מזרחי· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל משה לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה. פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום אלא היה קוראו תחלה משה משה ויאמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו בפרק קמא דיומא ויקרא וידבר הקדי' קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו דבר אלא אם כן קורהו ובת"כ ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור והלא דין הוא נאמר כאן דבור ונאמר בסנה דבור מה להלן הקדים קריאה לדבור דכתיב וירא יי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני ואח"כ דבר לו אף כאן הקדים קריאה לדבור לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות דבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות הקדים בו קריאה לדבור דכתיב ויקרא יי' למשה אל ראש ההר ויעל משה ויאמר יי' אל משה אי נמי ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל וגו' ואחר כך וידבר יי' אל משה אבל לא מדכתיב ויקרא אליו יי' מן ההר לאמר כה תאמר לבי' יעקב ותגד לבני ישראל כמו שפירש רבינו הלל ז"ל דא"כ מאי מה הצד השוה שבהן שהן דבור עם האש דקאמר והלא קרא דויקרא אליו מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב כו' לא עם האש נאמר אבל המקראות שכתבתי הם העיקר וכן פירשו הראב"ד ז"ל לא אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל שהב"ה היה רוצה לדבר עם כל ישראל ולתת להם י' הדברות ע"פ סרסרותו של משה והוצרך לקרוא למשה בשמו לברר אותו מכל ישראל תאמר בדבור אהל מועד שאינו לכל ישראל הרי אתה דן מבניין אב לא הרי הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי הר סיני שאינו תחלה לדברות ולא הרי הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי הסנה שאינו לכל ישר' הצד השוה שבהן שהם דבור מפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור אף כל שהוא דבור מפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור א' מה הצד השוה שבה שהן דבור ובאש ומפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור אף כל שהוא דבור ובאש ומפי קדש למשה הקדי' בו קריאה לדבור יצא דבור אהל מועד שאינו באש ת"ל ויקרא וידבר הקדים בו קריאה לדבור וא"ת א"כ לשתוק מקראי דסנה וסיני וליתו כולהו מאהל מועד מה אהל מועד קדמה בו קריאה לדבור אף כל הדבר' כן יש לומר דמאהל מועד נמי לא מצי למילף דאיכא למפרך מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא יכול משה לבא והוצרך לקריאה כמו שדרשו רז"ל שבשעה ששכן הענן על המשכן היה משה עומד בחוץ והיה מתירא לבוא אל אהל מועד שנאמר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד אמר הקב"ה אינו דין ודרך כבוד שמשה שנצטער במשכן יהי עומד בחוץ ואני בפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לכך כתוב ויקרא אל משה תאמר בשאר דברות שאינם כן לפיכך הוצרכו כל השלשה מקראות הללו וילפי כל הדברות מינייהו אבל בת"כ לא הוזכר זה מפני שכל עצמן לא היה אלא להודיע למה הוצרך הכתוב לכתוב באהל מועד ויקרא ללמד שקדמה קריאה לדבור ולא למד זה מסנה דכתיב ביה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה או מסיני דכתיב ביה ויקרא יי' אל משה אל ראש ההר ויעל משה ויאמר יי' אל משה אי נמי ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ואחר כך וידבר משה או מהצד השוה שבהם שהם דבור מפי קדש למשה הקדים בה קריאה לדבור אף כל שהוא דבור מפי קדש למשה יקדים בו קריאה לדבור ואמר דלא מצי למילף לא מחד מינייהו ולא במה הצד שבשניהם משום דאיכא למפרך אבל לא בא להודיע צריכותא דכולהו קראי דאהל מועד וסיני וסנה עד שיאמרו ולמה לא למדו דברות דסנה וסיני מאהל מועד או מאהל מועד ומח' מינייהו במה הצד דכל שאר הדברו' שכתובות בתורה כלן למדו משלשתן דאהל מועד ומסיני וסנה שקדמה בהם קריא' לדבו' וליכא לאקשויי היכי מצי למילף מנייהו והא הוו ג' כתובים הבאים כאחת ולכ"ע אין מלמדין דעד כאן לא קמיפלגי אלא בב' כתובין הבאין כאחת למ"ד מלמדין ולמ"ד אין מלמדין אבל בג' כתובין הבאים כאחת לכ"ע אין מלמדין והא מצריך צריכי דאי מסנה מה להלן שכן תחלה לדברות ואי מסיני מה להלן שכן לכל ישראל ואי מאהל מועד מה להלן שכן שכן עליו הענן ולא יכול לבא אלא בקריאה ואי במה הצד דסנה בסיני מה לצד השוה שבהם שהן דבור ובאש ומפי קדש למשה תאמר בשאר דברות וא"ת ולמה נכתבו שלשתן נהי דאהל מועד לא מצי יליף במה הצד דסנה וסיני משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהם שהן דבר ובאש ומפי קדש למשה תאמר באהל מועד מ"מ למה הוצרך הכתוב לכתוב קריאה בסיני וסנה ללמד שקדמה קריאה לדבו' לכתוב סנה לחודיה וליתי סיני במה הצד דאהל מועד וסנה דכי פרכ' מה לסנה שכן תחלה לדברות אהל מועד יוכיח וכי פרכת מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא היה יכול לבא סנה יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השו' שבהן שהן דבור מפי קדש למשה וקדמה קריאה לדבו' אף כל הדברות שהן מפי קדש למשה קדמה קריא' לדבו' דתו ליכא למפרך מה להצד השוה שבהן אי נמי לכתו' סיני לחוד' וליתי סנה במה הצד דסיני ואהל מועד דכי פרכת מה לסיני שכן לכל ישראל אהל מועד יוכיח וכי פרכת מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא יכול לבא בלא קריאה סיני יוכיח וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שהן דבור מפי קדש למשה וקדמה בהן קריאה לדבור אף כל הדברות שהן מפי קדש למשה קדמה בהן קריאה לדבור דתו ליכא למפרך מה להצד השוה שבהן. יש לומר אין הכי נמי דיליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד אלא שנכתב בו ויקרא ויאמר לדרש' אחריתי לכדתני' מניין שכל הקריאות היו משה משה תלמוד לומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה שאין תלמוד לומר ויאמר ומה תלמוד לומר ויאמר מלמד שכל הקריאות היו משה משה פירוש האי ויאמר קרא יתירא הוא ודרשוהו בתורת כהנים ללמד שכל הקריאות היו משה משה ואי לא הוה יליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד שקדמה בו קריאה לדבור לא היו אומרים שויאמר אל תקרב הלום קרא יתירא הוא לדרוש בו מה שדרשו שהרי היה צריך לגופיה לומר שקדמה בו קריאה לדבור. ומעתה תו ליכא לאקשויי על הברייתא הזאת אהא דקתני תלמוד לומר דבר וידבר לאמר אף לאמירות ואף לצוויים שבכלן קדמה קריאה באי זה אמירות ודברות וצוויים קמיירי אי בכל הדברות ואמירות וצוויים שבכל התורה אם כן למה נכתבה קריאה בסיני ובסנה לומר שקדמה בהם קריאה ואי בדברות ואמירות וצוויים דאהל מועד קמייר' למה נכתבה קריאה בסנה לומר שקדמה בו קריאה לכתוב ויקרא בסיני לחודיה וליתי סנה בהצד השוה דסיני ואהל מועד כדלעיל אבל לרש"י ז"ל דקאמר סתם לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה דמשמע דס"ל דבריתא דדבר וידבר לאמר דהשוה דברות ואמירות וצווים שבכלן קדמה קריאה בכלהו קמיירי בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שנאמרו חוץ מאהל מועד קשיא דאם כן ויקרא דסיני וסנה לעה נאמרו והלא כבר למדנו מקראי דדבר וידבר לאמר שכל הדברות והאמירות והצוויים הכתובים בכל התורה כולה בכלן קדמה קריאה ושמא י"ל שרש"י ז"ל נמי סובר דבריתא דדבר וידבר לאמ' דהשוה דברות ואמירות וצוויים שבכולן קדמה קריאה אינו אלא באמירות ודברות וצוויים שלאהל מועד אלא שבמה הצד דאהל מועד וסיני חזר ולמד שאר האמירות והדברו' והצוויים של כל התורה כלה כלעיל ולפיכך כתב סתם כל הדברות והאמירות והצוויים לכלול הכל ולא מברייתא דקתני יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד מניין אף לאמירות ואף לצווים ת"ל דבר וידבר לאמר לרבות אף לאמירות ואף לצוויים כתב פה סתם לכל הדברו' ולכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה דמשמע בין אותן האמירות והדברות והצוויים שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד כמו שיחשבו רוב המעיינים שפירוש הברייתא לרבות אף לאמירת וכו' הוא של כל התורה כולה דאם כן ויקרא דכתיב בסנה וסיני למה לי תיפוק לי מדבר וידבר לאמר שלמדנו מהם שכל הדברו' והאמירות והצוויים של כל התורה כלה בכלן קדמה קריאה נהי דויקר' דהך איצטריך למילף מיניה שכל הקריאות היו משה משה אלא דסיני למה לי ועוד היאך תיסק אדעתין לומר שדבר וידבר לאמר דכתיב באהל מועד שיורו על כל הדברות והאמירות והצוויים דכל התורה כולה בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד קאי באהל מועד מרבה דאהל מועד אלא קאי באהל מועד ומרבה דאינו באהל מועד אלא מכ"ל דמרבוייא דדבר וידבר לאמר דכתיבי באהל מועד לא קא מתרבי אלא דברות ואמירות וצוויים שנאמרו באהל מועד אבל שאר הדברו' והאמירות והצוויים ילפי מינייהו במה הצד השוה דאהל מועד וסיני דליכא למיפרך ביה מידי:
קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השר' משתמשין בו כו'. בויקרא רבה אבל בת"כ אמרו משה משה אברהם אברהם שמואל שמואל לשון חבה ולשון זרוז ורש"י ז"ל פתח בלשון ת"כ ואמר לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה שפירושו קריאת משה משה שהוא לשון תבה וסיים בלשון ויקרא רבה ואמר קריאה לשון תיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. ושמא י"ל דס"ל לרש"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבין לשון קריאה בין כפל השמות תרווהו לשון חבה הוו ומשום הקריאה דקרא פירש שהקריאה היא לשון חבה אבל לא ידעתי למה הביא האגדה של ויקרא רבה שהיא רחוקה מפשוטו של מקרא כי למה תשתנה הקריאה הזאת משאר הקריאות שבתור' כמו לקרא לו לאמר קראן לו ויאכל לחם וכל שכן שהבריתא הזאת פירשה הקריאה הזאת קריאת משה משה שהוא כשאר הקריאות שבמקרא ואם בעבור שמצא ויקר אלהים אל בלעם ובנביאי ישראל לשון ויקרא דילמא לא כוונה התורה בזה רק להודיענו שנבואתו לא היתה אלא דרך מקרה ועראי מפני חבתן של ישראל כמו שפרש"י שם אבל לא מפני שהקריאה לשון חבה ובבלעם לא היתה חבה:
ובלשון טומאה. מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקר נופלת על השם ואינו יוצא כי הוא מבנין נפעל כביכול נדמה לו להקב"ה בדברו עם בלעם כאלו קבל מיאוס וטומאה על ידו כאד' המקבל מיאוס וטומאה על ידי הקרי:
ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. י"מ דמוידבר יי' אליו דכתיב בתריה דדרשי ביה בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכל שכן כל ישראל הוא דמפיק ליה דאין הפרש אצלו בין הדבור של ציווי השם למשה ובין הדבור של קריאת משה משה ולפיכך אמר אחר זה יכול ישמעו את קול הקריאה תלמוד לומר קול לו קול אליו אף על פי ששם מיירי בדבור של צווי השם למשה וכאן בדבור הקריאה של משה משה אבל לא מאל משה הוא דמפיק ליה שהרי כל התורה כולה מלאה ממלת אל ולא דרשו בם כלום והרי בת"כ בהדיא לא דרשו אלא במלת אליו של וידבר ה' אליו ולא במלת אל של ויקרא אל משה הקודם לו ואף על פי שהמדרש של קול לו קול אליו הוא מדברי ר' אליעזר שממעט את אהרן מהדבור מקרא דלדבר עמך ולא כת"ק דרבי יהודה ב"ב דממעט את אהרן מקרא דוידבר ה' אליו אפילו הכי הביא ראיה על יכול ישמעו את קול הקריאה שהם מדברי ת"ק דרבי יהודה ב"ב מקרא דקול לו קול אליו שהם מדברי רבי אליעזר משום דהך דרשא דקול לו קול אליו ליכא מאן דפליג עלה אבל לר' יהודה ב"ב דדריש מלת אל בפסוק ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים למעט את אהרן מהדברות שנאמרו למשה ולאהרן שלא נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן וכן לרבי יוסי הגלילי דמיעט את אהרן מקרא דויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים מהדברות שנאמרו לו למשה בארץ מצרים ואלו גבי ויקרא אל משה ובשאר אל שבכל התורה כולה לא דרשו כלום י"ל שגם בכל מקום שכתוב ויאמר השם אל משה או וידבר השם אל משה דורשין בו למעט את ישראל ולא הוצרכו להזכיר זה בכל מקום ומקום דומיא דמלת לאמר שכל התורה מלאה ממנו ועכ"ל שהדרש שדרשו בת"כ במלת לאמר שבפסוק ויקרא אל משה נדרש בכל מלת לאמר שבכל התורה כלה מלב' מועטים שאין המדרש הזה נופל בהם והוצרכי לדרוש בהם שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתאמר לי אם תעשה שאלתי אם לאו אף כאן צ"ל שהדרש שדרשו במלת אל דויהי ביום דבר ה' אל משה למעט את אהרן נדרש גם כן בכל מלת אל שנופל בם המדרש הזה ובמקום שאינו נופל בו המדרש הזה כגון במקומות שאינן דבור השם אל משה אלא דבור משה לישראל כגון דבר אל בני ישראל וכיוצא בו אי איכא למדרש בהו שום דרשא דרשינן ואי ליכא למדרש בהו לא דרשינן שכך אמרו בכמה מקומות בגמ' כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכל היכא דליכא למדרש לא דרשינן ואיצטריך מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את ישראל ואת הזקנים ואת בני אהרן ואת אהרן עצמו מהדבור שלא היה נשמע אלא למשה לבדו ואיצטריך מיעוטא דוישמע את הקול מדבר אליו למעט את כלם אף מקול הברת הדבור שלא היה נשמע אלא משה לבדו ואם תאמר אי הכי לשתוק קרא ממיעוט דאליו ותיתי מקול לו דממעט' אף מקול הברת הדבור וכל שכן מהדבור עצמו י"ל דאי לאו מיעוטא דאליו ה"א מהאי קול הוא הקול באשר הוא עם חתוך אותיות הדבור אבל קול הברתו בלבד בלתי חתוך האותיות היו שומעין השתא דכתיב מיעוטא דאליו למעט מהדבור עצמו בחתוך האותיות נשאר בהכרח מיעוטא דקול לו למעט אף מהברת הדבור בלתי חתוך האותיות אבל לר' יהודה ב"ב דממעט מוידבר ה' אליו למעט את אהרן מהדבור המשותף למשה ולאהרן לומר שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן איצטריך מיעוטא דקול לו למעט אף מהברת הדבור בלתי חתוך האותיות וכל שכן מהדבור עצמו ואיצטריך מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף למשה ולאהרן שאף על פי שבדבור המיוחד למשה לבדו קמיירי שהוא אדם כי יקריב מכם אפילו הכי דרשינן ליה למעט מהדבור המשותף למשה ולאהרן באם אינו ענין לדבור המיוחד למשה לבדו שכבר למדנו זה ממיעוטא דקול לו דממעט אף מקול הברתו וכל שכן מהדבור עצמו תנהו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף למשה ולאהרן זהו הביאור שיפרש על מאמר רש"י ז"ל שאמר ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין על דעת היש מפרשים דלעיל אבל לבי מגמגם בזה מאד מכמה אנפי חדא דאם כן ה"ל למכתב זה שהקול הולך ומגיע לאזניו כו' גבי וידבר ה' אליו מאחר שהוא לקוח ממה שדרש בת"כ גבי וידבר ה' אליו לומר וידבר ה' אליו למעט את אהרן שהקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל וגם אהרן עצמו לא היו שומעין ולמה פירש אותו גבי ויקרא אל משה שאין שם שום מיעוטא. ועוד מאחר שזה שפירש בויקרא אל משה לקוח ממה שאמרו בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכ"ש שאר כל ישראל היה לו להזכיר גם אהרן לומר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל ואף אהרן עצמו לא היו שומעין ולמה חלקן לשנים דגבי ויקרא אל משה אמר שכל ישראל לא שומעין ולא הזכיר את אהרן וגבי וידבר ה' אליו אמר למעט את אהרן שלא היה שומע ולא הזכיר את ישראל ועוד שממש שפירש גבי ויקרא אל משה דמיירי בקריאת משה משה שכל ישראל לא היו שומעין משמע שאף קריאת משה משה דעלה קאי שאינו דבור של צווי מצוה אלא קריאה בעלמא לא היו שומעין ומ"ל הא והלא ממיעוטא דוידבר ה' אליו שממנו לקח מה שפירש גבי ויקרא אל משה לא משתמע אלא למעט מהדבור של צוי השם למשה שהוא אדם כי יקריב מכם דקאי עלה אבל לא מהדבור של קריאת משה משה שאינו אלא קריאה בעלמא ואם תאמר אין הבדל לרש"י ז"ל בין הדבור של משה משה ובין הדבור של צווי המצוה מנא ליה הא דילמא כמו שחלקו רז"ל בת"כ בין הדבור עם חתוך האותיות ובין קול הברתו ככה יש לחלק גם כן בין הדבור של צווי המצוה שהוא מהתורה עצמה ובין הדבור של קריאת משה משה שאין בו אלא קריאה בעלמא ועוד מ"ש גבי אליו דרשו אותו רז"ל למיעוטא ומ"ש גבי אל משה לא דרשו אותו למיעוטא והלא כי היכי דדייקי אליו מדהוה ליה למכתביה בלמ"ד לבדו וכתביה באל"ף למ"ד שמע מינה שהוא למיעוטא כדמשמע מקול לו קול אליו הכי נמי איכא לדיוקי במלת אל מדה"ל למכתביה בלמ"ד לבדו וכתביה באל"ף למ"ד ש"מ שהוא למיעוטא ואם תאמר מפני שמצאנו קראי טובא במלת אל דכתיב פעם בלמ"ד לבדו פעם באל"ף למ"ד כדכתיב ויאמר אלהים לנח ויאמר ה' לנח ואחריו וידבר אלהים אל נח ויאמר אלהים אל נח דמשמע דאין קפידא בזה וגם כל התורה כולה מלאה ממלת אל הנה מצאנו גם במלת אליו קריא' טובא דכתיבי פעם בלמ"ד לבדו ופעם באל"ף למ"ד כדכתיב ויאמר לו כה יהיה זרעך ואחריו ויאמר אליו אני ה' וגם כל התורה כולה מלאה ממלת אליו. ועוד מ"ל לרז"ל לומר דמיעוט' דוידבר ה' אליו הוא למעט את אהרן וכ"ש שאר כל ישראל דילמא לא בא למעט רק שאר כל ישראל אבל לא את אהרן שיפה כחו להשתתף בדבור עם משה וכן מיעוטא דקול לו נמי דילמא לא בא למעט אלא את ישראל אף מקול הברתו של דבור אבל אהרן היה שומע גם הדבור עצמו לכן נ"ל לומר שמה שפרש"י גבי ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ממיעוטא דאל משה הוא דמפיק ליה דכי היכי דדייקי רבותינו ז"ל בת"כ מקרא דוישמע את הקול מדבר אליו מדה"ל למכתב קול לו בלמ"ד לבדו וכתב קול אליו באל"ף למ"ד קרי ביה קול לו קול אליו למיעוטא הכי נמי איכא לדיוקי גבי ויקרא אל משה מדה"ל למכתב למשה בלמ"ד לבדו וכתב אל משה באל"ף למ"ד קרי ביה למשה אל משה למיעוטא כר' יהודה ב"ב וכר' יוסי הגלילי דדרשי קרא דויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים למיעוט' וא"ת אם כן למה לא דרשו במלת אל דויקרא אל משה כמו שדרשו במלת אליו שאחריו ועוד מהיכן למד רש"י לדרוש אל דויקרא למיעוטא ולא יהיה זה כשאר אל שבמקרא שלא דרשו בם כלום ועוד מהיכן ידע לדרוש בו המדרש הזה לומר שאפילו קריאת משה משה לא היו שומעין ישראל דלמא הדבור של מצוה בלבד לא היו שומעין מק"ו דאהרן אבל קריאת משה משה שאין בו דבור של מצוה אלא קריאה בעלמא היו שומעין י"ל דרש"י ז"ל הוציא הדרשה הזאת של ויקרא אל משה מכח מה שדרשו בת"כ אליו למעט את אהרן דמדקא ממעטי את אהרן ממיעוטא דאליו מכלל דאיכא מיעוטא אחרינא דאימעוט מיניה ישראל ונשארה מיעוטא דאליו למעט את אהרן באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו ואין זו אלא מיעוטא דאל משה דלעיל מיניה דאס"ד דליכא מיעוטא אחרינא קודמת למיעוטא דאליו מ"ל לרז"ל דמיעוטא דאליו בא למעט את אהרן דילמא לא בא למעט אלא את ישראל בלבד אבל אהרן שנתוועד בדבור עם משה היה שומעו דמשום הכי לא מיעט רבי אליעזר בת"כ ממיעוטא דודברתי אתך אלא את ישראל בלבד והוצרך למעט את אהרן במיעוטא דלדבר עמך באם אינו ענין למעט את ישראל ואם כן הכא נמי איכא לדיוקי מדקא ממעטי את אהרן ממיעוטא דאליו ולא את ישראל בלבד מכלל דאיכא מיעוטא קודמת לזו דאימעוט מיניה ישראל ונשאר מיעוטא דאליו למעט את אהרן באם אינו ענין ואין זו אלא מיעוטא דאל משה דלעיל מיניה וכיון דההוא מיעוטא מיירי בקריאת משה משה דקאי על' למדנו שאפילו קריאת משה משה לא היו ישראל שומעין וכל שכן הדבור של צווי השם למשה שהוא דבור של מצוה ונשארה מיעוטא דאליו שאחריו למעט את אהרן. ואם תאמר מנ"ל לרש"י לחייב מיעוטא אחרינא חוץ ממיעוטא דאליו דאימעוט מינה ישראל ואהרן כדתניא בת"כ דילמא ממיעוטא דאליו עצמו אימעוט אהרן וישראל דומיא דקול לו יכול לא היו שומעין את הדבור אבל היו שומעין את הקול ת"ל קול לו אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא בני אהרן אוציא בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו ת"ל קול לו למעט את כולם י"ל שאני התם שהברית' ההיא היא הברייתא של ר' אליעזר שכבר מיעטה את ישר' מהדבור ממיעוטא דודברתי אתך וחזרה ומיעטה גם את אהרן עצמו ממיעוטא דלדבר עמך כי אם אינו עניין למעט את ישראל וכיון שהושוו במיעוט הדבור ישראל עם אהרן שוב אינו צריך במיעוט קול אדבור לכתוב שני מיעוטין אחד למעט את ישראל ואחד למעט את אהרן אלא די במיעוט אחד למעט את ישראל ואת אהרן עצמו אבל ת"ק דר' יהודה ב"ב דמיירי במיעוט הדבור שלא קדם לו מיעוט אחר להשוות את ישראל לאהרן הנה כמו שר' אליעזר לא מיעט מן הדבור את ישראל ואת אהרן אלא משני מיעוטים כך אי אפשר לת"ק דר' יהודה ב"ב למעט את ישראל ואת אהרן אלא דאי לא תימ' הכי קשיא לרבי אליעזר מיניה וביה דבענין מיעוט הדבור הוצרך שני מיעוטין חד למעט את ישראל וחד למעט את אהרן ובענין מיעוט קול הדבור מועט שניהם יחד ממיעוטא דקול לו לחודיה אלא עכ"ל כדפרישית והשתא אצטריכי כולהו מיעוט מיעוטא דויקרא אל משה למעט את ישראל אפי' מקריאת משה משה וכל שכן מן הדבור עצמו ומיעוטא דוידבר אליו למעט את אהרן מהדבור עצמו ומיעוטא דקול לו למעט את כלם אף מקול הדבור ומה שכתב רש"י גבי ויקרא אל משה שהקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין אינו רוצה לומר קול הברתו של משה דמ"ל הא והלא פ' ויקרא בקריאת חתוך האותיות של משה משה קמיירי ועכ"ל דמיעוטא דאל משה דעלה קאי בחתוך אותיות משה משה קמיירי אלא הכי פירושא שהקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיותיו לא היו שומעין וכל הני קראי מצרך צריכי דאי מויקרא אל משה דמעט מהדבור של משה משה וכל שכן מהדבור של צווי השם למשה ה"א דוקא ישר' אבל אהרן שיפה כחו שנשתתף בכמה דבורים עם משה היה שומע לא בדבור של משה משה בלבד אלא אף הדבור של צווי השם למשה וכ"ש קול הברתו וישראל גם כן ה"א לא נתמעטו רק מהדבור אבל קול הברת הדבור היו שומעין אותו ואי מוידבר אליו וה"א דוקא ישראל אבל אהרן שיפה כחו היה שומעו וכ"ש קול הברתו וישראל ג"כ ה"א שלא נתמעטו רק מהדבור של צווי השם למשה דמייירי ביה אבל הדבור של משה משה היו שומעין אותו ואי מוישמע את הקול ה"א דוקא ישראל ודוקא מהקול של חתוך האותיות אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו וישראל ג"כ ה"א שלא נתמעטו רק מהקול של חתוך האותיות של צווי השם למשה אבל קול הברתו וגם הדבור של משה משה היו שומעין אותו ואי מויקרא אל משה ומוידבר ה' אליו יחד שנתמעטו מהם כל ישראל ואף אהרן מיתורא דוידבר ה' אליו באם אינו ענין לישראל שכבר נתמעט מקרא דויקרא אל משה ה"א דוקא מהדבור של חתוך האותיות אבל קול הברתו של דבור היו שומעין אותו אהרן וגם כל ישראל ואי מויקר' אל משה ומוישמע את הקול יחד ה"א דוקא ישראל נתמעטו מהדבור של משה משה וכ"ש מהדבור של מצוה ומקול הברתו של צווי השם באם אינו ענין לקול הדבור עם חתוך האותיות שכבר נתמעטו ממיעוטא דויקרא אל משה אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו ואי מוידבר ה' אליו ומוישמע את הקול יחד ה"א דוקא ישראל נתמעטו מהדבור של מצוה ומקול הברתו באם אינו ענין לקול הדבור עם חתוך האותיות שכבר נתמעטו ממיעוטא דוידבר ה' אליו אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו וכן ישראל ה"א שלא נתמעטו אלא מהדבור של מצוה ומקול הברתו אבל הדבור של קריאת משה משה היו שומעין אות' לפיכך הוצרכו שלשתם. וכל זה אינו אלא לת"ק דרבי יהודה ב"ב דדריש מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה דקאי עלה באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו ממיעוטא דויקרא אל משה אף מהדבור של משה משה וכ"ש מהדבור של צווי השם למשה שהוא דבור של מצוה תנהו למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה שלא היה שומעו רק משה לבדו דלית ליה להאי תנא ההיא דרבי אליעזר דמפיק ליה מקרא דלדבר עמך אבל לר' יהודה ב"ב דמפרש מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן מן הדבור שנתוועד עם משה באם אינו ענין למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה שכבר נתמעט ממנו מקרא דלדבר עמך כרבי אליעזר בת"כ תנהו למעט את אהרן אף מהדבור שנתוועד בו עם משה שאף הדבור ההוא לא היה שומעו אלא משה לבדו ואחר כך היה חוזר ומגיד לאהרן צ"ל דאיצטריכו כל הני קראי קרא דודברתי אתך למעט את ישראל מהדבור של צווי השם למשה וקרא דלדבר עמך למעט אף את אהרן מהדבור המיוחד למשה באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו מקרא דודברתי אתך וקרא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף שנתוועד בו עם משה באם אינו ענין למעט את אהרן מהדבור המיוחד שכבר נתמעט ממנו ממיעוטא דלדבר עמך וקרא דוישמע את הקול מדבר אליו למעט את כלם אף מהברת קול הדבור אבל קרא דויקרא אל משה לא דריש ליה למיעוטא אלא כשאר אל שבמקרא דאם לא כן למה לי מיעוטא דודברתי אתך למעט את ישראל מהדבור הרי כבר נתמעטו מקרא דויקרא אל משה ומפני שאין מלת אל דויקרא אל משה למיעוטא לפי דעתו של רבי יהודה ב"ב לפיכך לא מנה בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו אלא מיעוטא דאליו בלבד וכל הני מיעוטי מצרך צריכי דאי מודברתי אתך לחודיה או מלדבר עמך לחודיה או מוידבר ה' אליו לחודיה או מקול לו קול אליו לחודיה ה"א למעט את ישראל בלבד ולא את אהרן ואי מתרי קראי דודברתי אתך ולדבר עמך או מתרי קראי דודברתי אתך וידבר ה' אליו או מתרי קראי דלדבר עמך ווידבר ה' אליו ה"א דלא באו למעט את ישראל ואת אהרן אלא מהדבור המיוחד למשה אבל הדבור המשותף למשה ולאהרן לא נתמעט אהרן ממנו ואי מתרי קראי דוישמע את הקול מדבר אליו עם איזה מהמקראות של וידבר ה' אליו ודברתי אתך ולדבר עמך ה"א דלא נתמעטו מהדבור ומהברתו אלא ישראל בלבד אבל אהרן היה שומע אף הדבור עצמו וכ"ש הברתו ואף הדבור המיוחד למשה וכ"ש הדבור המשותף לו ולמשה ואי מתלתא קראי דודברתי אתך ולדבר עמך וישמע את הקול מדבר אליו ה"א שלא נתמעטו מהדבור ומהברתו רק מהדבור המיוחד למשה אבל מהדבור המשותף למשה ולאהרן לא נתמעט ממנו אהרן לא מהדבור עצמו ולא מהברתו לפיכך הוצרכו כל המקראות הללו:
יכול אף להפסקות היתה קריאה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות. בת"כ פירש להפסקות שאין בהם לא דבור ולא אמירה ולא צווי יכול אף בהן היתה קריאת משה משה קודם שיתחיל בפרשה ההיא תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות פירוש במקום שכתוב שם דבור או אמירה או צווי היתה קריאת משה משה קודמת לדבור או לאמירה או לצווי אבל להפסקות שאין כתוב בהן לא דבור ולא אמירה ולא צווי לא קדמה בהן קריאת משה משה כלומר לא היתה שם נבואה בפני עצמה אלא בעודו תוך הנבואה הקודמת נאמרה לו גם הפרשה ההיא:
ומה היו ההפסקות משמשות. פירוש בשלמא אם היתה נבואה בפני עצמה הוצרך להפסיק בה כדי להורות שהיא נבואה בפני עצמה אלא אם לא היתה נבואה בפני עצמה אלא שארית הנבואה הקודמת לאיזה צורך היתה ההפסקה בה:
קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט. פירוש אם הלמוד שמפי הגבורה שיש בידו למסור הדברים כהווייתן באופן שלא יתבלבלו הענינים לאותו השומע מפיו הוצרך לתת ריוח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין קל וחומר הלמד מן ההדיוט ואין כח בידו למסור הדברים כהוייתן ויתבלבלו לו הענינים שצריך בהכרח ריוח בין דבור לדבור כדי להתבונן בהם:
