אור ברסלב
מור ואהלות אוהל מנורה הטהורה › ח

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל מנורה הטהורה · ח

ז

(אם מותר לעשות מגורה מנחושת בת ט' קנים ואחת מהם גבוה עליהם.)

אציג כאן מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו שעשו בבהכ"נ מנורה של נחושת בת ט' קנים עומדים בשורה והט' עומד גבוה יותר שיוצלח לשמש לנ"ח כנהוג ונסתפק כת"ר דאפשר דדוקא בבת ח' קנים אמרו דמותר עי' ראה"ש כ"ד ויו"ד ססי', קמ"א דאין בהם אמצעי כתבנית מנורת ביהמ"ק אבל בבת ט' שנר ה' אמצעו אפשר אסור. הנה לפעד"נ ברור כשמש דמותר לעשות כן דדוק מרישא דמתניתין שם דעושה של חמשה אף שנר ג' אמצעי, וראיתי בבכור שור רה"ש שם דכתב שלפיכך אשמעינן הגמ' גם בת ה' אף דק"ו משל ו' דסד"א דשל חמשה גרע דיש אמצעי קמ"ל דמותר עי"ש והנה הרמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"י כתב דעושה של ה' ושל ח' והשמיט ו' דבאמת ה' רבותא יותר, ואף שיש קצת לבע"ד לחלוק ולומר דט' גרע מן חו"ח דיש תרתי לריעותא כיון דיש בכלל מאתים מנת ובתשעה יש ג"כ וגם יש בו אמצעי משא"כ בשל ה' וח' ועי' שבת קל"ב דסד"א דמשמיני ואילך זמניה הוא ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"א אך האמת חביב יותר ולא אשתמיט חד מפוסקים לכתוב האיסור בשל ט' אלא ע"כ דמותר בכה"ג. ומה שתפסו בת ה' ולא ט' י"ל דבפשוט אפשר דבת ט' ממילא אין לה נוי פ"כ כבת ה' וח' ורמז לדבר מיו"ד סי' רע"ב ס"ג דאין עושין יריעה יותר מח' עמודים ועי' ח"צ סי' ס' שדקדק ברמב"ם די"ל דאף בז' נרות כל שיש ח' קנים מותר. ועי' רש"י האה"ש שם ד"ה ושל ששה נרות ולכאורה למותר דכבר זכר בד"ה של ה' אך י"ל דסד"א דמותר בששה קנים וע"ג ז' נרות קמ"ל דוקא נרות, ואולי הוא דקדוק קל. ואודיעו כי יש לי צ"ע אם עשה של ח' קנים ובשוגג נשבר ממנו א' והגיע לפר"ק שלוח הקן אם מותר לקיימה כך וצ"ע בזה ואכמ"ל, כ"ד ידידו הק' אליהו פוסק:

נשאלתי בהבדלה ונ"ח אמה קודם. והשבתי הנה בזה הרבה האריכו האחרונים ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד אך בעיקר תוכחת הט"ז או"ח תרפ"א דהבדלה קודם משום תדיר הנה לפי מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת א' דבנדחה פ"א התדירות לא מקרי תדיר י"ל דה"נ הבדלה נדחית פ"א בשחל ט' באב או יו"כ בזמן הבית] ביום א' שנדחית ההבדלה אז וע"כ לא מקרי תדיר. וצע"ק ממ"ש המג"א תרפ"ד סק"ב דהרי אף לדחות משמע דתדיר קודם וכו' עי"ש די"ל דש"ה דהפטרת שבת ור"ח מצינו עוד כ"פ שנדחית כגון בראה"ש שחל בשבת או בשחל ר"ח בא' מד' פרשיות עי' סי' תכ"ה ס"א וכן בר"ח אב ואלול בשבת לדיעה א' שם וצ"ע:

ואגב אזכיר עוד מה שנשאלתי בשנת תרמ"ג] שחל ר"ח אלול ביום א' איך להפטיר בנביא בשבת שלפניו. והשבתי הנה לפי מ"ש הרמ"א שם ס"ב אין דוחין עניה סוערה משום מ"ח הרי דצ"ל עניה סוערה, אך יקשה לפע"ד ג' קושיות א', לפי מ"ש הרמ"א שם ס"א בחל ר"ח אב בשבת להפטיר השמים כסאי אף ראית בה פסוקי דנחמתא [עי' בע"ז שם סק"ב] היפוך מענינא דיומא הרי דדחינן דפורענותא וא"כ ה"נ בנ"ד נימא מ"ח ונדחי ע"ס דנחמתא. ב' דמדוע השמיט המחבר הדין דר"ח אב בשבת ור"ח אלול ביום א' איך להפטור בם. ג' קושית המג"א סק"ג דהך שכתב הרמ"א ולא שמעו משנה שא"צ עי"ש. ולולא דמסתפינא אמינא חדתא דבאמת להמחבר הך דאין דוחין ע"ס משום מ"ח נלמד מכל שכן ומה ר"ח אלול בשבת דס"ל דמפטירין ע"ס אף דבהשמים כסאי איכא ג"כ דנחמתא כ"ש שאין דוחין ע"ס משום מ"ח דאין בה פסוקי דנחמתא, ועפ"ז הרמ"א רק מבאר דברי המחבר שלשיטת המחבר אין דוחין ע"ס ולא שמעו מפני מ"ח פי' דלא תימא דלדידיה בשחל ר"ח אב בשבת להפטיר השמים כסאי ורק לשיטתו יפטירו שמעו עי' ב"י וטעמו בזה מפני מחר חודש פי' דאז יחול ר"ח אלול ביום א' וכפי שאין דוחין אז לדידיה ע"ס דנחמתא ה"נ אין דוחין שמעו דפורענותא בר"ח אב אבל לשיטת הרמ"א אפשר דבאמת גם ע"ס נדחית מפני מ"ח. ועי' משבצות שם דמשמע מלבוש בחל ר"ח אב בשבת אז בפ' תצא אומרים רני עקרה עם ע"ס והפי' עפ"ז כיון דאז אומרים בשבת ער"ח חלול מ"ח ודוחין ע"ס ודמי לר"ח אלול בשבת וה"נ לשיטת הרמ"א ואף שגם בדרכי משה כתב שדוחין מ"ח לק"מ דשם פסק ג"כ דבמקום שאין מנהג בב' הפטרות יפטירו שמעו וקצת במ"ח כשיטת המחבר ע"כ כתב ג"כ לדחות מ"ח משא"כ לפי פסקו להלכה ברמ"א צ"ע לדינא במקום שאין מנהג בזה והנלפעד"כ:

ואציגה פרט א' מחידושי לחולין ב' רש"י ד"ה טמא בחולין פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן, פי' דמותר לטמאם לכתחילה ועי' תוס' שם שכתבו [ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י עי' רמב"ם הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט וכ"מ שם ותוס' יו"ט שבועות פ"ה מ"ט ופמ"ג ומגן גבורים סי' קנ"ח ס"א] ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן [בתנדא"ר פט"ו] והתקדשתם והייתם קדושים מ"מ יכול לטמאותן כדי שיהיה לו לאכול בימי טומאה. ונראה שהפי' דאף שהוא עתה טהור מ"מ יכול לתנם לטמא לטמאם כדי שיהיה לו מזומן לימי טומאה, וראיתי בחי' רמב"ן שכתב על פי' רש"י ואינו מחוור שאין הקפדה באיסור טומאתן אלא לו שלכתחילה מוסר אותן להם והן טהורים וכו' ודבריו אין להם פתחון עי"ש. ונלפע"ד לפרש דלא ניחא ליה בתירוץ התוס' הנ"ל והכי קאמר שאין הקפדה באיסור טומאתן אלא לו פי' כשהוא טמא באמת אין קפידא באיסור טומאתן וחסר תיבת ול"א שלכתחילה מוסר אותן להם והן טהורים עדיין ורק להזמין על ימי טומאה זהו אסור דלמא משתלי ואתי למיכל כשהוא טהור וכה"ג מצינו ב"פ גזירת חז"ל אך י"ל דה"נ קאמר רש"י לאתויי טמא בחולין פי' כששוחט בשביל עצמו וקאמר פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן פי' כשהם טמאין דאל"כ מה יאכלו ומתרץ בחולין שנעשו עטה"ק פי' שישחוט הטמא בשביל הטהור שאוכל חולין עטה"ק. ויחר דברי הרמב"ן שהקשה על רש"י לא זכיתי להבין לפע"ד דמנ"ל פרושו עי"ש וכן קשה על פרושו בהך פשיטא דהא לא כתיבא בהן שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע עי"ש דהא מקודם דמוקי הש"ס בסכין ארוכה מקשה פשיטא אף בנוגע בבירור אין איסור כפי' רש"י ז"ל, וכן מש"ש דלמה לש"ס לומר דכקודש דמי דלמא לאו כקודש דמי והוא גופיה קמ"ל ותירץ דהא לא אשמעינן שאע"פ שהן כקודש יהא מותר קשה דלמא אה"נ קמ"ל דאף שנעשה עטה"ק ויש מ"ד דכקודש דמי מ"מ לאו כקודש מלומר דקמ"ל דכקודש דמי שלא כהלכתא, וכן מאי דקאמר הש"ס לקמן דחולין גופה לא איצטריכא ליה דלאו כקודש דמי דלמא אה"נ זה קמ"ל. ומה שמתרץ עוד שם דא"כ מ"ש דתני לה גבי שחיטה דמוקדשים צ"ע דהא לתרתי לישנא נוכל לומר דאיידי טמא בחולין נקיט מוקדשין והכא עיקר ואיידי חולין נקט מוקדשים עי' תוס' ג' ע"ב ד"ה חולין או דפרושי מפרש דוקא חולין ולא קדשים ויש לדחוק דא"א לומר כן דלאו כקודש לא איצטריך לאשמעינן בכאן כי זה פשוט להלכה בכ"ד וע"כ דכקודש דמי ואפ"ה מותר כאן וצ"ע:

עוד אזכיר מ"ש בשו"ת טוט"ו מהדורא תנינא בק"א תשו' ה' בנמצא חתיכת עץ בין עור הצואר להסימנים שהיה דן להכשיר בזה, ורציתי להביא ראיה להכשיר ממ"ש הרב פת"ש יו"ד סי' כ"ג סק"ז בשם השבו"י סי' נ"ה דבנמצא גמי בין קנה לושט ונחתך טריפה הרי דבלא נחתך כשר, אמנם ראיתי בשבו"י גופיה בח"ב סי' נ"ד שכתב דבכל ענין טריפה אף לא נחתך דדמי לממ"נ אי דרך הושט ודאי ניקב הושט ויצא ואי דרך הצואר לא גרע ממסמס קועיה דמא. אמנם לפעד"נ להמציא נפ"מ כשהיה עור הצואר קרוע ע"י חולי או ע"י אדם להמקילין בזה שלא בשעת שחיטה עי' באחרונים ונמצא בשעת שחיטה גמי בין ושט לקנה [וכ"ש בין עור הצואר להסימנים] יש להכשיר דחשש נקיבת הושט אין כאן די"ל דנכנס דרך הקרע. ואף שבשבו"י שם רצה להטריף מטעם שהייה כמו בנמצא תוך הושט, ולכאורה מלשון הרמ"א שם ס"ב דודאי שהה לאח"ר ששחט הסימן יראה כן דה"ה בין ושט לקנה וכן ממ"ש בפת"ש שם סק"ו דה"ה בועות קשים שחתך בין סימן לסימן יש להטריף מ"מ נלפע"ד להכשיר דכונת הרמ"א הוא כמ"ש בש"ע הגאון מהרש"ז שם דעיקר החשש רק במשהו אחרונה [ויהיה נפ"מ בשחט רק רוב סימן עי"ש] וכן דברי הפת"ש שם קשה טובא דבגוף הסימן כמו בועות ודאי יש להכשיר ואפילו בין קנה לושט שנמצא גמי יש להכשיר אף בודאי חתכו דלא גרע מספק חתכו ונמצא תוך הושט. וקצת ראיה מסי' ל"ג ס"ה דשני קנים או וושטין טריפה והלא בלא"ה יש להטריף מחשש שהייה בששחטה דרק א' עיקר וע"כ דהבו דלא לוסיף על דין התכ"ד והנלפע"ד כתבתי. הק' אליהו פוסק:

עוד אציג מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו במ"ש רש"י בסיום מס' שבת ד"ה באוונא בגיגית מלאה מים דמה נפ"מ אם אינה מליאה, דהנה לכאורה קשה הכי לא היה עולא מבין שמתעסק בעלמא הוא אחרי שאין בזה שום מצוה אך הנראה דעולא סבר ע"פ מ"ד בברכות כ"ב דרב הונא ס"ל דלא בטלי לטבילותא רק דמותר בחמין עי"ש ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ה' דרוב פעמים הבן סובר בשיטת אביו ועי' חת"ס חלק ח"מ סי' כ"ה וי"ל דהגיגית הי' קבעו ולסוף חקקו דכשר לטבילה עי' ש"ך יו"ד ר"א ס"ק כ"א ועי' בנוב"י מה"ת יו"ד סי' קמ"ב שהקשה דבמס' ב"ב דף ס"ו מבואר דקבעו ולסוף חקקו לא מהני רק לדרבנן ולא לאיסור תורה וכתב דהש"ע לא קאי אטבילת נדה רק בהכשר מקוה לענין כלים הניקחים מעכו"ם עי"ש ולפעד"נ דגם בטבילת אדם יצויר כגון בעל קרי דאף להסוברים דלא בטלו לטבילותא מ"מ עיקרה רק מדרבנן עי' מה שכתבתי שם אות י"ב ובאוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"א וא"כ שפיר היה יכול לטבול בגיגית כזה. והנה ביו"ד שם סעיף נ' לענין זוחלין כשנשאר מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר רק שהרמ"א הביא שם שיש מחמירין גם בזה לכתחילה לסתום הסדק ועי' שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט ואף דמלשון הב"ח משמע דיש להחמיר אף דיעבד מ"מ בענין כזה שהוא דרבנן גם הב"ח מודה להכשיר דיעבד ועי' בנוב"י שם ססי' קל"ז [ולא כביר הכשרתי גם במקוה הכשרה לטבילת נשים כה"ג דהיה עוד סניף דבמעין אין חשש רק אנן מחמרינן ע"פ דברי המשכנות יעקב סי' מ"ג דאין אתנו יודע מתי נקרא מעין ואכמ"ל] ועתה בנ"ד דעולא חזיה לרבה ב"ר הונא דיתיב באוונא שהיתה מלאה מים וכשנכנס בה יצאו המים והוא מדיד וסבר עולא דמודד לראות אם נשאר מ"ס אח"כ דסובר כאביו דלא בטלי לטבילותא והוי מדידה דמצוה ואמר לו דהלא זה מדידה דלאו מצוה פי' דהא קימ"ל בטלו לטבילותא א"ל מתעסק בעלמא אנא פי' באמת שלא לצורך כפי' רש"י. כן נלפע"ד. ואין לומר דרש"י מוכרח לומר מלאה דאל"כ מנ"ל דלאו מצוה דלמא כדי להוסיף מים עד השיעור דא"כ יכול רשיי לפרש גיגית קטנה שאף אחר התוס' אינה מחזקת השיעור וכן יש איסור להוסיף עד השיעור בשבת משום מתקן ורק גוף הטבילת בע"ק מותר בשבת ולא חיישינן למתקן עי' מג"א סי' שכ"ו סק"ח [ועי' ש"ך יו"ד סי' קצ"ז סק"ג] ויש סמך לזה גם מכאן ועי' דברי שאול ויוסף דעת סי' מ"ו ואכמ"ל. כ"ד ידידו הק' אליהו פוסק:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה