מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל בית הרואה · יב
(הפלוגתא בשיעור רוחב הרצועות. כאורך חטה פסול ואם פחות משעורה יניחם עד שימצא אחרים כשעורה. יש לפסול כשרוב רוחבה קיים ואין כשעורה שלם. י"ל דבמקום שפוסל נפסק ה"ה בנקפץ השחרות. כשיש שעורה ונפסק רוב הרצועה או בס"ת שנקרע רוב תפירות יש לפסול לט"ז. הערות ופלפולים בענין אפשר לצמצם. ה"ה בנפסק ונקרע חצי יש לפסול. להמחבר יש להכשיר ברוב קיים אף שאין שעורה. השגת הנה"ך ואחרונים על הט"ז אינה השגה. אין חילוק ממחובר מברייתו לאח"כ. בענין רובו ככולו. ביאור הרמב"ם ברוב מצומצם בשחיטה. ביאור המפרשים ופירושי בשיטתו בטלית טמא מדרס שנקרע רובה. ישוב להקושיות עליו. והערות רבות בפי' המפרשים.)
כן ראיתי המכשלה שאינם נזהרים ברצועות ישנים שנפסקו ברוחבן ולא נשאר שיעורם כמו שיתבאר ולפעד"נ דהענין חמור מאוד כנ"ל ע"כ הנני להאריך קצת בזה. הנה בראשונים ה"ג ורי"ף ואשכול ורמב"ם כתבו דשיעור רוחבן כאורך שעורה ובתוס' ומרדכי ואגודה כתבו רוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה ועי' חולין מ"ג] ועי' מג"א סי' כ"ז ס"ק י"ח. ואם פיחת מזה אם כשר דיעבד מסמ"ג משמע דאם פיחת או הותיר לית לן בה אך מסמ"ק ורמב"ם משמע דבהותיר כשר ובפחות פסול, ועי' ב"י סי' כ"ז שכ' והמרדכי כתב דאם נפסקו הרצועות או נזדמנו שאינם ארוכות כ"כ כדאי רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק [שפי' רש"י עד אצבע צרדה על אורך רצועה של ראש תהיה עודף על הקשר אצבע והיקל מכולם] ואח"כ, כתב הב"י וכבר כתבתי שהרמב"ם פוסל אם פיחת מהשיעור אורך ורוחב וכן הלכה היכא דאפשר למצוא אחרים, משמע דאם אינם בנמצא יניחם אמנם זה קאי דוקא על האורך משום סברת המרדכי דכדאי רש"י לסמוך עליו אבל ברוחב יש לפסול אף באין נמצא אחרים [מיהו דוקא כשהם רק כאורך חטה אבל כשהם רוחב קצת מזה י"ל דכדאי המרדכי גופיה ותוס' ואגודה לסמוך עליהם בזה ולברך ג"כ עליהם] ועתה גם במחבר סי' כ"ז סי"א שכתב אם פיחת משיעור אורך ורוחב יניחם עד שימצא אחרים קאי דוקא בפיחת קצת מאורך שעורה אבל כשהם רק כאורך חטה יש לפסול אף בלא נמצא אחרים וכ"ש בשנמצא אחרים ע"פ מ"ש לעיל. ודבר זה נכון בסברא.
וראיתי שהדין פשוט דאף שנשאר רוב רצועה קיים כל שלא נשאר שיעור שעורה קיים פסול עי' פמ"ג שם ס"ק י"ח שאג על מה שהעולם אינם נזהרים בש"י במקום ההידוק שנפסק שם ולא נשאר שיעור שעורה הלא גרדומי רצועות פסולים ובסי' ל"ג במשבצות סק"ז הניח בצ"ע אם נפסק קצת ולא נשאר שיעור שעורה אם מותר לתופרם והרי בלא תפירה ודאי פסול אף שנשאר רוב הרצועה קיים כל שאין בהנשאר שיעור שעורה. ולדעתי י"ל חדתא דבכל מקום שפוסל נפסק ה"ה בקפצה השחרות ממקום הזה להנ"ל באות הקודם הוי כנפסק ודוחק לחלק בין מתחילה לא הושחר שם דהוי אינו מינו וחוצץ כמו נפסק להדיא לאפוקי נקפץ ונשאר רושמו דהוי מינו ומינו אינו חוצץ כמ"ש בא"ח תקפ"ו ובכ"ד וה"נ דיש לחלק כמובן, ובפרט שי"ל בהיפוך דמינו שאינו כשר לאותו דבר חוצץ טפי מאינו מינו עי' בתשו' חת"ס הנ"ל ועי' זבחים ג' ובחלה פ"ד משנה ג', ומה שקשה מפאה פ"ג משנה א' בפי' הרע"ב עי' בפי' דרישת הזאב די"ל דשאני בחלה ששניהם פטורים והצירוף לחייבם צריך מין חייב משא"כ הכא דכל א' חייב והצירוף מין חיוב מגרע וא"כ ה"נ כשבצד זה כחצי חטה שחור ובצד זה כן ובתוך משהו יש שנקפץ השחרות ונראה לעין הוי כנפסק שם ויש לפסול.
עוד ראיתי דאף אם נפסק רוב הרצועה אף שנשאר כשעורה ויותר יש לומר דפסול לפמ"ש הב"י סי' תקפ"ו בשם ה"המ שדעת הרבה מפרשים דלא מפסיל אלא בנסדק רובו עכ"פ א"כ קשה קושית הרא"ש אמאי לא תני הכא אם נשתייר שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרוחבו אלא ע"כ אפילו נשאר שיעור תקיעה פסול כיון שנסדק רובו ועי' בט"ז סק"ט ועי' משבצות יו"ד סי' ל"ו סק"כ ועי' ערוגות הבושם סי' ל"ד ובשם אריה חיו"ד סי' י"ג אם בטריפות אמרינן רובו ככולו ואכמ"ל] ובפרט לדעת הט"ז ביו"ד סי' רע"ח דכל שנקרע רוב היריעה פסול כן ה"נ דכל שנקרע רובה הו"ל ככולה. הן אמת דלכאורה ל"ד לס"ת דשם לא נאמר שיעור ס"ת שיאמר ע"ז הט"ז דאף אם נשאר השיעור מ"מ כיון שנקרע רובה הו"ל ככולה משא"כ הכא דנאמר שיעור כשעורה בכמות לכאורה אף בנפסק רובו מ"מ כיון שנשאר כל שיעורו לא אמרינן רובה ככולה ועי' מ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ו', אך לפי הוכחת הט"ז מטלית שנקרע רובה טהור ושם אף שנשאר שיעור טלית לקבלת טומאה ואפ"ה אמרינן רובה ככולה ונטהר וה"נ בזה ומה שמקבל טומאה מכאן ולהבא משום דאף אם נחלק לגמרי מקבל טומאה בנשאר השיעור ועכ"פ הרי דרובה ככולה:
ויען כי על הט"ז ז"ל יש עוררין בזה ונ"מ לכמה דברים יי לזאת אשימה שבעה עינים ע"ז [א] אם נלמד זה מטלית יהיה הדין אף בנקרע רק חצי דלא הוי ככולה אפ"ה כמו דהתם בחולין שם גזר ר"נ דלמא חייס ויאמר על חצי שהוא רובה כן ה"נ החשש שיאמר על רובה שנקרע רק חצי וידוקדק לשון הט"ז שם שמתחילה כתב שאם נקרע רובה פסול ואח"כ כתב שאינו כשר רק בנשאר רוב להורות כנ"ל דאף אם נשאר חצי שלם פסול משום גזירה, אך דלפ"ז צ"ע ממ"ש הט"ז עצמו בסי' כ"א סק"ב ראיה לרמב"ם דברוב מצומצם די ואמאי לא גזר אטו חצי כמו כאן וכמ"ש הפר"ח שם ועי' חולין כ"ח ב'. ע"כ נלפע"ד דלאו משום גזירה הוא אלא כך ההלכה דמחצה על מחצה אינו כרוב בכל צד שיהי' לחומרא כמסקנת הגמ' שם כ"ט לבד במחיצות פרוץ כעומד מותר עי' תוס' שם ד"ה דכולי אלא דלפ"ז יקשה מהך דחלקו לשנים והם שוין טמאים לפי שא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהורים ואמאי. וסבור היתי לתרץ דמסקנא דהכא ס"ל כמסקנא דבכורות י"ח דלרבנן א"א לצמצם אף בידי אדם אלא דלפי' פי' התוס' דהלכ' כר"י הגלילי דאפשר לצמצם דאל"כ היכא שריא מספק ואפילו הכי מחמרינן כאן ונהי דבכלי חרס גם רבי יהודה מודה דאי אפשר לצמצם דאל"כ יקשה עליו הך דתנור שכתוב בפירוש דא"א לצמצם, והמהרש"א פה לא זכיתי להבין במ"ש לומר דלר"י אף בנ"ח אפשר לצמצם מ"מ סוף סוף יקשה מהך דתנור שחלקו הא אם אפשר לצמצם טהורין. גם על הך דתנור קשה קושית המפרשים מכלים פי"ב מ"ו. וסבור הייתי לתרץ לפי' הראב"ד דמוקי לה בשל עץ י"ל דאפשר לצמצם אבל זה דוחק לומר דחכמים ר"י הגלילי הוא, גם לפי' הרע"ב דמוקי לה בשל חרס מא"ל. אשר ע"כ נראה כפי' הר"ש מביאו התוס' דהלכ' כרבנן דא"א לצמצם ופליגי כשדומה לנו שהוא מחצה על מחצה ומאן דשרי משום ס"ס להיתרא והאוסר בהיפוך. וראיה לזה מעירובין דף ה' אי עומד נפיש וכו' מאי אמרת דשוי תרווייהו הו"ל ספק בדבריהם ולהקל משמע בפי' דא"א לברר אף דיכול להיות שיהיו שניהם שוין, ופי' זה מוכרח דלפי' קמא של תוס' דא"א בשום אופן לצמצם אלא א' גדול וא' קטן כמ"ש התוס' בסופו א"נ קשה דברי הגמ' הנ"ל מאי אמרת דשוי תרוויהו משמע דיכול להיות שיהיו שניהם שוין אלא דאנן לא נוכל לברורי. וע"כ ניחא גם מתניתין דכלים הנ"ל דלראב"ד הוא פשוטי כ"ע וטומאתן רק מדרבנן וגם להרע"ב דמיירי בשל חרס י"ל דמן התורה כשנחלקה טהורה דהלבזבזים לא מהני להו כקושית התויו"ט ד"ה ומודים אך הטומאה הוא מדרבנן משום שיש לו צורת כלי ובדרבנן הספק להקל כנ"ל אבל התנור טומאתו מה"ת. ובענין אפשר לצמצם בידי ארם ראיתי שיש מבוכה גדולה וכבר האריך בזה הרה"ג מבאהפאליע בעמודי אש קונ' מעון הברכות אות י' ואכמ"ל [ב] אם נחזיק כהמחבר ביו"ד סי' רע"ח דלא כט"ז יש מקום להכשיר גם בהנ"ל בלא נשאר שיעור שעורה כל שנשאר רוב רצועה קיים דלפי מה שפי' התשו' חת"ס סי' ער"ה בדברי הת"ה דכל שנשאר ו' תפירות שהם הרוב של י' שנקרא ספר מתחילה ועתה נשאר הרוב או אפילו ה' תפירות שעכ"פ לא נקרע הרוב שיעור שיקרא ספר כשר בדיעבד כ"ש היכא דנשאר כל השיעור רק שנפסק ולא נשאר רוב היריעה קיים בוודאי כשר וא"כ ה"נ בנ"ד גבי רצועה ה"ה. אמנם כן אף דלענין מנין התפירות אם נקרעו חצים איכא לברורי דל"ד למדה מ"מ סוף נקרע במדה רובו כמובן ולראית הט"ז הוא פסול וכפי שהאחרונים פסקו כוותיה עי' בס' בני יונה ובתשו' חת"ס הנ"ל שלא להכשיר כשלא נשאר רוב התפירות קיים או לא נשאר רוב היריעה שלם ומשמעות לשונם דתרתי לטיבותא בעינן א"כ לא מהני רוב שיעור שיקרא ספר או רצועה ופסול בהנ"ל ואף שהנ"הך שם השיג על הט"ז אך עי' ביד שאול מ"ש עליו עי"ש [ג] גם לפענ"ד צ"ע דברי הנה"ך בהשגתו על הט"ז שם, א' דלא ראה מתניתין דכלים מדלא הביאה רק מחולין קכ"ג, ולא אבינה דרך השגה זאת דמה נ"מ דמצינו כמה פעמים כזאת וגם רש"י שם ע"ב ד"ה שנתן כתב כדאמרינן בסוכה והוא בכלים פכ"ו מ"ב ואי דה"פ דממשנה דכלים אין ראיה לדינו או שיש ראיה להיפוך קשה דהרי אין שם שינוי אך שלא נאמר תיבת טהורה וי"ל דקאי על בגד טהור כפי' הרע"ב מ"מ ס"ס ראיה דרובו ככולו. ומ"ש דמפי' הר"ש פכ"ח מ"ח דכלים לא קשה ג"כ צ"ע דהרי שם קאי לענין לבטלו מתורת שלש על שלש לכך מוכרח לאוקמיה שנקרע בו כמה קרעים כ"א ברובו אבל להוציא מטומאת מדרס אף שנקרע בו קרע א' ברובו טהור, וגם אפי' מטומאת שלש על שלש להוציא כשנקרע בו כמה קרעים מ"מ מודה דהנשאר פחות מרוב הוא שלם ואפ"ה טהור דרובו ככולו ויש ראיה גם מפי' הר"ש. גם מ"ש שאני טומאה דבעינן כלי ואין למידים ממנה נסתר מחולין כ"ח שהביא ראיה מהך דתנור שחלקו וכמ"ש התוס' שם כ"ט ד"ה דכולו וס"ס אי לא נקרע רובה לא אמרינן דבטלה מתורת כלי ועי' שו"ת אבני ומלואים סי' ד'. ומ"ש לחלק בין נקרע גוף הטלית להתפירות מנ"ל הא הלא שוים הם כמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' פרה ה"ה, ויש ראיה מיו"ד סי' ש"מ סעיף כ' ועי' או"ח סי' ט"ו טו"ז ס"ק ד' ה' ועי' בתשו' משיבת נפש סי' ב' ג' ובמהר"ם מינץ החדש סי' א' ובחת"ס או"ח סי' ה' מ"ו ואכמ"ל. ואין לומר דה"ק דמצינו גם בעניני טומאה בתפירות דאין הכלל דרובו ככולו והוא בפי"ב מ"ט מפרה ובעוקצין פ"ב מ"ו דמשהתחיל להתיר שוב אינו חיבור ומשמע דאף שנשאר רוב עדיין משום דאין שם זה הכלל דרובו ככולו, מ"מ אדרבה אף שנקרע פחות מרוב הוי כפרוד בתפירות ומחמרינן, וגם י"ל דש"ה משום דסופו להפרידן אבל בשאר צריך רוב דוקא [ואגב אזכיר מ"ד בר"ש פרה שם וז"ל ובריש במה טומנין מייתי ברייתא דקתני בה חיבור עד שיתחיל להתיר וה"מ לאתוי ממתניתין אלא ברייתא ניחא ליה לאתוי משום דקתני בה עד שיתחיל להתיר ולדבריו צ"ע מ"ט לא הביא ממתניתין דעוקצין דשם ג"כ נאמר עד שיתחיל להתיר גם בשבת שם נאמר תנן ותנן אמתניתין קאי כידוע. והנכון דקאי על עוקצין שם והא דכתיב ושלשלת של מפתחים באמת שם יתרת הוא כמ"ש בערוך ערך שלל וגריר בתר לישנא דמס' פרה ובר"ש הוא ט"ס ובמקום ברייתא צ"ל מתניתין דעוקצין]. [ד] אמנם מה דהשיגו האחרונים על הט"ז והביאו ראיה דאם מעורה קצת מקרי תמימה מפ"ק דחולין גבי הא דהאליה תמימה דקאמר הגמר' כיון דלייף שפיר דמי ומאבר המדולדל דאפילו נימא אחת חיבור ומהדס שנקטם דוקא אבל מחובר מקצתו כשר עי' מתא דירושלים סוכה פ"ג הלכה ב', ועי' בחת"ס שם שמתרץ דל"ד דמה שמחובר מתחילת ברייתו כל שמחובר מקצתו הוי חמימתו קיים אבל דברים נפרדים שנתחברו ע"י תפירה כיון שהותר רוב חפירתם חוזרים לקדמותם ולדבריו ברצועה שנאמר ג"כ וקשרתם שתהיה קשירה תמה ופי' רש"י רצועה שלימה כל שמחובר כ"ש מקרי תמימתו קיים. אמנם צ"ע דמה יעשה לראית הט"ז שם מטלית דמשם משמע דאף במחובר מתחילת ברייתו אמרינן רובה ככולה, ואף שלכאורה י"ל דבטלית לא מקרי מתחילת ברייתו כיון דנעשה בידי אדם מ"מ הא קימ"ל כר"י שם בחולין קכ"ג דאף בעור אמרינן רובה ככולה ועור בוודאי מתחילת ברייתו הוא וכן הלא יש ראיה משופר שנסדק רובו וזה וודאי מתחילת ברייתו כן. ולט"ז לק"מ מאליה ואבר המדולדל והדס כנ"ל די"ל דבמה דאיתמר איתמר ואפשר יש לחלק ביניהם כמו שרצה ר"ל לחלק בין טלית לעור מכ"ש שי"ל בין הדס ובשר לטלית וס"ת, ומצינו גם בדבר א' חילוק בסי' תקפ"ו סעיף ח' ט' משמע דרובו ככולו ובסעיף ח' בעצמו יש חילוק בין רובו לכולו, כי בלא"ה יקשה מה צורך לו להביא ראיה מטלית הלא זה כלל גדול בכל התורה דרובו ככולו עי' נזיר מ"ב חולין ע' הוריות ג' נדה כ"ט ובכ"ד וגם בהנך נימא רובו ככולו אך דהם יצאו מן הכלל כמ"ש הגאון רעק"א בגליון הש"ס הוריות דזה הכלל לאו דוקא והיכא דאיתמר דלא אזלינן בתר הרוב איתמר והיכא דלא איתמר סברא להקל אמרינן כבכל התורה דרובו ככולו אך דלא תאמר דנדמה אותו לאליה והדס וכדומה לזה הביא הט"ז ראיתו מטלית. וכ"ז אם נאמר משום תמימה אבל כבר סיים החת"ס דכך הלמ"מ א"כ לא קשה מידי. [ה] וראיתי שלכאורה יש סתירה לט"ז מרמב"ם וגם דברי הרמב"ם צ"ע ע"כ אבאר קצת. הנה לענין שחיטה סובר הרמב"ם דרוב מצומצם די והפר"ח מחמיר ושיטת התוס' חולין קכ"ג יראה כן דרוב הנראה לעינים הוא רוב הניכר ואינו מצומצם, גם מסוגית הגמ' יראה כן דאל"כ קשה גם בחולין שם דמדוע כשר ברוב ולא גזרינן משום חצי אלא דש"ה משום דרוב הניכר הוא ובזה לא גזרינן ודין דטלית ברוב מצומצם מיירי נמצא דברוב מצומצם גזרינן. וז"ל הרמב"ם פי"ג מהל' כלים הי"א טלית שהיא טמאה מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה כולה אע"פ שנשאר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה והטבילה כך לא יחוס לקרוע כולה ולפיכך טהרה כולה ולכאורה מרמב"ם יש סתירה לט"ז דהצריך לקרוע כולה ולא סגי ברובה. אמנם יש ה' קושיות על הרמב"ם, א' דהרי מסוגיא דילן לא משמע כן ואף דתרצו דגי' אחרת היה לו בדברי ר"נ והיה כתוב וקרע לה כולה וכן אח"כ דלמא לא קרע לה כולה אך א"כ קשה קושית המ"ל בשלמא לגי' ר"ש יש קושית הגמ' מעולת העוף והמפשיט דכמו דהתם לא גזרינן כן ה"נ אבל לגי' הרמב"ם דמדינא צריך כולה רק דמרובה נטהרה ובא ר"ל לומר דמרובה גזרינן כיון דמדינא צריך כולה א"כ מה קושיא משם דשם לא בעי יותר מדוע יגזרו יותר. ג' דמרמב"ם משמע דפסק כר"נ ומהסוגיא משמע דלא מתוקמה מתניתין דהמפשיט דק בטומאה דרבנן והרמב"ם בהל' א"ה פ"א ה"י לא חילק ד' דפסק כל"ב ובהלכות מעשה הקרבנות פ"ח פסק כל"ק שכתב שם ואע"פ שטמא מדבריהם מפני הכדי מעפורת ומפ' דם חטאת משמע דזה קאי לל"ק, ה' דהרי כתב הכ"מ ריש הלכות שחיטה דס"ל להרמב"ם דהאי לכתחילה כולם בשחיטה מה"ת הוא אלא דנכשר מרובה א"כ יגזורו ברובה דלא תהני כמו בטומאה. [ו] ועל קושיא הד' מתרץ הל"מ דל"ק ול"ב לא פליגי לדינא דק בפרושא דמתניתין דל"ק מפרש אפילו בשאינה ט"י ודלא כר"נ ומפני כך אמר דמתניתין איידי בלא שייר דאי שייר איכא למגזר שלא יקרענה כולה אבל ל"ב מפרש מתניתין בט"י ולפיכך אפילו שייר ולב' הלשונות בט"י טהורה אפילו שייר ובאינה ט"י בשייר טמאה ובלא שייר טהורה ובמעשה הקרבנות מיירי באינה ט"י וטמאה מדבריהם בשייר. והמ"ל הקשה עליו דפשטא דשמעתין משמע דל"ק ול"ב פליגי ועוד דהו"ל לרמב"ם לבאר דין חדש באינה ט"י בלא שייר שטהורה, ומתרץ המ"ל דבאמת פליגי אך ס"ל לרמב"ם דמ"הת אליבא דכ"ע נטהרה כולה ורק גזירת חכמים הוא וכדמשמע בפ' דם חטאת ושם במעשה הקרבנות ע"כ לא נטהרה כולה מדרבנן דאינה ט"י ולא יכול לקרוע כולה משום דצריך שיעור בגד ע"כ לא נטהר בקריעת הרוב אליבא דכ"ע אפילו בלא שייר, והא דמקשי הש"ס ממ"ד ל"ש אלא לא שייר אבל שייר טמאה הא לדברינו אפילו לא שייר טמאה, משום דהוי ס"ד דמאן דמחלק בין שייר שיהיה טומאתו מה"ת דחשיב ליה בגד כדי מעפורת ותרצנו דלכ"ז אין טומאתו אלא מדרבנן דלמא חייס ומ"ש רבינו ואע"פ שטמא מדבריהם מפני הכמע"פ הוא לאו דוקא אלא אפילו כ"ש טמא מדבריהם מטעמים הנ"ל עכ"ל. ולפע"ד צ"ע מה דוחקו לפרש דלכ"ע אף פחות מכדי מעפורת טמא באין ט"י דלמא באמת פליגי הלשונות בתרתי דלל"ק בט"י טמא בכדי מעפורת ובאינה ט"י טמאה אף בלא שייר ולל"ב בט"י טהור אף בשייר ובאינה ט"י עכ"פ בלא שייר טהורה נמצא דהרמב"ם פסק כאן כל"ב דבט"י טהור אף בשייר ושם במעה"ק שכתב דטמא בכדי מעפורת דוקא קאמר ושם באין ט"י כסברת המ"ל ואף לל"ב בשייר טמא באין ט"י ולא קשה דאמאי לא כתב דפחות מכדי מעפורת אף דאינה ט"י טהורה דנשמע מזה דפסק כל"ב כאן ושם בדוקא כדי מעפורת אבל פחות טהור. גם מ"ש המ"ל דאם נאמר דמ"הת טהור אך גזירת חכמים הוא באינה ט"י א"כ יקשה מה שתירץ הגמ' אי בטומאה דאורייתא ה"נ הב"ע בטומאה דרבנן הא חששת ר"נ בטומאה דרבנן ובשלמא לרש"י דחששת ר"נ שמא לא יקרענה רובה הוי החשש בדאורייתא אבל אליבא דרמב"ם שמא לא יקרענה כולה הוי החשש בדרבנן ותי' המ"ל דרבינו ס"ל דהסוגיות פליגי דסוגיא דעור והרוטב ס"ל דכל שלא קרע כולה טמאה מה"ת ודדם חטאת ס"ל דרק מדרבנן ופסק דבינו כההוא דדם חטאת ובהכי ישב גם קושיא הג' דאמאי לא חילק שם כמו שחלקו הגמ' משום דס"ל דסוגיא זו ס"ל דכל שלא קרע כולה טומאתו מה"ת ולא קימ"ל הכי דק כסוגיא דדם חטאת ואין החשש רק מדרבנן, ולא יקשה ס"ס גם על סוגיא דדם חטאת ממשנה דהמפשיט ושם לא נוכל לתרץ החילוק שבגמ' דילן דהא שם בחשש טומאה דרבנן ג"כ וי"ל דס"ל דאין החששות דומות כמו בקושיא הב'. והנה לבד הדוחק הגדול לומר דהסוגיות פליגי יש עוד להשיבו אדרבה על סוגיא דדם חטאת יקשה ממשנה דהמפשיט וא"ל דאין החששות דומות כמו בקושי' הב' דבשלמא לפי שהי' בס"ד דהרמב"ם סבירא ליה דמן התורה הוי החשש טומאה אין החששות דומות דהכא מה"ת צריך כולה רק דמרובה נטהרה ואתא ר"נ וגזר שמרובא לא תטהר אבל שם מדינא א"צ יותר מדוע יגזרו כנ"ל אבל אי אמרינן דרק מדרבנן צריך כולה ושוב באו רבנן וגזרו שמרובה לא תטהר א"כ קשה מהמפשיט דהרי חזינן דגזרו רבנן כמין שתי גזירות ובהמפשיט לא גזרו גזירה אחת אטו פחות מכדי אחיזה [ז] וראיתי בספר יד שאול שכתב דרק לל"ב שאמר דאף שנשאר כדי מעפורת שהוא חשוב בגד לזה צריך לקרוע כולה אך שנטהר למפרע מקריעת רובה אבל לל"ק דלא נשאר כדי מעפורת די בקריעת רובא כמ"ש ד"נ אך אנן קימ"ל כל"ב וישב הקושי' על הרמב"ם גם מהל' מעה"ק דע"כ לא קאמר הכא דאף שנשאר כדי מעפורת טהור רק כשהוא קורע והולך וממילא נטהר מקריעת רובא אבל במעה"ק בגד אמר רחמנא וצריך לישאר כדי מעפורת וטמא מדרבנן עכ"ל. הן אמת דאף אם צריך כאן כולה דלא כר"נ מ"מ י"ל חילוק של ר"נ בין ט"י לאינה ט"י ושם ע"כ באין ט"י ע"כ לא נטהר מקריעת רובא אלא דחדא נקיש. יוצא לנו דבין להלח"מ ובין להמל"מ לב' הלשונות בכל מקום צריך כולה לכתחילה ובדיעבד לל"מ בט"י טהורה אף בשייר ובאינה ט"י בשייר טמאה ובלא שייר טהורה, ולמ"ל אף בלא שייר באינה ט"י טמאה לכ"ע ובט"י בשייר לל"ק טמא ולל"ב טהור, ולדידי גם בלא שייר באין ט"י לל"ק טמא ולל"ב טהור רק בשייר באין ט"י לל"ב טמא וליד שאול לל"ב צריך לכתחילה כולה ובדיעבד בט"י טהור ברובו ובאינה ט"י גזרינן אטו כולו ולל"ק לכתחילה ברובו ור"נ מחלק בט"י כן הוא ובאין ט"י גזרינן אטו מחצה. ולפעד"נ דלא עלה על דעת הרמב"ם דצריך לכתחילה לקרוע כולה ושיטת הרמב"ם בדרך זה דכבר כתבתי דמעוקצין משמע דהיכא דסופו להפרידן בודאי כיון שהתחיל להתיר שוב אינו חיבור אף בלא רוב וקאמר כאן בטלית שהתחיל בה לקרוע פי' שהיה בדעתו להפרידן לגמרי לכ"ז חיבור עד רובא דוקא משום דאין זה ודאי דסופו להפרידו דדלמא חייס אך זה בט"י שכיון שלא חס עלה הרי חזינן דדעתו שלא לחוס ואף להפרידן לגמרי היה רוצה לפיכך צריך רוב ורוב מהני משא"כ באין ט"י י"ל דדעתו לחוס שלא להפרידן לגמרי י"ל דלמא יחוס ולא קרע לה רובא ג"כ ובמעה"ק ע"כ אין ט"י ודעתו שלא להפרידן משום דצריך שיעור בגד ע"כ טמא מדבריהם שמא יחוס ולא קרע לה רובא וזה אפילו לל"ב שפסק כוותיה כי גם הל"ב מיירי בט"י. וקושיא ה"ה יש לישב דאמאי לא גזרינן בשחיטה דשם דעתו ג"כ להפרידן לגמרי והוי דומיא דט"י והגמ' הקשה מעולת העוף דשם ע"כ דעתו שלא להפרידן ומשני כהנים זריזים. נמצא דלפ"ז בדינו של הט"ז בס"ת הנ"ל שפיר יש גזירה אף אם נשאר רוב מצומצם אטו מחצה וגם ברוב הניכר צע"ק דהלא דמי לאינו ט"י ובפרט לפי שיטת אחרונים הנ"ל בדברי הרמב"ם דצריך לכתחילה כולה א"ב ה"נ צריך שיהיה שעם לכתחילה כולה וכן ברצועה נמי ה"ה דמ"הת רובא ככולו אך גזירת חז"ל גם בנשאר רוב להחמיר אטו חצי כשיש לו רצועה אחרת דהוי לכתחילה. וחכם לבב יתעורר להיות נזהר במ"ש מלתא בטעמא בס"ד מאית י"א ע"כ כשנעשיתי בר מצוה: