אור ברסלב

מורה נבוכים· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]

חלק ג'

חלק ב'

הקדמה

בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם (בראשית כא,לג)
תחבולת הרמזים לסתרי תורה
מטרת הספר: ביאור מקצת סתרי תורה
1 כבר הבהרנו כמה פעמים (הקדמות,פתיחה6-3; ב,ב5-3; ב,כט32) שמטרתו הראשית של חיבור זה היא ביאור מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה בהתאם למי שחיבור זה התחבר בשבילו.

אזהרת חכמים שלא לגלות סתרי תורה
2 והבהרנו (הקדמות,פתיחה6-3; א,לג6-5, ועוד) שהדברים הללו הם מכלל סתרי תורה. וידוע לך שהם (=חכמינו) ז"ל גינו את מי שמגלה סתרי תורה.
ההסתרה) הם ז"ל הבהירו ששכרו של המסתיר סתרי תורה, שהם ברורים וגלויים לאנשי העיון, גדול מאוד; בעניין אומרו "[וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן, כִּי] לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ, לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק" (ישעיהו כג,יח) הם אמרו בסוף (מסכת) פסחים: "ולמכסה דברים שגילן עתיק יומיא, ומאי ניהי? סתרי תורה" (=ולמכסה דברים שגילה אותם [הקב"ה, המכונה:] 'עתיק יומיא'. ומה הם? סתרי תורה) (בבלי פסחים קיט,א). הבן אפוא עד היכן מגיע מה שהדריכו אליו, אם אתה מן המבינים.
הלימוד) וכבר ביארנו כמה עמוק מעשה מרכבה וכמה זר הוא לדעות ההמון, והובהר שאפילו את המידה המובנת ממנו למי שחוֹנַן בהבנתו חל איסור דתי ללמד ולהסביר, אלא בעל פה לאותו יחיד שתואר, וגם לו אין לומר אלא ראשי פרקים.
אבדן החכמה) זו הסיבה לכך שידיעת הדברים פסקה כליל מן האומה, עד שלא נמצא ממנה לא מעט ולא הרבה. וכך היה ראוי שייעשה בה, משום שהיא הועברה תמיד איש מפי איש, ומעולם לא נכתבה בספר.

צדדי ההתלבטות של הרמב"ם
3 המבוכה) וכיוון שכך הוא, כיצד אמצא עצה להעיר על מה שאולי התברר לי והתבאר לי והתחוור לדעתי בלי ספק במה שהבנתי מזה?
צדדים לגלות) אך להימנע מלחבר דבר שהתברר לי, כך שיאבד באובדני שאין מנוס ממנו – זה נראה לי
א) עושק של ממש כלפיך וכלפי כל נבוך, והרי זה כמו גזל זכות מן הראוי לה,
ב) או קנאה ביורש על ירושתו, ושתי מידות אלה מגונות.

צדדים להסתיר) ואילו לדבר על כך במפורש –
א) כבר נזכר לעיל האיסור הדתי שיש בכך,
ב) נוסף למה שהדעת נותנת.
ג) ונוסף לכך שגם מה שהגיע אליי בעניין הוא מכוח תחושה פנימית והשערה, ולא באה לי בו התגלות אלוהית שהודיעה לי שזאת הכוונה בדבר, ולא למדתי ממורה את מה שאני מאמין בעניין זה, אלא הורוני לשונות ספרי הנבואה ודברי החכמים, יחד עם הנחות עיוניות שיש לי, שהדבר כך בלא ספק לדעתי. אך ייתכן שהעניין הוא אחרת, והכוונה היא לדבר אחר.

הכרעתו: תחבולה המחייה את מסורת מסירת הסוד
4 המחשבה המודרכת (על ידי האל) והסיוע האלוהי הניעו אותי בכך למצב שאתאר, והוא שאפרש לך את שאמר יחזקאל הנביא עליו השלום, באופן שכל אדם שישמע את הפירוש יחשוב שלא אמרתי דבר נוסף על שמורה עליו הכתוב, אלא כאילו אני מתרגם ביטויים משפה לשפה, או מסכם את משמעות פשט ("חיצוניוּת") הדבר. אך כשיתבונן בו מי שהחיבור הזה חובר בשבילו, ועמל על הבנת פרקיו, פרק אחר פרק, בתשומת לב מוחלטת – יובהר לו כל הדבר שהובהר והתחוור לי, כך שלא ייעלם ממנו דבר. זו היכולת המרבית לחבר בין מתן תועלת (או: לימוד) לכל אדם לבין הימנעות מללמד במפורש דבר מן העניין הזה, כמחויב.

5 לאחר הקדמת ההקדמה הזאת, תן דעתך לפרקים הבאים (א-ז) בעניין הזה, הנכבד הנעלה והגדול, שהוא יתד שהכל תלוי בו ועמוד שהכל נשען עליו.

פרק א

דמות אדם לחיות – גלגלים חיים ומשכילים
לכל אחת מן החיות "פני אדם"
1 ידוע שיש אנשים שצורות פניהם דומות לצורת אחד משאר בעלי החיים, כך שאתה רואה אדם שכאילו פניו דומים לפני אריה, ואדם אחר כאילו פני שור, וכיוצא בהם; ומכנים את בני האדם על פי הדמויות האלה, הנוטות לדמויות פני בעלי החיים. כך מה שאמר (יחזקאל) "פְּנֵי שׁוֹר", "פְּנֵי אַרְיֵה" ו"פְנֵי נֶשֶׁר" (יחזקאל א,י) – כולם אינם אלא "פְּנֵי אָדָם" (שם) הנוטים לאותן צורות של מינים אלה.
הוכחות מן הפסוקים הסמוכים ומן המראה השני
2 על דבר זה יורו לך שתי ראיות.
א) האחת, דבריו על החיות בהכללה: "וְזֶה מַרְאֵיהֶן: דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה" (שם,ה), ולאחר מכן תיאר כל חיה מהן, שיש לה "פְּנֵי אָדָם" ו"פְנֵי שׁוֹר" ו"פְנֵי אַרְיֵה" ו"פְנֵי נֶשֶׁר".
ב) והראיה השנייה היא ביאורו במרכבה השנייה, שהביא אותה כדי לבאר עניינים שנותרו סתומים במרכבה הראשונה. הוא אמר במרכבה השנייה: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד: פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב, וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם, וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה, וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר" (שם י,יד). הרי שאמר במפורש שמה שאמר עליו "פני שור" הוא "פני הכרוב"; ו"כרוב" הוא אדם צעיר. והוא הדין בשני הפנים הנותרים. הוא השמיט את "פני השור" גם כדי להסב את תשומת הלב על ידי גיזרון מסוים, כמו שרמזנו על כך (ב:כט35;מג4). לא ייתכן לומר "שמא זוהי השגת צורות אחרות?", כי הוא אמר בסוף התיאור השני: "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר" (יחזקאל י,כ). הרי התבאר מה שהתחלנו לבאר.

פרק ב

המרכבה הראשונה: החיות, האופנים והאדם
השגה ראשונה: החיות ומאפייניהן החיצוניים
1 תבנית ומהות) הוא ציין שהוא ראה "אַרְבַּע חַיּוֹת" (יחזקאל א,ה) שכל חיה מהן בעלת ארבעה פנים ובעלת ארבע כנפיים ובעלת שתי ידיים, וכלל צורת כל חיה כצורת אדם, כמו שאמר: "דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה" (שם).
ידיים) וכן ציין שגם הידיים הן "ידי אדם", שידוע שידי האדם עוצבו כך כדי לעשות מלאכת אוּמן בלי ספק.
רגליים) אחר כך ציין שרגליהן ישרות, כלומר שאין בהן מפרקים, וזו משמעות דבריו "רֶגֶל יְשָׁרָה" (שם,ז) לפי פשט ("חיצוניות") הדברים. וכך אמרו (חז"ל): "'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה' – מלמד שאין ישיבה למעלה" (בראשית רבה סה,כא). הבן זאת גם כן.
כפות רגליים) אחר כך ציין שכפות הרגליים, שהן אבר ההליכה, אינן כרגלי האדם. אלא הידיים הן אלה שהן כידי האדם, ואילו הרגליים עגולות "כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז).
דבוקות) אחר כך ציין שאין בין ארבע החיות האלה רווח ולא רִיק, אלא כל אחת צמודה לאחותה. הוא אמר: "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ" (שם,ט).
נבדלות) אחר כך ציין שאף על פי שהן צמודות, פניהן וכנפיהן נפרדות מלמעלה. הוא אמר: "וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה" (שם,יא). התבונן בדבריו "מִלְמָעְלָה", כי הגופים צמודים, ואילו פניהם וכנפיהם – נפרדים, אבל מלמעלה.
זַכּוֹת) עוד ציין שהן זַכּוֹת "כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (שם,ז).
מאירות) עוד ציין שהן גם מאירות. הוא אמר: "מַרְאֵיהֶן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ" (שם,יג; ושם: מַרְאֵיהֶם). זה כלל מה שציין על צורת החיות, כלומר תבניתן, עצמן, צורותיהן, כנפיהן, ידיהן ורגליהן.

מאפייני תנועת החיות
2 אחר כך התחיל לתאר את אופן תנועות החיות האלה, וציין לגביהן מה שתשמע.
תנועה אחידה קבועה) הוא אמר שבתנועות החיות אין לא התעקלות ולא סטייה ולא עקימות, אלא תנועה אחת, והם דבריו: "לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן" (שם,ט;יב).
כיוון מיוחד) אחר כך ציין שכל חיה מהן הולכת לכיוון שהיא פונה אליו, והם דבריו: "אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ" (שם). הרי הובהר שכל חיה הולכת רק לכיוון שמול פניה. אך מי ייתן וידעתי לאילו פנים, והרי היא בעלת פנים רבים! מכל מקום ככלל הליכתן של ארבעתן אינה לכיוון אחד, כי אילו היה כך, לא היה מייחד לכל אחת תנועה ואומר: "אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ".
3 מחזוריות ומהירות) אחר כך ציין שצורת תנועתן של החיות האלה היא ריצה, והן גם חוזרות על עקבותיהן בריצה, והם דבריו: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (שם,יד). כי "רצוא" הוא המקור של "רץ", ו"שוב" הוא המקור של "שָב". הוא לא אמר "הלוך ובֹא" אלא אמר שתנועתן היא ריצה וחזרה על העקבות. הוא ביאר זאת במשל ואמר "כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (שם), ו"בזק" היא מילה נרדפת לברק. הוא אמר: 'כמו הברק, שתנועתו נראית מהירה ביותר וכאילו הוא נמתח, ממהר ומזנק ממקום מסוים ואז מתכווץ וחוזר כלעומת שבא באותה מהירות עצמה, פעם אחר פעם'. יונתן בן עֻזיאל עליו השלום תרגם כך את "רָצוֹא וָשׁוֹב". הוא אמר: "חָזְרָן וּמַקְּפָן יָת עָלְמָא וְתָיְבָן בִּרְיַת חֲדָא וְקַלִּילָן כְּחֵיזוּ בַּרְקָא" (=סובבות ומקיפות את העולם ושבות כברייה אחת ומהירות כמראה הברק).
המניע לתנועת החיות
4 מניע חיצוני: כוונת ה') עוד ציין על הכיוון שהחיה נעה אליו את אותה תנועת ריצה וחזרה – שאין היא נעה אותה בשלו, אלא בשל דבר אחר, כלומר הכוונה האלוהית. הוא אמר שלאותו כיוון שהכוונה האלוהית היא להניע את החיה אליו – אליו היא נעה אותה תנועה מהירה, שהיא "רָצוֹא וָשׁוֹב". והם דבריו על החיות: "אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן" (שם,יב). "רוח" כאן אינה רוח (נושבת), אלא היא כוונה, כמו שביארנו על רב־משמעיות "רוח" (א,מ6). נמצא שהוא אומר: "הכיוון שהכוונה האלוהית היתה שהחיה תלך אליו – בכיוון זה רצה החיה".
5
הכוונה קבועה ומעגלית) כך ביאר גם יונתן בן עֻזיאל עליו השלום. הוא אמר: "לַאֲתַר דִּיהָוֵי תַמָּן רַעֲוָא לְמֵיזַל אָזְלָן, לָא מִתְחַזְּרָן בְּמֵיזַלְהוֹן" (=למקום ששם הווה הרצון ללכת הן הולכות, לא סובבות במהלכן). וכיוון שאמר: "אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ" (יחזקאל א,יב), כשפשט ("חיצוניות") אמירה זו הוא שפעם ירצה ה' בעתיד שהחיה תתקדם לכיוון מסוים ועל כן היא תתקדם לכיוון ההוא, ופעם ירצה שתלך לכיוון אחר, שונה ממנו, ועל כן היא תלך (לשם) – חזר והבהיר את הערפול הזה והודיע לנו שאין הדבר כן, וש"יהיה" הוא במשמעות "היה", וזה נפוץ בעברית. הרי שיוחד הכיוון שה' רצה שהחיה תלך אליו, והיא מתקדמת בכיוון הזה שה' רצה שהחיה תתקדם בו. והרצון קבוע בכיוון ההוא. כביאור לנושא הזה וכהשלמת הדיבור עליו, אמר בפסוק אחר: "עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ – שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת" (שם,כ). הבן את הביאור המופלא הזה. גם זה שייך לתיאורו את צורת תנועת ארבע החיות אחרי שתיאר את צורתן החיצונית (של החיות).

השגה שנייה: האופנים
6 אחר כך התחיל בתיאור אחר, ואמר שהוא ראה גוף אחד תחת החיות, צמוד להן. והגוף הזה מחובר לארץ, וגם הוא ארבעה גופים, וגם גוף זה בעל ארבעה פנים. הוא לא תיאר לו שום צורה, לא צורת אדם ולא צורת בעל חיים אחר, אלא ציין שהם גופים גדולים, נוראים ומבהילים, ולא תיאר להם שום צורה חיצונית, אך ציין שכל גופיהם "עֵינַיִם" (שם,יח). אלה הם שקרא להם "אוֹפַנִּים" (שם,טז). הוא אמר: "וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו" (שם,טו). הרי ביאר שזה גוף אחד, שקצהו האחד אצל החיות וקצהו האחר בארץ, ושהאופן הזה בעל ארבעה פנים. הוא אמר: "מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן" (שם,טז). הרי עבר מאמירתו "אופן" לאמירתו "ארבעה", ונמצא שאמר במפורש שאותם ארבעה פנים של האופן הם ארבעת האופנים.
מקור אחד) עוד ציין שצורתם החיצונית של ארבעת האופנים היא אחת, והם דבריו: "וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן" (שם).
התמזגות) אחר כך הבהיר על האופנים האלה שהם מורכבים זה בזה, והם דבריו: "וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן" (שם,טז). זו אמירה שלא נאמרה על החיות: לא נאמר על החיות הביטוי "תוך"; אלא הן צמודות זו לזו, כמו שאמר: "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ" (שם,ט). אך על האופנים הוא ציין שהם מורכבים זה בזה: "כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן".
עיני האופנים
7 אשר לכלל גוף האופנים שהוא ציין שהוא מלא עינים (שם,יח) –
א) אפשר שכוונתו היא שהוא מלא בעיניים ממש;
ב) ואפשר שהוא בעל גוונים רבים: "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (במדבר יא,ז);
ג) ואפשר שהם דימויים, כמו שאנו מוצאים את חכמי הלשון (=חז"ל) אומרים "כעין שגנב" (בבלי בבא קמא סד-סו), "כעין שגזל" (שם צח,ב; קיב,א), וכוונתם "בדומה למה שגזל" או "בדומה למה שגנב";
ד) או שהם מצבים ותיאורים שונים, כמו שנאמר "אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי" (שמואל-ב טז,יב), כלומר את מצבי. זה מה שתיאר לגבי צורת האופנים.

מקור תנועת האופנים מן החיות שעליהם
8 תנועה ישרה) אשר לתנועת האופנים – הוא אמר עליה שגם בתנועתם אין לא עקימות ולא התעקלות ולא סטייה, אלא תנועות ישרות שאינן משתנות, והם דבריו: "עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן" (יחזקאל א,יז. ושם: רִבְעֵיהֶן).
9 תנועה חיצונית) אחר כך ציין שארבעה אופנים אלה אינם נעים מעצמם כמו החיות, אלא אין להם אף תנועה מעצמם אלא על ידי אחרים המניעים אותם. הוא עשה כל מאמץ לחזור ולומר את העניין הזה והדגיש אותו כמה פעמים, וקבע שמניע האופנים אינו אלא החיות, כך שיחס האופן אל החיה הוא על דרך המשל כמו מי שקשר גוף דומם בידו או ברגלו של בעל חיים, כשכל אימת שבעל החיים הזה נע, נעה אותה פיסת עץ או אותה אבן הקשורה באבר בעל החיים הזה. כך אמר: "וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם, וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים. [עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת] וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם", וביאר את הטעם לכך ואמר: "כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים" (שם,יט-כ). הוא חזר על העניין הזה לשם הדגשה והסבר, ואמר: "בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם, כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים" (שם,כא).
10 סיכום) נמצא שהסדר בתנועות האלה כך הוא: לכל כיוון שהכוונה האלוהית היא שהחיות ינועו אליו – לכיוון זה נעות החיות, ועל ידי תנועת החיות נעים האופנים כהיגררות אחריהם מכוח החיבור להם, לא שהאופנים נעים מצד עצמם אל עבר החיות. הוא סידר את הסדר הזה ואמר: "עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת, וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים" (שם,כ). וכבר הבאתי לידיעתך (פסקה 5) את תרגום יונתן בן עֻזיאל עליו השלום, שאמר: "עַל אֲתַר דִּיהָוֵי תַמָּן רַעֲוָא לְמֵיזַל [אָזְלָן, לָא מִתְחַזְּרָן בְּמֵיזַלְהוֹן]".

השגה שלישית: האדם שעל הכיסא שמעל החיות
11 לאחר שסיים לתאר את צורתן ותנועותיהן של החיות, והזכיר את האופנים שתחת החיות ושהם מחוברים אליהן ונעים בתנועתן, החל בהשגה שלישית שהשיג, ועבר לתיאור אחר, והוא מה שמעל החיות, ואמר שמעל לארבע החיות "רָקִיעַ" (שם,כב), ועל הרקיע "דְּמוּת כִּסֵּא" (שם,כו), ועל הכסא "דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" (שם).

סיכום: המרכבה הראשונה
12 זה כל מה שתיאר בנוגע להשגה שהשיג בתחילה בנהר כבר.

פרק ג

הבהרות מן המרכבה השנייה
המרכבה השנייה מבהירה את הראשונה
1 לאחר שיחזקאל עליו השלום הזכיר מתיאור המרכבה את מה שתיאר בתחילת הספר, שָׁבָה אליו אותה השגה עצמה פעם שנייה כשנישא במראה הנבואה לירושלם, וביאר לנו דברים שלא התבארו תחילה.
הבהרה 1: החיות הן הכרובים
2 בכלל זה, שהוא החליף לנו את הביטוי "חיות" בביטוי "כרובים", והודיענו שהחיות הנזכרות תחילה הן גם מלאכים, כוונתי לכרובים, ואמר: "וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם, וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם" (יחזקאל י,טז). הוא הדגיש את הקשר בין שתי התנועות, כמו שצִיַּנּו (ג,ב10), ואחר כך אמר: "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר, וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י,כ), וחזר על אותן צורות עצמן ועל אותן תנועות עצמן. התברר שהחיות הן הכרובים, והכרובים הם החיות.
הבהרה 2: האופנים בנויים כגלגלים
3 אחר כך ביאר בתיאור השני הזה עניין אחר, והוא שהאופנים הם הגלגלים. הוא אמר: "לָאוֹפַנִּים – לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי" (שם,יג).
הבהרה 3: האופנים נעים עקב תנועת הגלגל המקיף
4 עוד ביאר עניין שלישי על האופנים, ואמר עליהם: "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִפְנֶה הָרֹאשׁ – אַחֲרָיו יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם" (שם,יא). הרי אמר במפורש שתנועת האופנים הכפויה נמשכת אל המקום אשר יפנה הראש, שהתברר שהוא נמשך "אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת" (שם א,יב).
הבהרה 4: גלגלי האופנים הסובבים
5 עוד הוסיף עניין רביעי על האופנים, ואמר: "וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם" (שם י,יב). ואת העניין הזה לא הזכיר בתחילה.
הבהרה 5: האופנים כבעלי חיים, לא כתבונה
6 עוד אמר גם כן על האופנים בהשגה האחרונה הזאת: "בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם" (שם). הוא לא ייחס לאופנים בהתחלה לא בשר ולא ידים ולא כנפים, אלא אמר שהם גופים בלבד. הוא חזר לבסוף לומר שהם בעלי בשר וידיים וכנפיים, אבל לא ייחס להם שום צורה.
הבהרה 6: שיוך כל אופן לחיה
7 עוד ביאר גם כן בהשגה השנייה הזאת שכל אופן מתייחס לכרוב, ואמר: "אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד, וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד" (שם,ט).
הבהרה 7: הגלגלים הם יחידה אחת
8 עוד ביאר כאן גם כן שארבע החיות הן חיה אחת משום שהן צמודות זו לזו, ואמר: "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר" (שם,כ).
הבהרה 8: האופנים הם יחידה אחת
9 וכן גם לאופנים הוא קרא "אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ" (שם א,טו), אף על פי שהם "אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים" כמו שציין (שם י,ט), משום שהם דבוקים זה בזה, ושכולם "דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן" (שם א,טז).
סיכום
10 זה אפוא הביאור שהוא הוסיף לנו על צורת החיות והאופנים בהשגה השנייה הזאת.

פרק ד

דיון בפירוש אחר של האופנים
תרגום יונתן: האופנים הם גלגלי הכוכבים
1 ראוי שנעיר לך על עניין מסוים שנקט יונתן בן עֻזיאל עליו השלום: כיוון שראה אמירה מפורשת בדבריו (של יחזקאל) "לָאוֹפַנִּים – לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי" (יחזקאל י,יג) – קבע בהחלטיות שהאופנים הם השמים, ועל כן תרגם כל "אוֹפָן" – "גִּלְגָּלָא", וכל "אוֹפַנִּים" – "גִּלְגְּלַיָּא".
חיזוק) אין לי ספק שמה שחיזק אצלו עליו השלום את הפרשנות הזאת הוא אמירתו של יחזקאל עליו השלום על האופנים שהם "כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ" (שם א,טז), וזה צבע המיוחס לשמים, כמפורסם.
דוחק) אך כיוון שמצא את הפסוק "וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ" (שם,טו), שזה מורה בלי ספק שהאופנים בארץ – הוקשה עליו הדבר לפי הפרשנות הזאת, ועל כן הכליל את פרשנותו ופירש את אמירתו כאן "ארץ" – שהוא מִשטַח השמים, כי הוא קרקע ביחס למה שמעל המשטח הזה, ותרגם את "אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ" – "מִלְּרַע לְרוּם שְׁמַיָּא" (=מתחת לגובה השמים). הבן כיצד היא פרשנותו.
המניע) נראה לי שמה שהביא אותו עליו השלום לפרשנות זו הוא ההבנה ש"גלגל" הוא שם ראשוני לשמים.
פירוש הרמב"ם: האופנים הם היסודות כמעטפות כדוריות
2 ונראה לי שאין הדבר אלא כך: הגלגול נקרא גלגל: "וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים" (ירמיהו נא,כה), "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן [מֵעַל פִּי הַבְּאֵר]" (בראשית כט,י). ובשל כך נאמר: "[וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ] וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה" (ישעיהו יז,יג), בשל גלגולו. ולכן נקראת גולגולת הראש "גולגולת" (שמות טז,טז; משנה נזירות ז,ב), משום שהיא נוטה להיות עגולה. ומפני שכל כדור מתגלגל במהירות, נקרא כל דבר כדורי "גלגל". לפיכך נקראו השמים "גלגלים", על שום עגילותם, כלומר היותם כדוריים. על כן אומרים (חז"ל): "גלגל הוא שחוזר" (בבלי שבת קנא,ב), והם קוראים גם לגלגלת "גלגל" (משנה עירובין י,יד) מאותה סיבה עצמה. אם כן דבריו "לָאוֹפַנִּים – לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי" (יחזקאל י,יג), נועדו ללמד אותנו על תבניתם, כי לא צוינה עבורם תבנית ולא צורה, אלא שהם הגלגלים.
3 אשר לדבריו עליהם "כתרשיש" (שם א,טז: כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ) – הוא פירש זאת גם כן בתיאור השני ואמר על האופנים: "וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ" (שם י,ט). ותרגם זאת יונתן בן עֻזיאל עליו השלום: "כְּעֵין אֶבֶן טָבָא" (=כעין אבן טובה). ידוע לך שבביטוי הזה עצמו תרגם אֻנקלוס את "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד,י), ואמר: "כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא" (=כמעשה אבן טובה). הרי שאין הבדל בין האמור "כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ" לבין האמור "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". הבן זאת.

מקום לחלוק והזמנה להתבונן
4 אל תחשוב למגונה שאני מזכיר את פרשנותו של יונתן בן עֻזיאל עליו השלום בעודי מפרש אחרת, שהרי אתה מוצא רבים מן החכמים, ואף מן המפרשים, חולקים על פרשנותו בכמה ביטויים וברבים מענייני הנביאים. וכיצד לא יהיה כך בדברים העמוקים הללו? ועוד, שאינני מכריע לך לטובת פרשנותי, אלא הבן את כל מה שהערתי לך על פרשנותו והבן את פרשנותי, וה' יודע איזו משתי הפרשנויות היא המתאימה לכוונה.

פרק ה

האדם שעל הכיסא – שיא מעשה המרכבה
שלושת המראות מייצגים שלוש השגות
1 ממה שראוי שתשים לב אליו הוא דבריו "מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א,א). הוא לא אמר "מראָה" בלשון יחיד אלא "מראות", כי אלה כמה השגות ממינים שונים, כלומר שלוש השגות: השגת האופנים, השגת החיות והשגת האדם אשר מעל החיות. בכל אחת מן ההשגות האלה אמר "וארא":
א) בהשגת החיות אמר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה [בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ]" (שם,ד);
ב) בהשגת האופנים אמר: "וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ [אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו]" (שם,טו);
ג) ובהשגת האדם אשר מעל החיות במעלה, אמר: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל [כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב] מִמַּרְאֵה מָתְנָיו [וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב]" (שם,כז). הוא לא חזר על הביטוי "וארא" כלל בתיאור המרכבה אלא בשלוש הפעמים האלה.
ההבנות מדברי חכמי המשנה
2 חכמי משנה כבר ביארו את העניין הזה, והם שהסבו את תשומת לבי אליו. הם אמרו שמותר ללמד רק את שתי ההשגות הראשונות, כלומר השגת החיות והאופנים; ואילו ההשגה השלישית, שהיא ה"חשמל" ואילך – אין ללמד ממנה אלא ראשי הפרקים. רבינו הקדוש סבור ששלוש ההשגות כולן נקראות "מעשה מרכבה", והן אשר אין ללמד מהן אלא ראשי הפרקים. זה לשונם בעניין: "עד היכן מעשה מרכבה? ר' אומר: עד 'וארא' בתראה (=האחרון) (שם,כז). ר' יצחק אומר: עד 'חשמל' (שם,כז-כח). מעד 'וארא' (שם,ד) עד 'חשמל' (שם,כו) מגמרינן אגמורי (=מלמדים), מיכן ואילך מוסרין לו ראשי הפרקים. איכא דאמרי (=יש אומרים): עד 'וארא' ועד 'חשמל' מסרינן (=מוסרים) ראשי הפרקים; מיכן ואילך: אם היה חכם ומבין מדעתו – אִין (=כן), ואילא (=ואם לא) – לא" (בבלי חגיגה יג,א).
3 התברר לך אפוא מלשונותיהם
א) שהן השגות שונות, ומה שמסב את תשומת הלב לכך הוא "וארא", "וארא", "וארא";
ב) ושהן דרגות, ושההשגה האחרונה מהן, והיא שנאמר עליה "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל" (יחזקאל א,כז), כלומר צורת האדם החלוקה, שנאמר עליו "מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה" (שם) – היא ההשגה האחרונה שבהן והנעלה שבהן.
ג) וכן המחלוקת בין החכמים האם מותר לרמוז משהו כשהוא מלמד, כלומר במסירת ראשי הפרקים, או שאסור בשום אופן לרמוז כשמלמדים את ההשגה השלישית הזאת ואפילו בראשי הפרקים אלא מי שהוא חכם יבין מדעתו.
ד) וכן גם המחלוקת בין החכמים, כמו שאתה רואה, גם לגבי שתי ההשגות הראשונות, כלומר החיות והאופנים, האם מותר ללמד את ענייניהן במפורש או שאין היתר אלא ברמז ובחידות בראשי הפרקים.

סדר ההשגות ומשמעותו
4 ראוי שתשים לב גם לסידור שלוש ההשגות האלה: הוא הקדים את השגת החיות, משום שהן קודמות בנכבדות ובסיבתיות, כמו שאמר: "כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים" (שם,כ), וכן ב(היבטים) אחרים. ואחרי האופנים ההשגה השלישית, שהיא במעלה עליונה יותר מן החיות, כמו שהתבאר. הטעם לכך הוא ששתי ההשגות קודמות בהכרח בלימוד להשגה השלישית, ומהן ניתן להביא ראיות עליה.

פרק ו

האדם שעל הכיסא: המשותף לישעיהו ויחזקאל
נבואת ישעיהו הכללית לעומת נבואת יחזקאל הפרטנית
1 דע שהעניין הנכבד והגדול של תיאור המרכבה שהתחיל יחזקאל עליו השלום להודיענו מתוך המניע הנבואי שהניע אותו להודיעו לנו, הוא אותו עניין עצמו שהודיענו ישעיה באופן כללי שלא נזקק לפירוט, והם דבריו: "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים [מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף]" (ישעיהו ו,א-ב).
אמרת חכמים ושתי הפרשנויות שלה
2 החכמים כבר ביארו לנו את כל זה והסבו את תשומת לבנו לנושא הזה, ואמרו שההשגה שהשיג יחזקאל היא עצמה ההשגה שהשיג ישעיה. הם המשילו על כך משל, לשני אנשים שראו את המלך בעת רכיבתו, אחד מהם עירוני ואחר מהם כפרי. העירוני, כיוון שידע שאנשי העיר יודעים את אופן רכיבת המלך, לא תיאר את אופן רכיבתו אלא אמר רק "ראיתי את המלך". והשני, מכיוון שהוא רוצה לתאר לכפריים שאין להם שום ידע על אופן רכיבתו, פירט להם כיצד הוא אופן רכיבתו, ותיאור חייליו ומשרתיו ועושי דברו. במידה הזאת של הסבת תשומת הלב יש תועלות גדולות מאוד. והם דבריהם ב(מסכת) חגיגה: "כל שראה יחזקאל ראה ישעיה; ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך, יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך" (בבלי חגיגה יג,ב).
3 א) ייתכן שיש לפרש את כוונת בעל הדברים האלה כפי שציינתי בתחילה, דהיינו שבני דורו של ישעיה לא נזקקו שיתבאר להם הפירוט הזה אלא די היה להם בדבריו "וָאֶרְאֶה אֶת ה'" וכו', ואילו בני הגולה היו זקוקים לפירוט הזה.
ב) וייתכן שבעל הדברים האלה היה סבור שישעיה שלם יותר מיחזקאל, ושהשגה זו שיחזקאל נדהם ממנה ושהיתה נוראה בעיניו – היתה עבור ישעיה ידועה באופן שאינו מצריך לספר עליה בהפלגה, בשל היותה דבר ידוע לשלמים.

פרק ז

דמות האדם שעל הכיסא היא המרכבה
ציון לזמן ולמקום
1 מכלל מה שראוי לחקור עליו הוא קשירת השגת המרכבה לשנה ולחודש וליום, וקשירתה למקום. זה מסוג הדברים שיש לבקש להם משמעות, ואין לחשוב שהוא דבר שאין לו משמעות.

המפתח להבנה: הביטוי "נפתחו השמים"
2 וממה שיש להתבונן בו, והוא המפתח לכול, הם דבריו: "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם" (יחזקאל א,א). דבר זה נפוץ בדברי הנביאים, כוונתי לציון היפתחות בהשאלה, וכן היפתחות שערים:
א) "פִּתְחוּ שְׁעָרִים [וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים]" (ישעיהו כו,ב);
ב) "[וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל] וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח" (תהילים עח,כג);
ג) "[שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם] וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם [וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד]" (שם כד,ט);
ד) "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק [אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ]" (שם קיח,יט). וכאלה לרוב.

רמות השגה שונות
3 יד ה') וממה שראוי שתשים לב אליו הוא שאף על פי שכּל התיאור הזה היה בלי ספק במראה הנבואה, כמו שנאמר: "וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'" (יחזקאל א,ג) – אף על פי כן יש שוני רב מאוד בדרך ההתבטאות בחלקי התיאור הזה.
דמות כמשל) כי כאשר הזכיר את החיות הוא אמר "דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת" (שם,ה) ולא אמר רק "אַרְבַּע חַיּוֹת". וכך אמר "וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ" (שם,כב), וכן אמר "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" (שם,כו), וכן אמר "דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" (שם) – בכל אלה אמר "דמות". ואילו על האופנים לא אמר לא "דמות אופן" ולא "דמות אופנים" כלל, אלא הודעה סתמית על צורה מציאותית כפי שהיא.
הערה א) אל יטעו אותך דבריו "דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן" (שם,טז), כי אין זה באותו הסדר ולא במשמעות שנרמז אליה.
הערה ב) בהשגה האחרונה הדגיש עניין זה וביארו. הוא הזכיר את הרקיע סתם כיוון שהתחיל להזכירו, ופירט ואמר: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם" (יחזקאל י,א). הוא הזכיר כאן את הרקיע באופן סתמי, ולא אמר "דמות רקיע" כמו שהיה כשסמך אותו לראשי דמות החיות. ואילו לגבי הכסא הוא אמר: "דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם". וזאת ראיה שהשגת הרקיע קדמה תחילה, ולאחר מכן נראה לו עליו דמות כסא. הבן זאת.

תבנית יד אדם – מתן צורה מהשכל הנבדל לגלגל
4 וממה שראוי שתשים לב אליו, שהוא תיאר בהשגה הראשונה שהחיות הן בעלות כנפיים וִידֵי אָדָם (שם א,ח) גם יחד. ובהשגה השנייה הזאת, שביאר בה שהחיות הן כרובים, השיג תחילה רק את כנפיהם, ולאחר מכן התחדשו להם ידי אדם בהשגתו. הוא אמר: "וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם" (שם י,ח). דבריו "תבנית" הם כדבריו "דמות", ודרגת הדבר תחת כנפיהם. הבן זאת.

התבונן כיצד אמר במפורש: "אוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם" (שם,יט), אף על פי שלא ייחס להם צורה בתיאורו.

ההשגה השלישית, חלק תחתון: הקשת כדימוי למראה כבוד ה'
5 הוא אמר גם: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" (שם א,כח). חומר הקשת המתוארת, אמיתתה ומהותה – ידועים. זה הדימוי וההמשלה המופלאים ביותר שיכולים להיות, וזה בלי ספק בכוח נבואי. הבן זאת.

ההשגה השלישית, חלק עליון: החשמל
6 וממה שראוי שתשים לב אליו, שהוא חילק את דמות אדם שעל הכסא, כשחלקו העליון "כְּעֵין חַשְׁמַל" וחלקו התחתון "כְּמַרְאֵה אֵשׁ" (שם,כז).
הסבר א) את הביטוי הזה, "חַשְׁמַל", ביארו (חז"ל) כמורכב משני עניינים: "חש"-"מל" (ראו ר"ח, בבלי חגיגה יג,א-ב) – כלומר מהירות, שהיא הוראת "חש", והפסקה, שעליה מורה "מל". והכוונה: צירוף של שני עניינים נבדלים מבחינת שני צדדים, עליון ותחתון, על דרך הדימוי.
הסבר ב) הם הסבו את תשומת לבנו שנית ואמרו שהוא נגזר מדיבור ושתיקה, ואמרו: "פעמים חשות, פעמים ממללות" (בבלי חגיגה יג,ב). את (מובן) השתיקה הם גזרו מ"הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם" (ישעיהו מב,יד), כהערה על שני העניינים (שהם) בדיבור בלי קול. אין ספק שדבריהם "פעמים חשות, פעמים ממללות" אינם אלא על דבר נברא.
ההשגה השלישית: דמות האדם החלוקה היא המרכבה
7 ראה אפוא כיצד אמרו לנו במפורש שאותה דמות אדם המחולק שעל הכסא– אין זה משל אליו, יתעלה מכל מורכבות, אלא משל לדבר נברא. וכך אמר הנביא: "הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" (יחזקאל א,כח). כבוד ה' אינו ה', כמו שהבהרנו כמה פעמים (א:יח;כא;סד). נמצא שכל מה שהמשיל בהשגות האלה כולן אינו אלא כבוד ה', דהיינו המרכבה ולא הרוכב, כי הוא יתעלה אינו ניתן להמשלה. הבן זאת.

סיכום והזמנה
8 הרי נתנו לך גם בפרק הזה דברים מראשי הפרקים, שאם תשלים את הראשים ההם יצא מהם כלל מועיל בנושא הזה. ואם תתבונן בכל מה שאמרנו בפרקי חיבור זה עד הפרק הזה, יתבהר לך רובו או כולו של נושא זה, מלבד פרטים מועטים וחזרות על דברים שמשמעותן עלומה. ואולי לאחר התבוננות מופלגת יתגלה הדבר ולא ייעלם ממנו מאומה.

אל תתלה תקוותך לשמוע ממני אחר הפרק הזה אפילו מילה אחת בעניין זה, לא בפירוש ולא ברמז, כי כבר נאמר בכך כל מה שניתן לאומרו, ואף פרצתי את הגבול מאוד.

9 הבה נתחיל בעניינים אחרים מתוך כל העניינים שאני מקווה לבאר בחיבור זה.

פרק ח

מקור החסרונות בחומר וההתמודדות עמהם
הקדמה: הכיליון בחומר, ולא בצורה
1 חומר) כל הגופים המתהווים וכלים – הכיליון חל עליהם רק מצד חומרם בלבד.
צורה) ואילו מצד הצורה, ובבחינת עצמות הצורה – לא חל עליהם כיליון אלא הם נשארים. הלא תראה שכל צורות המינים מתמידות ונשארות. הכיליון חל על הצורה רק במקרה, כלומר בשל חיבורה לחומר.
הֶעדר) וטבע החומר ומהותו האמיתית – שאין הוא משוחרר לעולם מחיבור לְהֶעְדֵּר, ולכן אין מתקבעת בו צורה, אלא הוא פושט צורה ולובש אחרת תמיד.

משל האישה הזונה
2 מה מופלאים דברי שלמה בחכמתו בכך שדימה את החומר לאשת איש זונה (משלי ו,כד-ז,כז). כי אין בנמצא בשום אופן חומר בלי צורה, ונמצא שהוא אשת איש תמיד, שאינה יכולה להשתחרר מאיש ולעולם לא תימצא פנויה. ואף על פי שהיא אשת איש היא מחפשת תמיד איש אחר שיחליף את בעלה, והיא מפתה אותו ומושכת אותו בכל דרך אפשרית, עד שיקבל ממנה מה שבעלה היה מקבל. זהו מצב החומר: כל צורה שיש בו – היא המכינה אותו לקבלת צורה אחרת, ואין הוא חדל מלנוע כדי לפשוט את הצורה שהושגה עד כה ולהשיג אחרת. ואותו מצב עצמו מתקיים לאחר השגת הצורה האחרת.

מסקנות באדם: הרע מהחומר, הטוב מהצורה, האילוץ והפתרון
3 התברר אפוא שכל אובדן וכיליון או חסרון אינו אלא בשל החומר. ביאור הדבר באדם, לדוגמה:
הרע הגופני) אם צורתו מעוותת או אבריו חורגים מטבעם, וכן אם כל פעולותיו חלשות, או בטלות, או לא סדירות – בין אם כל זה מטבע הלידה בין אם זה אירע לו (במהלך חייו) – כל זה נובע מחומרו הקלוקל, לא מצורתו. וכן כל בעל חיים ימות או יחלה רק בשל חומרו ולא בשל צורתו.
4 הרע המעשי והמחשבתי) וכל עבירות האדם וחטאיו כולם נובעים דווקא מחומרו ולא מצורתו, ואילו כל מעלותיו נובעות דווקא מצורתו. כך למשל השגתו של אדם את בוראו, ותפיסתו כל מושכל, ושליטתו בתאוותיו ובכעסו, ומחשבתו על מה שראוי לעשות ומה שראוי להתרחק ממנו – כל זה נובע מצורתו. ואילו אכילתו ושתייתו ובעילתו ולהיטותו לכך, וכן כעסו וכל מידה רעה שיש לו – כל זה נובע מחומרו.
5 האילוץ והפתרון) כיוון שהתברר שהדבר כך הוא, ושלפי קביעת החכמה האלוהית לא ייתכן שיימצא חומר בלי צורה ולא שתימצא צורה מצורות אלה בלי חומר; והתחייב שצורה אנושית נכבדה מאוד זו, שכבר ביארנו (א,א) שהיא צלם אלהים ודמותו, תהיה קשורה לחומר העפרי העכור והחשוך הזה המביא את האדם לכל חסרון וכיליון – ניתנה לה, כוונתי לצורה האנושית, יכולת על החומר וממשלה והנהגה ושלטון, כדי שתכניע אותו ותרסן את דחפיו ותשיב אותו אל המצב הישר ביותר והמאוזן ביותר האפשרי.

ההתמודדות עם החומר: בני החורין ממעטים בעיסוק בו
6 ומכאן נחלקו מדרגות בני האדם. כי יש מבין האנשים מי ששאיפתו תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולבקש את הקיום המתמיד כמחויב לצורתו הנכבדה. ועל כן אין הוא מעסיק את מחשבתו אלא בתפיסת מושכלות והשגת דעות נכונות על כל דבר, והידבקות בשכל האלוהי השופע עליו, שממנו באה אותה צורה למציאות. וכל אימת שדחפי החומר מביאים אותו (=את האדם) לטינופו ולחרפתו המפורסמת (של החומר) יתייסר על מה שנקלע אליו, ויבוש וייכלם על מה שנתנסה בו. והוא שואף למעט באותה בושה ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל אופן אפשרי.
משל לבן חורין) כמו אדם שהמלך כעס עליו וציווה עליו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישאף ככל יכולתו להסתתר במהלך אותה השפלה, ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב, שמא לא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ולא יראהו אדם. כך עושה בן החורין.
משל לעבד) אך העבד ישמח בכך, ויחשוב שלא הועמס עליו טורח גדול, ויטיל את כל גופו לאותו זבל ולכלוך, ויטנף את פניו וידיו, ויעביר (את הזבל) בפרהסיה כשהוא צוחק ושמח ומוחא כפיו.
7 כך מצביהם של בני האדם. יש מבני האדם אנשים כמו שאמרנו, החושבים את כל דחפי החומר כחרפה וגנות ופחיתויות שהתחייבו בהכרח, ובפרט חוש המישוש שהוא חרפה לנו כמו שציין אריסטו (אתיקה ניקומכית ג, 10, 1118ב 1-4), שבגללו אנו להוטים אחר אכילה ושתייה וקיום יחסי מין. ראוי למעט בכך ככל האפשר, ולעשותו בסתר, ולהתייסר מעשייתו, ולא לדבר על כך ולא להרחיב עליו דברים, ולא להתקבץ לדברים אלה. אלא יהיה האדם מושל על כל הדחפים האלה, ממעט בהם ככל האפשר , ולא עוסק בהם אלא כפי ההכרח בלבד,
תכלית האדם) ויציב את תכליתו – תכלית האדם באשר הוא אדם, שהיא תפיסת המושכלות ותו לא, שהחשובה והנכבדה בהן היא השגת האלוה והמלאכים ושאר מעשיו כפי היכולת. האנשים הללו הם אשר עם ה' תמיד, והם אשר נאמר להם: "אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהילים פב,ו). זהו המבוקש מן האדם; כוונתי שזוהי תכליתו.
ההתמודדות עם החומר: הבורים מתמכרים אליו
8 אך האחרים, המוסתרים מה', והם אספסוף הבורים – עשו ההפך מכך: ביטלו כל מחשבה והתבוננות במושכלות, ועשו לתכליתם את אותו החוש שהוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש. אין הם חושבים ולא מעסיקים את דעתם אלא באכילה ויחסי מין ותו לא, כמו שהתבאר על היותם של פורקי העול שטופים באכילה ובשתייה וביחסי מין;
שתייה) נאמר: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ" (ישעיהו כח,ז),
אכילה) ונאמר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה [בְּלִי מָקוֹם]" (שם,ח),
מיניות) ונאמר: "וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (שם ג,יב) – ההפך ממה שנדרש מהם מראשית היצירה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג,טז). הוא תיאר גם את גודל תאוותנותם, ואמר: "אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ" (ירמיהו ה,ח), ואמר: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים [עֲצֶרֶת בֹּגְדִים]" (שם ט,א).
משלי שלמה והנמשלים המוסריים
9 בשל עניין זה הקדיש שלמה את כל משלֵי לאזהרה מפני ניאוף ושתייה משכרת, כי בשני אלה שטופים השנואים המרוחקים מה', שנאמר עליהם: "כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה" (ירמיהו ה,י), ונאמר: "שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (שם טו,א).

דבריו (של שלמה) "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" וכל אותו משל (משלי לא) ברורים, כי אם הזדמן לאדם כלשהו חומר טוב, נוח, שאינו גובר עליו ואינו מקלקל את סדרו – הרי זו מתת אל. כללו של דבר: קל להנהיג את החומר הנוח, כמו שציינו, ואם אין הוא נוח – אין זה נמנע מן המתאמן לרסנו. לכן השתמש שלמה, הוא ואחרים, בכל דברי המוסר האלה.
מצוות התורה וחכמינו לריסון דחפי החומר
10 ציוויי התורה ואיסוריה אינם אלא לרסן את כל דחפי החומר. על כן ראוי למי שבוחר להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ובמתארו, שישים לו למטרה להחשיב כפחותים את כל דחפי החומר כגון אכילה ושתייה וקיום יחסי מין וכעס ושאר המידות הנובעות מן התאווה והכעס, ויבוש בהם, ויקבע להם תחומים בנפשו:
11 אכילה) מה שאי אפשר בלעדיו, כמו האכילה והשתייה – עליו להגביל את עצמו ממנו למועיל ביותר, וכפי צורך התזונה ולא כפי ההנאה. וכן ימעט בדיבור עליו ובהתאספות עבורו. ידועה לך מורת רוחם (של חז"ל) מסעודה שאינה שלמצוה (בבלי פסחים מט,א), ושאנשי המעלה כמו פינחס בן יאיר לא אכלו מעולם אצל אף אחד, ורבינו הקדוש רצה שיאכל אצלו והוא לא עשה זאת (בבלי חולין ז,ב).
12 שתייה) אשר לשתייה – דינה כדין האכילה בכל הנוגע לכוונה (נוסח אחר: להמעטה). ואילו אל ההתאספות לשתייה משכרת עליך להתייחס כחרפה רבה יותר מהתאספות בני אדם כשהם ערומים וערוותם גלויה ועושים את צרכיהם לאור יום ביושבם יחד. ביאור הדבר: כי עשיית הצרכים היא דבר הכרחי שאין לאדם עצה לדחותו, ואילו השכרות היא מעשה האיש הרע בבחירתו; והגנאי בגילוי הערווה מפורסם ולא מושכל, ואילו קלקול השכל והגוף מורחק מצד השכל. לכן ראוי למי שבוחר להיות אדם שיתרחק מזאת ולא ידבר על כך.

13 מיניות) על יחסי המין אין לי צורך להרחיב מעבר למה שאמרתי בפירוש אבות (פה"מ אבות א,ה) ממה שנאמר בתורתנו החכמה והטהורה, על מיאוס הדבר והאיסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן. ידועים לך דבריהם (של חז"ל) שאלישע עליו השלום נקרא "קָדוֹשׁ" (מלכים־ב ד,ט) משום שהוא נמנע מן המחשבה על כך, עד שהוא לא ראה קרי (בבלי ברכות י,ב). וידועים לך דבריהם על יעקב עליו השלום שלא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן (בבלי יבמות עו,א). כל אלה דברים שהועברו במסורת באומה כדי להקנות לבניה את המידות האנושיות.
חומרת העבירה במחשבה: הרהורי עבירה קשים מעבירה
14 ידועים לך דבריהם: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (בבלי יומא כט,א). יש לי פירוש יוצא דופן מאוד בביאור הדבר, והוא שכשאדם עובר עבירה – העבירה היא מצד המקרים הנובעים מחומרו דווקא, כמו שביארתי (פסקה 3), כלומר שהוא עבר בבהמיותו. ואילו המחשבה היא מסגולות האדם הנובעות מצורתו, ונמצא שאם הוא מעסיק את מחשבתו בעבירה – הוא עובר בחלק הנכבד יותר משני חלקיו; ואין חטאו של מי שעבר ושִעבד עבד בור כחטאו של מי ששעבד בן חורין נעלה. כי בצורה האנושית הזאת, ובכל סגולותיה הנובעות ממנה, אין ראוי להשתמש אלא במה שהן נועדו לו: להידבק בנעלֶה ולא להידרדר לשפל המדרגה.

חומרת העבירה בדיבור
15 ידועה לך חומרת האיסור שנאמר אצלנו על נבלות הפה.
ייחוד האדם) גם זה מחויב, כי הדיבור הוא מסגולות בני האדם, והוא טובה שהתברך בה והתייחד בה, כמו שנאמר: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם [אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה']" (שמות ד,יא), ואמר הנביא: "ה' אֱלֹהִים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים" (ישעיהו נ,ד).
להשתמש בטובה לשם פחיתות) על כן אין ראוי להשתמש בטובה זו – שניתנה לנו לשם שלמות, כדי שנִלמַד ונְלַמֵּד – בפחיתות הגדולה ביותר ובחרפה הגמורה, עד שנאמר כל מה שאומרים הגוים הבורים המופקרים בשיריהם ובסיפוריהם הראויים להם, ולא למי שנאמר להם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו). כפיות טובה) וכל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו באחד מענייני אותו חוש שהוא חרפה לנו, כך שיחשוב על שתייה או יחסי מין יותר ממה שיש בו צורך, או יאמר בו שירים – הרי לקח את הטובה שהתברך בה, והשתמש בה ונעזר בה לחטוא למיטיב ולהמרות את פיו, והרי הוא כמי שנאמר עליהם: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב,י).

מאפייני לשון הקודש
16 יש לי גם טעם לכך שלשוננו זאת נקראת "לשון קֹדש". אין לחשוב שזו הפרזה מצדנו, או טעות, אלא זו אמת. כי בלשון מקודשת זו לא נקבע כלל שם לאבר המין, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להולדה, ולא לזרע, ולא לשתן, ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעה כלל הוראה ראשונית בלשון העברית, אלא משתמשים עבורם במונחים מושאלים וברמיזות. הכוונה בזה היתה שאין ראוי להזכיר דברים אלה כך שייקבעו להם שמות, אלא הם דברים שיש לשתוק לגביהם. וכאשר ההכרח מביא להזכירם, עורכים לכך תחבולות בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשותם מסתתרים בכך ככל האפשר.
17 אברי הרבייה) לאברו של הגבר קראו "גיד", והוא מונח על דרך הדוֹמוּת (החיצונית), כי אמרו: "וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ" (ישעיהו מח,ד). הם אמרו גם "שָׁפְכָה" (דברים כג,ב), על שם פעולתו. ואברה של האישה: "קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח), ו"קֵבה" היא שמה של הקיבה. ואילו "רחם" הוא שמו של האבר הפנימי שהעובר נוצר בו.
הפרשות) שמה של הצואה: "צואה", נגזר מן "יצא". שמו של השתן: "מימי רגלים". שמו של הזרע: "שכבת זרע".
מעשה הרבייה) לעצם המעשה המביא להולדה אין שם כלל. מכנים זאת "ישכב" או "יבעול" או "יקח" או "יגלה ערוה" – כך ותו לא. אל יטעך "ישגל" ותחשוב שהוא שם הפעולה. אין הדבר כן, כי "שֵגַל" הוא מונח המציין שפחה המיועדת לקיום יחסי מין בלבד: "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ [בְּכֶתֶם אוֹפִיר. שִׁמְעִי בַת וּרְאִי... וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ]" (תהילים מה,י-יב). האמור בכתיב "ישגלנה" (דברים כח,ל) – משמעותו: ייקחנה כשפחה לעניין זה.

חתימה
18 חרגנו ברוב הפרק ממטרת החיבור לענייני מידות, וכן לעניינים דתיים. אבל אף על פי שאין הם כולם ממטרת החיבור, מהלך הדברים הוביל לכך.

פרק ט

החומר חוצץ מהבנת המופשט
חציצת החומר
1 החומר הוא חציצה גדולה בפני השגת הנבדל (מחומר) כפי שהוא – אפילו היה הוא החומר הנכבד ביותר והזך ביותר, כלומר אפילו חומר הגלגלים, כל שכן החומר האפל העכור הזה, שהוא החומר שלנו. לכן כל אימת שירצה שכלנו להשיג את האלוה או אחד מהשכלים (הנבדלים), הוא ימצא את החציצה הגדולה מבדילה בינו לבין כך.
דימויי החציצה בתיאורי האל
2 לדבר זה נרמז בכל ספרי הנביאים כשנאמר שאנו מוסתרים מה' והוא מוסתר מאיתנו בענן או בחושך או בערפל או בעב ורמיזות מעין אלה, משום שאנו מוגבלים מלהשיגו בשל החומר.
ענן) ולזו הכוונה במה שנאמר: "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו" (תהילים צז,ב), להסב את תשומת הלב לכך שהמונע הוא עכירות העצם שלנו, לא שהוא יתעלה גוף שמקיף אותו ערפל או עב או ענן כך שאי אפשר לראותו, כמו שנראה מפשט מילות המשל.
חושך) משל זה גם נכפל, ונאמר: "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" (שם יח,יב).
דימויי חציצה וגילוי במעמד הר סיני
3 ענן מסתיר) וכן התגלותו יתעלה "בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט,ט) ו"חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" (דברים ד,יא) – גם היא לא נועדה אלא שילמדו ממנה על עניין זה. כי כל דבר המושג במראה הנבואה אינו אלא משל לעניין כלשהו. ואף על פי שאותו מעמד גדול היה גדול מכל מראה נבואה וחורג מכל היקש – לא היה זה, כוונתי להתגלותו יתעלה בעב הענן, בלא משמעות, אלא להסב את תשומת הלב לכך שהשגת מהותו האמיתית נמנעת מאיתנו בשל החומר החשוך המקיף אותנו, ולא אותו יתעלה, כי הוא יתעלה אינו גוף.
ענן גשם) וכן ידוע ומפורסם באומה שיום מעמד הר סיני היה יום של עננים, ערפל וגשם קל. נאמר: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה [גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ] גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. [הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל]" (שופטים ה,ד-ה). גם זאת אפוא הכוונה בדבריו: "חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" (דברים ד,יא), לא שהחושך הקיף אותו יתעלה, כי אין אצלו יתעלה חושך אלא האור הבהיר התמידי, שמשִפעו מאיר כל חשוך, כמו שנאמר במשלים הנבואיים: "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל מג,ב).

פרק י

אין הרע מכוון מאת האל
חכמי הכלאם: ההעדר אינו זקוק לפועל
1 טענה א) ה"מדברים" הללו, כמו שהודעתיך (א,עג33-20), אינם מדמים הֶעְדֵּר פרט להֶעְדֵּר המוחלט. ואילו את העדרי כל התכונות אין הם חושבים להעדרים, אלא הם חושבים שדינם של כל העדר ותכונה כדין שני הפכים, כמו עיוורון וראייה, ומוות וחיים; שהם לדעתם כמו חום וקור. לכן הם קובעים כללית ואומרים
טענה ב) שההעדר אינו נזקק לפועֵל, והפעולה היא המצריכה בהכרח פועֵל. ודבר זה נכון במובן מסוים; אך אף על פי שהם אומרים שההעדר אינו נזקק לפועֵל,
מסקנה) הם אומרים על פי עקרונותיהם שה' מעוור ומחריש וגורם לנע לנוח, כי ההעדרים האלה הם עניינים מצויים לדעתם.

דעת הרמב"ם: ההעדר אינו קיים אך נוהגים לייחסו לפעולה
2 ראוי שנודיע לך את דעתנו שלנו בעניין זה, כפי מה שקובע העיון הפילוסופי:
מסיר מכשול) ידוע לך (ב,הנחות18) שמסיר המכשול הוא מניע במובן מסוים. כמי שמסיר עמוד מתחת לקורה וכך היא נופלת בשל משקלה הטבעי, ואנו אומרים שמסיר העמוד הזה הניע את הקורה. דבר זה נזכר ב(ספרו של אריסטו) "פיזיקה" (ח,4 255ב 26-24).
מסיר תכונה) באותו אופן אנו גם אומרים שמי שהסיר תכונה מסוימת יצר את אותו העדר, אף על פי שההעדר אינו דבר מצוי. כי כמו שאנו אומרים על מי שכיבה נר בלילה שהוא חולל את החושך, כך אנו אומרים על מי שהשחית את הראייה שהוא עשה את העיוורון; אף על פי שהחושך והעיוורון הם העדרים ואינם נזקקים לפועֵל.
פרשנות המקרא
3 שימוש בפועל מיוחד) לפי פרשנות זו יתבארו דברי ישעיה: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מה,ז). כי החֹשך והרע הם העדרים. התבונן כיצד לא אמר "עושה חֹשך" ולא אמר "עושה רע", כי אין הם דברים מצויים כך שתהיה העשיה קשורה להם. אלא השתמש לגביהם בלשון "ברא", כי למילה זו יש קשר להעדר בעברית, כמו שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים [אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]" (בראשית א,א). וזאת מהעדר. ואופן ייחוס ההעדר לפעולת הפועֵל הוא באופן זה שהזכרנו.
4 הבנה א לפסוק) בדרך זו ניתן גם להבין את דבריו: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? [הֲלֹא אָנֹכִי ה']" (שמות ד,יא).
הבנה ב) תיתכן גם פרשנות אחרת לכך, והיא שהאמירה היא: "מי הוא אשר ברא את האדם בעל יכולת דיבור, או בורא אותו בלא יכולת לדבר?". והמשמעות: הבאה למציאות של חומר שאינו מקבל אותה תכונה, תהא זו כל תכונה שתהיה. כך שמי שמביא למציאות חומר מסוים שאינו מקבל אחת מן התכונות אומרים עליו שהוא עשה את ההעדר ההוא, כמו שאומרים על מי שיכול להציל אדם ממוות אך נסוג מכך ולא הצילו, שהוא הרגו.
סיכום טענה א: פועל אינו קשור בהעדר
5 הרי התברר לך שלכל הדעות פעולת הפועֵל אינה קשורה בהעדר בשום אופן, אלא אומרים שהוא עשה את ההעדר במקרה, כמו שביארנו. ואילו הדבר שעושה הפועֵל בעצם – יהא זה כל פועל שיהיה – הוא דבר מצוי בהכרח, ופעולתו קשורה למצוי דווקא.

טענה ב: הרע הוא העדר
6 אחרי הקדמה זו עליך לזכור את מה שהוכח (אריסטו, מטפיזיקה ט,ט,1051א 21-18):
טענה: רע הוא יחסי) שהרָעוֹת אינן אלא רעות ביחס לדבר מה;
טענה: יחסי הוא העדר) ושכל מה שהוא רעה לגבי אחד מן המצויים – אותה רעה היא העדרו של אותו דבר, או העדר של אחד ממצביו התקינים.
מסקנה: רע=העדר) לכן קובעים כללית משפט האומר שכל הרעות הן העדרים.
דוגמה) דוגמה לכך באדם: מותו הוא רע, והוא העדרו; וכן חוליו או עוניו או בורותו – רעות לגביו, וכולם העדרי תכונות.
7 אם תתחקה אחר פרטי אותו משפט כללי, תמצא שאין בו כל חריגה אלא
א) למי שאינו מבדיל בין העדר ותכונה ובין שני הפכים,
ב) או מי שאינו יודע את טבעיהם של כל הדברים. כמו מי שאינו יודע שככלל, בריאות היא איזון מסוים והיא שייכת לקטגוריית היחס, ושככלל, העדר אותו יחס הוא החולי. והמוות הוא העדר הצורה עבור כל חי. וכן כל אחד משאר המצויים שיכלה, כיליונו הוא העדר צורתו.

מסקנות: האל עושה רק טוב והחומר הוא הגורם לרע
8 לאחר הקדמות אלה ייוודע בוודאות שעל ה' יתהדר ויתרומם אין אומרים בשום אופן שהוא עושה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. דבר זה לא ייתכן. אלא כל מעשיו הם טוב גמור, כי אין הוא עושה אלא מציאות, וכל מציאות היא טוב. וכל הרעות הן הֶעדרים שאין קשורה אליהם פעולה אלא באופן שאמרנו, שהוא הביא את החומר למציאות בטבעו הנוכחי, שהוא היותו מחובר להעדר תמיד כמו שנודע – ולכן הוא (=החומר) הסיבה לכל כיליון ולכל רעה. לכן כל מה שה' לא המציא לו את החומר הזה – אינו כלה ולא תחול בו אף רעה. נמצא שמהותה האמיתית של כל פעולת ה' – טוב, כי היא מציאות.
פרשנות המקרא למונח "טוב"
9 לכן התבטא במפורש הספר שהאיר את אפלות העולם, ואמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ואפילו מציאותו של חומר שפל זה כפי שהוא, עם חיבורו להעדר המחייב את המוות ואת כל הרעות – כל זה גם הוא טוב, בשל התמדת ההוויה והימשכות המציאות באופן רציף, ולכן פירש ר' מאיר: "'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' – והנה טוב מות" (בראשית רבה ט,ה), בשל העניין שהסבנו אליו את תשומת הלב.

הזמנה להתבוננות בפרק
10 הרהר במה שאמרתי לך בפרק זה והבינהו. כך יתברר לך כל מה שאמרו הנביאים והחכמים שהטוב כולו הוא מפעולת האלוה בעצם. ולשון בראשית רבה (נא,ג): "אין דבר רע יורד מלמעלה".

פרק יא

רוע המלחמות מבורות והשלום מהכרת האמת
הכרת האמת היא היסוד למציאות הטובה
1 אותן רעות גדולות שבני האדם גורמים זה לזה בשל המטרות והתאוות והדעות והאמונות – כולן גם כן באות בעקבות העדר, כי כולן נובעות מבורות, כלומר מהעדר חכמה. כמו שהעיוור, משום שחסרה לו הראייה, נתקל ונחבל תמיד, ואף חובל באחרים, כי אין לו מי שיורהו את הדרך – כך כיתות בני האדם, כל אדם כמידת בורותו עושה לעצמו ולאחרים רעות גדולות הפוגעות בפרטי המין (האנושי). ואילו היתה ביניהם חכמה, שיחסהּ לצורה האנושית הוא כיחס הכוח הרואה לעין – היו נמנעים כל נזקיו, מעצמו ומאחרים. כי בידיעת האמת מסתלקות האיבה והשנאה ובטלים הנזקים שאנשים גורמים זה לזה.
ראיה שבהשגת האמת יסתלקו הרעות
2 כבר הובטח על כך ונאמר: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ [וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.] וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה [יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.] וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק [עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה]" (ישעיהו יא,ו-ח). אחר כך הודיע את הסיבה לכך ואמר שהסיבה להסתלקות מעשי האיבה והיריבויות וההשתלטויות האלה, היא שאז ידעו בני האדם את מהותו האמיתית של האלוה, ואמר: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם,ט). דע זאת.

פרק יב

סיווג הרע ואחריות האדם
המחשבה שהרע בעולם רב מן הטוב
1 רבות עולה בדמיון ההמון מחשבה נמהרת שהרעות בעולם רבות מן הטובות, עד שברבות מדרשותיהם ובשיריהם של כל האומות הם כוללים עניין זה ואומרים שלפלא הוא אם יימצא טוב בזמן (=בגורל, בעולם), ואילו רעותיו הן רבות ומתמידות. טעות זו אינה של ההמון בלבד, אלא גם של מי שחושב (או: טוען) שהוא יודע משהו.

2 ל(אבו בַּכְּר) אלראזי יש ספר מפורסם שקרא לו "(הדברים) האלוהיים", וכלל בו דברים חמורים מהזיותיו ומבורותו. ביניהם עניין שרקם, והוא שהרע במציאות רב מן הטוב, ושאם תשווה בין מנוחת האדם והנאתו במשך מנוחתו לבין הכאבים והייסורים הקשים והמחלות והנכויות והאומללויות והיגונות והאסונות הפוגעים בו – תמצא שמציאותו, כלומר מציאות האדם, היא עונש ורוע גדול המוטל עליו. הוא החל לאמת דעה זו על ידי התחקות אחר פגעים אלה כדי לצאת נגד כל מה שטוענים אנשי האמת באשר לחסדי האלוה ונדיבותו הברורה, והיותו יתעלה הטוב המוחלט, ושכל מה שיוצא ממנו טוב מוחלט בלי ספק.

הטעות: אימוץ נקודת מבט של האדם הפרטי
3 הסיבה לכל הטעות הזאת היא שאותו בור ודומיו מן ההמון אינם מתבוננים במציאות אלא מנקודת מבט של פרט מבני האדם ותו לא. כל בור מדמיין שהמציאות כולה היא בשבילו אישית, וכאילו אין מציאות אלא הוא בלבד, ואם בא עליו דָבר בניגוד לרצונו הוא פוסק ואומר שהמציאות כולה רעה. אילו התבונן האדם במציאות ותפס אותה וידע עד כמה חלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתבהרת לו האמת. כי הזיה ממושכת זו שהאנשים הוזים באשר לריבוי הרעות בעולם – אין הם אומרים שכך הוא לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים או הצמחים שהורכבו מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי החיים, אלא כל מחשבתם נמשכת רק לאחד מפרטי מין האדם. והם מתפלאים על זה שאכל מזון רע עד שנצטרע – איך פגע בו פגע גדול זה, ואיך רעה זו באה למציאות. וכן הם מתפלאים על מי שהרבה ביחסי מין עד שלקה בעיוורון, וקשה בעיניהם צרת עיוורונו. ועוד כיוצא בזה.
האמת: העולם טוב והאדם רע לעצמו
4 אך ההתבוננות האמיתית היא שכל פרטי מין האדם הנמצאים, כל שכן שאר מיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה, כמו שהתבאר ונאמר:
א) "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, [יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר]" (תהילים קמד,ד),
ב) "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (איוב כה,ו),
ג) "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר [אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ]" (שם ד,יט),
ד) "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי [וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל]" (ישעיהו מ,טו), וכל מה שבא בלשונות ספרי הנביאים בעניין זה, הנכבד וגדול התועלת לידיעת האדם את ערכו, כך שלא יטעה ויחשוב שהמציאות היא בגללו כפרט בלבד. אלא לדעתנו המציאות היא בגלל חפץ בוראהּ, שמין האדם הוא הפחות ביותר בה ביחס למציאות העליונה, כלומר הגלגלים והכוכבים. ואילו ביחס למלאכים, הרי אין יחס באמת בינו ובינם. האדם הוא אך הנכבד ביותר מבין הדברים המתהווים, וזאת בעולמנו התחתון; כוונתי שהוא (=האדם) הנכבד ביותר ממה שהורכב מן היסודות. ויחד עם זאת הרי מציאותו היא טוּב גדול לו וחסד מה' במה שייחד אותו והשלים אותו.
5 רוב הרעות המגיעות לפרטיו הן מהם, כלומר מפרטי בני האדם הפגומים, ומפגמינו אנו צועקים וקוראים לעזרה, ומן הרעות שאנחנו עושים בעצמנו בבחירתנו אנחנו מתייסרים, ומייחסים זאת לה'; אך חלילה לו מכך, כמו שביאר בספרו ואמר: "שִׁחֵת לוֹ? לֹא, בָּנָיו מוּמָם, [דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל]" (דברים לב,ה). וביאר זאת שלמה ואמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

ניתוח מיני רעות הפוגעים באדם
6 הביאור לזה הוא שכל רוע הפוגע באדם הוא מאחד משלושה מינים:

גורם א לרע: טבע החומר
7 מין הרוע הראשון הוא מה שפוגע באדם מצד טבע ההתהוות והכיליון, כלומר מבחינת היותו בעל חומר. כי בשל כך פוגעים בחלק מבני האדם מומים ונכויות מטבע הלידה, או מופיעים בשל שינויים המתרחשים ביסודות, כמו קלקול האוויר או הברקים הקטלניים ושקיעות האדמה. וכבר ביארנו (ג,ח5; ג,י9) שהחכמה האלוהית חייבה שלא תהיה הוויה אלא עם כיליון, ולולא הכיליון הפרטי הזה לא היתה מתמידה ההוויה במין.
8 ניתוח) הנה התבררה מוחלטות החסד והטובה ושפע הטוב. מי שרוצה להיות בעל בשר ועצמות ולא יהיה מושפע ולא יחול בו דבר מן הדברים החלים על החומר – אין הוא רוצה אלא לחבר בין שני הפכים מבלי שירגיש בכך, משום שהוא רוצה להיות מושפע שאינו מושפע. כי אילו לא היה מקבל השפעות הרי לא היה מתהווה, וכאילו היה המצוי ממנו פרט (שהוא מין בפני עצמו), ולא פרטים ממין. נכון מה שאמר גָלֶנוֹס בחלק השלישי מ(ספרו) "תועלת (האברים)": "אל תוליך את עצמך שולל במחשבת השווא שאפשר שיתהווה מדם הווסת ומהזרע בעל חיים שלא ימות, או שאינו חש כאב, או נע תמידית, או בהיר כשמש". אמירה זו של גלנוס היא הערה על נגזרת של משפט כללי. המשפט הוא שכל מה שאפשר שיתהווה מחומר כלשהו – יתהווה במרב השלמות שיוכל להתהוות מאותו חומר של המין, ויחול על פרטי המין חסרון בהתאם לחסרון החומר של אותו הפרט. והמרב של מה שאפשר שיתהווה מן הדם והזרע, והשלם ביותר ממנו, הוא מין האדם שכידוע מטבעו הוא חי הוגה בן תמותה; אם כן אין אפשרות שלא יימצא מין זה של רע.
9 שכיחות) עם זאת תמצא שהרעות מן המין הזה המוצאות את בני האדם הן מעטות מאוד מאוד, ולא יהיו אלא לעתים נדירות. משום שאתה מוצא ערים בנות אלפי שנים שלא שקעו ולא נשרפו, וכיוצא בזה נולדים אלפי בני אדם בתכלית הבריאות, ולא נולד בעל מום אלא באופן חריג. ואם יתעקש המתעקש שלא לומר "חריג", הרי שהוא מועט מאוד, ואין הוא לא אחד ממאה ולא אחד מאלף מן הנולדים בריאים לגמרי.

גורם ב לרע: בני האדם רעים זה לזה
10 מין הרעות השני הוא פגיעתם של בני האדם זה בזה, כמו השתלטותם אלה על אלה.
שכיחות וניתוח) רעות אלה רבות מרעות המין הראשון. הסיבות לכך רבות וידועות. גם הן מאתנו, אבל אין לעָשוּק תחבולה נגדן. ועם זאת אין בעולם כולו מדינה שסוג רוע זה נפוץ ושכיח מאוד בין תושביה בשום אופן, ואף מציאותו מעטה היא, דוגמת אדם האורב לאדם להורגו או לשדוד אותו בלילה. סוג רוע זה כולל בריות רבות רק במלחמות הגדולות. וגם זה אינו שכיח בכלל העולם.

גורם ג לרע: האדם לעצמו
11 מין הרעות השלישי הוא מה שפוגע באדם ממנו ממעשיו לעצמו, וזהו השכיח ביותר.
שכיחות) והרעות האלה רבות מאוד מרעות המין השני. מרעות המין הזה צועקים כל האנשים, ובמין זה לא תמצא מי שאינו גורם רעה לעצמו, מלבד מעטים.
המקור) וזה הוא שראוי להאשים בו באמת את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר:
א) "מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת" (מלאכי א,ט),
ב) ונאמר: "מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה" (משלי ו,לב).
ג) ועל מין זה של רעות אמר שלמה: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ [וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ]" (שם יט,ג).
ד) וביאר גם כן לגבי מין רעות זה שהוא מעשה האדם לעצמו, והם דבריו: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז,כט), והמחשבות האלה הן שהביאו עליהם את הרעות האלה.
ה) ועל מין זה נאמר: "כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל" (איוב ה,ו), וביאר מיד אחר כך שהאדם הוא המביא למציאות את סוג הרוע הזה,
ו) ואמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד [וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף]" (שם ה,ז).
מחלות הגוף ומחלות הנפש
12 מין זה הוא הנובע מכל המידות הרעות, כוונתי ללהיטות אחרי האכילה והשתייה ויחסי המין ולעיסוק בהם בכמות מופרזת, או בקלקול הסדר, או בקלקול איכות המזון. וזו סיבה לכל החוליים והפגעים הנפשיים והגופניים. אשר לחוליי הגוף – הם ברורים; ואילו חוליי הנפש מהנהגה רעה זו הם משני היבטים:
א) הראשון הוא השינוי החל על הנפש בהכרח בשל שינוי הגוף, מבחינת היותה כוח גופני, כמו שכבר נאמר שמידות הנפש נובעות ממזג הגוף (א,לד11; ב,לו2).
ב) וההיבט השני הוא שהנפש מסתגלת ומתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, וכך היא משיגה תכונת השתוקקות למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין.
תשוקה למותרות מביאה לרע ולאומללות
13 התשוקה אינסופית) תשוקה זו היא דבר שאין לו סוף, ואילו כל הדברים ההכרחיים הם מוגבלים וסופיים. אך למוֹתרוֹת אין קץ, משום שאם תשתוקק לכך שיהיו כליך מכסף, הרי נאה יותר שיהיו מזהב; ואחרים עושים אותם מבדולח, ואולי יֵעשו גם מאזמרגד ומאודם, ככל שניתן למצוא זאת.
התשוקה מסכנת) וכך כל בור שמחשבתו נפסדת אינו חדל לסבול ולהתעצב על כך שלא הגיע לעשות מה שפלוני עשה מן המותרות, ופעמים רבות יכניס את עצמו לסכנות גדולות, כמו הפלגה בים ועבודה בשירות המלכים, כשתכליתו בזה היא להשיג אותם מותרות שאינם הכרחיים.
התשוקה מאמללת) וכך אם יפגעו בו צרות באותן דרכים שילך בהן, יתלונן על גזירתו הקדומה של האל, ויחל לקלל את הזמן (=הגורל), ויתפלא על חוסר הצדק שלו, מדוע אין הוא עוזר לו להשיג הון רב שיוכל לקנות בעזרתו הרבה יין כדי להשׁתכר בו תמיד, וכמה שְׁפָחוֹת עודות מיני זהב ואבנים טובות, שיעוררוהו לקיים יחסי מין הרבה מעבר ליכולתו כדי שיתענג, כאילו תכלית המציאות אינה אלא עונגו של השָפל הזה בלבד.
התוצאה: מחשבת רע) עד כדי כך הגיעה טעות ההמון, עד שחשבו את הבורא לחסר יכולת במציאות זו, שהביא אותה למציאות בטבע כזה המחייב אותן רעות גדולות לפי דמיונם, משום שאותו טבע אינו מסייע לכל בעל מידות רעות לממש את מידותיו הרעות עד שתשיג נפשו המושחתת את מלוא תאוותה שאין לה קץ, כמו שביארנו.
המציאות טובה למסתפקים במה שמוכרח
14 ואילו אנשי המעלה המלומדים כבר ידעו את חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שביאר דוד ואמר: "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו" (תהילים כה,י). כלומר שאלה ששמרו
א) את טבע המציאות
ב) ואת החובות שמטילה התורה וידעו את תכלית שתיהן, התברר להם אופן החסד והאמת בכול, ולכן שמו כתכליתם את מה שכוּון לגביהם באשר הם אדם, והוא ההשגה. ובשל הכרח הגוף הם מבקשים את הנחוץ לו, לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח,כ), בלא מותרות. וזה הדבר הקל ביותר, המושג בהשתדלות קלה כאשר מסתפקים בהכרחי. וכל קושי וכבדות של דבר זה עלינו שנראים לך, הרי זה מפני המותרות, כי כשמבקשים את מה שאינו הכרחי נעשה קשה אפילו למצוא את ההכרחי. משום שככל שהתקוות תלויות יותר במותרות, כך הדבר קשה יותר, ומתבזבזים הכוחות וההכנסות במה שאינו הכרחי, וכך ההכרחי אינו נמצא.

15 ראוי שתתבונן במצבינו במציאות, שככל שהדבר נחוץ יותר לבעל החיים, כך הוא מצוי יותר והיצעו מרובה, וככל שהוא נחוץ פחות כך הוא מצוי פחות והוא יקר מאוד. הנה הדבר הנחוץ לאדם, לדוגמה, הוא אוויר ומים ומזון. אך נחיצות האוויר רבה יותר, משום שאם יחסר לו לשעה קלה ימות, אך (אם יחסרו) המים – הוא ישרוד יום ויומיים. והאוויר מצוי יותר והיצעו רב יותר בלא ספק. ונחיצות המים רבה יותר מנחיצות המזון, משום שאם ישתה ולא ייזון, יש אדם שישרוד ארבעה וחמישה ימים בלי מזון. ותמצא שבכל מדינה המים רבים יותר וזולים יותר מן המזון. וכך נוהג הדבר במזונות: ככל שהוא נחוץ יותר, כך הוא מצוי יותר וזול יותר באותו מקום מאשר זה שאינו נחוץ. אשר למושׁק ולענבר ולאודם ולאזמרגד – איני חושב שאחד מבריאי השכל מאמין שיש להם צורך גדול לבני האדם אלא לרפואה; ועשבים ומיני אדמה רבים מייתרים אותם ואת דומיהם.

הצדק והשוויון בין כל הברואים
16 זה הוא ביאור חסדי ה' יתעלה וטובו אפילו באשר לבעל החיים החלוש הזה (=האדם). וביאור צדקו יתעלה והשוואתו ביניהם (=בין בני האדם) ברור מאוד, משום שבהתהוות ובכיליון הטבעיים אין פרט ממין כלשהו מכל מיני בעלי החיים המתייחד בכוח מיוחד בו, או באבר נוסף על פרט אחר ממינו. אלא כל הכוחות, הטבעיים והנפשיים והחיוניים, והאברים, הנמצאים בפרט הזה, הם הנמצאים באחר בעצם. ואם יש חסרון, הרי הוא במקרה, בגלל דבר שאינו בטבע (הפרט) שהתרחש באקראי, וזה נדיר כמו שביארנו (פסקה 9). אין כל עליונות של פרט על פני חברו מן הפרטים ההולכים בדרך הטבע, מלבד מה שמתחייב מצד השוני (בין הפרטים) במוכנות החומרים, שזה הכרחי לטבע חומר אותו מין, בלי שהיתה כוונה לפרט מסוים על פני אחר. אבל שיהיה לאחד כיסי מושק רבים ובגדים מוזהבים ולאחר חסרים יתרונות החיים הללו – הרי אין בכך עוול ולא עושק: מי שהשיג אותם מותרות לא זכה בדבר נוסף על עצמותו, אלא השיג דמיון כוזב או משחק; ולזה שנעדרו ממנו יתרונות החיים לא חסר דבר הכרחי, "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שמות טז,יח). כך הוא בדרך כלל בכל זמן ובכל מקום, ואין לשים לב לחריגים, כמו שביארנו (פסקה 9).

חתימה
17 לפי שתי התבוננויות אלה יתברר לך חסדו יתעלה על ברואיו,
א) בכך שהביא למציאות את ההכרחי כסדרו,
ב) ובכך שהשווה בין פרטי המין בבריאתם. לפי התבוננות אמיתית זו
משפט) אמר אדון החכמים: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד),
חסד ואמת) ואמר דוד: "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת [לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו]" (תהילים כה,י) כמו שביארנו (פסקה 14),
רחמים) ובפירוש אמר דוד: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (שם קמה,ט), כי הבאתנו למציאות היא הטוב הגדול הגמור כמו שביארנו (בראש הפסקה; לעיל פסקה 8; ג,י9-8), ובריאת הכוח המנהיג את בעל החיים היא הרחמים עליו כמו שביארנו (א,נד7).

תוכן העניינים

מורה נבוכים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה