פרק כג
ה'יציאה' כנגד ה'ביאה'. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר - יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים - "הם יצאו את העיר" "כי תצא אש". והושאל להוראת ענין שאינו גוף כלל "הדבר יצא מפי המלך" "כי יצא דבר המלכה" - רצונו לומר עבור הדבר - "כי מציון תצא תורה" וכן "השמש יצא על הארץ" - כלומר הראות האור:
ולפי זאת ההשאלה היא כל 'לשון יציאה' שבאה מיוחסת לו ית' "הנה יי יוצא ממקומו" - יראה דברו הנסתר עתה ממנו - כלומר התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה; כי כל מתחדש מאתו ית' ייוחס לדברו "בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" - דמות במעשים הבאים מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבר - והוא ית' בלתי צריך לכלי יעשה בו אבל פעולתו ברצונו לבד ואין דבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר:
וכאשר הושאלה להראות פעולה מפעוליו 'יציאה' כמו שבארנו באמרו 'הנה יי יוצא ממקומו' הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן 'שיבה' ואמר "אלך אשובה אל מקומי" - ענינו העלות ה'שכינה' אשר היתה במה שבתוכנו מעלינו אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו; כמו שאמר מיעד רע "והסתרתי פני מהם והיה לאכול"; כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה - ומה קשה זה היעוד! ובעבורו כינה באמרו 'אלך אשובה אל מקומי