אור ברסלב
מזרחי שמות

מזרחי· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

ואלה שמות אף על פי שמנאן בחייהן. בפרשת ויגש ואינו רוצה לומר שכותב התורה מנאן דאם כן מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו ועוד האי הבאים באו מיבעי ליה אלא הק"בה מנאן באותה שעה שירדו למצרים ומשה רבי' כשכתב התורה כתב הדברים באותו לשון עצמו שנ' מפי השם בשעה שירדו למצרים ומה שאמר חזר ומנאן כאן לאחר מיתתן אעפ"י שכתוב בו הבאים דמשמע בחייהן כבר הקשו זה בשמות רבה וכי היום באו שקורא אותם הכתוב באים והלא כמה ימים היה להם שבאו אלא שכל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהן משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי שנא' וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויעבידו מצרים לפיכך כתב הבאים כאילו אותו היום שמתו באו במצרים ופירושו הקב"ה שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן מיד ומשה רבינו כתב הדברים באותו לשון עצמו שנאמר במניינם בשעה שמתו:

להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים. בשמות רבה אמרו שקולים הם ישראל כצבא השמים מה כתוב בהו מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם:

שמוציאן במספר ומכניסן במספר. אעפ"י שלא אמרו בשמות רבה שנמשלו לכוכבים אלא לעניין המספר והשמות ולא לעניין שמונה אותם בחייהן ולאחר מיתתן מכל מקום כיון שנמשלו לכוכבים לעניין המספר והשמות ומצינו בכוכבים שמונה אותם בכניסתן וביציאתן שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא למדנו שגם זו מפני שנמשלו לכוכבים הוא והיה ראוי לפרש תחלה שהמניין הראשון היה בחייהן והשני לאחר מיתתן ואח"כ יאמר אף על פי שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן אלא שסמך על מה שפירשו בשמות רבה דמהקשו על הבאים דהכא וכי היום באו ולא על הבאים דויגש שמע מיניה דסבירא להו שהבאים דהתם הוא כמשמעו בעת שהיו באים דהיינו בחייהן אבל הבאים דהכא הוא לאחר מיתתן ולפיכך הוקשה להם באו מיבעי ליה. ואם תאמר שאחר שלא נכפל מניינם אלא מפני חיבתן למה הוכרחו לפרש הראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן לימא שניהם בחייהן היו ומפני חבתן כפל מנינם ודכותה בפרשת במדבר מתוך חבתם לפניו מונה אותן בכל שעה. יש לומר דאלמלא שהראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן שהם משולין לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר לא היה כופלן מפני חבתן בלא שום טעם שהרי בפרשת במדבר נמי איכא טעמא לכל חדא וחדא הראשון להודיע כמה רבבות נולדו מאותן ע' נפש שירדו למצרים כדכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרי' ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב והשני לידעת הנותרים והג' להודיע כמה היו כשהשרה השם שכינתו בתוכם אלא שעם כל זה אלמלא חבתן לא היה צריך לכל אלה והא דנקט שמות גבי בחייהם ולא גבי אחר מיתתן ובכוכבים ההיפך דלגבי הוצאתן אלינו לא נקט שמותם וגבי הכנסתן שהיא העלמתן ממנו נקט שמותן הוא על פי הכתובי' שבמנין הראשון שהיה בחייהן נכתבו כל הע' נפש בשמותן ובמניין השני שהיה לאחר מיתתן לא נכתבו שמותן רק בי"ב שבטים וההיפך בכוכבי' שבהוצאתן הזכיר מספרן ולא שמותן ובהכנסתן הזכי' מספרן עם שמותן דמלכלם בשם יקר' משמע שהם במספר' ואשמות' דקריאתן בשמותן היא מספר הדמיון שדמו הע' נפש לכוכבים אינו מצד השמות רק מצד המניין אלא דאגב אורחיה הזכיר גם השמות כמו שהם בכתוב אף על פי שאינו צריך להם:

שנאמר המוציא במספר צבאם וכו'. אבל בש"ר לא מייתי אלא קרא דמונה מספר לכוכבים משום דהתם כל עצמו אינו אלא לדמותן לכוכבי' במספר אבל הכא דבעי לאיתויי ראיה על עניין שמונה אותן בחייהן ולאחר מיתתן כמו שמונה הכוכבים בהוצאתו ובהכנסתן ומקרא דמונה מספר לכוכבים לא משמע הוצריך להביא הראיה מקרא דהמוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא דמשמע מיני תרתי שמונה אותן בהוצאה דכתיב המוציא במספר צבא' וגם בהכנס' דכתיב לכלם בשם יקרא וקראתן זו היא הכנסתן:

פסוק ה

והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים. פירוש ואיך כתב שבעים נפש ויוסף דמשמע שהיה חוץ מהע' דאם לא כן שבעים נפש עם יוסף מיבעי ליה. אך קשה דמהכא משמע דסבירא ליה ויוסף היה במצרים ויוסף שהיה במצרים וחסר שי"ן כמו מן ילכו בה דאם לא כן מאי קושיא ואם כן מאי ומה בא ללמדנו דקאמר דמשמע שבא להודיענו שהיה במצרים הרי לא בא ללמד אלא שלא היה הוא בכלל שבעים ועוד מי הכריחו לרש"י לחשוב שפי' ויוסף היה במצרים שהיה במצרים וחסר שי"ן אם מפני קושיית מה בא ללמדנו בחסרון שי"ן נמי תקשה ליה קושיות דוהלא הוא ובניו היו בכלל ע' וליכא למימר דה"ק אם תאמר שאינו חסר שי"ן ופירוש יוסף היה במצרים הוא להודיענו שהיה במצרים מה בא ללמדנו דאם כן היה לו להקדים הקושיא שהיא בנויה על פי פשוטו של מקרא דהיינו בלא חסרון שי"ן וכשלא יוכל לפרשו כמשמעו מפני קושיית מה בא ללמדנו אז יצטרך לומר שהוא חסר שי"ן ותפול עליו הקושיא של והלא הוא ובניו היו בכלל ע' לכן נ"ל שכך פירושו שמפני שאי אפשר לומר שהוא כמשמעו בלא חסרון שי"ן בעבור שהיה ראו לכתוב אותו בסיום שמות השבטי' ששם הוא מקומו להודיען למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם לא אחר ספור הסך של יוצאי ירך יעקב שאין שם מקומו לפיכך הוצרך לפרשו בחסרון שי"ן שאז יהיה מקומו עם הסך וכשפירש אותו כך נפלו עליו ב' קושיות יחד האחת והלא הוא ובניו היו בכלל ע' ועוד שלא היה צריך לומר רק ויוסף לא שיאריך לומר אותו שהיה במצרים כי כבר ידענו זה ומה בא ללמדנו:

הוא יוסף שהיה רועה את צאן אביו כו'. בש"ר כלומר שלא נשתנה מכל אותן המדות אשר שם יוסף מורה עליהן שאף על פי שנעשה מלך לא גבה לבו ולא רמו עיניו וגם לא יצא מצדקותו ומאמונתו אעפ"י שנתערב בין האומות וקרא חבור המדות והאמונות שהיו לו בעודו עם אביו בשם יוסף להיות ששם העצם הפרטי הוא המורה על האיש המחובר מתכונות שאי אפשר חבור' בעצ' לזולתו מן האישי' בעת מן העתי':

פסוק ז

שהיו יולדות ששה. בבראשית רבה אמרו כל אחת ואחת יולדת ששה בכרם א' שנ' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד וי"א י"ב פרו ב' וישרצו ב' וירבו ב' ויעצמו ב' במאד ב' מאד ב' הרי י"ב דאם לא כן כל הנ' למה לי והלא זה אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא:

פסוק ח

שנתחדשו גזירותיו. ש"ר בסוטה פ"ק דאם לא כן וימת וימלוך מיבעי ליה:

אשר לא ידע את יוסף עשה עצמו כאלו לא ידעו. בש"ר ובסוטה אליבא דמ"ד שנתחדשו גזירותיו ונראה לי שהגירסא היא ואשר לא ידע בוי"ו כלומר ולפי זה יהיה פי' אשר לא ידע עשה עצמו כו' כי בלא וי"ו משמע שזה פירושו לכ"ע ואין הדבר כן:

פסוק י

לשון הכנה והזמנה לדבר הוא. כלומר תנו עזר או עצה כי פי' הבה תן ליחיד תנו לרבים כמו הבי המטפחת הבא את אשתי הבו לכם אנשים שאין הפרש בין היות המלה מלעיל או מלרע ולכן פירש גבי הבו לכם אנשי' הזמינו עצמכם לדבר וכן כתב רבי אברהם בן עזרא הבה כמו הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון כמו לכה אתנו ולנקב' הבי המטפחת ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה יאמרו לרבים הבה נרדה ולנקבה הבה נא אבא אליך:

לו לעם. פי' אע"פ שמלת עם אינה סמוכה לבני ישראל רק בני ישראל תוספת ביאר כאילו אמר הנה עם שהוא בני ישראל והיה ראוי לומר נתחכמה להם בלשון רבי' מ"מ מאח' שתאר אותם הכתוב בשם עם שהוא לשון יחיד ובשם בני ישר' שהם רבים יצדק לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובפ"ק דסוטה פריך נתחכם להם מיבעי ליה מאח' שבני ישראל הוא באור לעם ולא ידעתי למה לא הוקשה להם על רב ועצו' ועל כל הנמשכים אחר מאמ' נתחכה לו' שהם בלשון יחיד וליכ' למימר הוא הדין נמי דאיכ' למפרך בהו אלא דחד מינייהו נקט משום דתשובתם נתחכ' למושיען של ישראל אינה נופלת רק על מלת לו שהיא בלשון יחיד ולא על האחרי' ואולי יהיה הטעם בזה היכא דאיכא למדרש דרשינן היכא דליכ' למדר' לא דרשינן כמנהגם בכמה מקומות וכבר הארכתי בזה בפרשת לך לך:

מה לעשות לו. הוצרך להוסיף מה לעשות מפני שאין מלת לו דבקה עם נתחכמה כי לא רצה שיתחכמו עליו שיהיו יותר חכמי' ממנו או שיחשבו חכמי' לו רק שיבקשו חכמ' למצוא מה מין פועל יעשו לו אבל לפי הדרש שדרשו מלת לו להקב"ה תהיה מלת לו דבקה עם נתחכמה שיתחכמו עליו עד שלא יוכלן להנק' מהם במד' כנג' מדה כמנהגו הנרמז במאמר כי בדבר אשר זדו עליהם בקדרה שבשלו בה נתבשלו וי"מ שהוסיף מלת לעשו' בעבור שמלת נתחכמה מבנין התפעל ומלת לו צריכ' פועל וא"כ היה ראוי שיתקן זה גם לדעת רז"ל:

למושיען של ישר'. בסוטה ובש"ר א"ר חמא בר חנינא אמרו נתחכם לאלהיהן של אלו:

ועלה מן הארץ על כרחנו. פי' אע"פ שהנלחם עם אנשי המדינה מ"מ מצד שהיו תופשין אותן בהכרח ועכשיו יצאו מידם בע"כ נחשב להן זה לרעה אבל רז"ל הקשו בסוטה ובש"ר ועלינו לא נאמ' אלא ועלה א"ר אבא בר כהנא כאד' שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים מפני שהם סוברים שהלוחם כשילך מעל הנלחם לעולם היא לטובה ולא לרעה: והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאם כפי' הרב היה אומר ועלה על הארץ כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם עלה רצין מלך ארם ירושלים למלחמה ואילו יאמר ועלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירומז לארץ גושן: נראה מדבריו ז"ל שהוא חושב שכונת רש"י ז"ל במאמר על כרחנו הוא שיבא עליהם למלחמה בעל כרחם לאשיבר' משם כאשר פירשנו ולכן טען מה שטען והשיב מה שהשיב ואין האמת כן כי אם היה פירוש הרב כאשר חשב היה ראוי לומר ועלה על הארץ ונלחם בנו כי העלייה עליהם היא תחלה ואח"כ המלחמה והפסוקי' שהביא הוא בעצמו לטעון על דברי הרב יוכיחו על זה כי בתחלה אמר עלה נבוכדנצר ואח"כ אמר וילכדם וכן אמר עלה רצין ואח"כ למלחמ' והתימה ממנו איך חשב להיו' פי' ועלה מן הארץ לדעת הרב על העלייה עליה למלחמה שאם כן מה טעם לומר בעל כרחינו והלא כל הבא אל העיר להלחם בה לא יבא כי אם בעל כרחם:

פסוק יא

עליו על העם. פי' אע"פ שמלת עם איננה סמוכ' כדלעיל והיה ראוי לומר עליה מ"מ כבר יצדק שיאמר לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובסועה פריך עליהם מיבעי ליה ומשני תנא דבי רבי ישמעאל מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה שכל אחד ואחד מישראל שאמר להם אסטניס אני אומרי' לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה ובשאר הלשונות שבאו אחריו בלשון יחיד שלא היה להם לדרוש יפרשו גם הם שהם שבים על העם מאחר שיצדקו שתי הלשונות לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והיכא דליכא למדרש לא דרשינן. גם יתכן לומר שאע"פ שיצדק לשון יחיד על העם מכל מקום גבי נתחכמה לו דאי אפשר לומר נתחכמו לו לעם אלא בתוספת מה לעשות לו כדפרישית וגבי וישמימו עליו שרי מסים דאי אפשר לומר עליו על העם מפני שזה הפועל צריך שיהיה מפרעה לעם אחד התשובה שישיבו לו יועציו לא מיועציו אל העם וכן פרש"י בסוטה ותלו לפרעה דעליה קאי קרא ומיניה סלק ויאמר אל עמו וגו' הבה בתחכמה לו וגו' וישמו עליו שרי מסי' דרשו בם רז"ל מה שדרשו ועל דרך האסמכתא הקשו לו להם מיבעי לי' עליו עליהם מיבעי ליה כמנהגם בכמה מקומות ליפות האסמכתא:

מסים לשון מס. כי מסים על השקל פתים וכמו שנפרד פתים פת כן נפרד מסים מס אבל רז"ל פירשוהו בש"ר ובסוטה דבר שמשי' עליו לבנים ופי' רש"י לבני ישראל רדוי של שימה שמרגילין ומשימין לעבודה שאותו מלבן שתלו לו לפרעה היה ישראל רדוי של השמ' ופירוש מלבן כמין דפוס שבו עושין הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקי' אותו והיא הלבינה:

שרים שגובים מהם המס. לא שרים ממונים על המס דא"כ קשו קראי אהדדי כתיב וישימו עליו שרי דמשמע שרים על העם וכתיב שרי מסים דמשמע שרים על המס כיצד השרים ההם היו שרים על העם על העניין גביית המס שיהיו גוזרי' עליה' לתת המס:

ומהו המס שיבנו ערי מסכנות לפרעה. כי כל חק שיגזור המלך על העם הוא מס ומאחר שסתם תחלה מהו המס ופיר' באחרונה ויבן ערי מסכנות למדנו שזהו המס:

בסבלותם בסבלות מצרים. לא בסבלות ישר' דומיא דוירא בסבלות' דאם כן למען ענותו בסבלותיו או למען ענותם בסבלותם מיבעי ליה אבל בסוטה ובש"ר אמרו למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל ופי' רש"י למען ענותו לפרע' בשביל סבלותם של ישראל שיטו שכם לסבול כדאמרינן שתלו מלבן בצוארו של פרעה:

חזקים לאוצר. כדרכן של אוצרו' כדי להיות בטוחין מהגנבי' הורסי הכתלים והוצריך לפרש זה להודיע שכונת הכתו' במאמר ערי מסכנות אינו אלא להודיע רוב טרחן בבניינם שצריכים בניין חזק דאם לא כן ערי מסכנות למה לי:

שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות לאוצר. י"מ דמדכתיב את פיתום ואת רעמסס משמע שקודם שבנאום ישראל כבר היו בעולם שא"ת אחר שבנו אותם קראו' פיתו' ורעמסס ה"ל למכתב ויבן ערי מסכנו' לפרע' פית' ורעמסס ומאחר שהיו בנויין מתחלה ועכשו חזרו ובנו אותן עכ"ל שלא היו חזקות מתחלה להיות ראויות לאוצרות ועכשיו עזרו ובנו אותן חזקות כדי להיות לאוצרות ואיננו נכון שהרי מצינו ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח שפירושי את נינוה ואת רחובות עיר הנמצאו' היום בעולם אף כאן פיתו' ואת רעמסס הנמצאו' היום בעולם וכמוהו הוא ההולך קדמ' אשור היום לא בימים ההם. אבל הפי' הנכון בזה הוא מדהוה ליה למכתב ויבן אח פיתו' ואת רעמסס לערי מסכנו' לפרע' שפירושו שאותן העייר' הנקראו' היום פיתום ורעמסס כשבנו אותן לאוצרות לפרע' בנאום וכתב ויבן ערי מסכנות לפרעה והדר כתיב את פיתום ואת רעמסס עכ"ל שפי' שאותן שבנה למסכנות לפרעה הן אותן שהיו בנויות מתחלה שהיו נקראים בשם פיתום ורעמסס שהיו תלשות ובנו אותן חזקות להיות אוצרות לפרעה:

פסוק יב

בכל מה שהם נותנים לב לענות כן לב המקום להרבות. הוצרך לפרש כן משום דאי אפשר שיהיה כמשמעו שכל מה שהיו מענין אותו היה רבה ופורץ דאיך יתכן שיהיה המקבל הענוי פרה ורבה רק פירושו כל מה שהיו נותני' לב שיענו אותו היה לב הקב"ה להרבות' כלומר שלא יצא לפעול מה שהיו במחשבתם ויהיה יו"ד יענו וירבה ויפרוץ מורה על העתיד שחשבו הם שיענו וחשב המקום שיפרה ויפרוץ כי המחשבה קודמת על הפעול ויבא אחריה בלשון עתיד וכן כתב הר' בפר' בשלח אז ישיר משה כשראה הנס עלה בלבו שישיר וכן אז ידבר יהושע וכן בית יעשה לבת פרעה חשב בלבו שיעשה לה אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר וכן עשה וכן ביהושע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה וכן שירת הבאר אז ישיר ישראל ופירש אחריו עלי באר ענו לה אז יבנה שלמה במה פרז"ל שבקש לבנו' ולא בנה למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרת. אך קשה שלשון ירבה הוא פועל עומד ואינו משרת במקום להרבות' שהוא פועל יוצא ואולי יכוין בזה כן לב המקום שיפר' וירבה ויפרוץ בשירבהו ויפריצהו ומה שכתב אחר זה כן רבה וכן פרץ אינו רוצה לומר שמלת ירבה ויפרוץ מורה על ההווה דומיא דככה יעשה איוב על פי יי' יחנו ויש אשר ישכון הענן שהן עצמן הווה דאם כן יסתור מה שכתוב למעלה כן לב המקום שיפרה ויפרוץ שאם לשון עתיד רק פירשו כן היה לב המקו' נמשך תמיד להרבות שנופל בו לשון הוה בערך אלא לב המקום ולשון עתיד בערך אל הפעול ומפני שכנה הכתוב את לב המקום ברבוי בשם ירבה אמר כן רבה לשון הוה ופירושו כן לב המקום שירבה כלומר כפי המחשב' שהיה להם על ישראל שיענו אותן כן היה בלב הקב"ה להרבותו וראוי לגרוס ככל מה שהם נותני' לב לענות על כ"ף הדמיון כדי שתפול אחריה מלת כן במאמר כן ירבה וכן יפרוץ. אך קשה למה לא פי' גבי וכאשר יענו אותו כל מה שהיו מענים אותו כמו שפירש גבי כן ירבה כן רבה וכן פורץ שפירושו כן היה רבה וכן פורץ. ושמא י"ל שרש"י ז"ל נמשך אחר הגמרא שהקשו גבי כן ירבה וכן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה לא גבי וכאשר יענו אותו ענו מיבעי ליה:

רוח הקדש אומרת כן ירבה. בסוטה ובש"ר כן רבה וכן פורץ לא נאמר אלא כן ירבה וכן יפרוץ רוח הקדש מבשרתו כן ירבה וכן יפרוץ ופי' רש"י מבשרתן לישראל ואומרה למצרי' אין מועיל לכם שעבודכם ויהיה פי' כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם הענוי:

קצו בחייהם. והרי זה מקרא קצר שהיה לו לומר ויקוצו בחייהם כמו קצתי בחיי ורז"ל דרשו בסוטה ובש"ר ויקוצו מגזרת קוצים שהיו ישראל בעיניהם דומים לקוצים כדי שלא יהיה מקרא קצר ופי' רש"י יהיה נראה להם כאלו עיניה' וגופם מלאי' קוצים בראות' את ישראל פרי' ורבי':

פסוק יג

המפרכת והמשברת הגוף. בסוטה בפ"ק מאי בפרך א"ר אליעזר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אמר בפריכה ופירוש רש"י שברון גוף ומתנה ופירוש אותו כרבי שמואל בר נחמני ולא כרבי אלעזר משום דאף רבי אלעזר מודה בפרק בתרא שהוא מלשון פריכא דאמר רבי מודה רבי אלעזר בהא דהאי ודאי בפריכא ופי' רש"י דהא לעיל מיניה כתיב וימררו ואין סברא שיהיה הראשון מלשון פה רך והשני מלשון פריכא:

פסוק טו

הוא לשון מולידות. פי' פועל יוצא לא שהוא מגזרת מולידות כי מולידות מהבניין הכבד הנוסף ומילדות מהבנין הדגוש:

אלא שיש לשון קל. פי' מהבנין הנוסף שהוא בלא דגוש:

ויש לשון כבד. מהבנין הדגוש:

כמו שובר ומשבר דובר ומדבר. שהאחד בלא דגוש והאחד בדגוש:

כך מוליד ומילד. האחד בלא דגוש והאחד בדגוש ומזה הצד אין הבדל בין דובר ומדבר למוליד ומילד אע"פ שדובר הוא מהבניין הקל ומוליד הוא מהבניין הנוסף וכיון שדרך הלשון להשתמש בדבר אחד בעצמו בלשון קל ובלשון כבד אין לטעון למה נכתב בלשון מילדות ולא מולידות כי דרך הלשון כן הוא:

שפרה יוכבד ופועה מרים. כדתניא בסוטה פרק קמא ויתכן שהיתה קבלה בידם או מדכתיב ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים כדכתיב ויבן את בית יי' ואת בית המלך כדלקמן וכדאיתא בסוטה ואי זו זו זו יוכבד ומרים שהכהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים כי רש"י ז"ל לא פירש כלום:

שמשפרת את הולד. שמטיבה אותו ומנקה אותו מן הדם דתרגום טוב שפיר ובב"ר אמרו שהיתה משפרת את הולד כשהוא יוצא מלא דם:

פסוק טז

שראו אצטגניניו שעתיד להוליד בן המושיע אותם. דאי משום דבמיעוט הזכרים ליכא פריה ורביה דאדרבה יותר היה לו להרוג הנקבו' מהזכרי' שהרי במיעוט הנקבות יתמעט פריה ורביה ואלו במיעוט הזכרים לא יתמעט פריה ורביה כי זכר אחד די לעבר אלף נשים ויותר בשנה ועוד שהזכרים ראויין לעבודת המלך ולא הנקבות:

וחיה ותחיה. כי הוי"ו משיבו לעתיד:

פסוק יז

מספקות להם מים ומזון. בסוטה פ"ק דאל"כ ותחיין את הילדים למה לי הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שלא המיתום מת"ל ותתיין שהיו מספקות להם מים ומזון אבל בסוטה תנא לא דיין שמחיות אותן אלא שמספקות להם מים ומזון ופרש"י דה"ל למכתב ולא המיתו את הילדים ומאי ותחיין דמשמע שהיו מסייעות להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותן. וקשה בעיני מאד מאי דהוה ליה למכתב ולא המיתו דקאמר הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ומה היה צריך לכתוב עוד ולא המיתו את הילדים ושמא י"ל דהאי דה"ל למכתב ולא המיתו דקאמר היינו ולא עשו דקרא שפירוש ולא המיתו וכאילו אמר הוה ליה למכתב ולא עשו מאי ותחיינה:

תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון. מפני שבלשון העברי אין הבדל בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד הוצרך לפרש ההפרש שבין ותחיין הראשון ובין ותחיין השני עם לשון ארמי שהנסתרות בלשון וקיימא והנמצאות בלשון וקיימתון ומה שכתב אחר זה לפי שתיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעולתם כלומר משמשת בתוספות וי"ו בראשה לנסתרות. ופירש ואמר כגון ותאמרן איש מצרי כמו ויאמרו לזכרי' שהוא לשון פעולו ותדברנה בפיהן כמו ותדברו לזכרים שהוא לשון פעלתם:

פסוק יט

בקיאות כמילדות. ויחסר כ"ף הדמיון ממלת חיות כמו ממלת גור אריה יהודה:

ורבותינו דרשו הרי הן משולות כחיות השדה. שאינן צריכות מילדו' שא"ת בקיאו' כמילדות וכי מילדות אינה צריכה מילדת לאולודה אלא כו' כך תפרש בסוטה ובש"ר: הרי הכתוב כוללן מה אמר לביא' כנס' ישראל כולה נקרא' לביא:

פסוק כ

שיסודה שתי אותיות. כי הוא מחכמי צרפת האומרים שעלומי העין ונח הלמ"ד כלם שרשם שתי אותיות בלבד שרש ויפן פן ושרש ויקם קם וחכמי ספרד חולק' עליהם ואומרי' שאין שרש פחות משלש אותיות ושרש ויפן פנה ושרש ויקם קום ומה שכתוב במלת משיתיהו שהוא מגזרת תיבה שפועל שלה מיוסד בה"א בסוף התיב' כמו משה בנה עשה צוה פנה כשיבא לומר בהם פעלתי תבא היו"ד במקו' ה"א כמו עשיתי פניתי קניתי הרצון בו שהפועל שלהם נוסף ה"א בסוף יסודן כי יסוד בן תבא עליה ה"א בסופה. גם יתכן לפרש שיסוד שתי אותיות שאין באותה התיבה מהאותיות היסודות רק שתי אותיות:

כגון ויטב אלהים וירב בבת יהודה. הוא הולך לשטתו שסובר שויטב ויפן וירע ויגל כלם מבעלי שתי אותיות כדעת חכמי צרפת ושהיו"ד בכלם נקוד' בצר"י לפיכך נפלה עליו הקושיא מן וישב וירד והוצרך להשיב שיו"ד וישב וירד הוא מן היסוד ולא כן ויעב וירב ויגל ויפן:

פסוק כא

מהו הטובה ויעש להם בתים. שאין לומר שהטיב להם לחוד ויעש להם בתים לחוד כי עשיית הבתים בכלל ויטב הוא:

ומלכות ממרים. דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ודרז"ל בסוטה עזובה זו מרים שהכל עזבוה מחמת צרתה ופירוש ותמת שנצטרעה ונחשבה כמתה ויקח לו את אפרת פי' לאחר שנתרפאת חזר ולקחה לו אלמא אפרת היא מרים וכתיב ביה בדוד ודוד בן איש אפרתי אלמא ממרים קאתי:

פרק ב

פסוק א

ועשה לה לקוחים שניים. שהרי תחלת עבורה שאחר זאת הלקיחה היה במרע"ה וכבר קדמו לו אהרן ומרים שהיו אחים מאב ומאם כדכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אם כן עכ"ל שאלו הלקוחים אינם אלא לקוחים שניים והא דכתיב ויקחולא ויחזור דמשמע לקוחין ראשונים הוא מפני שעשה לה מעשה לקוחין ראשוני' שהושיב' באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניה כדאיתא בסוטה:

ואף היא. נהפכה נערה. שבת ק"ל שנה היתה והכתו' קורא אותה בת:

פסוק ב

נתמלא כל הבית כלו אורה. בסוטה אמרו כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב דאל"כ למה השתדלה שתצפנהו ושתעשה לו תיבת גומא מה שלא עשתה כן שום אתת מהיולדו' וכי כל היולד' אינן אוהבות את ילדיהן אלא עכ"ל שלא עשתה זה אלא לפי שראתה בו שנוי מופלא שלא כמנהג הילדים וחשבה שיעשה נס על ידו:

פסוק ג

והוא יולדתו לו' חדשים ויום א' שהיולדת לי' יולדת למקוטעים. תימה דבפ"ק דסוטה אמרי' גבי ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו לה מצראי אלא מדאהדרה והיא הות מיעבר' תלתא ירחי מעיקרא וגבי ותהר האשה ותלד בן פריך והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ומשני אמר רבי יהודה בר ביזנא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניו' שלא היו בפתקה של חוה ופרש"י לא נכתב הריון זה אלא לדרש כך ופירוש בפתקה של חוה בפסק דין שלה ושטר גזרת קללתה דעצבון והריון אלמא בן ט' חדשים שלמים הוה ולא לששה חדשים. ויום אחד אבל בתוספות סוטה בשלהי פרק קמא תרצו שבספר האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י וחולק על גמרא שלנו אבל לבי מגמגם בזה איך הניח גמרא ערוך ונטה אחר האגדה ההוא ושמא י"ל מפני שהאגדה ההיא יותר קרובה לפשוטו של מקרא דמלת ותהר מוכחא כפי האגדה:

זפת מבחוץ וחומר מבפנים. בסוטה ולא שהיו מעורבים יחד:

כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. בסוט' אבל בתיבתו של נח לא חשש לזה מפני. שהיו המים חזקים ואי אפשר בלא זפת מבפנים ולכן צריך לפרש מה שכתב בפרש' נח תיבתו של משה על ידי שהיו המים חשים דיה בתמר מבפנים ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע אינו רוצה לומר ועוד אפילו אם לא המים תשים לא היה לו לשים זפת מבפנים כדי שלא יריח ריח רע דאם כן קשיא נח אלא ה"פ ועוד אפילו את"ל שאע"פ שדיה בחמר מבפנים מ"מ לא היה לו לשנות עד שיהי' בחמר מבפנים וזפת מבחוץ אלא כלו בזפת יש סבה אחרת והיא שלא יריח ריח רע וכאן לא כתב אלא הסב' של ריח רע כדי שלא יטענו עליו אע"פ שדיה בחמר מבפנים לא היה לו לשנות:

פסוק ה

סרס המקרא ודרשהו שיהיה על היאור דבק עם ותרד להודיע שמקום ירידת' היה על היאור לא עם לרחוץ כי הרחיצה דבקה עם אות בי"ת לא עם מלת על ולכן הוסיף מלת בו ואמר לרחוץ בו:

ורבותינו אמרו הולכות לשון מיתה. בסוטה פ"ק ואמר ורבותינו אמרו אף על פי שלא פירש כלום לפי פשוטו מפני שממה שפירש על יד היאור אצל היאור למדנו שפיר' הולכות הוא כמשמעו אבל לרז"ל שפירשו הולכות למיתה שבא גבריאל וחבטן בקרקע יהיה על יד היאור כמשמעו שנפלו בקרקע שפת היאור ומתו וזהו חבטן בקרקע.

את שפחתה. בסוטה אליבא דמ"ד אמתה שפחתה דא"כ ידה מיבעי ליה. וא"ת והלא כבר בא גבריאל וחבטן בקרקע כבר תרצו זה בגמר' דשייר לה חדא דלאו אורח ארע' דבת מלכ' למיקם לחודיה:

ורבותינו דרשו לשון יד. זה אליבא דמ"ד אמתה ידה מדלא כתיב שפחתה לאשמועינן שנשתרבבה ידה אמות הרבה כדאית' בסוטה ולא ידעתי למה אמר כזה ור"ד דמשמ' שפי' אמתה שפחתה אינו מדברי רבותינו והלא שני המאמרים מדברי רז"ל הם דפליגי בה ר' נחמיה ור' יהודה חד אמר שפחתה וחד אמר ידה. ושמא י"ל מפני שפיר' אמתה אינו אלא על צד הדרש שהרי אם היה פי' אמתה ידה היה ראוי להיות המ"ם דגושה כמו שכת' רש"י ז"ל מפני זה הוכרח לומ' על הפי' הזה שהוא דרש רז"ל לאפוקי מהפי' הראשון שהוא כדמו' פשט וזה לדעת רש"י ז"ל אבל אחרי' קוראין אותו בדגוש ואולי מי שדרש אותו ידה היה קוראו כן:

פסוק ו

את מי ראתה את הילד. ובא הכנוי ואחריו הידיעה כמו יביאה את תרומת יי' יעבדו אותו את נבוכדנצר ורבים כמוהם:

ומדרשו שראתה עמו שכינה. ויהיה פי' ותראהו את הילד ותראה עם הילד שראתה אור בהיר שהוא השכינ' יחד עם הילד.

קולו כנער. בסוט' אמרו קרי ליה ילד וקרי ליה נער אלא ילד הוא וקולו כנער דברי ר' יהודה א"ל רבי נחמיה אם כן עשית למשה רבי בעל מום פירש שהוא לוי ונפסל בקול עבה לעבוד' שיר אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיב' והרב פי' כרבי יהוד' ולא כר' נחמיה משום דמנער בוכה משמע שהיה קול בכיתו כקול בכיתו של נער ואם כרבי נחמיה לא הוה ליה למימר אלא והנה בנער ואם תאמר שבא הכתוב לומר שמפני שראתה אותו בתיבה בחופת נעורים וגם מפני בכיתו חמלה עליו אם כן הוה ליה למכתב והנה נער ובוכה ומה שטען רבי נחמיה על דברי רבי יהודה אם כן עשית למשה רבי' בעל מום אינה טענה מפני שאין הלוי שקולו עבה נפסל לעבודת השיר אלא בהיותו נער וקולו עבה ומשונה מכל הנערי' אבל אם בהיותו נער היה קולו כשאר כל הנערים אע"פ שהית' קולו משונה בעת ילדותו אין בכך כלום ור' נחמיה עצמו מודה בזה רק שתשב שמאח' שבילדותו היה קולו כקול נער אין ספק שבעת הנערות יהיה קולו עבה ומשונה מקולות שאר הנערים ולכן טען מה שטען ואין לדחות דברי רבי יהודה ממה שלא השיב שכן דרך החולקי בכמ' מקומו' ועם כל זה הלכה כמותו כדתנן בפרק ראוהו ב"ד כל השופרו' כשרי' חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר רבי יוסי והלא כל השופרו' נקראו קרן שנאמ' והיה במשוך בקרן היובל ועכ"ז קי"ל כרבנן והתם בעי הגמר' שפיר קאמר להו ר' יוסי לרבנן ומשני כל השופרות איקרי שופר ואיקרי קרן דפרה קרן איקרי שופ' לא איקרו ותניא נמי בפרק כל שעה מניין לאוכל חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה אמר ליה ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימי' תאכל עליו מצות משעה שאתה בקום אכול מצה אתה בלא תאכל חמץ ועכ"ז הלכה כרבנן ובעי הגמר' שפיר קאמ' ליה ר' שמעון ומשני אליבא דר' יהוד' ומעתה וש לתמוה מאד על הרמב"ן ז"ל שטען על דברי הרב שאמר קולו כנער ואמר שכב' דחו זה ואמרו א"כ עשית' למשה רבינו בעל מום. גם מה שטען עוד ואמר ומה טעם שיזכר הכתו' עובי קולו אינה טענה כי עובי הקול והפלגתו באד' מורה על גבורת הלב ותוקעו והזכיר הכתוב שזאת היתה סבת החמלה עם היותו מילדי העברים המאוסי' אצל כל מצרים וכ"ש בעת המלך וכן היא דעת רבי אברה' בן עזרא ז"ל שפי' שהיו איבריו גדולים כנע' שהיא הוראה על הגבורה ולא כמו שהבין דברי הרמב"ן ז"ל שהיא הוראה על יופיו עד שהוכרח להוסיף שהיו אבריו יפים ומתוקנים כנער מפני שאין גודל האברים מורה על היופי אלא שאין טעם במלת בוכה במקום הזה ויצטרך להוסיף וי"ו על הבכי:

פסוק ז

שהחזירתו על מצריות הרבה ולא ינק. בסוט' דאל"כ מ"ש מן העבריות:

פסוק ח

הלכה בזריזות ועלמות כעלם. בסוטה דאל"כ העלמה למה לי:

פסוק ט

נתנבאה ולא ידעה מה נתנבא' הי שליכי. בסוטה ואע"פ שדרך הלשון כן הוא כמו הא לכם זרע מ"מ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכבר הארכתי בזה במלת לך לך ע"ש:

פסוק י

שחילתיה והוא לשון הוצאה כמישחל ביניתא מחלבא שפירושו כהוצאת השער מן החלב:

לשון הסירותיו. על דעת מנח' ואיננו כן כי לשון הסרה הוא מלשון עברי מוש כמו לא ימוש ובלשון עבר המישותיו לא משיתיהו שהוא מן שרש משה:

ולשון הוצאה הוא. לא לשון הסרה כי לשון הסרה הוא מגזרת לא ימוש לא מש מתוך האהל ולשון הוצאה הוא מגזר' משה כמו ימשני ממי' רבי:

פסוק יא

נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם. בש"ר דאל"כ וירא בסבלותם למה לי:

נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל. בש"ר שהמצרי היה נוגש והעברי היה שוטר דאל"כ איך מכה העברי והלא אין המצרי ממונה על עובדי העבודה רק על שוטרי בני ישראל הממונים על ישראל העובדי' כדכתיב והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם וכתיב ויוכו שוטרי בני ישראל:

מלקהו ורודהו. לא הכאת מות דומיא ויך את המצרי ואפ"ה קטליה משום דאמר ר' חנינא מצרי שהכ' את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות וכ"ש בכל יום כדמשמע מלשון מכה לשון הווה:

ונתן עיניו בה וכו'. בש"ר דאל"כ מה נשתנה זה מכל שוטרי ישראל שהיה מכהו ורודהו בכל יום והא דאמרי' בעלה של שלומי' בת דברי היה נפקא להו ממקלל דמדאצטרי' לפרסומי מלת' לומר שאמו של מקלל שהיה בן איש מצרי היא שלומית בת דברי למדנו שלא היתה אשה אחרת שנבעלה למצרי אלא זאת בלבד וכך אמרו בש"ר מניין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתו' שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן והרב ז"ל כתב זה בפי' בפרש' מקלל:

פסוק יב

ראה מה עשה לו בבית. בש"ר ראה משה ברו' הקד' מה שעשה לאשתו בבית דאל"כ ויפן כה וכה למה לי ממשמע שנ' וירא כי אין איש איני יודע שפנ' כה וכה:

ולפי פשוטו כמשמעו. ואורחא דמילתא נקט:

כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. בש"ר כרבנן דאמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומד ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות ולפי הלשון הזה ליכא לאקשויי מקרא דוהוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ופרש"י בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר כי אע"פ שנתגייר רשע היה והם לא אמרו אלא שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו אבל לפירוש רש"י שפי' כאן שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר צ"ל דה"ק שום איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ויהי' צדיק שהרי אותו שנתגייר רשע היה א"נ מכאן ולהבא הוא דקאמר כדמשמע מלשון עתיד לצאת ולא באותו שנתעבר' כבר שאפי' אם היה צדיק לא היה נמנע מלהורגו דמאי דהוה הוה וכו':

פסוק יג

אנשים עברים דתן ואבירם. בש"ר א"ר שמעון בן לקיש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן סורו נא מעל אהלו האנשים הרשעים מה להלן דתן ואבירם אף אנשים של כאן דתן ואבירם דאל"כ אנשים למה לי ומה שאמרו כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות הוא והביאו רש"י בפר' שלח לך אינו אלא כשהם נאמרים בדרך תאר בלבד כמו כלם אנשים וחזקת והיית לאיש וכבר הארכתי על זה בפרשה שלח לך:

אף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד. דלמה הכית אין כתיב כאן אלא למה תכה בפר' ד' מיתות ובש"ר:

רעך רשע. כמותך. בש"ר דאל"כ רעך למה לי הא בשני אנשים עברים נצים קאי:

פסוק יד

והנה עודך נער. בש"ר דאל"כ לאיש ל"ל ואם כן יחסר וי"ו מן שר וכאילו אמר מי שמך לאיש ושר ושופט עילינו:

שהרגו בשם המפורש. בש"ר אמרו הלהרגני אתה מבקש אין כתיב כאן אלא אתה אומר מכאן אתה למד שהרגו בשם המפורש שהוא באמירה אבל לא ידעתי איך הוציאו ממלת אתה אומר ולא אמר אתה מבקש שהרג את המצרי בשם המפורש שהרי לא למדנו מזה אלא שהיה רוצה להרוג את הרשע בשם המפורש לא שהרג את המצרי בשם המפורש דבמצרי אינו כתוב בו אמירה אלא הריגה ועוד אם פי' אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו שם המפורש להורגו איך ניצל ולא מת והלא כבר הוציא את שם המפורש מפיו כמובן מאת' אומר ועוד כשאמר לו כאשר הרגת את המצרי והבין מדבריו שכבר נודע הדבר ופחד כדכתיב ויירא משה למה שתק מזכירות שם המפורש שהיה מזכיר עליו אדרבה היה לו להתתזק או להורגו כדי שלא ילך למסרו ושמא י"ל דמדהוה ליה למימר הלהרגני אתה מבקש וקאמר אתה אומר דה"ק הלהרגני אתה מבקש במאמריך כמו שאמרת והרגת את המצרי והוא מקרא קצר ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש כיון שלא פעל בו שום מעשה בידים דאיכא למימר שמכיון שראה שטמנו בחול ולא ראה שעשה בו שום מעשה בידים שפע בשכלו שבשם המפורש הרגו:

פסוק טו

למד מיעקב שנזדווג לו זווגו מן הבאר. בש"ר דאל"כ מהו לו לשבת על הבאר וכי עייל היה שהיה יושב על הבאר לראות היאך משקין הצאן היה לו ללכת בעיר לבקש מלון כדרך ההולכים ממקום למקום:

פסוק טז

ופירש לו מגלולים ונדוהו מאצלם. בש"ר דאל"כ איך נשא משה בתו של עובד גלולים ואיך אפשר שיהיו הרועים מגרשים את בנותיו שהיה כומר שלהם שכולם נכנעים תתתיו אלא מתחלה היה עובד גלולים וראה שאין בה ממש וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה אני זקן בחרו לכם כומר אחר עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו לו צאנו ולפיכך הוציא את בנותיו כו' כדאיתא בש"ר. אך לא ידעתי למה לא פירש הרב ולכהן מדין כומר כמשמעו דבשלמא המתרגם תרגמו ולרבא דמדין ולא תרגמו כומר כמו שתרגם רק אדמת הכהנים איכא למימר מפני שהיה קשה לו לומר שהזמינו השם למשה לקחת בת כומר לעבודת גלולים אלא לרש"י ז"ל שפירש שנדוהו מאצלם על שפירש מעבודת גלולים כמו שדרשו בש"ר למה לא פי' אותו כומר ממש ושמא י"ל שגם המתרגם מסכים למה שפירשו בש"ר אלא שעכ"ז קשה בעיניו שיהיה הכתוב מכנה אותו אחרי התשובה באותו שם שהיה נקרא בו כשהיה עובד גלולים וכ"ש שיקראנו כן אחר שיהיה חותנו של משה:

פסוק כ

שהמים עולים לקראתי. בש"ר וישק את צאננו לא נאמר אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן הרועים השקה שבאותן הדליו' עצמן שדלה לנו השקה כל הצאן שנתברכו המים על ידו והשקה כל הצאן שהיו שם שאם תאמר שדלה לכל הצאן והשקה אות' מאי דלה דלה לנו דמשמע שלא דלה אלא בעבורנו וגם דלה דלה מיבעי ליה אבל בש"ר אמרו ומהו לנו שאף לנו דלה שהרועים השליכונו למי' והוא הוציאנו ולפי זה לא ידעתי מהיכ' הוציאו שנתברכו המי' דילמא דלה דלה בעד כל הצאן והשקה אותן:

פסוק כא

ומדרשו לשון אלה. בש"ר אמר ר' יהודה אין ויואל אלא לשון שבועה דכתיב ויואל שאול את העם ובנדרים בפרק רבי אליעזר לך שוב מצרימה אמר ליה במדין נדרת לך התר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים דאל"כ ויואל יתרו את האיש ויתן לו את צפורה בתו אי ויואל משה לשבת את האיש ויקח את צפורה בתו מיבעי ליה שאז יהיה פירושו שלא נתן לו יתרו את בתו אלא מפני שחפץ בו ולא לקח משה את בתו אלא מפני שחפץ לשב' עמו אבל אם נפרש ויואל לשון שבועה שהשביעו יתרו לשבת עמו שלא יזוז ממדין שלא ברשותו אתיא שפיר כי לולא שהשביע למשה לשבת עמו ולא יצא משם בלתי רשותו לא היה נותן לו את בתו:

פסוק כג

נצטרע והיה שוחט כו'. בש"ר שהמצורע חשוב כמת שנ' אל נא תהי כמת ואומר בשנת מות המלך עוזיהו ולפי שאמרו לו חרטומיו אין לך רפואה אלא כשתשחוט מקטני ישראל ק"כ בבקר וק"כ בערב ותרחוץ בדמיהן שתי פעמים ביום והיה עושה כך לפיכך ויאנחו דאל"כ למה נאנחו אדרבה היה להם לשמוח מאחר שמת פרעה שגזר עליהם כל הגזרות הרעות דלעיל. ועוד שאמר בש"ר ותעל שועתם זעקתם אין כתיב כאן אלא שועתם כד"א ונפש חללים תשועו וכתיב וישמע אלהים את נאקתם נאקת החללים כמה דתימא ונאק נאקות חלל וכמה דתימא מעירמתי' ינאקו ונפש חללים תשוע אבל לא ידעתי איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה דלפי המדרש הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מיבעי ליה שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה של שחיטת הבנים לא מן העבודה:

פסוק כד

את אברהם עם אברהם. ויחסר שי"ן כמו מן ילכי בה כאילו אמר שעם אברהם:

פרק ג

פסוק ב

ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה. אף על פי שכששאל אותו כותי לר' יהושע בן קרחה מה ראה הב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה א"ל אילו מתוך חרוב אילו מתוך שקמה כך הייתי שואלני אלא להוציאך חלק אי אפשר אלא למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפילו בסנה כדאיתא בש"ר מ"מ כיון שמצינו בהדיא שהקב"ה צר בצרתן של ישראל כדכתיב בכל צרתם לו צר ודרש ר' ינאי גם זה לאותו עניין שהראה לו הב"ה למשה שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול שאני שותף בצערן כדאיתא בש"ר בחר רש"י זה להיות קרוב לפשוטו של מקרא:

כמו לא עב' בה אשר לוקח משם. כלומר שהוא מבניין פועל כמותם לא שהוא עבר כמותם כי מלת איננו אינה נופלת על העבר:

פסוק ג

אסורה נא מכאן להתקרב שם. הוסיף מלת מכאן אחר אסורה נא גם להתקרב שם קודם ואראה מפני שבזולת מלת מכאן המורה על המקום הפרטי נראה שאמר לסו' מכל מקום ההוא בכלל ואי אפשר לומר אחריו ואראה את המראה הגדול הזה ובזולת להתקרב שם לא יפול לומר וארא כי לא יתכן לראות בזולת שיתקרב שם מפני שאפשר להתקרב שם רק בשיסור תחלה ממקו' מעמדו אמר תחלה אסורה נא מכאן ואח"כ אמר ואתקרב שם כדי לראות את אשר שם וכמוהו סורה אלי שפירושו סור ממקום מעמדם וקרב אלי כי ההסרה מורה על מה שממני ואלי מורה על מה שאליו לפיכך צריך להוסיף אחר ההסרה מלת מורה על מה שממנו וקודם מלת אלי מלה מורה על הליכתו אליו:

פסוק י

ואם תאמר מה תועיל והוצא את עמי יועילו דבריך ותוציאם. הוצרך להוסיף קוד' והוצא את עמי וא"ת מה תועיל יועילו דברי' מפני שהו"ו של והוצ' מורה שאין מלת והוצא דבק עם ואשלחך אל פרעה דא"כ האי והוצא להוציא מבעי לי' וא"כ עכ"ל שמלת ואשלחך היא דבו' לעצמו כאילו אמר ואשלח להוציא את עמי ואתר כך חזר ואמר והוצא את עמי והוא תחלת דבו' ואי' טעם לו בלתי שיוסיר עליו וא"ת מה תועיל כלומר שלא יועילו דבריו שיוציא' ואז תהיה תשובתו והוצא את עמי שיועילו דבריך ותוציא' ונהיה והוצא במקום ותוצא כלומר שעתיד אתה שתוציא את עמי יועילו:

דבריך ותוציאם. ולא שצוהו להוציא שהרי הוא מסופ' בזה כפי המובן מתוספת וא"ת מה תועיל וצריך להשיב לו שיועלו דבריו ויוציאם לא שיצוהו להוציאם:

פסוק יא

מה אני חשוב לדבר עם המלכים. כי מצאנו מי במקום מה ומפני שלא יתכן לפרשו על ההוצאה כי פירש וכי אוציא ועוד כי אוציא פירש אותו על החשיבות ואמר מה אני חשוב לדבר עם המלכים ומפני שמיעוט חשיבותו לדבר עם פרעה איננו רק במה הוא מלך על כן הוצרך לומר לדבר עם המלכים במקום לדבר עם פרעה:

ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל. הוצרך לפרש המניעה מצידם ולא אמר אף אם חשוב אני לא יועלו דברו להוציאם ממני שמתשובת השם למשה בהוציאך את העם כו' משמע שאמר לו משה מה זכו ישראל ולפיכך השיב לו שהם עתידים לקבל התורה על ההר הזה:

פסוק יב

לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך. ויהיה' פי' אהיה עמך פה משותף עמך בשליחות זו ואיננו כמו כי אהיה עמך דגדעון שפירושו אהיה בעזרך והכית את מדין כאיש אחד כי אי אפשר שיפורש פה כמוהו מפני שהתשובה צריך להיות מעין השאלה ואחר שהשאלה היתה שאין לו ערך לדבר עם המלכים יחוייב שתהי' תשובת' שאינה שלו רק שלו ושל הב"ה יחד ולא שיהיה בעזרו:

וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך. פי' ולא תחשוב שהוא חזיון בעלמא וכמוהו בדבר גדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי שפירושו ואיננו חזיון בעלמא אבל מה שכתב אחר זה וכדי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל כך תלך בשליחותי ואינך נזוק לא ידעתי מאין הוציא זה כי מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך אינו מורה רק על הסרת הספק של שליחות לא גם על הסרת הספק של הנזק שאילו היה על הסרת הספק שבשניהם יחד היה ראוי להיות וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא יגורך רע:

וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים וכו'. ויהיה פי' בהוציאך העם הזה תחלת דבור כאילו אמר ובהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו':

ד"א כי אהיה עמך. וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה שאני מבטיחך אחרת שכשתוציא תעבדון וכו' ודוגמ' זו בישעי' כו'. ולפי זה יהיה פיר' כי אהיה עמך כפירו' כי אהיה עמך דגדעון שפירושו אהיה בעזרך ותצליח בשליחותך וזאת תשובה על מי אנכי כי אלך אל פרעה שפירושו מה אני חשוב לדבר עם המלכים כלומר שלא יהיה שום תועלת בשליחותי ופי' וזה לך האות שב אל הצלחת השליחות הזאת והרצון בו שזאת ההצלחה תצליח אשר בישועתך זו להוציא את העם הזה ממצרים תהיה לך לאות על הבטחה אחרת שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו עליו את התורה ובזה השיבו על מאמר וכי תוציא שפי' ואף כי אני חשוב מה זכו ישראל שיעשה להם נס שאוציא' ממצרים שאין זכות גדול מזו שעתידים לקבל התורה אחר ג' חדשי' ומפני שזה הפי' נראה זר מאד כי איך תהיה הבטחה השליחות שעדיין היא מסופקת אות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת אמר ודוגמת זה מצינו בישעיה וזה לך האות אכול השנה ספיח שפירושו שהבטחת על מפלת סנחריב שעדיין היתה מסופקת תהיה אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים:

פסוק יד

אהיה עמם בצרה זו. פירש בצרה של שעבוד מצרים ברכות פ"ק ומפני שממלת תהיה לא יובן מאומה בלתי שתחובר עמם מלת עמך או עמם כפי הענין הוצרך להוסיף פה מלת עמם שפירושו עם בני ישראל האמורים לעיל:

א"ל יפה אמרת. דאל"כ מאי כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם דכתיב בתריה:

פסוק טו

למדו היאך נקרא. באי זה כנוי נקרא ובשמות רבה אמרו זה שמי לעולם חסר וי"ו שלא יהגה אדם את השם באותיותיו וזה זכרי לדור דור שאין אומרין אותו אלא בכנוי דאל"כ קשו קראי אהדדי כתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב שצרי' להעלימו וכתי' וזה זכרי שיזכי' אותו הא כיצד באותיותיו צריך להעלימו ובכניו מותר להזכירו ומה שאמר וזה זכרי למדו היאך נקרא ולא אמר וזה זכרי בכניו הוא מפני שמלת זה מורה על הרמוז ולכן בזה שמי לא הוצרך לומר למדו שכבר כתיב בפי' ומלת זה מורה עליו אבל בזה זכרי שהוא מורה על כנויו וכניו אינו רמוז שם היאך אפשר שיכתוב עליו זה לפיכך הוצרך הרב לו' למדו היאך נקרא ועל אותו שלמדו בעל פה כתב התורה וזה זכרי כלומר בזה הכנוי שלמדתיך תזכיר אותו:

פסוק יח

שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. שמות רבה דאם לא כן היאך האמינו בו ושמעו לקולו ואי קשיא אכתי היאך שמעו לקולו אם מפני המסורת שבידו מיעקב ומיוסף הלא כבר היה מסור גם בידו מאחר שהו' מהם והיאך האמינו לו שהשם שלחו שכיוצ' בזה הקשה הרמב"ם ז"ל במורה בפרק ס"ג מהחלק הראשון שזה אשר אמרו ע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם מה ראיה היא לא ימלט הדבר מהיות ישראל כבר ידעו זה השם או לא שמעוהו כלל ואם היה נודע להם אין ראיה לו בהגידו אותו כי ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נשמע אצלם מה הראיה שזהו שם האל אבל הרמב"ן ז"ל השיב ואמר שכך קבלו מיוסף ששמע מפי אביו הנביא שהראשון שיבא ויאמר להם בלשון זה הוא יהיה הגואל כי גלוי וידוע לפני הב"ה שלא יבא אדם לכזב בהם אבל רבי חמא בר חנינא אמר בן י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו למה שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להם הלשון הזה לא היו מאמינים שהיו אומרים אביו מסרה לו לפי שיוסף מסרו ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם אבל עכשיו שנתלש מבית אביו מבן י"ב שנה ובא ואמר להם הלשון הזה האמינו בו וכן מה שכתב רש"י ז"ל מסור היה בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים ולא נזכר זה הלשון רק ביוסף לבדו ולא ביעקב ומהיכן למד לומר כן כבר השיב הרמב"ן על זה אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקוד יפקוד האחת ואלהי' פקוד יפקוד אתכם והשנית פקוד יפקוד אלהים אתכם הראשון ליעקב כלומר שכך קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אף על פי ששניהם דברי יוסף:

נקרה לשון מקרה וכן ויקר אלהים. אבל בפר' ויקרא כתב אבל נביאי עובדי כוכבים נגלה עליהם בלשון טומאה ויקר אלהים אל בלעם וכן הוא בויקרא רבה אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דאת אמר ואיש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון שמקלסים אותו מלאכי השרת שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קק"ק ושמא י"ל שפי' ויקר לעולם לשון מקרה הוא אלא שלשון מקרה מתפר' פעם על המקרא וההזדמן כמו כי יקרה קן צפור ופעם על השכבת הזרע שהיא לשון טומאה כמו מקרה לילה מפני שגם הוא בדרך עראי ומקרה:

אהיה נקרה מאתו הלום. לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי' כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר יי' והוצרך לפרש זה פה ואם אין כאן מקומו מפני שלא יחוייב שיהיה פי' אקרה אהיה נקרה מאתו ויהיה משתנה מפירוש ויקר אלא אם יהיה פיר' כה הלום שאז יהיה הכונה בו על המקרה אשר יקר השם אליו פה ויהיה הוא נקרה מאתו אבל אם יהיה פיר' כה ככה אפשר שיהיה פי' אקרה שגם אני אקרה על אחר ככה כמו שיקרה השם אלי:

פסוק יט

אם אין אני מראה לו ידי החזקה. כלומר לא יעזוב אתכם ללכת כל זמן שאין אני נראה בידי החזקה שפירושו כל זמן שאין אני מראה לו ידי החזקה והוי"ו של ולא ביד חזקה הוא כאילו אמר אי אפשר שיתן אתכם להלוך ולא תהיה בו ידי החזקה ופירוש ושלחתי את ידי אבל אשלח את ידי בם ואחרי כן ישלח אתכם. ורש"י ז"ל פתר הכוונה לא הלשון כי לפי מאמרו לא יפול בי"ת במלת יד החזקה כלל ופי' לא יתן לא ישבוק שפירוש לא יעזוב כמו על כן לא נתתיה מפני שהנתינ' לפי הנחתה הראשונ' אינה מורה רק על שימת דבר בדבר לא על העזיבה הנרצת פה אבל לפי היש מפרשים שפירשו ולא ביד תזקה ולא בשביל שידו חזקה והבי"ת של ביד חזקה הוא כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל יהיה פירוש ושלחתי את ידי שהרי מאז שאשלח ידי והכתי כלומר שלא מפני שידי חזקה ימאן לעזוב אתכם שהרי מאז שאשלח ידי והכתי מיד ישלח אתכם ואילו היתה ידו חזקה לא היה שולחם אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי"ו של ואחרי כן ישלח אתכם וזה שתלה הפירוש הזה לר' יעקב ב"ר מנחם ולא לאנקלוס המתרג' אינו רק על הפרוש של ושלחתי את ידי שפירש אותו הוא כי מאז אשלח את ידי והכתי מיד ישלח אתכם:

פסוק כב

מאותה שהיא גרה אתה בבית. פירש מהמצרית שהישראלית גרה בבית' או מהמצרית שהיא גרה עם הישראלית בבית א' שזהו היות' מובן בלשון הרב לא מהמצרית הגרה בבית הישראלית כי הישראלים גרים הם במצרים ולא יתכן שיהיו להם בתים להשכיר וכל שכן לאדוניהם המשועבדים להם:

ומנחם חברו במחברת צד"י. פירוש במחברת הפעלים שהפ"א שלהם צד"י שהוא סובר ששרשו צל כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן אשר הציל אלהים ששרשם צל לפי דעת שניהם כי הם מחכמי צרפת שסוברים שהאותיות הנחות והחסרות אינן מן היסוד ואמרו כי בנה שרשו בן וקנה שרשו קן והציל שרשו צל והפיל שרשו פל ובמלת ונצלתם אף על פי שהרב ז"ל הוא מחכמי צרפת שאומרי' שהאותיות הנחות והחסרות אינן מן היסוד והם בעלי שתי אותיות כי יש שורש פחות משלש אותיות דחה את דברי מנחם במה שחבר אותה עם מחברת ויצל ששרשו צל לפי דעת שניהם ואמר שלא יתכן שתהיה מלת ונצלתם ממחברת ויצל מפני שאילו היה כן היה הנו"ן של ונצלתם נו"ן הנפעל והיה פירושה ונפעלתם כמו ונגפת' שתהיו אתם מקבלים ההרקה מהמצרים לא שאתם תריקו אותם ואחר שאין המלה הזאת ממחברת הצד"י לא ממחברת האותיות היסודיות הנופלות לפרקי' כנו"ן של נמל שפעם יכתוב ימול בשר ערלתו חסר הנו"ן ופעם יכתוב ונמלתם את בשר ערלתכם עם הנו"ן מפני שמדרך אלה הפעלים שכשהם מבניין הקל והם יוצאים יהיה הפ"א הפועל שלהם נקוד בשו"א כמו ונמלתם לא בחיר"ק כמו ודברתם יחוייב בהכרח שיהיה הפועל הזה מהפועלים שהנו"ן שלהם אינו נופל כלל ואח' שהפ"א בחיר"ק יהיה מבניין פועל הדגוש בהכרת זהו המכוון מדבריו ז"ל. ואולם הוצרכתי להאריך מפני שלשון הרב בזה לשון זר מלשון בעלי הדקדוק הנמצאים בידינו גם מפני שסברותיו בדקדוק הן מתחלפות מאד מבעלי הדקדוק אשר בידינו להיותו מכת חכמי צרפת המשתני' בסברות' מסברות חכמי ספר' אשר אנחנו מתנהגים על פיהם בחכמת הדקדוק וכבר הביא החכם רבי אברהם בן עזרא בספרי הדקדוק שחבר כל חלופי דעותיהם ע"ש:

פרק ד

פסוק ב

ופשוטו כאדם שאומר לחבירו כו'. אין זה כנגד הדרש אלא מילתא באנפי נפשה כאילו אמר אל תתמה על מה ששאל מה זה בידך שנראה כאילו לא היה יודע מה בידו כי פשוטו כאדם שאומר כו' אבל לא כדי להכנס עמו בדבור כמו איכה ואי הבל אחיך ומי האנשים האלה עמך כי הם כלם תחלת דבור ופה איננו כן:

פסוק ד

מחיקו שבה כבשרו. בעודה בחיקו דמלת מחיקו דביקה עם והנה שבה כבשרו מחיקו דאם לא כן מאי מחיקו לימא ויוציאה והנה שבה כבשרו דומיא דויוציאה והנה ידו מצורעת:

פסוק ח

משתאמר להם בשבילכם לקיתי כו'. דאם לא כן מאי אולמיה דאות אחרון יותר מהראשון אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני האותות הראשונים:

פסוק ט

אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת שומ' אני שבידו הם נהפכים לדם ואף כשיהיו לאר' יהיו בהוייתן כו'. פי' אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת היינו אומרים שמלת לדם דבקה עם אשר תקח מן היאור שפירושו משעת לקיחתן מן היאור יהיו לדם ולא עם מלת ביבשת שפי' שלא יהיו לדם רק ביבשת ומשום דקשיא ליה והיכי תיסק אדעתין לומר שתשאר מלת ביבשת בלתי נקשרת לא עם מה שלפניה ולא עם מה שאחריה הוצרך להוסיף עליה אף כאילו אמר ואף ביבשת שפירושו ואף כשיפלו בארץ ישארו בהוייתן דם כמו שהיו בעודן בידו שחסר וי"ו מן ביבשת כאילו אמר לדם וביבשת שפירושו ואף ביבשת ומפני שאף ביבשת מורה שיהיו המים אשר יקח היאור לדם בהיות' בידו ויהיו ג"כ לדם ביבשה וזה לא יתכן כי הנמצא לא יתהוה הוצרך לומר ואף ביבשת יהוו בהוייתן שפירו' ישארו בהוייתן כמו שהיו בידו שלא ישתנו מים אחר שישליכם בארץ ותהיה אם כן מלת והיו מתפרשת לשני עניינים הראשון ממנין הוייה והשני ממניין השארות ואמרו ואף באר' במקום ואף ביבשת מפני שמלת יבשה היא הפך המים ולפי הקס"ד שנהפכו המים לדם בעודו בידו תכף אחר לקיחתן מן היאור היה ראוי לומר ואף בארץ שפירו' ואף כשיפלו מידו לאר' לא מידו ליבשה אך קש' א"כ לשתוק קרא מוהיו קמא ולכתוב והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם ביבשת. ושמא י"ל דוהיו קמא אורחיה דקרא הוא לפתוח במלת והיו ליכא לאקשויי אלא בוהיו בתר' ולא ידעתי למה לא נתיישב זה להרמב"ן ז"ל עד שאמר ואין המשמעות הזה כדברי הרב ומה שאמר ואין צורך למדרשו שכבר מצאו בעלי הלשון שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך כסף חמשים שקל הנה כבר טעון כיוצא בזה בפ' לך לך על מה שדרש רש"י ז"ל להנאתך ולטובתך ואמר ואין צורך כי משפט הלשון כן הגש' חלף הלך לו ואנחנו השיבונו לו שאף על פי שדרך הלשון כן הוא עכ"ז לא נמנעו מלדרוש בהם דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' וכבר הבאנו שם מדרשות רבות שדרך המקראות לדבר כן ואעפ"כ דרשו בהן במקומות שהיה להן לדרוש:

פסוק י

כבד פה בכבדות אני מדבר. שהפה פה מורה על הדבור כאילו אמר כבד דבור שמדבר בכובד ובאיחר כי לא יתכן שיפורש פה הפה כמשמעו מפני שלא יפול בו כובד ועוד מתשובת השם מי שם פה לאדם שכנגדו או מי ישום אלם יתחייב לפרש כן אכל בכובד לשון לא פירש מפני שהלשון מדרכה שתתנועע ויעול הכוב' והאיחור בתנועתה:

פסוק יא

מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה. ופי' לאדם לך שאתה אדם כי קשה הוא לפרשו במין האדם מפני שאין זו תשובה לדבריו ומזה הטעם עצמו חוייב לפרש כל הנמשכים אחר זה על משה עם פרעה בהיותו נדון לפניו על דבר המצרי אבל בפקח לא מצא מקום לדרוש ולא ידעתי מה יעשה בו. ושמא י"ל שמפני שתפש בכל אחד דבר והפכו אמר גם זה אעפ"י שאין בו צורך לעניינו ויהיה או פקח מתפרש לרואה שהוא כנגד או עור ולשומע שהוא כנגד או חרש כי הרואה והשומע שניהם פקוחי החוש זה בחוש הראות וזה בחוש השמע וכן כתוב פקח אזנים ולא ישמע וכתיב לפקוח עינים עורות ולכן בא או פקח בין החרש והעור להיות משרת לשניהם חרש או פקח או עור בתנחומא אבל בש"ר אמרו מי שם פה לאדם אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראיה ופקח לשמיעה ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים היה כמו כן אלא לעשות בך כן אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הה"ד ואנכי אהיה עם פיך ויהיה פי' לאדם לפי זה למין האדם:

או מי ישום אלם מי עשה לפרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך. בתנחומא ואינו רוצה לומר שלא נתאמץ לצוות בהריגתך כלל דאם כן מהו זה שכתב גבי או חרש ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך אלא ה"פ שכשראה את משרתיו שלא שמעו מצותו היה לו להתאמץ שיעשה תכף על ידם או על ידי אחרי' שישמעו למצותו לולא שנעשה כאלם ולא נתאמץ על זה. אך קשה אם כן מאי האי דקאמר ולספקלטורים ההורגים מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת והלא משרתיו כבר נעשו חרשים ולא שמעו למצות פרעה בהריגתו וגם פרעה לא נתאמץ אחר זה במצות הריגתו כדלעיל ועוד מדפירש רש"י ויצלני מחרב פרעה שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא שלטה בו החרב משמע שכבר תפשוהו והביאוהו לפני פרעה ואם לא נתאמץ פרעה לצוות להביאו וגם לא שמעו משרתיו כשצוה היאך הביאוהו לפניו ועוד שממדרש נעשה צוארו כעמוד של שיש משמע שע"י זה ניצל ולא ע"י שברח מן הבימה. ושמא י"ל שמתחלה שצוה להרגו תפשוהו והעלוהו לבימה להרגו וכשראו שלא שלטה בו החרב הניחוהו שם בבימ' כדי להכין לו כלי מות אחרים לחשבם שעשה שום כשוף שלא ישלוט בו חרב והיו שומרים אותו שם ומשם ברח ונעשה לו נס שנעשו כל השומרים עורים ולא ראו אותו כשהיה בורח וכשהוגד לפרעה שברח מן הבימה לא נתאמץ לצוות שירדפו אחריו לתפשו בהכרח אלא צוה שימצאוהו בשפה רפה ואם כל זה היה להם לקיי' דבר המלך לרדוף אחריו לתפשו לולא שנעשו כל משרתיו כחרשי' ולא ישמעו אותו א"נ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח ואז כל משרתיו נעשו כחרשים ולא שמעו אותו וכשראה פרעה שלא הביאוהו חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה משרתים מפה ומפה שימצאו אותו בהכרח להביאו להרגו אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו ושתק והלך לו:

תוכן העניינים

מזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה