הלכות פסח · סימן: ק''ה - שאלה: האם בסיום סיפורי יציאת מצרים בליל הסדר צריך לסיים בדבר טוב?
מובא במסכת סופרים (פרק יב הלכה א) שמפסיקין בברכות, ואין מפסיקין בקללות, אמר ר' חייא בר גמדא מה טעם, דכתיב אל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה קוצים קוצים. אמר ר' לוי אמר הקדוש ברוך הוא, אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך. אמר ר' יוסי ב"ר אבון לא מטעם הזה, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב. וכ"כ במדרש זוטא (קהלת פרשה ח) אל תבהל מפניו תלך [אל תעמוד בדבר רע]. דתנן הפותח פותח בדבר טוב, והחותם חותם בדבר טוב, בברכות קורא ומפסיק, בקללות קורא ואינו מפסיק, למה שאין מפסיקין בקללות. ר' איבו אמר משום אל תעמוד בדבר רע. ופסק מרן בשו"ע (או"ח סימן תכח סעיף ו) קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם וכו'. ע"כ. מכלל זה אנו לומדים דבכל התורה אין קפידא בדבר ואפשר להפסיק בכל מקום שירצה וכפי שכתב מרן בהמשך הסעיף שם בקללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואע"פ כן נהגו שלא להפסיק בהם ע"ש. וזהו כמובן לאחר שיקרא שלשה פסוקים ובלבד שלא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא ישייר בפרשה פחות משלשה פסוקים ואין צורך שיכוין להתחיל ולסיים בדבר טוב למעט קללות שבתורת כהנים. וטעם לחילוק זה מדברי אביי בגמ' (מגילה דף לא:) לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. אמנם מדברי הרמ"א שנביא לקמן בס"ד נראה להדיא דיש חיוב לסיים תמיד בדבר טוב.
ומטעם זה פירש בכמה מקומות ר' עובדיה מברטנורא שסיום המסכתות מסיימים בדבר טוב מהטעם הנ"ל כגון: במסכת מועד קטן (פרק ג משנה ט) הסוף הוא אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח - שיבלע הקב"ה את המות, וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה. ונקטינן להאי קרא הכא, משום אל תעמוד בדבר רע לכן ראה לסיים בדבר טוב. וכן במסכת ידים (פ' ד משנה ח) הסוף הוא מה הוא אומר ה' הצדיק - כדי שלא להשלים המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע, השלים בה' הצדיק.
ופסק הרמ"א בהגה בשו"ע (או"ח סימן קלח) וז"ל: יכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת) וכתבו החיד"א בלדוד אמת (סימן ז אות י) ומה שסיים שם הרמ"א "וע"ל סימן תכ"ח ע"ש", נראה כוונתו דמשמע מדברי מרן שם דאין קפידא בזה. ופי' בעל המשנ"ב (ס"ק ה) בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב עוד שם בשם ספר חסידים שיזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה. עכ"ל. וראה בערוך השולחן שנביא דבריו לקמן בס"ד שכתב בשם הא"ר דווקא חשוד בעלמא אבל אם ברור הוא שבא על הערוה אם לא שב בתשובה ראוי לקרא לו כדי שיתבייש ויעשה תשובה. ומדבריו מוכח להדיא דיכול לסיים בדבר רע על אומות העולם ונראה דכ"ש בהגדה של פסח שהיא מדברת על צרינו המצריים שעינו ושעבדו את אבותינו במצרים ואף מצווה איכא דשבח הוא לקב"ה על הצלת עמו. ושו"ר במג"א (סימן תכח ס"ק ח) שכתב נוהגין לקרות ללוי פ' העגל כנראה מהטעם הנ"ל דהא ישראל חטאו בעגל.
ועדיין קשה לדבריו דהא אנו מסיימים בכמה מקומות בדבר לא טוב ולא אמרינן אל תעמוד בדבר רע, ואמנם יש שנהגו לשנות כמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן נט) במקומות שאינם מסיימים או שאינם מתחילים בכי טוב משנים. כגון בפרשת בראשית שקוראים ששה עולים בששת ימי בראשית, משום שמשם והלאה אין הפסקות הקבועות מסיימות ומתחילות בכי טוב.
והרגיש בזה בשו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן מב) שנשאל הלא כתוב בסוף ספר במדבר ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. וקשה והלא אין מסיימין הסדר בדבר רע וכמ"ש בש"ע א"ח סי' קל"ח. והשיב למה אתה שואל על זה והלא יש עוד בזה בפרשת לך לך דמסיים וימת תרח בחרן וכן בפ' מצורע ולאיש אשר ישכב עם טמאה ועוד ועוד. אך נראה ליישב הענין כיון דאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה שהיא תקנת חז"ל אנשי כנה"ג והיא חיוב על אדם לא חשיב סיום ומתו סיום אלא ברכת התורה הוא הסיום ואפי' שהחזן קורא והעולה מברך כיון דצריך להטות אזניו אל הברכה ולענות אמן והשומע דינו כקורא.
והעלה עוד שם דהלומד שנים מקרא שאינו מברך אחר קריאתו כשיגיע לא יסיים ומתו וישתוק אלא יאמר פסוק א' מפרשה שניה שאחריה או פסוק א' ממה שקרא וג"כ יאמר אותו שנים מקרא ואחד תרגום וכן יזהר בהפטרות כמו הפטרה דפרשת טהרות המסיימת וירמסוהו וימות דג"כ יאמר בסיום פסוק מפסוקי ההפטרה שקרא וכבר בעבור זה נהגו המדפיסים להדפיס ההפטרה המסיימת את הארץ חרם (שבת גדול) להדפיס פעם שנית פסוק הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא האמור קודם וכופלין אותו עוד לסיים בטוב.
ולכאורה מדברי ר' יוסי ב"ר אבון דלעיל שכתב זה שעומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב משמע אע"פ שיש ברכה אחר הקריאה אפילו הכי בעי לחתום בדברי תורה בדבר טוב וכדברי הרמ"א בשו"ע שם שכתב יכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב. ואין לומר שדבריו מכוונים ליחיד דמשמע התם דלרבים קאמר, מדאמר לעיל ר' לוי אמר הקדוש ברוך הוא, אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך. מדאמר מתברך מוכח דיש ברכה והיא בעשרה. ועוד מדברי ר' לוי מוכח דזהו דוקא בדבר רע על עם ישראל ולא על עכו"ם מדאמר הקב"ה אינו דין שיהו בניי מתקללין ואני מתברך משמע דוקא בניי הא באומות העולם מותר להפסיק בדבר רע וכ"כ התוספות במגילה (דף לא:) ואף איסור יש בדבר בדבר שהוא טובת עכו"ם כמ"ש הט"ז (בסי' תכח ס"ק ה) וזהו כדברי במג"א (סי' קלח ס"ק ג) דטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וכ"כ בעל המשנ"ב שם וז"ל בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל . וכ"כ ערוך השולחן (או"ח סי' קלח ס' ד) יכוין שיתחיל תמיד בדבר טוב ויסיים בדבר טוב כדכתיב אל תעמוד בדבר רע וטובת עובדי כוכבים אינה טובה וכן רעתם אינה רעה.
וסיוע לזה ראיתי בשו"ת תורה לשמה (סימן תמה) שנשאל היכן מצינו ראיה מן התורה או מן הנביאים או מן הכתובים צריך האדם להתחיל בכי טוב ולסיים בכי טוב והשיב בקוהלת ג' מנה י"ד עתים לטובה וי"ד עתים להפך והתחיל בעת הטובה דכתיב עת ללדת וכו' וכאשר בא לסיים העתים חזר והפך הסדר שהיה הולך בו ואמר עת מלחמה ועת שלום וכפי הסדר דהוה נקיט הול"ל עת שלום ועת מלחמה אך הוא קפיד לסיים ג"כ בטוב ועל כן בסיום היפך הסדר דנקט מעיקרא ואמר עת מלחמה ועת שלום הרי ראיה ברורה כאשר בקשתם.
ונראה לומר שאין כן דעת מרן כנ"ל דלא בעי שיכוין שיתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב מדלא הביא זאת בשולחנו הטהור שם, וכן ממה שהביא (בסי' תכח ס' ו) שקללות בתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם; אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואע"פ כן נהגו שלא להפסיק בהם. עכ"ל, מוכח דאע"פ דכתיב התם ידבק ה' בך ישלח ה' בך וכו' יכול להפסיק בדבר רע ורק מנהג הוא שלא להפסיק וזהו כתשובה שהשיב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז) דיש מי שמקפיד בעלייתו לספר תורה שתהיה קריאתו בענין טוב ושיתחיל ויסיים בדבר טוב. מוכח דתלוי בהקפדה של העולה ותו לא, ועוד כתב שם שעל החזן שהוא קורא בתורה אין מקום להקפיד כלל ודוק. עכ"ל. אמנם מרן בשו"ע (או"ח סימן תקצא סעיף ה) כתב וא"א פסוק במלכיות, ולא בזכרונות ולא בשופרות, של פורעניות של ישראל וכו'. שמא ניתן ללמוד מזה על הכלל או זהו רק לראש השנה, ראה מג"א (סימן קלח ס"ק ג) שרמז לזה.
ולכן נראה דלא ישנה מהפסקות בין עליה לעליה שנהגו אבותינו בשל סיום רע וכד' ואע"ג דמדינא אין עכובא בדבר, מכל מקום לא נכון הוא לשנות מהפסקות שקבעו קדמונינו ז"ל לחלוקת קריאת התורה בשבתות ומועדים, וכמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג - או"ח סימן נט).
ולאו דוקא בזה הקפידו העולם אלא לעוד סממנים שהקפידו עליהם ויש שאסורים ויש שמותרים ראה בשו"ת מהרי"ל (החדשות סימן צב) על הא דאסור לנחש ולעונן אך הלבנה הוא כוכב של ישראל ומונין לה, וסימן טוב הוא לכל ישראל כשהיא מתמלאת ומוספת, דהיינו מתחלת החודש עד ט"ו שהיא הולכת ונוספת כן השמחה והאהבה של הזווג הולכת ונוספת ולהיות כי האשה היא דוגמת הלבנה לכן יש טעם בסימנא טבא הנז' בהאי עניינא. ואין בזה ניחוש דיש לומר דהוא כעין סימן לחזק המזל וכמ"ש בשו"ת רדב"ז (מכתב יד - או"ח, יו"ד חלק ח סימן קכו) וראה בשו"ת רב פעלים (חלק ד סוד ישרים סימן ט) דזהו מדברי רבינו האר"י ז"ל בס' הכוונות הישן כי טעם נכון ע"פ הסוד לעשות הנשואין בט"ו ימים הראשונים של החודש ע"ש. ואעפ"כ מובא בשו"ת יביע אומר (חלק ג אה"ע סימן י) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רעג) דפשיטא דאין דוחין נשואין משום מלוי הלבנה, ובפרט אם כבר נקבע כהלכה, וכ"ש בחתן שהוא למעלה מגיל עשרים, דבזה כ' בתשובת מהרי"א דאין להמתין כלל ואדרבה מצוה להקדים עצמו לדבר מצוה.
ומה שאנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד חשש מפורש שהקפידו עליו בגמ' והשיב על זה בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג חו"מ סימן ה) דלא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע"מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו"ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע"ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב"ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין. ע"ש. ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ. משא"כ כשמוכר חפץ זה ע"מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון. וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע"מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה. ואמנם דמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי בכה"ג שפיר מסמנא ליה מילתא.
וראה עוד בנימוקי יוסף (סנהדרין דף ט"ז:) וב"י ושו"ע (יו"ד סימן קעט) ובשו"ת רב פעלים (חלק ב יו"ד סימן כט) לעוד דברים שנראים ניחוש ודרכי האמורי מלבד הסימן הנ"ל והם נעשים לסימנא טבא ואין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן, ומושכין יין בצינורות לפני חתנים, ומתחלין המסכתא בר"ח, ונושאין במלוי הלבנה, דסימן הוא ואין בו ניחוש, וכן כיוצא בזה כתב בש"ע ששופכין מן היין של ההבדלה לסימן טוב, וכן אמרו בגמרא דר"ה השתא דאמרת סימנא מלתא היא, ליכול איניש רוביא וכו', וכן אמרו בגמרא דמציעא דף כ"ז ע"ב כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני, ופירש רש"י דמנחשי, ואמרי סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו, ועיין בתוספות שם עכ"ד, ע"ש. וכן מהא דקידושין דף נ"ט ע"א, גבי רב גידל שלא רצה למכור דאמר זבוני לא מזביננא לה, דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מלתא, הרי חסיד גדול אמר כן בפירוש ולא חש לנחוש, וכן אמרו בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, ועיין ש"ע א"ח סי' תקפ"ג בט"ז ושאר אחרונים, ועיין בדברי הרמ"א בהגהה בש"ע א"ח קל"ח הקורא בתורה יכוין בדבר שמתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב , ועיין ברכ"י סי' קפ"ג, ובקב הישר פ' ס"ד שלא יניח כלים ריקים על השלחן בשעת בהמ"ז, וכתוב בקב הישר אם אדם יוצא לדרך או להקביל פני שר, אם בצאתו מן הבית פגע בכלי ריקם ישוב לביתו, ולא ילך באותו היום, ועל כן נראה גם מנהגים אלו שנוהגים פה עירנו לסמנא אין בהם איסור ניחוש. ושרי להו .
ועל הא דאמרינן דמושכין יין בצינורות לפני החתנים לכאורה יש בזה איסור בל תשחית וכיצד אם כן הותר הדבר לפני חתן וכלה, וראיתי בחידושי הרשב"א ברכות (דף נ:) שתירץ על הא דתניא ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי, וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה. נמצא שלשם שמחת חתן וכלה הותר להשחית דברי מאכל. אלא שביאר הב"י (או"ח סי' קעא) שכל שהם משמשים שלא לצורך אכילה ושתייה הוא זלזול לאוכלין או שעל ידי שהם ניגרים בצינור הם נמאסים קצת ולהכי קאמר דלא חיישינן משום שמחת חתן וכלה אבל שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה ודאי ליכא מאן דשרי כך נראה לי ואע"פ שה"ר מנוח (ברכות פ"ז ה"ט) כתב בשם הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע"כ, נראה לדידן דאין זה עיקר השמחה אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור. וכך פסק בשולחנו הטהור (בסע' ד) הא דממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור. וראה בזה עוד בדברינו (בסימן צז).
ובהמשך הענין הנ"ל יש עוד דברים הנראים לכאורה כניחוש ודרכי האמורי ומותרים כגון המובא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' רפה) שנשאל על מה שאמרו האי מאן דביש ליה בהא מתא, ליזל למתא אחריתי והא כתיב: כי לא לאדם דרכו, לא לאיש הולך, והכין את צעדו (ירמיה י') והשיב פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו. ולפעמים, שמזל גורם. וכשיסתלק למקום אחר, יצא מתוך ההפכה. אבל מה שנגזר עליו, אי אפשר לשנות. וזהו דכתיב: לא לאדם דרכו. ומ"מ, בידו של ישראל הוא. וכמו שאמרו: אין מזל לישראל. שישראל, חלק ה' ונחלתו, ואינן מסורים למזלות השמים, כי הם למעלה מן המזלות וכו'.
ונהגו העולם גם להניח לסימנא טבא בר"ה על השלחן סוק"ר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא וכתב על זה שו"ת תורה לשמה (סימן תק) הגם שבביתי מביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא הנה אני מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגי' לחם והמלח ה"ס ג' גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנז' כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה. ובדבר אכילת הסימנים בליל או ביום ר"ה איזה מהם מוקדם ואיזה מאוחר וטעם לזה ראה ביאור בשו"ת דברי יציב (סימן רנג) שו"ת משנה הלכות (ח' יג סי' פ) וראה עוד לסגנון התיבות כשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו, כרתי יכרתו שונאינו, סילקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו, קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו, ראש נהיה לראש ולא לזנב וכו'. ואף מה שנוהגים לא לאכול בר"ה דבר חמוץ כגון לימונים וכד' מובא בספר טוב עין (סימן יח) שמנהג זה קדום מזמן הגאונים ע"ש.
ועוד נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה כמובא לעיל ובשו"ע (סימן תקפג סעיף ב) ובאחרונים וכף החיים שם משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י תפלות ותקיעות. איברא שהחיד"א במורה באצבע (סי' ט ס' רסג) דמה שכתבו שאחר חצות מותר לישון, לא נאמר לנו המלאים חטאות וזהמת הסטרא אחרא פרחה בכל ולכן טוב מאוד להתגבר ולעסוק בתורה וכלי האי ואולי לשפלות מצבנו בדור יתום כזה.
נמצאנו למדים שאין זה ניחוש אלא כעין סימן לחזק המזל כמובא בשו"ת רדב"ז שם על הא דאמרינן גד גדי וסינוק לא, כלומר התחזק מזלי ולא תהיה עיף, אף הכא נמי הכוונה לחזק המזל לא לנחש, וכי הא דאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] בית תינוק ואשה דלית בהו משום ניחוש. ועל המטה העשויה למזל הבית פירש הר"ר אליעזר ממיץ וז"ל, למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר מלמעלה והוא שלוחו של מקום, ולכבוד המקום עושים מטה כנ"ל לפרש, דאילו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו, וראיה לדברי הכסא אשר מתקנין לאליהו ז"ל לכבודו עכ"ל ועוד פירושים כתב שם שלא נראו בעיניו ותירץ דלא אסרו אלא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה שהיו עורכין שלחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא גד או הנקרא מני, ולכן אסרו משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה, אבל לא היו רגילין להציע מצעות ומטות לצורך עבודה זרה, ולא מיחזי כמציע לעבודה זרה כיון שגם עובדיה אין עושין כך, ותו דהתם גבי פת מיחזי כתקרובת לעבודה זרה אבל הכא גבי מטה לא מיחזי כתקרובת שאין מקריבין כיוצא בזה. עכ"ל. וכזה ראה ופרש לך בכל דבר ודבר וראה אם יש כדוגמתו בעבודה זרה או לאו. וראה עוד בזה בספרינו מעשי נסים (חלק א' סימן ב').
לסיכום מה שצריך לסיים בדבר טוב דהיינו דוקא בשל ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל אבל בשל אומות העולם ושאר דברים שפיר לסיים בדבר רע, ולכן יכול לסיים בליל הסדר בדברים רעים על המצריים וכ"ש דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה ושומר פתאים ד', וכמו בשאר עניני סכנה, וכמה דברים שבצואת ר' יהודה החסיד דיש בהם חשש סכנה ולא קפדינן, ומ"מ ודאי שאין למחות ולהתקוטט בשביל ענין סימנא טבא בעלמא.
פירות הנושרים:
1. מה שהמסכתות מסיימות בפסוק טוב נקטינן להאי קרא, משום אל תעמוד בדבר רע לכן ראה לסיים בדבר טוב.
2. יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר, ואם ברור הוא שבא על הערוה אם לא שב בתשובה ראוי לקרא לו כדי שיתבייש ויעשה תשובה. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה.
3. למאן דמקפיד מלבד שצריך לסיים בדבר טוב יש גם לכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב. וי"א מה שמסיימים לעיתים בקריאה בתורה בדבר לא טוב כיון דאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה שהיא תקנת אנשי כנה"ג והיא חיוב על אדם לא חשיב סיום הדבר לא טוב אלא ברכת התורה הוא הסיום ואפי' שהחזן קורא והעולה מברך כיון דצריך להטות אזניו אל הברכה ולענות אמן והשומע דינו כקורא.
4. הלומד תורה וכן הקורא שנים מקרא לא יסיים בדבר לא טוב וישתוק אלא יאמר עוד פסוק א' מפרשה שניה שאחריה או פסוק א' ממה שקרא וג"כ יאמר אותו שנים מקרא ואחד תרגום וכן יזהר בהפטרות כמו הפטרה דפרשת טהרות המסיימת וירמסוהו וימות דג"כ יאמר בסיום פסוק מפסוקי ההפטרה שקרא וכבר בעבור זה נהגו המדפיסים להדפיס ההפטרה של שבת הגדול המסיימת את הארץ חרם להדפיס פעם שנית פסוק הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא האמור קודם וכופלין אותו עוד לסיים בטוב.
5. אין קורים שנים בקללות שאיסור יש בדבר.
6. קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם. וקללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.
7. יש דברים שנראים ניחוש ודרכי האמורי אלא דכיון שהם נעשים לסימנא טבא דוקא אין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן. ואינו דומה אמירה לעשיה והפעולה היא העושה רושם למעלה.
8. נוהגין לקרות ללוי פ' העגל (כך מחולקת הפרשה).
9. ודאי שאסור לנחש ולעונן אך הלבנה הוא כוכב של ישראל ומונין לה, וסימן טוב הוא לכל ישראל כשהיא מתמלאת.
10. החזן שקורא כל הפרשה אין להקפיד עליו.
11. פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו.
12. כתב הרב בן איש חי: מה שמביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא ברוה"ש יש להביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגי' לחם והמלח ה"ס ג' גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה.
13. יש נוהגים לא לאכול בר"ה דבר חמוץ כגון לימונים וכדומה.
14. פשיטא דאין דוחין נשואין משום מלוי הלבנה, ובפרט אם כבר נקבע כהלכה, וכן בפרט אם החתן למעלה מגיל עשרים שנה שהקב"ה או' תפח עצמותיו לא ימתין כלל דשהויי מצוה לא משהינן וכל הקודם לישא אפי' בסוף חודש הוא זריז ונשכר להוציא עצמו מקללת הקב"ה ואדרבה מצוה להקדים עצמו לדבר מצוה.
15. הגם שאסור לנחש מ"מ לעשות סימנא טבא מותר וכיון שמותר גם ראוי ונכון לעשות כן, שהפעולה טבא מהפכת לטובה והוסיפו לומר תפילה על דרך בקשה שע"י שאנו עושין סימנים אלו יתעוררו גם הזכיות כעין ראש השנה.
16. המוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, וכוונתו היא ע"מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה אין בזה בעיה כלל. ואיברא דמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה"ג שפיר מסמנא ליה מילתא.
17. ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ואף על פי שנמאסים משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור ולא ילך לאיבוד ח"ו. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.
18. נוהגים לא לישן בראש השנה משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י תפלות ותקיעות ולכן יש נוהגין לישן אחר חצות.
19. יש נוהגין להניח מטה יתרה בבית לסימן יפה שיפרו וירבו בבית, ואין יושבין עליה, והטעם שאין לך דבר שאין לו שר מלמעלה והוא שלוחו של מקום, ולכבוד המקום עושים מטה, כגון כסא אשר מתקנין לאליהו ז"ל לכבודו.
20. מה שאסרו בסימנא מילתא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה שהיו עורכין שלחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא גד או הנקרא מני, ולכן אסרו משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה, אך דבר שאינו דומה לעבודה זרה אין בו איסור, וגם עובדיה אין עושין כך ועושים לסימנא טבא דוקא אין בו ניחוש כלל.
21. י"א דמה שכתבו שאחר חצות מותר לישון, לא נאמר לנו המלאים חטאות וזהמת הסטרא אחרא פרחה בכל ולכן טוב מאוד להתגבר ולעסוק בתורה וכלי האי ואולי לשפלות מצבנו בדור יתום כזה.
סימן: ק''ו - שאלה: האם מותר לאשה לספר את שערות ראשה בזמן ספירת העומר ובשבוע שחל בו ת''ב ?
מובא מסכתות קטנות מסכת שמחות (פרק ז הלכה יא) שאבל אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו; כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה. וכשם שהוא אסור בנטילת שער כך אסור בנטילת צפרנים. האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. מדלא חילקו בסוגי נטילת שער באשה משמע שמותר לה להסתפר כרצונה לאחר ז' ימי אבלות. וכמו שפירש הרי"ף במועד קטן (דף יד:) תניא באבל רבתי כל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה וגרסינן בפרק החולץ בענין רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום אמר רב חסדא ק"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושמעת מינה שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה כדקתני באבל רבתי.
אלא שגירסת רש"י שונה מגירסת הרי"ף, ולהקת ראשונים כתבו כדבריו הרא"ש, והרמב"ן שנביא דבריהם לקמן בס"ד וספר אור זרוע (ח"ב הלכות אבילות סימן תמו) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק ב דף רלב טור ג) וחידושי הריטב"א והרשב"א יבמות (דף מג.) והטור שציין גם לרא"ש (יו"ד סימן שצ) ועוד דגרסו כגירסת רש"י בדברי רב חסדא "לכבס" ולא לספר וז"ל הרשב"א הכי גריס רש"י ז"ל שם ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. (ופי' לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד), אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות רב אלפסי ז"ל, ופי' ל' של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס וכ"כ כאן ר"ח ז"ל, ועוד כ' רבינו ז"ל בהלכות ושמעינן מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז'. עכ"ל הרשב"א.
והב"י (ביו"ד סימן שצ) ציין לרמב"ן שהאריך להוכיח את גירסת רש"י ובזה השיג על הרי"ף ובכך הסכים לפי' חכמי הצרפתים ז"ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה של מטה אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה שהרי אין דרכה כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו לה באבל ודברי טעם הן ונראין עכת"ד. וגם התוספות כתבו כדברי רש"י וכתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין (סי' נג) שכן עיקר. והרמב"ם בפרק ו' פסק כדברי הרי"ף ז"ל. ולענין הלכה כתב כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן עכת"ד הב"י, וכתבו בכסף משנה (הלכות אבל פרק ו הלכה ג) ופסקו מרן בשו"ע (סעיף ה) כדברי הרי"ף והרמב"ם וז"ל: אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. והרמ"א פסק כדברי הרא"ש בהגהה וז"ל: ויש אוסרים אף לאשה, וכן עיקר.
והנה לגירסת הגאונים והרי"ף ודעמיהו מובן מהק"ו של רב חסדא שאבל ט"ב חמור יותר מאבל ל' יום דהא אסור לה להסתפר בט"ב ואילו לאחר ז' מותר לה, והוא לכאורה פלא שתהיה אבילות ישנה חמורה מאבילות חדשה ולכאורה יש לומר שהטעם כיון דמעל ז' ימים מנוולא ללא תספורת ולכן התירו לה להסתפר ולא מדין חומרא וקולא וכדברי הרשב"א שם כפי' על דברי הרמב"ן דלעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב ואע"פ שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא אלא התם היינו טעמא דשרי לה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם מנשים הוא דעבדי' ק"ו דבאבילות ישנה אסורות לכבס ולספר ובאבילות חדשה מותרות, וקשיא לפי' זה דא"כ מאי ק"ו, דלעולם אימא לך כי מה שאסרו לנשים לספר ולכבס באבילות ישנה והתירו לספר ולכבס באבילות חדשה אינו משום קולא דאבילות חדשה וחומרא דאבלות ישנה, אלא בתורת טעמא, דהתם מפני שבת שחל ט' באב שלא תספר ולא תכבס אינו ניוול כל כך וכבר אסרו לה ג"כ ז' ימי אבלות אבל ל' יום הוי ניוול, ולעולם אימא לך דלגבי אירוסין אבילות חדשה חמירא.
ונראה לומר דמותר לאשה לאחר ז' בנטילת שער הכוונה גם לכל תספורת הראש דהיינו בדיוק כפי שלאיש מותר אחר ל' כל תספורת, כך מותר לאשה אחר ז' ודייק מדברי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק ו הלכה ג) שכתב "אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום" ולא חילק בסוגי התספורת משמע שמותר לה לספר את ראשה כדשרי לאיש להסתפר לאחר ל' יום.
אלא שמדיוק דברי הרדב"ז בהלכות אבל (פרק ו הלכה ג) לא משמע כן דנראה לו דזהו על שאר השער אך לא על שער הראש וז"ל: תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ותניא אחריתי כל מה שיש באשה חוץ מתספורת ומכאן נראה ראיה דלאו דוקא להעביר סרק על גבי פניה של מטה דלא קרי תנא להאי תספורת סתם ואע"פ שדרך האשה לגדל שער כלילית יש מקומות הרבה בגוף האשה זולת פניה של מטה שהיא צריכה להעביר מהם השער כגון שער שבעורף ושבבית השחי ונתקיימו דברי הריא"ף ז"ל שהם כדברי רבינו וכן בה"ג שדבריו דברי קבלה. עכ"ל. מדכתב שאר שער ולא כתב שער הראש משמע דבזה אסר לן. זאת ועוד גם החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן ב) כתב שיש להסתפק בדברי הרמב"ם ושאר גדולים דמה שכתבו דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' לא ברירא לן אי דעתם כהרי"ף או כהרמב"ן והרא"ש ויש פנים לכאן ולכאן ע"ש.
ויש לומר אע"פ שאין הכרע כל כך לדבריהם, ודאי ראוי להקל כדעת מרן בשו"ע שהובא לעיל שכתב בסתם שמותר ולא חילק, ובפרט שאבילות היא מדרבנן אף התספורת. וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות אבל פ' א ה' א) אין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה. ופסקו מרן בשו"ע (יו"ד סימן שצח סעיף א). וראה עוד בערוך לנר ביבמות שם דאבל תוך שלשים דכל דיני אבלות הם רק דרבנן אין שייך לילף מפרע פרע שהוא דאורייתא דא"כ הוי דרשינן טעמא דקרא ולכן שפיר כתב הרמב"ם דתספורת תוך ל' הוא דרבנן. וכן פי' בחידושי הריטב"א יבמות (דף מג.) היאך מותר לספר באבילות דיחיד תוך ל' יום והלא גזרת תספורת ל' יום כתב דבזכרים הוא דגזרו אבל בנשים מותר לספר מיד לאחר שבעה מפני שניוול הוא לה. ומזה יצא לספר מהרי"ל (מנהגים הלכות מילה) שמותר למוהל לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן.
לכן שפיר התירו לה להסתפר אחר ז' כרצונה בכדי שלא תתגנה על בעלה דהוא דאורייתא, וכמ"ש בנושא אחר ספר לקוטי הפרדס מרש"י (דף לג.) שהיא מתעסקת לטהר עצמה לבעלה משום פריה ורביה הקילו לה כי ההיא דאמרו חכמים גדול פריה ורביה לפני הקב"ה מבנינו של בית המקדש שנאמר חודש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו. וכמ"ש ים של שלמה בכתובות (פרק א סימן ה) בעניין כלה ע"ש. ועוד יש לומר דהלכה כדברי המקל באבל אף ביחיד כנגד רבים וכמ"ש בשו"ת חיים שאל שם בעניין הנדון וז"ל: לענין הלכה נראה דמאחר דדעת הרי"ף ורבינו חננאל והר"י מאורלינש מבואר דאשה שריא לספר נקיטינן כותיהו דהלכה כדברי המקל באבל. ומ"ש מור"ם בדרכי משה כיון דרבים חולקים נקיטינן כותיהו. לשרי לן מר דהלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל וכ"כ הר' גנת ורדים י"ד כלל ה' סימן יו"ד י' ושם מטעם זה כתב דקי"ל אפי' כיחיד המקל עש"ב. ומה גם הכא דדברי שאר גדולים כהרמב"ם וסמ"ג ודכותיהו פשטן מורים כדעת הרי"ף. וכן פסק מרן בש"ע סימן ש"ץ דין ה' אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. עכ"ל. נמצא דאין להחמיר כלל על האשה ומותרת לאחר ז' בתספורת הראש כפי שמותר לאיש לאחר ל'. ושו"ר בספר האשכול (אלבק הלכות מועד קטן דף רטז.) ואורחות חיים (הלכות אבל אות טו) שגם הם גורסים כגירסת הרי"ף.
וחזיתי לפ"ת (סימן שצ ס"ק ה) שציין לשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן לז) שנשאל האם אשה מותרת לגלח מר"ח עד התענית והשיב נראה לי ג"כ כיון דבאבל גופא פסק הרי"ף והרמב"ם דאשה מותרת לגלח אחר ז' נראה להקל באבילו' ישנה במילי דיחיד ולסמוך במילי דרבנן על הרי"ף והרמב"ם דמותר ג"כ לאשה לגלח מר"ח עד התענית. וראה לכף החיים (סימן תקנא אות מז) שציין לעוד אחרונים דסברי כהפנים מאירות דשרי לאשה להסתפר עד התענית, אמנם הוא כתב דנראה דיש להחמיר. ע"ש. ונראה להקל באבלות ישנה דיש לומר שכל יום של גידול שערות פוגם יופיו של האדם. ומטעם זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום מדכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך. וכהן גדול מערב שבת לערב שבת, הואיל ומשמרות מתחדשות בהן ע"ש. כ"ש באשה לבעלה דבעי שלא תתגנה וצריכה לשמור על יופיה לפניו בכל יום ויום, ודי לנו בז' ימי אבלות שאינה מסתפרת.
וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב סימן קלז) בדבר תספורת לאשה בימי הספירה, הנה אף שהיה מסתבר להתיר מאחר שגם באבלות אחר שבעה תוך שלשים מתירין הרבה ראשונים וכן המחבר ביו"ד סימן ש"צ סעיף ה', והתוס' ביבמות דף מ"ג כתבו שכיון דשריא אשה בנטילת שער בתוך שלשים שריא נמי בתשעה באב, וא"כ כ"ש בימי הספירה, ולכן אף להרמ"א שכותב שהעיקר כהאוסרין באבלות גם לאשה ונימא שלכן יאסור גם בשבוע שחל בו ט"ב, אולי יודה שיש להקל בימי הספירה ובבין המצרים כיון שהוא רק מנהג יש להקל כהמתירין, אבל מ"מ נראה הדין שראוי להחמיר אם אינו נחוץ כל כך. נמצא לפי דבריו דאף לדעת הרמ"א שרי לאשה לספר את ראשה בין המצרים ובימי הספירה וכ"ש לדעת מרן בעל השו"ע. דימי הספירה קילי טובא שאין יסוד בש"ס לחומרא זו, ואינה אלא מנהג, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ה או"ח סימן לח) בשם הגאונים, שמה שנהגו למנוע נישואין בימים אלה, לא משום איסור, אלא משום מנהג אבלות. ואין לימי הספירה שום דמיון ויחס השוואה לאותם ימים שבין ר"ח אב עד התענית, שהם ימי אבל כללי לכל ישראל, כמבואר בש"ס ובפוסקים.
וכן העלה בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן צט) דשרי לספר ראשה לאחר ז' איברא שמוכח מדבריו דאין לה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב. דאם נתיר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב אזי נסתר הק"ו של רב חסדא הנ"ל, וז"ל: מדברי רב חסדא שאמר מה במקום שאסור לספר ולכבס מותר לארוס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארוס. וזה גירסת הרי"ף שם לספר ולכבס. והוה קשה ליה להרי"ף הרי תספורת אסור באבל כל שלשים ואיך קאמר מקום שמותר לספר אלא ודאי כדברי התניא באבל רבתא שאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה תוך שלשים זהו דברי הרי"ף בקצת תוספת ביאור. ולפ"ז ע"כ בשבוע שחל ט"ב גם אשה אסורה לספר דאל"כ נסתר הק"ו שהרי מקום שאסור לספר דקאמר הוא דומיא למקום שמותר לספר דקאמר דאי לא תימא הכי אין כאן ק"ו דמה צד הקל יש באבילות ומה צד החמור יש בשבוע שחל ט"ב, איש אסור לספר בשתיהן ואשה מותרת בשתיהן אלא דחומר של שבוע שחל ט"ב הוא דגם אשה אסורה לספר.
ונראה לכאורה שדעת מרן כדעת הנודע ביהודה דאין לה להסתפר בשבוע שחל בו ט"ב (ואע"פ שדברי הנודע ביהודה תורצו בשו"ת חיים שאל שם דמה שהביא ראיה מש"ס מההיא דפ' החולץ אינה ראיה כלל דרב חסדא קאי אשריותא דאירוסין ורב חסדא נשא ק"ו ומשני הש"ס דשאני אבלות ישנה ושאני אבלות דרבים כדמסיק ובכן אזדי להו כל ק"ו כי האי גוונא. ורב חסדא משום דהוה קאי באירוסין עביד ק"ו לאירוסין ואינו מחוייב לדבר בכל מידי וכאשר נדחה ק"ו דרב חסדא נדחה הכל. ע"ש. איברא שמחידושי הרשב"א שם לא תורץ שכתב אחרי דברי רב אשי דמ"מ קושיא דרב חסדא לא איפריקא ע"ש וראה לעיל בדברינו בזה). שמובא בב"י (בסימן תקנא) בהלכות ט"ב שתספורת של שבת זו בשם הרמב"ן שדינו כדין אבל וכו' עד ולא בנתר וחול. כך כתב בספר תורת האדם וטעמיה משום דבפרק בתרא דתעניות (כו:) תנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ואתא הרמב"ן למימר דהא דאסור לספר לאו שער ראשו דוקא קאמר אלא הוא הדין לכל שער שבו דאסור כמו באבל חוץ ממה שמעכב האכילה בזקן דגם האבל מותר בו לדעת הרמב"ן. מוכח דאסר תספורת הראש ומשמע דגם לאשה מדלא חילק בדבר ופסק כדברי הרמב"ן שאסר בתספורת הראש אחר ז' שגירסתו כגירסת רש"י, וז"ל מרן בשו"ע (סעיף יב) תספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, אסור. משמע דה"ה באשה.
וכ"כ המשנ"ב (ס"ק עט) בשם הפמ"ג תספורת וכו' - ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין. נמצא שלא חילק בין איש לאשה לשניהם אסר בתספורת הראש אמנם לאשה התיר ריבוי שער. וכ"כ ים של שלמה ביבמות (פרק ד סימן לג) וערוך השולחן (סעיף טו) וכף החיים (אות מז). ע"ש. אמנם לצורך טבילת מצוה נראה שיתירו וכמ"ש בשו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שמט) שנשאל אם אשה מותרת לספר בשבוע שחל בו תשעה באב, והשיב דאשה שיש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן פא) לענין אשה אפשר להקל להסתפר אם זה נוגע לרבוי שערות הראש והיא מסתפרת בעיקר מטעמי צניעות. וכטעמו של המהרי"ל שהובאו דבריו לעיל שהעלה לצורך מצוה מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן. וכ"ש שכתבנו לעיל דנוול הוא דאורייתא ותספורת אינו מן הדין כלל אלא ממנהג לכן בפשטות מותר לאשה להסתפר לצורך מצוה. וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן עו) לדבר מצוה הכל שרי ע"ש. וראה עוד בזה בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שמח) ובשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן של) ובשו"ת שואל ונשאל (חלק א יו"ד סימן קסח) ובשו"ת יביע אומר (חלק ה יו"ד סימן לא).
וכן יראה על דרך חכמי האמת שתמיד צריכה לספר גם את שערות ראשה וכמ"ש מנורת המאור (פרק י נישואי אשה עמוד 85) שהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעה ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה.
ושמא יש לדחות ולומר בדעת מרן שמותר לאשה לספר את ראשה ללא טעם לצורך מצוה. דהא מרן לא הזכיר כלל בדבריו את האשה ולכן יש לומר שהאיסור הוא רק על האיש בלבד ולא על האשה, ראה מ"ש לעיל. וכדברי אגרות משה שם בדבר תספורת לאשה בימי הספירה שציין לתוס' ביבמות שכתבו שכיון דשריא אשה בנטילת שער בתוך שלשים שריא נמי בתשעה באב. ע"ש. וכן התיר האור לציון (חלק ג פרק יז סעיף ג) לנשים להסתפר בימי העומר. וכמ"ש הרא"ש במועד קטן (פרק ג סימן נג) שהקשה לדברי האלפסי דאי אשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה דלמא שריא נמי בשבת של ט' באב. ע"ש.
ועוד דיש לחלק בין אבלות חדשה שיש לה עיקר מן התורה בתספורת וכו', לאבלות ישנה של שבוע שחל בו תשעה באב שהיא קלה יותר, ואין לה שום סמך מן התורה. וכן אמרו ביבמות (מג:) דשאני אבלות ישנה דקילא טפי, לפי זה כאן יש להקל לכל הדעות לאשה וראה בזה בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לה). ועוד כפי שכתבנו לעיל דיש כמה אחרונים שהתירו לאשה להסתפר בין המצרים והלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל. וכ"כ להדיא באור לציון (חלק ג פרק כז סעיף ג) ובילקוט יוסף בדיני ימי ת"ב (עמ' תקסב) העלה שמותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ת"ב, ולא חילק כלל אי לצורך מצוה או לאו. וכן נראה הדין.
וצ"ל היתר תספורת הראש אליבא דמרן הוא באשה נשואה דוקא קאמר ולא בפנויה. דמיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה הא בפנויה לא אמרינן הכי וכדברי התוס' במועד קטן (דף יח.) על דברי בעל הלכות גדולות דאמרינן האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה וכ"כ הרא"ש בכתובות (פרק א סימן ו) דתני באבל רבתי האשה מותרת בנטילת שער ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה. וכ"כ רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה (נתיב כח חלק ב דף רלב טור א) דמיירי באשת איש וכ"כ ים של שלמה יבמות (פרק ד סימן לג) ושפת אמת ביומא (דף עח:) וראה בחידושי הרמב"ן מסכת מועד קטן העלה דקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש, לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד. והובא בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן מב) בשם הריטב"א מ"ט אין מגלחין פי' דאע"ג דגלוח מלאכה גמורה היא מ"מ כיון שהוא תיקון הגוף ויפוי שלו כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן עושה אשה כל תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמ' משום גזרה דרבנן שלא יכנס למועד כשהוא מנוול וכו' ע"ש. הרי לך דאפי' ליפוי ונוי שפיר דמי דהוי כצורך אוכל נפש.
אלא דמגוף הק"ו של רב חסדא שאמר ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושממנו למדו הפוסקים שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. משמע דהאי דינא הוי לכל בחורה דהא צריכה ליארס קאמר וזה לא שייך באשת איש. ויש לתת טעם לזה דהא דהתירו לאחר ז' להסתפר משום דניוול הוא לה להיות כך עד ל' יום כאיש ורק לזמן קצר אסרו לה באבילות חדשה הא באבלות ישנה בשבוע שחל בו ת"ב לא נחמיר עליה להיות בניוול. ולפי זה גם בחורה שעדיין רווקה ניוול הוא לה להסתובב בצורה זו ללא נטילת שער כרצונה וכ"ש שצריכה להתיפות בכדי למצא לה את זיווגה וזהו לצורך מצוה. לכן שפיר יש להתיר גם לרווקה בתספורת הראש. ולפי זה יש לומר דכ"ש דה"ה גם בספירת העומר שהוא לזמן ארוך יש להתיר. ושו"ר לשו"ת חיים שאל שם שדייק מדברי הרי"ף להתיר בכל אשה אפילו פנויה. וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם והסמ"ג דשרו בכל אשה ליטול שער אחר ז'. וטעמ' דכל אשה בין נשואה בין פנויה התירוה בנטילת שער כדי שלא תתנוול דגם הפנויה מסתמא רוצה להנשא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכדי שלא תתנוול התירה ע"ש. וכידוע ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל. ושמחתי לראות בחזון עובדיה (הלכות ספירת העומר סעיף לו הערה מח) שהעלה להתיר לבחורה פנויה להסתפר לקראת פגישה בימי הספירה בכדי להתנאות כדי שתמצא חן בעיני כל רואיה. עכת"ל ונראה מתוך דבריו שה"ה בשבוע שחל בו תשעה באב ע"ש.
ובהלכות חול המועד ציין הב"י (באו"ח סימן תקמו) לרמב"ם מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וטעמו מדתניא התם מעברת סכין על פניה של מטה. ולא כתב שמותרת להסתפר וכן לא כתב בשו"ע (או"ח סימן תקמו סעיף ה) להסתפר או ליטול שיער אלא כתב וז"ל: עושה אשה כל תכשיטיה במועד; כוחלת ופוקסת (פי' מחלקת שערה לכאן ולכאן רש"י), ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו; והוא שתוכל לסלקו במועד; ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ומעברת סכין על פדחתה. מדלא כתב להסתפר מוכח לכאורה דלמרן דאין לאשה להסתפר בחול המועד וכן ראיתי שכתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם הגר"א ופמ"ג מעברת שער מבית השחי וכו' - אבל מראשה אסור גילוח ותספורת בחוה"מ באשה כמו באיש. וכ"כ כף החיים (באות כח) בשם עוד אחרונים ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה (חלק ז' סימן ה) שאסר לנערה לספר שערותיה וכ"כ מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת חזון עובדיה (מהלכות חול המועד סימן מד).
איברא שאפשר לומר מזה שמרן כתב "שעושה כל תכשיטיה במועד וכו' " זהו גם תספורת בכלל עושה כל תכשיטיה במועד. וראה עוד בגמ' מועד קטן (דף יד.) שהטעם לאיסור תספורת במועד הוא משום שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. ופי' בחידושי הריטב"א שם דאע"ג דגילוח מלאכה גמורה היא מכל מקום כיון שהיא תיקון הגוף ויפוי הגוף כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן (ח' ב') עושה אשה תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמא משום גזירה דרבנן הוא וכו' כדי שלא יכנסו ישראל לרגל כשהן מנוולים. וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ג) דה"ה סיפור הראש אלא שדרכן היה לגלח ואף דסיפור וגילוח הוא דבר של יפוי ותיקון הגוף שהוא צורך המועד אפ"ה אסרו בתוך המועד כדי שיזדרז לגלח קודם המועד דאם היו מותרין לגלח בתוך המועד היו סומכין עצמן לכתחילה ע"ז ויכנסו לרגל כשהן מנוולין. ובאשה לא שייך הטעם שתיכנס לרגל כשהיא מנוולת דאדרבא גבי אשה אינה רוצה כלל וכלל להיות בניוול ואף יום אחד.
ובזה נראה שפיר להתיר לאשה להסתפר דזהו תיקון הגוף דיפוי הוא וכמ"ש התוספות מועד קטן (דף יד.) גילוח של יפוי דהוה לך למישרי לצורך המועד אע"פ שהיא מלאכה ע"ש. וכן נראה דלא נאסרה מהטעם שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דאינה בגזירה זו וכפי שבקטן לא שייך גזירה זו וכמ"ש המג"א (סימן תקלא ס"ק ח) והט"ז (ס"ק ו) דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. וכפי שפסק מרן בשו"ע (סעיף ו) קטן מותר לגלח במועד, אפילו נולד קודם הרגל. ועוד סניף להקל מדהביא הטור והב"י שם את רבינו תם שפירש כיון שהטעם אם כבר גילח קודם המועד מותר לגלח במועד ואע"פ שהשיג עליו קשה מאוד להתיר וגם אינו נראה כך מתוך הגמרא וכו'. לשיטת ר"ת וסייעתו [ראה לשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יד) דאפליגו הראשונים, אם גילח קודם המועד אם מותר לגלח במועד, וכף החיים (אות ז)]. נמצא דמה שהוא לצורך יפוי האשה ליכא איסור מלאכה אף שהוא מלאכה בעצם דלכן מותר גילוח הראש לכל אדם, ולכן מותר מדינא שאר גילוח אף שהוא מלאכה משום דמה שהוא לצורך המועד להתייפות לא היו צריכים להתיר שאינו בכלל איסור מלאכה שנאמר בחוה"מ וכמובא בשו"ת פעולת צדיק שם מ"ט אין מגלחין פי' דאע"ג דגלוח מלאכה גמורה היא מ"מ כיון שהוא תיקון הגוף ויפוי שלו כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן עושה אשה כל תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה ומהדרינן דטעמ' משום גזרה דרבנן שלא יכנס למועד כשהוא מנוול וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קסג) ומטעם זה העלה דבזמננו שנוהגין הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנו"ב יודה בכזה דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו ובמקומו. אבל מ"מ איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד ירצה לסמוך ע"ז גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו כי מעצם הדין הוא מותר לע"ד.
ואם נפשך לומר שהאשה בכלל הגזרה שלא תיכנס בניוול לחג כאיש אזי למה הותר לה בחול המועד לעבר שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וכפי שהובא בשו"ע (סעיף ה) עושה אשה כל תכשיטיה במועד; כוחלת ופוקסת, ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו; והוא שתוכל לסלקו במועד; ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ומעברת סכין על פדחתה. מכאן אתה למד שמותר לה ליפות את עצמה בחול המועד ולא אמרינן שתתיפה לפני הרגל בכדי שתיכנס לרגל מיופת כגזירת האיש.
וכ"ש לפנויות שמחפשות להם את הזיוג המתאים שאין לעכבם עד לאחר המועד להסתפר ולהתיפות שישנם סוגי תספורות ותסרוקות שמשנות את מראם ואין ערב להם להסתפר בלחץ או אצל ספרית אחרת וכד' וכמ"ש התוספות במעד קטן שם על היוצא מבית האסורים - שאינו יכול לגלח קודם המועד שאין מניחין לו לגלח ואפילו מניחין לו אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין [כ"ה בירושלמי]. ואע"פ שהיה להם פנאי שרי להם להסתפר במועד וכעין דין הנזיר שהובא ברמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה יט) וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו אסורין, אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע"פ שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהן. ולכן אין זה נכון להשהות את הפגישות דזהו הזמן שיכולות להתראות ולפגוש חבירות ומשפחה וכד' וע"י מפגש זה או אחר יקדם את זווגה ומטעם זה נפסק בשו"ע (סימן תקמו סעיף א) שמותר ליארס. והטעם שמא יקדמנו אחר ברחמי' וה"ה כאן. וע"כ שהניוול גורם לה עלבון גדול חשיב צורך גדול, ואפשר להקל, וכ"ש כשמתבישת להיפגש כך או לילך כן בפני בני אדם, אין לך צער גדול מזה.
וראה מה שכתבנו לעיל אם אשה מותרת לספר בשבוע שחל בו תשעה באב והשיב שו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שמט) דאם יש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים. ומטעם של חשש חציצה ודאי דיש להתיר לה גם בחול המועד לצורך טבילה, וכטעמו של המהרי"ל שהובאו דבריו לעיל שהעלה לצורך מצוה מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן. וכן נראה שיהיה הדין גם לטעמו של שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן פא). ע"ש.
ומה שכתבנו לעיל שקטן אינו בכלל איסור התספורת דלאו בר מצוה הוא כל שאין לו י"ג שנים שרי לגלח במועד ואע"ג שהגיע לחינוך וראה לכף החיים (סימן תקלא אותיות כה-ל) ולאור לציון שם שהתיר, ואף מותר להשהות לדבר מצוה כמובא בשו"ת רביד הזהב (סימן יד) וכף החיים שם בשם ספר גן המלך (סי' ס"ב) דמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך ומגלחין ע"י ספר ישראל ע"כ. וכ"כ בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן לה) בדבר המנהג שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר (תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז' ע"ד). ע"ש. ודע דאע"פ שאין אבלות לקטן כתב מרן בשו"ע (או"ח סימן תקנא סעיף יד) שאסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. והרגיש בזה המג"א (ס"ק לח) וכתב שצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ותירץ שנ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי. ויש עוד לדון אם קטן יכול להסתפר ע"י אשה דהא מותרת היא בתספורת, ושמא זאת כוונת מרן שכתב שאסור לגדולים וכו'.
וסרוק הראש יש שכתבו שהאיש אסור לסרוק ראשו כל ל' ומשום כך נהגו שלא לרחוץ כלל ושלא לחוף ראשם כדי שלא יבוא לידי סריקה וש שרצו לדמות כן גם לשבוע שחל בו תשעה באב. ונשאל בשו"ת רש"י (סימן קכב) אם מותר לסרוק את ראשו בחול המועד או לאו. והשיב מותר לחוף ולסרוק ראשו בחולו של מועד, שאף בשבת וביום טוב נחלקו בו אבל במועד מותר. כי היאך נראה לאסר הדבר משום תלישת שער, השתא גלוח במועד מותר לבא מבית השביה ועל כל אדם לא נאסר, אלא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים. והניף ידו שנית בספר האורה (חלק ב' קכ) מותר לחוף ולסרוק את ראשו בחולו של מועד ואין לאסרו משום תלישות שער השתא גלוח שרי וכו' וכ"כ מחזור ויטרי (הלכות פסח (עמ' 310-254) סימן פד) וכ"כ מרן הב"י (או"ח סימן תקלא) זאת ועוד דאף תוך שבעה דאבלות מותר ראה בב"י (יו"ד סימן שצ) שכתב רבינו ירוחם (נכ"ח ח"ב רלב ע"ד) לסרוק ראשו במסרק פרש"י והמפרשים שמותר אפילו תוך שבעה שאין כאן לא תענוג ולא שמחה: והמרדכי (כתב) במועד קטן (סי' תתקיז) והגהות מיימון פרק (ז') [ה'] (אות א) [כתבו] לסרוק ראשו יש מתירין ויש רוצים לאסור כל שלשים יום ומדברי ר"י (ברכות טז: תוד"ה אסטניס) נראה דשרי שהתיר לחוף ראשו אפילו תוך שבעה: וסמ"ק (סי' צז עמ' סו דין שלשים) כתב סורק ראשו לאחר שבעה. ולענין הלכה נקטינן כדברי המקילים לסרוק אפילו תוך שבעה. והביאו להלכה בשו"ע (בסעיף ו) וז"ל לסרוק (ראשו) במסרק, מותר, אפילו תוך שבעה. וכן נראה דעת הרמ"א שלא הגיה מאומה ובחול המועד כתב הרמ"א (בסימן תקלא סעיף ח) שמותר לחוף ולסרוק את הראש במועד, אע"פ שמסיר שער, ואין בזה משום גילוח (מרדכי ריש מ"ק). וכ"כ אחרונים וקיצור שולחן ערוך (סימן ריא סעיף יד) וכ"כ ערוך השולחן (סימן תקנא סעיף טו) ושו"ת פנים מאירות (חלק א סימן ח) וכף החיים (אות מג) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לה) דקיימא לן להתיר לאבל לסרוק ראשו אפילו בתוך שבעה, וכמו שפסקו מרן והרמ"א, הוא הדין בשבוע שחל בו תשעה באב דמשרא שרי, דאדרבה אבלות ישנה קילא. נמצאנו למדים שאין איסור בסירוק הראש לאיש או אשה כלל לא באבלות חדשה ולא בישנה וכ"ש לא בחול המועד.
לסיכום מותר לאשה להסתפר בספירת העומר ובין המצרים .
פירות הנושרים:
1. אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ימי אבלות. ואחינו אשכנזים אוסרים.
2. בכל זמן ספירת העומר מותר לאשה לספר את ראשה.
3. מותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו ת"ב, ואין חילוק כלל אי לצורך מצוה או לאו.
4. נראה להתיר לאשה להסתפר בחול המועד והוא כשנחוץ לה, וי"א שאין לאשה להסתפר בחול המועד. וראשון נראה עיקר.
5. מה שנהגו למנוע נישואין בימי ספירת העומר, לא משום איסור, אלא משום מנהג אבלות. ואין לימי הספירה שום דמיון ויחס השוואה לאותם ימים שבין ר"ח אב עד התענית, שהם ימי אבל כללי לכל ישראל.
6. אין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה.
7. איסור תספורת תוך ל' לאיש הוא מדרבנן.
8. מוהל בזמן אבלות מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן.
9. יש מתירים רק באשה שיש לה מנהג קבוע לספר בכל פעם קודם הטבילה, הוי בכלל מקפדת ואיכא חשש חציצה אם לא תספר, ומותרת לספר גם בין המצרים.
10. הלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל.
11. על דרך הקבלה אשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעה ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה.
12. מה שכתבנו להתיר זהו בכל אשה אפילו פנויה, דשרו בכל אשה ליטול שער אחר ז'. וטעמ' דכל אשה בין נשואה בין פנויה התירוה בנטילת שער כדי שלא תתנוול דגם הפנויה מסתמא רוצה להנשא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכדי שלא תתנוול התירו לה.
13. קשוט הגוף לאשה עשו אותו כאוכל נפש, לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד.
14. יש לומר שכל יום של גדול שערות פוגם יופיו של האדם. ומטעם זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום מדכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך. וכהן גדול מערב שבת לערב שבת, הואיל ומשמרות מתחדשות בהן ולכן מותר לאשה להסתפר אף בשבוע שחל בו תשע באב.
15. אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין מר"ח אב עד התענית, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. ואחינו אשכנזים נוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב.
16. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך ומגלחין ע"י ספר ישראל.
17. קטן מותר להסתפר במועד גם ללא צורך מצוה.
18. אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
19. מותר לסרוק ראשו במסרק ואפילו תוך שבעה בין לאיש ובין לאשה. והוא הדין בשבוע שחל בו תשעה באב דמשרא שרי, דאדרבה אבלות ישנה קילא, וכ"ש בחול המועד.
20. כל מה שעושה טיפולים או ניתוח וכד' בכדי לקשט את עצמה בחול המועד אע"פ שכרגע מצירה היא בשל כך מאחר וניוול הוא לה, ולאחר הטיפול שמחה הוא לה מותר מפני שמחת יו"ט שתהיה אח"כ, וזאת בתנאי שתראה את התוצאה עוד במועד. כגון הסרת שערות בליזר, איפור ע"י ליזר, הדבקת ציפורניים, הסרת בלוטות גבשושויות כתמים וכד',חורים באוזנים לעגילים.