אור ברסלב

מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון

פרק [נד]

פרק [נג]

שם חכמה נאמר בעברית על ארבעת עניינים, והם:

שהוא נאמר על השגת האמיתיות אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר והחכמה מאין תמצא וגו' , ואמר אם תבקשנה ככסף וגו' , וזה הרבה.

ונאמר על ידיעת האומנויות איזו אומנות שתהיה, (כל חכם לב בכם , וכל אשה חכמת לב .

ונאמר על סגול המעלות המידותיות, וזקניו יחכם , בישישים חכמה , כי הדבר הנקנה בעצם הזקנה הוא העתוד לקבלת המעלות המידותיות.

ונאמר על העצה והתחבולה הבה נתחכמה לו .

ולפי העניין הזה נאמר ויקח משם אשה חכמה , כלומר: בעלת עצה ותחבולה. ומן העניין הזה חכמים המה להרע .

ואפשר שיהא עניין חכמה בעברית מורה על העצה והפעלת המחשבה, בין שהייתה אותה העצה והתחבולה בהשגת מעלות הגיוניות, או בהשגת מעלות מידותיות, או בהשגת אומנות מעשית, או ברעות ומגרעות * .

הנה נתבאר כי חכם ייאמר לבעל המעלות ההגיוניות, ולבעל המעלות המידותיות, ולכל בעל אומנות מעשית, ולבעל התחבולות במגרעות וברעות.

ולפי הביאור הזה, הרי היודע את כל התורה כפי אמתתה נקרא חכם משני צדדים, מצד מה שכללה אותו התורה מן המעלות ההגיוניות, ומצד מה שכללה אותו מן המעלות המידותיות. אבל כיון שההגיוניות שבתורה מקובלות ואינן מוכחות בדרכי העיון, לפיכך בספרי הנביאים ודברי חכמים עושים ידיעת התורה מין, והחכמה בסתם מין אחר, אותה החכמה בסתם היא אשר הוכח בה מה שלמדנו מן התורה מאותם ההגיוניות על ידי קבלה. וכל מה שתמצא בספרים מרוממות החכמה ופלאיותה ומיעוט יודעיה, לא רבים יחכמו , והחכמה מאין תמצא וגו' , ורבים בדומה למיקראות הללו, כל זה על אותה החכמה המביאה לנו את ההוכחה על השקפות התורה.

אבל בדברי חכמים ז"ל גם דבר זה הרבה, כלומר: שהם עושים ידיעת התורה מין, ועושים החכמה מין אחר, אמרו ז"ל על משה רבנו אב בחכמה אב בתורת אב בנביאים , ונאמר בשלמה ויחכם מכל האדם , אמרו ולא ממשה , לפי שכוונתו באומרו מכל האדם בני דורו, ולפיכך תמצא אותו מזכיר הימן וכלכל ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז.

ואמרו עוד החכמים ז"ל כי האדם נתבע בידיעת התורה תחילה, ואחר כך נתבע בחכמה, ואחר כך נתבע במה שמוטל עליו ממשפטי התורה כלומר: הבנת מה שראוי לעשות.

וכך ראוי להיות הסדר, לדעת אותם ההשקפות תחילה על ידי קבלה, ואחר כך להוכיח אותן, ואחר כך לדקדק במעשים אשר בהם יוטבו ההליכות.

וזה לשונם ז"ל במה שהאדם נתבע על שלשה עניינים הללו כפי הסדר הזה, אמרו,

כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו

קבעת עיתים לתורה

פילפלת בחכמה

הבינות דבר מתוך דבר .

הנה נתבאר לך [תיג] כי ידיעת התורה אצלם מין, והחכמה מין אחר והיא לאמת השקפות התורה בעיון האמיתי ואחר כל מה שהצענו שמע מה שאומר.

כבר בארו הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, כי השלמויות המצויות לאדם ארבעה מינים.

ראשיתן והיא הגרועה שבהן, והיא אשר עליה כלים אנשי הארץ, היא שלמות הרכוש, והיא מה שימצא לאדם מן הממון והבגדים והכלים והעבדים והקרקעות וכיוצא בהן.

ואף אם יהיה האדם מלך גדול הוא מן המין הזה, וזו שלמות שאין מגע בינה ובין אותו האדם כלל, אלא היא יחס מסוים , רוב ההנאה בה דמיון מוחלט, כלומר: זה ביתי וזה עבדי והממון הזה ממוני ואלה צבאותיי.

וכאשר יתבונן על עצמו ימצא שכל אלה מחוץ לעצמותו, וכל דבר מסוגי הרכוש הללו איפוא שהוא במציאותו , ולפיכך אם נעדר אותו היחס, נמצא אותו האדם שהיה מלך גדול, אין הבדל בינו לבין השפל ביותר בבני אדם, מבלי שישתנה מאומה מאותם הדברים שהיו מתייחסים לו.

וביארו הפילוסופים כי השם השתדלותו ודאגתו לסוג זה של שלמות אין דאגתו אלא לדמיון מוחלט, והוא דבר שאינו מתקיים, ואפילו יתקיים לו אותו הרכוש כל ימי חייו הרי לא תושג לו בעצמו שלמות כלל.

והמין השני יש לו לעצם האדם קשר יותר מן הראשון, והוא שלמות הבניה והתכונה, כלומר: שיהא מזג אותו האדם בתכלית האיזון, ואבריו יחסיים חזקים כראוי.

וגם מין זה מן השלמות אין לשומו תכלית, לפי שהיא שלמות גופנית ואינו לאדם מחמת שהוא אדם אלא מחמת שהוא בעל חי, ומשותף בזה הגרוע שבבעלי חיים. ואפילו אם יגיע כוח האדם אל התכלית והשיא, לא יגיע לכוח פרד חזק, כל שכן שלא יגיע לכוח אריה או כוח פיל. ותכלית השלמות הזו כפי שאמרנו, שישא משא כבד או ישבור עצם עבה, וכיוצא בכך ממה שאין בו תועלת גופנית גדולה, אבל תועלת נפשית הרי היא נעדרת מן המין הזה.

והמין השלישי הוא שלמות באדם עצמו יותר מן השני, והיא שלמות המעלות המידותיות, והיא שיהו מידות אותה האדם בתכלית מעלתן.

ורוב המצוות אינן אלא להשגת המין הזה מן השלמות . וגם מין זה מן השלמות אינו אלא הצעה לזולתו, ואינו תכלית כשלעצמה. והוא שכל המידותיות אינן אלא בין כל אחד מבני אדם לבין זולתו, וכאילו השלמות הזו במידותיו אין עתודתה אלא לתועלת בני אדם, ונעשה כלי לזולתו, לפי שאם תניח שאחד מבני אדם לבדו ואין לו עסק עם שום אדם, תמצא שהמעלות המידותיות שבו כולן אז בטלות ומושבתות ואין להן צורך, ואין מביאות שלמות באישיותו במאומה, אבל יהיה צורך לה ותחזור תועלתה אלת מבחינת הזולת .

והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר: ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו [תיד]

הקיום הנצחי ובה האדם אדם.

והתבונן כל שלמות משלושת השלמויות הקודמות תמצאם לזולתך לא לך, ואם כי הכרחיים הם כפי המפורסם , הרי הם לך ולזולתך, אבל השלמות הזו הסופית היא לך לבדך ואין לאחר עמך בו שיתוף כלל, יהיו לך לבדך וגו' .

ולפיכך ראוי לך שתשתדל להשיג את זה הקיים לך, ואל תיגע ותעמול לאחרים אתה השוכח את נפשו עד שהשחיר לובנה בהשתלט עליה הכוחות הגופניים, כפי שנאמר בתחילת אותם המשלים הפיוטיים הנשואים לעניינים אלה, אמר, בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי , ובעניין זה עצמו אמר: פן תיתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי .

כבר ביארו לנו גם הנביאים עניינים אלו עצמם, ופירשום לנו כמו שפירשום הפילוסופים, וביארו לנו שאין שלמות הרכוש ולא שלמות הבריאות ולא שלמות המידות, שלמות שיש להתפאר בה ולא לשאוף לה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה אשר זה הוא המדע האמיתי.

