אור ברסלב
מזרחי במדבר

מזרחי· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

באחד לחדש השני מתוך חיבתן מונה אותן כל שעה. אף על פי שכל המנינים לא היו אלא לצורך שהרי כשיצאו ממצרים מנאן כדי להודיע ברכתן בשבעים נפש ירדו ובת"ר אלף יצאו וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים משל לרועה וכו' כשבא להשרות שכינתו מנאן כדי לדעת כמה היו בעת ששרתה השכינה בתוכם מכל מקום לא היה צריך לזה אלא מרוב חבתם וכ"ש המנין האחרון שהוא המנין השני בשנה אחת כמו שפרש"י ז"ל בפרשת כי תשא:

באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן. פירוש ואל יקשה עליך לומר אחר שמנין חומש הפקודים היה בעבור ששרתה השכינה בתוכם למה לא מנאן מיד באחד בניסן ששרתה השכינה בתוכם כי באחד בניסן שרתה השכינה ובאחד באייר מנאן וכאילו מנאן בניסן:

פסוק ב

למשפחותם לידע מנין כל שבט ושבט. לא לידע מנין כל משפחה שהרי לא הוזכר בכתוב מנין המשפחה רק מנין כל שבט ושבט:

לבית אבותם אביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו. פיר' אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו שבזה יודע מנין כל שבט ושבט לא אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת סתם כפי המובן מהכתוב דאם כן אין נפקותא מזה לידיעת מנין כל שבט ושבט שאם היתה משפחת אביו ממשפחת החנוכי ומשפחת אמו ממשפחת הפלואי ששתיהן משבט ראובן אין הפרש בזה אם יקום על משפחת האב או על משפחת אמו מאחר ששתיהן יחד משבט אחד:

לגולגלותם על ידי שקלים בקע לגלגולת. לא לגלגלות' ממש שכבר הוזהרו שלא יקובל מנינם אלא על ידי חצאי השקלים בקע לגלגולת:

פסוק ג

כל יוצא צבא מגיד שאינו יוצא לצבא פחות מבן כ'. כי מאמר כל יוצא צבא הוא ביאור למאמר מבן כ' שנה ומעלה כאילו אמר מבן כ' שנה ומעלה שהם כל יוצא צבא שבישראל שאילו היה הבדל לאפוקי מבן כ' ומעלה שאינו יוצא בצבא כגון זקן או חולה ויוצא בצבא שלא הגיע לבן עשרים הו"ל למכתב מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא בישראל מאי כל יוצא צבא בישראל על כרחינו לומר שאין זה אלא ביאור וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יצא בצבא מהכא נפקא:

פסוק ד

ואתכם יהיו כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט. מפני שממאמ' ואתכם יהיו אחר מאמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן נראה שלא יהיו עמהם בפקידה רק בשאר צרכי ישראל שאילו היו עמהם בפקודה היו לו לכתוב תפקדו אותם אתה ואהרן ושנים עשר נשיאי מטות ישראל לפיכך הוצרך לפר' ואתכם יהיו כשתפקדו אותם יהיו עמכם לא חוץ מהפקידה כי כתוב אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל וגומר אבל מויקח משה ואהרן את האנשים האלה ואת כל העדה הקהילו ויתילדו אין ראיה דאיכא למימר דה"ק ויקח משה ואהרן את האנשים להיות עמהם בכל צרכי ישראל כמו שצום השם יתברך ואתכם יהיו וגו' וגם הקהילו כל העדה ויתילדו כמו שצום שאו את ראש וגו' אתה ואהרן ולא שהיו הנשאים עמהם בפקידה:

פסוק טז

קרואי העדה הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה. אמר זה מפני שהקוראים תמיד הם הגוזרים והקרואים הם הנגזרים שקוראים אותם לצוותם ולהזהירם ולשלחם לעשות רצונם והוא הפך הכוונה פה לפיכך פירש שהקריאה הזאת היא הקריאה שקוראים העם את ראשיהם שיתנו עצה ותקון לכל הצריכים להם מפני שהם חכמים ונבונים אנשי חכמה ותבונה וזהו פי' הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה שהם הראשים הגוזרים על העדה להתנהג בעצתם:

פסוק יז

את האנשים האלה את י"ב נשיאים הללו אשר נקבו לו כאן בשמות. מפני שמדרך הכתוב להזכיר האמורים למעלה עם הכנוי והיה ראוי לכתוב ויקח אותם משה ואהרן או ויקח משה ואהרן את האנשים האלה בלבד ופה האריך לומר את האנשים האלה אשר נקבו בשמות והיה עולה על הדעת שהאנשים האלה אינם השנים עשר נשיאים הכתובים למעלה ופירוש אשר נקבו בשמות במקום אחר לפיכך הוצרך לפרש שהאנשים האלה הם הי"ב נשיאים האמורים למעלה ופי' אשר נקבו בשמות אשר נקבו לו כאן בשמות והוסיף מלת לו מפני שבזולתו לא יודע למי נקבו והוסיף מלת כאן מפני שבזולתו לא יודע לאיזה מקום נקבו ואשר הכריחו לומר כן מפני שלא מצינו שנתפרשו שמות האנשים האלה לא למשה ולא לאחרים חוץ מכאן:

פסוק מט

אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהי' אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל. ופי' להיות נמנה לבדו אינו ר"ל שיהיה הסך של שאר כל השבטים סך אחד לעצמו והסך של שבט לוי סך אחד לעצמו ולא שיכלול גם הסך של שבט לוי עם שאר השבטים בסך אחד שהרי אין המנין של שאר השבטים כמנין שבט לוי שמנין שאר כל השבטים הוא מבן עשרים שנה ומעלה ומנין שבט לוי הוא מבן חדש ומעלה ולא יתכן שיכלול שניהם בסך אחד ואיך אפשר לומר שמפני שהוא לגיון של מלך הוא כדאי וראוי להיות נמנה לבדו דמשמע שלולא זה היה כולל שניהם בסך אחד ועוד מאי האי דקאמר ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל והלא אף על פי שיהיו בסך אחד עמהם כיון שהגזירה היתה לאותן שהיו מבן עשרים שנה ומעלה ואלה לא נמנו רק מבן חדש ומעלה אע"פי שיהיו כלם בסך אחד אין הגזרה שולטת בהם אלא הכי פירושא שמפני דהוא לגיון של מלך אין ראוי שיהיה מנינם מבן כ' שנה ומעלה כמנין שאר השבטים ולכן מנה שאר השבטים מבני כ' שנה ומעלה ושבט לוי מבן חדש ומעלה שבזה יהיה נבדל שבט לוי משאר השבטים ונהיה שבט לוי מין בפני עצמו ושאר השבטים מין בפני עצמן והשתא אתיא שפיר האי דקאמר ד"א צפה הב"ה כו' שאלו היה מנין שבט לוי מבן כ' שנה ומעלה כשאר השבטים היו נכלל גם הם בכלל הגזרה אף אם היו השבטים סך לעצמן ושבט לוי סך לעצמו ולפי זה יהיה פי' אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל באותו מין שפקדת את ישראל דהיינו מבן כ' שנה ומעלה אבל מה שאמר לפי שהם שלי שלא טעו בעגל לא הבינותיו כי היה לו לומר שלא טעו בדברי המרגלים שבעבורם היתה הגזרה ושמא י"ל שגם הלוים טעו בדברי המרגלים ועם כל זה לא הענישם מפני שלא טעו בעגל אבל שאר השבטים שטעו בשניהם יחד בדברי המרגלים וגם בעגל נגזרה בהם הגזרה של ארבעים שנה ולא על הלוים וזה שאמר הכתוב תשאו את עונותיכם מ' שנה ופרש"י ולא נאמר תשאו את עונכם שתי עונות של עגל ושל תלונות המרגלי' שהרי מ' שנה עמדו ישר' במדבר משיצאו ישראל ממצרים א"כ גם השנה הראשונה בכלל הגזרה היא ואע"פ שקדמה לשלוח המרגלים משמע שמשעשו העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתן וזה שאמר וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליה' חטאת זו אבל הלוים שלא חטאו בעגל ולא עלתה גזרה זו במחשב' עליה' אין לגזור עליה' עכשיו בעבור עון התלונה לבדה לפיכך תלה הדבר בעגל ואמר לפי שהם שלי שלא טעו בעגל:

פסוק נא

יורידו אותו כתרגומו יפרקון. פי' שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידים כל אחד לבדו לא שיורידו המשכן בכללו ממקום גבוה למקו' נמוך כפי המובן מלשון ירידה בכל מקום:

כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו ונושאין אותו עד מקו' אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו. תקן בזה כמה תקוני' תקן שמלת לנסוע אינה נופלת אלא לאנשים אבל המשכן אינו נוסע אלא מסיעין אותו והיה לו לומר ובהסיע המשכן אך מפני שבנסוע האנשים ממקום למקום הם מסיעין את המשכן כתב בנסוע המשכן עוד תקן שלא בנסיעתן ממש מפרקין את המשכן אלא כשבאין לנסוע דהיינו קוד' נסיעתן עוד תקן שלא בנסיעתן הראשונה בלבד הכתוב מדבר אלא בכל פעם ופעם שנוסעין ממקום למקום בכלן היו הלוים מחוייבין לפרק וה"ה בכל חנייה וחנייה שיקימוהו עוד אמר במקום כשיבאו ליסע כשבאין ליסע ובמקום יפרקון שהוא פי' יורידו היו מפרקין לשון הווה להורות על התמידות שזה הפועל היה בכל פעם שבכל מסע ומסע היו מפרקין אותו ובכל חנייה וחנייה היו מקימין אותו עוד אמר ונושאין אותו עד מקום חנייתו כו' מפני שהמובן מהכתו' אינו חובה על הלוים רק הפריקה בעת הנסיעה וההקמה בעת החנייה לא שיהיו נושאין אותו ממקום המסע עד מקום החנייה הוכרח לומר ונושאין אותו כו' והכתוב לא הזכירו פה כי סמך על הכתו' בסוף במדבר ובתחלת נשא על בני קהת ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ועל בני גרשון ונשאו את יריעות המשכן וגו' ועל בני מררי וזאת משמרת משאם שניה:

והזר הקרב לעבודתן זו. אפי' כהנים אם באו בעבודת הלוים זו חייבים מיתה שגם הם זרים הם ללוים ואמר לעבודתן זו שהיה פריקת המשכן והקמתו שלא תאמר הקרב אל המזבח לשרת או הנכנס להיכל שבזה כבר הוזהרו בפרשת כי תשא ובפרשת אלה פקודי ועוד דבר הלמד מעניינו הוא במה הכתוב מדבר בעבודת הלוים אף כאן בעבודתן של לוים:

יומת בידי שמים. ומה שאמרו כל מיתה האמורה בתורה סתם בחנק אינו אלא בשאר מיתת שבתורה אבלמיתות האמורו' בקדש ומקדש כולן מיתתן בידי שמים שכך כתב הסמ"ג במצות ש"ט יומת בידי שמים שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש וכבר הארכתי בזה בפרש' אמור ע"ש ועוד שאחר זה פירש ואמר ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל שזו היא מיתה בידי שמים כמו שמצינו על מעשה קרח כי יצא הקצף והיתה מיתתן ב"ש כדלקמן:

פרק ב

פסוק ב

באותות כל דגל היה לו אות מפה צבוע תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע של כל אחד כגון אבנו הקבועה בחשן. ופי' לבית אבותם הם שמות השבטים המפותחים בחשן:

מנגד מרחוק מיל כמו שנא' ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה. אין זה סותר מה שפי' בפרש' יתרו בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר למזרחו וכ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא מפני שמאמר כ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא אינו רק כשהמלה מורה על פאה מיוחדת מפני שמלת נגד לעולם מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקראת פני' כדכתיב הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו ולכן בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שהכונה בו להורות על הפאה המיוחדת שחנו בה פירש אותו מלשון פנים המורים על הפאה המזרחית אבל בפסוק מנגד סביב לאהל מועד יחנו שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחד' שהרי כתוב בו מסביב לאהל מועד יחנו שכולל כל הפאות פירש אותו מלשון רחוק וכמוהו כי מנגד תראה את הארץ ותשב לה מנגד:

פסוק ג

קדמה לפנים הקרוים קדם ואי זו זו זו מזרחית. פירו' אחר שהה"א שבסוף תיבת קדמ' היא במקום למ"ד בתחלתה ופי' קדם פני' יחוייב שיהיה פי' קדמה לפנים ומפני שכתוב מזרחה אחר מלת קדמה שלא היה צריך לה מאחר שפי' קדמ' למזרח הוצרך לפרש שמזרחה הוא תוספת ביאור כאילו אמר לפני' דהיינו למזרח וזהו שכיון באמרו ואי זו זו זו רוח מזרחית ומה שכתב והמערב קרוי אחור הוא כדי לאמת שפי' קדמה הוא למזרח ואמר שהראיה על זה שהרי המערב קרוי אחור כלומר והראיה שהמזרח קרוי קדם שהמערב קרוי אחור ואחר שהמערב קרוי אחור יחוייב שיהיה המזרח קרוי קדם שכמו שהקדם הוא הפך האחור דכתיב אחור וקדם צרתני ככה הפאה המערבית הפך הפאה המזרחית אבל אין לפרש שמאמר ואי זו זו זו רוח מזרחית הוא פי' של קדמה שפירש בו לפנים הקרוים קדם ואמר ואי זו היא הפאה הנקראת קדם היא רוח מזרחית דאם כן ה"ל לפרושי על מלת מזרחה הבאה אחריה למה נכתב' שלא היה צריך לה:

פסוק ט

ראשונה יסעו כשרואין הענן מסתלק תוקעין הכהני' בחצוצרות ונוסע מחנה יהוד' תחלה. לא שהנסיעה תלויה ברצונם שהרי כתוב על פי יי' יחנו וע"פ יי' יסעו ופירש ואמר כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישר' וכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה יי' ויפצו אויביך וכתו' ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמ' ושנינו בבריתא דמלאכת המשכן קודם שהיו ישראל נוסעין היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה יי' נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעי' על פי הב"ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות ויש לתמוה למה השמיט רש"י ז"ל מאמר משה קומה יי' ויפוצו אויבך ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעת חצוצרות:

וכשהולכין הולכין בדרך חנייתן הלוים והעגלות באמצע דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרי' במערב ושל דן בצפון. אליבא דמאן דאמ' כתיבה היו מהלכין מדכתי' כאשר יחנו וקרא דונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנו' אינו רוצה לומ' שהיה הוא האחרון מכל הדגלים עד שיובן מזה כמ"ד כקורה היו הולכים אלא ה"ק ונסע דגל מחנה דן באחרונה כדי שיהא מאסף לכל המחנו' שכל מי שהיה מאבד דבר מאותן המחנו' שכבר נסעו קודם היה מחזירו לו וכן פרש"י בפסוק מאסף לכל המחנות משם גמרא ירושלמי לפי שהיה מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו אתיא כמ"ד כתיבה היו מהלכין:

פסוק יז

ונסע אהל מועד לאחר שני דגלים הללו. פי' האי בתוך המחנות במחנות של ישראל קמיירי שהן הד' דגלים שתים לפניו ושתים לאחריו והוא באמצע לא בתוך המחנות הנזכרות לעיל ומה שכתב רש"י לאחר שני דגלים הללו אין זה פי' מלת בתוך אלא שהמתחייב מזה הוא שיהיה אהל מועד לאחר שני הדגלי' הראשונים יקודם שני הדגלים האחרוני' ולכן נכתב המקרא הזה בין הדגלים הראשונים והאחרוני':

פרק ג

פסוק א

ביום דבר יי' את משה נעשו אלו תולדות שלו כו'. דאל"כ מה ענין זה לכאן ופי' ביום דבר מיום דבר והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר הש"י עם משה בהר סיני למדן ונעשו תולדותיו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו:

פסוק ו

ושרתו אותו מהו השרו' ושמרו. לא שהם שני עניני' שישרתו וגם שישמרו את משמרתן שהרי אין להם שרות אחר אלא זו ששמירת המקדש שרותו של אהרן היא:

פסוק ח

ואת משמרת בני ישר' שכלן היו זקוקין לצרכי מקדש. כדכתי' גבי מעשר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכ' מכלל שעבודת' הית' מוטלת על ישראל ולפיכך צריכים לתת להם שכר מאח' שבאו תחתיה' לעבודת':

פסוק ט

נתונים נתוני' המה לו לעזרה. לדברי' הנעשי' בעזרה בקרבנו' ובשאר העבודו' לא לעבוד' ביתו שהוא לו לעצמו:

מאת בני ישר' מתוך בני ישראל כו'. וכן כתו' בפרשת נשא נתוני' לאהרן ולבניו מתוך בני ישר' לא שישר' נתוני' לו כפי המובן ממאמר מאת בני ישר' שהרי לא מציגו בשו' מקו' שהלוים נתוני' לבני ישראל עד שיהיו הם הנותני' ועוד שבפרשת נשא כתי' בפי' ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו הרי שהנותן אותם לאהרן ולבניו הוא הקב"ה לא בני ישר':

פסוק יב

ע"י הבכורו' זכיתי בהם ולקחתי' תמורתן. פי' וא"ת ומהיכן זכיתי בלוי' מכלל כל ישר' עד שהיה ישר' מחוייבי' לשכור את הלוים לשרות במקומ' השיב ע"י הבכורו' זכיתי בהם ולקחתי' תמורתן פי' ע"י הבכורות שהיו שלי מן הדין שהרי הכתי כל בכור בארץ מצרי' והבכורו' של ישר' נוצלו והיו שלי לעבודתי וכשחטאו בעגל נפסלו ולא מצאתי שבט שלא עבדו מהם עבודת כוכבים כי אם שבט לוי לבדו לפיכך בחרתי אותם לעבודתי תמורתם וא"ת הא דפרש"י כאן וכשחטאו בעגל נפסלו דלא כמאן דהא בזבתי' בפרק פרת חטאת אפליגי בקרא דוגם הכהנים הנגשים אל יי' ר' יהושע בן קרחה ורבי ר' יהושע בן קרחה אומר בבכורות קמיירי וכן שנינו עד שלא הוקם המשכן היו הבכורות מותרות והיתה העבודה בבכורות ורבי אמר בנדב ואביהוא קמיירי שכבר פסקה עבודתן של בכורות שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן אם כן הא דכתב רש"י ז"ל וכשחטאו בעגל נפסלו הבכורות דלא כמאן דאי כר' יהושע ב"ק לא פסקה עבודתן של בכורות עד שהוקם המשכן וכשהוקם המשכן אז נפסלו הבכורות ונבדלו הלוים לא מעת שנעשה העגל ואי כרבי הרי כבר נפסלו הבכורות קודם מעשה העגל שמסיני נצטוו על הכהונה ופסקה עבודתן של בכורות מאז והוצרכו נדב ואביהוא לשמש בכהונה תמורתן עד שהוקם המשכן יש לומר שכבר היה גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין הבכורו' שיחטאו בעגל וגזרה חכמתו שאז שלא יהיו הקרבנות שנעשו בהר סיני לקבלת התורה ע"י הבכורות שעתידין להפסל מפני שגנאי הוא אצלו שתהיה עבודת הקרבנות שנעשו לקבלת התורה ע"י אנשים שאחר זמן מועט יעבדו עבודת כוכבים ויפסלו מעבודתן ודברי רש"י ז"ל הן אליבא דרבי שאע"פ שנפסלו הבכורות קודם מעשה העגל כיון שפסולן לא היתה אלא בעבור העגל ראוי לומר וכשחטאו בעגל נפסלו א"נ אליבא דרבי יהושע דרבי יהושע נמי מודה דהא דנפסלו הבכורות לאחר שהוקם המשכן לא נפסלו אלא מפני שחטאו בעגל אלא שהמתין הדבר עד שהוקם המשכן ורש"י שאמר וכשחטאו בעגל נפסלו אינו רוצה לומר מיד וכבר הארכתי בזה בפרשת כי תשא ע"ש:

פסוק כא

לגרשון משפחת הלבני כלומר לגרשון היו הפקודים משפח' הלבני ומשפחת השמעי פקודיה' כך וכך. פי' האי קרא לא אתא לאשמעינן המשפחות של גרשון מי ומי הן שכבר שמענו זה מקר' דלעיל מיניה דכתי' ואלה שמו' בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי אלא לאשמועינן שמשפחת הלבני ומשפחת השמעי פקודיהם היו כך וכך כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו פקודיהם מבן חדש ומעלה שבעת אלפים וחמש מאות מפני שהאריך הספור חזר וכתב פעם שני' פקודיה':

פסוק כה

המשכן יריעו' התחתונו'. שכן מצינו שהם קרויות משכן כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר והן היותר תחתונות מכל הד' מכסים לא המשכן בכללו כמו והקמות את המשכן כי אחריו והאהל מכסהו ואם היה פי' משכן בכללו הנה גם האהל ומכסהו בכלל:

והאהל יריעות עזים העשויות לגג מכסהו עורות אלים ותחשים. פי' מכיון שהמכסים ד' ולא נזכרו פה רק ג' יחוייב בהכרח שיהיו שנים נכללי בתוך האח' ואחד שלא נמצא בשום מקום שנקראו עורות אלים וערות תחשים בשם אהל רק בשם מכסה כדכתיב ועשית מכסה לאהל עורות אלים מאדמים ומכסה עורו' תחשים מלמעלה הנה בהכרח שיהיו עורות האלים והתחשים נכללי' בשם מכסהו ומה שהוצרך להאריך גבי יריעות עזים לומר העשויות לגג הוא לתת טעם למה נקראו אלה בשם אהל ואמ' מפני שהן עשויות לגג כמו שהאהל הוא הגג המאהיל על מה שתחתיו וכן פירש בפרשת ויקהל בפסוק ואת אהלו הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:

ומסך פתח הוא הוילון. מפני ששם המסך נאמ' על הסכך הפרוס מלמעלה פר' ענן למסך ועל המחיצ' המבדלת מן הצד ויסך בדלתים ים הוצרך להבדילו במלת וילון שהוא שם נופל ביחוד על המחיצה המבדל' להודיע שמסך הפתח היא המחיצה המבדלת לא הפרוס מלמעלה וכן כת' בפרש' ויקהל פרכ' המסך פרכ' המחיצה כל דבר המגין בין מלמעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך:

פסוק כו

ואת מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר. כי מיתרי החצר משמרת בני מררי הם כדכתי' ופקודת משמר' בני מררי כו' ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לא בעבור שהחצר לשון נקבה והיה לו לומר ואת מיתריה כי בפרשת ויקהל כתיב את עמודיו ואת אדני' וכתב רש"י ז"ל הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה וכ"ש פה שהוא שב גם אל המשכן והאהל שהם בלשון זכר ויחוייב שיאמר בעבורם מיתריו של כל אחד מהם בלשון זכר ואם מפני שלא נזכר פה אלא קלעי החצר ומסך פתח החצר לא החצר עצמה הנה בפרשת ויקהל לא נזכרה החצר עצמה אלא קלעי החצר ועם כל זה כתב שם את עמודיו ואת אדניה של החצר:

פסוק כט

לפיכך לקו מהם דתן ואבירם ור"נ איש עם קרח ועדתו. כי אלו רובן משבט ראובן היו כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת קרח:

פסוק לט

אשר פקד משה ואהרן נקוד על ואהרן לומר שלא היה במנין הלוים. לכאורה משמע דהאי שלא היה במנין הלוים דקאמר פירושו שלא היה אהרן מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו דקרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי ולא בנמנין וננקד אהרן ללמד שאע"פ שכתוב אשר פקד משה ואהרן דמשמע ששניהם נתעסקו במנין הלוים לא היה רק משה לבדו אלא שדרך הכתוב הוא שמפני שהיו שניהם יחד עסוקין במנין שאר כל השבטי' כדכתיב כל יוצא צבא בישר' תפקדו אותם אתה ואהרן לכתוב גם במנין הלוים כך וכך נרא' ג"כ ממה שכתו' למעלה ויפקוד אות' משה ע"פ יי' אלמ' משה לבדו היה המונה וכן נרא' גם מהלשון של מדב' רבה שאמרו כל פקודי הלוי' אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין ודכותיה ישפוט יי' ביני וביניך נקוד על יו"ד אחרונה שוביניך שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד ודכותיה ויאמרו אליו איה שרה אשתך נקוד על איו שבאליו שהיו יודעי' היכן היא ומבקרין אחריה ודכותיה ולא ידע בשכב' ובקומ' נקוד על וי"ו שבאמצע של ובקומ' של בכירה לומ' בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע ודכותיה וישקהו נקוד עליו על שלא נשקו בכל לבו ודכותיה וילכו אחיו לרעו' את צאן נקוד על את מלמד שלא הלכו לרעו' אלא לאכול ולשתות ודכותיה בדרך רחוקה נקוד על חי"ת של רחוקה מלמד שלא היה דרך רחוקה ממש אלא מן אסקופ' העזרה ולחוץ בלבד ודכות' עשרון עשרון תעשה נקוד על עשרון ראשון מלמד שלא היה שם אלא עשרון אחד בלבד כל אלו המדרשות של הנקודו' מין אחד הם מכחישים את הנראה מן הכתוב הן אבל בפ"ק דמסכת בכורו' במתניתין דהכהני' והלוים פטורין מק"ו הקשו על אהרן שלא היה באותו מנין לא לפקע דתניא למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודי' מפני שלא היה באותו מנין ופרש"י ואהרן שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו שהפקיעו את בכורי ישר' לא לפקע פטרי חמורי' דידיה ומשמע דהאי שלא היה במנין הלוים דקאמר פירושו שלא היה נכלל בתוך מנינן של לוים ובקצת נוסחאו' של רש"י ז"ל בפרשה הזאת כתיב נקוד על אהרן שלא היה נמנה עם הלוים ואם כן לא ידע היאך דרשו מהנקודו' שעל אהרן שלא נמנה עמה' והא קרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי וקאי במונין וקא ממעט נמנין והלא דרך כל המדרשו' שדרשו על הנקודו' אינו אלא למעט מה שמורה עליו הכתב לומר שאינן כפי הוראתן ממש והיינו ודכותיה דקאמר שכלן לא באו אלא למעט משמעותן והוראתן:

ודיין שיפקיעו עצמן מן הפדיון. פי' הפדיון של חמשת חמשת שקלים לגלגלת שלא יפרעום וזו היא התשובה שהשיבו לקונטריקון ההגמון ששאל לרבן יוחנן בן זכאי בפרטן של לוי' אתה מוצא כ"ב אלף ושלש מאות ובכללן אתה מוצא כ"ב אלף אותן שלש מאות להיכן הלכו אמר לו אותן שלש מאו' בכורו' היו ואין בכור מפקיע בכור מ"ט דיו לבכו' שיפקיע קדושת עצמו פי' דיו לבכור הלוי שיפקיע קדושת עצמו מלתת כל אחד מהם חמשת שקלים לגלגל' כמו שנתנו כל אחד מהרע"ג בכורי העודפי' על הלוים ולא שיפקיע גם כן קדוש' בכורי ישר' שיפטרם מלתת חמשת שקלים כל אחד:

פסוק מא

ואת בהמת הלוים וגו' לא פדו בהמו' הלוים את בכורי בהמ' טהור' של ישראל אלא את פטרי חמוריהם. תימה והלא רש"י ז"ל עצמו פירש בפ"ק דבכורות גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרש' ק"ו ומבהמה נפטרו לוים מבכור בהמה טהורה ואמר דהא בהמה טהורה דידהו הפקיע בהמת ישר' הטהור וצ"ע ושמא י"ל דהאי פירכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו אבל אביי פליג עליה בהא וסבירא ליה דלא פדו בהמו' הלוי' את בכורי בהמה טהורה של ישר' אלא את פטרי חמוריהם בלבד ולפיכך ליכא למדרש בבכורי בהמה טהורה ק"ו וכמו שדרשו בבכורי בהמה טמאה ורש"י ז"ל פירש פה אליבא דאביי והניח את דברי רבא מפני שבגמרא מזכיר תמיד שה במקום בהמת הלוים שהשה אינו פוטר רק בכור בהמה טמאה ואמרו שה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי בכורי חמורי' ודייקי לה מדשני קרא בלישניה וכתב בהמת בהמתם ולא בהמת בהמת או בהמתם בהמתם ואמרו בגמרא וממאי דבשה אמ' קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכו' הבהמה טמאה מה בכור אדם לא חלקת בו בין דורות לאותה שעה אף בכו' בהמה טמא' לא חלק' בו בין דורות לאותה שעה מה לדורו' בשה אף לשעה בשה ואם איתא שבהמת הלוים פדו בכורי בהמה טהורה יחוייב שיפורש תחת בכורי בהמתן כל בכורי בהמת ישראל הטהורה והטמאה לא בכור הטמאה בלבד ויחוייב מזה שיהיה בכור בהמה טמאה דומיא דשא' בכורי בהמה טהורה מכיון שהוא נכלל עמהם במלת בהמתן יותר ממה שיהיה דומיא דבכור האדם שאינו אלא מהקישא בעלמא דאך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה:

ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל. הודיעינו בזה דפירוש ואת בהמת הלוים בצאן דוקא קמיירי ושפירו' תחת בהמתם בפטרי חמוריהם דוקא קמיירי ושה אחד פוטר כמה פטרי חמורי' כאילו אמר ואת צאן הלוים תחת פטרי חמוריהם:

תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה. תימה איך הביא הראיה הזאת שהגמרא כבר בטל אותה ואמר ודילמא לא הוו נפישין בהמתן של לוים בהדי בכורי ישראל והניח הראיה האחרונה שהביאו שם אמר קרא ואת בהמת הלוי' תחת בהמתם בהמ' אחת תחת בהמות רבות דאס"ד דהאי ואת בהמת הלוים בבהמה רבה קמיירי לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתן בהמתן מאי בהמת בהמתן ש"מ חד פטר טובא ושמא י"ל שהניח הראיה האחרונה מפני שהיא רחוקה מדרכי הפשט שאין הפרש לפי הפשט בין בהמת לבהמתם כי פירוש בהמתם בהמה שלהם לא בהמות שלהם:

פסוק מו

ואת פדויי השלשה וגו' ואת בכורות הצריכים ליפדות. לא שכבר נפדו כפי המובן ממלת פדויי:

על פדויי הלוי' על אותן שפדו הלוים בגופן. לא על הלוים שנפדו או שראויין לפדות דומיא דואת פדויי הרע"ג כי הלוים פודים לא נפדים:

פרק ד

פסוק ב

נשא את ראש מנה מהם הראויין לעבוד' משא והם מבן ל' עד בן נ' שהפחות מבן שלשי' לא נתמל' כחו מכאן אמרו' בן ל' לכח והיתר מבן חמשי' מכחיש כחו מעתה. מה שפי' כאן נשא את ראש מנה מהם לא מנה הסך כמנהגו בכ"מ שבאו המלות הללו היא מפני שאין כונתו לפרש פה פי' מלות נשא את ראש אלא לפ' טע' המנין הזה שנשתנה מכל המניינים ששאר המניינים הם אם מבן חדש ומעלה כדי לדעת מספר אותן שיצאו מכלל ספק נפלים ואם מבן כ' ומעלה כדי לדעת מספר כל היוצאים בצבא ואם מבן י"ג ומעלה כדי לדע' מספר כל אותן שהגיעו לכלל איש אבל המנין הזה אינו דומה לשום אחד מהם לפיכך הוכרח לומ' מנה מהם כל הראויין לעבודת משא שהם מבן ל' עד בן נ' מפני שהפחות מבן ל' עדיין לא נתמלא כחו והיתר מבן נ' מכחיש כחו מעתה מפני שהוא סמוך לבן ששי' שאמרו עליו בן ששים לזקנה:

פסוק ה

בנסוע המחנה כשהענן מסתלק הם יודעי' שיסעו. פי' אל יקשה בעיניך לומר היאך יודעין השעה שנוסע המחנה קודם נסיעתו עד שיתחילו אהרן ובניו לפרק את המשכן ויכניסו כל כלי וכלי לנרתקו דאין סברא לומר שאחר שיסע דגל מחנה יהודה הנוסע בתחלה יתחילו אהרן ובניו לפרק את הפרכת שיכסו בו את הארון כי אין זה כבוד לארון:

פסוק ט

נרותיה לוצי"רנא בלע"ז שנותנין בהן השמן והפתילות. לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים נשמת אדם כי אתה תאיר נרי כי מלת נר משרתת לשני ענינים פעם על הפתילה הדולקת פעם על הכלי שדולקת בו הפתילה לפיכך פי' פה שהיא מורה על הכלי הדולקת בו הפתילה:

פסוק י

אל מכסה עור תחש כמין מרצוף. שהוא שק גדול שנותנין בו פלפלין וסחורות בעלי הספינות כדתנן במסכ' כלים הכרים והכסתות והשקין והמרצופין והוצרך לפרש כמין מרצוף שלא תחשו' שהוא מכסה התחש אשר על המשכן מלמעלה כי התחש ההוא בני גרשון נושאין אותו כדכתי' ונשאו את יריעו' המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ועוד שאין ראוי שיעשו מכסה המשכן שק שישימו בו כלי השלחן ועוד שמכס' התחש אשר על המשכן הוא א' ומכסי התחש שכסו בהן כלי השלחן וכלי המנורה ומזבח הזהב וכלי השרת ומזבח הנחשת וכל כליו הם רבים:

פסוק יג

ודשנו את המזבח מזבח הנחשת. כי מזבח הזהב כבר נכתב למעלה ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכסו אותו במכס' עור תחש:

ודשנו יטלו את הדשן מעליו. לא שישימו בו הדשן כמל' עקרו שור שפירושו הוציאו העקר:

ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשע' המסעו' ואינה שורפתן שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת. כדתניא בשלהי פ"ק דיומא ה' דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן ופרש"י רבוצה כארי גחלת שנפלה מן השמים והיתה על המזבח הית' דומה לארי רובץ פי' תמונת הגחלת ההיא הית' כתמונת ארי רובץ והקשו בגמרא והא תניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב ותרצו לא קשיא הא במקדש ראשון הא במקדש שני ומה שאמר בשעת המסעות דמשמע דוקא בשעת המסעות היתה רבוצה כארי ולא שלא בשעת המסעות שמא י"ל מפני שלא בשעת המסעות היתה מעורב' עם אש עצי המערכה ולא היתה נכרת צורתה אבל בשעת המסעות שהסירו כל הגחלים והאפר מן המזבח ולא השאירו בו רק הגחלת שירדה מן השמים כדכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן אז היתה נכרת צורתה והיתה במקדש ראשון כארי רובץ ובמקדש שני ככלב רובץ ולא היתה שורפת הבגד הפרוש על המזבח בשעת המסעות מפני שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת:

פסוק טו

ומתו שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים. פי' מלת ומתו אינה דבק' עם שתי מלות ולא יגעו כ"א לא יגעו היאך ימותו רק היא דבקה עם מלת יגעו לבדה כאילו אמ' לא יגעו שימותו שפירוש לא יגעו שתגרו' להם נגיעתם זו שימותו וכמוהו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו שמלת ומתו אינה דבקה עם ולא יבאו לראות רק עם יבאו לראו' ואמר בידי שמים אף על פי שסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק מפני שהיא אמורה בקדש ומקדש שכן מיתתן בידי שמים שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כמו שכתב הסמ"ג במצו' ש"ט וכבר הארכתי על זה בפרשת אמור עיין שם:

פסוק טז

ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן. פי' פקוד אלעזר שהוא מונה עליה' לשאת אותם בעצמו במסען הם הכתובים אחריו שמן המאור וקטורת הסמים ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן אבל המרב"ן ז"ל חשב שדע' הרב הוא שגם מנחת התמיד מכלל הנשואי' עליו הוא שהיה נושא אות' כמו שהיה נושא את שמן המאור ואת שמן המשחה והקטר' ולפיכך כתב ועל דעת הירושלמי בפי' רש"י ז"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שס"ה מנים ומרע"ה לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלמה רב מאד קפ"ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. ולא ידעתי איך יפרש דברי הרב במה שאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן שמורה שאינו נושא אותם רק שמוטל עליו לצוות לאחרים ולזרז אותם בלבד וסותר דבריו הראשונים שאמר שהוא ממונה עליה נשאת אותם ולכן על כרחנו לפרש שמאמר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם דבק עם השמן והקטר' ושמן המשחה בלבד ומאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ודבק עם מנחת התמיד בלבד מפני שרש"י ז"ל סובר שהסולת שממנה עושין מנחת התמיד אינה נקראת בשם מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנה העשרון לכבש שאז היא עומדת להקרבה וזה אינו אלא בחנייתן כשמקריבין את התמיד לא בנסיעתן ואם כן אי אפשר לומר על מנחת התמיד שאלעזר נושא אותה בעת הנסיעה ולפיכך פירש על מנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן לא שהוא ממונה עליה לשאת אותה כמו שהוא ממונה על השמן והקטורת:

פקודת כל המשכן ועוד היה ממונה על משא בני קהת לצוות איש על עבודתו ועל משאו. לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאו' והקטורת ושמן המשחה כי כבר כתוב למעלה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ומפני שפקודת כל המשכן וכל אשר בו יצדק גם אל משא בני גרשון ומררי הוכרח לומר שמה שפירשנו אותו על משא בני קהת לבד הוא מפני שמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה ולכן על כרחנו לפרש קרא דפקודת כל המשכן על משא בני קהת בלבד:

פסוק כב

גם הם כמו שציויתך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה. אמר כמו שצויתיך ולא כמו שנשאת מפני שהוא סובר שלא נשא ראש הקהתים עד אחר שצוה לישא כל שלשתם כי אחר כלם ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העד' את בני הקהתי משמע שלא פקד אותם רק אחר שצוה לפקוד כל שלשתן ואמר כמו שצויתיך לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבוד' ולא אמר כמו שצויתיך על בני קהת לפקוד אותם מפני שכונתו בזה שאין מלת גם דבקה עם מלת נשא רק עם לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה הבא אחריו כאלו אמר נשא את ראש בני גרשון וגם הם יפקדו לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה עד בן נ' שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד' באהל מועד ומפני שהאריך בדבור חזר ואמר תפקוד אותם כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד' באהל מועד ולא רצה לומ' שמלת גם דבקה עם מלת נשא מפני שאם כן גם אותם מבעי ליה ועוד היה לו להקדים מלת גם קודם ראש בני גרשון לומ' נשא גם את ראש בני גרשון כי אחר מאמר נשא את ראש בני גרשון אינו נופל לומר גם אותם אבל ראב"ע פי' בעבור שנשא את ראש הקהתים ונראה שהוא סובר שמלת גם דבקה עם מלת נשא ובאה מלת הם במקום אותם כמו ולשם יולד גם הוא שהוא במקום לו אבל עם כל זה לא תקן הקדימה והאיחור של מלת גם:

פסוק כה

את יריעות המשכן עשר התחתונות. כי אחריו ואת אהל מועד שהם הי"א יריעות עזים הנקראים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעו':

מכסה עורות אלים מאדמים. הנקראו' מכסה לאהל כדכתי' ועשית מכסה לאהל עורות אלים מאדמים וכאילו אמר ומכסהו וחסר וי"ו וכמוהו רבים אבל ראב"ע אמ' מכסהו התחש אשר עליו אחז הכתו' דרך קצרה שלא להזכיר מכסה עורות אלים ונראה שהוא סובר שמלת מכסה דבקה עם אהל מועד ופירושו ואת אהל מועד שהוא מכסהו ולא מצאנו שנקראו יריעות עזים מכסה בשום מקום:

מסך פתח וילון המזרחי. כבר פירשתי שהוילון בכל מקום מורה על המחיצה המבדלת והמסך נופל על הסכך אשר מלמעלה ועל המחיצה המבדלת לפיכך פירש שהמסך הזה הוא וילון ומה שאמר המזרחי איננו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מהמזרחי רק הוא תוספת ביאור:

פסוק כו

אשר על המשכן כלומ' הקלעי' והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב. מפני שלא תפול מלת על רק בדברים הפרושים מלמעלה לא בדברי' הפרושים מן הצד הוכרח להוסיף בהם מלת המגינים כדי שתפול בהם מלת על כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליהם כאילו אמר אשר הם מגינים על המשכן ועל המזבח סביב ואגב אורחיה קמ"ל שהמזבח הזה הוא מזבח הנחשת שהקלעים והמסך של החצר מגינים עליו לא מזבח הזהב כי הוא כותלי המשכן מגינים עליו לא קלעי החצר:

ואת כל אשר יעשה להם כתרגומו ית כל דיתמסר להון לבני גרשון. תרגם העשייה מלשון מסירה ומלת להם כנוי לבני גרשון הנזכרים בראש הפרשה לא את כלי עבודתם הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים גם לא תפול על כלי עבודתם לא עשייה ולא מסירה אבל המסירה נופלת על בני גרשון שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם. אבל הרמב"ן ז"ל אמר שכנוי להם שב למשכן ולמזבח א"כ היה ראוי להיות אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת כל אשר יעשו להם ועבדו ואח"כ ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם והמתרגם שתרגם מלת יעשה דיתמסר אינו מפירוש המלה רק טעמה כי כל מיני הפעולות שם עשייה כוללת בם שגם המסירה עשייה היא לא שפירוש מעשה מורה על מה שיעשה בהם כמו שחשב הרמב"ן ז"ל הוצרך להביא לו חבר ממעשהו בכרמל:

פסוק כז

ע"פ אהרן ובניו ואי זה מהבנים ממונה עליהם ביד איתמר בן אהרן הכהן. פי' מה שכתוב בסוף הפרשה ומשמרתם ביד איתמר הוא פירוש ובניו האמור למעלה כי מלת בניו נופלת על כל בניו או על אחד מבניו כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב וכשאמר באחרונה ביד איתמר פי' שהאחד מבניו הוא איתמר. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כי למה יזכיר אהרן. ולא הבינותי דבריו כי מי גילה לו שאין אהרן מכלל הממונים אם בעבור שכתוב ומשמרתם ביד איתמר ולא שתף גם אהרן עמו י"ל שהכתוב לא הוצרך לפרש רק אי זה מהבנים ממונה עליהם מפני שמלת בניו סתמי וצריך ביאור אבל אהרן שאין צורך בו לביאור למה יצטרך לכתבו שנית:

פסוק לב

ויתדתם ומיתריהם של עמודי' שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו יתדות ומיתרי' היו ליריעו' ולקלעים מלמט' שלא תגביהם הרוח ויתדות ומיתרים היו לעמודי' סביב לתלות בהם הקלעי' לשפתם העליונה בקלונסו' וקונדסין כמו ששנויה במלאכת המשכן. פירוש יתדות ומיתרי' היו לעמודים והיו מחוברין עמהן שהיה עושה כמין קונדסין שקורי' פלו"ש שהן יתדות ארכן ששה טפחי' ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי"ו ראשו אחד זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד כמו שפירש בפרשת תרומה ולפיכך היו אלה במשא בני גרשון יחד עם העמודי' שהיו במשאם אבל היתדות ומיתרי' היו ליריעות ולקלעים שהיו מחוברין עמהן במשא בני מררי היו יחד עם משא היריעות והקלעים שהיו במשאם. והרמב"ם ז"ל טען ואמר ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי. ואין מכל זה טענה כלל כי כבר ביאר הרב כל זה בפ' תרומה והוא מה שהבאתי פה שממה שאומר שאין יתדות ומיתרים לעמודי' שהיו מחוברין יחד עם העמודים והיו תלויין בטבעותיהן באונקלין שלהן הותר' טענתו שטען מה נשתנו יתדות של עמודים משאר יתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי כי בני גרשון שהיו היריעות והקלעי' במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם ובני מררי שהיו העמודי' במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם וממה שאמר שהיה עושה כמין קונדסין שקורין פלו"ש שרוצה לומ' יתדות ומבע' נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי"ו ראשו אחד זקוף למעלה וראש אחר תקוע בעמוד הותרה טענתו האחרת שטען ואמר ואיני יודע מה יעשו היתדות לעמודי':

פסוק מז

עבודת עבודה היא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת. פי' השיר שהלוי' משוררים בעת ההקרבה היא עבודה אחת והקרבת הקרבנות שהכהנים מקריבין אותם היא עבודה אחרת ומפני שהשיר הוא בעבור עבודת הקרבנות נקרא השיר עבודה של עבודה אבל אין לשון ועבודת משא סובל זה שאם כן יצטרך לפרש ועבודת משא עבודה למשא ואי אפשר לפרש כן כי אין למשא עבודה אחרת ויחוייב לפרש שהעבודה היא סוג כולל עבוד' המשא ושאר העבודות בהקמת המשכן ועשיית הלחם ושחיטת הקרבנות וכיוצא בהן ופירוש עבודת משא סוג והבדל שפירושו ואי זו עבודה עבודה של משא לא של שאר עבודות ויחוייב מזה שיהיה גם כן פי' עבודת עבודה כמוהו שפירושו עבודה של עבודה העבודה הראשונה היא העבודה הכוללת כל העבודות והשנית היא הנאמרת בייחוד על שאר העבודות חוץ מעבודו' המשא כדכתיב לעבוד ולמשא שפירוש לעבוד מורה בייחוד על שאר העבודות שאינם של משא ולמשא מורה על העבודה בכתף:

פסוק מט

ופקודיו אשר צוה יי' את משה ואותן הפקודי' היו במצוה מבן שלשים ועד בן נ'. כאלו אמר ומן פקודיו הם אשר צוה יי' את משה שכבר צוה למעלה שיהיו מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים בבני קהת ובבני גרשון ובבני מררי וכנוי ופקודיו שב על משה אותם שפקד משה ונכתב אשר צוה יי' את משה במקום אשר צוה יי' אליו וכמוהו ואל משה אמר עלה אל יי' במקום עלה אלי ובקצת נוסחאות של רש"י ז"ל כתוב ופקודיו אשר צוה יי' מסורת ד' כתיבין אשר וסבירין כאשר כאילו אמר כאשר צוה יי' את משה ולא ידעתי מי הכריחו לבעל המסורת לומר שהוא חסר כ"ף ולא יהיה פירושו כמשמעו ופקודיו הם אשר צוה יי' את משה שמלת הם היא בכח המאמ' וכמוהו למעלה מזה כל הפקודים אשרו פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים למשפחותם לבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה שהוא כאלו אמר כל הפקודים וגו' היו מבן שלשי' שנה ומעלה ועד בן חמשי' שנה כו' או היו למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ולמעלה ממנו ופקודי בני גרשון למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה וגו' שיחסר הם או היו קודם מבן שלשים שנה או קודם למשפחות והכתוב לא יחוש בו מפני שהוא בכח המאמר:

פרק ה

פסוק ב

צו את בני ישראל פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן. שהרי בו ביום הוקבעו השלש מחנות ומהקלעים ולפנים מחנה שכינה ומהקלעים ולחוץ עד מחנות הלוים סביב למשכן מחנה לוי' ומשם ולחוץ מחנה ישראל ואע"פ שלא נחלקו הדגלים וחנייתן וחניית הלוים סביב למשכן עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים אין סברא לומר שאהל מועד שהוקם בר"ח ניסן היה בערבוביא עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים ונחלקו הדגלים אלא שבו ביום שהוקם המשכן מיד הוקבעו הג' מחנות מחנה שכינה תוך הקלעים ומחנה לוי' סביב המשכן ומחנה ישראל סביב הלוים אלא שהיו כל השבטים בערבוביא ובר"ח אייר נבדל כל שבט ושבט לעצמו ולמקומו ומר"ח ניסן מיד שהוקבעו השלש מחנות הוזקקו להשתלח הטמאי' ומתוך כך הוזקקו לישאל בי"ד בניסן הואיל וצריכין שלוח היאך יעשו פסחיהן:

הצרוע משתלח חוץ לכלן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתי' וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. דתניא בדד ישב לבדו שלא יהו טמאים אחרי' יושבין עמו פי' שאין שום טמא אחר משולח שם יכול זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה ופרש"י ז"ל לא יהו טמאים אחרים יושבים עמו זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע חמור מכלן יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה ואל מחוץ למחנה תשלחים וקרא דמחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית הרי למדנו מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהחמור מכולם הוא המצורע ולמדנו מקרא דלא יטמאו את מחניהם שמחנה של זב אינו כמחנה של טמא מת ויחוייב משני המקראות יחד שהאחד מהם משולח ממחנה שכינה בלבד והאחר משולח ממחנה שכינה ומחנה לויה ונשאר הספק בזב וטמא מת אי זה מהם משולח ממחנה אחת ואי זה מהם משולח משתי מחנות ומקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו שדרשו רז"ל עמו במחיצתו דהיינו תוך מחנה לויה למדנו במכ"ש שטמא מת אינו משולח ממחנה לויה ואם כן עכ"ל שהמשולח משתיהן הוא הזב והמשולח מהאחד הוא טמא מת אם כן למדנו מכל המקראות הללו שהטמא מת משולח ממחנה שכינה בלבד ומותר בשאר המחנות והזב משולח ממחנה שכינה וממחנה לויה ומותר במחנה ישראל והמצורע משולח מכולם וליכא למימר דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהו טמאים אחרים יושבין עמו בחוץ למחנה שכינ' קמיירי שהוא מחנה לויה ולא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו שיהיו אסורין להיות במחנה ההוא שאר טמאים שהם זב וטמא מת ואינן מותרין לשבת אלא האחד מהם במחנה ישראל והאחר חוץ ממחנה ישראל ונמצא בזה שהדבר הפוך שהמצורע קל מכלם שאינו משולח אלא ממחנה שכינה וטמא מת משולח אף ממחנה לויה וזב משולח משלשתן משום דמקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו למדנו שהטמא מת מותר במחנה לויה הלכך עכ"ל דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו בחוץ למחנה ישראל קמיירי אך קשה מ"ל לרז"ל לומר דקרא דמחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו במחנה ישראל קמיירי ופי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם ופי' ולא יטמאו את מחניהם דמשמע תן מחנה לזה ומחנה לזה בזב וטמא מת קמיירי דילמא בחוץ למחנה לויה קמיירי שהוא מחנה ישראל ופי' ולא יטמאו את מחניהם במצורע וזב וטמא מת קמיירי ומחנה של מצורע הוא מחנה ישראל ומחנה של זב וטמא מת הוא מחנה לויה שבזה כל המקראות קיימות דמקרא דמחניהם ולא מחנם למדנו תן מחנה למצורע ומחנה לזב וטמא מת ומקר' דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו למדנו שאין טמא אחר משולח שם שהמחנה שלו הוא מחנה ישראל ומחנה הזב וטמא מת הוא מחנה לויה דתרי מחנו' כתיבי ומכיון דמחנה ישראל הוא למצורע נשאר המחנה האחר לזב וטמא מת אבל לא שהמצורע משולח אף ממחנה ישראל יש לומר דאי אפשר לומר ששלוח המצורע הוא מחוץ למחנה לויה שהוא מחנה ישראל שכבר מצינו שהארבעה מצורעים שהיו חוץ מחומת ירושלים שהוא חוץ למחנה ישראל:

לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה אדריינוס שחיק טמיא שחיק עצמו'. שאילו היה מלשון טומאה היה מתרגמו בלשון מסאב כי תרגו' טמא בכ"מ מסאב ועוד שתרגם וכל טמא וכל דמסאב ותרגם לנפש לטמי נפשא דאינשא וזו ראיה גדולה על שאין טמי נפשא מלשון טומאה אלא שממין הראיה הזאת בעצמה יחוייב שלא יהיה פי' טמי נפשא דאינשא מלשון עצם כי כמו שדקדק מדלא תרגמו מסאב שאינו מלשון טומאה כך יש לדקדק מדלא תרגמו גרמא דאינשא כמו שתרגם או בעצם אדם או בגרמא דאינשא שאינו מלשון עצם אדם לכן נ"ל שהראיה על זה הוא מפני שאילו היה פי' לטמי נפשא דאינשא מלשון טומאה היה מחוייב מזה שיהיה הנוגע בטמא מת אב הטומאה מדצוה הכתוב לשלחו מחוץ למחנה ומדהשוה אותו לזב ומצורע שהן אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה לא אב הטומאה הלכך עכ"ל שפירוש לטמי נפשא דאינשא אינו מלשון טומאה אלא מלשון עצמות אדם שעצם המת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוא אב הטומאה וזאת הראיה הוא ראיה שאין לטעון עליה אלא שהרב לא הכניס עצמו להודיע טעם המתרגם שתרגם לנפש לעצם המת למה לא תרגמו למת עצמו כמו שתרגם לנפש לא יטמ' בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה ונ"ל שמה שהכריח המתרגם לתרגם לנפש האמור פה לעצם המת ולא למת עצמו הוא מפני הלמ"ד של לנפש שהיה ראוי להיות וכל טמא בנפש בבי"ת כמו כל הנוגע במת בנפש האדם וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר אם יגע טמא נפש בכל אלה ורבים כמו אלה ומפני שנכתב בלמ"ד הוכרח לפרש שהנוגע הזה לא נגע במת עצמו אלא לדבר אחר לו כמו עצם המת וכיוצא בו שהם של המת לא הוא עצמו שכן גבי וישק לו שהוא בלמ"ד והיה ראוי להיות וישקהו וכמו וישקהו ויבכו פירוש בו שנשק ידו או רגלו שהוא שלו לא אותו עצמו ומזה הטעם עצמו תרגם בפ' בהעלותך אשר היו טמאים לנפש אדם דהוו מסאבין לטמי נפשא דאינשא אנחנו טמאים לנפש אדם אנחנא מסאבין לטמי נפשא דאינשא כי יהיה טמא לנפש אדם ארי יהא מסאב לטמי נפשא דאינשא ואלו בפרשת פרה גבי כל הנונע במת בנפש האדם שהוא בבי"ת תרגם כל דיקרב במיתא בנפשא דאינשא לא בטמי נפשא דאינשא ומה שתרגם בפרשת אמור גבי לנפש לא יטמא בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה אע"פ שהו' בלמ"ד הוא מפני שאין כונת הכתוב שם להודיע מקום הנגיעה שנגע בו ומקום הטומאה שנטמא בו כמו גבי וכל טמא לנפש וגבי אנחנו טמאים לנפש אדם רק להודיע על אי זה מת יטמא ועל אי זה מת לא יטמא ואמר בעבור שום מת לא יטמא רק לשארו ולאמו ולאביו וגו' וזהו שתרגם לנפש על מית בתוספת על שפירושו בעבור שום מת לא יכניס עצמו בטומאה כי אם לשארו ולאמו ולאביו וגו' כמו ועל כל נפשות מת לא יבא שפירושו בעבור שום מת:

פסוק ז

את אשמו בראשו הוא הקרן שנשבע עליו. כדתני' בפרק הגוזל קמא אשם זה קרן מושב זה חומש או אינו אלא אשם זה חומש כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הוי אומר אשם זה קרן וא"ת אי הכי בראשו למה לי כל קרן בראשו הוא כבר תרצו זה מאידך ברייתא דפרק הגוזל קמא דתני' אשם זה קרן מושב זה חומש ובגזל הגר הכתוב מדבר או אינו אלא מושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר ופר"שי ז"ל המשתלם בראש קרן לבדו שהוא ראש ומה שאמר שנשבע עליו אין כונתו לתת טעם למה נקרא שמו אשם כי גם בזולת שנשבע עליו לשקר ראוי הוא שיקרא אשם מאחר שבא בידו בגזל אבל כונתו בזה להודיע אי זה נקרא קרן ואמ' שהוא אותו שנשבע עליו לשקר לא אותו וחומשו דכתיב וחמישיתו יוסף עליו:

לאשר אשם לו למי שנתחייב לו. פירוש אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן וראובן חייב לו לשמעון לא יתנהו לראובן אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון דהכי משמע מלישנא דלמי שנתחייב לו דקאמ' דאס"ד לראובן האי למי שנתחייב לו למי שגזלה ממנו מבעי ליה ותניא בפרק האשה שנתארמלה רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופרש"י מדלא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא הקרן כדאמרי' בהגוזל ה"ל כאלו אמר לאשר הקרן שלו שהוא המלוה הראשון לא למלוה השני שהלוה לזה כי זה הקרן אינו שלו אלא של המלוה הראשון:

פסוק ח

ואם אין לאיש גואל שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשין. ואמרו רז"ל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו יורשי' או אח או בן או שאר בשר קרוב למשפחת אביו למעלה עד יעקב אבינו אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים אבל גבי ואיש כי לא יהיה לו גואל שבפרשת וכי ימוך אחיך מאחזתו לא מצי לפרושי בגר משום דבנוטלי חלק בארץ קמיירי כדכתיב ומכר מאחזתו ועל כרחך מזרעו של יעקב הוא לפיכך פירשו אותו בפרק קמא דקדושין גואל שיוכל לגאול ממכרו וכן פירש שם רש"י ז"ל וכי יש לך אדם בישראל מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים אבל כאן שבנגזל קמיירי ולא מצינן לאוקומי בישראל משום דכולהו בני נטילת ממון הם דרשוהו בגר שמת ואין לו יורשים:

האשם המושב ליי' זה הקרן והחומש. אבל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו לא נכתב שם המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו:

ליי' לכהן קנאו השם ונותנו לכהן. דאל"כ אם ליי' אינו לכהן ואם לכהן אינו ליי' ואם לשניהם שיקנו ממנו קרבן ויהיו האמורים לגבוה והבשר לכהנים ליי' ולכהן מיבעי ליה:

מלבד איל הכפורים האמור בויקרא שהוא צריך להביא. שאע"פ שלא נזכר פה איל הכפורים מכיון שנזכר בפרשת ויקרא ד':

פסוק י

מגיד שטובת הנאה לבעלים. אינו רוצה לומר שהבעלי' נוטלים טובת הנאה מהכהן כדי לתת המתנות לו ולא לאחר שהרי אפילו כהן המחזר אחר הגרנות ומסייע לבעלים כדי ליטול מתנותיו כדתנן בבכורו' כהנים המסייעי' בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם אמר הכתוב שחתם ברית הלוי וכן הבעלים עצמן אסור להם לעשות כן אלא הכי פרושא שהרשות ביד הבעלי' לתת קדשי' לאי זה כהן שירצה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתת תרומתו או שאר קדשיו לבן בתו כהן ואין הכהן רשאי ליטלו בזרוע וזהו ששנינו רשאי ישראל לומר לחבירו הא לך סלע ותן תרומה או בגד לבן בתי כהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומות:

פסוק יב

איש איש כי תשטה אשתו מה כתיב למעלה מן העניין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות כהנים חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה. אע"פ שרש"י ז"ל אינו מביא מהסמוכין שדרשו רז"ל אלא אותן שנכתבו שלא במקומן מפני שהם קרובי' לפשוטו של מקרא שבודאי לא נכתבו שלא במקומן אלא לדרשא וזה אינו מהם מ"מ מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לדיני תרומה וקדשים גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא שבודאי לא נכתבו זו אצל זו אלא לדרשא:

כי תשטה תט מדרכי הצניעו' ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו. ויהיו שטה ונטה שני שרשים מענין אחד ולא אמר תט מדרך בעלה או מדרך התורה אלא מדרכי הצניעות מפני שיחוייב מנטיית דרך בעלה או מדרך התורה שכבר נטמאה ושוב לא יתכן לומר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה שמורה שהדבר מסופק לבעלה אם נטמאה או לא נטמאה לפיכך פירוש תט מדרכי הצניעות לדרכי הפריצות שבזה עדיין הדבר מסופק אם נטמאה או לא נטמאה והאריך בלשונו לומר ותחשד בעיניו כדי להודיע הטעם למה האריך הכתוב לומר כי תשטה והיה די לומר איש כי תמעול אשתו מעל וגו' ואמר כי תשטה להודיע ששטייתה מדרכי הצניעות היא גרמה פה שתחשד בעיניו:

ומהו המעל ושכב איש אותה. כאילו אמר ומעלה בו מעל ששכב איש אותה ואין זה לומר ששכב איש אותה לפי האמת אלא שנעלם מעיני אישה שאם כן יחוייב מזה שאם לא היה האמת ששכב איש אותה אלא שבעלה חשד אותה לא ינהוג בה כל האמור בפרשה אלא הכי קאמר כשתשטה אשתו מדרכי הצניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונטמאה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה אלא שקנא את אשתו על לא חמס בכפה והביא האיש את אשתו אל הכהן וסדר המקראות כן הוא איש איש כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ונסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכ' איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו':

פסוק יג

ונעלם מעיני אישה פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה. פי' מהמקרא הזה למדנו שני דברים דמעיני אשה משמע פרט לסומא שאין לו עינים ומנעל' משמע שהיה רואה ומעמע' ששניהם יחד אין המים בודקין את נשותיהן:

ונסתרה שיעור שתראה לטומאת ביאה. פירוש האי והיא נטמאה דכתי' בתר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי דהיינו שיעור הראוי לביאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאס"ד נטמאה ממש מאי והיא נטמאה דקאמר הא לעיל מניה כתיב ומעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע והיינו נטמאה:

ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה. מהכא משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דעד דהכא בעד אחד קמיירי דאי בשני עדים היכי דייק מיניה הא אם היה בה אפילו עד אחד לא היתה שותה אדרבה מהכא משמע שאם היה בה עד א' שאמר נטמאת שותה דמדקאמ' ועדים שנים אין בה משמע היה לה שכשאין בה ב' אלא א' שותה ותקשה ליה מההיא דפ"ק דסוטה דתניא ועד אין בה בב' עדים הכתוב מדבר אתה אומ' בב' עדים או אינו אלא בעד א' ת"ל לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת ממשמע שנ' לא יקום עד איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. י"ל דקרא דועד אין בה על והיא לא נתפש' אסורה קאי ולא על והבי' האיש את אשתו אל הכהן וגו' שהוא סדר השקאת' אבל קרא דוהביא האיש את אשתו אל הכהן אדסמיך ליה לחודיה קאי דהיינו על וקנא את אשתו לא על ועד אין בה והיא לא נתפש' דההוא קרא מילתא באנפי נפשה היא לומר שאע"פ שאין שני עדים שנטמאת אלא עד אחד בלבד והיא לא נאנסה אסורה לבעלה הא אם נאנסה מותרת לבעלה והיה ראוי להכתב כל הענין הראשון המורה על ההשקאה ואחר כך יזכיר הענין הזה המורה על אסור בעלה אלא מפני שנכתב בענין ההשקאה ונסתרה והיא נטמאה הוכרח לכתוב בצדו ועד אין בה שפירושו בטומאה הנזכר' והכי קאמר תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה והכי מוקי לה תלמודא בהדיא ופרש"י ז"ל ועד אין בה בשנים הכתו' מדבר וקאמ' עדים שנים אין בטומאתה זו אלא אחד דקרא בטומאה קמישתעי דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' ועדים ב' אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה לא נאנס' וממילא שמעינן דעד אחד מהימן לאוסרה ואינה שותה ואע"ג דבשאר נשי לא מהמנינן ליה לעד אחד לאוסר' על בעלה הכא האמינתו תורה משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ומה שכתב הא אם יש בה אפילו עד אחד כו' לאו דוקיא היא דבלאו דוקיא ממילא קא אתיא כדלעיל אלא מסקנא דמילתא היא הא למדת אם יש בה אפילו עד אחד בטומאה והיא לא נתפשה אסורה אך ממה שאמר לא היתה שותה ולא אמר היתה אסורה משמע שהוא סובר דקרא דועד אין בה על והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקותה קאי ומשום הכי דייק מינה הא אם יש בה אפילו עד אחד אינה שותה ושמא י"ל דה"ק הא אם יש בה עד אחד אינה בת שתיה כלומר ואסורה לבעלה לעולם ולא שהיא אסורה עד שתשתה כמו האשה שקנא לה בעלה בעדים ונסתרה בעדי' ואין לה אפי' עד אחד לטומאה שהיא אסורה לבעלה עד שתשתה אבל זו שיש לה עד אחד בטומאה אסורה לעולם וכן שנינו אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה לא הית' שותה שפירושו שהיא אסורה ואינה עומדת לשתות וכן כתב רש"י ז"ל בריש סוטה גבי עד כאן לא קמיפלגי אלא בקנוי וסתירה אבל בטומאה עד אחד נאמן עד כאן לא שמעינן מפלוגתייהו דבעינן שני עדים אלא בקנוי וסתירה אבל בטומאה אם יש שם שני עדים בקנוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה באותה סתירה נאמן ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתובה:

ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה. פי' מלת בה דכתיבא גבי ועד אין בה יתירא היא דהוה ליה למכתב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין ואנן ידעינן דאטומאה דלעיל מיניה קאי דהא מיניה קא סליק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין השתא דכתיב בה אינו אלא למעט דדוקא בה דהיינו בטומאה דקאי עלה הוא דעד אחד מהימן אם קנא לה בעלה מתחלה אל תסתרי עמו ועברה ונסתרה אבל לסתירה אם לא באו שני עדים להעיד שנסתרה עם אותו שקנא לה בעלה אלא עד אחד בלבד אע"פ שקנא לה בעלה בשני עדי' וגם יש עד אחד לטומאה כיון שאין שני עדים לסתירה אינה אסורה לבעלה אלא צריך שיהיו שני עדים בעת שקנא לה בעלה אל תסתרי עם איש פלו' ושני עדים שנסתרה עמו אחר הקנוי ואז אם העיד עד א' שנטמאת עמו היא נאסרת עליו כדתנן בריש סוטה המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי אחד או על פי עצמו ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה ע"פ ב' ואמרו בגמ' מאי טעמא דר' יהושע אמר קרא בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתיר' פי' דוקא בה דהיינו בטומאה הוא דעד אחד מהימן כשקדמו לה קנוי וסתירה אבל לא בקנוי ולא בסתיר' דבכל אחד מהם בעינן שני עדי' להעיד בם אבל רש"י ז"ל כתב אבל יש עדי' לסתירה והא לא אתיא לא כר' אליעזר ולא כרבי יהושע דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבה למעט קנוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר' אליעזר למעט קנוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה ואין סברא לומר דרש"י ז"ל סבירא ליה כתנא ברא אליבא דרבי יוסי בר' יהודה דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר משום רבי אליעזר המקנא לאשתו מקנא לה על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שנים השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה אם כן אין לדבר סוף ואמרו בגמרא מ"ט דרבי יוסי ברבי יהודה אמר קרא בה בה ולא בסתירה משו' דתנא דמתניתין עיקר ועוד דיחיד ורבי' הלכה כרבים והיכי שביק דברי חכמים ונקיט דברי ר' יוסי ברבי יהודה ועוד דדברי רבי יוסי ברבי יהודה אליבא דרבי אליעזר הן ור' אליעזר שמותי הוא והיכי נקיט כותיה:

פסוק יד

ואינו יודע אם נטמאה אם לאו. לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמא' והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרז"ל שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה:

פסוק טו

קמח שלא יהיה מסולת שעורים ולא חטים היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה. אין כונת הרב בזה לפרש שמל' קמת מיעט סלת ומלת שעורי' מיעט חטים דהא זיל קרי בי רב הוא אלא להודיע הטעם שמה שאמרה תור' קמח למעוטי סלת ושעורים למעוטי חטין הוא מפני שהיא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה וכן שנינו בריש פ' שני דסוטה כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורים ומנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא באה גרש וזו באה קמח ר"ג אמר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמ' ופירשו בגמרא דה"ק כל המנחות טעונו' שמן ולבונה ובאות מן החטין ובאות סלת מנחת חוטא אע"פי שאינה טעונה שמן ולבונה באה מן החטין ובאה סלת מנחת העומר אע"פ שהיא באה מן השעורין טעונה שמן ולבונה ובאה גרש וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח מפני שכשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מעשה בהמה:

לא יצוק עליה שמן שלא יהיה קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך. בתנחומ' לא יצוק עליה שמן למה שהוא אור וקרוי יצהר והיא אהבה האפלה לפיכך לא יתן אור במנחתה פי' השמן קרוי אור מפני שקרוי יצהר ויצהר הוא מגזרת צוהר וצהרים:

פסוק יח

ופרע סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן. אע"פי שהפריעה בכל מקום הוא לשון גלוי והרב בעצמו כתב בפרשת כי תשא כי פרוע הוא מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האש' וכאן פיר' אותו לשון סתירה אין זו סתירה דסותר את קליעת שערה דקאמר הכא לאו ממלת ופרע הוא דמפיק לה אלא מייתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל מיניה קאי מאי האשה לרבות אף גופה בגלוי כדתניא בפרק קמא דסוטה ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מניין תלמוד לומר האשה אם כן מת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה ופרש"י ז"ל ופרע לשון גלוי הוא בכל מקו' גופה מניין כדתנן מגלה את לבה סותר את שערה מרבה בגלויה שסותר את קליעתה:

בשער נקנור הוא שער העזר' המזרחי דרך כל הנכנסין. פרש"י ז"ל בפרק קמא דסוטה שהוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישר' לעזרת נשים ששם משקין את הסוטות מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו שער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידם ומחוס' כפרה שנכנס לעזרה בכרת לפיכך לא קדשוה כדי שיוכל לעמוד בחלל השער ומפני שאם היה הכהן מוציא את דם האשה חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא הצריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאה במקצת שרי בה רחמנא ושם משקין את הסוטות דבעינן לפני יי' ונקרא שם השער ההוא נקנור מפני שהיה אדם גדול ששמו נקנור שהביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשה בה נסים הרבה כדתניא בסדר יומא:

ונתן על כפיה כדי ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה שם המיוחד על המים. כדתנן בסוטה בריש פרק שני היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי ליגעה ומה שאמר אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה השם ולא אמ' כדי שתטרף דעתה ותודה ולא תבדק שהתור' חסה אפי' על עוברי רצונו ק"ו לעושי רצונו כדמפרש אבא חנן משום רבי אליעזר משום דההיא דאבא חנן אתיא כמאן דאמר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה דהשת' ודאי משו' חסיון הוא דאי משום מחק המגילה הא אימחקה לה אבל רש"י ז"ל ס"ל כאידך תנא דאמר בתחלה מקריב את מנחתה ואחר כך משקה דפלוגתא היא בפרק היה נוטל וכן גלה דעתו אחר זה בפסוק והשקה את האשה וא"ת מאי שנא על כפיה דהכא מעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דאלו התם דרשו אותו לתנופה שאמרו שניהם עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ואלו הכא דרשו אותו כדי ליגעה יש לומ' דהתם דין הוא שידרשו אותו לתנופה מדכתי' בתריה מיד והנפת דמשמע שבעודן על כפי אהרן הוא מניפן וע"כ לפרש ששניה' יחד עסוקין בתנופה אבל הכא דלא כתיב בתריה מיד והניף את המנח' אלא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה שמשביעה הכהן בעת ההשקאה ואח"כ אמר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה דמשמע שאחר שלקח המנחה מידי האשה והיא בידו אז מניף אותה ולא בעוד' בידה על כרחך לומ' שלא נתנן מתחלה על כפיה אלא ליגעה:

המרים על שם סופן שהם מרים לה. בספרי ויהיה פי' מי המרים המים המרים וכמוהו בני שלשים ולא ידעתי למה הניח דברי אבוה דשמואל שאמר בגמרא צריך שיתן לתוך המים דבר מר מ"ט דאמ' קרא מי המרים שמרים כבר ופסק הרמב"ם ז"ל ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה שנאמ' מי המרים ואולי מפני שאינו על פי פשוטו של מקרא כי רחוק הוא שישים בם דבר מר אחר שנמחק בם השם המפורש שעל ידו תבדק ועוד שא"כ זה שאמר ובאו בה המי' המאררי' למרים היה לו לומר ובאו בה המים המרים למאררים דדוחק הוא לומר שפי' מי המרים הוא על הדברים המרים שישים בתוכם ופי' המאררים למרים הוא להיות בפיה רעים ומרים:

פסוק יט

והשביע אותה וגו' ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי. אמר ומה היא השבועה אם לא שכב וגומ' שלא תאמר השבועה לחוד והאמירה לחוד וכאילו אמר והשביע אותה הכהן לאמר אם לא שכב כו' ומה שאמר הא אם שכב חנקי אתיא אליבא דרבי חנינא בן גמליאל דאמר דלא בעי כפילה דמכלל הן אתה שומע לאו ומה שאמר ואם לא יעברו חלוצים אחר אם יעברו בני גד ובני ראובן צריך היה לומר שאלמלא כן יש במשמע שאם לא יעברו אפילו בארץ כנען לא ינחלו ולא משום כפילה אף כאן אין צריך לומר הנקי בלתי יו"ד למדרשיה במקראו הנקי והמסורת שלו הנקי ולא כתב הנקי ביו"ד וכיון דמכלל לאו אתה שומע הן משום דסד"א אם לא שכב איש אותך הינקי ואם שכב לא הינקי ולא חנקי אלא אסורא בעלמא ומה שאמר שמכלל לאו אתה שומע הן פי' ההפך ממה שכתוב בלאו ומפני שההיפך ממה שכתוב בלאו יצדק בב' אופנים אם שלא תנקי ואם לא די שלא תנקי אלא שגם תחנקי הוצרך הכתוב לכתוב הנקי בלתי יו"ד כדי לדרוש אותו מענין חנק לפרש ההן היוצא מהלאו שהוא בחנק ולא בלא תינקי בלבד ומזה הצד נקרא חנקי בשם ההן היוצא מהלאו אע"פ שההן היוצא מהלאו אינו אלא שלא תינקי ומה שהכתב שבהעדר היו"ד ממלת הנקי מור' על החנק הוא מפני שהעד' היו"ד מורה שהה"א של הנקי הוא שורש ולכן לא נכתב בו יו"ד המשך בין הה"א והנו"ן ופירשו אותו מענין חנק אף על פי שהוא בה"א כי הה"א והחי"ת מתחלפי' ואמר אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות לזכות דאל"כ אם שכב איש אותך חנקי מיבעי ליה שהרי השבועה על זה היתה ולא ידעתי למה נטה הרב ז"ל לדברי ר' חנינ' בן גמליאל ופי' המקרא הזה כדבריו ולא כדברי ר"מ שכל הפוסקים פסקו כמותו ואמרו כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ושמא י"ל מפני שהפשט הוא בעזרו:

פסוק כ

ואת כי שטית כי משמש לשון אם. הוכרח לפרש כן מפני שפי' שטית אינו כפירוש כי תשטה שפירושו תט מדרכי הצניעו' רק פירושו שטית טומאה אלא שהכתוב קצר מפני שסמך על ואם לא שטית טומאה דלעיל מיניה ומפני זה הוכרח לפרש שהכי הזה הוא במקום אם שאם לא כן יהיה פירושו ואת מכיון ששטית טומאה תחת אישך כו' יתן יי' אותך כו' וזה לא יתכן מפני שאם טומאתה ברורה אין משקין אותה:

פסוק כא

לאלה שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלוני' ולשבועה שיהו נשבעין ביך ואם לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית. דאל"כ יתן יי' בך אלה ושבוע' מיבעי ליה מאי אותך לאלה והלמ"ד ישמש בלשון בעבור שתהיי כלי לכל המקללים ולכל המשביעים:

פסוק כב

אמן אמן קבלת שבוע' אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן על האלה אמן על השבועה. כך מצאתיו ברוב הספרי' וקשה דהא בפ' ב' דמסכת סוטה שנינו על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובפ"ק דקדושין אמר עולא מנין לגלגול שבוע' מן התורה שנא' ואמרה האשה אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה והקשו התו' מנ"ל כל הני הא לא כתוב אלא תרי אמן ותרצו דמחד אמן מפיק שפיר אלה ושבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מידי דכתיב בפרשה קאי ואלה ושבועה כתובים בפרשה וכתי' נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ולפי רוב הספרים שלנו שאינו כתוב בהם רק אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן על האלה אמן על השבועה על כרחנו לפרש דס"ל לרש"י ז"ל דמחד אמן לא מפקינן אלא אלה ושבועה אבל איש זה ואיש אחר מאמן תניינא הוא דמפקינן ליה ואי אפשר לומר כן דהא איש אחר נמי כתוב בפרשה הוא כדמשמע מתחת אישך ולמה לי אמן תניינא תיפוק לי' מאמן קמא שהרי אכל מה דכתיב בפרשה קאי אבל בקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל הכתוב במשנה ובגמ' כדלעיל והיא הגרסא הנכונה דאין סברא לומר שרש"י ז"ל סובר שמתחת אישך לא משמע אלא מאיש זה ולפיכך מפיק ליה למאיש אחר מאמן תניינא:

פסוק כד

והשקה אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה מקריב את מנחתה אלא הכתוב מבשרך כשישקנה יבאו לה למרים כו'. אע"פ שהלכה כרבנן דאמרי בתחלה משקה ואחר כך מקריב וזהו סדר המעשה ולא כרבי שמעון דאמר בתחלה מקריב את מנחתה ואחר כך משקה מ"מ כיון דמלתיה דר' שמעון יותר קרוב לפשוטו של מקר' כדכתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה כו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים אף על פי שרבנן פירשוהו לשרשומו ניכר דתלתא קראי כתיבי והשקה קמא ואחר ישקה והשקה בתרא ופירשו והשקה קמא לגופו שמשקה ואח"כ מקריב את מנחת' וזהו סדר המעשה ואחר ישקה מיבעי ליה לשרשומו ניכר שאם מחה את השם ועדיין רשומן של אותיות ניכר צריך לחזור ולמחות עד שלא יהא רשומן ניכר וכאלו אמר ואחר שיחזור וימחה ישקה את האשה והשקה בתרא שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה המשיך פי' המקרא כרבי שמעון שכך הוא מנהגו של רש"י ז"ל בפ' החומש כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן:

פסוק כה

והניף מוליך ומביא מעלה ומוריד ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן. ואע"פ שהכתוב בכהן לחודיה הוא דכתי' ולקח הכהן מיד האשה והניף כבר תרצו בזה בגמ' ואמרו אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האש' את מנחת הקנאות והניף וכתיב התם ידיו תביאנה את אשי יי' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ופרש"י ז"ל משלמים מתנופת חזה ושוק ואמורים של שלמים ידיו תביאנה בבעלים כתיב וגבי תנופה כתיב:

והקריב אותה זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבי' של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות. לא הקטרתה שהרי כתוב אחריו והקטיר המזבחה ועוד שלא יתכן לומר שפי' והקריב אותה זו היא הקטרתה שא"כ תהיה כל המנחה בכללה לגבוה ואי אפשר זה שהרי כתוב אחריו וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אלמא אינו נקטר ממנה אלא הקומץ מלבד ומה שאמר שהגשתה היא בקרן דרומית מערבית של מזבח מפיק לה בת"כ בפרשה צו ובזבחי' פרק קדשי קדשי' מדתניא הקרב אותה בני אהרן לפני יי' אל פני המזבח לפני יי' יכול במערב חלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני יי' הא כיצד מגישה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן פי' יכול כיון דכתיב לפני יי' תהא טעונה הגשה במערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל דהיינו לפני יי' תלמוד לומר אל פני המזבח דהיינו בדרומו של מזבח שהכבש נתון שם והפאה שבה פתח הבית הוא פני הבית וכן שנינו בת"כ על ירך המזבח צפונה שהירך בצפון והיכן הן פניו לדרום:

פסוק כז

וצבתה בטנה אע"פי שבקללה ירך תחלה המים אינם בודקים אלא כדרך כניסתן בה. ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההוא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל כדלעיל וכדתניא בסוטה בפרק כשם:

פסוק כח

ואם לא נטמאה האשה בסתירה זו. אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כולא קרא באשה שקנא לה ונסתרה ועד אין בה בטומאה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי קרא דוטהורה היא טהורה ממקום אחר פירוש אחר מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דקרא דואם לא נטמאה מיירי בסתיר' זו של האיש שקנה לה עמו וכן מה שפיר' אחר זה ונקתה מהמים המאררים לא היה צריך לפרש בו זה אלא משום דבעי לפרושי קרא דונזרעה זרע ולא עוד אלא ונזרעה זרע שלא תאמר ונקתה ואז ונזרעה שנמשך זה מזה לפיכך אמר ולא עוד אלא ונזרעה זרע ואגב זה פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין לעצמו ופי' ונזרעה ולא עוד שהוא ענין לעצמו לא שהאחד נמשך מהאחר גם יתכן לומר שהוצרך לפרש ונקתה מהמים המאררים שלא תאמר ונקתה מהדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פי' ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלתה מצביית הבטן ומנפילת הירך ופי' ונזרעה זרע עניין לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה:

פסוק לא

ונקה האיש מעון שהסוטה אסורה לבעלה. פי' עד השתא היתה אסורה לו ומששתתה והלאה הותרה לו ופי' ונקה מעון מעון האסור ההוא:

פרק ו

פסוק ב

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. כבר פירשתי בתחלת פרשה סוטה שאף על פי' שרש"י ז"ל אינו מביא בפירוש החומש מהסמוכין של רז"ל אלא מאותן שאינן כתובין במקומן מפני שהן קרובו' לפשוטו של מקרא מ"מ כשהפרשיו' הסמוכות אין להן שום ערך ודמיון זו לזו גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא:

פסוק ד

חרצנים הם הגרעינים וזגי' הם קליפות שבמחוץ שהחרצני' בתוכן כענבל בזוג. זהו אליבא דרבי יוסי דאמר במסכת נזיר בפרק עשרה מינין החרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם והזגין הן הקליפות החיצונות שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל וכך אמרו בכלאי הכרם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן תרגם אונקלס מפורצנין ועד עצורין ואמ' רב יוסף כמאן מתרגמינין מפורצנין ועד עצורין כרבי יוסי ופירש בעל הערוך זוג היינו עצורין והן החצונים שמעצרין אותם פי' שמשימין אותן אחר דריכתן בתוך המעצר ומעצרין אותן להוציא מהן היין הבלוע בתוכן ופורצנין היינו הגרגירין הפנימיים כמו פרצידא אבל מצאתי בפרק כל הבשר שאמרו לרמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי דאכל כחלי במעלי יומא דכפורי מאותן המושלכין בארץ וא"ל במה שויתנהו אמר ליה בפורצני ודילמא מיין נסך הוו אמר ליה לאחר י"ב חדש הוו ופרש"י ז"ל ותנן במסכ' עבודה זרה לחין אסורי' יבשין מותרין ונראה דפורצני דהכא בחצוניי' קמיירי שהם הנבערים לעשות מהן דליקה לצלות בהן ובהן נופלה הפרש בין יבשין בין לחין לא בגרעינים שהגרעינים אין היין בלוע בהם עד שיהיה בהן חלוק בין לחין ליבשים ושמא י"ל שהאמוראים הללו שקראו החצוניים פורצני הוו אליבא דרבי יהודה דאמר החרצנים הם החצונים והזגין הם הפנימיים ולית הלכתא כותיה:

תוכן העניינים

מזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה