מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון
פרק [א]
יתחייב לפי ההקדמה החמש ועשרים, שיש שם מניע, הוא אשר הניע חומר של זה ההווה הנפסד עד שקבל את הצורה . וכאשר תחקור על אותו המניע הקרוב מה הניעו, יתחייב בהחלט שימצא לו מניע אחר, או ממינו או שלא ממינו.
כי התנועה תמצא בארבע האמירות, ופעמים אומרים עליהם תנועה באופן כללי כפי שהזכרנו בהקדמה הרביעית, וזה אינו נמשך ללא סוף , כפי שהזכרנו בהקדמה השלישית.
והנה מצאנו כל תנועה מגיעה אל תנועת הגוף החמישי , ואצלה נעצרת. ומאותה התנועה יסתעף ואליה ישתלשל כל מניע ומעתד בעולם התחתון כולו . והגלגל נע תנועת היעתקות, והיא הקדומה שבתנועות, כמו שנזכר בהקדמה הארבע עשרה.
וכך גם כל תנועת היעתקות הרי היא מגיעה לתנועת הגלגל, כאלו תאמר:
כי האבן הזו אשר נעה הניעה המטה,
והמטה הניעתו היד,
והיד הניעוה המיתרים,
והמיתרים הניעום הניבים,
והניבים הניעום הגידים ,
והגידים הניעם החום הטבעי,
והחום הטבעי הניעתו הצורה אשר בו , והיא המניע הראשון בלי ספק.
ואותו המניע גרמה לו מחשבה כל שהיא להניע.
דרך משל: כדי להגיע אותה האבן במכת המטה אל חלון כדי לסתמו, למען לא תכנס אליו ממנו הרוח הזו הנושבת. ומניע אותה הרוח, ומוליד נשיבתה - היא תנועת הגלגל.
וכך תמצא כל סיבת הוויה והפסד מגיעה לתנועת הגלגל.
וכאשר הגענו בסוף לגלגל הזה הנע, מתחייב שיהא לו מניע כפי שקדם בהקדמה השבע עשרה, ולא יבצר שיהא מניעו בו, או חוצה לו.
וזו חלוקה הכרחית:
- אם היה חוצה לו,
לא יבצר משיהיה גוף,
או לא יהיה גוף, ואין לומר בו אז שהוא חוצה לו אלא ייאמר נבדל ממנו, כי מה שאינו גוף אין לומר בו שהוא מחוץ לגוף אלא על דרך ההרחבה בלשון .
- ואם היה מניעו בו, כלומר: מניע הגלגל, הרי לא יבצר שיהא מניעו
כוח המתפשט בכל גופו ומתחלק בהתחלקו כמו החום באש ,
או שיהא כוח בו בלתי מתחלק כמו הנפש והשכל כפי שקדם בהקדמה העשירית .
והכרחי על כל פנים שיהא מניע הגלגל אחד מארבעה אלה:
גוף אחר מחוצה לו,
או נבדל,
או כוח המתפשט בו,
או כוח בלתי מתחלק.
והנה הראשון, והוא שיהא מניע הגלגל גוף אחר חוצה לו, הרי הוא בטל כפי שאבאר, לפי שכיוון שהוא גוף, הרי הוא נע בשעה שמניע, כמו שנזכר בהקדמה התשיעית, וכיון שגם זה הגוף הששי נע בעת שמניע, מתחייב [קסה] שיניעהו גוף שביעי, ולפיכך גם הוא ינוע, ויתחייב מציאות גופים שאין סוף למניינם, ורק אז ינוע הגלגל, וזה בטל כמו שקדם בהקדמה השניה.
אבל האופן השלישי והוא שיהא מניע הגלגל כוח המתפשט בה, הרי גם זה בטל כמו שאבאר: לפי שהגלגל גוף -
והרי יש לו סוף בהחלט, כפי שקדם בהקדמה הראשונה.
ואז יהיה לכוחו סוף , כמו שנזכר בשתים עשרה.
והרי הוא מתחלק בהתחלקו , כמו שנזכר באחת עשרה.
והרי לא יניע עד בלי סוף , כפי שקבענו בהקדמה השש ועשרים .
אבל האופן הרביעי והוא שיהא מניע הגלגל כוח בו בלתי מתחלק, כנפש האדם באדם דרך משל, הרי גם זה בטל שיהא זה המניע לבדו סיבה לתנועה התמידית, ואף על פי שהוא בלתי מתחלק.
פירוש הדבר, שאם היה זה מניעו הראשון, הרי המניע הזה הוא נע במקרה, כפי שנזכר בהקדמה הששית.
ואני אוסיף כאן ביאור. והוא: האדם, דרך משל, אם הניעתו נפשו שהיא צורתו, עד שעלה מן הבית אל העליה, הרי גופו הוא אשר נע באופן עצמי, והנפש היא המניע הראשון באופן עצמי, אלא שהיא נעה במקרה. כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה, נעתקה הנפש אשר הייתה בבית ונעשית בעליה. ואם נחה תנועת הנפש, נח אשר נע מחמתה והוא הגוף. ובנוח הגוף, מסתלקת התנועה המקרית שנעשית לנפש. וכל נע במקרה, ינוח בהחלט, כמו שנזכר בשמינית. וכאשר נח, ינוח הנע מחמתו.
יוצא איפוא, שיש לאותו המניע הראשון סיבה אחרת בהכרח, מחוץ לכללות, המורכבת ממניע ונע. כשתמצא אותה הסיבה אשר היא ראשית התנועה, יניע המניע הראשון אשר באותה הכללות את הנע מחמתה, ואם לא תמצא - ינוח.
ומסיבה זו אין גופי החי נעים תמיד, ואף על פי שיש בכל אחד מהם מניע ראשון שאינו מתחלק, מפני שהמניע להם אינו מניע תמידי באופן עצמי, אלא הגורמים לו לנוע הם דברים מחוץ לו:
או דרישת המתאים,
או בריחה מבלתי מתאים,
או דמיון ,
או רעיון במי שיש לו רעיון .
ואז יניע. וכאשר יניע, ינוע במקרה, ולכן בהכרח שינוח כפי שהזכרנו.
ואילו היה מניע הגלגל בו באופן זה, לא היה אפשר שינוע לנצח .
ואילו הייתה התנועה הזו תמידית נצחית, כפי שאמר יריבנו, וזה אפשרי כמו שנזכר בהקדמה השלוש עשרה, הרי מתחייב בהכרח, לפי השקפה זו, שתהא הסיבה הראשונה לתנועת הגלגל כפי האופן השני, כלומר: נבדלת מן הגלגל כפי שחייבה החלוקה.
הנה הוכח כי מניע הגלגל הראשון, אם הייתה תנועתו נצחית תמידית, צריך להיות לא גוף ולא כוח בגוף כלל, כדי שלא תהא למניעו תנועה לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך אינו סובל חלוקה ולא שינוי, כפי שנזכר בהקדמות השביעית והחמישית, וזהו האלוה יתרומם שמו, כלומר: הסיבה הראשונה המניע את הגלגל.
ובטל שיהיה שניים או יותר, מחמת ביטול המניין בדברים הנבדלים אשר אינן גוף, אלא אם כן יהיה האחד מהן עילה והשני עלול כפי שנזכר בשש עשרה.
וכבר נתבאר שגם אינו נכלל תחת הזמן, מפני שהתנועה נמנעת בו כפי שנזכר בחמש עשרה.
והנה הוכח לפי מחקר זה, [קסו]
כי בטל הוא שהגלגל יניע את עצמו תנועה נצחית,
ושהסיבה הראשונה בתנועתו אינה גוף ולא כוח בגוף,
ושהוא אחד לא ישתנה, לפי שאין מציאותו צמודה לזמן.
ואלה הם שלושת הדברים אשר הוכיחום גדולי הפילוסופים.
עיון שני להם, הקדים אריסטו הקדמה .
והיא, שאם נמצא דבר מורכב משני דברים, ונמצא אחד משני הדברים לבדו מחוץ לאותו הדבר המורכב, נתחייבה בהכרח, גם מציאות השני מחוץ לאותו דבר המורכב. כי אילו הייתה מציאותם מחייבת שלא ימצאו כי אם יחד, כמו החומר והצורה הטבעיים, לא היה נמצא אחד מהם בלעדי השני כלל, ומציאות אחד מהם לבדו ראיה על העדר הצמידות ההדדית , וימצא האחר בהחלט.
המשל בכך, כי כאשר נמצא ה"סכנג'בין" , ונמצא גם הדבש לבדו, נתחייבה בהחלט מציאות החומץ לבדו.
ואחר שבאר הקדמה זו אמר:
אנו מוצאים דברים רבים מורכבים ממניע ונע, כלומר: שהם מניעים זולתם, ונעים מחמת זולתם בעת שמניעים, וזה ברור בכל אמצעי ההנעה.
ומוצאים אנו נע שאינו מניע כלל, והוא אחרון הנעים.
התוצאה אם כן בהחלט שמצוי מניע שאינו נע כלל, וזה הוא המניע הראשון.
וכיון שלא תתכן בו תנועה, הרי הוא בלתי מתחלק, ולא גוף, ולא נכלל תחת זמן, כמו שנתבאר בהוכחה הקודמת.
עיון שלישי פילוסופי בעניין זה לקוח מדברי אריסטו, ואם כי נאמר בעניין אחר, וזה סדר הדברים:
אין ספק שיש שם דברים מצויים, והם המציאות הזו המושגת בחושינו. ולא יבצר הדבר משלושה חלקים והיא חלוקה הכרחית, והם:
או שיהיו כל הנמצאים לא הווים ולא נפסדים,
או שיהיו כולם הווים נפסדים,
או שיהא מקצתם הווה נפסד ומקצתם לא הווה ולא נפסד.
החלק הראשון הרי ביטולו ברור, לפי שאנו רואים נמצאים רבים הווים נפסדים.
ואף החלק השני גם הוא בטל, וביאורו לפי שאילו היה כל מצוי נכלל תחת ההוויה וההפסד, הרי הנמצאים בכללותם כל אחד מהם אפשרי ההפסד, והאפשרי במין הכרחי בהחלט שיהיה כפי שידעת , ויתחייב שהם יפסדו כלומר: כל הנמצאים בהחלט, ואם נפסדו כולם בטל הוא שימצא דבר, לפי שלא נשאר מי שימציא דבר , ולפיכך הכרחי שלא יהא שם מצוי כלל, ואנחנו רואים דברים מצויים, והנה אנחנו מצויים.
ולכן יתחייב בהחלט בדרך עיון זו, אם היה שם נמצאים הווים נפסדים כפי שאנו רואים, שיהא שם מצוי מסוים לא הווה ולא נפסד, ומצוי זה שהוא בלתי הווה ולא נפסד אין בו אפשרות הפסד כלל, אלא הוא מחוייב המציאות, לא אפשרי המציאות .
ואמר עוד, כי לא יבצר היותו מחוייב המציאות, שיהא זה - מבחינת עצמו או מבחינת סיבתו, כך שתהא מציאותו והעדרו אפשרית מבחינת עצמו, חיובית מבחינת סיבתו, ותהיה סיבתו היא המחוייב המציאות, כמו שנזכר בתשע עשרה.
והנה הוכח, כי על כל פנים הכרחי שיהא שם מצוי חיובי המציאות מבחינת עצמו . ואלמלי הוא, לא היה שם מצוי כלל, לא הווה נפסד, ולא מה שאינו הווה ולא נפסד.
אם היה שם מצוי שכזה, כפי שאומר אריסטו , כלומר: שלא יהא הווה ולא נפסד, מפני שהוא עלול בעילה מחוייבת המציאות. [קסז]
וזו הוכחה שאין בה ספק, ולא דחיה ולא ויכוח, כי אם אצל מי שאינו יודע דרך ההוכחה.
ונאמר עוד, כי כל מחוייב המציאות מבחינת עצמו הרי חיובי בהחלט -
שלא תהא למציאותו סיבה כמו שנזכר בהקדמה העשרים,
ולא יהיה בו ריבוי עניינים כלל כמו שנזכר בהקדמה האחת ועשרים.
ולפיכך מחוייב שלא יהא גוף ולא כוח בגוף, כמו שנזכר בשתים ועשרים .
הנה הוכח לפי דרך עיון זו, שיש שם מצוי מחוייב המציאות מבחינת עצמו בהחלט, והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין הרכבה בו. ולפיכך לא יהיה גוף ולא כוח בגוף.
וזהו האלוה יתרומם שמו.
וכן יוכח בקלות כי חיוב המציאות מבחינת העצמות בטל הוא שימצא לשניים, כי אז יהיה מין חיוב המציאות עניין נוסף על עצמות כל אחד מהם, ואז לא יהיה אחד מהם מחוייב המציאות בעצמו בלבד, אלא מחוייב באותו העניין אשר הוא מין חיוב המציאות אשר נמצא לזה ולזולתו.
ויתבאר במספר אופנים כי המחוייב המציאות, לא תיתכן בו השניות כלל, אין דומה לו ולא כנגדו . וסיבת כל זה הפשיטות המוחלטת והשלמות המוחלטת אשר לא יוותר ממנה מאומה ממינה מחוץ לעצמותו, והעדר העילה והסיבה מכל פנים. ולכן אין שיתוף כלל.
עיון רביעי פילוסופי גם הוא. ידוע שאנו רואים תמיד דברים שהם בכוח ויצאו אל הפועל, וכל דבר היוצא מן הכוח אל הפועל יש לו מוציא חוצה לו כפי שנזכר בהקדמה השמונה עשרה. וכן פשוט הוא, כי אותו המוציא היה מוציא בכוח ונעשה מוציא בפועל.
וסיבת היותו מקודם בכוח, או מחמת מעכב מצד עצמו, או מחמת יחס מסוים בינו לבין מה שהוציא שהיה מסולק מקודם. וכאשר נמצא אותו היחס, הוציא בפועל.
וכל אחד משני אלו מחייב מוציא או מסיר את המעצור בהחלט.
וכך צריך לומר במוציא השני או מסיר המעצור. וזה לא ימשך עד בלי סוף, והכרחי שיבוא סוף למוציא מן הכוח אל הפועל, שיבוא מצוי תמיד במצב אחד, אין כוח בו כלל, כלומר: שלא יהא בו בעצמו דבר בכוח, לפי שאם היה בו בעצמו אפשרות, הרי אפשר שיעדר, כפי שנזכר בשלוש ועשרים.
ובטל שיהא זה בעל חומר, אלא נבדל, כפי שנזכר בארבע ועשרים.
והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל אלא הוא מצוי בעצמו - הוא האלוה.
וכבר נתבאר שאינו גוף, נמצא שהוא אחד, כפי שנזכר בהקדמה השש עשרה.
וכל אלה דרכים מוכחות על מציאות אלוה, אחד, שאינו גוף ולא כוח בגוף , עם הדעה בקדמות העולם.
ויש כאן עוד דרך הוכחה על שלילת הגשמות וקביעת האחדות .
והיא: אילו היו שני אלוהות, היה מתחייב בהחלט שיהא להם עניין אחד שהם משותפים בו, והוא העניין אשר בו זכאי כל אחד מהם להיות אלוה.
ולהם עניין אחר בהכרח, שבו נהיה ההבדל ונעשו שניים.
או שיהיה בכל אחד מהן עניין זולת העניין אשר בשני, ויהיה אם כן כל אחד מהם מורכב משני עניינים, ואם כן אין אחד מהם סיבה ראשונה ולא מחוייב המציאות מבחינת עצמו, אלא כל אחד מהם בעל סיבות כמו שנתבאר בתשע [קסח] עשרה.
ואם היה עניין ההבדל מצוי באחד מהם, הרי אותו אשר בו שני העניינים אינו מחוייב המציאות בעצמו.
דרך אחר באחדות. כבר נתברר בהוכחה, שהמצוי כולו כיחידה אחת קשור זה בזה, ושכוחות הגלגל מתפשטים בחומר הזה התחתון ומכינים אותו.
ולכן בטל עם זה מה שכבר נתברר -
שיהא האלוה האחד מיוחד בחלק מחלקי המצוי הזה,
והאלוה השני מיוחד בחלק אחר, כי זה קשור בזה.
ולא נשאר בחלוקה אלא -
אם היה זה פועל בזמן מסוים, וזה פועל בזמן אחר,
או שיהו שניהם פועלים יחד תמיד, עד שלא תעשה פעולה מן הפעולות כי אם על ידי שניהם יחד.
והנה, מה שזה פועל בזמן וזה פועל בזמן אחר, בטל הוא מכמה פנים:
כי אם היה הזמן שפועל בו אחד מהם אפשר שיפעל בו האחר, מה היא אם כן הסיבה המחייבת שיפעל זה ויבטל זה.
ואם היה הזמן אשר יפעל בו האחד נמנע שיפעל בו השני, הרי יש שם סיבה אחרת, היא אשר מחייבת אפשרות הפעולה לזה ומניעתה מזה, כיון שהזמן כולו אין בו שנוי, ונושא הפעולה נושא אחד קשור זה בזה כמו שביארנו .
ועוד שכל אחד מהם יהיה נכלל תחת הזמן, כיון שמעשהו צמוד לזמן.
ועוד שכל אחד מהם יוצא מן הכוח אל הפועל בעת עשייתו מה שעושה, ולכן צריך כל אחד מהן למוציא מן הכוח אל הפועל.
ועוד תהיה בעצמות כל אחד מהם אפשרות.
אבל שהם יחד עושים תמיד כל מה שבמציאות, עד שלא יעשה האחד מהם בלעדי השני, הרי גם זה בטל כפי שאבאר. והוא:
שכל קבוצה שלא תיעשה פעולה מסוימת כי אם על ידי כולם, הרי אין אחד מהם עושה מבחינת עצמו,
וגם אין אחד מהם סיבה ראשונה לאותה העשייה , אלא הסיבה הראשונה היא התקבצות הקבוצה, וכבר הוכח כי מחוייב המציאות חיובי בהחלט שלא תהא לו סיבה .
ועוד שהתקבצות הקבוצה פעולה מסוימת והרי היא זקוקה לגורם אחר והוא מקבץ הקבוצה.
אם היה המקבץ לאותה הקבוצה, אשר לא נעשית הפעולה כי אם בה אחד, הרי הוא האלוה בלי ספק.
ואם היה גם המקבץ לקבוצה זו קבוצה אחרת, הרי מחייב את הקבוצה השניה בדומה למה שחייב את הקבוצה הראשונה. והכרחי שיסתיים לאחד, הוא הסיבה במציאות המצוי הזה האחד באיזה אופן שיהיה, או על דרך חידושו אחרי ההעדר, או על דרך החיוב .
הנה נתבאר לך גם בדרך זו כי היות המצוי כולו אחד הורנו על שממציאו אחד.
דרך אחר בשלילת הגשמות .
כל גוף מורכב, כפי שנזכר בשתים ועשרים.
וכל מורכב, הכרחי שיהא לו פועל שהוא הסיבה למציאות צורתו בחומרו .
ופשוט הוא מאוד שכל גוף סובל החלוקה ולו ממדים, הרי הוא נושא למקרים בלי ספק.
ונמצא שאין הגוף אחד, לא מצד התחלקו , ולא מצד הרכבתו. כלומר: היותו שניים בדיבור , לפי שכל גוף אינו גוף מסוים אלא מחמת עניין נוסף בו על היותו גוף , והרי הוא בעל שני עניינים [קסט] בהחלט.
וכבר הוכח כי מחוייב המציאות אין הרכבה בו בשום פנים.
ואחר שהקדמתי הוכחות אלו אחל בסקירת דרכנו אנו כפי שהבטחנו.
הערות:
הערת המתרגם: במציאות. והיא כמשפט הערבית שרבנו אימצה לעברית.
הערת המתרגם: תנועת החומר לקראת הצורה המעותדת לו. כלומר: תנועת ההתהוות, כי הלא אין במציאות חומר ללא צורה, והצורה הרי היא לעולם נשוא.
הערת המתרגם: אפשר: תנועה בסתם.
הערת המתרגם: המניעים זה את זה אינם אינסופיים.
הערת המתרגם: גרמי השמים. כפי שהם נקראים אצל מפרשי אריסטו הערביים, כדלקמן פרק ב. וראה אבינצר במאמרו "עיון אלמסאיל" קטע יז.
הערת המתרגם: רצה גם הלכות יסודי התורה פ"ד הל' ה-ו. וראה גם לעיל ח"א פרק ע"ב.
הערת המתרגם: אפשר: מסתיימת.
הערת המתרגם: להגדרתן המדוייקת של סוגי גידים הללו ראה פירוש רבנו למשנה זבחים פ"ג הע' - מהדורתי.
הערת המתרגם: כלומר: הנפש, וכדלקמן.
הערת המתרגם: "ומוליד" ובר"ש "ומוליך" וט"ס הוא.
הערת המתרגם: אם אינו גוף, כי לא ייאמר בטוי זה אלא בדברים התופשים מקום.
הערת המתרגם: שימוש לשוני מושאל, מעין וכל העם רואים את הקולות.
הערת המתרגם: אשר בהתחלק האש נשאר החום בכל חלקיק ממנה.
הערת המתרגם: כן הוא בכל כ"י. ובר"ש "העשירית והאחת עשרה" ונכונה היא לפי העניין.
הערת המתרגם: נקרא כאן ששי ושביעי והלאה, מפני שכבר קראנו את גרמי השמים "הגוף החמישי" וכדלעיל הע' ,
הערת המתרגם: דילג על האופן השני והניחו בסוף, מפני שהוא האפשרי, והקדים השלושה הדחויים, הבלתי אפשריים.
הערת המתרגם: שאין כוח שיש לו סוף מניע עד ללא סוף, ולשיטת רבנו הרי הארץ וגרמי השמים לעולם עומדים. ואין זה מחייב קדמות, וכדלקמן ח"ב פרק כח.
הערת המתרגם: צורתו הטבעית, כוח החשיבה. השכל ההיולי. וראה לעיל ח"א פרק א. ופרק עב.
הערת המתרגם: אפשר: ובנוח הגוף תסתלק.
הערת המתרגם: אפשר: שנמצאת, שהושגה. ובר"ש ההווה.
הערת המתרגם: במשלנו, מגוף ונפש.
הערת המתרגם: אפשר: מקור. ובר"ש התחילת.
הערת המתרגם: עד כאן בכל בעלי החיים.
הערת המתרגם: אפשר: ציור במי שיש לו ציור. כלומר: ציור שכלי, והכוונה לאדם. וראה בהקדמת רבנו לאבות הפרק הראשון.
הערת המתרגם: בר"ש "וכשיתנועע" ואינו נכון.
הערת המתרגם: ראה הע' .
הערת המתרגם: אריסטו. ולקמן בפרק יז ידחה רבנו דעה זה.
הערת המתרגם: אפשר: שהתנועה נמנעת ביחס אליו. ובר"ש נמנעת בחקו.
הערת המתרגם: אפשר: עיון.
הערת המתרגם: מציאות האלוה, ושאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא אחד.
הערת המתרגם: פיזיקה ספר ח ה. מיטפיזיקה יב ז.
הערת המתרגם: "אלתלאזם" וכמו שתרגמתי. ור"ש נתחלפה לו במילת "אללזום" ותרגם "החיוב" ואינו נכון.
הערת המתרגם: שם כללי לתערובת תבלינים חריפים או חמוצים עם דבש. וכאן תערובת דבש וחומץ.
הערת המתרגם: הוצרך לבאר את החלק הזה, מפני שביטולו מבוסס על הנחה מדעית מיוחדת.
הערת המתרגם: ובאר רבנו בתשובתו לר"ש (פורסמה גם ע"י י, זנה בתרביץ תרצט) כגון אמרנו שהכתיבה אפשרית במין האדם, ואם כן אי אפשר בהחלט שלא ימצא אחד מבני האדם כותב באחד הזמנים... ואין כן האפשרי בפרט, כי הנער הקטן הרמוז אליו, אפשר שיכתוב ואפשר שלא יכתוב. ע"ש.
הערת המתרגם: כי לפי הנחה זו כל מצוי מכל סוג שהוא הווה נפסד, ואין שם מצוי בלתי הווה נפסד
הערת המתרגם: והוא האלוה ב"ה.