אליו למעט את אהרן. פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו דעלה קאי ופליגא אמר רבי יהודה ב"ב דמפרש להאי מיעוטא מהדבור המשותף למשה ולאהרן באם אינו עניין מהדבור המיוחד למשה לבדו שכבר נתמעט ממנו מקרא דלדבר כדר' אליעזר בת"כ ות"ק לית ליה ההיא דר' אליעזר ולפי זה צריך לגרוס בת"כ רבי יהודה אומר ולא אמר רבי יהודה ומה שלא אמרו כאן לו ואליו כמו שאמרו גבי וישמע את הקול מדבר אליו קול לו קול אליו הוא משום דמדרשא דקול לו קול אליו למדנו שבכל מקום שבא באל"ף למ"ד יש לדרוש אותו כן ולפיכך לא הוצרכו להזכיר זה בכל מקום ואם תאמר כיון דבלמ"ד לבדו הוי מיעוטא שהרי בכלל הי"ג מיעוטין יש מהן בלמ"ד לבדו אשר אועד לך ונועדתי לך למה נכתבו מיעוטין דלדבר אליך ווידבר אליו ומדבר אליו באל"ף למ"ד ולא בלמ"ד לבדו. י"ל דבהני נמי דרשינן לו ואליו אלא גבי אועד לך שמה וגבי נועדתי לך שאין צריך שם כנוי אלא למעט די בלמ"ד לבדו אבל כשצריך שם כנוי וגם למעט או כשאין צריך שם כנוי אבל צריך שני מעוטים כותב אותו באל"ף למ"ד כדי לדרוש הכנוי והמיעוט או שני המיעוטין ולפיכך גבי וישמע את הקול מדבר אליו שאינו צריך שם כנוי שכבר אמר למעלה ממנו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו והיה די לומר וישמע את הקול מדבר דרשו לו ואליו לשני מיעוטין חד למעט ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו וחד למעט מלאכי השרת שהם נבדלים מישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו כדאיתא בת"כ יכול לא יהו שומעין הדבור אבל יהו שומעין הקול ת"ל קול לו אוציא את ישראל ולא את הזקנים אוציא הזקנים ולא בני אהרן אוציא בני אהרן ולא אהרן עצמו תלמוד לומר קול לו אוציא את כלם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס שם במקומם עד שיקרא' תלמוד לומר קול לו קול אליו אבל גבי וידבר השם אל משם שבכל התורה כלה שצריך בם כנוי בהכרח כדי להודיע למי היה הדבור דרשו השני מיעוטין של לו ואליו היוצאים ממלת אל שבא באל"ף למ"ד ולא בלמ"ד לבדו חד לגופיה להודיע למי היה הדבור וחד למעט כל ישראל מקול הדבור ההוא שלא שמע אותו רק משה לבדו שהיה הקול הולך ומגיע באזניו וכל ישראל לא שומעים וכן גבי וידבר יי' אליו שצריך כנוי שלולא זה לא ידענו אחר שקרא את משה עם מי היה הדבור דרשו בו לו ואליו חד לכנוי וחד למעט את אהרן מהדבור המיוחד לו שהוא אדם כי יקריב אליבא דת"ק דלא תימא דוקא ישראל לא היו שומעין וכן הזקנים וכן בני אהרן אבל אהרן עצמו שיפה כחו שנשתתף בכמה דבורים עם משה היה שומען כתב וידבר אליו למעט גם אהרן או גם מהדבור המשותף לו ולמשה ואליבא דרבי יהודה בן בתירא ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר דקרא דוישמע את הקול מדבר אליו הוא מכלל הי"ג מיעוטין למעט את אהרן מהדבור שנשתתף בו והלא השני מיעוטין של קול לו קול אליו כבר דרשום בת"כ חד למעט ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו וחד למעט מלאכי השרת אם כן למעט את אהרן מהדבור שנשתתף בו מנין יש לומר דהא בריתא דלמעט ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו ממיעוט לו ולמעט מלאכי השרת מדבור אליו אתיא אליבא דרבי אליעזר וברייתא די"ג מיעוטין אתיא אליבא דרבי יהודה בן בתירא ואיהו דריש להני שני מיעוטין דקול לו קול אליו חד למעט את כל ישראל ואהרן מהדבור המיוחד וחד למעט את אהרן מהדבור המשותף למשה ולאהרן:
יכל ישמעו את קול הקריאה. אדלעיל קאי אהא דקאמר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין שפירושו הקול של משה משה עם חתוך האותיות היה הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ולפיכך אמר עכשיו יכול אם לא ישמעו הקריאה של משה משה עם חתוך האותיות ישמעו קול הברת הקריאה ההיא בלי חתוך האותיות תלמוד לומר קול לו קול אליו שאפילו קול הברה בעלמא לא שמעו ויש לתמוה שבת"כ לא אמרו זה אלא בדבור של מצוה כדתניא אשר אועד לך שמה לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לישראל ולא לזקנים ולא לאהרן עצמו שנתועד בדבור עם משה אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות ת"ל ודברתי אתך אוציא את ישראל ולא אוציא הזקנים אוציא הזקנים ולא את בני אהרן אוציא את בני אהרן ולא אהרן עצמו ת"ל לדבר עמך עמך היה הדבור ולא עם כולם יכול לא יהו שומעין הדבור אבל יהו שומעין את הקול ת"ל קול לו להוציא את ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו כדלעיל ורש"י ז"ל היאך הביא הברייתא הזאת שהיא שנויה בדבור של מצוה בקריאת משה משה שאינה אלא קריאה בעלמא דילמא דוקא קול הברת הדבור של מצוה לא היו שומעין אבל קול הברת קריאת משה משה היו שומעין ועוד למה לא כתב זה במקומו מיד אחר מאמר הקול הולך ומגיע לאזניו שהוא סיום המאמר ההוא אבל הפסיק עניינו ופירש תחלה על וידבר אליו למעט את אהרן והאריך בהבאת דברי רבי יהודה ב"ב ואחר כך חזר לעניין ראשון לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצריך לכתוב במקום ישמעו ישמע ובמקום את קול הקריאה את קול הדיבור וקאי על וידבר אליו למעט את אהרן הסמוך לו לומר שאפי' אהרן עצמו לא היה שומע הדבור וכ"ש שאר כל ישראל ואמר יכול אם לא ישמע הדבור עצמו עם חתוך האותיות ישמע את קול הברת הדבור ת"ל קול לו קול אליו שאף קול הברתו לא שמע:
מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יצא חוץ לאהל. בת"כ ואף על גב דמאהל מועד מורה על מה שממנו יצא הקול ולא על מה שאליו הגיע הקול כדתניא בת"כ ומייתי לה רש"י לקמן מאהל מועד יכול מכל הבית ת"ל מעל הכפרת יכול מכל הכפרת תלמוד לומר מבין שני הכרובים מכל מקום מסמיכות מאהל מועד למלת אליו היא דקא דייק דמדה"ל למכתב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר יי' אליו לאמר וסמך אליו לאהל מועד לומר שלא היה הקול אלא מהאהל לאזניו שהיה בתוך האהל ולמדנו מכאן שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ואם היה משה חוץ מהאהל לא היה הקול מגיע באזניו. וא"ת מאחר שהיה הקול נפסק ולא היה ולא חוץ מהאהל אם כן כששכן הענן על המשכן ולא יכול משה לבא אל האהל מיראתו עד שקראו השם לבא אל האהל כדאיתא במדרש רבי תנחומא היאך נשמע הקול אליו ושמא י"ל שהמדרש הזה חולק עם המדרש שבת"כ שאמרו שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל אבל לפי המדרש שבת"כ צריך לומר שאין פי' ויקרא כמו שדרש אותו רבי תנחומא אלא כאידך דרשא שהביא רש"י בפסוק ולא יכול משה לבא כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכתוב אחר אומר ובבא משה אל אהל מועד בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם כי שכן עליו הענן אמור מעתה כל זמן שהיה הענן על המשכן לא יכול לבא נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו ואם תאמר אם היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מהאהל וכבר היו ישראל עומדין חוץ לאהל ולא היו רשאין ליכנס עם משה תוך האהל מדכתיב ונועדתי לך שם לך היתה יעידה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ שפירושו שהיו ישראל עומדים חוץ מהאהל כשהיה משה נכנס באהל מועד אם כן למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מכל הדברות לומר שמשה לבדו היה שומען וישראל לא היו שומעין כבר הקשה זה הראב"ד ז"ל ותירץ שמה שהוצרך הכתוב למעטן מן הדברות אינו אלא מן הדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן ונכון הוא:
לאמר צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם מדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין לפני המקום מן המרגלים ואילך כו'. נראה די דלישנא דשכן מצינו לאו דוקא שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום כדאיתא בפרק הנזקין ואחת מהן פרשת אמור אל הכהנים ופרש"י מפני שבו ביום הוזקקו לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם וחזרת המרגלים עדיין לא היתה עד ט"ב שאחריו כדאיתא בשלהי תעניות ומאמר שכן מצינו אי אפשר להאמר רק אחר ל"ח שנה משחזרו המרגלים ועוד שאי אפשר לומר שבכל פעם ופעם שהיה מדבר עמהם היה אומר להם זה מספור של ל"ח שנה אלא ע"כ לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושין מה הן ואמר כדברים הללו שהן ממשיכין את לבם ומקרבן לאהבתו ית' שבכל פעם שהיה מדבר השם עם משה היה מצוהו לפייס את לבן בדברי כבושין או שיחזור להשיב להקב"ה אם קבלו דבריו אם לא כפי הלשון האחרון כדי ללמוד דרך ארץ ממשה וכמו שהוקשה לרז"ל במלת לאמר שאחר וידבר השם שהיה די בוידבר השם לחודיה והוצרכו לדרוש בו מה שדרשו פה ככה הוקשה להם גם כן במלת ואמרת שאחר דבר אל בני ישראל שהיה די בדבר אל בני ישראל לחודיה והוצרכו לדרוש בו דבר ותחזור ותאמר שישנה להם את הפרק פעם ופעמים כדי להבינם אבל גבי וידבר השם אל משה לאמר דלא שייך בה הך דרשא דדבר ואמרת דרשו ביה צא ואמור כו' אי נמי גבי וידבר לאמר לא נאמר וידבר ויאמר כמו גבי דבר ואמרת רק לאמר שפירושו כדי שיאמר וזה אי אפשר לפרשו רק כדי שיחזור ויאמר להקב"ה שכבר קבלו דבריו או כדי שיאמר להם דברי כבושים וכבר הארכתי בזה בפסוק ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן לאמר:
פסוק ב
אדם כי יקריב כשיקריב. פי' כשיארע שיקריב ובפר' שני דמסכת ביצה גבי ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה פרש"י דבשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה ויקריב וכמוהו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שכלם מתפרשים כשיארע ואיננו כמו והיה כי יביאך כי תבאו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופרית' בארץ שכולם מפורשים בלשון אשר שהוא לשון דהא כדפרש"י בסוף המקדש שהוא מורה על הודאי כמו שדרשו בספרי ובת"כ ומייתי לה בפרק קמא דקדושין כי תבאו אל הארץ עשו מצוה זו שבשבילה תבאו אל הארץ כלומר מפני שביאך ומפני שתבאו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכן כי בא סוס פרעה מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרים וגו' כך פרש"י בשלהי גיטין וכך שנינו בת"כ אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינה אלא רשות אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לפרושי קרא דכי יקריב כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפו' ודומיה' שהם מלשון אם עד שחייבו מזה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב דילמא קרא דכי יקריב דומיא דכי יביאך וכי תבאו אל הארץ הוא שהן מלשון אשר שהוא לשון דהא וכאילו אמר מפני שהוא מחוייב שיקריב קרבן ליי' ראוי להודיע שלא יקריב רק מן הבקר או' מן הצאן אם הוא מן הבהמה או מן התורי' או מן בני היונה אם הוא מן העוף ושמא יש לומר דאי אפשר לפרשו כן מפני שאלה הלשונות של כי שמתפרשי' מלשון דהא שפירושו מפני אינן נופלות אלא על דברים שכבר נעשו או שכבר הבטיחם בהם כמו ביאתן לארץ שכבר הבטיחם בלכן אמור לבני ישראל וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכמו רבויים שכבר הבטיח לאברהם הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וליצחק והרבתי את זרעך ככוכבי השמים וליעקב והיה זרעך כעפר הארץ מפני שהבטיח בהם שייך לומר מפני שיביאך ומפני שתבאו אל הארץ כאשר דבר לכם אתם זקוקים למצות הללו וכן ברבויי' מפני שכבר הבטיח' שייך לומר מפני שתרבו ופרית' בארץ כמו שהבטיחכם וכן גבי סוס פרעה שכבר בא בים הוא ורוכבו ופרשיו וישב יי' עליהם את מי הים שייך ביה לומר מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרי' אבל הקרבנות שלא הוזכרו קודם זה בשום מקום איך יתכן לומר מפני שיקריב קרבן ליי' שפירושו מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן ליי' ואם כן עכ"ל שאין פירוש כי יקריב אלא דומיא דכי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שפירושו כשיארע אף כאן כי יקריב כשיארע שיקריב שהוא מורה על הרשות ולא על החובה ולכן אמרו רז"ל שבקרבנו' נדבה הכתוב מדבר:
אדם למה נאמר. דהוה ליה למימר איש כי יקריב כמו כל איש אשר יהיה בו מום או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד ואיש כי יאכל קדש בשגגה איש אמו ואביו תיראו איש איש אל כל שאר בשרו וכן דרז"ל בת"כ בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו':
מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. בויקר' רבה אבל בת"כ דורש אדם לרבות את הגרים דלא תימא בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים השתא דאתא אדם לרבות את הגרים עכ"ל דפי' בני ישראל מקבלי ברית בישראל שגם הגרים בכלל ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר דבר אל בני ישראל אף הגרים בכלל. ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר אדם לרבות את הגרי' ופירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל דילמ' פירוש בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים שאינם מבני ישראל ואדם לרבות את המומרים דלא תימא פירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל למעוטי מומרים י"ל עליך אמר קרא מכם ישראלים כמוכם לאפוקי מומרים אבל למעט את הגזול נפקא ליה מקרא דשונא גזל בעולה כדאיתא בפרק לולב הגזול א"נ מדאמר מר קרבנו למעט את הגזול כדאיתא בת"כ ובפרק מרובה והא דתני' בפרק הגוזל בתרא הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש היינו שאסור ליהנות ממנו דהא דמעט רחמנא את הגזול היינו שאינו עולה לרצון לא לבעלים הראשונים לפי שאינו ברשותו ולא לבעלים השניי' לפני ייאוש לפי שאינו שלו כדאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ולא אחר ייאוש נמי למ"ד ייאוש כדי לא קני לפי שאינו שלו ולמ"ד קני לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בפ' לולב הגזול והבאתם גזול את הפסח ואת החולה וגו' גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני ייאוש ול"ש לאחר ייאוש בשלמא לפני ייאוש לכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה היא אלא לאחר ייאוש הא קנייה אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכתיב שונא גזל בעולה ואם תאמר אי הכי הא דתנן בפרק הנזקין ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפר' במאי מוקמת לה כבר תרצו בזה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מתכפרת מ"ט ייאוש כדי לא קני ומה טעמא אמרו מכפר' שלא יהו הכהני' עצבי' שאכלו חולין שנשחטו בעזר' שהן אסורי' ונמצא מזבח בטל שנמנעין מלעבוד עוד עבודה וזהו ששנינו מפני תקון המזבח ואם תאמר היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה לפטור את זה מחטאת שהוא חייב בה כבר הקשה זה רש"י ז"ל ותרץ שב ואל תעשה שאני דהא לא מיעקר בידים הוא אי נמי יש לומר הא דמיעט רחמנא גזול היינו קודם ייאוש ולא בגזל בהמת חולין דאם כן למה לי קרא פשיטא כדפריך במרובה אלא כי אצטריך קרא לאשמועינן היכא דגזל קרבן דחברי' דאינו עולה לו לרצון וההיא דהגנב והגזלן דהקדשן הקדש בגזל בהמת חולין והקדישו לאחר ייאוש מיירי דקסבר יאוש כדי קני ומשום מצוה הבא בעבירה אין לפוסלו אע"פ שהוא שנאו כדכתיב שונא גזל בעולה והא דתנן ועל חטא' הגזולה שלא נודעה לרבי' שהיא מכפר' דמשמע הא נודעה לרבים אינה מכפרת כבר תירץ בזה ר' יהודה דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות והה"נ עולה גזולה אלא לא מבעיא קאמר לא מבעיא עולה דכליל היא ויאמרו מזבח אוכל גזלות הוא אלא אפילו חטאת נמי דחלבי דם לחודיה הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים הוא דקא אכלי ליה אפילו הכי גזור רבנן שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וא"ת הא דגזל קרבן דחבריה באי זה קרבן קמיירי אי בחטאת אפי' הוא עצמו אם אוכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום וכ"ש בגזל חטאת חבירו ואי בעולה ושלמים מאי אירייא גזול אפילו מכרו לו אינו עולה לו לרצון דהא אמרינן בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כבר תרצו התוספו' בזה דמיירי בפסח שיכול לימנות עם אחרים על פסח ולמכור את שלו כדמוכח בפסחי' ואע"ג דבהאי קרא עולה הוא דכתיב מצינן לפרושי ליה בקרבן פסח באם אינו עניין לשאר קדשים ולזה הפי' האחרון נטה הרמב"ם ז"ל וכתב בהלכו' אסורי מזבח בפרק חמישי הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואינו צריך לומר שאינו מתקבל ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ואפי' היה חטאת שהכהני' אוכלים את בשרה ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתיאשו הבעלים שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה וקצת מפרשי' פירשו דההיא דהקדשן הקדש מיירי בדיעבד וההיא דקרבנו למעוטי את הגזול מיירי בלכתחלה וטעות הוא בידם דכל מיעוטא בכל מקום לעכוב' הוא:
הבהמה יכול החיה בכלל ת"ל בקר וצאן. ובת"כ יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ת"ל בקר וצאן כלומר אלו היתה כאן החיה בכלל בהמה לא היה לו לכתוב מן הבקר ומן הצאן דסתם בהמה בקר וצאן הוא השתא דכתי' מן הבהמה והדר בקר וצאן הוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחריני לא:
מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע. בת"כ ומייתי לה בתמורה בפרק כל האסורין פי' רובע ונרבע ע"י אדם שאז הבהמה היא בהריגה כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה וכיון שנעברה בה עבירה פסולה להקרבה וקשה למה לי מיעוטא דמן הבהמה תיפוק לי מק"ו ומה בעל מום שלא נעברה בו עבירה פסול לגבי מזבח רובע ונרבע שנעבר' בו עבירה אינו דין שיהא פסול לגבי מזבח וליכ' למימ' חורש בשו' ובחמור יוכיח שנעבדה בהן עביר' ומותרין לגבוה כדנפק' לן בסוטה בפ' עגלה ערופה מאשר לא עובד בה עבודה פוסלת בעגלה ואין עבודה פוסלת בקדשים דאיכא למיפרך מה לחורש בשור ובחמור שכן אין בהן חיוב מיתה תאמר ברובע ונרבע שיש בהם חיוב מיתה וליכא למימר דהא דאיצטריך קרא למעט רובע ונרבע היינו על פי עד א' או ע"פ הבעלים שאין בהן חיוב מיתה כדתנן בפרק קמא דסנהדרין הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנ' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו שור הנסקל בעשרי' וג' שנ' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומכיון שהקישו הכתוב למדנו שכמו שמיתת הבעלים בעשרים ושלשה ועל פי שנים עדים אף מיתת השור בכ"ג ועל פי שנים עדים אבל לא על פי עד אחד או על פי הבעלים דאיכא לאקשוי' תיפוק לי מק"ו מבעל מום ומה בעל מום שאין יעידת שני עדי' פוסלתו באכילה דבעל מום לא נפסל אלא לגבוה עד א' פוסלתו להקרבה כגון שאמר לו עד א' לבעל הבהמה בעל מום הוא ושתיק כדמשמע בפ' האומר שכיון שאמ' חכם מום קבוע הוא פסול להקרבה רובע ונרבע שהעדאת שני עדים פוסלתו באכילה שהרי בסקילה הוא ואפילו קדם ושחטו אסור באכילה כדנפקא לן בפר' קמא מקרא דסקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו אינו דין שהעדא' עד אחד פוסלתו בהקרבה כבר הקשו זה בברית' בתור' כהנים ומייתי ליה בתמורה בפ' כל האסורין ותרצו משו' דאיכא למימר מעיקר' דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו גלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו גלוי הואיל ואין מומו גלוי יהא כשר לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והשתא דאוקימנא מיעוטא דמן הבהמה ברובע ונרבע על פי עד א' שאין בו חיוב מיתה תו ליכא לאקשויי למה לי מיעוטא תיפוק לי דאם להדיוט אסור כדנפק' לן מקרא דסקול יסקל ולא יאכל את בשרו כגון שקדם ושחטו אלמא כל שהוא מחוייב מיתה אם קדם ושחטו אסור כ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבו' שרי משום דרובע ונרבע על פי עד אח' או ע"פ הבעלים אין בו חיוב מיתה ומותר להדיוט גם ליכא לאקשויי הא דפריך בבכורות בפרק אלו מומין רובע ונרבע בני קטלא נינהו ואיך יהיו נקרבין דהני לאו בני קטלא נינהו וכך תרצו לה בבכורות ואע"ג דהוה מצי לתרוצי כגון שקדם והקריבו דומיא דקדם ושחטו דבני קטלא ניחא להו לתרוצי דלאו בני קטלא נינהו כי היכי דלתרוצי גם הקושיא הראשונ':
מן הבקר להוציא את הנעבד. ואם תאמר למה לי קרא תיפוק לי מק"ו ומה אתנן זונה ומחיר כלב שצפוייהן שצפה עליהן לאחר שנתנו לה מותרין לעשות מהן רקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא אתנן ומחיר אפי' הכי הן עצמן אסורין למזבח הנעבד לעבודת כוכבים שצפויו אסו' לעשות ממנו רקועין למזבח כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אפי' צופהו אח' שעבדו וכ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי אינו דין שיהא הוא עצמו אסור לגבוה כבר תרצו על זה בת"כ ומייתי לה בפרק כל האסורין דלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם בנעבד שאין בו רוח חיים קמיירי שהוא וצפויו אסורין אפילו להדיוט אבל נעבד שיש בו רוח חיים שהוא עצמו מותר להדיוט ולית ביה לא משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לתקרובת עבודת כוכבים כדאיתא בתמורה בפרק כל האסורין דאי אסירי למה לי קרא למעט נעבד ומוקצה הא ממשקה ישראל כתיב צפויו ג"כ מות' ואפי' לגבוה אע"פ שאין בצפויו רוח חיים לפיכך נכתב מן הבהמה להוציא החי הנעבד שיהא אסור לגבוה וכיון שהוא אסור לגבוה צפויו נמי אסור ואם תאמר מנ"ל לרז"ל למעט מקרא דמן הבהמה רובע ונרבע ומקר' דמן הבקר נעבד לעבודת כוכבים ולא ההיפך כבר תרצו בזה בפרק כל האסורין דהתם מענינא דקר' והתם מענינא דקר' גבי בהמה דכתיב ביה רביעה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת דרשי מיניה להוצי' רובע ונרבע וגבי בקר דכתיב ביה עבודת כוכבים וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב דרשו מיניה להוציא את הנעבד לעבודת כוכבים ואם תאמר למה נכתבו שני מיעוטי דמן הבהמה מן הבקר לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מיניה במה מצינו כבר תרצו בזה בת"כ ובפרק כל האסורין דיש בנרבע מה שאין בנעב' ויש בנעבד מה שאין בנרבע שהנרבע בין אם היתה הבהמה של רובע' בין אם היתה של אחרי' הרי היא אסורה והנעבד אינו אסור רק בשלו אבל בשל אחרים מותר והנעבד צפויו אסור והנרבע צפויו מותר וכיון שכן אי כתב מן הבהמה לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הרובע והנרבע לא מצי גמור נעבד מיניה דמה לנרבע שאסור בין בשלו בין בשל אחרים תאמר בנעבד שאינו אסור אלא בשלו ואי כתב מן הבקר לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הנעבד לא מצי גמיר נרבע מיניה דמה לנעבד שכן צפויו נמי אסור תאמר בנרבע שאין צפויו אסור לפיכך נכתבו שניהם אך קשה כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה אם כן הוו להו כמו שקולין ובמיעוט אחד סתם די למעט את שניהם דהי מנייהו מפקת הרי שקולין הן ויבאו שניהם ואע"ג דאי כתב מיעוט' דמן הבהמה הוה מוקמינן ליה בנרבע ואי כתב מיעוטא דמן הבקר הוה מוקמינן ליה בנעבד התם מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא כדלעיל ואין כאן מיעוט סתם דלשתמעין מיניה תרוייהו אין זה אלא כשנכתבו שניהם שאז על דרך צחות בעלמא בחרו לפרש כל אחד מעניינא דקרא אבל אלו לא נכתב אלא האחד לבדו הוי מיעוט סתם והוא סובל למעט את זה או את זה או את שניהם יש לומר דמההוא טעמא גופה דקתני בבריתא שיש בנרבע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין בנרבע ולא מצי גמור חד מחבריה שמעינן נמי שבמיעוט אחד אינו די למעט את שניהם על דרך שקולין הן ויבאו שניהם משום דאי הוה מצינן למימר כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה הוו להו כמו שקולין מהו זה שתרצו בפרק כל האסורין ובתורת כהנים גבי לכתוב חד מנייהו וליתי אידך מיניה ואמרו מפני שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה אכתי לכתוב חד מנייהו וניתי אידך מחבריה כיון שהן שקולין אלא עכ"ל דהכא קאמר כיון שיש בזה מה שאין באחר ויש באחר מה שאין בזה אינם כשקולין ולא מצי גמר חד מחבריה ואם כן לא סגי במיעוטא חדא למעט את שניהם:
מן הצאן להוציא את המוקצה. בת"כ ותמורה בפרק כל האסורין ומיירי כשהביאו לפני עבודת כוכבים לשם תקרובת אפי' לא עשה ממנו כעין עבודה אבל אם אמר איל זה אני מקצה אותו לתקרובת עבודת כוכבים ועדיין לא הביאה לפניו לא נאסרה לגבוה כדתניא בפרק ג' דעבודת כוכבים האומר בית זה לעבודת כוכבים כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ופי' רש"י שאין הקדש לעבודת כוכבים באמירה עד שיביאנו לפניה לתקרובת ובפרק כל האסורין נמי אמר רבי יוחנן אין המוקצה אסור לגבוה עד שימסרוהו לידם ויאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים שמפטמי' אותו לצרכו אבל באמיר' לבדה לא ומשום דמוקצה קיל מהנעבד שהנעבד אסור בין קודם שהקדישו לגבוה בין אחר שהקדישו והמקוצה דוקא קודם שהקדישו והנעבד הוא ומה שעליו אסורין והמוקצה דוקא הוא אבל שעליו מותר לפיכך הוצרך הכתו' לכתו' מיעוט אחר לזה משום דלא מצי גמיר לא מנעבד ולא מרובע ונרבע מפני שהם יותר חמורים מן המוקצה:
ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית. בת"כ ובפרק כל האסורין פי' כשהמית אדם שיש בו חיוב מיתה אבל אם המית בהמה הואיל ואין בו חיוב מיתה כשר שהוי"ו בכל מקום מוסיף על ענין ראשון וכיון שהוי"ו הזה מחובר עם מן המיעו' של מן הצאן הרי היא מוסיף מיעוט אחר על המיעוט הראשון לומר שלא המוקצה בלבד בא למעט אלא אף הנוגח שהמית אדם וא"ת בשלמ' מוקצה אצטריך למעוטיה משום דקיל מרובע ונרבע ונעבד אלא נוגח שהמי' אדם למה לי קרא למעוטי תיתי במה מצינו מרובע ונרבע ונעב' שהוא בר קטלא ואסור אף אני אביא נוגח שהמית אדם שהוא בר קטלא שהוא אסור כבר תרצו בזה בת"כ ובפר' כל האסורין שיש בנוג' מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח שהרובע והנרבע עשה בהם אונס כרצון שהרוב' לא שייך בזה אונס שאין קשוי אלא לדעת ולא משכחת לה אלא שנתכוון לבהמה אחרת ובתוך קשוייה אנסתו האש' והביאתו עלי' ורבעה דכה"ג אמרו ביבמות בעניינא דיבמה והנרבע כבר חייב עליו הכתוב הריגה בין ברצון בין שלא ברצון כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמ' מות יומת ואת הבהמה תהרוגו וסתם בהמה אינ' נרבעת ברצונה משא"כ בנוג' שלא עשה בו אונס כרצון דכתיב כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו אחרים כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שורים והנוג' משלם את הכופר לאח' מיתה כדכתיב אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו מש"כ רובע שאם מתה האש' ברביעתו אין בעל הבהמה משלם כופר משום דקר' כוונתו להזיק ורביע' אין כונתו רק להנאת עצמו כדמפר' רבא בפרק שור שנג' ארבעה וחמשה שורים:
כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפה. פי' שהיה לומר אם עולה קרבנו בקר זכר תמים יקריבנו מאי מן הבקר אם להודיענו מקצתו ולא כולו להוציא את הטרפה הא לעיל מיניה כתיב מן הבקר מקצתו ולא כולו אלא להוציא את הטרפ' כדאיתא בת"כ ובתמור' פרק כל האסורין והאי טרפה בהוקדש' ואח"כ נטרפה קמיירי דאי בנטרפה ואח"כ הוקדשה למה לי קרא למעוטי לגבוה הא ממשקה ישר' כתי' דמשמע מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל וכיון דטרפה אסורה לישראל אסורה לגבוה והכי מפר' לה בהדיא בפרק כל האסורין וא"ת נימא האי מיעוטא דמן הבקר בתרא למעוטי הוקדש ואח"כ הוקצה אבל הוקדש ואח"כ נטרף לא י"ל דהוקדש ואח"כ הוקצה לא צריך קרא למעוטי' דהא כיון דהוקדש לאו דידיה הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולהוקדש ואח"כ נעבד או נרבע או רבע או נגח והמית נמי לא צריך קרא למעוטינהו דהא אסור' בידייהו משום שנעבדה בהו עבירה הוא מ"ל קוד' שהוקדשו מ"ל לאחר שהוקדשו ואם כן עכ"ל דהאי מיעוטא למעוטי הוקדש ואחר כך נטרף הוא דאתא ואם תאמר הוקדש ואחר כך נטרף נמי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעש' בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפ' והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשו' ועכ"ל שבהוקדשה ואח"כ בטרפה קמייריי דאי בנטרפ' ואח"כ הוקדשה ממשקה ישראל נפקא מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל כבר תרצו בגמרא בפרק כל האסורין דאי מהתם ה"א ה"מ היכ' דלא היתה לה שעת הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימ' תשתרי לגבוה קמ"ל וא"כ כל הני מיעוטי דממשק' ישראל ודכל אשר יעבור תחת השבט ומיעוטא דמן הבקר דמימעט טרפה מנייהו מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א כשנולדה טרפה מן הבטן דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתי' ואמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר שבמאתים דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר ה"נ לטרפה דממעטי ממשק' ישראל באם לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפה לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא אתא קרא דכל אשר יעבור תחת השבט למעט גם את הטרפה שהיתה לה שעת הכושר כבר תרצו בגמ' בפרק כל האסורין דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים עליו מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים ואם כן אכתי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפה והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשות דאי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא היתה לה שע' הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה קמ"ל והכי פירוש' דאצטריכו כל הני תלתא מיעוטי למעוטי טרפה דאי ממיעוטי דמשקה ישראל ה"א הני מילי כשנולדה טרפה מן הבשן דומיא דערלה וכלאי הכר' דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתים ואמרינן בפסחים בפ' אלו עוברין מן המותר שבמאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר הוא הדין נמי לטרפה דממעטי ממשקה ישר' לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפ' לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא לפיכך אתא מיעוטא דכל אשר יעבור חחת השבט ואי מהנהו תרי קראי ה"א ה"מ כשנטרפה ואח"כ הוקדש' אבל הוקדשה ואח"כ נטרפה לא קמ"ל מן הבקר למעט גם את הטרפה שהוקדש' ואח"כ נטרפה והכי איתא בהדיא במנחות פ"ק דכל הני מיעוטי דטרפה מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור הוה אמינא למעוטי היכא דנערפה ולבסוף הוקדשה אבל הוקדשה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאקדשה חזיא אימא תתכשר צריכי וא"ת אכתי למה לי האי מעוטא תיפוק לי מקל וחומר ומה בעל מום שמותר להדיוט פסול לגבוה אף כשהוקדש ואחר כך הומם טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שתפסל לגבוה אף בשהוקדש ואחר כך נטרף וכי תימא חלב ודם יוכיחו שאסורים להדיוט וכשרין לגבוה אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא כשרה לגבוה איכא למפרך מה לחלב ודם שהן באין מכח בהמה כשרה תאמר בטרפה שכולה אסורה וכי תימא מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשרה לגבוה איכא למיפרך מה למליקת העוף שכן קדושתה הבאה לה על ידי מליקתה היא האוסרת אותה להדיוט ודין הוא שתהא ראויה לגבוה אף על פי שאוסרתה להדיוט תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה להדיוט אלא טרפות' הוא האוסרתה להדיוט וכיון שכן איך תהיה ראויה לגבוה כבר תרצו בת"כ הא אם השבת כשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפ' פי' אם תמצא שום תשובה להתיר הטרפה לגבוה אז יש לי להשיב כשהוא אומר מן הבקר כו' ובמנחות ת"ק מפרש מאי ואם השבת משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מיתת לה מב"מ מה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר שיש בערפה שאין מומה ניכר כגון בבני מעים:
תקריבו מלמד ששנים מתנדבין עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבות צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. דאל"כ יקריב את קרבנו מיבעי ליה כדכתיב ברישיה דקרא והא דנקט שנים מתנדבין לאו דוקא אלא הוא הדין נמי עשרה או מאה או אלף שנשתתפו בה עולת השותפין היא קרויה דמה בין שנים המשתתפין ובין עשרה או מאה או אלף המשתתפין בה כל עוד שלא נשתתפו בה כל ישראל דין קרבן יחיד יש בה אבל כשנשתתפו בה כל ישראל כגון עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות של חצאי שקלים כגון מותר תרומות הלשכה ומותר תרומת שירי הלשכה שנותרו מקרבנות צבור שתנאי בית דין על כל המותרות שיקריבו עולת בהמה ואלו העולות נקראין קיץ למזבח כי אלו הן קרבן צבור מפני שיד כל ישראל שוה בהן וכל ישראל משותפין בה ודין קרבן צבור יש בכל אחת מהן ומה בין קרבן יחיד לקרבן צבור קרבן יחיד טעונה סמיכה ואם נשתתפו בה הרבה כולם טעונים סמיכה זה אחר זה וקרבן צבור אינה טעונה סמיכה כדתניא במנחות בפר' שתי מדות כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכ' חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים וכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ומפני שדין עולת נדבה שנשתתפו בה רבים אינו כדין עולת נדבת צבור לפיכך הוצרכו שני רבויים הללו תקריבו וקרבנכם חד לעולת נדבת רבים וחד לעולת נדבת צבור דאי לאו שני רבויים הללו ה"א אדם כי יקריב מכם כתיב לשון יחיד לומר שאין עולת נדבה באה אלא מן היחיד קמ"ל תקריבו לומר שעולת נדבה באה אף מן הרבים ואי לאו קרבנכם ה"א דוקא עולת נדבת רבים שגם היא דינה כשל יחיד אבל עולת נדבת צבור שאין דינה כשל יחיד אימא לא קמ"ל קרבנכם לומר שעולת נדבת צבור באה אף מן הצבור ומשכחת לה כגון בעולת קיץ המזבח הבאה מן המותרו' וא"ת למה לי רבוייא דקרבנכם תפוק לי מק"ו ומה יחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא עולת הבהמה נדבת צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שמביא עולת נדב' וכי תימא מה ליחיד שכן מביא מנח' נדבה כדדרשו בת"כ תקריב יכול גזירה ת"ל כי תקריב רשות ולא חובה תאמר בצבו' שאינו מביא מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מנפש יחיד מביא מנחת נדבה ואין צבור מביא מנח' נדבה איכא למימר שותפין יוכיחו שאינ' מביאין מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דמנחה יחיד מביא מנחת נדבה ואין שותפין מביאים מנח' נדבה ואפי' הכי מביאין עולת נדבה אף אני אביא צבור אע"פ שאינו מביא מנח' נדבה מביא עולת נדבה וכי תימא מה לשותפין שכן מביאין עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מוהקריב מלמד שהי' באה נדבת שנים תאמר בצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף איכא למימ' שהצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה הוא מפני שאינו מביאו לחובה כדדרשו בתור' כהנים מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף כלל לא רשות ולא חובה אבל עולת בהמה שהצבור מביאה לחובה כגון תמידין ומוספין דין הוא שיביאנו אף לנדבה כבר תרצו בת"כ משום דאיכא למימר מנחה תוכיח שאף על פי שהצבור מביאה לחובה כגון מנח' תמידין ומנח' העומר ושתי הלחם אינה מביאה נדבה כדלעיל אף אני אביא עולת בהמה אע"פ שהצבור מביאה לחובה לא יביאנה לנדבה לפיכך נאמר קרבנכם ללמד שהי' באה נדבת צבור:
פסוק ג
זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. בת"כ והא דקאמר זכר ולא נקבה שלא היה צריך לזה דזיל קרי ביה רב הוא אגב סיפא נקט לה לומר שזכר הכתוב למעה גבי ואם מן הצאן לאו למעוטי נקבה הוא דתיפוק לי מזכר דלעיל מינה דכתיב גבי מן הבקר דמשמע זכר ולא נקבה דאם מן הצאן כתיב וי"ו מוסף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה בקר זכר ולא נקבה אף צאן כן ובפרק איזהו מקומן של זבחים אמרו צפונה בעולה היכא כתיב' דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן בן בקר מניין ת"ל ואם מן הצאן וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון והה"נ דילמוד תחתון מעליון דבהא כולי עלמא מודו דיליף תחתון מעליון וא"כ עכ"ל דהאי זכר דלגבי צאן לאו למעוטי נקבה הוא אלא להוציא טומטום ואנדרגינוס א"ת תיפוק ליה מק"ו ומה שלמים שכשרו נקבות כזכרים כדכתיב בהו אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לא כשרו בטומטום ואנדרוגינוס כדדרשו בת"כ בזכר או נקבה דכתיב גבי ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס עולה שלא כשרה בנקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר בטומטום ואנדרוגינוס וכי תימא מה לשלמים שלא כשרו לבא מן העוף תאמר עולה שכשרה לבא מן העוף איכא למימר חטאת תוכיח שכשרה לבא מן העוף ולא כשר' לבא טומטום ואנדרוגינוס כדדרשו בת"כ גבי נקבה מן הצאן דכתיב בפרש' ושמעה קול אלה נקבה ולא טוטטום ואנדרוגינוס וכי תימא מה לחטאת שלא כשרה לבא כל מין מזכרים דמין כבש לא אתי זכר אלא נקבה כדכתיב ואם כבש יביא לחטאת נקבה תמימה יביאנה תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין מזכרים דבין בקר בין שעיר בין כבש נקרבין זכרים איכא למימר בכור יוכיח שכשר לבא כל מין מזכרים ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס אף אני אביא עולה וכי תימא מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר בעולה איכא למימר מעשר בהמה יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס דהא טעון מתן דמים ואמורים הוא כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק אי זהו מקומן ואת דמם דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם למד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורי' על גבי המזבח כנגד היסוד וכיון שכן טעון שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית כקדשים דיליף תחת תחת מקדשים דכתיב במעשר תחת השבט וכתיב בקדשים והיה שבעת ימים תחת אמו מה התם לא הוכשר טומטום ואנדרוגינוס כדקתני בשלמים אף כאן לא הוכשר טומטום ואנדרוגינוס כדפי' רבי הלל ז"ל אף אני אביא עולה כבר תרצו בת"כ לא אם אמרת במעש' שהוא אחד מעשרה דאי לית ליה עשר בהמות לא מיחייב במעשר ולפיכך הקילו בו ג"כ לענין טומטום ואנדרוגינוס שכיון שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית לא הוכשר למעשר תאמר בעולה שהוא אחד מאחד דאפילו לית ליה אלא בהמה אחת מצי לאקדושה לשם עולה וכיון שהחמירה בה תורה בזה הוה אמינא דהחמירה בה נמי לענין טומטום ואנדרוגינוס דמצי לאקדושה לשם עולה לפיכך נאמר בה זכר פעם שנית להוציא טומטום ואנדרוגינוס שאם הקדישן לשם עולה אין קדושה תופסת בהן:
תמים בלא מום לא בכמותו שלא יהא ננס כפי' תמימה שבפרה אדומה דבשלמא התם כתיב אשר אין בה מום וע"כ לפרש תמימה בענין אחר למר למעוטי ננסת ולמר תמימה באדמימות אלא הכא למה לא יתפרש כמשמעו תמים בלא מום אי משום דכתיב בהדיא כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם הרי כבר תרצו הקושיא הזאת בת"כ ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא בעלמא הוא דאתא לומר שכשם שאם אינו תמי' אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום לא לרצון יהיה לכם כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון רש"י ז"ל פי' סתם תמים בלא מום וכונתו בזה שלא תדחק מקושית כל אשר בו מום לא תקריבו לפרש תמים זה בענין אחר כמו שעשו במלת תמימה שבפרה אדומה מפני מה שכתוב בהדיא אשר אין בה מום אלא לעולם תמים דהכא כמשמעו הוא בלא מום והקושיא של כל אשר בו מום לא תקריבו כבר תרצו אותה בת"כ לא הוצרך להזכירה פה וא"ת אי הכי בפרה אדומה נמי לא היה לו לכתוב אשר אין בה מום מכיון דכתיב בהדיא כל אשר בו מום לא תקריבו י"ל שאני פרה אדומה דאע"ג דבכלל קדשים היא מ"מ אינה להקרבה אלא לאפר בעלמא וה"א שאין המום פוסל בה קמ"ל:
אל פתח אהל מעד מטפל בהבאתו עד העזרה. בת"כ ופי' יקריבנו מענין קורבה כאילו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד דאל"כ יקריבנו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:
מהו אומר יקריב יקריב אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינ' ת"ל יקריבנו. פירוש דהוה ליה למכתב זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו למה חזר וכתב יקריב אותו דהוי יקריב יקריב שני פעמים חד לגופיה וחד לומר לך שאפי' נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון או עולה בחולין יקריב שאם נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון תקרב כל אחת לשם בעליה מי שהוא ואם נתערבה בהמת עולה בבהמת חולין ימכרו כל החולין לצרכי עולות ונמצאו כלן עולות והוה ליה כאילו נתערבה עולה בעולה שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד שהרי העולה הראשונה בעליה אין ידוע אי זה הוא ותקרב כל אחת לשם בעליה מי שהוא אבל אם נתערבה העולה בפסולין למזבח כגון עם הרובע והנרבע והנעבד וכיוצא בהן או אפילו בכשרין למזבח אלא שאינן מינן כגון עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים לא יקריבנו מפני שהכתוב מיעטו בכנוי יקריבנו לזה ולא למי שנתערב בפסולין או בשאינו מינו וא"ת מה ראית לרבות מיקריב עירוב עולה בעולה או עולה בחולין ולמעט מיקריבנו עירוב עולה בפסולין או בשאינן מינן אימא איפכא כבר תרצו זה בת"כ מסתברא מרבה אני עירוב עולה בעולה שהוא שם אחד לכולן ועולה בחולין שהוא יכול להקדיש את החולין לעשותן עולה וממעט אני עירוב עולה בפסולין שאינן כשרין למזבח ועירוב עולה בחטאת חיצונה שהעולה דמיה נזרקין מחוט הסיקרא ולמטה וחטאת חיצונה מחוט הסיקרא ולמעלה ועירוב עולה בחטאת פנימית שהעולה דמיה נזרקין במזבח החיצון וחטאת פנימית במזבח הפנימי ועירוב עולה בבכור ומעשר ופסח שהבכור ומעשר ופסח דמיהן טעונין מתנה אחד כנגד היסוד כדמפרש בפרק אי זהו מקומן ודמי עולה טעונין ב' מתנות שהן ד' דיהיב מתנה א מן הדם כמין גמ"א בחודו של מזבח בקרן מזרחית צפונית ומתנה אחר' מן הדם כמין גמ"א בקרן מערבית דרומית דהוו להו שתי מתנות שהן ד' ועירוב עולה עם שלמים ותודה שהעולה קדש קדשים ושלמים ותודה קדשים קלים ומפרש בזבחים בפרק התערובות קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו פי' עד שיממו ואז ימכר כל אחד מהם לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין האחר ויפסיד המותר מביתו פירוש בעלי הזבחים יפסידו המותר מביתם:
יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. בת"כ והכי פירושא שכופין לבעל הזבח לקנות הקרבן שנדר אם עדיין לא קנה אותו או להביא במקדש אם היה מתעצל להביאו כדלקמן ולא מיתורא דיקריב הוא דמפיק לה דההיא לרבויי נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא כדלעיל אלא מיתורא דאותו הוא דמפיק לה דדריש אותו יתירא בבעל הזבח שהב"ד יכריחו אותו שיקריב הקרבן שנדר ויהיה יקרי' פועל יוצא לשלישי אבל כנוי יקריבנו שפירושו יקריב קרבן הוא למעט את שנתערב' פסולין או שלא במינו וא"ת איך אפשר שיפורש יקריב לשני ולשלישי דלעיל דריש ליה לשני לרבויי אותה שנתערבה בכשרין והכא דריש ליה לשלישי לאכפויי לבעל הזבח להקריב יש לומר מדהוה ליה למכתב יקריב וכתב יקריב אותו קרי ביה יקריב יקריב אותו דומיא דנער' נער' הנערה חד לנתערבה וחד לאכפוייה ורש"י שפי' בפרק קמא דר"ה יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה דקרא יקריבנו הכי פירושא אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה יקריבנו שפירושו יקריב אותו וא"ת היכי מצית למימר דקרא דיקריב מיירי בשנדר להקריב ועדיין לא קנה אותו וכופים אותו לקנותו והא קרא בנדבה קמיירי כדנפק' לן מכי יקריב לכשיקריב כדלעיל ותנן אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה ואי זה נדבה האומר הרי זו עולה נדר מת או נגנב חייב באחריותה נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה כבר תרצו בגמרא אמר רבא משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה וא"ת למה לי יקריב יתירא תיפוק לי ממוצא שפתיך תשמור ועשי' כדתניא מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כבר תרצו בפ"ק דר"ה חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וצריכי דאי אשמועינן אמר ולא אפריש ה"א משום דלא קיימיה לדיבוריה אבל אפריש ולא אקריב כי היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב ה"א משום דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימ' דיבורה בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא וא"ת אכתי למה לי קרא דיקריב וקרא דועשית הא בלא הני קראי נמי הרי שנינו בפרק הכותב בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכן בפרק כל הבשר כפתוה לההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה לאלקוייה ופטרוהו משום דמצות כבוד אב ואם כתוב מתן שכרה בצדה ותניא כל מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה משמע דבשאר מצות עשה שאין מתן שכרן כתיב בצדן בית דין מוזהרין עליהן להלקותן ולכפותן כדי לקיימן כבר תרצו התו' פר"ק דר"ה דאצטריך קרא הכא משום דסד"א דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו ולא בעל כרחו ומה שאמרו יכול בעל כרחו אינו רוצה לומר יכול יביאנו בעל כרחו דהא כיון דקתני יקריב אותו מלמד שכופין אותו היינו בעל כרחו ומאי יכול בעל כרחו דהד' וקאמר אלא הכי פירושא מאחר שהכפייה יש ממנה עד שיאמר רוצה אני ויש ממנה עד שיעשה אותה שאע"פ שציעק תמיד ואינו רוצה לעשות עושה אותה בעל כרחו לפיכך חזר ואמר יכול שהכפייה הזאת היא עד שיביאנה בעל כרחו ואע"פ שצועק שאינו רוצה להביאה ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל אם לא אמר רוצה אני אלא שתמיד צועק ואומר שאינו רוצה אינו מביא בעל כרחו וא"ת כיון שע"י כפיי' הוא אומר רוצה אני אין זה לרצונו אלא בעל כרחו כבר השיב הרמב"ם ז"ל בהלכות גיטין בפרק שני מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיותו מישראל רוצה הוא לקיים כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתתש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו:
לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה. בת"כ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפניו וסמך ידו על ראש העולה ולאחריו לפני ה' וסמך פירוש לפני ה' דהיינו באהל מועד ששם הארון והשכינה שרויה בו וסמך אבל בבמה שאין שם ארון ושכינה אינה שרויה שם אין שם וסמך:
פסוק ד
על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכ' ולהביא עולת הצאן לעולה פרט לעולת העוף. כל זה בת"כ והכי פירושא דהוה ליה למכת' וסמך ידו על ראשו ומסתמא אעולה דכתיב ברישיה דקרא קאי עולה למה לי אלא ללמד על כל מי ששמו עולה שצריך סמיכה בין עולת נדב' דקאי עלה בין עולת חובה של יחיד דאלו עולת צבור ל"ש של חובה ל"ש של נדב' אינה טעונה סמיכ' כדתנן במנחו' פרק שני מדו' כדלעיל ובין עולת בקר דקאי עלה ובין עולת צאן שכולם נקראין בשם עולה ומדהוה ליה למכתב על ראש עולה וכתב העולה בה"א אינו אלא למעט דה"א בכל מקום מיעוטא הוא כדתניא בת"כ בפרשת צו ת"ל זאת היא העול' כל אלו מיעוטי' ומה בא למעט עולת העוף לומר שאינה טעונה סמיכה אי נמי העולה בה"א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף:
ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתו' ומיתו' ב"ד או מית' בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. בת"כ והרמב"ן ז"ל פי' בעבור שפי' הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופי' בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקו' ולא פי' בהם שום עונש בשוגג נראה להם לרז"ל שכל העונש שלהם פרטו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש אחרים במזיד בלבד ולא יפר' אותו בשוגג שיאמר שהוא להביא בהן עולה ולכך ראוי שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא ענשן המפורש בהן למזיד אבל בשוגג אין עליה' שום נשיאות חטא ואין צריכי' רצוי כלל וזהו שאמרו כבר ענשן אמור שכל העונש שרצה להטיל עליהם אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש וא"א שלא יענש בהם בזה ירצה העולה הזו אם יביאנה בנדב' נפשו ונכון הוא דאל"כ מנ"ל לרז"ל לומר הא אינו מרצ' אלא על עשה ועל לאו הנתק לעשה דילמא על שגגת חייבי מיתה בידי שמי' בשוגג ועל חייבי מלקות בשוגג ועל חייבי מיתות בית דין שאין חייבין על שגגתן חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל שלא נזכר ענשן על שגגתן ותכפר עליה' העולה הזאת על שגגתן אבל לא על העשי' ועל לאו הנתק לעש':