מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון
פרק [ח]
כל הגופים ההווים הנפסדים לא יבואם ההפסד כי אם מצד חומרם לא זולתו, אבל מצד הצורה ומבחינת עצם הצורה לא יבואנה הפסד, אלא הם קיימים.
הנך רואה שכל הצורות המיניות תמידיות וקיימות, אבל השיג ההפסד את הצורה במקרה, כלומר: מחמת צמידותה לחומר, וטבע החומר ואמיתתו שלעולם לא ישתחרר מן הצמידות להעדר, ולפיכך לא תתקיים בו צורך אלא פושט צורה ולובש אחרת תמיד .
וכמה נפלאים דברי שלמה בחכמתו בדמותו את [רפה] החומר לאשת איש זונה , לפי שלא ימצא חומר בלי צורה כלל, והרי הוא אשת איש תמיד לא ישתחרר מאיש, ולא ימצא פנויה לעולם, ועל אף היותה אשת איש אינה חדלה מלבקש איש אחר להחליף בו את בעלה, ומשדלתו ומושכתו בכל אופן עד אשר ישיג ממנה מה שהיה משיג בעלה .
וזה הוא מצב החומר. והוא שכל צורה שתהיה בו הרי אותה הצורה מעתדתו לקבל צורה אחרת, ולא יחדל מתנועה , לפשוט צורה זו המצויה ולהשיג אחרת, ואותו המצב עצמו אחר הימצא הצורה האחרת .
הנה נתבאר כי כל אובדן והפסד או חיסרון אינו אלא מחמת החומר , וביאור הדבר באדם דרך משל, שכיעור מראהו וחריגת אבריו מטבען, וכן חולשת כל פעולותיו, או ביטולם, או התרופפותם , ואין הבדל אם יהיה כל זה בעיקר התולדה או שאירע לו , הרי כל זה נספח לחומרו הנפסד לא לצורתו. וכן כל חי אינו מת וחולה כי אם מחמת חומרו לא מחמת צורתו, וכל מרדי האדם וחטאיו כולם נספחים הם לחומרו לא לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו.
המשל בכך, שהשגת האדם את בוראו, וציורו לכל מושכל, וניהולו לתאוותו וכעסו, ומחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק, כל זה שייך לצורתה אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו בהן, וכן רגזו וכל מידה רעה הנמצאת לו, הרי כל זה שייך לחומרו, וכיון שנתבאר שהדבר כך, ולא יתכן לפי גזרת החכמה האלוהית שימצא חומר בלי צורה, ולא שתמצא צורה מן הצורות הללו בלי חומר , ונתחייב הקשר הצורה האנושית הזו הנכבדה מאוד, אשר כבר בארנו שהיא צלם אלוהים ודמותו, בחומר הזה העפרי העכור האפל הגורם לה לכל מגרעת והפסד, ניתן לה, כלומר לצורה האנושית, יכולת על החומר, וממשל ושיפוט ושלטון, כדי שתכפהו ותכניע דרישותיו ותחזירהו ליושר האפשרי ולאיזונו .
ומכאן נתחלקו מעלות בני אדם:
- יש מבני אדם האישים אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת, ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר, והתחברות בשכל האלוהי השופע עליו אשר ממנו נמצאת אותה הצורה . וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטינופו וחרפת המפורסם , מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהישמר ממנה בכל אופן.
כאדם שכעס עליו המלך וצווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להבזותו, הרי אותו האדם משתדל בכל יכולתו להסתתר בעת אותו הבזוי [רפו] ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב כדי שלא תתלכלך לו יד ולא בגד ולא יראהו אחר, כך נוהג בן החורין .
- אבל העבד שש לדבר, ומראה שלא הוטלה עליו יגיעה רבה, ומתגולל בכל גופו באותו הזבל והליכלוך, ומטנף פניו וידיו ומעביר בפרהסיא והוא צוחק ושמח ומטפח בידיו .
וכך מצבי בני אדם:
- יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, כל הכרחי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו , אשר בו מתאווים אנו האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. ושלא ייחד בכך שיחה ולא ירחיב בו דיבור, ולא יקהל לדברים אלה, אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהן ככל יכולתו, ולא יקח מהן כי אם מה שאי אפשר בלעדיו.
וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת .
והאנשים הללו הם אשר עם ה' ללא חידלון, והם אשר נאמר להם אלוהים אתם ובני עליון כולכם , וזהו הנדרש מן האדם, כלומר: שזו היא תכליתו.
אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' , והם עדת הסכלים, הרי בהפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר: חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר, כמו שנתבאר בחטאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו', ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום , ואמר ונשים משלו בו , הפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך .
ותאר גם עוצם תאוותנותם ואמר, איש אל אשת רעהו יצהלו , ואמר כי כלם מנאפים וגו' , ולעניין זה עשה שלמה משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הזעומים המרוחקים מה', אשר בהם נאמר כי לוא לה' המה , ונאמר שלח מעל פני ויצאו .
אבל אמרו אשת חיל מי ימצא וכל אותו המשל, הוא ברור, לפי שאם נזדמן לאדם מסוים חומר טוב נשמע, אינו מתגבר עליו ולא מפסיד את תקינותו, הרי זה מתת אלוהים.
כללו של דבר, החומר הנשמע קל להנהיגו כמו שאמרנו, ואם היה בלתי נשמע הרי אינו מן הנמנע מן המוכשר לרסנו , ולפיכך הדריך שלמה בכל אותם דברי המוסר הוא וזולתו.
וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא [רפז] להכנעת כל דרישות החומר . ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותוארו, לשום כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתייה ותשמיש וכעס ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, ויבוש בהם, ויעשה להם מגבלות בנפשו, מה שאי אפשר בלעדיו כגון האכילה והשתייה יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה, וגם ימעט מלדבר בהם ומלהימצא במסיבות העשויים לכך , כבר ידעת תיעובם סעודה שאינה של מצווה , ושהחסידים כגון פינחס בן יאיר לא אכל כלל אצל שום אדם, וחשב רבנו הקדוש שיאכל אצלו ולא עשה כן .
אבל היין הרי דינו כדין האוכל במטרה . אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד.
ביאור הדבר:
שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסילוקו,
והשיכרות פעולת האדם הרע בבחירתו,
וגנות גלוי הערווה מפורסם לא מושכל ,
והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל,
ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה ואל ידבר בו כלל.
אבל התשמיש איני צריך לומר בו נוסף על מה שאמרתי בפירוש אבות ממה שבא בתורתנו החכמה הטהורה מתיעוב דבר זה ואסור הזכרתו או השיחה בו כלל, ולא בשום סיבה . וכבר ידעת אמרם כי אלישע ע"ה נקרא קדוש מפני שחדל לחשוב בכך עד שלא היה רואה קרי , וכבר ידעת אומרם על יעקב עליו השלום שלא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן , כל אלה דברים מקובלים באומה, להקנות להם המידה האנושית.
כבר ידעת אמרם הרהורי עבירה קשין מעבירה . ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאוד, והוא, שהאדם אם עשה עברה הרי עשה את העברה מחמת המקרים הנספחים לחומרו כמו שביארתי, כלומר: שהוא עבר בבהמיותו. אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו, וכאשר שוטט במחשבתו בעבירות, הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו. ואין אשמת מי שהזיד [רפח] והתעמר בעבד סכל, כאשמת מי שהתעמר בבן חורין חסיד, כי הצורה הזו האנושית וכל סגולותיה הנספחים לה אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לה להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות.
וכבר ידעת חומר האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה . וזה גם חובה , כי הדיבור הזה בלשון הוא מסגולות האדם וטובה שהושפע בה עליו ונבדל בה , כמו שאמר מי שם פה לאדם , ואמר הנביא אדני אלוהים נתן לי לשון לימודים , ולכן אין ראוי להשתמש בטובה הזו - אשר ניתנה לנו לשלמותנו ללמוד וללמד -בשפל השפלות ובחרפה הגמורה, עד כדי לומר כל מה שאומרים הגויים הסכלים המושחתים בשיריהם וסיפוריהם המתאימים להם , לא למי שנאמר בהם ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש .
וכל מי שנשתמש במחשבתו או דיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו, עד שיחשב במשתה או תשמיש יותר מן הדרוש , או יאמר בכך שירים, הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה, ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב ולהמרות ציוויו, ויהיה כמי שנאמר בהם וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל .
ויש לי עוד טעם במה שנקרא לשוננו זה לשון הקודש, ואין לחשוב כי זה התפארות מצדנו או טעות, אלא זה אמת, והוא שהלשון הזה המקודש, לא הונח בו כלל שם לכלי המשגל, לא לגברים ולא לנשים, ולא לעצם הפעולה גורמת ההולדה, ולא לשכבת זרע, ולא לשתן , ולא לצואה, כל הדברים הללו לא הונח להם ביטוי ראשוני כלל בשפה העברית, אלא מכנים אותם בשמות מושאלים וברמזים.
והייתה * הכוונה בכך שהדברים הללו אין ראוי להזכירם ולעשות להם שמות, אלא הם דברים שיש לחשות מהם. ואם הביא ההכרח להזכרתם יש למצוא עצה לכך על ידי כינויים מלשונות אחרים, כמו שכאשר מביא ההכרח לעשייתם מסתתרים בכך ככל האפשר.
והנה על האבר מן הגברים אמרו גיד, והוא שם על דרך הדימוי לפי שאמרו וגיד ברזל עורפך , ואמרו גם שפכה על שם פעולתו.
והאבר מן האשה קיבתה , וקיבה שם האסטומכא .
אבל רחם הוא שם האבר שבבטן שבו מתהווה העובר .
ושם הרעי - צואה , נגזר מן יצא.
ושם השתן מימי רגלים .
ושם הזרע שכבת זרע .
ועצם הפעולה המביאה להולדה אין לה שם כלל, ומכנים את זה ישכב או יבעל או ייקח או יגלה ערווה , אלה ולא יותר .
ואל יטעך ישגל, ותחשוב שהוא שם הפעולה, אינו כן, כי שגל שם הנערה המעותדת לתשמיש בלבד, ניצבה שגל לימינך .
ואמרו ישגלנה לפי הכתיב, עניינו יקחנה נערה לעניין זה.
וכבר יצאנו ברוב הפרק מעניין המאמר לדברים מידותיים, וגם דתיים, אלא שאף על פי שלא כולם מעניין המאמר, הרי שטף הדברים הביא לכך.
הערות:
הערת המתרגם: למהות הצורה האמורה כאן ראה לעיל ח"א פרק א וכדלקמן.
הערת המתרגם: ראה לעיל ח"א פרק יז. רפה]
הערת המתרגם: ראה גם לעיל בסוף הפתיחה לחלק א.
הערת המתרגם: כאן נהגתי באי הקפדה וכתבתי "ימצא" על הנמשל החומר, ו"פנויה" על המשל האשה. ועל כגון זה אמרו כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו.
הערת המתרגם: "פלא תברח טאלבה" ור"ש תרגם העניין בגלל הקושי שלו לתרגם המילה.
הערת המתרגם: בר"ש "תפתהו" ותרגום וכי יפתה ארי ישדל.
הערת המתרגם: כלומר: עצם המציאות המינית.
הערת המתרגם: כל שינוי או תהליך שינוי או התעוררות לשינוי מוגדר בתנועה. וראה לעיל בפתיחת החלק השני הקדמה כה.
הערת המתרגם: הצורה המינית קיימת יציבה והחומר מתגלגל מפרט לפרט. ומעניינים דברי ר"ד הלבן בסיפרו מסורת הברית הוצ' מקיצי נרדמים תרצו עמ' לב.
הערת המתרגם: ראה גם אבי נצר בסוף מאמרו "עיון אלמסאיל".
הערת המתרגם: בר"ש "צורתו" וצריך היה להמנע מלתרגם כן לפחות כאן.
הערת המתרגם: "אצ'טראב" אבר שהגיע להיות רועד ומתנודד מחולשת השרירים. ובר"ש "בלבולם".
הערת המתרגם: לאחר מכן על ידי חולי.
הערת המתרגם: אפשר: מריי, פקועי.
הערת המתרגם: "ושרהה" אפשר "ותאוותנותו". ובר"ש "ומשגליו ורוב תאוותיו".
הערת המתרגם: כללו של דבר החלק המחשבתי של המצווה או העברה שייך לצורה - להוגה. והחלק המעשי שייך למרגיש ולמתעורר, וכבר נתבארו הדברים בהקדמתו לאבות הפרק השני. ראה שם מהדורתי עמ' שעו והלאה.
הערת המתרגם: ראה גם יסודי התורה פ"ד הל' ז.
הערת המתרגם: לעיל ח"א פרק א.
הערת המתרגם: "אלכדרה" ובר"ש הושמט.
הערת המתרגם: "וחכמא" ובר"ש הושמט.
הערת המתרגם: וכדלקמן הערה .
הערת המתרגם: אפשר: הנאצל.
הערת המתרגם: ראה גם יסודי התורה פ"ב הל' ה-ח. וראה גם לעיל ח"ב פרק ד.
הערת המתרגם: בר"ש הוסיף משלו "החומר ותאוותיו".
הערת המתרגם: אם כי כתוב "אלמשהור" הייתי מעדיף לתרגם"הידוע". כי כנראה אין הכוונה כאן על סוג [רפו] "המפורסמות" וכדלקמן הערה .
הערת המתרגם: כלומר: ויתכן שיעדיף להרבות בהילוך על ידי העברת מעט מעט, על הריבוי במשא שאפשר שיטנף את כל גופו. ולעניין מה עדיף אפושי בהילוך או במשא ראה ביצה ל, א. ותוס' שם ד"ה דמליא.
הערת המתרגם: לפי מושגינו האדם המכובד הנוהג סלסול בעצמו. ולפי מושגי הימים ההם אין עושה מלאכות שיש בהם זלזול או אף שרות אלא העבדים. וראה ביד החזקה הלכות עבדים פ"א הל' ז. וראה גם אפלטון בסיפרו פרוטאגורס מהד' סימון עמ' ובהערה שם.
הערת המתרגם: "ויצפק בידיה" ובר"ש הושמט.
הערת המתרגם: מידות ספר ג פרק יג, וראה לעיל ח"ב פרק לו הערה .
הערת המתרגם: הר"ש הוסיף משלו "כי צריך למשכיל למעט".
הערת המתרגם: "ואלתסתר" ובר"ש "ולהשמר מהן " ואינו נכון.
הערת המתרגם: שלא ישב במקהלות שכל קיבוצם וזימונם הוא לאכילה ושתיה.
הערת המתרגם: אפשר: עוצר את. מרסן את.
הערת המתרגם: ראה גם הקדמת רבנו למסכת אבות הפרק החמישי. מהדורתי עמ' שפז והלאה.
הערת המתרגם: תהלים פב ו.
הערת המתרגם: לבירור מקיף בעניין המסכים המבדילים בין האדם לבין ה' ראה בהקדמת רבנו לאבות הפרק השביעי, מהדורתי עמ' שצג והלאה.
הערת המתרגם: אפשר: שיתקו. או השביתו.
הערת המתרגם: "אשקיא" תירגמתי "חטאים" בעקבות רס"ג בפירושו לפסוק והייתי אני ובני שלמה חטאים. וראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי בראשית לא הערה . ובר"ש "רשעים".
הערת המתרגם: ישעיה כח ז-ח.
הערת המתרגם: שם ג יב.
הערת המתרגם: בראשית ג טז. וראה לעיל ח"ב פרק ל הערה .
הערת המתרגם: ירמיה ה ח.
הערת המתרגם: שם ט א.
הערת המתרגם: בר"ש "שונאי השם" ושמא צ"ל "שנואי השם".
הערת המתרגם: ירמיה ה י.
הערת המתרגם: שם טו א.
הערת המתרגם: משלי לא י והלאה. וראה לעיל בסוף הפתיחה לחלק א.
הערת המתרגם: אולי נכון יותר "לרסנו" ובר"ש [רפז] "לכבוש אותו".
הערת המתרגם: ראה לקמן פרק מח. ובהקדמתו לאבות הפרק הרביעי. ד"ה ואחזור לענייני. מהדורתי עמ' שפד.
הערת המתרגם: "אסתנקאץ" שיהו גרועים שפלים ובזויים בעיניו. ובר"ש "לחסר כל צרכי החומר".
הערת המתרגם: "מראתב" תרגום מילולי "דרגות" עד כאן להגיע ולא יותר. והעדפתי משום מה לתרגם מגבלות כפי העניין. ובר"ש "מדרגות לנפשו" ולא דק.
הערת המתרגם: ראה גם הלכות דעות פ"ה הל' א-ב. ולא אמנע מילהביא כאן דברי רבנו המעניינים בפירושו לטהרות פ"ב מ"ב: שהחסידים היראים כאשר רצו להביא עצמם לידי פרישה מהמון עמי הארץ עד שלא יאכלו ולא ישתו עמהם, בגלל מה שיש בכך מן הטוב כפי שמובן מדברינו באבות, לפיכך מטילים על עצמם לאכול חוליהם בטהרה. ע"כ, וכיוצא בזה כתב בהלכות טומאת אוכלין פט"ז הל' יב. וז"ל: "חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כתן כל ימיהם והם הנקראים פרושים, ודבר זה קדושה יתרה היא ודרך חסידות שיהא נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן דיעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה".
הערת המתרגם: מימרא דר' יצחק בפסחים מט א.
הערת המתרגם: "ראם"מחשבה שיש בה גם יוזמה והשתדלות. ובר"ש "השתדל".
הערת המתרגם: ראה חולין ז א-ב.
הערת המתרגם: כלומר: שישתה מעט בתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו וכמו שכתב בהלכות דעות פ"ה הל' ד.
הערת המתרגם: כי אותם אברים ככל יתר האברים במהותם. והאדם לפני החטא בהיותו שקוע במושכלות לא ידע את הבזיון שבגלוים כי אין השכל מרחיקו. וכדלעיל ח"א פרק ב. ולמונח "המפורסמות" ראה לעיל ח"ב פרק לג הערה . ושים לב מדובר כאן על חשיפה וגלוי בלבד. וראה לעיל הערה . מה שאין כן אבוד הדעת והגוף השכל מחייב הרחקתו, ורי"ח שיבש ובילבל כמנהגו.
הערת המתרגם: פ"א מ"ה.
הערת המתרגם: ראה חגיגה ה ב. אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו בשעת מיתה.
הערת המתרגם: ברכות י, ב. ובמקור "לם יחתלם" כבר תרגמה הרי"ח נכונה כפי שראה בר"ש, ובתרגומו לפירוש המשנה ברכות פ"ג מ"ר שאין לו ממי להעתיק לא ידעה, ראה שם מהדורתי הערה .
הערת המתרגם: בראשית רבה פרשה צח ה. ופרשה צט ו.
הערת המתרגם: להקנות לבני אדם וללמדם.
הערת המתרגם: יומא כט א.
הערת המתרגם: זהו תרגום מדוייק לפי [רפח] המקור. ואפשר: הפנה מחשבתו, הטריד מחשבתו.
הערת המתרגם: ראה שבת לג א. כתובות ח ב. ועוד.
הערת המתרגם: כלומר: לא רק מצד הדת הדבר אסור ומרוחק, אלא גם חובה מצד ההגיון והתבונה.
הערת המתרגם: ר"ש הוסיף פירוש משלו "להבדילו בה משאר בעלי חיים" והדברים אמת אלא שאינן במקור.
הערת המתרגם: שמות ד יא. וכיוצא בזה כתב גם בתחילת איגרת השמד, ראה שם.
הערת המתרגם: ישעיה נ, ד.
הערת המתרגם: ראה גם הלכות תשובה פ"ח הל' ו.
הערת המתרגם: שמות יט ו.
הערת המתרגם: לקיומו ולקיום המין.
הערת המתרגם: הושע ב י.
הערת המתרגם: "תעליל" ובר"ש "טענה וסיבה".
הערת המתרגם: בר"ש הושמט כאן.
* . תירגמתי כן אם קריאת "כאן " אלף נחה. אבל אם האלף נעה צריך לתרגם: וכאילו.
הערת המתרגם: תרגום מילולי "הכלי" וכן הוא בר"ש.
הערת המתרגם: ישעיה מח ד.
הערת המתרגם: דברים כג ב.
הערת המתרגם: במדבר כה ח.
הערת המתרגם: דברים יח ג.
הערת המתרגם: בר"ש "מבני מעים" ואינו נכון.
הערת המתרגם: איוב לא טו.
הערת המתרגם: דברים כג יד.
הערת המתרגם: מלכים ב יח כז.
הערת המתרגם: ויקרא טו טז.
הערת המתרגם: בראשית יט לב-לה.
הערת המתרגם: דברים כד א.
הערת המתרגם: ויקרא כ יד.
הערת המתרגם: שם יח ו-יט.
הערת המתרגם: איני יודע למה לא מנה "בא" ולא "ידע" ורבים הם במקרא.
הערת המתרגם: תהלים מה י.
הערת המתרגם: דברים כח ל.
הערת המתרגם: "מעצ'ם" ובר"ש "בכלל" ולא דק. [רפט]
חלק שלישי