אמר ירמיה בארבעת השלמויות הללו:

כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו

ואל יתהלל הגיבור בגבורתו

ואל יתהלל עשיר בעשרו

כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי ,

התבונן היאך אמרן כפי סדרן אצל ההמון, כי השלמות הגדולה אצלם עשיר בעושרו, ולמטה ממנו גיבור בגבורתו, ולמטה ממנו חכם בחכמתו, כלומר: בעל המידות הנעלות, שגם אדם זה מכובד אצל ההמון אשר אליהם הוא המשא , ולפיכך סודרו בסדר זה.

וכבר השיגו חכמים ז"ל מן הפסוק הזה את העניינים הללו עצמן אשר הזכרנו, וביארו מה שביארתי לך בפרק זה, והוא שהחכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושהרכוש הזה שהאדם רוכש מן הסגולות שמתקנאים בהן וחושבים אותם שלמות אינם שלמות.

וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר: מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל בני אדם בעסקיהם זה עם זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית, ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו.

ושמע דבריהם בכל העניינים הללו בלשונם, והוא לשון בראשית רבה , שם נאמר:

כתוב אחד אומר 'וכל חפצים לא ישוו בה',

וכתוב אחד אומר 'וכל חפציך לא ישוו בה' ,

'חפצים' אלו מצוות ומעשים טובים; 'חפציך' - אלו אבנים טובות ומרגליות.

חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי .

התבונן כמה תמציתי הוא הלשון הזה, וכמה שלם אומרו, והיאך לא חרג במאומה מכל מה שאמרנו והארכנו בביאורו ובהצעותיו.

והואיל והזכרנו פסוק זה ונפלאות שנכללו בו והזכרנו דברי חכמים ז"ל עליו, נשלים מה שנכלל בו, והוא, שלא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ויפסיק הדיבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי [תטו] אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, וכל כיוצא באלה. אלא אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי כלומר: מעשי, כעין מה שביארנו באומרו הודיעני נא דרכיך וגו' .

וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה * .

והוסיף עניין אחר חשוב והוא אומרו: בארץ, אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו כי השגחתו יתעלה נסתיימה אצל גלגל הירח, ושהארץ וכל אשר בה עזובים, עזב ה' את הארץ , אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים: כי לה' הארץ , אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אומרו: כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ .

ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' , רוצה לומר מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות , שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו .

נמצא כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה *

זהו מה שנראה לי להניח במאמר זה ממה שראיתי שהוא מועיל מאוד לכמוך, והנני מאחל לך בעת ההתבוננות המעמיקה שתשיג כל עניין שכללתי בו בעזרת ה' יתעלה. והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו.

אז תפקחנה עיני עוורים ואזני חרשים תפתחנה .

העם ההלכים בחושך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם .

קרוב מאוד האל לכל קורא

נמצא לכל דורש יבקשהו

אם באמת יקרא ולא ישעה.

אם יהלך נכחו ולא יתעה.

נשלם החלק השלישי בעזרת ה'

ובהשלמתו נשלם מורה הנבוכים. [תטז]

הערות:

הערת המתרגם: איוב כח יב.

הערת המתרגם: משלי ב ד.

הערת המתרגם: שמות לה י.

הערת המתרגם: שם לה כה.

הערת המתרגם: תהלים קה כב.

הערת המתרגם: איוב יב יב.

הערת המתרגם: הזיקנה כשלעצמה ללא למידה, מקנה לאדם את העתוד והזמון לקניית המידות על ידי שוך געשת כוחות הגדילה והבחרות המעכבים מהרבה מידות טובות. וכדלעיל סוף פרק נא הערה . ובר"ש "שיקנה האדם בחכמה בזיקנה בלבד" ואינו ברור. וחכמה זו היא ה"דעה" שעליה דיבר אריסטו במידות ספר ו ובה האריך אבי נצר אלפאראבי במאמר "פי מאעני אלעקל" קטע ד.

הערת המתרגם: שמות א י.

הערת המתרגם: שמואל ב יד ב.

הערת המתרגם: ירמיה ד כב. וראה גם פירוש רבנו לאבות פ"ה מ"ז וט"ו.

הערת המתרגם: "אלתלטף" התייעצות האדם בלבו, והחיטוט בנבכי מחשבותיו למצוא את הדרך הנכונה באותו העניין שהוא חושב עליו. ובר"ש "הערמה" ואינו נכון.

* . גם על זה ראה אבי נצר במאמרו "פי מעאני אלעקל" סוף קטע א.

הערת המתרגם: "באטלאק" כשמדברים בסתם על חכמה. ובר"ש "והחכמה הגמורה" ואינו אמת.

הערת המתרגם: "תלקינאה" אפשר: שמצאנוהו. מה שנפגשנו בו בתורה.

הערת המתרגם: איוב לב ט.

הערת המתרגם: שם כח יב.

הערת המתרגם: מגילה יג א.

הערת המתרגם: מלכים א ה יא.

הערת המתרגם: ראש השנה כא ב.

הערת המתרגם: שבת לא א. [תיג]

הערת המתרגם: אפשר: הראשונים.

הערת המתרגם: תרגום מלולי מדוייק מתכלים. ובר"ש "יכלו ימיהם".

הערת המתרגם: כלומר: מתייחסים אליו לתקופה מסוימת ולזמן מה, אך אין להם שום שייכות לא בגופו לא בתכונותיו ולא בנפשו.

הערת המתרגם: כלומר: בכל מקום שהם אצל ראובן או אצל שמעון נשארים במעמדם ובתכונתם ללא שום שינוי. וכעין אמרת חז"ל מרגלית כל מקום שהיא מרגלית שמה לא אבדה אלא לבעלה. ראה מגילה טו א.

הערת המתרגם: שמא יותר נכון : שייכות.

הערת המתרגם: בניין גופו של אדם.

הערת המתרגם: בר"ש "בגוף האדם" ואינו נכון.

הערת המתרגם: וכדלעיל פרק נב ד"ה ומטרה.

הערת המתרגם: התכונות המידותיות.

הערת המתרגם: אם נתאר לעצמנו שאדם חי בבדידות מוחלטת.

הערת המתרגם: ראה גם פירוש רבנו למסכת פאה פ"א מ"א, בפירוש דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. ובפירושו לאבות פ"ב מ"ז בפירוש על דאטפת אטפוך. [תיד]

הערת המתרגם: אפשר: ההישארות הנצחית. ראה אריסטו בסיפרו על הנפש ספר ג פרק ד.

הערת המתרגם: בשלמות הזו. ובר"ש "ובמה" וטעות הוא.

הערת המתרגם: כלומר: הכרחיות שלוש השלמויות הקודמות הם מסוג "המפורסמות" לא מסוג המושכלות. כי בשלמות הראשונה הרי כאמור לעיל כפי שנאמר בקוהלת ה י ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. והשלמות השניה הרי כל יתרונו לעמוד על במה ולהאבק עם כיוצא בו. ולשלישית הרי כפי שכתב רבנו, ואיני רוצה להוסיף כדי שלא ליתן פתחון פה לשוטים. ולמושג "המפורסמות" ראה מילות ההגיון של רבנו השער השמיני. וכבר העירותי רבות על כך.

הערת המתרגם: משלי ה יז.

הערת המתרגם: שיר השירים א ו.

הערת המתרגם: משלי ה ט. וכפי שכתב רבנו לעיל בחלק זה פרק ח שכל ספר משלי משל לעניין זה.

הערת המתרגם: ירמיה ט כב-כג.

הערת המתרגם: אליהם נשא הנביא את המשא הזה.

הערת המתרגם: שמתקנאים בהם בני אדם זה בזה וכל אחד רוצה שיהו לו מותרות יותר על חברו. ובר"ש הושמטה, וכנראה שלא הבין את המקור.

הערת המתרגם: סוף פרשה לה. ובירושלמי פאה פ"א הל' א הובא עניין זה בנוסח שונה, ע"ש.

הערת המתרגם: משלי ח יא.

הערת המתרגם: שם ג טו.

הערת המתרגם: לעיל ח"א פרק נד. [תטו]

הערת המתרגם: שמות לג יג.

* . שנתבארו לעיל בסמוך בפרק נג.

הערת המתרגם: יחזקיל ט ט. וראה לעיל בחלק זה פרק יז ההשקפה השניה.

הערת המתרגם: שמות ט כט.

הערת המתרגם: ירמיה ט כג.

הערת המתרגם: ר"ש מוסיף כמו בנוסח ס. "ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה'". ושמא היה זה נוסח מהדורא קמא, ומחקו רבנו, כי אין פסוק כן.

הערת המתרגם: אפשר: שיבוא מכם.

הערת המתרגם: לעיל ח"א פרק נד.

הערת המתרגם: וראה אפלטון בספרו פאידרוס פרק לג. מהדורת הלר עמ' . ובספרו תיאיטיטוס מהדורת סימון עמ' .

הערת המתרגם: ר"ש הוסיף מנצלו "לעשות" ואינו נכון.

* . כדי שתהיה עבודת האדם את ה' מאהבה וכמו שכתב בהלכות תשובה פ"י הל' ג: וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבתו... כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. ושם הל' ו: דבר ברור וידוע שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעה שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה. ע"כ, וראה גם סיומו לסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם.

הערת המתרגם: על דרך הכתוב-שופטים כ יא. וראה חגיגה כו א.

הערת המתרגם: ישעיה לה ח.

הערת המתרגם: שם ט א.

חלק ראשון

דע, שיש שם דברים אם יבחנם האדם בדמיונו לא יצטיירו לו כלל, אלא ימצא כי דימוים נמנע כמניעת התחברות שני הפכים. ונתאשר בהוכחות מציאות אותו הדבר אשר דימויו נמנע, וישנו במציאות.

והוא, שאם תדמה כדור גדול באיזה גודל שתרצה, ואפילו תדמה אותו כשעור כדור הגלגל המקיף , וגם תדמה בו אלכסון העובר את מרכזו, וכן תדמה שני בני אדם עומדים על קצווי האלכסון, עד שתהא הנחת רגליהם על קו ישר של האלכסון. ויהיה האלכסון ושני האנשים בקו אחד ישר, הרי לא יבצר שיהא האלכסון מקביל לאופק, או בלתי מקביל לו :

- אם היה מקביל יפלו שניהם,

- ואם לא היה מקביל ייפול אחד מהם והוא התחתון ויעמוד האחר. ככה ישיג הדמיון.

וכבר הוכח כי הארץ כדורית, ושיש מן הישוב על שני קצווי האלכסון, וכל אדם משוכני שני הקצוות ראשו כלפי השמים ורגליו כנגד רגלי השני המקביל לו באלכסון, ואי אפשר שייפול אחד מהם כלל, ולא יצטייר כי אין אחד מהם למעלה והשני למטה, אלא כל אחד מהם למעלה ולמטה באופן יחסי לשני.

וכן הוכח בשני מספר "אלמכ'רוטאת": יציאת שני קוים שיש ביניהם בראשית מוצאן מרחק מסוים, וכל שמתארכים מתמעט אותו המרחק וקרב האחד אל השני, ואי אפשר שיפגשו כלל ואפילו ימשכו ללא סוף, ואף על פי שכל שנתרחקו מתקרבים זה לזה, וזה לא יתכן שידומה ולא יכנס ברשת הדמיון [קמג] כלל, ואותם שני הקווים האחד ישר והשני עקום כמו שנתבאר שם.

הנה הוכח מציאות מה שלא ידומה ולא ישיגהו הדמיון, אלא נמנע הוא אצלו.

וכן הוכח מניעת מה שמחייב הדמיון, והוא שה' יתעלה גוף או כוח בגוף, לפי שאין מצוי אצל הדמיון כי אם גוף או דבר בגוף . הנה נתבאר שיש שם דבר אחר שבו נבחן החיובי, ואשר יתכן, והנמנע, ואינו הדמיון.

וכמה חשוב עיון זה וכמה גדולה טובתו למי שרצה להתרונן מן העלטה הזו, כלומר: ההמשכות אחר הדמיון.

ואל תחשוב כי ה"מתכלמין" לא העלו על לבם מאומה מכל זה, אלא העלוהו במקצת על לבם ויודעים אותו, וקוראים כל מה שנדמה והוא נמנע, כגון היות ה' גוף, השערה ודמיון , ורבות אומרים בפירוש כי ההשערות כוזבות, ולפיכך הוזקקו לתשע ההקדמות שהזכרנו כדי לאמת בהן ההקדמה העשירית הזו, והיא התכנות כל מה שרצו שיתכן מדברים המדומים, מחמת אחידות העצמים ושוויון המקרים במקריות כמו שביארנו.

התבונן נא אתה המעיין, וראה שהתפתח דרך עיון עמוק, והוא, שאלה ציורים מסוימים, טוען האחד שהם ציורים שכליים, ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים, ואנו רוצים למצוא דבר שיברר לנו המושכלים מן המדומים.

ואם יאמר הפילוסוף כי המציאות עדי , כפי שהוא אומר, ובה נבחן החיובי ואשר יתכן והנמנע. יאמר לו איש הדת ועל כך הוא הויכוח, כי זו המציאות טוען אני שהיא נעשת ברצון לא שהיא חיובית, ואם נעשת באופן זה יתכן שתיעשה בהפכו, אלא אם כן יחליט הציור השכלי שלא יתכן הפך זה כפי שנדמה לך.

ועניין ההתכנות הזו יש לי בו דברים תשמעם בכמה מקומות במאמר זה , ואינו דבר שיש למהר לדחות את כולו בקלות.

ההקדמה האחד עשרה

היא אמרם כי מציאות דבר שאין לו סוף בטל על כל אופן.

וביאור הדבר, שכבר הוכח, כי נמנע הוא מציאות גודל שאין לו סוף, ולא מציאות גדלים שאין סוף למספרם, ואף על פי שכל אחד מהם יש סוף לגדלו , ובתנאי שיהו אלה שאין להן סוף מצוים יחד בזמן.

וכן מציאות עילות שאין להן סוף בטל, כלומר: שיהא דבר עילה לדבר, ולאותו הדבר עילה אחרת, ולעילה עילה, וכך עד בלי סוף, עד שיהו נספרים שאין להם סוף מצוים בפועל, בין שהיו גופים או נבדלים אלא שמקצתן עילה למקצת, וזהו הסדר הטבעי העצמי אשר הוכח כי נמנע בו מה שאין לו סוף.

אבל מציאות מה שאין לו סוף בכוח או במקרה, יש ממנו מה שהוכח מציאותו, כמו שהוכח חלוקת העצם עד בלי סוף בכוח, וחלוקת הזמן עד בלי סוף .

ויש שבו מקום עיון, והוא מציאות מה שאין לו סוף בזה אחר זה, והוא הנקרא מה שאין לו סוף במקרה, והוא שימצא דבר אחר העדר דבר אחר, ואותו האחר אחר העדר אחר שלישי, וכך עד ללא סוף. בזה הוא העיון הקשה מאוד.

ומי שטוען שהוא כבר הוכיח על קדמות העולם, אומר כי הזמן אין לו סוף, ואין חל עליו בכך ביטול , לפי שהזמן כל [קמד] שנמצא ממנו חלק, נעדר לפניו חלק אחר, וכך הרדפת המקרים לדעתו על החומר עד בלי סוף, ואין להחיל עליו ה ביטול , מפני שאין כולם מצוים יחד אלא בזה אחר זה, ודבר זה לא הוכח שהוא נמנע.

אבל ה"מתכלמון", אין הבדל לדעתם בין אם תאמר כי עצם מסוים מצוי שאין לו סוף, או תאמר כי הגוף והזמן סובלים חלוקה עד בלי סוף .

ואין הבדל לדעתם בין מציאות דברים שאין סוף למניינם סדורים יחד, כאלו תאמר אישי האדם המצוים עתה, או תאמר כי נמצאו דברים במציאות שאין סוף למניינם ואף על פי שנעדרו ראשון ראשון. כאלו תאמר ראובן בן יעקב ויעקב בן יצחק ויצחק בן אברהם וכך עד בלי סוף, גם זה לדעתם בטל כמו הראשון.

וארבעת החלקים הללו ממה שללא * סוף הם לדעתם שווים.

והחלק הזה האחרון שבהם רצה אחד מהם לקיימו, כלומר: לבאר שהוא נמנע, בדרך שאבארנה לך במאמר זה .

ויש מהם שאמר כי זה מושכל מעצמו ומובן בעיון ראשון ואין צריך להוכיחו. ואם היה במה ש ביטול ו ברור שיהו דברים שאין להם סוף על דרך ההרדפה ואף על פי שהמצוי מהם עתה יש לו סוף, הרי בטלה קדמות העולם בעיון ראשון, ואין צורך להקדמה אחרת כלל. ואין זה מקום החקירה על עניין זה.

ההקדמה השתים עשרה

אמרם כי לא תמיד מראים החושים את הנכון.

והוא, כי ה"מתכלמין" פקפקו בהשגת החושים משני צדדים:

האחד שיש שנעלמים מהם - לדבריהם - הרבה ממוחשיהם , אם מחמת דקות גוף הדבר הנישג כפי שאומרים בעצם הבודד, וכל המתחייב מכך כמו שביארנו, או מחמת ריחוקם מן הנישג להם, כמו שאין האדם רואה ולא שומע ולא מריח במרחק מספר פרסאות, וכמו שאינה נישגת תנועת השמים.

והצד השני שהם - לדבריהם - תועים במושגיהם, כמו שרואה האדם את הדבר הגדול קטן אם היה רחוק ממנו, ויראה את הקטן גדול אם היה במים, ויראה את העקום ישר אם היה מקצתו במים ומקצתו מחוץ למים. וכן חולה הירקון רואה את הדברים צהובים , ואשר שאבה לשונו מרה אדומה טועם את הדברים המתוקים מרים, ומונים הרבה דברים מן הסוג הזה, אמרו, ולפיכך אין לסמוך עליהן עד כדי לקחת אותן יסודות הוכחה.

ואל תחשוב כי לחנם נאבקו ה"מתכלמין" על הקדמה זו כפי שחושבים רוב האחרונים הללו, כי מה שחשבו קודמיהם לקיים את החלקיק אין לו צורך, אלא כל מה שהקדמנו מדבריהם הכרחי, ואם נתרופפה הקדמה אחת מהן בטלה כל המטרה.

אבל הקדמה זו האחרונה הרי היא הכרחית מאוד, לפי שאם השגנו בחושינו דברים הסותרים את מה שהניחו, יאמרו אז אין להשגיח בחושים, הואיל והוכח הדבר אשר דימו שהעד השכלי הורה עליו, כגון מה שטענו בתנועה הרצופה שנשתלבו בה תנוחות, וכהתפרקות הרחיים בעת הסיבוב . וכטענתם כי לובן הבגד הזה נעדר עתה וזה לובן אחר , ודברים אלה הפך הנראה. ודברים [קמה] רבים מתחייבים ממציאות החלל ריק , כולם מכחיש אותם החוש.

ותהיה תשובת כל זה שהוא דבר הנעלם מן החוש במה שאפשר להשיב בו כן, ובדברים עונים בהן שזה תעייה מכלל תעיות החוש.

וכבר ידעת שכל אלה השקפות קדומות שהיו נחלת ה"סופסטאניון" כמו שהזכיר גאלינוס בספרו בכוחות הטבעיים , על אותם שהיו מכחישים את החושים, וסיפר כל מה שכבר ידעת.

ואחר שהקדמתי הקדמות אלה אבאר דרכיהם באותן ארבע השאלות . [קמו]

הערות:

הערת המתרגם: יסדו וקבעו. והכוונה ההנחות שהניחו במבנה המציאות כדי לבסס את אמונתם על אותם ההנחות. וכפי שנתבאר לעיל פרק עא. ובר"ש "הציעום".

הערת המתרגם: מציאות ה', אחדותו, שאינו גוף, ושהעולם מחודש. [קלב]

הערת המתרגם: הנני סוקרם תחלה בקצרה, מעין מפתח.

תוכן העניינים

מורה נבוכים - קפח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה