מחברת מנחם· רבי מנחם אבן סרוק
ד
הקדמה
אחל מחברת דל"ת.
דא. דאב דאג. דב דבא דבל דבק דבר דבש. דג דגל דגן דגר. דד. ד. דהב דהם דהר. דו דוב דוד. דה דחל דחן דחף דחק. די דיק. דך דכר. דל דלג דלח. דלף. דלק. דלת. דם דמן דמע. דן דנג. דע דעך. דף דפף. דץ. דק דקר. דר דראון דרג דרדר דרור דרום דרך דרכמן דרש. רש דשא דשן. דת.
מילה א
דאי
וידא על כנפי רוח (תהלים יח, יא), כאשר ידאה הנשר (דברים כח, מט), הנה כנשר יעלה וידאה (ירמיהו מט, כב), ענין טיסה המה, כמשמעו.
מילה ב
דאב
ודאבון נפש (דברים כח, סה), עיני דאבה מני עני (תהלים פח, י), ולפני תדוץ דאבה (איוב מא, יד), לשון עגם ועצב המה.
מילה ג
דאג
ודאג לכם לאמר (ש"א י, ב), דאגה בלב איש ישחנה (משלי יב, כה), ובשנת בצרת לא ידאג (ירמיהו יז, ח), ואם לא מדאגה מדבר (יהושע כב, כד), ענין אחד להם.
מילה ד
דב
מתחלק לשלש מחלקות: האחד, ידבנו לבו (שמות כה, ב), כל נדיב לב (שם לה, כב), נדיבי עמים נאספו (תהלים מז, י).
השני, ומדיבת נפש (ויקרא כו, טז), ולאדיב את נפשך (ש"א ב, לג).
השלישי, דבת הארץ (במדבר יג, לב), ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח), ותעלו על שפת לשון ודבת עם (יחזקאל לו, ג), את דבתם רעה (בראשית לז, ה), ענין אחד להם. ופתרון 'דבה' כמו: 'מלה ומבטא', אך לזות שפתים ורוע לשון [נו"ל לשון הרע], ומגזרתם דובב שפתי ישנים (שיר ז, י), וכה פתרון וחכך כיין הטוב, טוב ריחו ישיב נפש [נ"אוו גרועים] לשום להם פה.
מילה ה
דּבא
וכימיך דבאך (דברים לג, כה), אין למלה זאת דמיון בתורה, ונראה בענינה וסברתה כי מדיבת נפש (ויקרא כו, טז) ראוי להחביר אליה, כי הוא קרוב למראהו, וקרוב לפתרונו. ופתרון מדיבת נפש כמו חלישת נפש, וכה פתרון וכימיך דבאך, כימי כח הנערות יהיו ימי השיבה, בגעת עת כלות כח, יחליף כח.
מילה ו
דבל
דבלת תאנים (מ"ב כ, יז), פלח דבלה (ש"א ל, יב), ענינו יורה עליה כמו פלח תאנים.
מילה ז
דבק
אמר לדבק טוב הוא (ישעיהו מא, ז), דבק לשון יונק (איכה ד, ד), דבקה נפשי אחריך (תהלים סג, ט), דבקה לעפר נפשי (שם קיט, כה), בין הדבקים ובן השרון (מ"א כב, לד).
מילה ח
דבר
מתחלק לשש מחלקות: האחד, דבר נא באזני העם (שמות יא, ב), ומדברך נאוה (שיר ד, ג), נכבדות מדובר בך (תהלים פז, ג), את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט), ענין מלל הם.
השני, [וידבר עמים תחתי (תהלים יח, מח)], ידבר עמים תחתינו (תהלים מז, ד), אשימם דברות בים (מ"א ה, כג), ורעו כבשים כדברם (ישעיהו ה, יז), כעדר בתוך הדברו (מיכה ב, יב), כולם לשון מנהג הם, 'וינהג' בלשון ארמית 'ודבר'.
השלישי, או דבר אשלח (יחזקאל יד, יט), דבר כבד מאד (שמות ט, ג), לפניו ילך דבר (חבקוק ג, ה), ענין נגף הם.
הרביעי, דבר יום ביומו (שמות ה, יג), על דבר הכסף (בראשית מג, יח), ועל דברת שבעת אלהים (קהלת ח, ב), עד דברת די ינדעון חייא (דניאל ד, יד), כמו על אדות.
החמישי, עדת דברים (שופטים יד, ח), ולדבורה אשר בארץ אשור (ישעיהו ז, יח), כאשר תעשינה הדברים (דברים א, מד).
הששי, ולפני הדביר (מ"א ו, כ), נוה היכל הוא.
מילה ט
דבש
דבש גמלים (ישעיהו ל, ו), דבש וחלב (שיר ד, יא).
מילה י
דג
וירדו בדגת הים (בראשית א, כו), הנני שלח לדיגים רבים נאם י"י ודיגום (ירמיהו טז, טז), ואחריתכן בסירות דוגה (עמוס ד, ב), כלם לשון דגים. ופתרון ונשא אחכם בצנות ואחריתכן בסירות דוגה (שם), כה הוא: יען כה ינהג האויב את ראשית השביה, ראשי החללים נשואים בצנות וברמחים, ואחריתכן בסירות דוגה, והנותר מפגריכים ימולח בקדרי דוגה, למען לא יתלעו, ולמען יעמדו ימים רבים, כאשר יעשה לדגת הים אשר לא תבשל ולא חצלה, ולא יאכל כי אם חי. ופתרון דג בפנים אחרים ענין פריה ורביה, וידגו לרב בקרב הארץ (בראשית מח, טז), ענינו יורה עליו. ויש 'דגון' שם אליל, בית דגון (ש"א ה, ב), על מפתן דגון (שם ה, ה), ולא נודע אם הסמל צורת דג היה, ואם שמו דגן כיתר שמות העבצים, כמו: פסל, ואליל, וסמל, ועצב, וכמוש.
מילה יא
דגל
אימה כנגדלות (שיר ו, ד), ובשם אלהינו נדגל (תהלים כ, ו), דגול מרבבה (שיר ה, י), ואיש על דגלו (במדבר א, נב).
מילה יב
דגן
תכין דגנם (תהלים סה, י), ולקחתי דגני (הושע ב, יא), מעת דגנם (תהלים ד, ח).
מילה יג
דגר
קרא דגר (ירמיהו יז, יא), ובקרה ודגרה בצלה (ישעיהו לד, טו), ענין גדול אפרוחים הם. ואמנם הקפוז בחרבות בצדה תקנן ושמה תמלט ותבקיע ביציה, ובצללי טירותיה [נ"וו קירותיה] הנשמות תגדיל אפרוחיה.
מילה יד
דד
דדיה ירוך (משלי ה, יט), ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כג, ג), הדדים והשדים ענין אחד לה.
מילה טו
ד
מתחלק לשש מחלקות: האחד, כל ראיך ידוד ממך (נחום ג, ז), אדדה כל שנותי (ישעיהו לח, טו), מתי אקום ומדד ערב (איוב ז, ד), ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ), ידדון ידדון (תהלים סח, יג), וירד כחזיון לילה (איוב כ, ח), מלכי צבאות ידדון ידדון (תהלים סח, יג), נדדו הלכו (ירמיהו ט, ט), נע ונד (בראשית ד, יב), נודי הרכם צפור (תהלים יא, א), והמלה השניה אין יסודתה כי אם מלה אחת.
השני, דודי לי ואני לו (שיר ב, טז), דודי צח ואדום (שם ה, י), מה ידידות משכנותיך (תהלים פד, ב), נתתי את ידדות נפשי (ירמיהו יב, ז), אדדם עד בית אלהים (תהלים מב, ה), לשון אהבה וידידות המה.
ומודה ועזב ירחם (משלי כח, יג), זבח לאלהים תודה (תהלים נ, יד), אשלם תודות לך (שם נו, יג), כי חמת אדם תודך (שם עו, יא), והתודו את חטאתם (במדבר ה, ז), והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה, ה), וגם אני אודך (איוב מ, יד), ענין אחד לכלם. ופתרון כי חמת אדם תודך, כה הוא: יען כח האדם ועזו ואפו יכנע וישוח לפניך, ויודה כי אין כחו כח, ולא עוזו מעוז [נ"ה עוז] ולא חמתו חמה, כי שארית חמת תחגר.
הרביעי, אודך בכלי נבל (תהלים עא, כב), אודה יי' בכל לבי (שם ט ב), ומשירי אהודנו (שם כח, ז), טוב להודות ליי' (שם צב, ב), ויודו שמים פלאך (שם פט, ו), ענין שבח ותהלה המה.
החמישי, לידות את קרנות הגוים הנושאים קרן (זכריה ב, ד), וידו אבן בי (איכה ג, נג), ידו גורל (יואל ד, ג), גמול ידו הדה (ישעיהו יא, ח), כלם ענין [נ"ה לשון] נפילה. ופתרון לידות את קרנות הגוים, להפיל את קרנות הגוים, והנושאים קרן יורה עליהם כי נפילה הוא. ופתרון וידו אבן בי, ככה ויפלו אבן בי, וככה נפילה יוצאה בגורלותן, כאלה: ויפילו גורלת ויפל הגורל (יונה א, ז), ובהפילכם את הארץ (יחזקאל מה, א), חבלים נפלו לי (תהלים טז, ו), וכאלה הרבה. וגם יתכן להיות 'גמול ידו הרה', ו'וידו אבן בי', מגזרת 'יד', כמו: מראשתיו (בראשית כח, יא) מראש, האזינה (במדבר כג, יח) מאזן, מרגלותיו (רות ג, ד) מרגל, נברכה (תהלים צה, י) מברך, ועיין (ש"א יח, ט), מעַיִן.
ואעמידה שתי תודת גדולת (נחמיה יב, לא), והתודה השנית ההולכת למואל (שם יב, לח), ענין כניסות וצבורים המה. ויתכן להיות מגזרתם נצבו כמו נד נוזלים (שמות טו, יח), דמו נד אחד (יהושע ג, טז), ויסודת המלה אות אחת, אבל [נ"וו אלו] התוי"ן והנוני"ן והממי"ן והיודי"ן הבאים בתחלת המלה אשר אינם יסוד, כולם [נ"ה רובם] מתחלפים אלה תמורת אלה, כאלה: תודה, נד, ישועה תשועה, משואות תשאות, מרבית תרבית, יקום תקומה, יציאות תוצאות.
מילה טז
דהב
שבתה מדהבה (ישעיהו יד, ד), פתרונו לפי ענינו, ענין נוגש המה. וענינו שבת הנוגש ושבתה מגישתו.
מילה יז
דהם
כאיש נדהם (ירמיהו יד, ט), גם זה פתרונו לפי ענינו, ואין לו דמין בתורה. ופתרון 'דנהם' כמו חלש, כגבור לא יוכל להושיע יורה עליו.
מילה יח
דהר
מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה, כב), סוס דהר (נחום ג, ב), ענינו יורה עליו, ענין רעש הוא.
מילה יט
דו
את האשה דוה (ויקרא כ, יח), והדוה בנדתה (שם טו, לג), תזרם כמו דמו דוה (ישעיהו ל, כב), ענין טומאה המה בענינם ומחלה במקריהם, כי לא תטמא האשה כי אם לעת תחלואיה, כבא עת נדתה, בזוב דמה תחלה ותטמא. ומגזרתם וכל מדוי מצרים הרעים (דברים ז, טו), ולבי דוי (איכה א, כב), עלי לבי דוי (ירמיהו ח, יח), דוה לבנו (שם ה, יז), המה כדוי לחמי (איוב ו, ז), כלם ענין תחלואים המה. ודע כי רוב הווי"ן התיכונינם אינם יסוד במלים, אבל לא תקום המלה מבלעדי וויה, ובהסב את המלים יסובו את וויהם. ואם אמרנו על הווים הנשמעים בפה אשר יש להם נענוע בלשון, כי המה מיוסדים ונשרשים במלים גם המה יחדו יעלו מן המלים, והוא המשפט ליודי"ן. ועתה אחבירם אלה לעומת אלה במחברת ו"ו.
מילה כ
דוב
דב ארב הוא לי (איכה ג, י), כדוב שכול (ש"ב יז, ח), ופרה ודב תרעינה יחדיו (ישעיהו יא, ז).
מילה כא
דוד
מתחלק לארבע מחלקות: האחד, דוד אהרן (ויקרא י, ד), דד מרדכי (אסתר ב, טו), או דדו או בן דדו (ויקרא כה, מט), את יוכבד דדתו (שמות ו, כ).
השני, כפיו מדוד תעברנה (תהלים פא, ז), כידורי אש יחמלטו (איוב מא, יא), כדוד נפוח ואגמון (שם מא, יב), והכה בכיור או בדוד (ש"א ב, יד), בסירות ובדודים ובצלחות (דה״ב לה, יג), ענין קדרות המה.
השלישי, הדוד אחד תאנים טבות מאד (ירמיהו כדב), יתכן להיות פתרון 'דוד' כמו כלוב. ויתכן לנטות אליו ולהיות מגזרתו כפיו מדוד תעברנה (תהלים פא, ז), כי אמנם חזיון המזמור על אודות ישראל הוא, בהיותם במצרים בעבודה קשה, על כן אמר הסירתי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה (שם), הסירותי מטורח לבנים, ומסבל עבדות מצרים שכם ישראל, וגם הסירתי כפיו מעבדות חומר ומשום טיט בקופות.
הרביעי. הדודאים נתנו ריח (שיר ז, יד), וימצא דודאים בשדה (בראשית ל, יד), ענין אחד להם.
מילה כב
דח
מתחלק לשני מחלקות: האחד, דחה דחיתני לנפל (תהלים קיח, יג), גדר הדחויה (שם סב, ד), והנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כז, יג), יגורו בך נדחי (שם טז, ד), לבלתי ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד), לבלתי השיב המלך את נדחו (שם יד, יג), ענין מדחה המה. ומגזרתם את דמי ירושלים ידיח מקרבה (ישעיהו ד, ד), שם ידיחו את העולה (יחזקאל מ, לח), ענין רחיצה המה, להעביר ולהדיח טנף דם.
השני, ודחון לא הנעל קדמוהי (דניאל ו, יט), פתרונו לפי ענינו, מיני זמר הוא.
מילה כג
לחל
דחילה ואמתני ותקיפא (דניאל ז, ז), ענין מורא הוא, וכמוהו הרבה בלשון ארמית.
מילה כד
דחן
ודחן ובסמים (יחזקאל ד, ט), זרע מזרעני קטניות הוא, כמשמעו.
מילה כה
דחף
מבהלים ודחופים (אסתר ח, יד), נדחף אל ביתו (שם ו, יב), ענין בהלה המה.
מילה כו
דחק
ואיש אחיו לא ידחקון (יואל ב, ח), מפני לחציהם ודחקיהם (שופטים ב, יח), ענין עוצר ולחץ המה.
מילה כז
די
מתחלק לחמש מחלקות: האחד, די מחסרו (דברים טו, ח), ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיהו מ, טז), ודי חלב עזים (משלי כז, כז), הלוא יגנבו דים (עובדיה א, ה), והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז), אכל דיך (משלי כה, טז), מדי העבדה (שמות לו, ה), כולם ענין מציאה המה, אך בהיותו מגזרת ימצאהו בארץ (מדבר) מדבר (דברים לב, י), ישחט להם ומצא להם (במדבר יא, כב). ויתכן להיות קרוב לענינו, אריה טורף בדי גדותיו (נחום ב, יג), בעבור די מחסורם להכין מאכלם ישחרו לטרף. ויתכן להיות מגזרתם [נ"ה מגזרת] בדי שפר יאמר האח (איוב לט, כה), בתת קול השופר, בהיות קול השופר בדי כח אלי תקע יאמר האח. ובהיות כה פתרון די, נוטה פתרונו עם כלם ונמצאו הביתים [נו"ל הביתי"ן] משרתים ולא מיוסדים. אבל יש לבי"ת תוצאות הרבה למרבית פנים. וייגעו עמים בדי אש, ולאמים בדי ריק יעפו (חבקוק ב, יג), במו אש במו ריק לפי ענינו.
השני, מדי עברו יקה אתכם (ישעיהו כח, יט), ויהיה מדי צאתם (ש"א יח, ל), מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו (ישעיהו סו, כג), כי מדי דברי בו (ירמיהו לא, כ), כי מדי דבריך בו תתנודד (שם מח, כז), פתרונם לפי ענינם.
השלישי, די חזית (דניאל ב, מג), די התגזרת אבן די לא בידין (שם ב, לד), ודי הוה צבא היה מחא, ודי הוה צבא הוה מרים (שם ה, יט), ורוב אשר בלשון ארמית די.
הרביעי, והדיה למינה (דברים יד, יג), נקבצו דיות (ישעיהו לד, טו), ממיני עופות הם.
החמישי, ואני כותב על הספר בדיו (ירמיהו לו, יח).
מילה כח
דיק
ויבנה עליה דיק סביב (מ"ב כה, א), כלי קרב הוא.
מילה כט
דך
ידכה ישח (תהלים י, י), מדכא מעונותינו (ישעיהו נג, ה), פצוע דכה (דברים כג, ב), לא דכאו (ירמיהו מד, י), ויי' חפץ דכאו החלי (ישעיהו נג, י), אל ישוב דך נכלם (תהלים עד, כא), לב נשבר ונדכה (שם נא, יט), והרך רשעים תחתם (איוב מ, יב), או דכו במדוכה (במדבר יא, ח), ישאו נהרות דכים (תהלים צג, ג), ענין הלמות ושבר המה.
מילה ל
דכר
ודכרין ואמרין (עזרא ו, ט), וכל זכר בלשון ארמית דכר.
מילה לא
דל
מתחלק לשלש מחלקות:. האחד, דלותי ולי יהושיע (תהלים קטז, ו), דלות ורעות תאר מאד (בראשית מא, יט), ואם דל הוא (ויקרא יד, כא), ומדלות הארץ (ירמיהו נב, טז), דללו וחרבו (ישעיהו ט, ו), דלו מאנוש נעו (איוב כח, ד).
השני. ודלת ראשך כארגמן (שיר ז, ו), דלו עיני למרום (ישעיהו לח, יד), כי דליתני (תהלים ל, ב), מדלה יבצעני (ישעיהו לח, יב), ענין מועל המה.
השלישי, וגם דלה דלה לנו (שמות ב, יט), ותבאנה ותדלנה (שם ב, טו), ואיש תבונה ידלנה (משלי כ, ה), כמר מדלי (ישעיהו מ, טו), ענין משאב המה, אך קרוב הוא לענין זה הראשון [נ"ה העליון], אבל הענין יפסיק ביניהם כמעט.
מילה לב
דלג
אז ידלג כאיל פסח (ישעיהו לה, ו), מדלג על ההרים (שיר ב, ח), ופקדתי על כל הדולג (צפניה א, ט), ענין קפיצה ומפסע [נו"ל ומפשע] המה כמשמעו לפי ענינו.
מילה לג
דלח
ולא תדלחם רגל אדם עוד (יחזקאל לב, יג), ותדלח מים ברגלך (שם לב, ב), פתרונו כפי ענינו, ענין מרפש (כ"ה מרפס) המה.
מילה לד
דלף
דלפה נפשי מתוגה (תהלים קיט, כח), דלף טורד ביום סגריר (משלי כז, טו), ידלף הבית (קהלת י, ח), ענין רעף ונטף הם. ודליפת הנפש בכיתה (נוו"ל מתוגה), כמו במסתרים תבכה נפשי (ירמיהו יג, יז).
מילה לה
דלק
מתחלק לשני מחלקות: האחד, הדלק האש (יחזקאל כד, י), ודלקו בהם ואכלום (עובדיה א, יח), ובקדחת ובדלקת (דברים כח, כב), ענין תבערה המה.
השני, כי דלקת אחרי (בראשית לא, לו), על ההרים דלקנו (איכה ד, יט), מדלק אחרי פלשתים (ש"א יז, נג), ענין רדיפה המה.
מילה לו
דלת
לפתח לפניו דלתים (ישעיהו מה, א), הדלת תסוב על צירה (משלי כו, יד), דלתות נחושה אשבר (ישעיהו מה, יב), דלתות נחשת (תהלים קז, טז), ודלתי שמים (שם עח, כג), כמשמעו.
מילה לז
דם
מתחלק לחמש מחלקות: האחד, ארץ אל תכסי דמי (איוב טז, יח), שפך דם האדם (בראשית ט, ו), דמך על ראשך (ש"ב א, טז), דמים לו (שמות כב, ב), חתן דמים למולת (שם ד, כו).
השני, דמו עד הגיענו אליכם (ש"א יד, ט), וידם אהרן (ויקרא י, ג), וידמו למו עצתי (איוב כט, כא), עורי לאבן דומם (חבקוק ב, יט), דום לה' והתחולל לו (תהלים לז, ז), כמעט שכנה דומה נפשי (שם צד, יז), טוב ויחיל ודומם (איכה ג, כו), ענין דממה ושתק המה. ויש 'דומה' אשר היא שתיקה בענינה ולא ביסודתה, כאלה: וידום השמש וירח עמד (יהושע י, יג), שמש בגבעון דום (שם י, יב), כאשר יש עמידה [נו"ול מעמד] שאיננה עמידה ממש, כאלה: שם עמדו לא תשיגם מגבעה (הושע י, ט), כי עמדו לא ענו עוד (איוב לב, טז), עמדו מדבר כי עמדה מלדת (בראשית ל, ט).
השלישי, דמיתי לקאת מדבר (תהלים קב, ז), מה אעידך מה אדמה לך (איכה ב, יג), אל מי דמית בגדלך (יחזקאל לא, ב), אם לא שויתי ודוממתי נפשי (תהלים קלא, ב), ותמשלני ונדמה (ישעיהו מו, ה), נדמה שמרון מלכה (הושע י, ז), וביד הנביאים אדמה (שם יב, יא), סב דמה לך דודי לצבי (שיר ב, יז), דמתה לתמר (שם ז, ח), לא דמה אליו ביפיו (יחזקאל לא, ח), בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו), ידמה ליי' בבני אלים (תהלים פט, ז).
הרביעי, כי נדמה כל עם כנען (צפניה א, יא), אל [נו"ל פן] תדמה בעונה (ירמיהו נא, ו), ואמר אוי לי כי נדמתי (ישעיהו ו, ה), בדמי ימי אלכה (שם לח, י), ואשר דמה לנו (ש"ב כא, ה), גם מדמן תרמי (ירמיהו מה, ב), נדמתה אשקלון (שם מז, ה), איך נדמיתה (עובדיה א, ה), וכל אנשי מלחמחה ידמו (ירמיהו נ, ל), וכל אנשי המלחמה ידמו (שם מט, כו), ונדמו נאות השלום (שם כה, לז), כי יי' אלהינו הדמנו (ירמיהו ח, יד), ודמיתי אמך (הושע ד, ה).
החמישי, כאשר דמיתי לעשות להם (במדבר לג, נו), אל תדמי בנפשך (אסתר ד, יג), דמינו אלהים חסדך (תהלים מח, י), והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב (ישעיהו י, יז), ענין מחשבות המה.
מילה לח
דמן
כהדוש מתבן במו מדמנה (ישעיהו כה, י), לדמן על פני האדמה (ירמיהו ח, ב), ענין אשפתות המה. ובספר יוסיפון שעורים הנמצאים בגללי הסוסים והבהמות המה נקראין 'דומן'.
מילה לט
דמע
ודמע תדמע ותרד עיני דמעה (ירמיהו יג, יז), ודמעתה על לחיה (איכה א, ב), שימה דמעתי בנארך (תהלים נו, ט). ויש מראה שני למלה, אך קרוב הוא לזה העליון, מלאתך ודמעך (שמות כב, כה), הוא התירוש הצח והמזוקק אשר אין בו שמרים.
מילה מ
דן
מתחלק לשני מחלקות: האחד, דן אנכי (בראשית טו, יד), אין דן דינך למזור (ירמיהו ל, יג), דנני אלהים (בראשית ל, ו), ענין משפט המה.
השני, לא ידון רוחי באדם לעלם (שם ו, ג), בעל פתרון אומרים מגזרת 'נדנה' הוא. ופתרון נדנה ותערה, ענין אחד הם, וישלפה מתערה (ש"א יז, נא), וישב חרבו אל נדנה (דה״א כא, כז). אבל הפותר פשר דבר, איננו יכול [נוו"ל לא יוכל] להשיג אם הנו"ן הראשון אשר לנדנה יסוד בו אם אין, כאשר איננו יכול להשיג תי"ו של תערה, אף על פי שיש למלים תוצאות ענינים לא יתבונן חקר עקר יסודתם, אף על פי שתערה קרוב בענינו לותער כדה (בראשית כד, כ) על דבר אריק חרבי (שמות טו, ט) והריקו חרבותם (יחזקאל כה, ז), אבל יש מלה בלשון עברית קרובה ללא ידון רוחי באדם (בראשית ו, ג), וזה מראה המלה וענינה, איש ריב ואיש מדון (ירמיהו טו, י), איש חמה יגרה מדון (משלי טו, יח). וכה פתרון לא ידון רוחי באדם, לא יריב חרוני באדם, ולא יוכיח איש כי השחת ישחיתם אפי לעת מלא להם מאה ועשרים שנה, כאחד יתמו ויכלו ויספו, ובמי המבול יגוע כל בשר, ויהי כן, ויכלו באפס תקוה. והמריבה והמדון, ענין אחד להם. ויש בלשון עברית מדון אשר איננו, מגזרתו, ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש (ש"ב כא, כ), ואין כמהו איש ריב ומדון, כי המ"ם הנשרש בזה נשבת בזה [נו"ו מזה], והנו"ן הנשרש בזה נשבת בזה [נ"וו מזה] כיתר המלים. ואלה המלים אשר יוכיחו, והוא הכה את האיש המצרי איש מדה (דה״א יא, כג), וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (במדבר יג, לב), אבנה לי בית מדות (ירמיהו כב, יד), וסבאים אנשי מדה (ישעיהו מה, יד), ויתמדד על הילד (מ"א יז, כא).
ויהי כל העם נדון (ש"ב יט, י), אומרים בעלי הפתרון כי הוא מגזרת נורד (ישעיהו י, יד), נרדים (הושע ט, יז), נדדה (ישעיהו י, לא), נע ונד (בראשית ד, יב), ונראתה המלה כי איננה שקולה כדת, ולא סדורה כמשפט, כי לא יתכן להיות במלה אחת שני נונין משתי קצותיה מוכנים למלאכה, הן נודע כי נונ"י נדידה אינם יסוד במלים באמרך ידוד ממך (נחום ג, ז), ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ), על כן ראוי להיות הנו"ן הראשון עשוי למלאכה, והאחרון יסוד לא ימוש מהמלה, וכה תכונת המלה ותוצאות נוניה, כבר נודע כי ברוב תחלת המלים נוני"ן וממי"ן ותוי"ן ויודי"ן אינם יסוד ומחלקותיהם כפי המלים, על כן יש מאמתת הלשון ומשפט המבטא, וממשקלת למודים להיות פתרון נדון מגזרת מדנים (משלי יח, יח), וזה מראה הפשר, ומוצא הדבר. יש מכון (שמות טו, טז) ונכון (בראשית מא, לב), כמהו נדון ומדון. וכמוהם בענינם תבונה, ונבון, נחלקים לשתי מחלקות, המ"ם נופל על המעשה, והנו"ן על העשוי, ויבין כל חכם לב כי אין פתרון מדון כמו נדון, ולא מכון כנכון ומכונות כנכונות [נ"ה כנכונים], כי המכונות מפעלים והנכונות פעולים, כמו והיו נכנים (שמות יט, יא), נכון לבי אליהם (תהלים נז, ח), כי נבון בידו יום חשך (איוב טו, כג), כשחר נכון מצאו (הושע ו, ג), אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז, כו), כסאך יהיה נכון עד עולם (ש"ב ז, טז), ככה נבון מגזרת תבונה, והוא המשפט למדון ונדון. אבל מדון מתחלק לשתי מחלקות בהיות המ"ם עשוי למלאכה, תהיה גזרתו ממדנים (משלי יח, יח), ובהיות המ"ם יסוד במלה פתרונו ממדה, אנשי מדות (במדבר יג, לב), איש מדון (ש"ב כא, כ). ובהיות הנו"ן תמורתו יהיה נדון, ופתרונו מחרחר ריב, הן נמצא הנו"ן האחרון יסוד במלה, ונדון וידון יוכיחו ויורו כי הנוני"ן האחרונים נאחזים במלים ומיוסדים בהם.
ואלה המלים הנשוים למדון הנגזר מגזרת מדנים, אשר הממי"ן עשויין למלאכה והנוני"ן יסוד: מלון, מכון, מעון, מזון, מכולם ישבתו ממיה"ן, ונאחזים הנוני"ן במלים אתיות עיקר, ופתרון ויהי כל העם נדון (ש"ב יט, י), מחרחר ריב ומתווכח ויאמר: המלך הצילנו מכף אויבנו, והוא מלטנו מכף פלשתים ועתה ברח מן הארץ (שם), ועתה למה אתם מחרשים להשיב את־המלך (שם, יא), על זאת היו מתוכחים.
אתכרית רוחי אנה דניאלבגו נדנה (דניאל ז, טו), פתרונו כפי ענינו, כמו נפעמה רוחי אני דניאל בתוך זה, ונרנה קרוב מן דנה, אך לא במשקולת לשון עברית ולא בדקדוקיה. ויתכן להיות פתרון 'בגו נדנה', בתוך נדידת שנתי, כמו ושנתה נדת עלוהי (שם ו, יט). ויש מהפותרים אשר אומרים נפעמה רוחי בתוך נדנתי, שמו הגוף נדנה לרוח, ותערה לנפש.
מילה מא
דנג
כדונג מפני האש (מיכה א, ד), הרים כדונג נמסו (תהלים צז, ה), היה לבי כדונג (שם כב, טז), כמשמעו.
מילה מב
דע