[כב] וכן אמר החבר למלך הכוזרי (כוזרי מאמר חמישי פ' יו"ד) התחיל עוטה אור כשלמה רומז אל מאמרו "יהי אור" וכו' ואח"כ הועתק אל "יקוו המים ותראה היבשה" באמרו "יסד ארץ על מכוניה", ושהמים בטבעם מקיפים הארץ, ויכסוה כולם כלבוש עמקים והרים, כמו שאמר "תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים" עיי"ש כל המאמר מכוון כמו שמבואר פה, וכן כתב הח' ר"ש ן' תבון בס' יקוו המים אחרי שפי' בסוף מזמור ק"ג ומזמור ק"ד שבתהלים, יאמר שלא רצה דוד לפתוח במע"ב בבאור במה שלא התחיל בו אדון הנביאים, ר"ל להקדים בראש המזמור ההוא נמצאות אחרות לפני האור, שנראה שהבינו דוד ע"ה ראשון לנבראים בששת ימי בראשית, וע"כ התחיל בו דוד ע"ה ושמהו ראשון בסדר במזמור ההוא אשר כיון לרמוז בו בסודות עמוקים ממע"ב, ומהראוי להבין עמו, ואחריו זכר הרקיע המבדיל בין מים למים, ואחריו היבשה הנקרא ארץ ומקוה המים, הוא המקום אשר יסד השם להם:
פירוש כג
[כג] והקרא היבשה ארץ, אפשר שכן היה שמה לפני הראותה, ושינה שֵם הנשאר ממנה מכוסה במים אל שֵם "יַם" (שם):
פירוש כד
[כד] ויורה שם את להוראת דבוק הנושא עם הנשוא. או הפועל עם הפעול או הפעולה, כמו את השמים ואת הארץ, שהבריאה היא הפעל, והשמים וארץ מקבלי הפעל (רש"פ):
פירוש כה
[כה] שהמדקדק על הקצור אפשר שיעלימוהו לפעמים מן הספור, אחר שהפועל ופעול נגלים בטופס המאמר שכשאמר "בראשית ברא את השמים ואת הארץ" היה יכול להעלים מלת "את" ולומר אמנם בראשית ברא השמים והארץ, אחר שהפעול שהם השמים וארץ, והפועל שהוא הבורא, והפעולה שהיא הבריאה מבוארים ומפורשים, ולפיכך שב אצל חז"ל ליסוד מוסד שכל אתין שבתורה רבויין והיינו שבכל מקום שנשתמש מלת "את" הוא בהכרח נושא עמו עוד איזה פעול נסתר שלא נזכר במאמר אחד, שהיה אפשר להעלים המלה לגמרי, והתורה חסה אפילו על עוקצו של יו"ד שלא לשמש בו בלי תועלת ורמיזה על ענין ודרשו גבי "את ד' אלהיך תירא" (דברי' ו יב) לרבות ת"ח, שהבורא ית' הוא הנושא הא' המקבל המורא, והוא מבואר במקרא וירמז מלת "את" עוד לאיזה נשוא נסתר, והוא הת"ח, וכן גבי "לא יאכל את בשרו" (שמות כא כח) שדרשו את הטפל לבשרו לרבות עורו, שהבשר היא הפעל הנגלה שלא יהיה מקבל שמוש המביא לידי אכילה, והעור הוא הנסתר בכח מלת "את" (רש"פ): ורב"ח כתב ע"ד הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה, אחד שעשה ממנו שמים, ואחד שעשה ממנו ארץ, וזהו שאמר והארץ היתה תהו ובהו, ועיין ברמב"ן מה שפי' בזה בארוכה:
פירוש כו
[כו] המלה "את" עקרו "אות" בהוראת רושם וסימן, והונחה למלת כנוי הרומז והמיוחד את עצם הגוף שהוא הוא בעצמו (דיעזער. דער זעלבע. ער זעלבסט) "גם אותו לאשור יובל" (הושע י, ו) כמו גם הוא (ער זעלבסט) "חי ד' אשר עשה לנו את הנפש" (ירמי' לח, טז) הוא בעצמו אשר עשה, וכן יפורש ובא הארי ואת הדוב (ש"א יז, לד) (זאלבסט דער באר) (האוצר):
פירוש כז
[כז] וכן כתב המורה בפ' ל' מהח' השני "כי מה שצריך שתדעהו שמלת "את" הנאמרת באמרו את השמים ואת הארץ כבר ביארו חז"ל במקומות רבים שהוא כענין "עם" ירצו בזה שהוא ברא עם השמים כל מה שבשמים, ועם הארץ כל מה שבארץ":
פירוש כח
[כח] דעתו שהשמים והארץ בפ' הזה, הם הרקיע שהוא האויר, והיבשה שהם מפורסמים ונראים לעין, ע"כ בא בהם ה"א הידיעה וע"ז כתב הרדי"א, "הראב"ע פי' שם שמים על יסוד האויר, נמשך לדעתו שכבר הודעתיך שלא נזכר במע"ב דבר מהעליונים, עד שפי' בשמים ושמי השמים, יסוד האויר ויסוד האש אשר עליו, כמו שביאר בפי' (לתה' קמח ב) והוא דעת בעלי הסבוב התכוניים", ובשיטה ראשונה "ופי' את השמים הם העליונים על הרקיע, ואת הארץ שהיתה מכוסה במים, כי גלגל האש למעלה על גלגל הרוח, והוא למעלה על גלגל המים, והארץ היא תחת תהום, ובחפץ השם יבשה הרוח קצה מהמים המכסים את הארץ, וכן כתוב "בל ישובון לכסות את הארץ" (תה' קד, ט) והשמים העליונים נקראו על לשון שנים בעבור שני מקומות התחברות הגלגלים הגבוהים הנקראים ראש התלי וזנבו, או בעבור היות חצי השמים לעולם למעלה מהארץ, והחצי למטה, או בעבור שני סדני הגלגל", ועיין בפי' הח' ז"ל (עמוס ה, ח), והרדי"א אחר שהביא דעת המורה שהשמים הנזכרים בזה הפ' הראשון, הם הגרמים שמימים המתנועעים בסבוב, כתב "וגם רש"י כפי הנראה מדבריו יסכים עמו", יאמר "וגם הראב"ע בשטתו האחרת שעשה בפי' התורה מסכים לזה, אם להסביר פנים, לפרסום פסוקי התורה, או שחזר מדעתו הראשון", והביא המאמר הזה משיטתו הראשונה, וסיים "ומכאן לקח האפודי שכתב שנקראו הגלגלים שמים, מלשון שם, שמורה על המקום הקיים והמוגבל, והקיום וההגבלה הוא כפי קוטבי התנועה היומית, כי הם לבד קיימים, ויורמז אליהם במלת שם", ועיין בס' (דרכה של תורה להח' פיניליש צד 208 בהערה) שיאמר שדעת הח' ז"ל בזה לפרש רק ה"א הידיעה, ואמר (דעתו על הרא"ק שהוא יפרש כן) "כי על אלה הנראים ידבר" בא לשלול עולם המלאכים הבלתי נראים, אעפ"י שגם הם נקראו שמים, ככתוב הללו את ד' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו (תה' קמח, ב) וז"ל שר העדולמי (התירוש פ"א אות ח בהערה שם) "ויפרש (פי' שהח' ז"ל יפרש) שהידיעה בהזכרה ראשונה באה, יען שכונת הכתוב כמדבר אל הקורא בתורה לאמר, אותם השמים והארץ שאתה רואה מציאותם עתה, דע שאינם מקדמי קדם ובלי התחלה, אבל האלהים ברא אותם בראשית, וכן הוא באמת פשט הכתוב, וכמה נתעו במח"כ מפרשי הראב"ע בכוונת דבריו אלה עד שהתעו גם את דעת הח' (רא"ק (כמו שראיתי מובא בשמו בס' דרכה של תורה להח' פיניליש) לתלות בוקי סריקי בהראב"ע ז"ל, ולפלא שגם הח' פיניליש המכה על קדקדו שם. גם הוא לא עמד על הכונה הפשוטה והרצויה הזאת עכ"ל, ועפי"ז פירשתי ביהל אור:
פירוש כט
[כט] והנה האדם ידמה א"ע עומד באמצע הארץ, ועל סביבותיו המרחקים, ובהיות שאין מרחק פחות מב' קצוות, פנים ואחור, או ימין ושמאל, או מעלה ומטה, לכן בא מלת שמים ברבוי הזוגות מהנפרד "שם" כי הוא מורה על זוג גבוליי כאמור, וכמו עֵינַיִם, אָזְנַיִם יָדַיִם, בפתח לפני ים הרבוי בעבור הוראתם על זוג, כן בא מלת שמים ברבוי הזוגות הנזכר, ועיין (הרקמה לר"י ן' גנאח שער כ"ו צד 172 ובהערה שם):
פירוש ל
[ל] הקרוב לומר בכינוי משטרו שהוא שב אל השמים, כי זה השם מועתק אל הרקיע בדרך השאלה, או בדרך ספוק והרקיע שם ליחיד, ואין באלו השמים שנבראו ביום שני אחד ממיני השניות והרבוי אך הוא במציאותו דבר אחד (הח' ר"ש ן' תבון בס' יקוו המים) ׃
פירוש לא
[לא] וכן בדרז"ל (פסחים דף יב) בשמי קורה, ועיין בס' השם בשער הראשון מה שכתב הח' ז"ל "יתכן להיות שמים רמז לשני נקודות מחברת השנים הגלגלים הגבוהים הנקראים ראש התלי וזנבו (עיין למעלה יהל אור הערה (צ, צז) וכן כתב הח' ז"ל (שמות יב, ו) "וככה שמים כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים שעליהם משענות הגלגל, וככה "לנטוע שמים" (ישעי' נא, טז), וכבר פירשתי בס' השם הנכבד כי שמים מגזרת "שם ישר נכח עמו" (איוב כג, ז) רמז לשני מקומות", וכן בפי' (לתה' קטו טז) "השמים אמר ר' משה, כי השמים כמו מקום, ואני כבר פירשתי בס' השם, כי שמים על מתכונת שנים וגזרתו "משם" בעבור שני מקומות בסדן (רצונו שני הקוטבים) שהם נטועים, וכן כתוב "לנטוע שמים וליסד ארץ" (ישעי' נא טז)", והרד"ק פי' שמים, שם מים, ולהתחברות שתי ממי"ן חסרו האחת כמו שעשו במלת "ירבעל" (שופ' ו לב) מן ירב בעל, "ירבשת" (ש"ב יא כא) מן ירב בו הבשת, "ויקרא אלהים לרקיע שמים" כלומר שם מים, ונקראו השמים העליונים על שם הרקיע כמו כן שמים, וכן בדרז"ל: (חגיגה יב א) מאי שמים, אמר ר' יוסי בר חנינא שם מים, וכן פי' רש"י ז"ל והרדי"א פי' כי השמים יורה על השכלים הנבדלים למדרגותיהם, והגרם השמימי המתנועע הראשון, ורנה"ו פי' כי מלת השמים כוללת הנמצאים העליונים כולם, המאורות הטהורות, והקדושים שוכני מרום, וחוג הכוכבים וההיקף שבו מהלכי כוכבי אור, וחמה ולבנה עד המים אשר מעל השמים, והנה מצינו על האויר, "ויקרא אלהים לרקיע שמים", ועל המקום שנתונים בו חמה ולבנה וכוכבים, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, כל מאורי אור בשמים, ועל חוג הכוכבים העליונים,"הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" ועל המרומים שממעל להן "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו" (איוב טו, טו) ועל גבוהים מעל גבוהים, "ואתה תשמע השמים מכון שבתך" (מ"א כח לב) "ד' בשמים הכין כסאו" (תה' קג יט) וע"ד המשל הושאל גם לגובה נשמת החכמים במעלה על נשמת ההמו. וע"כ אמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דבר' לב א):
פירוש לב
[לב] וכן כתב הרד"ק בשרש "צהר" "והוא העת שאור היום חזק, ונקרא בלשון שנים, לפי שהיום נחלק מאורו לשנים מהבקר עד חצי היום הולך ואור, ומחצי היום ולמעלה הולך וערב, והצהרים היא העת שהאור חזק בו בשני הצדדין", וכן כתב ר"י ן' גנאח "צהרים, נקרא כן בעבור חוזק האור בעת ההיא (פי', והאור אז כאלו הוא כפול):
פירוש לג
[לג] ודעת המורה בפ"ל מהחלק השני, שהארץ הנכתב בפ' ראשון הוא שם" כללי לארבעת היסודות, וכן דעת הרמב"ן:
פירוש לד
[לד] הראב"ע פי' השמים והארץ הנזכרים בפסוק הזה על הרקיע, שהוא לדעתו חלק מהאויר, ועל היבשה הנגלות נמשך לדעתו שלא נזכר במע"ב דבר מהעליונים אלא מהיסודות ומורכביהם, וכפי דרכו זה אין לנו בכתובי התורה עדיות אלא על בריאות העולם השפל בלבד, והוא מגונה מאוד (רדי"א):
פירוש לה
[לה] ובשיטה ראשונה "לפי דעתי שהיום הראשון היה אור " ולא היה גדול, וביום השני גדול עד היותו סבת הרקיע, ונראתה היבשה, וביום השלישי גדול עד שקיבלה הארץ כח עליון להצמיח, וביום הרביעי גדול עד שנראו המאורות והכוכבים, וביום החמישי גדול עד שקיבלו המים כח לשרוץ נפש חיה, וביום הששי גדול עד שקבלה הארץ כח להוציא בהמה וחיה, וביום השביעי היה שלם, וזה הטעם יהיה שבעתים שבע פעמים ע"כ אחריו "כאור שבעת הימים", ועיין (למטה ד' טו, ובביאורי שם):
פירוש לו
[לו] וכן הוא בג' (חגיגה יב א) א"ר יהודה אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן שמים וארץ, וכו' (וב"ר פ' יא ט) ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא שלש בריות היה הקב"ה בורא בכל יום ויום, בראשון שמים וארץ ואורה וכו', ובפסיקתא רבתי "אתה מוצא כשברא הקב"ה את עולמו היה בורא שלש בריות בכל יום וכו' ובזהר שמות (דף יח ב) אמר ר' אלעזר עשרה דברים נבראו ביום ראשון וכו', וכן בתיקונים ת' ע', ע"ס דמתלבשין בעשרה דברים דאיתבריאו ביומא קדמאה, ואינון שמים וארץ וכו', ובפדר"א פ"ג חשיב שמונה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן שמים וארץ וכו', (ועיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א דעת ב"ש וב"ה ובב"ר פ' יב ה, חגיגה יב א פדר"א ריש פי"ח):
פירוש לז
[לז] הפסוק הזה הביאו חכמים ראיה לדבריהם (חגיגה יב א) "וחכ"א" זה וזה כאחת נבראו שנאמר "אף ידי וגו' קורא אני אליהם יעמדו יחדו", וכן כתב המורה בפ"ל מהח' השני "יכבר ידעת ביאורם כי השמים והארץ נבראו יחד, לאומרו "קורא אני אליהם יעמדו יחדו", א"כ הכל נברא יחד ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון" ודעתו שכל מע"ב בקומתן נבראו, בצביונם נבראו, ר"ל בשלמותם ויפים, ואמרם ג"כ שהשמים והארץ נבראו כאחד, ויחשוב שלא היו מלאכות נבדלות בששת הימים, כי ביום אחד ובשעה אחת נברא הכל אצלו, אבל נזכרו אותם הימים במע"ב לרמוז על מדרגת הנמצאים שנעשו כפי הסדר הטבעי, ויעזר ממה שהמשילו חז"ל בזה הענין לזורע זרעים בבת אחת בארץ שיצמחו אח"כ בימים מחולפים זה ליום אחד, וזה לימים, וכתב הרדי"א זהו דעת המורה, והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מע"ב, והערים מאוד בהעלמתו, והולך רכיל מגלה סוד הרלב"ג, וגם הנרבוני ושאר מפרשי ספרו, והמה פרסמו דעתו וגילו את סודו, וקודם שאגיד דעתי בזה אודיעך שגם בדברי חז"ל ימצאו מאמרים יותר גלוים בדעת הזה", עיי"ש:
פירוש לח
[לח] ובאמת מצינו הפעל "קרא" גם להוציא מן האין אל היש, וכמו "קורא הדורות מראש" (ישעי' מא ד) וזהו על צד ההעברה, שקורא אל האין, כאילו כבר נמצא לעשות את מאמר השם ויתפרש קורא אני אליהם לשמים וארץ בדבור אחד, מה שאין הפה של בו"ד יכול לדבר, ויחדו יצאו מן ההעדר אל ההויה (יפ"ת):
פירוש לט
[לט] ובדרז"ל (חגיגה יב א) "מאי יחדו דלא לשתלפי מהדדי", פי' שכל הנמצאים שבעולם הם נקשרים זה בזה, וכבר נקרא האדם אצל חכמי המחקר עולם קטן, ונקרא העולם ג"כ אצלם אדם גדול, לומר שהכל נקשר ומיוחד, ואי אפשר שיתפרק מצוי אחד מאחד, כי כלו נקשר זה בזה:
פירוש מ
[מ] ולפי פירושו (למטה א ט) בפ' "יקוו המים" נראה שחזר מסברתו זאת, כי פי' שם "והנה ביום אחד נעשו", ויביא שם עדות ברורה, וכן כתב שם בשיטה ראשונה "ולפי דעתי כי הרקיע והיבשה נבראו ביום אחד". או שדעתו כאן ג"כ שנברא ביום אחד, ולא חולק כאן אלא על הראיה שהביאו, וכן כתב הח' ז"ל בס' "שער השמים" "כי גלוי וידוע אצל מאמיני תורתינו אמונה שלימה, כי העולם בכללו בדבור אחד נברא, ואל תשים אל לבך בעשרה מאמרות נברא העולם, כי פשט המאמרים הנזכרים בפ' מע"ב הוא מונה, וגם סוד ששת ימי המעשה נרמז ביום הראשון בביאור קרוב ומתיר קצת הספיקות, וכן עשרה מאמרות שבהם נברא העולם יש בהם סוד אחר וכונה אחרת" עיי"ש, בביאור מלת "ארץ" רבו הביאורים ג"כ והנני להביא קצתם, בפס"ז ברא' פי', ארץ שהכל רצין אליה, שנאמר "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג כ) ודעת המורה בפ"ל מהח' הב' שהארץ הנכתב בכתוב הראשון הוא שם כללי לארבעת היסודות, אש, אויר, מים, עפר, אשר הם בתוך הכדור השמימיי, ושעיקר הנחת זה השם הוא על זה הכללות, עם היות שאח"כ קרא ית' ארץ ביחוד ליסוד העפר כמ"ש "ויקרא אלהים ליבשה ארץ", וכתב הרדי"א שזהו באמת הדעת האמיתי, לא שהיו היסודות נבדלים בעת הבריאה הראשונה, כי הנה אח"כ נבדלו בשאר הימים, אלא שנבראו יחד והי' כולם בערבוביא ויקרא כללותם ארץ, והאריך להביא ראיות ע"ז עיי"ש, והנה לדעת הרדי"א ג"כ תכלול הארץ הגשם המוקף הכולל ד' היסודות הקלים והכבדים שכלם יכנה בשם ארץ, הרלב"ג במלחמותיו ח"ב פ"ג כתב ג"כ, ארץ שם משתתף יאמר בפרט על היסוד הארצי, וזה ימצא הרבה, ויאמר בכלל על כל היסודות, והיה זה כן מפני שהיה יסוד הארץ במקום השפל, והיו היסודות בכללם למטה מהשמים, לזה אמנם יהיה ברוב בהיותו אצל השמים, כאמרו "אשר מי אל בשמים ובארץ" (דבר' ג כד) "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ומזה הענין הי' אמרו "והארץ היתה תהו ובהו", כי זאת היא הארץ אשר זכר בפ' הקודם, ובפי' על התורה כתב "והנראה בעיני שהכונה במלת חשך יהי' בזה המקום אשר אנחנו בו היסוד הארצי, כי הוא בעצמו חשוך מאוד, ונעדר מהצורה, אשר הוא האור יותר משאר היסודות זולת הארץ, כי שאר היסודות הם ספיריים זולת הארץ, והארץ היא ג"כ הגשם אשר קנה מהצורה יותר מעט מכל הגשמים הנמצאים בזה העולם השפל עד שמדרגתו קרובה למדרגת החמר הראשון אמר "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב" וכבר תמצא שייוחס החשך אל העדר הצורה והשלמות וכו', ולזאת הסבה ראוי שייוחס שם החשך לארץ", ולדעת הרד"ק הוא שם על תבל כולה או על קצתה, והוא יותר כולל ממלת תבל כי תבל כולל כל ארצות היישוב, וארץ כולל המדבר והיישוב, ואבן כספי בשרשיו אמר שהוא משרש "רצץ" מלשון "עשוק ורצוץ" (דבר' כח לג) ונקראו כל היסודות "ארץ" מפני שהם דחוקים בתוך הגלגל רוצצים ומתפוצצים ומתערבים זה בזה בתנועותיהם, ושהאל"ף בשם "ארץ" הוא נוספת, ושמזה הענין הוא "רוץ מצא נא את החצים" (ש"א כ לו) "כי לא לקלים המרוץ" (קהלת ט יא) ודומיהם, כי מי שיתנועע במרוצה ותכיפת הוא רוצץ ושובר האויר בעברו בתוכו, והמדקדקים כתבו שנקראת ארץ מל' רוץ לפי שהגלגל רץ וסובב אותה והאל"ף נוסף, והח' יש"ר במבוא שלו על התורה כתב, כי נגזר משרש רוץ בתוס' האל"ף להורות שכדור הארצי אינו יושב ושוקט ונח כדעת קצת הקדמונים, אלא הוא רץ תמיד סביבות השמש וסובב יום יום על קוטבו, ובדרז"ל (ב"ר פה ח, ילקוט ברא' רמז ח) למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה (פי' שמיעטה עצמה ועמדה רק כנקודה במרכז אויר השמים) ושם פ' יג יב) (ארשב"ג ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה, ארץ, תבל, אדמה, ארקא, ארץ כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה, ובויקר' (פ' כט יא) מונה שבעה שמות לארץ, וכן הוא בפדר"א פ' יח, ובמדרש משלי פ"ח מונה עשרה שמות לארץ, והח' פיניליש (דרכה של תורה צד 209), יפרש כי השמים וכן הארץ יש להם שתי הוראות, האחת כללית, והשנית פרטית, ודבר הלמד מענינו הוא לאיזה הוראה יכוין הכתוב, והנה השמים בכלל הם הריוח הפנוי מחוג הארץ ולמעלה עד אין סוף, ובפרט הם הרקיע או האויר העב הסובב את כדור ארצנו שיצא אל המציאות ביום שני כמה שנא' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכן הארץ בכלל הוא כדורנו וכל אשר בו, ובפרט הוא יבשת האדמה שנראתה ביום שלישי כמה שנאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ומעתה מ"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה וגו' יוקחו כמו הוראתם הכללית, ויצייר לנו את כדורנו ועירוב היסודות בו קודם בריאות האור, ובאמרו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכל הרמש הרומש על הארץ, כיון להוראתם הפרטית, וכשהוא אומר אח"כ ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו', אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כיוון להוראתם הכללית, וא"כ כשם שאין לתמוה על אמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת "הארץ" אעפ"י שקרא ביום השלישי ליבשה ארץ, ככה אין לתמוה באמרו בראשית ברא אלהים את "השמים" ואת הארץ, אעפ"י שקרא ביום שני לרקיע שמים":
פירוש מא
[מא] והארץ היתה הוא בלשון חז"ל, והעולם היה, שכן גם לדעת כל החכמים לא יתכן לפרש כאן, והארץ כפשוטה משמעה, שהרי לא נחלקו המים עד שני, ולא נראתה הארץ עד שלישי, והאיך יאמר בראשון והארץ היתה, והיא לא נודעה ולא נראתה עוד, ובהכרח שמשמעו והעולם היה, שכן מה שבלשון חכמים "עולם" קורא בכתוב ארץ הם אמרו "כבודו מלא עולם", והכתוב אומר "מלא כל הארץ כבודו" "חסד ד' מלאה הארץ" מלא העולם שגם על השמים כבודו (רוו"ה).
פירוש מב
[מב] אמנם הקמץ יורה לכלול כל ד' יסודות עולם ומלואו עד גלגל שני, ואֶרֶץ בסגול תורה על יסוד העפר והיא יבשה לבדה, ומה שבאה הה"א בתחלת תיבת שמים וארץ, הוא מסוג האמור על העתיד כי הה"א באה בתחלת תיבה להורות על האחד מד' פנים, א) הוא הידוע, ב) הוא המפורסם והמקובל, ג) הוא הנגלה, הד') הוא האמור למטה, וכן אמר יום הששי ויום השביעי, ולא אמר יום החמישי וזולתם, כי יום הששי ויום השביעי נשנו ונאמר עוד בתורה, כמו "והיה ביום הששי והכינו" (שמות טז ה) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" (שם שם, כז) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שם, שם כט) אבל שאר ימי המעשה לא נשנו עוד בכל ספרי תנ"ך, לכן לא נכתב בהם ה"א בתחלתם, וכן שמים וארץ נשנו ונאמרו פעמים שונות לכן נכתב ה"א בתחלתם (הגר"א):
פירוש מג
[מג] וענין תחלת הפסוק והארץ היתה תהום, ויהיה ענין אמרו וחשך על פני תהום, כאילו אמר, והיה חושך על פני תהום, או והיה חושך על פניו, ופירשו במלת תהום שתי מלות תהו ובהו, עד שיהיה ענין הפסוק אחר כן, והארץ היתה תהום והיה חשך על פניו (יקוו המים) ואולי שלזה אמר בה תהו ובהו, שתהו נגזר מתהום, שהיה כל העולם כולו מים, ולא היה בה עדין הויות כלל, וגם לא היה בה אור מתפשט על פני אותו תהום, כי עדין לא נבראו המאורות, ולכן רוח אלהים, שהוא כינוי לרצונו ולגזרת חכמתו היתה מרחפת ומשפעת על פני המים, אם המים העליונים, ואם המים התחתונים (רדי"א) תהום נגזר ממלת תהו והמ"ם נוספת כמ"ם של ריקם (ריקאנטי) תהום משרש "תהא" כמו תהו, ל' שממה ותמיהא, אלא שהונח בפרט על רבוי מים ועומקם שאין להם סוף, והכוונה כי כל הארץ היתה תהום, כי היו המים מכסים אותה ולא היתה נראית, ועל פני תהום הזה לא היה אור כי אם חושך (שד"ל) ועיין למטה ז יא בקרני אור:
פירוש מד
[מד] וכן היא בג' (חגיגה יב א) תנא תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנה יצא חושך שנאמר "ישת חשך סתרו סביבותיו" (תה' יח יב) בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצא מים שנאמר "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו" (ישעי' לד יא) ופי' רש"י ז"ל מפולמות לשון לחלוח, והערוך ערך "מפלם" פי' "בריאים לחים וחזקים", והוסיף ר"ב מוספיא כי תרגומו של "אבן אפל וצלמות" (איוב כח ג) "אבנין מפולמן דמתמן נפק חשוך וטולי מותא", ועיין ערוך השלם מה שפי' בזה, והמקובל ר' אהרן בס' הפרדס פי' מפולמות נסתרות מלשון "פלוני אלמוני" (רות ד א) שהמורכב בהם לפלמוני המדבר (דניאל ח יג), ור' משה בוטרילי בפי' לס' יצירה פי', מפולמות כמו מבולמות בחילוף בומ"פ, והוא לשון "בלום פיך מלדבר", (ס' יצירה פא מח) "אוצר בלום" (ב"ב נח א) וענינו אבנים סגורות, ר"ל שאישי ההויה מורכבים מד' יסודות, וכל עת שיהיו סגורים בגופם יתקיימו אישי ההויה, אבל ההעדר הוא שכל דבר יצא לחוץ וירצה לשוב ליסודו, ועיין (חולין פט א) "שבולם עצמו" פי' שסוגר את פיו, (ובבכורות מ, ב) מבולמות פי' רש"י ז"ל קצרות, "פיו בלום" (שם) ג"כ פי' רש"י ז"ל קצר, וענין קצר קצרות, כמו סגור סגורים, ועיין בכורות שם בלשון ב' דרש"י שפי' שם בלום נפוח, ועיין תוס' שם ד"ה "פיו" שמקיים כלשון הראשון שפי' רש"י ז"ל בלום קצר, ויתכן שהיה דעת בעל ס' יצירה ודעת רז"ל כאשר פי' הרמב"ן ז"ל, כי תהו רמז אל החומר הקדמון שנקרא פשוט בלי צורה, ובלשון יוני, או בלשון הפילוסיפים היולי, והמלה נגזרת בתוהה על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהה ונמלך לקוראיו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל, והצורה הנלבשת לחומר הזה נקרא בלה"ק בהו, וע"כ נקרא בהו, שהן שתי מלות, ר"ל בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה, ומזה אמר הכתוב "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו", ייחס הקו לתהו שהוא החומר שאין בו ממש, לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות, והמלה נגזרת מן קוה קויתי (תה' מ, ב) וייחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורות הבנין, ונמשך אחריו בזה רבינו נסים ושאר האחרונים כולם, והרלב"ג בפי' על התורה וכן במלחמותיו ח"ב פ"ד, פי' בהיפך שתהו נאמר על הצורה, ובהו על החומר עיי"ש, וכתב הרדי"א כי הנה המלות האלה בעצמם, ומאמרי ס' הבהיר יסכימו לדעת הרב נחמני, וכן בזהר (דף טז ב) "תהו אתר דלית בה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא וכו', בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא וכו':
פירוש מה
[מה] אעפ"י שנבראה עם כל חלקיה, עפר, מים, רוח, ואש, וכיוצא, וכן כל מיני אבנים ומחצבים, לא היו מתוקנים, ולא דבר דבר על מקומו, המים היו שבים במקומם, ולא הרים וגבעות, וחלוקי המדינות והימים וכיוצא וזהו בהו (רנה"ו):
פירוש מו
[מו] וכן בדרז"ל גזרו ממנו פעל ואמרו (ב"ר פ"ב) ישבה הארץ תוהה ובוהה, ונראה שפירשוהו ג"כ במובן שממון וריקות:
פירוש מז
[מז] וכן כתב הח' בן ציני בספרו הגדול הנקרא (כתאב אל שיפי) בחלק "חכמת הטבע" "שמהראוי לפי טבע המים והארץ, להיות המים על הארץ, והארץ באמצע המים, ושיהיה המים מקיפין אותה מכל צדדיה, ואולם המציאות אינו כן":
פירוש מח
[מח] ואפשר לפרש והארץ היתה, אעפ"י שנבראת עם השמים במאמר אחד, נבדלה מהן הארץ שהיתה בריאתה תהו ובהו וחשך, כי השמים בהבראם היו מיד בתכלית שלימותם זולתי המאורות, וזה פי' וי"ו של והארץ שתמה עליו הראב"ע ז"ל, ואמר שהיא כפ"א רפה בל"י, ואין הדבר כן, וענינה אעפ"י שהשמים נבראו בלי חסרון לא כן הארץ, אלא והארץ היתה וגו' (רנה"ו) לא נאמר לשון זה גבי שמים אלא מפני כבוד שכינה ששורה בהם, ולפי סברת התלמוד שגם הם תהו ובהו נבראו (חזקוני):
פירוש מט
[מט] אם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף לא נתפרש בתורה, אבל אם תזכה ותבין סוד בראשית, ולמה לא הקדים לומר "אלהים ברא בראשית", תדע כי על דרך האמת יגיד הכתוב בתחתונים וירמוז בעליונים, ומלת בראשית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים (רמב"ן) ודעתו שבראשית תורה על ספירת חכמה שהיא היתה ראשית הבריאה, ויפרש מלת אלהים על המלאכים, ויהי' פי' הכתוב, שבראשית וחכמה עליונה, ברא ר"ל הבוי"ת שלא נזכר בכתוב הזה, ג' מדרגות מהנמצאים, שהם עולם המלאכים הנקראים בכתובים אלהים, ועולם הגלגלים והם השמים, והעולם השפל והיא הארץ, שהם שלשת חלקי הנמצא, השכלי, השמימיי, והחמרי השפל הזה, ולכן לא אמר הכתוב אלהים ברא בראשית, לפי שהיה אלהים לפירוש זה נברא ולא בורא, וכן פי' רבינו בחיי, וכתב ע"ז הרדי"א "וגם הדעת הזה אינו נכון" עיי"ש:
פירוש נ
[נ] והח' ר"ש ן' תבון בס' (יקוו המים) אחר שהביא דעת המורה שכל התורה עיקר הכוונה בה היה לתוכותיה ולסודותיה לרמוז אל החכמים באמיתות המציאות כתב "ואני אומר בהיפך שלא נתכוון בתורה רק להועיל אל ההמון, אך בלא ספק היה במה שהוצרך להציעו להמון מה שבפשוטו מה שירחיקוהו החכמים יודעי האמיתות, ע"כ הוצרך משה ע"ה לכתוב הדברים ההם דבורים על שני אופנים, כלומר שיהיה האופן האחד מכסה את חבירו, ושיהיה העליון לצורך ההמון, והפנימי לחכמים, וכבר רמז שלמה ע"ה על איזה תכונה צריך שיהיה שני האופנים חיצון ופנימי" והחזקוני כתב "ויש כמה ענינים שלא נתפרסמה כאן יצירתם כגון מלאכים ומעשה מרכבה וגיהנם, אלא רק דברים שאנו רואים בעולם, ואפילו "ויטע גן בעדן" לא נכתב אלא מפני סרחונו של אדם שנתגרש משם, אך הכתוב כולל יצירתם בבת אחת כדכתיב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם":
פירוש נא
[נא] כן הוא בג' (חגיגה יב א') א"ר יהודה שני רקיעים הם שנאמר (דבר' יו"ד יד) "הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים", ר"ל אמר ז' וכו', (ובדב"ר פ"ב סי' ל"ב) רב ור' אליעזר, ובשוח"ט מזמור קי"ד ב', בשם רבנן ור' אליעזר (ובאבות דר"נ פל"ז ט') בשם ר' מאיר, (ועיין במד"ר פ' כ"ט, י"א) כל השביעין חביבין לעולם למעלן וחשיב שם שבעה רקיעים, וכן בפסיקתא דרב כהנא פסקא בחודש השביעי סי' עה, ובפסקא ויהי ביום כלות משה סי' קכב חשיב שש רקיעים, (וכן הוא בפס"ז בר"א א ז), ועיין מורה בפ"ל מהחלק השני שאמר ג"כ שאין השמים הנאמר תחלה באמרו את השמים ואת הארץ, הם אלו אשר נקראו שמים, וחזק זה הענין באמרו על פני רקיע השמים, לבאר שהרקיע בלתי השמים, ומפני זה השתוף בשם יקראו ג"כ שמים האמיתיים רקיע, כמו שנקרא רקיע האמיתי שמים, והוא אמרו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים", (ועיין בפי' קרשקש שם שכתב וז"ל "אמנם דעת אבן עזרא שהרקיע הוא האויר, ואמר ויתן לא שהם מונחים ברקיע שהוא אויר אלא בעבור ששם יראו כמו שידמו ההמון) והנה לפי דעת המורה הם שני מיני שמים נבראו אז, וצריך שיאמרו ככה על הארץ הנזכרת בפ' ראשון כי היא אחת והנזכרת בפ' יקוו המים היא אחרת וזה לא יתכן:
פירוש נב
[נב] כן הוא בג' (חגיגה י"ב ב', במד"ר כ"ט י"א, פסיקתא דרב כהנא פסקא בחידש השביעי סי' ע"ה, מדרש משלי פ"ט בפ' "חצבה עמודיה שבעה" ילקוט משלי רמ"ז תתקמ"ד, זהר ויקרא דף יו"ד א', בפ' אם זבח שלמים קרבנו):
פירוש נג
[נג] ועיין מדרש תה' (מזמור מ"ח ב'), ובתנחומא קדושים סי' יו"ד, הוצ' הח' רש"ב) כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך א"י טיבורה של עולם, שנא' "יושבי על טבור הארץ" (יחז' ל"ח י"ב) א"י יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע א"י, וביהמ"ק באמצע ירושלים, וההיכל באמצע ביהמ"ק, והארון באמצע ההיכל", והנה טבור האיש איננו באמצע ארכו, אך המכוון בזה, כי הקדמונים חלקו את היישוב לשבעה אקלימים כמו שביארתי למעלה, וחז"ל מצאו עיר ירושלים שהיא יושבת בַתְוֶך, ולעולם ישובח הממוצע בין שני הקצוות, וא"י ממוצע בין הקור ובין החום, ואוירו במזג השוה ע"כ הוא מחכים יוחר משאר אוירי עולם, וכן כתב הח' ז"ל שלא ימצא חכם בארץ כושי, מה שאין כן בא"י הממוצע בין שבעה אקלימים, ולזה כוונו חז"ל באמרם ירושלים באמצע העולם, ר"ל באמצע רוחב היישוב, וכן היתה כוונתם שהרי דימו אותו לטבור האדם, וכן אז"ל על טבריה שיושבת בטיבורה של א"י (מגילה ו', א'):
פירוש נד
[נד] וכן דעת המורה בפ' ארבעים מהח' הראשון באמרו "רוח שם משתתף, הוא שם האויר, כלומר יסוד א' מד' היסודות ורוח אלהים מרחפת, והוא ג"כ שם הרוח המנשבת "ורוח הקדים נשא את הארבה", "רוח ים" ולפי דעת המורה פה כי הרוח המנשבת אינו יסוד האויר, כי יסוד האויר פשוט, ורוח המנשבת הוא דבר מורכב, ועיין שם בפ"ל מהח' הב' ובפ' קרשקש שם, וכן כתב הרלב"ג במלחמותיו ח"ב פ' ששי, "ויאמר רוח על האויר היסודי, ומזה הענין אמרו "ורוח אלהים מרחפת", והנה סמכו לאלהים להורות על גודל כמותו, כי הרוח המנשבת מעטת הכמות, ולהיות הרוח משותף לאויר היסודי, ולרוח המנשבת, תארו בגודל להורות מאיזה רוח ידבר, ועיין ברדי"א מה שהשיג על המורה, ולדעת הרמב"ן ז"ל בעבור שהיא דקה מכולם, ולרוב דקותה ייחם הרוח לשם אלהים עיי"ש:
פירוש נה
[נה] מים שנבנית על משקל השניים כמו עינים, אזנים, רחים, מאזנים, וטעם הדבר, לפי שיסוד המים מורכב משני מיני אויר, כאשר עמדי האחרונים על הנסיון הזה, וקראו למין האחד אוֹסִיגֵינוֹ ולמין השני אַדְרוֹגֵינוֹ ומניח השרשים הבוי"ת ידע מאז סוד כל הדברים ועצמותם החמיתי, ולכן בא שם מַיִם על משקל זה, וכזה תקיש לשם חיים עיין שרשו (יש"ר):
פירוש נו
[נו] וכן בפדר"א (פ"ה ופכ"ג) יכנה את המים היורד מלמעלה בשם מים זכרים, ומי תהומות שלמטה בשם מים נקבות וע"כ יאמר שם בפ"ט "וכל הגשמים יורדים בים זרע הם לאשר בים, ומהם הדגים מזדווגים", ופי' הגרד"ל מפני שהמלוחין ממעטין כח הזרע וכמו שמנו (גיטין ע', א') בח' דברים שממעטין הזרע, וא"כ הדגים וכל בריות שבים ששותין תמיד מים המלוחין היה להם להתמעט זרעם לולי הגשמים, ועיין (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב, ב"ר פי"ג יג):
פירוש נז
[נז] והרלב"ג יפרש המלה מרחפת מענין מנוחה, רוצה לומר שהיה נוחה על שטח המים, וכן "על גוזליו ירחף" הרצון בו ינוח, והביאו לזה מענין שפי' רוח אלהים על יסוד האויר, כדרך שפי' הרב המורה, ובעבור שהיה האויר נח על פני המים, לא מתנועע במקומו הטבעי, הוצרך לפרש מרחפת מלשון מנוחה, והרדי"א פי' מענין "רחפו כל עצמותי" (ירמי' כג ט') שענינו הרעש וההתנועעות הבלתי מסודר, וכן "על גוזליו ירחף" הוא ענין תנועה ונדנוד, וכלל הענין שמרחפת מורה על התנועה או על ההנעה וההתעוררות לתנועה, כן אמרו שהיה הרוח מרחפת על פני המים, ענינו שהיה מניע את המים ומעירם, ומסכים לזה מאמרם ז"ל (חגיגה טו א', ב"ר פ' ב', ילקוט ברא' רמז ד') ששמעון בן זומא דרש ורוח אלהים מנשבת אין כתיב כאן אלא מרחפת כעוף הזה המרפרף בכנפיו, נוגעת ואינה נוגעת, ועיין (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א):
פירוש נח
[נח] המליצה העמוקה הזאת הרעישה את המפרשים ז"ל, ולדעת המורה דבר הכתוב על יסוד האויר, ולדעת אחרים על רוח חזק וסער על פני המים, ושתי הדעות האלו לא יתכנו, כי טרם נעשה הרקיע לא היה יסוד האויר, לא רוח וסער, כי שתיהן התהוו בתוך הרקיע המבדיל בין מים למים, גם יסוד אויר לא נקרא רוח בלה"ק, ומה טעם לזכור האויר, או רוח המסער במקום זה, והרבנים האלה חשבו כי הכתוב מזכיר פה הד' היסודות המשותפים ותרגמו רוח אלהים יסוד האויר שהיה על המים, וחשך כנו לאש היסודי, וכיוצא בדברי הפילוסופים כלם ענין בדוי ואחרוני הפלוסופים והחכמים הכחישוהו, גם לא נמצא רמז ממנו בכל כתבי הקדש, ורש"י ז"ל אמר בפי' זה כסא עומד באויר ומרחף על פני המים וכו', וזה הפירוש צריך פירוש, כי לפי הנראה הדברים סתומים, ודברי ראב"ע ז"ל נסמך הרוח אל השם בעבור היותו שליח בחפצו לייבש המים וכו', ועל מלת מרחפת אמר נושבת למעלה במים, כמו "על גוזליו ירחף", וכבר אמרנו שעדיין לא היה אויר ולא רוח סערה, ומה טעם הסערה והרוח החזק המייבש המים הרבים למרחפת שהיא תנועה קלה ומעוטה, גם לא יבשו המים, סוף דבר בכל הפירושים האלה לא נושענו (רנה"ו) עיי"ש שמפרש בביאור רחב ומתרץ עפ"י דעת רש"י ז"ל:
פירוש נט
[נט] וכן דעת הרמב"ם (מורה ח"א פ' סה) וז"ל "וכל מה שבא במע"ב ויאמר, ויאמר, ענינו רצה או חפץ, והמופת עליו ר"ל שאלו המאמרות כולם אמנם הם רצוניים, לא מאמריים, כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא", ופי' הרדי"א שם "ואחר שהעולם מחודש א"כ לא היה מי שיקבל שם הצווי, א"כ יהיה ויאמר, רצה ד' שיהיה אור ויהי אור, וכן כל ויאמר הנמצא במע"ב", והרש"ט בפי' למורה ח"ב פ' כט כתב "זה שרש גדול בענין הנבואה כי אם יהיה הנביא ערבי, תבואהו הנבואה בלשון ערבי, ואם יהיה לועז תבואהו בלשון לועז, כי למעלה אין אומר ואין דברים, אבל ישפיעו הענינים, והנביאים משימים המלות, או יחשבו כפי דמיונם, שהשם מדבר עמם באותו לשון, והבן זה כי הוא ענין גדול הערך", ובענין הדבור שנזקק למרע"ה היה בודאי קול נברא שנמצא מן הטבע, וכן כתב הרמב"ם ז"ל באגרתו לר' חסדאי הלוי הספרדי ממצרים לעיר אלכסנדריא, ועיין בס' אמרי בינה להרב החסיד ר' דובער ז"ל מליובאוויץ שער הק"ש שכתב "ברוך שאמר והיה העולם, פי' שאמר שרצה, שהרצון הוא האמירה שבהעלם, וכן "כי הוא אמר ויהי", וכן "ההוא אמר ולא יעשה" היינו שאמר לעצמו, וכמו "וד' פקד את שרה כאשר אמר" פי' כאשר אמר ברצונו לעצמו, והרמב"ן ז"ל כתב שהוצאת הדברים לפועל תקרא אמירה, וע"ז כתב הרדי"א שהוא בלתי נכון, כי אם היה ע"ד משל "ויאמר אלהים יהי אור", מורה על יציאת האור לפועל, מה יהיה ענין אמרו "ויהי אור" כי יהיו שני המאמרים מכח אחד עיי"ש ורב"ח כתב ענין ויאמר כמו וגזר כענין שנאמר (איוב כח נח) "ותגזר אומר ויקם לך" ועיין רשב"א בפי' לאגדות תענית פ"ג על מאמר ר"ח בר לוליאני "אנא שמעינהו להנך ענני", וז"ל הכוה"ק "לשון דבור ואמירה שאצלו ית' איננו כ"א המצאת קול דברים הנשמע רק לנביא לא אל זולתו, ואנחנו לא נדע באיזה אופן נתגשם רצון הש"י ונתהוה לדבור עד שיהא נשמע לאוזן, ורמזו ע"ז בזהר (דף טז ב) "ויאמר אלהים מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל כיון דנפק מניה מאן דנפיק אתעבד קול דמשתמע לבר", וגם דרך הדבור באדם אין אנו מבינים איך הנפש פועלת בו, אעפ"י שהיא רוחנית והגוף גשמי, עכ"פ לא יצויר רק מגרון ולשון וכלי דבור, ואין מקום לכל אלה אצלו ית' המרוחק מכל מקרי גשמיות תכלית הריחוק, ולזה כל אמירה ודבור הכתובים בו ית' אין לתרגמם בפועל עצמי (ער שפראך) רק כפעל מסבב, דוגמא לזה ויאמר ד' לה דרבקה שהיה ע"י אמצעי לרש"י, רשב"ם, וראב"ע, ויאמר אל משה אני חותנך יתרו (שמות יח ו) "ויאמר אליו אדום" (במד' כא יח) שהיו המלאכים אמצעים לאמירה, וגם פעלים אחרים הרבה צריכים להתבאר בפעל מסבב:
פירוש ס
[ס] עיין רלב"ג בפי' על התורה בביאור המלות "יהי אור":
פירוש סא
[סא] וכן הוא בדרז"ל (ב"ר פ"ג ב, ילקוט רמז ד) ר' ברכיה בשם ר"י בר סימון פתח בדבר ד' שמים נעשו וגו' לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר השם":
פירוש סב
[סב] נראה שלא הוציא הנה ענין הרצון בלשון אמירה רק לרמוז בזה שהמכוון בה הוא רצותו מזולתו לעשות הנעשה ההיא איש איש לפי מציאותו שהמציאו השם עליו, וכל זה לרמוז שמאת השם בא לו הכח לעשות המעשה בו לא מעצמו וכאלו השם עשאו, כמו שיאמר האדון לעבדיו לעשותו ויעשוהו, יוחס לאדון ולא לעבד, וע"ז קראם הנביא "עושי דברו" "עושי רצונו" (יקוו המים):
פירוש סג
[סג] פי' קודם הבריאה שלא הגיעו קרני השמש והמאורות עד לשלשת היסודות, היו עגוליהם חשוכים מפני האידים המימיים והלחים של אלו היסודות ולא נכנס אור השמש כי אם להאויר הנקי האיתירי המכונה אש היסודי וכשהחל הרוח בחפץ השם לייבש את המים דחקו קרני האור בינות היסודות הללו (רנ"ק) ואתה תדע שהרב המורה והראב"ע ג"כ וכל האוחזים דרכם חשבו שהאור הנזכר כאן הוא האור עצמו מהמאורות שנבראו בשמים, וניקולא דלירא שפי' התורה לאומות זהו דעתו ג"כ, וגם הרמב"ן זכרו בשם י"מ, אולי שלא ראה בדברי המורה ולכן לא ייחסו אליו, עוד תשוב תראה שגם בחכמי הגמרא נמצאו אנשים חכמים מחזיקים בדעת הזה, כי הנה במס' (חגיגה יב א) אמרו שביום הראשון נבראו עשרה דברים, ומנו בכללם האור, והקשו שם, ואור ביום ראשון איברי ? והכתיב "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים", וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, ואמרו בסוף הסוגיא כתנאי וכו', וחכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי (רדי"א) ודעת הרדי"א לא יסכים לזה עיי"ש:
פירוש סד
[סד] וכן בלשון משנה רואה אני את דברי אדמון (כתובות קט א) והשיג עליו הרמב"ן ז"ל וכתב שאין דבריו נכונים, שא"כ יראה כענין המלכה ועצה חדשה שיאמר כי אחר שאמר אלהים יהי אור, והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החושך כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו, אבל הסדר במע"ב כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה, וקיומם נקרא ראיה עיי"ש שהביא ראיות ע"ז, והשיג עליו הרדי"א, באמרו כי אינו מוצא בשום מקום שתאמר לשון ראיה על הקיום, והראיות שהביא ע"ז המה יהיו ראיות לסתור, עיי"ש ועיין קרני אור הערה נט:
פירוש סה
[סה] פי' החושך הוא העדר ואינו יש בעצמו, אלא העדר האור שהוא יש לפי דעת הח' ז"ל (למעלה א א) שכתב "ובורא חושך שהוא הפוך האור שהוא יש", א"כ איך נופלת ההבדלה ביניהם בעצם, זולתי במקרה בקריאת השמות, ר"ל שהוא שם למה שאינו יש, ורוב דעות הקדמונים שאין החשך העדר האור בלבד, אבל היה גם הוא יש כענין שנאמר "יוצר אור ובורא חושך" (ישעי' מה ז) וכן דעת רוב האחרונים, וכן פי' החזקוני "וחשך על פני תהום" אברא קאי, הקב"ה ברא חושך על פני תהום, שהחושך בריאה היא כדכתיב "יוצר אור ובורא חושך" אבל קודם לכן לא היה חושך ואור, וכן דעת הגר"א ז"ל באמרו שהחשך היא בריאה, ולא כדעת האומרים שהחשך הוא העדר האור, וכן פי' בעל הכוה"ק, ויסיים כי על חדוש החשך נאמר בריאה, בורא חושך, בעבור שהוא חומר עצם שאין כח באדם לדעת תוארו, ועל זכות האור הונחה מלת יצירה, כי גבול שם לו לדחות החושך כפי כח ממשלתו והפקת נגהו", ובדרז"ל (פסחים ב א) "קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה", וכן (ב"ר פ' ג ו) "יום יהיה תחומך ולילה יהיה תחומך":
פירוש סו
[סו] ולמטה (א יח) כתב הח' ז"ל "ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש, ובפם"ז (ברא' א ה) "הבקר הוא תחלת הכנסת האור, והערב הוא תחלת הכנסת החשך, גם כל הלילה נקרא ערב על שם תחלתו, כמו שנקרא כל שלשים יום מהלבנה חודש על שם תחלתו שנקרא חודש, כמו שאמר מחר חדש (ש"א כ יח) לפי שיתחדש אז אור הלבנה, וכן אמר על כל הלילה "ומדד ערב" (איוב ז ד) וכן "ישובו לערב יהמו ככלב" (תה' נט ז) ואין הכלבים צועקים בתחלת הלילה, והמסורת, אומיא ורמשא בשלש נקודות, עירוב ומטוה בשתי נקודות (ובפס"ז שם) קרא לו שלשה שמות לזה, ושלשה שמות לזה, אור, יום, בקר, חושך, לילה, ערב. תחת יום לילה, תחת אור חושך, תחת בקר ערב:
פירוש סז
[סז] ורוו"ה השיג ע"ז וכתב שאין לזה יסוד, כי אין ביקור בעברי, כי אם בקשת מום, ועיקרו בבהמה, והביא ראיות ע"ז עיי"ש שהאריך, ושד"ל ביאר שם "בקר" מן "בקע אור" כטעם אז יבקע כשחר אורך (ישעיה נח ח):
פירוש סח
[סח] עיין יהל אור, מה שכתבתי שהוא ממאמר הנקרא אצל בעלי ההגיון "מאמר המצטרף" והנני לבאר זאת, כי המספר מתחלק לשני מינים, מין הראשון נקרא מִסְפַר נִפְרָד, כמו אחד, שנים, שלשה, מפני שמלת אחד אין לו הצטרפות ושייכות עם השנים, ולא השנים עם השלשה ומין השני נקרא מִסְפַר מִצְטַרֵף, כמו ראשון, שני, שלישי, כי לא יתכן לומר על כל אחד בפני עצמו, כי אם בהצטרפו לזולתו, כי לא נוכל לומר ראשון, אם אין שני לו, ואו"ת ג"כ "יומא חד" כבעברית, וכן תיוב"ע, ור' משה ן' עזרא כתב "לפי שהאחד הוא סימן להתחלה אשר אין תחלה קודמת לה", וכן בפס"ז (ברא' א ה) ללמדך כי מיוחד היה היום ההוא ואין לפניו יום אחר וכו', והב"ל פי' ראשון יאמר על הראשון במספר כמו ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב ב) וזה לא יתכן פה, כי אחר בריאת שמים וארץ הכוללים הכל כמו שדרשו חז"ל את לרבות תולדותיהם לא היתה בריאה שנית, ושד"ל פי' "יום אחד" יום שלם, הערב והבקר זה אחר זה הם יום אחד, ואין הכוונה לומר יום ראשון אלא יום שלם, ועיין (נזיר ז א):
פירוש סט
[סט] והזכיר הכתוב ערב ובקר בראשון ובשני ובשלישי, אף לא היו עוד מאורות שיהיו מחייבין הערב והבקר כי שקיעת האור הוא הערב, וזריחתו הוא הבקר, אמנם הזכיר בשלשתם ערב ובקר, ולא כלפי האור אלא כלפי הגלגל, שהוא חוזר ומתגלגל בו, כי כל חלק מחלקי הרקיע כשהוא עולה הוא לו בקר, וכששוקע הוא לו ערב, אך מיום רביעי ואילך שנבראו המאורות הזכיר ערב ובקר כלפי האור, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בכ"ד שעות, שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים, וערב במקומות שכנגדם, ועיין (עקרים מאמר שני פי"ח) שכתב ג"כ שהמובן מן הפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד יום הרביעי שנתלו בו המאורות, ומיום הראשון שנברא הגלגל, הגלגל היה מתנועע, והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי", ולפי דעת המורה שנבראו המאורות ביום ראשון לא נראה גוף השמש עד יום רביעי שאז נטהר האויר מהאידים כולם, ונראו גופי המאורות עצמם ברקיע השמים, ורבינו עובדיה מברטנורא פי', שזה שכתוב בתורה ויהי ערב ויהי בקר, נאמר למשה מפי הגבורה שהיה במעשה הזה משך זמן, כמו שיש עתה בערב אחת, בקר אחת, לפי שלא היה אז בקר וערב:
פירוש ע
[ע] כן פי' רז"ל (סנה' צז ב, ר"ה לא א) "אמר רב קטינא שיתא אלפי שני היה עלמא וחד חרוב, שנאמר "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא (ישעי' ב יא), ועוד אמרו כי אין הקב"ה מחדש עולמו אלא לאחר ז' אלפי שנה, וכתב הא"י כי דעת הח' ז"ל בזה, כי יש מחכמי המזלות שאמרו כי כל אחד משבעה משרתים ימשול על עולם השפל אלף שנים, ויהיה רוב המאורעות הבאים לארץ באותם האלף כתולדות המשרתים המושל עליו, והנה באלף השביעי יראה פעולת שבתאי, בעבור היותו מושל, ואז יחרבו מדינות רבות, וימעט הישוב, אבל לא יחרבו העולם לגמרי. וע"ז הדרך יהיה תמיד בכל אלף השביעי, ודעת הדרש כאלו החכמים, ועיין (התירוש לשר העדולמי נח פ' לד אות ו) בהערה שם מה שכתב ע"ז:
פירוש עא
[עא] יום דמתרגמינן "יממא" וי"ו באוריתא ופי' יום ממש בלא לילה, ובמקום שמתורגם יום או יומין, פירושו יום ולילה, ע"כ תרגום אונקלוס, ויקרא אלהים לאור יום "יממא" (יא"ר):
פירוש עב
[עב] ובשמות (טז כה) על הפ' "אכלוהו היום, כי שבת היום לד' " ביאר הח' ז"ל בארוכה וז"ל "רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק, ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו, כי משה אמר "כי שבת היום לד'" ולא הלילה שעבר, גם אמר "מחר" (שם פ' כג), ופי' "ויהי ערב ויהי בקר" כרצונם כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה וכו', ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי, כי הכתוב אומר ויקרא אלהים לאור יום, והוא מעת זרוח השמש עד שקעו, ולחשך קרא לילה, מעת שקוע השמש עד זרחו, והנה הלילה היפך היום, כמו שחושך היפך האור א"כ איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר יום, והנה הוא לילה, והנה כתוב על אלה לילה ליום ישימו" ועיין ביאורי שם, ומה שחרד הח' ז"ל על הפי' "ויהי ערב ויהי בקר", כי בימי הח' ז"ל היה מי שרצה לפרש שהלילה הולך אחר היום ושהשבת מתחיל בבקר, ופי' "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" כשהיה בקר יום שני אז נשלם יום אחד, והח' ז"ל בקנאו על הדבר הזה כתב נגד הסברה הזאת ס' "אגרת השבת" לבאר תכונת השנה והחדש והיום הנזכרים בתורה, ובו יצא להוכיח בראיות רבות אמיתת הקבלה בדבר השבת, ויקלל בקללות נמרצות למי שיקרא את הפי' הזה בקול גדול, וגם הסופר הכותב אותו בפירושו התורה ידו יבוש תיבוש, ובאמת אין לנו להביא ראיות אחרות, כי הפסוק "מערב עד ערב" (ויקרא כג לב) הוא ראיה ברורה, ואין צורך לראיות אחרות:
פירוש עג
[עג] וכן הרדי"א ישיג על הגאון ז"ל וכתב "כי הדעת הזה אין ראוי להשגיח בו, כיון שאין המציאות מאמת אותו, ולא בא עליו מופת, והם באמת דמיונות בני אדם, שכאשר יקשה עליהם לדעת הדבר יעשו להם דמיונות כוזבים לשכך את האוזן להסיר מעליהם תלונת הספקות":
פירוש עד
[עד] וכן אז"ל (ב"ר פ"ד ב) "ר' יהודה ב"ר סימון אמר, יעשה מטלית לרקיע כד"א "וירקעו את פחי הזהב":
פירוש עה
[עה] כאן צייר את האויר שבין הארץ והעננים כגוף מרוקע המבדיל בין המים שבארץ והמים שבעננים, והוא סובל המים עליו, וברצון השם הם יורדים משם על הארץ, והוא שהאל נתן בטבע המים להנשא למעלה ולרדת אח"כ למטה לארץ, ובתרגום היוני המיוחס לשבעים זקנים מתורגם רקיע ענין חוזק, וכן תרגמו אח"כ בלשון רומי, וזה נמשך להם מהוראת שרש "רקע" בלשון סורי שהוא מורה חזוק, וכן רקיעא בלשון סורי חזק וקשה, ולדעת קצת רקיע, לשון הכאה ודחיפה כמו "הכה בכפך ורקע ברגלך (יחז' ו יא) ע"ש שהשמים והאויר המקיפים את הארץ מכל צד, וכמו הם דורכים על הארץ ועוצרים חלקיה מהתפרד, וכל זה רחוק מפשט הכתובים, ומכל מקום נראין הדברים שתחלת הוראת שרש רקע הוא ענין דריכה והכאה, ומפני שהדבר שמכים עליו הוא נשטח ונמתח הושאל שרש רקע להורות על המתיחה והשטיחה (שד"ל) רקיע לא נמצא בכנוי, כמו שמיו, שמיך, שכל דבר מרודד קרוי רקיע, והאומר רקיעך, לא נדע במה מדבר (רוו"ה):
פירוש עו
[עו] עיין יהל אור, ובז"ח ברא' (דף טו א) "אר"א אלמלי דסחי שמשא בימא דאוקיינוס הוי שריף ואוקיד לכ"ע, סליק מתחות ארעא דישובא ונגע לההוא דרגא דאיקרי קרבוסא בלשון יין", ופי' הגרד"ל, משמע שהוא קו האופק של קצה השמים שנגד אוקינוס שבאמצע כדור הארץ שמשם מתחיל השמש לעלות לחצי כדור שלנו, וא"כ אולי הוא "קרכוסא" בכ"ף והיינו קרקוסי דהכא, ויהי' זה השם לצירי הצפוני והדרומי בשם המושאל שבהן הארץ עומדת על בלימה במרכז אויר שתחת השמים, כאלו אחוזה בקורקוסי שמים בצירים הנ"ל, ומפני שהמשיל השמים כאהל פרוס על הארץ קרא חיבורן לארץ בלשון ווין וטבעות המחברים האהל ביתדותיו ומתריו", ועיין ערוך השלם ערך "קִרְקָס" שפי' מלשון יון טבעת או וי"ו עגול, וכן פי' המוספי, (ובב"ר פי"ח א) אפי' קורקוסים של זהב עשה לו, וכן (בבמד"ר פ"ד) "ופורקין את הקורקוסין", ופי' המפרשים שהוא מלשון קרסים וטבעות: