אור ברסלב

מחברת מנחם· רבי מנחם אבן סרוק

א

הקדמה

הקדמה

‎מחברת אל"ף

‎אחל לבאר לשון יהודית, להעמיד כל מלה כפי שאת, יש מלה רבת פנים ולא יתבונן המשכיל יסודותיה, כי אם במהות ענינה אשר סביבותיה למרבית פניה, כי המלה מושכת והולכת עד אשר מתחלקת ממראה אחד עד חמשה עשר פנים, על כן יש מלה אשר הענין ימשכנה ויורה עליה וילמד על גזרתה. ויש מלה אשר היא מושכת הענין ומבארת הפתרון ושכל סודו, וכה הוא פתרון הלשון ופשר המלים לפי מחלקותיהם ותוצאותיהם.

מילה א

‎אב

‎מתחלק לששה פנים: המראה הראשון, אב ואם (אסתר ב, ז), אבי כל תופש כנור (בראשית ד, כא), אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד), והם אחודי דמיון שינויי פתרון ויסודתם אחת. 'אב ואם' הוא אב לבנים, 'אבי כל תופש כנור' הוא ראשון לכל תופשי כנור, 'אביב' הוא ראשון לכל בכורים, תחלת כל כרמל, על קראו 'אביב'. וגם יתכן להיות מגזרת אבי הנחל (שיר ו, יא), בעבור רטיבתו ולחותו וקלייתו באש, וזה האחרון קרוב מן הראשון לתוכן ענינו.

‎השני. ולא אבה יי' (דברים כג, ו), ולא אביתם לעלות (שם א, כו), אבי יבחן איוב עד נצח (איוב לד, לו), ותפר האביונה (קהלת יב, ה), כלם גזרה אחת הם, וכלם לשון רצון. ופתרון 'אבי יבחן איוב', רצוני ומאויי שיבחן איוב עד נצח, ופתרון 'ותפר האביונה' תשבית תאות האדם ככלות כחו.

‎השלישי. אבי הנחל (שיר ו, יא), עודנו באבו לא יקטף (איוב ח, יב), ופתרונו לשון 'לחות פרי', ובעלי ארמית בלשון זה ספרו עפיה שפיר ואנביה שגיא (דניאל ד, ט), לא יתן פריו (ויקרא כו, כ), לא יתן אביה.

‎הרביעי. כאבות חדשים יבקע (איוב לב, יט) אין למלה זאת דמיון בתורה, אבל הענין יורה עליה, וחצי הפסוק יורה על חציו, והיה די בחציו והשנה ענינו שנית, ונמצא ענין אחד דבור פעמים בפסוק אחד וכהנה רבות. ואלה קצות הפסוקים שחצים יורה על חצים והיה די בחצים האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי (ישעיהו כח, כג), יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי (דברים לב, ב), ותשכח כי רגל תזורה, וחית השדה תדושה (איוב לט, טו), גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום (שיר ד, יב), גנון והציל, פתוח והמליט (ישעיהו לא, ה), רגלי עני, פעמי דלים (שם כו, ו), יגורהו בחרמו, ויאספהו במכמרתו (חבקוק א, טו), בל תלך בו אני שיט, וצי אדיר יעברנהו (ישעיהו לג, כא), הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה (שם מג, טז), וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזורו (הושע ה, יג), מהר שלל, חש בז (ישעיהו ח, יג), וכאלה רבות בדברי הנביאים. ועתה אכתבם בענין הראוי להם. נשוב לענין אובות, הנה בטני כיין לא יפתח כאבות חדשים יבקע הם נבלי יין הנבקעים מפני [נ"א מרוב] מליאתם ונפיחתם.

‎החמישי. אב וידעוני (דברים יח, יא), והיה כאוב מארץ קולך (ישעיהו כט, ד), אשת בעלת אוב (ש"א כח, ז), דרשו אל האובות (ישעיהו ח, יט), כלם מעשה כשפים העשוים לשכני קברים.

‎הששי. למי אוי למי אבוי (משלי כג, כט) ענין עגם ואנינה הוא לפי ענינו, ויתכן להיות מגזרת אביון.

מילה ב

‎אבד

‎או מצא אבדה (ויקרא ה, כב), שאול ואבדון (משלי טו, יא), אין לו כי אם מראה אחד, והוא הדבר האבוד והנעלם. על כן אמר המשכיל שאול ואבדון נגד יי' (משלי טו, יא), פתרונו שאול אשר מתחת לארץ ואבדון הנעלם מכל עין חשופים וגלוים מבלי כסות נגד יי' אף כי לבות בני האדם (שם) ואבד מנוס מנהם.

מילה ג

‎אבח

‎פתרונו כפי ענינו, כי אין לו ערך בתורה, אבל ענין הנבואה יורה עליו, אבחת חרב (יחקאל כא, כ) כמו 'אימת חרב'. ויש בתורה מלין אשר אין להם דמיון לעמוד על גזרתם ודעת בנינם, אבל עניני המחוה וסדרי הדת יורו עליהם וימשכום, ויהי כאשר ראו אנשי סברא ונלאו מצוא יסודות הלשון ולא מצאו כח להשיג שרש המבטא ולעמד על עיקרם, שינו המלים והחליפו האותיות והפכו הלשון אשר לא כדת.

‎תקן 'יהודה בן קריש' בספר פתרוניו ובאר 'אבחת חרב', כמו 'אבעת חרב' החליף החי"ת בעי"ן, וגם יסף אל"ף על יסוד המלה, הנה נשאר מכל המלה 'בית' לבדו, ונמצאת המלה מבלי תחלה וסוף, ואין כה משפט הלשון להיות מלה מלשון הקודש פרוצה מפה ומפה, קלוטה משתי קצותיה, כמו אבחת חרב. וגם לדברי הפותר ההוא לא יקום פתרונו להיות אבעת חרב, אם מגזרת בעתה (ירמיהו ח, טו), ידיננה אל"ף אשר בתחלת המלה מדוע [נ"א למה] נטה אליה, ומה בא ללמד. ועוד יש להשיב, התי"ו אשר באבחת, איננו יסוד והתי"ו אשר בבעתה הוא אחוז במלה אחיזת עיקר, הן נמצא הפותר משריש אל"ף באבחת אשר אין לו, ומשבית מבעתה תי"ו אשר לו באמרו כי אבחת כמו אבעת, ולא כאשר החליף את החי"ת והשריש את התי"ו יחליף את האל"ף אשר לאבחת, ולא ידמנו למלה אשר אין בה אל"ף, כי איככה יוכל לשום אל"ף בבעתה; הלמען העלמת פתרון אבחת, שיחית מלה אחרת להוסיף עליה ולגרוע ממנה, כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות והפותרים, ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואלו היתה הלשון שלמה אצלנו כל אלה המלים אשר ירפאו, היינו מוצאים אותם והשכנום במרחבו, ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בודאים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער, וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום.

תאבתי לישועתך יי' (תהלים קיט, קעד), פתרו הפותר בו, כמו 'תאותי מן תאוה', החליף בי"ת בוי"ו, וגם יסף תי"ו על יסודות המלה, וכן הקים פתרונה, והיה עליו מאמתת המוסר מטרם שומו פתרון לחקור איך יבנה בנין הלשון, אפס כל המלים האמורים בסדרי הנבואות אשר תהלתם תי"ו אשר איננה משורש המלה ולא אחוז בה אחיזת עיקר, לא יוכלון אנשי הלשון לספר בו מאומה, ולא יסבו המלה, כי אם במראה אחד כאלה המלין, באמרך, תשורה, תנומה, תאנה, תבונה, תעודה, תרומה, תחנה, תקוה, תנופה, תשובה, תשומה, תאוה, וכאלה רבות, היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן 'תרומה תרמתי', ומן 'תחנה תחנתי', ומן 'תקוה תקותי', ומן 'תנופה תנפתי', ומן 'תאוה תאותי', הלא כה יאמר מן 'תרומה הרימותי', ומן 'תחנה חנותי', ומן 'תקוה קויתי', ומן 'תשובה שבתי', ומן 'תקומה קמתי', ומן 'תנופה הניפותי', ומן 'תאוה אויתי', וכן בכל אלו המלין אשר משפטם להכתב בתי"ו בתחלתם אשר איננו אחוז בהם אחיזת יסוד בצרפך המלין לעת מקריהם יעלו התוי"ן. אבל התי"ו אשר לתאבתי, הוא אחוז במלה אחיזת עיקר, על כן יעלה עמהם, ופתרונו כמו כלתה לישועתך נפשי, וכמוהו מתאב אנכי את גאון יעקב (עמוס ו, ח), פתרונו מכלה אנכי את גאון יעקב, וכמוהו גרסה נפשי לתאבה (תהלים קיט, כ), ויש כמוהו בלשון ארמית, ועתה נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו) 'נפשנא תאיבה'. וגם זה מהמלים החלופי אותיות, הוברי שמים (ישעיהו מז, יג) פתר בו 'חבורי שמים', מן חובר חברים (דברים יח, יא), וחובר חברים מחכם (תהלים נח, ו), החליף ה"א בחי"ת, וכן העמיד פתרון המלה, והמלה עומדת על עמדה מבלי חליפות, ופתרון הוברי שמים כמו בוררי שמים, יען כי לא יוכלו הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד ברור להם השמים לטוהר, ולעת הברותם, יחזו מחזה הכוכבים ומודיעים לחדשים, על כן אמרה תורה החוזים בכוכבים מבלי מחזה הכוכבים לא יחזו ולא יקסמו. וגם כה אמר מיכה בדברי חזיוניו: לכן לילה לכם מחזון וחשכה לכם מקסום ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום (מיכה ג, ו), זה הפסוק יורה, כי ביום חשכה כהבהר שחקים ויחתמו כוכביהם אין הקוסמין יכולין לדקדק ולקסום, על כן לא יתכן להיות חוברי שמים כי אם 'הוברי שמים', הנה קמה המלה כמשפט ענינה מבלי המיר אותיותיה. ויש מלים לטוען לטעון, אם אמר יאמר כל ההאי"ן הסדורים [נ"א הקדומים] בתחלת המלין המדוברים כמו הוברי שמים, כלם מיוסדים במלים כדבריו כן הוא, אבל יש מלים מעט מזער בלשון עברית אשר משפטם כהוברי שמים, כאלה: הולכי נתיבות (שופטים ה, ו), הולכי רכיל (ירמיהו ו, כח), הזים שוכבים (ישעיהו נו, י), תהותהו על איש (תהלים סב, ד), תהכרו לי (איוב יט, ג). ועתה אבאר המלים האלה במקום מחברתם.

‎ועוד מחלופי אותיות: מה נחנת בבא לך חבלים (ירמיהו כב, כג), פתר בו 'מה נהנת' מלשון הנאה, החליף חי"ת בה"א ויוציא המלה מיסודתה מהעמידה על שרשרה, אפס כי המלה עומדת על עמדה ויסודתה מאין תמורות ומבלי חליפות, וכה מראה פתרונה: יושבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבוא לך חבלים חיל כיולדה (שם), ירמיה נבא את הנבואה הזאת על מלך יהודה הבוטח בנוה בנינו ורום עליותיו וגובה קנו, כאשר כתוב אומר: אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר (שם, יד) יען וביען נשען בבנינו ובית ארזיו, וישת שברו בקנו, כה השיבו: ישבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבא לך חבלים, בהרסי קנת ארזיך איפה תהיה חבוי. וכן רבו המלים אשר החליפו והחסירו אנשי פתרון, וימירו סדרם אשר לא כדת, אבל הגיע תור המלה אשר היא חולפת אותיות יחבירנה במחברת הראוי לה, לפרש ולהעמיד המלים על יסודתם, ועתה נשוב לענין הראשון.

מילה ד

‎אבל

‎מתחלק לשלשה פנים: האחד. אבלה יהודה (ירמיהו יד, ב), ואנו ואבלו פתחיה (ישעיהו ג, כו), כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו (הושע י, ה), איך יתכן להתאבל העם על שבות הפסילים והכמרים יגילו, אין זה כי אם כה פתרונו לפי הענין, העם יתאבלו על אליליהם, וגם הכמרים שהיו ששים עליהם כלם יתאבלו יחדו, ופתרון לעגלות בית און עקב עגלות בית און, יש בלשון עברית למדי"ן בתחלת המלים מחלוקים למרבית פנים, וכבר קדמו בתחלת הספר הזה במעלות למ"ד, וזה מראה אחד מהמראות אשר נמצא למ"ד במקום למען, כאלה: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), לך אמר לבי בקשו פני (תהלים כז, ח), חתן דמים למולת (שמות ד, כו), אם לאל תריבון (איוב יג, ח), אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג), פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד), המנדים ליום רע (עמוס ו, ג), לעגלות בית און (הושע י, ה), וכאלה הרבה. השני, אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), 'אבל' כמו 'אמנם', ענינו יורה עליו. השלישי, אבל השטים (במדבר לג, מט), אבל מחולה (שופטים ז, כב), שם מקום הוא.

מילה ה

‎אבן

‎מתחלק לשלשה פנים מבלעדי תוצאותיו. האחד, וראיתן על האבנים (שמות א, טז), ענינו יורה עליו ומענינו יקום פתרונו, הוא הפחת העשוי ליולדת בעת לדתה, וכמוהו והנהו עושה מלאכה על האבנים (ירמיהו יח, ג), גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו. השני, באבן או באגרוף (שמות כא, יח), כי אבן מקיר תזעק (חבקוקו ב, יא), אבן מאבני הארץ. ויש 'אבן' אשר ישתוה עמו במראה ולא בענין, כאלה: אבני צדק (ויקרא יט, לו), באבן המלך (ש"ב יד, כו). וענין שני, אבני שוהם (שמות כה, ז), טורי אבן (שם לט, י). וענין השלישי ואבן ברד (ישעיהו ל, ל), אבן הבדיל (זכריה ד, י), אבן העופרת (שם ה, ח).

מילה ו

‎אבוי

‎פתרו אנשי פתרון חלפו עם אניות אבה (איוב ט, כו), ברחו הימים בריחת אניות הנושאות תבואה. ואלו רצה איוב בשאתו משלו להשוות בריחת הימים לבריחת אניות, כה היה מתקנו, ברחו כמו אניות אבה וכנשר יטוש עלי אוכל (שם), אף על פי שהמשל מעוקל והחדה איננה ישרה ולא דבורה על אפניה, כי המשל איננו וגם המלים לא יעזרוה, אבל כה יתכן להיות מראה הפתרון כמדת מאזני המלים חלפו עם אניות אבה עברו שנותי וחלפו ימי אוי ואבוי כאשר ידאה הנשר ברחו בספד מר ותאניה ואניה בהבל בא ובחשך הלך, ונמצא אבוי אבה ואביון, גזרה אחת להם.

מילה ז

‎אבנט

‎ועשית להם אבנטים (שמות כח, מ), חגרת אתם אבנט (שם כט, ט), ובאבנט בד יחגר (ויקרא טז, ד), מיני חגורות המה, ופתרונו כפי [ענינו].

מילה ח

‎אבס

אבוס בר (משלי יד, ד), פתחו מאבוסיה (ירמיהו נ, כו), אם ילין על אבוסיך (איוב לט, ט) אין לו כי אם מראה אחד, ופתרונו הוא מקום העשוי לבלילה.

מילה ט

‎אבק

‎מתחלק לשלשה ענינים שוים בגזרתם קרובים בענינם וראוים בפתרונם. הראשון, אבק ועפר (דברים כח, כד). השני, אבקת רוכל (שיר ג, ו). השלישי, ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). אבק ועפר ענין אחד הם. וענינו עליו, כאלה: משפעת סוסיו יכסך אבקם (יחזקאל כו, י), בכל מקום אשר יש שם מרוצת סוסים יעלה עפר מן הארץ מפני מרוצתם, וכמוהו וענן אבק רגלם (נחום א, ג), ופרחם כאבק יעלה (ישעיהו ה, כד). אבקת רוכל (שיר ג, ו) פתרונו דקי סמים ושחקי מרקחת, כי לא יותן על גחלי מחתה כי אם הדק דק כעפר, על כן כינהו 'אבקת רוכל'. ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה) פתרונו ויתעפר איש עמו, נשתקשקו שניהם עד עלות אבק ועפר לשמים מרוב תוקפם חגם ונענועם.

מילה י

‎אבר

‎מתחלק לשתי ענינים. האחד, יעלו אבר כנשרים (ישעיהו מ, לא), באברתו יסך לך (תהלים צא, ד), מי יתן לי אבר כיונה (שם נה, ז), המבינתך יאבר נץ (איוב לט, כו), ענין כנף הם. על כנפי נשרים (שמות יט, ד), בעיני כל בעל כנף (משלי א, יז), כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד). השני, אביר הרועים (ש"א כא, ח), אבירי לב (תהלים עו, ו), אביר ישראל (ישעיהו א, כח), אבירי בשן כתרוני (תהלים כב, יג), לחם אבירים (שם עח, כה), גזרה אחת ופתרון אחד להם, וכלם לשון אמוץ הם.

מילה יא

‎אברך

‎ויקראו לפניו אברך (בראשית מא, מג), אין למלה זו דמיון בתורה, אבל הפותר יכול להעמידה מגזרת 'ברך': כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו מה, כג), נברכה לפני עושנו (תהלים צה, ו), ויברך הגמלים (בראשית כד, יא). ברכוב יוסף במרכבת משנה, הכריז לפניו המכריז וכן היה אומר 'זה השליט הראוי לברוך לפניו ולהשתחות לו', וראוי להיות כענין אסוך שמן (מ"ב ד, ב), אשר עקרו סך מסוך לא סכתי (דניאל י, ג), ואצעדה מצעד (משלי ל, כט).

מילה יב

‎אגד

אגודת אזוב (שמות יב, כב), אגודת מוטה (ישעיהו נח, ו), ויהיו לאגודה אחת (ש"ב ב, כה), ענינו יורה עליו, והוא כמו קבוצה הנאספת ביד וכאלומה הנאסרת בכף, ונאמר התר אגודת מוטה (ישעיהו נח, ו), הבינו כי לא הזהיר להתיר כי אם דבר הקשור.

מילה יג

‎אגל

אגלי טל (איוב לח, כח), אין למלה זאת דמיון בתורה, אבל ענינה יורה על פתרונה אגלי טל כמו נטפי טל ורעיפת רביבים.

מילה יד

‎אגם

‎והיה השרב לאגם (ישעיהו לה, ז), על יאריהם ועל אגמיהם (שמות ז, יט), ואגמים אוביש (ישעיהו יט, י), כל עשי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט, י), כלם מקום מקוה מים, וכה פתרון והיו שתותיה מדוכאים כל עשי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט, י), חרוב יחרבו מימי האגם ואבלו הדייגים העושים מסגרות במימי האגמים במה תסכר דגת היאור ונפש שרציו.

מילה טו

‎אגמון

‎הלכף כאגמון ראשו (ישעיהו נח, ה), כדוד נפוח ואגמון (איוב מא, יב), כפה ואגמון (ישעיהו ט, יג), התשים אגמון באפו (איוב מ, כו), כלם כפופי קצה הם [וזה פתרונו לפני ענינו].

מילה טז

‎אגן

אגן הסהר (שיר ז, ג), וישם באגנות (שמות כד, ו), מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים (ישעיהו כב, כד), מיני קערות המה עגולות שפה. ואגן הסהר, יורה על עגולתם בהשוות המדמה הסהר לאגן ללמד שויון עגולתו.

מילה יז

‎אגף

‎ואת אגפיו אזרה לכל רוח (יחזקאל יב, יד), פתרונו גפין, כמו וגפין די נשר ליה (דניאל ז, ד), ולה גפין ארבע (שם, ו), פתרונו כמו כנפים בלשון ארמית.

מילה יח

‎אגר

‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, לאגורת כסף (ש"א ב, לו), אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י, ה), אגרה בקציר מאכלה (שם ו, ח), ויין לא תשתה ולא תאגר (דברים כח, לט), כלם לשון קביצה המה, ויתכן להיות אגור בן יקה (משלי ל, א) מענינם. וראוי לעלות האלף מראשית המלה כאשר כתוב במחברת האלפין כאלה: יגרהו בחרמו (חבקוק א, טו), העוד הזרע במגורה (חגי ב, יט), נהרסו ממגרות (יואל א, יז), כלם לשון אגירה המה. השני, ואגרת אל אסף (נחמיה ב, ח), ואגרת פתוחה בידו (שם ו, ה), אגרות יתנו לי (שם ב, ז), אגרת הפרים (אסתר ט, יט), ענין גליון המה.

מילה יט

‎אגרטל

אגרטלי זהב שלשים אגרטלי כסף (עזרא א, ט), מיני כלים הם.

מילה כ

‎אגרוף

‎באבן או באגרוף (שמות כא, יח), מכת יד הוא לפי הענין. ונחל קישון גרפם (שופטים ה, כא), הוא קרוב לענינו, ויהיה גרוע אל"ף כיתר המלים הגרועים אל"ף בראשיתם.

מילה כא

‎אד

‎מתחלקת לשלש מחלקות: האחד, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו), יזקו מטר לאדו (איוב לו, כז), פתרונו לפי ענינו, ענין ערפל וחשך [נ"א אופל ומחשך]. ויתכן להיות מגזרתם אל תבא בשער עמי ביום אידם (עובדיה א, יג), הלא איד לעול (איוב לא, ג), שמח לאיד לא ינקה (משלי יז, ה), אל תשלחנה בחילו ביום אידו (עובדיה א, יג), כמו יום ענן וארפל. השני, הלא זה אוד מוצל מאש (זכריה ג, ב), עץ הנפחם מאש. השלישי, על אודות האשה הכשית (במדבר יב, א), אל אודת הרעה הגדולה הזאת (ש"ב יג, טז), על אדתי ועל אדותיך (יהושע יד, ו), על אודת ישראל (שמות, יח, ח), כמו על דבר ישראל.

מילה כב

‎אדב

לאדיב את נפשך (ש"א ב, לג), מדיבת נפש (ויקרא כו, טז), ענין כליון הם.

מילה כג

‎אדין

‎דניאל (דניאל ב, יז), אדין מלכא (שם, מח), אדין נבכדנצר מלכא (שם ג, כד), פתרונו כפי ענינו, כמו אז.

מילה כד

‎אדם

‎מתחלק לארבעה פנים. האחד, אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א, ב), אדם ילוד אשה (איוב יד, א), אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג), מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג, כא), אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד (תהלים סב, י). ואיך משפט בני אדם לעלות במאזנים, אבל כה פתרונו, אדן להבל דמה, אלו היה ההבל ראוי להשקל במאזנים להיות ההבל בכף מאזנים והאדם בכף שניה, נמצא שקלת ההבל ושקלת האדם שוה.

‎מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג, כא), יש על אנשי לבב להשתומם על אמרת שלמה המשכיל ולתמוה ממליצתו, כי אמנם יש פליאה בפתרוני מליו, הלא הוא אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם יב, יז), ועתה אומר 'מי יודע אם עולה אם יורדת', אך ממוצא דבר הבין כי הרוח תשוב אל מכונה והאדם ישוב אל יסודו, ומה יוכל המשכיל להשיג בשכלו דבר רוח האדם ורוח הבהמה אם עולה אם יורדת, יש על אנשי לבב לאחז באורח השכל וישימו לבותם לנתיבות העולם להתבונן מוסדות הארץ לדעת איך נכונו [נ"א נבנו] הרוחות בעלותם במחשבה על פי הדת, כי אמנם בעשותו ככה ידע וישכיל שורש דבר ויכיר עוז אלהינו ומשפט הרוחות איך הרכיבם ומאין הביאם, דע והתבונן כי רוח האדם מאתו נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו כדבר הדת ויפח באפיו נשמת רוח חיים (באשית ב, ז), ורוח הבהמה מתחתיות הארץ כאשר נמצא כתוב בספר יצירות ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (שם א, כד), על כן בצאת רוח האדם מקרבו תעלה לרום גבוה ותשוב אל מקומה ואל מכונתה. עוד יש עזר בנקידת המלה ויורה עליה וירחקינה מתמיהא, כי אמנם אלו היתה תמיהא, היתה ההא פתוחה שקולה בשקלת דמיונה, אשר כמוה כאלה: האלהים אני (מ"ב ה, ז), י"י הוא האלהים (מ"א יח, לט), הראשון פתח עקב תמיהתו, והשני קמץ עקב דבר לו לענינו. וכמוהו העבד ישראל (ירמיהו ב, יד), העבד העברי (בראשית לט, יז), וכמהו האיש כמוני יברח (נחמיה ו, יא), מי האיש הירא (דברים ך, ח), האמת אתכם (בראשית מב, טז), קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (שם לב, יא), חקה אחת ומשפט אחד להם. ועתה הואיל וקמצו הסופרים 'הָעלה' ולא פתחוה, כמו העולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב), והיא העולה (וקרא ו, ב), הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, וזה לנו האות הראוי להשען עליו ולאחוז בו, 'כל מלה התמוהא בה"א, תמיד היא פתוחה, ולא יתכן להיות קמיצה', כי כן גבלו אנשי הלשון על ספרי החקה, לבעבור שום שכל בין פתח לקמץ, למען לא יטעו קוראי הספר. ורוח הבהמה היורדת גם פה יש די לאנשי שכל בנקודה היורדת, כי אלו היתה המלה הזאת תמוהה, היה מחוקק להתמיה בנקודה שבה הה"א טעונה שבה ופתוחה, ויכולת הלשון משגת שניהם בהיורדת, ועתה פתוחה סופרים, הודיעונו על הרחקתה מתמיהא, הן אלה עניני הדבר וסוד המעשה.

‎אבל נשאר עוד להעמיד פתרון הפסוק היטב ולהקריב ענינו ודקדוקי מליו ונקידותיו ללב, מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה (קהלת ג, כא), כה פתרונו, מי יוכל להבין דעת רוחותם ומי יוכל להשקיף בסרעפי לבותם? לא יבין זאת כי אם היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ואיך יאמרו הפותרים כי 'שלמה המשכיל לא ידע אם רוח האדם עולה ואם רוח הבהמה יורדת', אלו לא הבין, כה היה מתקן הפסוק בפנים המחולקים בעניני התמיהות היה מתמיה העלה בה"א כמשפט המלים התמוהים, וגם היה מתמיה במלה הראויה לה כיתר רוב התמיהות, [כי] בהתמיה המדבר דבר אחד מתמיהו בה"א, ובהתמיהו שני דברים בפסוק, מתמיה ב'ה"א' את הראשון וב'אם' את השני, כה משפט התמיהות ברוב המלים, התמיהא העשויה לדבר אחד כאלה: האלהי מקרוב אני (ירמיהו כג, כג), הברכה אחת היא לך (בראשית כז, לח), הגוי גם צדיק תהרג (שם כ, ד), הדרכי לא יתכנו (יחזקאל יח, כט), וכאלה הרבה, וכולם שוים בענינם, שנוים בנקידתם כפי [נ"א כי] נחת המלה בפה ומושבה [נ"א ומושכה] בלשון, כי אמנם יש מלה רחבת מבטא וקצרת מבטא רבת אותיות ומעוטת אותיות ואין נקידתם כי אם כפי נענועם וכפי מכונתם בפה וחנייתם בלשון, דע כי נקידת התמיהא מחלוקת לשלש פנים במלים אשר תחלתם ה"א כאלה: המראה האחד הַעבד ישראל (ירמיהו ב, יד), המראה השני הֶאנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר יא, יב), הֶאנכי לאדם שיחי (איוב כא, ד), המראה השלישי הֲכימי אנוש ימיך (שם י, ה), ענין אחד לשלשתן והן בנקידתם שנוים, והם ראוים להשתוות, לולי שנויי נענועם כפי המלים, ועתה הואיל ולא התמיהו הסופרים העלה והיורדת הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, ושניהם פתוחי האין המה בלי נקידת תמיהא, כמו והעולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב) והיא העולה (וקרא ו, ב).

‎ואת שתי התמיהות הבאות בפסוק אחד על שני דברים מתמיה בה"א ושונה באם רוב התמיהות כאלה: האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר גבר (איוב ד, יז), הבנהרים חרה יי' אם בנהרים אפך (חבקוק ג, ז), הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח, כ), ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותכים (יואל א, ב), החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא (איוב יא, ז), הטוב כי יחקור אתכם אם כהתל באנוש (שם יג, ט), הינהק פרא עלי דשא אם יגעה שוא על בלילו (שם ו, ה), הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר (שם י, ה), הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו (תהלים פח, יא), המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (ירמיהו יד, יט), הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (תהלים צד, ט), העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה (איוב י, ד), הפניו תשאון אם לאל תריבון (שם יג, ח), הצאן ובקר ישחט ומצא להם אם את כל דגי הים (במדבר יא, כב), הקצור קצרה ידי מפדות אם אין בי כח להציל (ישעיהו נ, ב), הרוב רוב עם ישראל אם נלחום נלחם בם (שופטים יא, כה), השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו (תהלים עז, י), התקשור רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים (איוב לט, י), וכאלה יש הרבה בתורה.

‎ויש תמיהא בלא ה"א, כאלה: מי האומר שאול ימלך עלינו (ש"א יא, יב), הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח, כו), לעות אדם בריבו ה' לא ראה (איכה ג, לה), מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (שם ג, לו), מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (שם ג, לז), וכאלה הרבה.

‎נשוב לענין ראשון. אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, כא), אותו דנו אנשי פתרון מגזרת בקר וערב, וכה אמרו אדם יקום בקר ולא יאמין לערב לו ערב והיה הפתרון ראוי בענינו כפי הפותרים, לולי היו"ד אשר בקרב המלה אשר ימנענה מהיותה מגזרת בוקר, אבל איננה כי אם מגזרת יקר, וכה פתרונו: אדם בהיותו בימי יקר תפארתו, עשרו ישיאנו ולא יבין לחשוב אחריתו, ופתרון 'אדם ביקר בל ילין', אדם ביקר עשרו בל ילין בקנו כי פתע יגוע ואיו, וכמוהו: בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה, י), יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו), תיקר נא נפשי (מ"ב א, יג)

‎השני. אדומים כדם (מ"ב ג, כב), מדוע אדום ללבושך (ישעיהו סג, ב), אדמו עצם (איכה ד, ז), ירקרק או אדמדם (ויקרא יג, מט), אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג, לא), מגן גבוריהו מאדם (נחום ב, ד), ענין חכלילות ושנים המה.

‎השלישי. אדמת אפר (דניאל יב, ב), עובד אדמתו (משלי יב, יא), עלי אדמות (תהלים מט, יב), ויתכן להיות מגזרת אדמה.

‎הרביעי. אודם פטדה וברקת (שמות כח, יז).

מילה כה

‎אדן

‎מתחלק לשתי מחלקות: האחד, אדוני שאל את עבדיו (בראשית מד, יט), ביד אדנים קשה (ישעיהו יט, ד), ויקח אדני יוסף (בראשית לט, כ), שמו אדון לביתו (תהלים קה, כא), האדון ה' (שמות כג, יז), ענין גביר המה. השני, על מה אדניה הטבעו (איוב לח, ו), וארבעים אדניהם כסף (שמות כו, כא), ככר לאדן (שם לח, כז).

מילה כו

‎אדר

‎מתחלקת לשתי מחלקות: האחד, נאור אתה אדיר (תהלים עו, ה), ואדיריהם שלחו צעיריהם (ירמיהו יד, ג), וצי אדיר לא יעברנו (ישעיהו לג, כא), להיות לגפן אדרת (יחזקאל יז, ח), כלם לשון גודל המה. 'ואדיריהם שלחו צעיריהם' יורה על המלה. ופתרון 'נאור אתה אדיר מהררי טרף', כה הוא, אכן גדול מטרם יסדת הררי טרף, עד שלא נבראו הררי טרף אתה אדיר, וכמוהו בענין גם מיום אני הוא (ישעיהו מג, יג), מטרם שום חוק יום אני הוא, לפני יום שגבה גבורתי וקדמה גדולתי. השני, אדרת שנער (יהושע ז, כא), אדר היקר (זכריה יא, יג), אדרת שער (שם יג, ד), וילט פניו באדרתו (מ"א יט, יג), יריעות צמר המה.

מילה כז

‎אדרגזריא

אדרגזריא גרבריא דתבריא תפתיא (דניאל ג, ב), פתרונו לפי ענינו.

מילה כח

‎אדרזדא

‎יתעבד אדרזדא (עזרא ז, כג), חותם ערבי הוא, ופתרונו לפי ענינו כמשמעו.

מילה כט

‎אדרכנים

(עזרא ח, כז), פתרונו לפי ענינו כמשמעו כן הוא.

מילה ל

‎אדרע

‎וחיל (עזרא ד, כג), הוא בלשון ארמית, כמו אזרוע (ירמיהו לב, כא) דמתרגמינן אדרע.

מילה לא

‎אהב

‎אני אהבי אהב (משלי ח, יז), אהבו את ה' (תהלים לא, כד), ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט, יח), לשון ידידות המה.

מילה לב

‎אהה

אהה אדני אלהים (יהושע ז, ז)פתרו בו אנשי פתרון ואמרו המלה כמשמעה האח האח, ואיננה מגזרת יתר המלים. אבל המלה ראויה להראות לה פנים הראוים לפרש, כפי שאת המלה היתה לקוחה מגזרה וקרובה לענין ויהי יסודה ה"א, כמו: הָהּ לַיּוֹם (יחזקאל ל, ב), ינהה נהי נחיה (מיכה ב, ד), נהה על המון מצרים (יחזקאל לב, יח), וינהו כל בית ישראל (ש"א ז, ב), ולא נה בהם (יחזקאל ז, יא). ובהעמיד המלה על פתרון זה, יקום פתרונו מגזרת 'הה ליום', והמדבר בלשון הה בסבותו המלה אליו יאמר 'אהה', ובצוותו ממנה יאמר 'נהה'. ובהיות המלה על עמדה ולא תסוב הנה והנה, יאמר הה, כמו 'הה ליום'. ועל ענין זה נמצא האל"ף משרת המלה כיתר האלפין המשרתים, אהי מלכך איפוא (הושע יג, י), פתרונו איה מלכך. אבל אהי דברך מות אהי קטבך שאול (שם יג, יד), אינם מגזרתה, כי אם מגזרת הויה והיו להיות ואין יסוד המלה כי אם ה"י יו"ד, והאל"ף אשר בתחלת המלה הוא למדבר במה יסוב המלה. וכה פתרון, אהי דברך מות - אשים דברך מות, אהי קטבך שאול - אשים קטבך שאול, נחם יסתר מעיני - (שם יג, יד) לא אנחם.

מילה לג

‎אהיה

אהיה אשר אהיה (שמות ג, יד), אהיה שלחני (שם), הוא השם הקדוש הנכבד והנורא, ולא תגזור מלה זאת מיתר המלים. ופותרים אומרים הוא מגזרת 'הויה והיו להיות', ונראים דבריהם, באמור ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה (שם), כמו שאמר אני הייתי מני עד ואני עתה ואהיה עדי עד. אבל בהשנותו המלה שנית, ואמר 'אהיה שלחני אליכם', נפסקו פתרוני המלה ונעשית כמלים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממלים, כי האל"ף אשר בתחלת המלה ימנענה מהיות לה גזרה, באמרו אהיה שלחני אליכם, על כן לא יתכן להות כמו אהיה כטל לישראל (הושע יד, ו), אהיה לו לאב (ש"ב ז, יד), כי אהיה עמך (שמות ג, יב), ולולי זאת לא חברתי המלה במחברת האל"ף.

מילה לד

‎אהל

‎מתחלק לשתי מחלקות: האחד, יושב אהלים (בראשית כה, כז), ויאהל עד סדום (שם יג, יב), אהל מועד (שמות כט, י), הן עד ירח ולא יאהיל (איוב כה, ה), לשמש שם אהל בהם (תהלים יט, ה). השני, אהלים וקנמון (משלי ז, יז), מור ואהלות קציעות (תהלים מה, ט), כאהלים נטע ה' (במדבר כד, ו), מר ואהלות עם כל ראשי בשמים (שה"ש ד, יד), עצי קטורת המה.

מילה לה

‎או

‎מתחלקת לשתי מחלקות: האחד, או דודו או בו דודו (ויקרא כה, מט), או כי יגע (שם ה, ג), מלה כמשמעה. השני, אוה למושב לו (תהלים קלב, יג), התאוו תאוה (במדבר יא, ד), אל תתן י"י מאויי רשע (תהלים קמ, ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיהו כו, ט), הוי המתאוים (עמוס ה, יח), [ענין חשק ורצון הם.]

מילה לו

‎אובל

אובל אולי (דניאל ח, ב), פתרו בו אנשי פתרון ואמרו 'אובל מגזרת יבלי מים', החליפו אל"ף ביו"ד, וכן העמידו המלה, ופתרו באולי ואמרו מגזרת אילותי (תהלים כב, כ), כגבר אין איל (שם פח, ה), ודקדוקי המלים לא יעזרו פתרונם ולא יתכן לקום מ'אילותי ואיל' לתהפוכי האותיות ומוטות המלה. אבל אובל אולי קרוב להיות שם מקום מהיותו מיתר המלים הנהפכים והנחלפים.

מילה לז

‎אולי

אולי יש חמשים צדיקים (בראשית יח, כד), אולי יראה ה' בעניי (ש"ב טז, יב), אולי ישמע ה' אלהיך (ישעיהו לז, ד). 'יש מלים בלשון הקדש קצובים [נ"א קבוצים] בגזרתם, ואין שוים בפתרונם', אולי יראה ה' בעניי (ש"ב טז, יב), אולי ימשני אבי (בראשית כז, יב), ואולי נטתה מפני (במדבר כב, לג), שלשתם אינם שוים בענינם, לפי שהמלה הזאת מהמלים אשר הענינים ימשכום [פי' ירחיקום] מהיות להם ענין אחד. ופתרון 'אולי יראה י"י בעניי', שלון בקשה. 'ואולי ימשני', איננו כן, כי ענינו 'פן ימושני', וכמוהו 'אולי לא תאבה האשה'. וענין השלישי, 'אולי נטתה', כה פשר ענינו, 'לולי אשר נטתה מפני'.

‎וכמלה הזאת יש מלים הרבה שוים במראיהם ושנוים בענינם, אבל הענינים ימשכום ואחריהם יטו, כאלה: לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז, יח), אך אם אתה לו שמעני (שם כג, יג), לו יהי כדבריך (שם ל, לד), לו מתנו בארץ מצרים (במדבר יד, ב), לו גוענו (שם כ, ג), לו הואלנו ונשב (יהושע ז, ז), לו אבשלום חי (ש"ב יט, יז), לו איש הולך רוח ושקר כזב (מיכה ב, יא), לו יש נפשכם תחת נפשי (איוב טז, ד), פתרונם כמו: מי יתן לי שומע לי (שם לא, לה).

‎המראה השני. לו חפץ ה' להמיתנו (שופטים יג, כג), לו הקשבתי למצותי (ישעיהו מח, יח), לו עמי שומע לי (תהלים פא, יד), לו שקל ישקל כעסי (איוב ו, ב), לו אנכי שקל על כפי (ש"ב יח, יב), לו היה רעה (יחזקאל יד, טו), לו קרעת שמים (ישעיהו סג, יט), לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), אף כי לו אכל אכל היום (ש"א יד, ל), לו יש חרב בידי (במדבר כב, כט), לו החייתם אותם (שופטים ח, יט), עניו פתרונם כמו ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו, ו).

‎המראה השלישי. לו ישטמנו יוסף (בראשית נ, טו), המלה הזאת פתרו כפי ענינה 'פן ישטמנו יוסף', אין שני בענינו, ושלשתם מגזרה אחת המה, אבל לעת מקריהם יפרדו והיו חלופי ענין, וכאלה הרבה.

מילה לח

‎און

און יחשב על משכבו (תהלים לו, ה), כלם און אפס (ישעיהו מא, כט), עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך (ירמיהו ד, יד), לשון עול המה. נראה הו"ו שאינו יסוד, ולא הובא במלה כי אם לתוכן ענינה, אודות הו"ו הנם במחברת הו"ו כתובים.

מילה לט

‎אז

אז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד, כו), אז ישיר משה (שם טו, א), ומאז באתי אל פרעה (שם ה, כג), אזי חיים בלעונו (תהלים קכד, ג), אזי המים שטפונו (שם, ד), אזי עבר על נפשנו (שם, ה), כמשמעם. ופתרון 'אז אמרה חתן דמים למולת', כה הוא: בראשונה אמרה כי חתן דמים אתה לי, ובאחרונה אמרה חתן דמים למולת, יען בטרם הביאה את בנה לחוקת דם ברית, פגש בו אלהים ויבקש המיתו, וצפורה לא ידעה על מה נפגש, כי אמרה בלבבה קראהו אסון, על כן אמרה חתן דמים את לי חתן מומת [נ"א דמים ומות] אתה לי, ואחרי כלותה למול [נ"א לכרות] את ערלת בנה, ראתה כי האסון סר ממנו, כראותה כה, תמהה והבינה כי לא נפגש בו כי אם עקב ערלת בנה, על כן אמרה ברפות המלאך ממנו, 'חתן דמים למולת', בזאת ידעתי כי לא נפגש משה כי אם עקב מולות. ומשפט למ"ד זה, כיתר הלמדי"ן הנקדמים במחברתם בתחלת הספר, כמו: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), וכמו כן חתן דמים למולת (שמות ד, כו), וזה פירושו.

מילה מ

‎אזא

אזא יתירה (דניאל ג, כב), פתרונו כפי ענינו. 'אזא' כמו יּקּדּ (ישעיהו י, טז), ורוב האלפין הנכתבים בלשון ארמית אינם עיקר, לפי אשר אזא יתירה מן די חזי למזיה (דניאל ג, יט), ואתגזרת אבן (שם ב, מה), מן גזרין (שם, כז). ואשתומם (שם ד, טז), שממה (שמות כז, כט). אקימה בבקעת דורא (דניאל ג, א), מן ולצלם דהבא די הקמת (שם, יד). ואשתני (שם, יט), מן די עדנא ישתנא (שם ב, ט), וכהנה רבות.

מילה מא

‎אזדא

‎מלתה מני אזדא (דניאל ב, ה), פתרונו כפי ענינו, כמו נעלמה.

מילה מב

‎אזוב

‎אגודת אזוב (שמות יב, כב), תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נא, ט), ועד האזוב אשר יוצא בקיר (מ"א ה, יג), צמח מצמחי אדמה, לא עמדו אנשי סברא על פתרונו.

מילה מג

‎אזל

אזלו מים מני ים (איוב יד, יא), ואזל לו אז יתהלל (משלי כ, יד), אזלת יד (דברים לב, לו), אזל מלכא (דניאל ו, יט), אזל מכלינו (ש"א ט, ז), כלם לשון הלוך, וכל הולך בלשון ארמית אזל, וכן תרגומו של וילך איש מבית לוי (שמות ב, א), ואזל גברא, אזלו בבהילו לירושלם (עזרא ד, כג), אזל, וכן אמר לה (דניאל ב, כד).

מילה מד

‎אזן

‎מתחלקת לשלש מחלקות: האחד, אזן וחקר (קהלת יב, ט), יאזין זאת (ישעיהו מב, כג), האזנה אמרתי (שם לב, ט), האזינה עדי (במדבר כג, יח), האיזנו השמים (דברים לב, א), אזנים כרית לי (תהלים מ, ז), כלם השמעת אזנים. השני, מאזנים (ישעיהו מ, טו), מאזני צדק (ויקרא יט, לו), תקלתא במאזניא (דניאל ה, כז), לשון משקל. השלישי, ויתד תהיה לך על אזניך (דברים כג, יד), ענינו יורה עליו כי כלים מכלי מלחמה הם.

מילה מה

‎אזקים

‎מן האזקים אשר על ידך (ירמיהו מ, ד), כמו רתיקות.

מילה מו

‎אזר

תוכן העניינים

מחברת מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה