אור ברסלב
מזרחי דברים

מזרחי· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן. פירוש מפני שפירש אלה הדברים אלה התוכחות כדאיתא בספרי ופירש במדבר בערבה בשביל מה שעשו במדבר ובשביל מה שעשו בערבה כדלקמן כדאיתא בספרי וכמו שתרגם אנקלוס וכאילו אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בשביל מעש' המדבר ובשביל מעשה הערבה שהם שתים רעות תוכחה וגם זכירת כל ההכעסות יחד שהוא בושתן של ישראל לפיכך לא הוכיחן בפירוש אלא ברמז בעלמא אבל אילו היה מוכיחן על הכעסה אחת בלבד שלא היתה כל כך בושה להם כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היה מזכירם בפירוש כמו שהזכיר תוכחת המרגלים ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה וגו' וכתיב ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' וגו' ויש לתמוה אם פי' אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והלא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו כמו שכתב רש"י אחר זה גבי ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה כו' וכן יהושע וכן שמואל וכן דוד את שלמה בנו אלמא משה מפי עצמו הוכיחן דומיא דכל הני. ושמא יש לומר אף על פי שהתוכחות היו מפי עצמו לא הוכיחן אלא ברשות השם ופירוש ככל אשר צוה ה' אותו שנתן לו רשות להוכיחן אי נמי צוהו להוכיחן כמשמעו אלא שלא פירש לו הזמן שיוכיחם ומשה רבינו דן מעצמו שלא יוכיחם אלא סמוך למיתתו דומיא דיעקב ויהושע ושמואל ודוד אבל ממה שכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת דמשמע שפירוש אלה הדברים הם דברי המצות לא דברי התוכחות איכא למימר שבעבר הירדן נעשו שני עניינים הראשון שהוכיח את ישראל על כל ההכעסות שהכעיסו המקום כנזכר בפסיק אלה הדברים אשר דבר עשה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו' והשני שבאר להם כל התורה בשבעים לשון והוא הנזכר בפסוק בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת שבתחלה הזכיר התוכחות הללו ברמז ואחר כך הזכיר שבאר להם את התורה בשבעים לשון ואח"כ חזר והוכיחן על שלוח המרגלים ואמר ה' אלהינו דבר אלינו מפני שהוא היה הסבה שלא יכנסי לארץ עד תום כל הדור ההוא:

במדבר לא במדבר היו אלא בערבו' מואב אלא במדבר בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו' בערבה ובשביל הערבה שחטאו בבעל פעור. וכן תרגם אנקלוס על דחבו במדברא ועל דארגיזו במשרא אבל אנקלוס הוסיף אוכח יתהון אחר בעבר הירדן כאילו אמר אלה הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן הוכיחם בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה ולולא התוספת הזה היה המקר' חסר כי לא הודיענו הדברים אשר דבר משה בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה מה הם רק אמר אלה הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה ולא הזכיר מה הם הדברים ההם ומלת אלה בכל מקום מורה על הרמוזים אבל עם תוספת מלת אוכח יתהון תקן הכל כי המובן מזה הוא אלה הם הדברים שדבר אל כל ישראל בעבר הירדן שהוכיחן ואמר להם זכרו מה שחטאתם במדבר ובערבה כו' אבל רש"י ז"ל לא השגית לזה ותמהני מאד היאך יפרש מלת אלה האמורה פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסוהו בלבד כו' אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל ואין לומר שהם האמורים בסוף הפרשה ה' אלהינו דבר אלינו גו' כי התוכחה ההיא אינה רק על הכעסת שלוח המרגלים ולא על שאר ההכעסות ומלת אלה מורה על כלם:

וחצרות מחלקותו של קרח. מהכא משמע דמחלקותו של קרח קדמה לשלוח המרגלים דכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן ואלו בפרשת קרח גבי וישמע משה ויפול על פניו כתב מפני המחלוקת שכבר זה בידם סרחון רביעי חטאו בעגל ויחל משה במתאוננים ויתפלל משה במרגלים ויאמר משה ושמעו מצרים במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו כו' ושמא אגדות חלוקות הן ורש"י ז"ל פעם תופס האגדה האחת ופעם תופש האגדה האחרת כמנהגו בכמה מקומות וכבר הארכתי על זה בפרשת בראשית עיין שם:

דבר אחר אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות ואתם נדברתם במקום. בספרי ולא שמעתי על איזה דבור הם רומזים אבל במדבר רבה מצאתי מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים אלא שהי' צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעים עונש לשון הרע סמך הקב"ה ענינה של מרים עם עניין המרגלים לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע והביאו גם רש"י ז"ל בתחלת שלח לך ואפשר לפרש שזהו מה שאמרו בספרי ואתם נדברתם במקום שלשון הרע של מרגלים על הארץ הוא כנגד המקום שהקב"ה שבחו והם גנו אותה א"נ מה שאמרו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה וליכא לאקשויי דתוכחת המרגלים מבין פארן הוא דמפיק לה כדאיתא בספרי וכדפרש"י לקמן דשלוח המרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שתוכחה של מדבר פארן הוא על שלוח המרגלים ותוכחה של חצרות הוא על לשון הרע שדברו על הארץ ולא לקחו מוסר ממרים שלקתה בחצרות גם יתכן לפרש שהדבור שנדברו במקום הוא בתאות הבשר כמו שתרגם אנקלוס והוכיחם משה איך לא לקחו מוסר ממרים שלקתה על ל' הרע שדברה בחצרות אבל מלשון במדבר רבה משמע שאינו אלא על לשון הרע של מרגלים גם יתכן לפרש שהדבור שדברו כנגד המקום הוא מחלקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהראשון פירש שהוכיחם על מה שהכעיסו שם המקום במחלוקתו של קרח והאחרון על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה וליכא לאקשויי למה לא פרשו בחצרות על מרים שהכעיסה את המקום ודברה כנגד אחיה ולא בעבור מחלוקתו של קרת שהוא מסופק אם היה בחצרות או במקום אחר די"ל מפני שחטאה של מרים הוא חטא של יחיד ואין ראוי שימנה עם התוכחות שהן חטאות של רבים אבל לבי מגמגם בזה מאד על המתרגם שתרגם וחצרות על דארגיזו על בשרא שלא יתכן לפרש זה מפני שתאות הבשר היה בקברות התאוה וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות:

פסוק ב

ובעשרים ותשעה בסיון שולחו המרגלים מקדש ברנע. כדתניא בפ"ד דתעניות וצ"ל שאע"פ שכתוב במרים תסגר שבעת ימים ואחר תאסף וכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן דמשמעו שנשלמו כל שבעת ימים דמרים בחצרות ואחר כך נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן שמשם שולחו המרגלים שזהו ל' בסיון עם השלשים יום שישבו באכילת הבשר והג' ימים שהלכו מ"מ אינם כי אם כ"ט בסיון כשנפרש שביום כ"ט עצמו שהוא שביעי של מרים נסעו בפארן ושולחו המרגלים ופירוש תסגר שבעת ימים לאו דוקא אלא מקצת היום ככלו:

צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה. לאו דוקא שלשים אלא כ"ט דהא בהדיא פרש"י בפ"ב דתעניות וחדש של כ"ט יום שאכלו את הבשר והכי משמע נמי על פי החשבון דאל"כ הא דגרסינן בפ"ב דתעניות בע"ב נגזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנ"ל דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וכתיב ויסעו מהר ה' דרך ג' ימים וא"ר חמא בר חנינא שבאותו היום סרו מאחרי ה' וכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו וכתיב עד חדש ימים דהוו להו עשרין ותרתין בסיון עשרין ותלתא מיבעי ליה שהרי כשתוציא י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו עשרה ועשרין ותרתין מסיין הוו להו שלשים ושנים יום וכשתוציא מהם ל' יום שעשו בקברות התאוה פשו להו שני ימים והיאך כתב צא מהן שלשים יום נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך אלא עכ"ל לאו דוקא שלשים אלא כ"ט ולפי זה לא נצטרך לפרש שיום כ"ט עצמו שהוא ז' של מרים נסעו בפארן ופי' תסגר שבעת ימים לאו דוקא כדלעיל:

ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה. אין זה פי' של ויהי בארבעים שנה כי יש אומרים שהביא החכם ר' אברהם ן' עזרא בספרו שאמרו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו במ' שנה וזה פי' ויהי בארבעים שנה דקרא דויהי בארבעים שנה אדבתריה קאי כדפרש"י מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וקרא דאחד עשר יום מקרא קצר הוא וצריך להיות אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע והקב"ה הוליך אתכם בג' ימים ומפני שקלקלתם אחרתם מ' שנה ואחר כך התחיל ויהי במ' שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה את כל התוכחו' הללו:

פסוק ד

סיחון אשר יושב בחשבון אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון היה קשה שהמדינה קשה כו'. בספרי דאל"כ למה הוצרך לכתוב מקומותיהן היה לו לומר את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן כמו שמזכירם בכל מקום:

עשתרות הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים. שמלת קרנים מורה על התוקף כמו שם אצמיח קרן לדוד ויחוייב שיהיה פירוש עשתרות קרנים חוזק הקרנים אע"פ שהעשתרות הכתו' פה אין בו זכר קרנים קצר הכתוב בו מפני שזהו בעצמו עשתרות קרנים הכתוב בפרשת לך לך שהרי שם כתוב ויכו את הרפאים בעשתרות קרנים ועוג נמלט מהם כדכתיב רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים א"כ עשתרות דהכא היא עשתרות קרנים אלא שהכתוב קצר פה מפני שסמך על הכתוב שם וכך אמרו בספרי בעשתרות שהיה קשה כעשתרות מכלל דעשתרות לשון חוזק וקושי הוא ואין זה אלא ממלת קרנים דכתיב ביה בפרשת לך לך שמורה על התוקף וזהו שהוסיף רש"י בלשונו על לשון ספרי ואמר כמו עשתרות קרנים ואלו בספרי לא אמרו אלא שהיה קשה כעשתרות וזהו שהוצרך לומר אחר זה מיד ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים להורות בזה שאע"פ שאין כתוב בו אלא עשתרות הרי הוא כאילו כתוב בו קרנים ולפיכך פירשתי שעשתרו' לשון צוקין וקושי כמו עשתרו' קרנים כי שניהם אחד הם ומפני שקושי המדינה ותוקפה אינו אלא מפני שהיא עומדת בהר צוק וגבוה כעזאזל שנקרא עז להיו' קשה וצוק וגבוה כדאיתא בת"כ חוייב מזה שיהיה פירוש עשתרות קרנים מלשון צוקין וקושי. אבל הרמב"ן ז"ל כתב ולא ידעתי מאי זה מקום הוציא שיהיה עשתרות לשון צוקין וסלעין ונראה שהיה סובר שרש"י ז"ל מלשון עשתרות לחודיה הוא דמפיק לה מפני שבנסחא שבידו לא היה כתוב בו רק עשתרות לשון צוקין וקושי אבל בנוסחא שבידינו כתוב לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים ומן התימה ממנו איך לא השגיח במה שכתב רש"י אחר זה ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים כו' דמאי נפקא מינה אם הוא עשתרות קרנים או אחר:

באדרעי שם המלכות. בספרי דאם לא כן ובאדרעי מיבעי ליה:

באר את התורה בע' לשון פירשה להם. כי פירוש באר באר היטב והיטב בצרוף עם החשבון הקודמי עולה ע':

פסוק ז

עד הנהר הגדול מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול. לא שהוא גדול מכל הארבע נהרות שהרי הוא המאוחר שבארבע ראשים היוצאים מעדן שנ' והנהר הרביעי הוא פרת כך פרש"י בפ' לך לך:

פסוק ט

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר מהו לאמר. דכיון שכל לאמר האמור אחר דבור השם ואמירתו אינו אלא לדרשא או צא ואמור להם לישראל דברי כבושין או צא ואמור להם דברי והשיבני אם קבלום והביאו רש"י בפרשת ויקרא דאם לא כן לאמר למה לי הרי כבר נאמר וידבר יי' ויאמר יי' אל משה ומזה עצמו הוכרחו רז"ל לדרוש גבי דבר ואמרת דבר ותחזור ותאמר להם שצריך שיאמר להם הפרק פעם ופעמים עד שתהא סדורה בפיהם ומזה עצמו הוכרחו רז"ל לדרוש גבי לאמר האמור בדברי משה לשם כגון וידבר משה לפני יי' לאמר אל נא רפא נא לה וכגון ואתחנן אל יי' בעת ההיא לאמר וכגון וידבר משה אל יי' לאמר יפקוד יי' אלהי הרוחות שבקש משה מלפני המקום שישיבנו על שאלותיו וכן גבי ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר דרשו בו שאמר להם השיבוני על דברי והכא לא שייך לדרוש בו שום אחד מכל המדרשות הללו לפיכך אמרו מהו לאמר כלומר מה דרשה מכל אלו שייך לדרוש בו ואמר שאמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם זה אלא מפי הב"ה כדאיתא בספרי פירוש שאפי' אם אומר לקבל טרחכם ומשאכם וריבכם לא אוכל מפני שהקב"ה צוני שאשים עליכם אנשים חכמים וידועים וגומר כמו שמפרש רש"י אחר זה בפסוק איכ' אשא לבדי:

פסוק י

ככוכבי השמים וכי ככוכבי השמים היו באותו היו' והלא לא היו אלא ס' רבוא מהו והנכם היום הנכם היום קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים. כאילו אמר הנכם כיום ופירוש לרוב שיבא זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וככוכבי השמים אבל לא לרוב:

פסוק יג

הבו לכם אנשים הזמינו עצמכם לדבר. שכל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה כי אין הבדל בינו ובין הבה נתחכמה לו אף על פי שהבה מלעיל והבו מלרע ובספרי אין הבו אלא עצה שנאמר הבו לכם עצה מה תעשו ואומר הבה נתחכמה לו:

אנשים וכי תעלה על דעתך נשים מת"ל אנשים צדיקים. בספרי וכך אמרו בב"ר וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר שלח לך אנשים וכל מקום שנאמר אנשים אינו אלא אנשים צדיקים וכשרים ואי קשיא כיון דשלח לך אנשים בכשרים קמיירי למה חזר וכתב כלם אנשים ורש"י שפיר' כאן וכי תעלה על דעתך נשים מת"ל אנשים צדיקים למה לא פיר' זה גבי שלח לך אנשים יש לומר שהב"ר סובר שמה שחזר וכתב כלם אנשים אינו אלא כדי שיכלול כלה דאי משלח לך אנשים ה"א מקצתם לא שיהיו כלם חשובים קמ"ל ורש"י לא רצה לפ' זה גבי שלח לך אנשים מפני שאין זה מתיישב כפשוטו של מקרא דא"כ לא היה לו לחזור לכתוב כלם אנשים דפי' שלח לך אנשי' סתם כלם במשמע אלא אורחא דמילתא נקט לומר אנשים ולפיכך חזר ואמר כלם אנשים:

ואשמם בראשיכם חסר יו"ד למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשיהם של ישראל למחות ולכוין אותם בדרך ישרה. דברי רבה ואע"פ שהיה לו לכתוב לפי זה ואשימם בראשיכ' שהרי כל הפסוק ה"ה לנכח נאמר אעפ"כ אין מקשים על הדרש:

פסוק טו

ואקח את ראשי שבטיכם משכתי' בדברי' כו'. כי כל לקיחה שאינו מורה על הקנין מפורשת מלשון משיכת דברים:

זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למש' כו'. בספרי הארבע' אמורי' בפרש' יתרו אנשי חיל יראי אלהי' אנשים אמת שנאי בצע והג' אמורים כאן חכמים ונבונים וידועים:

ולא מצא אלא שלשה. כדכתיב ואקח את כל ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים שפירושו צדיקים וחכמים וידועים ואלו נבונים לא קאמר אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סנהדרין ב"ד של שלשה צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים ואלו הן חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם עוב וכולן מפורשים בתורה הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמורים ידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן ומתנן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמן וכובשן את יצרן עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד הגזול כענין שנאמר ויקם משה ויושיען ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו יראי אלהים כמשמעו שנאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלים עליו ולא רודפין לקבץ הממון שכל שהוא נבהל להון חסר יבואנו אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העולה ונראה שהוא מונה החכמים והנבונים למדה אחת ואלו בספרי אמרו זו אחת מז' מדות שאמר לו יתרו למשה והלך ולא מצא אלא שלש' אנשים חכמים וידועים ונראה שהם סוברים שנבונים מדה בפני עצמה ועוד שהרמב"ם זכרונו לברכה מנה הענוה בכלל השבע מדות והענוה לא הוזכרה לא במדות האמורות בפרשת יתרו ולא במדות האמורות כאן גם הוא עצמו כתב ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו אלמא אינה מכלל המדות שאמר יתרו למשה ולא ידעתי היכן מצא כל זה והלא בדברי' רבה אמרו בהדיא משם רבי ברכיה בשם רבי חמא ברבי חנינא צריכים הדיינים שיהיו בהן ז' מדות ואלו הן חכמים ונבונים וידועים ומה שכתוב להלן אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע הרי שבע ולמה לא נכתבו שבעתן כאחד ללמד שאם לא מצאו משבע מביאין מארבע ואם לא מצאו מארב' מביאין משלש לא מצאו משלש מביאין מאחת שכן כתוב אשת חיל מי ימצא וצ"ע:

נכנס אחרון. כדי שיהיו כל העם עומדים בכניסתו:

ויוצא ראשון. כדי שיהיו כל העם עומדין ביציאתו:

ושוטרים לשבטיכם ומניתו עליכם לשבטיכם אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינים. הוסיף ומניתי אעפ"י שכבר אמר למעלה ואתן אותם שפירושו מניתי אותם כדי שלא נחשוב שמאמר ושוטרים לשבטיכם דבק עם ראשי שבטיכם לומר שמניתי עליכם את ראשי שבטיכם לראשים עליכם ולשוטרים לשבטיכם אבל עכשיו שהוסיף כאן ומניתי הורה בזה שזה מנוי אחר שהראשון היה שהיו השבטים ראשים על העם שרי אלפים ושרי מאות. והמנוי הזה הוא של הכופתין והמכים ברצועה על פי הדייני' והם הלוים כמו שאמרו בספרי ושוטרים אלו הלוים המכין ברצועה כענין שנאמר ושוטרי הלוים לפניכם וגומר ואומר והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו:

ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין וגומר. בספרי לא ידעתי מי הכרוחם לפרש כן ולמה לא יהיה ואצוה את שופטיכם דבק עם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק הבא אחריו ושמא יש לומר דהוו מתונים משמוע בין אחיכם הוא דמפיק לה דלא הוה ליה למכתב אלא ושפטם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו אלא ללמד שתהיו מתוני' בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין זה לפניכם פעם ופעמים ושלש אל תאמרו כו':

בעת ההיא משמניתם אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר כו'. בספרי דאם לא כן בעת ההיא למה לי:

ובין גרו זה בעל דינו שאוגר עליו דברים. בספרי מלשון אגרה בקציר מאכלה וכאילו אמר ובין אוגרו וחסר אל"ף וכן פרש"י גבי לא תגורו מפני איש לשון אוגר בקיץ כאילו אמר לא תאגורו וחסר אל"ף:

ד"א ובין גרו אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים. כאילו אמר ובין הגר עמו שהוא שכנו שיש ביניה' עסקי דירה וכך שנו בספרי רבי אומר בין אחיו ובין גרו זה שכנו:

פסוק יז

לא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב דיינים שלא יאמר כו'. ומעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין. בספרי אבל בפרשת שופטים בפסוק לא תכיר פנים דרשו המקרא הזה בספרי שהוא אזהרה לדיינים שלא יושיבו את הראוי למעלה למטה ואת הראוי למטה למעלה וכיוצה בזה והביאו גם רש"י שם לא אזהרה לממונים כדהכא ולא ידעתי למה דאדרבה היה ראוי לדרוש זה אזהרה לדיינים מכיון שכל המקרא הזה באזהרת שופטים קמיירי כדכתיב ואצוה את שופטיכם בעת ההיא שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק לא תכירו פנים וצ"ע ושמא י"ל שהממונה הזה הוא אחד מן הדיינים שמנוהו להיות מושיב את בעלי הריב כל אחד במקומו הראוי לו כמו הממונה להושיב דיינים שחייב להושיב כל דיין ודיין לפי הראוי ותרויהו מלא תכירו נפקי:

כקטון כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה כו'. דאס"ד כמשמעו בין אם הנדון הדיוט בין אם הנדון שר וקצין תיפוק לי מקרא דבין איש ובין אחיו ובין גרו:

לא תגורו לא תיראו. כדתניא בספרי שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישו כו' ת"ל לא תגורו:

ד"א לא תכניס דבריך. ל' אוגר בקיץ ובתשלומו לא תאגורו פי' שלא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או שהוא רשע בדינו:

כי המשפט לאלהים הוא מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו נמצא שהטית עלי המשפט. דאל"כ מאי כי המשפט לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב הבאים לב"ד:

תקריבון אלי על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד. ובספרי א"ל הב"ה למשה אתה דן דין קשה חייך שאני מודיעך שאין אתה דן דין קשה אני מביא לפניך דבר שתלמיד תלמידך יכול לשמעו ואי אתה יכול לשמעו ואי זה זה זה דינן של בנות צלפחד:

פסוק יח

את כל הדברים אשר תעשון אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. בספרי ואלו הן דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בכ"ג דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות לא לחובה דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות על פי שנים לחובה דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינים ובין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפי' התלמידים ואין הכל מלמדין חובה אלא הדיינים דיני ממונות הדיין המלמד חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה ודיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה אלא בשעת גמר דין יש לו לחזור ולהמנות עם המחייבין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה דיני ממונות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד דיני ממונות האב ובנו הרב ותלמידיו מונין אותם לשנים ודיני נפשות האב ובני הרב ותלמידו מונין אותן כאחד:

פסוק יט

המדבר הגדול והנורא שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות. דאם לא כן מאי והנורא ממי היו יראים במדבר ההוא אשר לא עבר בה איש אלא עכ"ל מנחשים ועקרבים וכיוצא בהם שהיו רואים היו יראים וא"ת היאך היו יראים והלא הענן היה הולך לפניהם והיה מנמוך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים כדאיתא בספרי בפר' בהעלותך והביא גם רש"י ז"ל כבר תרצו בספרי ואמרו שראו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחין ומושלכין לפניהם ועליהם הוא אומר המדבר הגדול והנורא פירוש שהיו יראים מפני הנחשים והעקרבים שראו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחין ומושלכים לפניהם מחמת הענן ההולך לפניהם:

פסוק כב

וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברי'. בספרי דאל"כ דבר למה לי:

ואת הערים אשר נבא אליהם תחלה לכבוש. לא כל הערים דאם לא כן אשר נבא עליהן למה לי אלא עכ"ל דהאי אשר נבא אליהם בתחלת הכבוש קאמר:

פסוק כג

ואקח מכם מן הברורים שבכם מן המסולתי' שבכם. בספרי דאם לא כן מכם למה לי:

שנים עשר אנשים. איש אחד לשבט מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. ובספרי איש אחד לשבט מה אני צריך שנים עשר אנשים מגיד שלא היה שבט לוי עמהם פירוש מפני שמאיש אחד לשבט משמע שלקח גם משבט לוי הוצרך הכתוב לומר שנים עשר לאפוקי שבט לוי שלא לקח ממנו שאילו לקח היו שלשה עשר שהרי שבט יוסף נחלק לשני שבטים אפרים ומנשה וא"ת ומהיכן למדו שאותו שבט שלא לקח ממנו איש הוא שבט לוי ולא אחר יש לומר דמדכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה למדנו ששבט לוי שאין פקודיהם מבן עשרים לא נגזרה עליו הגזרה הזאת כמו שפרש"י שם וכיון שלא נגזרה עליו למדנו שלא היה שבטו בכלל המרגלים ולמה מפני שלא היה לו חלק בארץ ויש לתמוה דבלאו קרא דשנים עשר תיפוק לי מפרשת שלח לך שמנה בפירוש כל נשיאי השבטים שהלכו לתור את הארץ דנשיא שבט לוי לא היה בתוכם וצ"ע:

פסוק כד

נחל אשכול מגיד שנקרא על שם סופו. בספרי שהרי לא נקרא נחל אשכול אלא לאחר שכרתו משם האשכול כדכתיב ויכרתו משם כו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה המעשה לא היה אלא בחזרתן הכתוב הזה הוא בהליכתן:

וירגלו אותה מלמד שהלכו בה ארבע אומנין שתי וערב. בספרי ופירוש אומנין שורות כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ופרש"י כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה:

פסוק כה

ויאמרו טובה הארץ מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב. ובספרי וכי לטובתה אמרו והלא לא באו אלא לרעתה מי אמרו טובתה יהושע וכלב אבל בפרשת שלח לך גבי באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא אמרו בדברים רבה כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלימים ברעה וכתב רש"י כל דבר שקר שאין אומרין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו ושמא יש לומר שאני התם שכתוב אחריו מיד אפס כי עז העם וגו' דמשמע שמה שפתחו בטובה לא פתתו בה אלא כדי לסיים ברעה אבל הכא דכתיב ויאמרו טובה הארץ ולא כתיב בתריה שום רעה הוצרכו לומר וכי לטובתה באו כו' אלא יהושע וכלב הם שאמרו זה:

פסוק כז

בשנאת יי' אותנו הוציאנו ממצרים הוצאתו לשנאה היתה משל למלך בשר ודם כו'. דאם לא כן מאי בשנאת יי' אותנו הוציאנו וכי מפנו שנאתו אותנו הוציאנו לחירות אלא עכ"ל דהכי קאמר מפני שנאתו אותו הוציאנו מארץ של שקיא והביאנו בארץ של בעל שהוא מקום יבש וארץ צמאה ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצ"ע:

פסוק לא

ובמדבר אשר ראי' וגו'. מוסב על מקרא שלמעלה הימנו ככל אשר עשה אתכם במצרים ועשה אף במדבר אשר ראית נשאך וגו'. פירוש מוסב על אשר עשה הנזכר למעלה לא על הוא ילחם לכם דלעיל מניה לא נלחם בעבורם במדבר רק הוא מוסב על הכל אשר עשה אמר יי' ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים ועשה אתכם אף במדבר שנשאך כאשר ישא איש את בנו אבל מלת עשה אינה משמשת בעניין אחד כי הראשון בענין המלחמה כאילו אמר ככל אשר נלחם והשני בעניין החבה כאילו אמר וכאשר חבב אותך במדבר ונשאך כאשר ישא איש את בנו ואחריו כתוב אשר נשאך יי' וגו' לא אשר נלחם לכם:

פסוק מא

ותהינו לשון הננו ועלינו זה הלשון שאמרתם לשון הן כלומר נזדמנתם. שפירוש ותהינו ותאמרו היו ומפני שמלת הן היא תשובה לאומרים להם עלו וכאן לא היה שום אחד אומר להם עלו אדרבה מנעום מלעלות הוכרח לומר כלומר נזדמנתם שהזמנה היא במקום הן ואמר שאמרתם לשון הן כי לא יבא פועל מלשון הן:

פסוק מב

לא תעלו לא עלייה תהיה לכם אלא ירידה. פירוש האי לא תעלו לאו אזהורי קא מזהר להו אלא שהודיעם שלא תהיה להם פעולתם זאת לעלייה אלא לירידה ולא ידעתי מי הכריחו לומר כן ולמה לא תהיה אזהרה כמשמעו שהם כוונו לעלות ההרה והשם הזהירם שלא יעלו והם מרו את פי יי' והזידו ועלו כדכתיב ותמרו את פי יי' ותזידו ותעלו ושמא יש לומר דמדלא תנגפו הוא דדייק לה שלא תנגפו משמע שמה שאמר להם שלא יעלו לטובתם היה כדי שלא ינגפו ואם כן עכ"ל שלא אמר להם לא תעלו אלא לטובתם שמזה הפועל לא תקוו שום עלייה אלא ירידה:

פסוק מד

כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה באדם מיד מתה אף הם כשהם נוגעים בכם מיד מתים. דאם לא כן במאי קא מדמי להו לדבורים אם תאמר לרבויים שהיו הרודפים אחריהם רבים כדבורים הרודפים אחרי האיש ה"ל למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה עכ"ל שלא דמה אותה לדבורים אלא לפעולתן שכמו שהדבורים מתים בהכאתן כן הפוגעים בכם מתים בהכאתן:

פסוק מו

ותשבו בקדש ימים רבים י"ט שנה שנאמר כימים אשר ישבתם כשאר המסעות. הרב ר' מיוחס טען על דברי רז"ל שאמרו י"ט שנה ישבו בקדש ואמר אם כדבריהם נמצאו ל"ח שנה אלו מתחילין מט' באב של שנה שנייה כשנגזרה הנזרה וכלין עד ט' באב של שנת המ' ואי אפשר לומר כן לפי שבאותו זמן היו ישראל בהר ההר שהרי באחד באב מת אהרן ובכו אותו שלשים יום ונלחמו עם מלך ערד ואחר כך נסעו מהר ההר ומשם ועד נחל זרד ה' מסעות לפיכך אי אפשר לומר כן והמקום ימחול לנו פירוש מאחר שישבו בקדש ברנע י"ט שנה אם כן עכ"ל שפירוש והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה אינו מיום נסיעתם משם אלא או מיום בואם שם שהוא בכ"ט בסיון כדאיתא בשלהי תענית או מט' באב שנגזרה גזרה ויחוייב מזה בהכרח שיהיה תשלום הל"ח שנה שעברו בו את נחל זרד בתשעה באב או בכ"ט בסיון וזה אי אפשר שהרי באחד באב הבא אחריו מת אהרן בהר ההר ואחר כמה מסעות עברו את נחל זרד אבל זו אינה טענה דאיכא למימר ל"ח שנה בשנים שלמות קאמר השתא לא קשיא ולא מידי משום דמכ"ט בסיון או מתשעה באב שבאו שם עד חדש תשרי שבאו בנחל זרד היו ל"ח שנים שלמות וחדשים והכתוב לא חשש למנות רק השנים השלימות:

פרק ב

פסוק א

ונסע המדברה אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מדרומו לצפונו כו'. תימה איך היו יכולים לעבור דרך הר שעיר ליכנס לארץ מדרומי לצפונו והלא כבר בקשו ממלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו ליכנס לארץ דרך רחבה ולא רצה והוצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום וכן פרש"י בפרשת מסעי ושמא י"ל שחטאם גרם להם זה אבל לולא החטא היה נותן בלבו של מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו:

דרך ים סוף. דרך יציאתן ממצרי' שהיא במקצוע דרומית מערבית משם היו הולכים לצד המזרח. פירוש האי דרך ים סוף דקאמר הכא אינו רוצה לומר שהלכו לאחור ללכת לים סוף שהרי כתוב אחריו ונסב את הר שעיר והר שעיר הוא להלן מים סוף לפאת מזרח אלא ה"ק כדרך יציאתן ממצרים שהיו הולכין אז לצד מזרח עד בואם לים סוף כך היו הולכים גם עתה שהניחו דרכם הקצר שהיה להם ללכת מדרום לצד צפון ברחבה של ארץ אדום להכנס משם לארץ ישראל והלכו בדרך יציאתם ממצרים לים סוף שהיתה ממערב למזרח אף כאן היו הולכים בדרומה של ארץ אדום בארכה שהיא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב

פסוק ג

פנו לכם צפונה. פנו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון פניכם לצפון נמצאו הולכים את רוח מזרחית מהכא משמע שזה הצווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום שהרי אחר ונסב את הר שעיר ימים רבים כתב מיד ויאמר יי אלי רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואלו בפרשת מסעי כתב והוצרכו לסבב כל דרומה של ארץ אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב כו' והלכו כל דרומה של ארן מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון אלמא הפוכם לצפון לא היה רק אחר שעברו כל דרומה של ארץ מואב אלא שאין מזה טענה כלל כי אף על פי שזה הצווי היה קודם שעברו דרומה של מואב מכל מקום כששלח משה מלאכי' אל מלך אדום לעבור דרך גבולו לצד צפון להכנס משם לארץ ישראל ולא אבה לשמוע בקולו ויצא לקראתו בעם כבד וביד חזקה כמו שכתוב בפרשת חוקת בפירוש הוצרכו ללכת כל דרומו של ארץ מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון:

פסוק ה

עד מדרך כף רגל אפילו מדרך כף רגל. דעד ועד בכלל כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפי' עד דרוס' רגל כדי שתעברו משם דרך העברה בעלמ' שלא ברשותם וכמוהו לא נשא בהם עד א' אפי' אח':

פסוק ז

כי יי' אלהיך ברכך לפיכך לא תכפיו את טובתו להראות כאילו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים. ופירש בכל מעשה ידיך שנתברך הצאן והבקר והמקנ' שבידם אשר הוציא ממצרים:

פסוק ח

ונפן ונעבור לצד צפון הפכנו פנים להלך רוח מזרחית. הוכרח לפרש ונפן לצד צפון מפני הכתוב לעיל פנו לכם צפונ' דמשמע שהפנים מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צוה אותם להפך פניהם לצד צפון רק אחר עבור כל רוח דרומית של מואב מ"מ כשראינו שלא אבה מלך אדום לשמוע ויצא לקראתנו בעם כבד וביד חזקה הנחנום והלכנו כל רוח דרומית של ארץ מואב ואחר כך פנינו לצד צפון כמו שצונו כבר בהיותנו בדרומו של ארץ אדום והלכנו כל רוח מזרחית של ארץ מואב ושם מצאנו את ארץ סיחון ועוג שלה במזרח גבול א"י וכבשנו את ארצם ונכנסנו משם לא"י כמו שמפורש בפרשת מסעי בגבולי הארץ:

פסוק י

ואל תתגר בם מלחמה לא אסר להם על מואב אלא מלחמה אבל מיראים היו אותם כו'. דאם לא כן קשיא ויגר מואב למה היו יראים מהם והלא מוזהרים היו שלא יעשו עמהם מלחמה אלא עכ"ל שלא אסר להם אלא המלחמה אבל השלל והבזה לא אסר להם וזהו שאמרו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא אותנו כמנהג השוללים שלא במלחמה לשלול המקומות הרחוקי' אשר הם סביב המקום של מושב המלוכה ולא מקום מושב המלוכה עצמה:

ער שם המדינה. שאם היה פירושו עיר היה לו לומר את ער פלוני לא את ער סתם:

יירשום לשון הוה נתתי להם כח שהיו מורישים אותם והולכים. וכמוהו ככה יעשה איוב על פי יי' יחנו ויש אשר ישכון הענן שכל אלו הם דברים ההוים תמיד ונופל בם בין לשון עתיד בין לשון עבר ולכן לא חש הכתוב לאמרו בלשון עתיד אבל גבי אז ישיר משה וגבי אז ידבר יהושע וגבי ובית יעשה לבת פרעה שלא היו אלא לפי שעה ואינו יכול לישבו בלשון הווה פירש אותו על המחשבה אז ישיר משה אז כשרא' הנס עלה בלבו שישיר שירה אז ידבר יהושע אז כשראה הנס אמר לו לבו שידב' ובית יעשה לבת פרעה אז חשב פרעה שיעשה וגבי אז יבנה שלמה במה פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה כל זה כתב רש"י בפרשת בשלח ע"ש:

האמים לפני' וגו' אתה סבור שזו ארץ רפאי' שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחת רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מרפות אמים על שם שאימתם מועלת על הבריות. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואני תמה בדברי הרב למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ שנשבע יי' לאבותיכם לתת להם והלא הכתוב אינו אומר אלא לבני לוט נתתיה ירושה לומר כי אע"פ שהיתה מנחלת אברהם הב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם וכמו שכתוב רש"י עצמו שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא ועוד שהרב עצמו כתב עשר עממין נתתי לו לאברהם שבע לכם וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר א' מהם לעשות והשתי' לבני לוע וא"כ הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פני' ולמה אמ' הב"ה למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם מה בין קני וקניזי וקדמוני לרפאים ועוד כי רפאים ישבו בה לפנים לומר שהיא שלהם והם היושבי' בה לפנים כל אדם כמו לפנים הארץ יסדת עכ"ד. ואין מכל אלה טענ' כלל כי מה שטען למה יפרש הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם כבר השיב הוא עצמו שבא לומר שאינה זו מן הארץ שנשבע יי' לאבותיכם לתת להם כי אעפ"י שזו ארץ רפאים היא כדכתב האמים שהם הרפאים לפנים ישבו בה וארץ רפאים היא אחת מהאומות שנתן השם לאברהם כדכתיב בפרשת לך לך ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו' את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים וגו' לא זו היא אותה שנתן השם לאברהם כי אלו הרפאים הורשתי' מפני בני לוט והושבתי' תחתם ומה שטען על זה והלא הכתוב אינו אומר אלא לבני לוט נתתיה ירושה לומר כי אע"פ שהיתה מנחלת אברהם הב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם אינה טענה כי מה שאמר לא זו היא שנתתי לאברהם פירושו להיות שלו להורישה לישר' כמו שנשבע לו השם אבל זו היא אותה שנתנה לו שיתננ' לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק בשמעו שאמר אברהם על אשתו אחותי היא וזו אינה אלא מהקני וקניזי וקדמוני שנתן השתים מהם לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא אבל השבעה האחרים שהם החתי והפריזי והרפאים שהוא החוי כדאיתא בב"ר בפרשת לך לך והאמורי והכנעני והגרגשי והיבוסי לא נתנם לאברהם אלא שיתנם לישר' הבאי' מזרעו של יעקב בן בנו כמו שאמרו באגדה שמעשר' עממין נתתי השבעה מהם לישראל והג' האחרים הב' לבני לוט והאחד לעשו ולכן אילו היתה ארץ רפאי' זו אותה ארץ רפאים שנתן לאברהם היו ישר' כובשים אותה לעצמם ולפיכך הוצרך הכתוב לומר למשה את סבור שזו רפאים שנתתי לאברהם כו' לא זו היא כו' ומעתה מה שטען ואמר ועוד שהרב עצמו כתב עשרה עממין נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר אחד מהם לעשו והשתים לבני לוט ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים ולמה אמר הקדוש ברוך הוא למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם מה בין קני וקניזי וקדמוני לרפאים אינה טענה כלל כי כבר קדם שקני וקניזי וקדמוני נתנם לו השם שיתנם לבני לוע ולבני עשו כדלעיל אבל ארץ רפאים עם שאר האומות לא נתנם לו אלא לתתם לישראל:

פסוק יח

אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים ולא נתיחד עמו בדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאי' שכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. אבל גבי ותדבר מרים כתב אין דיבור בכל מקום אלא לשון קושי וכן הוא אומר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים וכה"א אל נא אחי תרעו ויאמר שמעו נא דברי כל נא לשון בקשה וצ"ע:

פסוק כו

ממדבר קדמות אע"פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלו' למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כו'. דבר אחר ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם כו'. דאל"כ מאי קדמות ומה שאמר אעפ"י שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום משמע דס"ל דקרא דכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכן שנינו בספרי וכבר הארכתי בזה בפרשת פרה ע"ש:

פסוק ל

כאשר עשו לי בני עשו לא לעניין לעבור את ארצם אלא לענין אוכל ומים. כאילו אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים רק אעברה ברגלי כי לא יתכן לומר שכאשר עשו לי בני עשו דבק עם רק אעברה ברגלי שהרי בפרשת חוקת כתיב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו אך קשה דא"כ הא דכתיב בתריה והמואבים היושבים בער צ"ל שגם המואבים נתנו להם אוכל ומים כמו בני עשו ואי אפשר לומר זה שהרי בפרשת תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וליכא למימר דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי דהא בפ' הערל קאמרי גבי מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ופריך מכל מקום הוה להו לאקדומי אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אלמא קרא דאשר לא קדמו אתכם אף אמואבים קאי ושמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים שלא קדמו אתכם בלח' ובמים מכל מקום השבירו להם אוכל בכסף ונתנו להם מים בכסף אבל לא קדמו דקדמו בלא כסף משמע:

עד אשר אעבור מוסב על אעברה בארצך לא על אוכל בכסף תשבירני ואכלתי הסמוך לו. דא"כ מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור גבולך מבעי ליה כמו שכתב בפ' חוקת לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך:

פסוק לד

בנו כתיב שהיו לו בן גבור כמוהו. פי' אילו היה נקוד בנו היינו אומרים בן א' בלבד היה לו עכשיו שנקוד בנו כתי' בנו שאין לומר בן א' בלבד היה לו עכ"ל שפירוש בנו שהכל מעידין עליו שהוא בנו מפני שהיה דומה לו בגבורתו ובא הכתוב ללמד שגם הוא נהרג כמו שנהרגו כל בניו:

פסוק לז

כל יד כל אצל מפני שידו של אדם היא אצלו קרא כל אצל יד:

וכל אשר צוה יי' אלהינו שלא לכבוש הנחנו. כאילו אמר רק אל ארץ בני עמון כל יד נחל יבוק וערי ההר וכל אשר צוה יי' אלהינו לא קרבת:

פרק ג

פסוק יא

והוא פלט מן המלחמה שנאמר ויבא הפליט והוא עוג זהו לפי פשוטו דויבא הפליט אמלחמה דלעיל קאי וכ"כ רש"י שם ויבא הפליט לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה ופי' מיתר הרפאים שלא הרגוהו אמרפל וחבירו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים אבל בב"ר אמרו זה עוג שנפלט מדור המבול פי' מיתר הרפאי' מהנפילים שהיו בארץ בעת ההיא:

באמת איש באמת עוג. לא באמת כל איש שא"כ לא היה גבהו רק כפל כל אדם ומדרשות דעקר טורא וכיו"ב יכחישו את זה אבל ר' אברהם בן עזרא הקשה ואמר לא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ואין זו טענה כי יש לומר שבא ללמד שהיה משונה בגובהו שגובה כל אדם הוא ד' אמות מאמותיו וזה היה גבהו ח' אמות מאמותיו כי ערש כל אדם הוא אמה ויותר מאורך קומתו:

פסוק יב

ואת הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון. לא האמורה אחריו מערוער אשר כל נחל ארנון וחצי הר הגלעד כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד כי אחריו ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה אלמא כל הר הגלעד בכלל ירושתם היה אלא עכ"ל דהכי קאמר ואת הארץ הזאת האמורה למעלה שלקחנו משני מלכי האמורי שהיא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה בעת ההיא שהחזקנו בה בידינו ולא שכבשנו אותה בלבד והנחנוה חרבה והלכנו לדרכנו ואח"כ התחיל ספור אחר ואמר מערוער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט המנשה וגו':

פסוק יג

ההוא יקרא ארץ רפאי' הוא אות' שנתתי לאברה'. כדלעיל ולפיכך הוצרך לומר פה ההוא יקרא ארץ רפאים דההוא מעוט הוא ההוא יקרא ארץ רפאים ולא אות' דלעיל ומה שפיר' זה קודם ואת הארץ שלא על הסדר נ"ל שרצה להודיע שמקומו הוא קוד' ואת הארץ הזאת מפני שהכנוי של ההוא נופל על ונקח בעת ההוא את הארץ וגו' עד וד' אמות רחבה באמת איש שעל המקומות האמורים שם הוא אשר יקרא ארץ רפאים שנתן לאברהם ולא אותה דלעיל:

פסוק טז

תוך הנחל וגבול כל הנחל ועוד מעבר לסופו כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן. פי' נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של הירדן נמשך גורל נחלתו לפאת מערב כל הנחל של ארנון כי פי' וגבול גם הוא גבולן ועוד מעב"ה והלאה לצד מערבו עד יבוק עד ועד בכלל זה שגם נחל יבוק בכלל ויותר מכאן:

פסוק יז

כנר' מעב' הירדן המערבי הוא ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי ונפל בגורל' רוחב הירדן כנגדם ועוד מעב' שפתו עד כנרת וזהו שנ' הירדן וגבול הירדן ומעב' לו. פירוש כנרת זו לצד מערבו של ירדן הוא ואחר שנחלת בני גד היתה לפאת מזרחו של ירדן נמצא שנמשכ' נחלתו ממזרחו של ירדן עד כל רחבו של ירדן ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערבו של ירדן עד כנרת פירוש רוחב הירדן כלו ועוד משפתו והלאה לפאת מערבו עד כנרת הוא מנחלת בני גד וזה ושנאמר הירדן וגבול שפירושו שירדן עצמו הוא מכלל גבול נחלת בני גד וגם מעב' לו עד כנרת:

פסוק יח

ואצו אתכם לבני ראובן ולבני גד היה מדב'. פירוש אע"פ שכל התוכחות שמתחלת הספר עד פה כלן לנוכח כל ישראל היו. זה הדבור של ואצו אתכם לא יתכן לומר שהוא מדבר לנוכח כל ישראל אלא לנוכח בני ראובן וגד שהרי הדברי' הללו אינם נוגעי' אלא להם לבדם:

לספגי אחיכם הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים כו'. דאם לא כן מאי לפני אחיכם עם אחיכם מיבעי ליה:

פסוק כג

ואתחנן אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם כו' ד"א זה אחד מעשר' לשונו' שנקרא' תפלה. ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה בצור וקריאה נפול ופלול ופגיעה ותחינה שתי הלשונת הללו בספרי אבל בדברים רבה אמרו שתי הלשונות הללו בלשון אחד א"ר יותנן י' לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה כו' ומכלן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים אמר ר' יותנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים והשואלים מנח מצא חן בעיני יי' שלא היתה מתנת חנם כי אחריו צדי' תמי' היה בדורותיו הנה עעו בין חן לחנון כי חן בכל מקום קרוב מענין אהבה וחבה כי ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואי' ויתן יי' את חן העם ויתן חנו למצא חן בעיניך כלם מפורשים מענין אהבה וחבה ולא מענין מתנת חנם ולא כן פועל החנינה והחנון כי הם כולם מענין מתנת חנם כמו וחנותי את אשר אחון בהתחננו אלינו כי יחנן קולו ומחונן עניי' אשריו יוחן רשע בל למד צדק ואשר תחון יוחן כלם מפורשים מעניין מתנת חנם ולא מענין אהבה וחבה ואע"פ שקצת מפרשים סוברים שכלם מעניין אחד רש"י ז"ל לא יחשוב כן:

בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. בספרי ולא בא להודיענו דהאי בעת ההיא בעת כבו' סיחון ועוג קמיירי ולא בעת הגזר' דהא מילת' דפשיט' היא שהרי לעיל מיניה כתיב ואצו אתכ' בעת ההיא לאמר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ואחריו ואת יהוש' צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה יי' אלהיכם לשני המלכים וגומר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ולא פי' רש"י כלום להיותם מבוארים וכיון דכתיב בתרי' ואתחנן אל יי בעת ההיא עכ"ל דאין זה אלא בעת כבוש סיחון ועוג מאחר שכלם נמשכים זה אחר זה אלא ה"ק הא דאצטריך קרא למכתב הכא בעת ההיא ולא הספיק לו עם בעת ההיא דלעיל מיניה אינו אלא כדי להודיע הסבה שהתחנ' בעת הכובש ולא בעת הגזרה ואמר שבעת שכבשתי ארץ סיחון ועוג שהיא חלק מנחלת ארץ ישראל דמיתי שכבר הותר הנדר ולפיכך האריך בלשונו ואמר דמיתי שכבר הות' הנדר ולא הספיק לו לומר בעת ההיא בעת כבוש סיחון ועוג:

לאמר זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי. אבל בספרי לא שנו אלא זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי וידבר משה אל יי' לאמר מה אעשה לעם הזה שאין ת"ל לאמר מת"ל לאמר אמר לו הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני יי' לאמר שאין ת"ל לאמר ומת"ל לאמר א"ל הודיעני אם אתה גואלן אם לאו כיוצא בו אתה אומר ויצעק משה אל יי' לאמר שאין ת"ל לאמר ומת"ל לאמר א"ל הודיעני אם אתה מרפ' אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני יי' לאמר שאין ת"ל לאמר ומת"ל לאמר א"ל הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן אתה אומר בעת ההיא לאמר שאין ת"ל לאמר ומת"ל לאמר א"ל הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו וא"כ זה אחד מחמשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעש' שאלתי מיבעי ליה אבל בפסוק וידבר משה לפני יי' לאמר יפקוד יי אלהי הרוחות וגומר שנו בספרי רבי אליעזר אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני המקום והשיבו המקום על שאלותיו והביאם כלם והשמיט מהחמשה דלעיל המקום של וידבר משה אל יי' לאמר מה אעשה לעם הזה ולא ידעתי למה ולפי זה יהיה לאמר האמור כאן אחד מארבע מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו לא אחד מג' מקומות כמו שכתב רש"י ז"ל וצ"ע ומה שדרז"ל בלאמר הכתובים באלה הה' מקומות מה שלא דרשו בשאר המקומות הנה כבר כתבתי הטעם בפרשת פנחס בפסוק וידבר משה לפני יי' לאמר יפקוד יי' אלהי הרוחות והארכתי שם מאד ע"ש:

פסוק כד

אדני אלהים רחום בדין. אם כוונת הרב על השני שמות של א"לף דל"ת ויו"ד ה"א הכתובים יהיה פירושו שהשם השני שהוא יו"ד ה"א המורה על מדת הרחמים יבא על השם הראשון שהוא בא"לף ד"לת שהוא הדיין כדכתיב דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות עד שיהיה רחום בדין שפירושו רחום בדינו לא במדת הדין הקשה ואם כוונת הרב בעבור השם הנכתב והנקרא שהוא שם בן ד' הנכתב ושם אלהים הנקר' כן יהיה פירושו שהשם הנכתב המורה על מדת הרחמים יבא על השם הנקרא שהוא הדיין בכל מקום עד שיהיה רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא השניח הרב כי השם הראשון כתוב בא"לף דל"ת והשם השני כתוב ביו"ד ה"א שכן אמרו כל מקום שנאמר יי' הוא מדת הרחמים אלהים זו מדת הדין. וזאת הטענה אינה אלא לפי מחשבותיו שחשב שהשם הראשון יאמר בו שהוא באחרון לא האחרון בראשון וחשב גם כן שכוונת הרב היתה על השני שמות הכתובים שהאחד מהם באל"ף דל"ת והשני בי"וד ה"א ולפי שתי המחשבות האלו טען ואמר שלא השגיח הרב לראות כתיבת' שהראשון כתוב באל"ף דל"ת והשני כתוב ביו"ד ה"א אבל חשב שהראשון ביו"ד ה"א והשני באל"ף דל"ת כקריאתם ולכן אמר רחום בדין אבל אילו היה משגיח בכתיבת' שהראשון בא"לף דל"ת והשני ביו"ד ה"א לא היה לו לומר אלא דין ברחום מפני שהשם הראשון יאמר שהוא באחרו' לא ההיפך ואין זה אמת במחילה מכבוד תורתו אלא ההיפך שהאחרון יאמר שהוא בראשון לא הראשון באחרון וכ"ש שאם נאמר שכונת הרב בזה היתה בשתי שמות הנכתב והנקרא בשם יו"ד ה"א הכתוב פה שנכתב ביו"ד ה"א ונקרא אלהים כמו שנאמרה ממה ששנו בספרי יי' כל מקום שנאמר יי' זו מדת רחמים שנאמר יי' אל רחום וכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם ואומר אלהים לא תקלל שאלו היה בעבור השני שמות הנכתבים איך לא שנו בספרי על השם הכתוב באל"ף דל"ת במה הוא מורה אם על מ"ה אם על מדת רחמים אבל אמרו בעבור שם אלהים זו מ"ה שזו ראיה גדולה שהשני שמות המורות על הדין והרחמים הם השם הנכתב והשם הנקרא שהם שם יו"ד ה"א הנכתב ושם אלהים הנקרא בו אבל שם אדני אינו רק התחלת דבור שפירושו רבוני כמו רבונו של עולם שאינו מכוון בו לא מדת הדין ולא מדת הרחמים וזהו שנראה גם כן מילמדנו שאמרו אמר לפניו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי שרבון העולמים הוא פירוש אדני באל"ף דל"ת ופירוש אי מתבעי לי בדין הב לי הוא פירוש שם אלהים הנקרא בשם יו"ד ה"א ופירוש ואי לא מיתבעי לי בדין רחם עלי הוא פי' שם יו"ד ה"א הכתוב והרמב"ן ז"ל הביאו לראיה לדבריו כי חשב שזה המאמר מורה ששם אדני באל"ף דל"ת מורה על הדין ושם יו"ד ה"א הבא אחריו מורה על הרחמים ואדרבה משם נראה שאין שם אדני מורה אלא על רבוני כמו שפירשתי ומה שאמרו אי מתבעי לי בדין הב לי הוא שם אלהים הנקרא על השם הכתיב ביו"ד ה"א ומה שאמרו ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי הוא שם יו"ד ה"א הנכתב לא שם אדני עם שם יו"ד ה"א כאשר חשב הוא:

אתה החלות להראות את עבדך פתח להיו' עומד ומתפלל כו'. בספרי דאם לא כן מהו אתה החלות אתה הראת את עבדך את גדלך מיבעי ליה:

את גדלך זו מדת טובך. שאתה מוחל וסולת כמו ועתה יגדל נא כח יי' שפירושו למחול ולסלוח לעוברי רצונו לא גודל עצמותו כמו גדול יי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר יי' אלהי גדלת מאד דמה ענין ספור גדולתו בעניין בקשתו להעביר על פשעו:

ואת ידך זו ימינך שהיא פשוטה לקבל שבים. שגם זו מענין בקשתו:

החזקה שאתה כובש ברחמים את מדת הדין. שגם זו מענין בקשתו לא כמו כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו דמה עניין זה לבקשתו:

אשר מי אל. וגומר אינך דומה למלך בשר ודם כו'. בספרי שזהו מענין בקשתו לא על שאין דומה לו כמו אין כמוך באלהים יי' ואין כמעשיך דמה ענין זה לבקשתו:

ולפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג כדכתיב ראה החילותי תת לפניך הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים. תקן בזה גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו שאמר החלות בערך אל המלחמות שהיו עתידין ישראל לעשות עם כל שבע' אומות שמלחמות סיחון ועוג היתה תחלת כל המלחמות ההם ואמר שמאחר שהתחלת להראותני שתי המלחמות של סיחון ועוג שהן מהז' אומות הראני גם מלחמת השלשים ואחד מלכים הנשארים מהז' אומות:

פסוק כה

אין נא אלא לשון בקשה. פירוש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה לא לשון עתה כמו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את שפירושו עכשיו שלא הכיר בה עד עכשיו שהיתה צנועה ביותר ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה או עכשיו שראה שלא נשתנת הדרך הכיר את יופיה או עכשו הגיעה שעה לידאג על יופיה מפני שהיו באים אל אנשים שחורים:

פסוק כו

ויתעבר יי' נתמלא חמה. בספרי מלשון עברה:

למענכם אתם גרמתם לי. ובספרי למענכם בשבילכם נעשה לי כך לא למענכם בעבור שיעשה רצונכם שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ כמו למענכ' שלחתי בבלה אלא שאתם גרמתם לי שלולא שהכעסתם אותי על מי מריבה לאמר מן הסלע הזה תוציא לנו מים וכעסתי ואמרתי שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים לא היה השם גוזר עלי הגזרה הזאת ואתם גרמתם לי ממה שאמר הכתוב:

ויקציפו על מי מריבה וכן הוא אומר וירע למשה בעבורם. פירוש והראיה על שפירוש למענכם אתם גרמתם מפסוק ויקציפו על מי מריבה שפירושו מפני שהקציפו את משה על מי מריבה גרמו לו שנגזרה עליו הגזרה ולא כדי להפיק אא רצונם.

רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן. ובספרי רב לך אמר לו למשה אדם נודר להיכן הוא הולך לא אצל רבו שיתי' לו נדרו מה עליך לשמוע אלא דברי רבך פירשו רב לך מענין רבנות כאילו אמר אחר שאני רבך ואתה תלמידי אין ראוי שיהיה סרבן לנגדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן אלא עליך לשמוע דברי רבך:

פסוק כז

וראה בעיניך. בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה אני מראה לך את כלה. פירוש אל יקשה בעיניך על מה שהיה מבקש לעבור את הירדן והשם השיב וראה בעיניך שהוא דבר אחר כי בתוך בקשתו לעבור היתה גם בקשת הראיה כי הוא בקש אעברה נא ואראה והשם השיבו עלה ראש הפסגה וראה בעיניך כי לא תעבור וזהו שכתב רש"י בקשת ממני ואראה אני מראה לך את כלה כלומר שמה שהשיב לו השם מכלל שאלתו היא ולא דבר אחר אבל מה שאמר אני מראה לך את כלה והיה די לומר אני מראה לך הוא מפני שמשה ע"ה לא בקש לראו' רק ההר הטוב והלבנון והש' השיבו ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כלומר לא ההר הטו' והלבנון בלבד אלא כל הארן כלה אני מראה לך:

פסוק כח

וצו את יהושע על הטרחות ועל המשאות ועל הריבות. כמאמר הכתוב טרחכם ומשאכם וריבכם דאי על אמיצותיו וחזקו הרי כבר אמור וחזקהו ואמצהו בוי"ו דמשמע שחוץ מהצווי שתצוהו גם חזקהו ואמצהו אלמא צווי לחוד וחוזק ואמוץ לחוד:

וחזקהו ואמצהו בדבריך. לא בפעולותיך שפירושו ואמור לו שהוא עבור וינחיל כי אחריו פירש ואמר כי הוא יעבור לפני העם והוא ינחיל אותם את הארץ אלמא בדבור בעלמא הוא חזוק ואמוץ:

פסוק כט

ונשב בגיא ונצמדתם לעבודת כוכבים ואעפ"כ ואתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי למחול לי. בספרי דאם לא כן מה ענין זה לכאן ואף על פי שועתה ישראל היא פרשה בפני עצמה הנה כמוה ויהי אחרי המגפה ויאמר יי' אל משה ואל אלעזר:

פרק ד

פסוק ב

לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפלין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות וכן לא תגרעו. כדתניא בספרי מנין שאין מוסיפי' על הלולב ועל הציצת תלמוד לומר לא תוסף עליו ומנין שאין פוחתין מהם תלמוד לומר לא תגרע ממנו ואף על פי שזו הברייתא אתיא כמ"ד לולב צריך אגד דאם לא כן לא היה עובר על בל תוסף בחמש מינין בלולב דכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כדאיתא בפרק הנחנקין ולית הילכתא כוותיה אלא כרבנן דאמ' לולב אינו צריך אגד דאע"ג דאגדינהו לרבנן משום זה אלי ואנוהו אפילו הכי אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולית ביה משום בל תוסיף כדפירש רש"י והביאו גם הסמ"ג בסוף ספר מצות לא תעשה מכל מקום כיון דקתני בהך בריתא חמש ציציות דהוו אליבא דכ"ע באיסור ב"ת מייתי נמי לכלהו דאיתנהו כהך ברייתא אע"ג דחמש מינין בלולב לית בהו איסור ב"ת וא"ת מהכא משמע דלכ"ע היכ' דלא אגידי לית בהו איסור ב"ת וא"כ סופ' דהך ברייתא דקתני אם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אוסיף ברכה אתת משלי אמאי לא הא לא אגידי כבר תרצו בגמ' שאני התם דזימני' הוא והדר פריך הא סיים כל ברכותיו קתני ומשני כיון דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר בריך להו זימניה הוא ומתקיעת שופר דתוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין אע"ג דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר תקע להו ל"ק משום דבעשיית המצוה פעמים לית ביה משום ב"ת אפילו בזמנו אבל היכא דמוסיף דבר חדש שאינו ממינו כגון יוסיף יי' עליכם על יברכך יאר ישא ודאי אית ביה משו' בל תוסיף ומזה הטעם אין להוסיף בלולב שלא ממינו אע"ג דאינו צריך אגד והאי לחודיה קאי דמכיון דזמניה הוא ה"ל כברכת יוסף יי' עליכם אבל במינו אף על גב דזימניה הוא לית ביה משום ב"ת אלא הוה כעשיית המצוה פעמים ומההיא דפרק לולב וערבה דתנן אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה וקאמר תלמודא דטעמא דרבי יהודה משום דקסבר לולב צריך אגד דמשמע דלרבנן דפליגי עליה וקאמרי שאין אוגדין אותו אלא משום זה אלי ואנוהו אוגדין אותו אפילו שלא במינו אף על גב דזמניה הוא ל"ק דכיון שאינו מכוין בו אלא לאגד בעלמא ולא לשום מצוה לית לן בה והא דאמר רבא בפ"ב דר"ה לצאת בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה והכא זמניה הוא ה"מ בסתמא שלא היתה בו כונה כלל אבל הכא דמכוין ביד לאגד בעלמא ולא לשם מצוה לא ומההיא דפרק הנחנקין דקאמר תפילין נמי אי עבד ארבע בתי ואייתי אחריני ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלמא אף על גב דזמניה ושלא במינו הוא לית ביה משום בל תוסיף כיון דלא אגידי ל"ק דהתם בחיוב מיתה קמיירי ואין הזקן ממרא חייב מיתה בלא אגידי אף על פי שהוא בזמנו ושלא במינו ומכוין לשם מצוה אבל בעלמא אית ביה משום ב"ת ולפי זה מצינן לאוקומי ההיא דחמש מינין בלולב דבריתא דלעיל ודברי רש"י ז"ל אליבא דכ"ע דמכיון דזמניה ומוסיף דבר חדש הוא הוה דומיא דברכת יוסף יי' דלכ"ע אית ביה איסור בל תוסיף אף על גב דלא אגידי משום דזמנה ותוספת דבר חדש הוא:

ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. פירוש השמירה הוא הלמוד והעשייה הוא קיום המצות שכל שאינו למד אינו עושה כדתניא בת"כ בפסוק ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה:

פסוק ו

כי היא חכמתכם ובינתכם בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים. הוצרך לשנות שמות החכמה והבינה בשמות התואר מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות רק מצד עצמן ולא יתכן לומר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ולהוסיף מלת תחשבו לעיני העמים הבא אחריו שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם:

פסוק ח

חוקים ומשפטים צדיקים הגונים ומקובלים. אמר זה כי לא יתואר בצדיק אלא מי שיתואר ברשע ואחר שלא יתואר ברשע אלא האדם לא יתואר גם כן בצדיק אלא האדם לפיכך פירש צדיקים דהכא הגונים ומקובלים:

פסוק ט

רק השמר לך פן תשכח. שאז כשלא תשכחו אותם ותעשו תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים. אמר זה כדי לתקן מלת רק שהוא מיעוט בכל מקום ואמר שהמיעוט הזה הוא כן שמה שאמרתי לכם שבקיום המצות תחשוב חכמי' ונבונים לעיני העמים אינו רק כשתשמר לך שלא תשכח אבל אם תעותו אותם מתוך שכתה תחשבו שוטים והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כלל ולא ידעתי למה:

פסוק יד

ואותי צוה יי' תורה שבעל פה. אע"פ שהנראה מפשט הכתוב הוא על שאר המצות הכתובות בתורה חוץ מי' הדברים כמו שכתב החכם רבי' אברהם בן עזרא בפירושו והסכים גם הרמב"ן ז"ל בפירושו מ"מ מלת בעת ההיא עומד לנגדם כי שאר המצות והחוקים לא צוה אותם למשה בעת ההיא המורה על מעמד הר סיני רק במ' יום שעמד בהר אח' מעמד הר סיני ולפיכך הוכרח רש"י לפר' ואותי צוה יי' תורה שבעל פה שפירש לו כל עשרת הדבר' שנאמרו בעת ההיא כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללין בהן:

פסוק יט

ופן תשא עיניך להסתכל בדבר ולתת לב לטעות אחריהם. לא שאסור להביט בהן כי כתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו וגו' שפירושו שהבטח' ישתומ' ויבהיל עצמו לפני מלך מלכי המלכים הב"ה בורא שמים ונוטיהם:

אשר חלק להם להאיר להם. בפ' קמא דמגלה אמרו שזהו אחד מהדברים ששנו הע"ב זקנים לתלמי שכתבו לו אשר חלק יי' אלהיך אותם להאיר לכל העמים לא לאלוהות כי לא יתכן לומר שהשם נתנם להם לאלוהות ומה שכתוב רש"י אשר חלק להם במקום אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים הוא כדי לקצר וכמוהו בפרשת וארא וארא אל האבות במקום וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ובפרשת וישמע יתרו את כל אשר עשה להם במקום את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו:

דבר אחר לאלוהות. ולא שנתנם להם לאלוהות רק שלא מנעם מלטעות אחריהם אלא החליקם כדברי הבל כדי לטרדם מן העולם:

פסוק כג

תמונת כל דבר. תוסיף מלת דבר אחר מלת כל כי מלת כל לעולם דבקה עם מלת אחרת אחריה והנה קודם זה כתוב תמונת כל סמל:

אשר צוך יי' אלהיך אשר צוך עליו שלא לעשו'. אין שלא לעשות תוספת על אשר צוך יי' אלהיך שאם כן היה ראוי להיות מהדברים ששנו והוסיפו לתלמי אלא שהצווי עצמו מורה על האזהרה כמו ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר וכן כת' החכם רבי' אברהם בן' עזרא ומלת צוך שלא לעשות כמו ועל העבים אצוה:

תוכן העניינים

מזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה