מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון
הקדמה
בשם ה' אל עולם
הקדמות שיש צורך בהן בקיום מציאות האלוה יתעלה ובהוכחה על שאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא יתרומם שמו אחד, עשרים וחמש הקדמות, כולם מוכחות, אין ספק בשום אחת מהן . וכבר בא אריסטו ושאחריו מן ה"משאיין" בהוכחת כל אחת מהן.
והקדמה אחת נניחנה כדבריהם דרך הנחה כי בכך יוכחו דרישותינו כמו שאבאר, ואותה ההקדמה היא קדמות העולם .
ההקדמה הראשונה -
שמציאות גודל מסוים שאין לו סוף בטל .
ההקדמה השניה -
שמציאות גדלים שאין סוף למנינן בטל, והוא שיהו מצויים יחד .
ההקדמה השלישית -
שמציאות עילות ועלולים שאין סוף למנינם בטל, ואפילו לא היו בעילות ממד .
המשל בכך, שיהא השכל הזה דרך משל סיבתו שכל שני, וסיבת השני שלישי, וסיבת השלישי רביעי, וכך עד בלי סוף, גם זה בטולו ברור .
ההקדמה הרביעית היא -
שהשינוי ימצא בארבע אמירות .
באמירת העצם, ושינוי זה ההווה בעצם הוא ההוויה וההפסד .
וימצא [ קנט] באמירת הכמות, והיא הגדילה והכיליון .
וימצא באמירת האיך, והיא ההשתנות .
וימצא באמירת האנה, והיא תנועת ההיעתקות . ועל שינוי זה באנה תיאמר התנועה במיוחד .
ההקדמה החמישית היא -
שכל תנועה שינוי ויציאה מן הכוח אל הפועל .
ההקדמה הששית -
שהתנועות מהן בעצם, ומהן במקרה, ומהן בהכרח , ומהן בחלק והוא ממין אשר במקרה.
אשר בעצם, הם כהיעתקות הגוף ממקום למקום .
אבל אשר במקרה, הרי כדרך שאומרים בשחרות אשר בגוף זה, שהיא עבירה ממקום למקום. .
ואשר בהכרח, היא כתנועת האבן למעלה על ידי מכריח שמכריחה על כך.
אבל אשר בחלק, הרי כתנועת המסמר אשר באניה, לפי שכאשר נעה האניה אנו אומרים שכבר נע גם המסמר, וכך כל מחובר הנע בכללותו ייאמר שחלקיו נעו .
ההקדמה השביעית היא -
שכל משתנה מתחלק . ולפיכך כל נע מתחלק והוא גוף בהחלט, וכל אשר לא יתחלק אינו נע, ולפיכך לא יהיה גוף כלל .
ההקדמה השמינית -
שכל הנע במקרה, הכרחי שינוח, כיון שאין תנועתו עצמית. ולפיכך לא יתכן שינוע אותה התנועה המקרית תמיד .
ההקדמה התשיעית -
שכל גוף המניע גוף, אינו מניעו אלא בנועו גם הוא במצב הנעתו *".
ההקדמה העשירית -
שכל אשר ייאמר שהוא בגוף, נחלק לשני חלקים:
- או שיהא קיומו בגוף כמו המקרים ,
- או שיהא קיום הגוף בו כמו הצורה הטבעית .
ושניהם כוח בגוף .
ההקדמה האחת עשרה -
שמקצת הדברים אשר קיומן בגוף , יש שהן נחלקין בהתחלקות הגוף, ויהיו נחלקין במקרה , כגון המראות ושאר הכהות המתפשיטות בכל הגוף . וכן מקצת מעמידי הגוף אינם נחלקים כלל כגון הנפש והשכל [קס]
ההקדמה השתים עשרה -
שכל כוח הנמצא מתפשט בגוף יש לו סוף, כשם שלגוף יש סוף .
ההקדמה השלוש עשרה -
שלא יתכן שיהא מאומה ממיני השינוי רצוף, כי אם תנועת ההיעתקות בלבד, ורק הסיבובית. .
ההקדמה הארבע עשרה -
שתנועת ההיעתקות היא הקדומה שבתנועות וראשיתן בטבע, כי ההוויה וההפסד תקדם להן ההשתנות , וההשתנות יקדם לה התקרבות המשנה אל המשתנה.
ואין גדילה ולא חסרון כי אם לאחר שקדמו הוויה והפסד .
ההקדמה החמש עשרה -
שהזמן מקרה נספח לתנועה וחיובי לה, ולא ימצא אחד מהן בלעדי השני, לא תמצא תנועה כי אם בזמן , ולא יושכל זמן כי אם עם התנועה, ולכן כל אשר לא תמצא לו תנועה אינו נכלל תחת הזמן .
ההקדמה השש עשרה -
שכל שאינו גוף לא יושכל בו מניין , אלא אם כן היה כוח בגוף, שאז ימנו יחידי אותן הכוחות בהמנות חמריהן או נושאיהן .
ולפיכך הדברים הנבדלים, אשר אינם גוף ולא כוח בגוף, לא יושכל בהם מניין כלל, אלא אם כן היו עילות ועלולים .
ההקדמה השבע עשרה -
שכל נע יש לו מניע בהחלט, או מחוצה לו כאבן שהיד מניעתכן או שיהיה מניעו בו כגוף החי שהוא מחובר ממניע ונע .
ולפיכך כאשר מת ונעדר ממנו המניע, שהיא הנפש, ישאר הנע והוא הגוף בשעתו כמו שהיה, אלא שאינו נע אותה התנועה.
וכיון שהמניע המצוי בנע נסתר ואינו נראה לחוש, דימו כי החי נע מבלי מניע.
וכל נע אשר מניעו בתוכו, הוא הנקרא הנע מעצמו, עניינו שהכוח המניע למה שנע ממנו באופן עצמי מצוי בכולו .
ההקדמה השמונה עשרה -
שכל היוצא מן הכוח אל הפועל הרי מוציאו זולתו, והוא מחוצה לו בהחלט, כי אילו היה המוציא בתוכו ולא היה שם מעכב, לא היה נמצא בכה זמן מה , אלא היה נמצא בפועל תמיד.
ואם היה מוציאו בו והיה לו מעכב ונסתלק, אין ספק כי מסלק המעכב הוא אשר הוציא אותו הכוח אל הפועל. והבן זה .
ההקדמה התשע עשרה -
שכל שיש סיבה למציאותו הרי הוא אפשרי המציאות מבהינת [ קסא] עצמו. כי אם יגובשו סיבותיו ימצא, ואם לא יגובשו , או נעדרו, או נשתנו יחסיהן המחייבים מציאותו, לא ימצא
ההקדמה העשרים -
שכל מחוייב המציאות מבחינת עצמו אין סיבה למציאותו כלל, ולא בשום פנים .
ההקדמה האחת ועשרים -
שכל מורכב משני עניינים, הרי אותה ההרכבה היא סיבת מציאותו כפי שהוא בהחלט , ואינו מחוייב המציאות כשלעצמו, כי מציאותו במציאות חלקיו ובהרכבתם .
ההקדמה השתים ועשרים -
שכל גוף הרי הוא מורכב משני עניינים בהחלט, ויבואוהו מקרים בהחלט.
שני העניינים המייצבים אותו הרי הם חומרו וצורתו. אבל המקרים אשר יבואוהו הם הכמות והתבנית והתנוחה .
ההקדמה השלוש ועשרים -
שכל אשר הוא בכוח, ויש בעצמותו אפשרות מסוימת, הרי אפשר שבזמן מסוים לא ימצא בפועל .
ההקדמה הארבע ועשרים -
שכל שהוא בכוח דבר מסוים, הרי הוא בעל חומר בהחלט, כי האפשרות היא בחומר לעולם.
ההקדמה החמש ועשרים -
כי ראשיות העצם המורכב המוגדר הם החומר והצורה. [ קסב]
וצריך על כל פנים פועל, כלומר: מניע שהניע את הנושא עד שעתד אותו לקבלת הצורה, והוא המניע הקרוב המעתד חומר של דבר מסוים .
ומכאן החיוב לחקור על התנועה והמניע והנע. וכבר נתבאר בכל זה מה שצריך ביאור .
ונוסח לשון אריסטו:
החומר אינו מניע עצמו .
וזו היא ההקדמה הגדולה המביאה אותנו לחקור על מציאות המניע הראשון.
וחמש ועשרים הקדמות אלה אשר פתחתי לך בהם, מהם שהוא ברור בהתבוננות מעטה. ויש הקדמות מוכחות ומושכלות ראשוניים, או קרוב לכך במה שקיצרנו בסידורן , ומהם שהן צריכות להוכחות והקדמות מספר , אלא שכולן כבר הוכחו הוכחה שאין בה ספק: מקצתן בספר השמע ופירושיו , ומקצתן בספר מה שאחר הטבע ופירושו .
וכבר הודעתיך שאין מטרת מאמר זה להעתיק בו ספרי הפילוסופים ולבאר עמוקי ההקדמות * , אלא להזכיר ההקדמות הקלות שאנו צריכים להן בהתאם למטרתנו.
ואוסיף למה שקדם מן ההקדמות הקדמה אחת מחייבת את הקדמות, ודימה אריסטו
שהיא נכונה והדעה היותר חשובה , והנה נסכים לו בה על דרך ההנחה כדי שיתבאר מה שרצינו לבאר.
ואותה ההקדמה, והיא השש ועשרים -
היא אומרו, כי הזמן והתנועה נצחיים תמידיים מצויים בפועל .
ולפיכך מתחייב לדעתו בהחלט לפי הקדמה זו, שיש שם גוף נע תנועה נצחית מצויה בפועל, והוא הגוף ההמישי .
ולפיכך אומר, כי השמים לא הווים ולא נפסדים, לפי שהתנועה לדעתו לא הווה ולא נפסדת. לפי שהוא אומר שכל תנועה קדמה לה תנועה בהחלט, בין ממינה או שלא ממינה .
וכי מה שחושבים בחי שלא קדמה לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל, אינו נכון. כי הסיבה לתנועתו אחר המנוחה, מגיע אל דברים שגרמו לאותה התנועה המקומית, והם:
- או שינוי מזג הגורם חשק לדרישת דבר המתאים,
- או בריחה מבלתי מתאים,
- או דמיון או רעיון שנולד לו.
ואז יניעהו אחד משלושה אלה, וכל אחד מהם גורם אותו תנועות אחרות.
וכך הוא אומר שכל המתחדש, אפשרות חידושו קדמה לחידושו בזמן . ומחייב מכך דברים לקיום הקדמתו.
ולפי הקדמה זו, יהיה הנע אשר יש לו סוף, [ קסג] ינוע לאורך שיש לו סוף, פעמים שאין להן סוף, בחוזרו חלילה על אותו האורך. וזה לא יתכן כי אם בתנועה הסיבובית, כמו שמוכח בהקדמה השלוש עשרה מהקדמות אלו. ועל פיה תתחייב מציאות מה שאין לו סוף על דרך ההרדפה, לא שימצא זה יחד.
והקדמה זו היא אשר חושב אריסטו לקיימה תמיד. ונראה לי אני שהוא לא החליט שראיותיו עליה מוכחות , אלא היא היותר מדוקדקת וחשובה אצלו. וטוענים תלמידיו ומפרשי ספריו שהיא חיובית, לא אפשרית, ושהיא כבר הוכחה.
וחושב כל "מתכלם" מן ה"מתכלמין" לקיים שהיא נמנעת.
ואומרים: לא יצטייר היאך יתחדשו חידושים שאין להן סוף על ידי הרדפה .
וכל תוקף דבריהם, שהיא אצלם מושכל ראשון .
ואשר נראה לי אני שהקדמה זו אפשרית , לא חיובית, כפי שאומרים המפרשים לדברי אריסטו, ולא נמנעת כפי שטוענים ה"מתכלמין".
ואין המטרה כאן לבאר ראיות אריסטו ולא קושיותנו עליה ולא ביאור השקפתי בחידוש העולם , אלא המטרה במקום זה סקירת ההקדמות אשר אנו צריכין להן בחקירותנו השלוש .
ואחר שהקדמתי הקדמות אלו והנחת נכונותן אחל לבאר המתחייב מהן. [קסד]
הערות:
הערת המתרגם: בראשית כא לג. וראה לעיל בפתיחת ח"א.
הערת המתרגם: הנחת כללים שכבר הוכחו במקומותיהם בספרי הפילוסופים, שיהוו בסיס להשקפה בשלושת המחקרים הללו.
הערת המתרגם: כלומר: שלא היה בהם ספק או פקפוק אצל מניחיהם. פרט להקדמה העשרים ושש שגם מניחה, כלומר אריסטו, לא היה בטוח בה, וכפי שבאר רבנו לקמן. ואין פירושו שלא התעוררו בהם קושיות לשום אדם כפי שהבין הר' שם טוב והקשה על רבנו.
הערת המתרגם: תרגומה המדוייק "מהלכים" או "ההלכים" הא צרויה. וכך נקראת אסכולת אפלטון ואריסטו וקבוצתם, מפני שהיו נוהגים להלך בעת השמעת ההרצאה והלימוד כדי לעמל את הגוף יחד עם עמול הרוח, וכמו שכתב אבי נצר אלפאראבי במאמרו "פי מא ינבגי אן יקדם קבל תעלם אלפלספה", שם סקר את האסכולות השונות שיש להם כנויים, ועל שם מה נתכנו כך, וכלשונו "כמא ירתאץ' אלבדן מע ריאצ'ה' אלנפס". ובר"ש "המשאיים" ובכך הטעה את האפודי.
הערת המתרגם: בר"ש "והקדמה אחת נודה להם בה", ושיבוש הוא. כי לקמן ייחד רבנו כמה פרקים למלחמת קודש עזה בהשקפה זו. וכוונתו, נניח אותה דרך הנחה, כדי שנוכיח את מציאות ה' אף לפי השקפה זו. כי לפי השקפת החידוש מציאות ה' מוכחת בהחלט, כי אין מחודש בלי מחדש. ובזה נפתרה קושית חכמי "צעדה". ראה מאמרי ב"קובץ על יד" תשיא עמ' נז ד"ה השאלה השביעית.
הערת המתרגם: בעיקר מציאות ה'. ואפשר לתרגם "חקירותינו".
הערת המתרגם: לקמן, בסוף הפתיחה ד"ה ואוסיף.
הערת המתרגם: הכוונה דבר בעל ממדים. ובר"ש "בעל שיעור אחד" ובפירוש המילות הזרות שלו ביאר למה נדחק לכך, ולדעתי מילת "גודל" מבטאה היטב את המונח הערבי.
הערת המתרגם: פיזיקה לאריסטו ספר ג ת"ד, וראה מיטפיזיקה יא י. על השמים א ה-ז.
הערת המתרגם: דברים בעלי ממדים מוגדרים. וראה לעיל הע' .
הערת המתרגם: אבל בזה אחר זה על דרך העקיבות וההרדפה ראה לעיל ח"א פרק עג ההקדמה האחת עשרה. והקדמה זו ביאר אריסטו בפיזיקה ספר ג פ"ה.
הערת המתרגם: אלא שכלים נבדלים.
הערת המתרגם: ראה מיטפיזיקה ספר ב פ"ב. אבל אם לא היו עילה ועלול, הרי אפשרית מציאות מה שאין לו סוף, אלא שאז אינם נכללים תחת מספר, כי אחידים הם ואינו שייך בהם ריבוי, כשכלים וכנפש הנקנית, ובדילותם בשינויי כשירות השגתם אינה מקנה להם ריבוי, וראה לעיל ח"א פרק עד הדרך השביעי.
הערת המתרגם: ארבע מעשר הקטיגוריות של אריסטו. וסקר אותן רבנו ב"מילות ההגיון" שלו שער עשירי. ואף רס"ג עסק בהם בספרו האמונות ודעות מאמר ב פ"ט והלאה, ראה שם מהדורתי. ומקור הקדמה זו בפיזיקה לאריסטו ספר ג פ"א.
הערת המתרגם: כלומר: שינוי העצם אינו כשינוי יתר שלוש האמירות, כי היתר אינם אלא מקרים, ושינוייהם הם מעבר המקרה מעצם לעצם. מה שאין כן שינוי העצם, שהיא ישות וחדלון.
הערת המתרגם: "אצ'מחלאל" - כיליון על ידי התפרקות היסודות שמהם הורכב הדבר, ובר"ש "ההתוך" וגם זה תרגום נאה. והכוונה, שהגוף בעל הכמות המוגדרת כשהוא פורה וגדל, ולהפך, כשהוא מתפרק והולך וחסר, בשני אלה בא השינוי בכמות. ובלשון אריסטו כפי שהובא במאמר אבי נצר "אלזיאדה ואלנקצאן": התוספת והגרעון.
הערת המתרגם: שאיכות הדבר שבה הוא נגדר משתנה ממצב למצב, כגון מיבש לרך, מחם לקר.
הערת המתרגם: ממקום למקום. והעבירה מכאן לכאן.
הערת המתרגם: בר"ש מוסיף כאן "ועל שאר השינויים בכלל" וכך הוא במקצת נוס' של המקור. וראה לקמן בתחילת פרק א. ומקור הקדמה זו במיטפיזיקה יב ב. פיזיקה ג א. ה א-ב. על הנפש א ג, על ההוויה וההפסד א ד.
הערת המתרגם: ראה פיזיקה ג א-ב, מיטפיזיקה יא ט. והובא במאמר אבי נצר "אלמסאיל אלפלספיה" קטע כא.
הערת המתרגם: אפשר: בכפיון.
הערת המתרגם: באופן טבעי, כנפילת אבן מלמעלה למטה.
הערת המתרגם: כגון המעביר בגד שחור ממקום למקום, בעוד שלמעשה לא השחרות עברה אלא הבגד אשר בו מקרה השחרות הוא שעבר.
הערת המתרגם: פיזיקה ד ד. ה א-ב. על הנפש א ג.
הערת המתרגם: באחד מארבעת סוגי השינוי שקדמו שהן בעצם, בכמה, באיך, באנה.
הערת המתרגם: לפי שכל שינוי עובר תהליך מנקודת ההתחלה ועד הנקודה הסופית, ולא יתכן שישתנה בבת אחת, שלא יתכן להיאמר עליו באותו חלקיק זמן או רגע כמימריה גם משתנה גם בלתי משתנה, או לא משתנה ולא בלתי משתנה, ועל כורחך אתה אומר שיש תהליך לשינוי, והנה הוכחה החלוקה. ועל הקושי שיש בהקדמה זו, ראה תשובות ר"א בן רבנו מהד' גויטיין סי' צו.
הערת המתרגם: וכבר הוכח כי התנועה שינוי.
הערת המתרגם: פיזיקה ו ד. על השמים ח ה.
הערת המתרגם: כשחרות העוברת ממקום למקום, וכדלעיל בהקדמה הששית.
הערת המתרגם: שאין מקורה ומוצאה מעצם בעל התנועה.
הערת המתרגם: ראה פיזיקה ח ה. מיטפיזיקה ט, ד,ח. על השמים א ב-ג.
הערת המתרגם: "פי חאל" כל זמן היותו במצב של מניע. ובר"ש "בעת" ואפשרית היא, אלא שיש בה מקום טעות לחשוב בעת הפועילת ההנעה ולא במשך.
* . פיזיקה ג ב. ז ב. מיטפיזיקה יב ו.
הערת המתרגם: שאלמלי הנושא לא היה הנשוא קיים. כגון הלובן בחלב והשחרות באסטיס.
הערת המתרגם: הצלם, וכדלעיל ח"א פ"א, אע"פ שהיא נשוא, הרי שאלמלי היא אין קיום לגוף בהגדרתו העכשווית.
הערת המתרגם: פיזיקה ספר א.
הערת המתרגם: בין אותן אשר קיומן בגוף בין אשר קיום הגוף בהן.
הערת המתרגם: "קד תנקסם" ובר"ש "יחלקו" ולא דק. ויש שנסה לתרגם "כבר ייחלקו" ולא ידע שימוש "קד" הערבית.
הערת המתרגם: שאין התחלקותם עצמית, אלא במקרה של התחלקות הגוף הנושאן.
הערת המתרגם: אפשר: הגוונים.
הערת המתרגם: כגון החם באש, והקור בשלג.
הערת המתרגם: הצורה הטבעית, הצלם, וכדלקמן פ"א. וראה לעיל הע' .
, פיזיקה ח א. וכפי שקדם לעיל בהקדמה הראשונה שאי אפשר שימצא גוף שאין לו סוף.
הערת המתרגם: פיזיקה ה ד. ז א. ח ז. כלומר: התנועה הסיבובית, שכל תנועה שאינה סיבובית אינה רצופה. ועצם התנועה שינוי וכדלעיל בהקדמה הרביעית החמישית והשישית.
הערת המתרגם: לפי כל כ"י שברשותי "ואולהא", והכוונה שתנועת הגלגל היא ראשית התנועות, כי כל תנועת ארבעת היסודות הרכבתן ופירוקן בעטיה. אך בהוצאת מונק "ואולאהא" והחשובה שבהן. והראשונה נראית לי עיקר.
הערת המתרגם: פיזיקה ח ז וט. מיטפיזיקה יב יא. כי גם הגדילה והנסיגה אינם הוספה וגרעון, אלא השתנות. וכדלעיל בהקדמה הרביעית הע' .
הערת המתרגם: "ולאזם להא" ובר"ש "ודבק עמה" ונתחלפה לו בתיבת "ומלאזם" ואינו נכון. והכוונה כי הזמן אין לו עצמות, ואינו אלא מקרה חיובי מן התנועה, שכל יום ולילה חושך ואור שהן תוצאה של התנועה מסמנים חלק זמן, ובכך חילקה מחשבת האדם אותו לעבר, הווה ועתיד,
הערת המתרגם: הזמו הדמיוני-מחשבתי, כי בלעדי התנועה הרי אינו קיים.
הערת המתרגם: כלומר: כל המופשט מן ההשתנות ולא תמצא לו תנועה לא עצמית ולא מקרית, אינו נכלל תחת הזמן מבחינתו הוא.
הערת המתרגם: לאו בדיוק מניין, אלא מובן "לא יעקל פיה תעדד" אינו מתחשב בפרודות ובפצלים.
הערת המתרגם: אפשר: אחדי.
הערת המתרגם: כגון השכל הנקנה בטרם הפרדו מן הגוף הרי הוא נכלל תחת המניין על ידי הגופות. ולאחר פרידתן אם כי תשאר בהן הבחנת זהרן אך אין זה מכלילן תחת המניין.
הערת המתרגם: כגון עשר מעילות המלאכים, וכמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' ה. וראה מיטפיזיקה יב ח.
הערת המתרגם: הנפש החיונית והגוף.
הערת המתרגם: סמוך להפרדה בסרם יחל להתפרק ליסודותיו.
הערת המתרגם: אפלטון וחלק מתלמידיו וראה שם טוב, ואבן שמואל.
הערת המתרגם: בכל חלק ממנו בעודו משתייך לכללות.
הערת המתרגם: אפשר: זמן מסוים זמן כל שהוא.
הערת המתרגם: עיין היטב לקמן ח"ב ופרק יח.