הלכות פסח
סימן: פ''ב - שאלה: כשחל ערב פסח בשבת מתי וכיצד כדאי לעשות את סעודה שלישית ?
איתא בגמ' פסחים (דף יג.) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, ופרש"י מזון שתי סעודות - ולא שלש, דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה, וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. וממאי דנקט רש"י "שאסור לאכול מן המנחה ומעלה" ולא אמר משום שאסור לאכול חמץ מארבע שעות ומעלה משמע מדבריו דדי לו בשתי סעודות בשבת זו ותו לא או כוונתו לשמור שתי סעודות ולא שלוש כיון שאין לאכול אחר מנחה חמץ והסעודה השניה שלמחרת יחלקה לשנים ובכך יקיים ג' סעודות עד ארבע שעות וראה לקמן. אלא שאין נראה לפרש כן מדברי התוספות בשבת (דף קיח.) דמוכח מדבריהם שאין מועיל לאכול סעודה שלישית עד ארבע שעות וז"ל במנחה מצילין מזון סעודה אחת מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ"ק (דף יג.) י"ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה וכו' ע"ש. והסכים עימו בחידושי הריטב"א שבת (דף קיז:) ודלא כדברי בעל הלכות ז"ל שכתב שאין חיוב שלש סעודות להיותם בשחרית ובצהרים אלא אם רצה לפסוק בסעודת שחרית באמצע סעודה בברכת המזון ואחר לחזור לאכול שפיר דמי.
אלא דעכ"פ מוכח שאכן זאת כוונת רש"י ולדעתו אין כאן ברכה שאינה צריכה כמובא בספר דבי רש"י הלא הוא ספר האורה (חלק א' דין שלש סעודות) ומבואר התם היטב דעיקר שלש סעודות חדא בליליא וחדא בצפרא וחדא במנחה, והאי דנהוגי למיעבד תרווייהו אחדא (הוא) [זימנא איכא] מאן דלא שכיח ליה, ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה. וכי היכי דלא ליפשע במצות שלש סעודות, שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד שבת, ולברך ברכת המזון באמצע ואף על גב דדעתייהו למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיומי. שלש סעודות שצוהו המקום ומברכינן להו אך מצוה מן המובחר למעבדינהו שחרית ומנחה.
ומדבריו מוכח דיכול לקיים שתי סעודות תוך ארבע שעות ע"י הפסק בינהם ומברך ברכת מזון לכל סעודה בנפרד ואין ברכה זו לבטלה כיון דמברך לקיום מצות סעודה ג'. וזהו לא כדברי התוס' דלעיל שלא מועיל לחלק את הסעודת שחרית לשתים וגם לא כדבריהם במ"ש שיש איסור ברכה שאינה צריכה. ודלא כפי' הפני יהושע שם שפי' את דברי רש"י דאיצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמלתא הכי היא משא"כ בערב פסח שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפרק כל כתבי וכיון דבערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא, אלא יקיימנה במיני תרגימא, כן נראה לי בכוונת רש"י עכ"ד. ומוכח לעיל בספר האורה דאין זאת כוונתו דהא כתב להדיא שיכול לקיים בלחם תוך ארבע שעות שתי סעודות וכדבריו כתב ספר יראים (סימן שא, שב) י"ד שחל להיות וכו' ומשיירין מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות פי' שתי סעודות שתי שביעיות יחלק לשלש סעודות ופי' זה כתבתי להודיע שאין מכאן ראיה שסעודה שלישית של שבת שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא עכ"ל. וכ"כ הב"ח (בסימן תמד) בשם עוד ראשונים הלכה למעשה ע"ש. ולפי זה גם מה שפי' בשו"ת בית שערים (חלק או"ח סימן קפט) דס"ל לרש"י דבאמת זמן סעודה שלישית אינו אלא מן המנחה קטנה ולמעלה אינו מחוור ע"ש.
ושמא זאת כוונת החת"ס שם שכתב צווחו בי' קמאי על דברי רש"י דבלא"ה נמי אסור לאכול חמץ מן המנחה ולמעלה ולפע"ד כשנדקדק בלשון הבריתא דקאמר מזון ב' סעודות עד ד' שעות ולא אמר סתם עד ד' שעות ואם שער בעצמו שיכול לאכול ביותר זכור לטוב וי"ל דאשמועי' בזה קולא וחומרא החומרא היא לפמ"ש הראשונים שבסעודה א' יכול לאכול יותר ממה שיאכל אם יחלקהו לב' סעודות כי אחר ברהמ"ז נסתם האצטמוכא וא"כ טובא קמ"ל שישייר מה שיאכל עד ד' שעות כשיחלקנה לב' סעודות שלא יטעה לשער מה שיכול לאכול עד ד' שעות כשלא היה מפסיק כלל בנתיים שאז יוכל לאכול טפי טובא קמ"ל שע"כ יאכל סעודת שבת א' ערבית וא' שחרית ויסתם האצטמוכא בנתיים וימתין בכדי שיתעורר תאות המאכל פעם שנית. ועוד קולא אשמועינן דידוע דאינו דומה מי שאוכל ג' סעודות ביום ע"כ לא ימלא בטנו בסעודה ב' כדי שיאכל סעודה ג' ג"כ לתאבון ואשמעינן שבע"פ לא יאכל כ"א ב' סעודות וא"כ יכול לאכול יותר באלו השתי סעודות כי סעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אסור לאכול אפי' מצה עשירה וא"כ יאכל עתה יותר ואלו הדברים מרומזים בצחות לשון רשיז"ל עכת"ל.
אלא שראיתי לשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן יג) שכבר שנשאל בזה והשיב כדברי התוס' כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק; ואין הצבור בקיאין בזה. וכן הביאו בחידושי הריטב"א שם בשם הרא"ש וז"ל ויש רוצים לדייק מכאן מדלא קאמר משייר מזון שלש סעודות אלמא דאין לאכול סעודה שלישית עד לאחר חצות שהיא שעת המנחה, ולאו ראיה היא דאפילו אם יחלוק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה אחת ע"כ. וכן מובא בספר האגור (הלכות שבת סימן תו) שהר"ר יעקב מטרוי"ש שאל שאלת חלום אם יוצא אדם בג' סעודות להפסיק בסעודת שחרית בפריסת מפה ובה"מ והשיב לו שאינו יוצא. ומצא בשם מהר"ר אברהם ב"ר יוסף שיוצא. וכן השיב הר"ר אביגדור כהן דבה"מ חשוב הפסק אבל בפריסת המפה לחוד לא יספיק. וכן ראיתי אבא מורי נוהג ע"ש.
וסיוע לדבריו ראיתי מתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח) שציין דנהוג למעבד תרתי סעודתא דיממא על חדא תכא כדברי רש"י דלעיל ואע"פ שמצוה מן המובחר למעבד בשחרית ובמנחה מיהו שאר עמא דלא שכיח להו ולא אפשר להו לתקוני מאכל לתרי זמני לשחרית ולמנחה כי היכי דלא ליפשעו במצות ג' סעודות שרינן להו משום כבוד שבת להפסיק אכילתן ולברך ברכות על המזון באמצע ואע"ג דדעתייהו למיכל טפי דהני ברכות לאו לבטלה אינון אלא לקיומי ג' סעודות שצונו המקום מברכי' להו וכדאשכחינן דשרו רבנן בערב שבת אם היה אוכל ושותה וקדש עליו היום שפורש מפה ומקדש ואח"כ שרי המוציא וגמר לסעודתיה ומברך ב"המז. והשיג על מנהגם דלא דמי התם אע"ג דשרו רבנן לפרוש מפה ולקדש ולחזור להמוציא לא שרו לברך ברכת המזון אא"כ גמרו סעודתייהו אבל הכא דלא גמרו סעודתייהו ותכא קמיה איניש ותבשילי היכי שרי להפסיק ולברך ולחזור ולברך אי משום ג' סעודות אפשר לקיומינהו במנחה וכ"ש דעיקר המצוה במנחה הילכך לא אפשר תרתי דיממא למיהוי אלא חדא בשחרית וחדא במנחה והכי מסתברא לן וזהו יסוד מצוה. ואמנם כתב שאכן נהוג עלמא למעבדינהו אחדא תכא שלא כהלכה וממאי דגרסינן גבי י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דמשמע מינה דסעודה ג' במנחה היא. עכת"ד. וכדבריו מובא בספר העיתים (סימן קצג) וציין גם דנהוג קצת עמא למיעבדינהו אחד תכא שלא כהלכה. וגם בספר אור זרוע (ח"ב הלכות שבת סימן נב) ציין למנהג והשיג עליו גם כדברי התוס' לעיל מטעם ברכה שאינה צריכה.
וכן דעת הטור והב"י (אורח חיים סימן תמד) משיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ וטוב לעשותה בפירות ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות. ואם עושה הסעודה שלישית במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת. ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן. ושו"ר בשו"ת הרשב"א (סימן רי) שכתב שנהגו העולם לעשות סעודה שלישית במנחה, בי"ד בניסן, בפירות, ואינן יוצאים באותה של שחרית. אמנם, סעודה שלישית של י"ד בניסן, שחל להיות בשבת, טוב לעשות קודם מנחה קטנה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. וציין לר"ת היה רגיל לעשות מצה עשירה, נילושה במי ביצים, כשחל י"ד להיות בשבת, כדי שיעשה בה סעודה שלישית.
וכ"כ בשו"ע (סעיף א) משיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. והברכי יוסף שם (ס"ק א) העלה שאע"פ שצריך כזית מצה עשירה נכון שיאכל כביצה ויותר מעט ויטול ידיו ויברך ברכת המזון ע"ש. וכן היה נוהג ר"ת כשחל ערב פסח להיות בשבת היה מקיים מצות שלש סעודות במצה עשירה שנאפת מע"ש ונילושה במי פירות בלא מים כלל.
אלא שבהגה כתב הרמ"א ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים. חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ ולקיים מצות הסעודות במצה עשירה אך שלא אטרחו רבנן, ולכן לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות ביום השבת או לכל שלשת הסעודות הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה. כמובא כעין זה בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה). וראיתי לערוך השולחן (סעיף ה) ובכף החיים (אות יד) בשם הנוב"י שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלינו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה והנה גם אצלינו יכולין לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת והרבה נוהגין אצלינו כן והקדים מיני פירות לבשר ודגים אע"ג דבשר ודגים עדיפא מפירות לענין סעודה שלישית כמ"ש לעיל סי' רצ"א מ"מ בערב פסח פירות עדיפי כדי שלא ישבע ויאכל מצה לתיאבון ואולי מפני זה לא הזכיר גם מצה מבושלת מפני שהיא משביע הרבה כידוע בחוש. ודע שמצה שנתבשלה שאינה ראויה לצאת י"ח בלילה הו"ל כמצה עשירה כמובא בשו"ת יוסף אומץ (סימן עט).
ושו"ר בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן תפט) שהוא נוהג במצה עשירה כשיעור כזית לבד כדי לאכול מצה לתאבון כי לעשות אותה סמוך לסעודה ראשונה אינו נכון כי כשם שהם חלוקות בתפלות וזמנם כך צריך שיהיו הסעודות כל אחת בזמנה וכן הדבר לפי טעם המצוה למשכילים. ולעשות אותה במיני פירות אין זו סעודה לפי שצריך פת ולדעתי שתי ככרות וצריך כוס של ברכה הכלל שלא תשתנה משאר סעודות. ולמלאות כריסו ממצה עשירה לא יאכל מצת מצוה לתאבון. הילכך הנכון שיערוך שלחנו ויברך המוציא על מצה עשירה ויאכל ממנה כזית ויברך עליו ברכת המזון על הכוס. ואף על גב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הנ"מ מן התורה אבל מדרבנן אפילו לא אכל אלא כזית מברך עליו ויאכל וישתה דברים המגררים את הלב כדי שיאכל מצה לתאבון. והביאו גם הברכי יוסף (סימן תמד) והעלה מ"מ נראה דהנכון שיטול ידיו ויברך ויאכל כביצה ויותר מעט, ממצה עשירה, דכיון דרגיל לקיים סעודה ג' תדיר בפת ובקביעות סעודה, השתא נמי הוי קביעות ויברך ברכת המזון.
ופלגי רבותינו אחרונים אי סעודה ג' מדרבנן דאסמכתא הוא ג' היום הוא כמ"ש בערך השלחן (ס"ק א) וי"א דהוא מדאורייא כדברי א"ר, והלבוש, שהובאו בפמ"ג משבצות זהב (ס"ק א) שנותר בצ"ע שם אי סעודה ג' מדאורייתא אי מדרבנן. ועיין עוד בדברי ברכי יוסף (ס"ק א) ובכף החיים (ס"ק א) בשם הזוה"ק דיש שורש למעלה וטעם בסוד והמבטל אחת מהם עונשו מרובה ועושה פגם בעולמות העליונים והמקיימם שכרו מרובה ע"ש. ודע שאיש ואשה שוין דהיינו נשים גם חייבות סעודה ג' כאיש שגם הם היו באותו הנס דסעודה ג' בירידת המן כמ"ש בספר האגור (הלכות שבת סימן תח) בשם ר"ת נשים חייבות אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא דאף הן היו באותו הנס דלחם משנה וכ"כ ברכי יוסף (ס"ק ח) ובערך השלחן (ס"ק ו) ובהגהות רעק"א שם הצטרך לטעם אף הן היו באותו הנס בכדי לחייב את הנשים.
ונראה לי בנוסף לאיסור ברכה שאינה צריכה, כשמחלק את סעודת הבוקר לשתים כיצד יוכל לאכול כמות גדולה הרי ידוע מי שאכל הרבה אין נפשו יפה עליו לאכול שלש סעודות, וכמ"ש בחידושי הריטב"א בשבת (דף קיז:) אחר שאכל סעודתו די ספקו, הוה ליה סעודה שלישית באכילה גסה ואין זה עונג וכבוד שבת, אלא ודאי חילוק סעודות ע"כ. לכן אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים, ואם לאו פטור, שלא תקינו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, וכיון שמצטער פטור, וכיצד יוכל לאכול בבקר שתי סעודות יחד וע"י אכילה גסה אינו יוצא י"ח כמ"ש פרמ"ג (ס"ק ז) באשל אברהם ואע"פ שהאצטומכא פתוחה אבל לא בכמות מזון כפולה. ומטעם זה שלא יאכל אכילה גסה התיר מרן בשו"ע (או"ח סימן רצא סעיף ג) כשנמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אח"כ אלא אכילה גסה. ואע"פ שגם בזה יש ברכה שאינה צריכה אך מאחר שמפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך. דהיינו כשנמשכה עד שהגיע זמן מנחה שיוצא בזה י"ח סעודה ג' וכמ"ש הב"י שם והט"ז (בסימן רפט ס"ק א) והמג"א (בסימן רצא ס"ק ח) ומחצית השקל שם ובס' מנוחת אהבה (חלק א פ' ח סעיף יט) כדעת הרא"ש ומרן בשו"ע דלא חיישינן בכה"ג לברכה שאינה צריכה. וכ"כ ערך השלחן (ס"ק ד) אף לצורך אכילתו שרי כגון אכילת בשר אחר גבינה לא אמרי לא ליתהני ולא ליברך כיון שעשה לצורך אכילתו. נמצא בין לצורך מצוה או אכילה סמכינן על הפוס' דס"ל דליכא איסור ברכה שאינה צריכה אלא בחנם הוא דאסור.
אלא ודאי צ"ל שכוונת הגמ' בכמות מזון של סעודה אחת מחלקה לשנים כדלעיל משייר מזון שתי סעודות אחת לערב ואחת לבוקר ואותה מחלקה לשתי סעודות. וכדאמרינן שחלקו על זה רבותינו ומרן בש"ע שאין יוצא י"ח כשמחלק את הסעודה בשחרית. אלא דכל קבל דנא המג"א (ס"ק א) ורבינו זלמן (ס"ק ה) ובעל משנ"ב (ס"ק ח) בשם אחרונים כתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה. וכן בקיצור שולחן ערוך (סימן קטו) גם כתב מתפללין בהשכמה, שלא לאחר הזמן שמותרין באכילת חמץ, נכון לחלק סעודתו לשתים, דהיינו שיברך ברכת המזון, ומפסיק מעט בהליכה ובדברי תורה או בטיול, וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת. ומברך שנית ברכת המזון, כדי לקיים מצות סעודה שלישית. וכן מובא גם בפסקי תשובות (ס"ק ה) ועיין שם עוד שדן מהו הזמן שישהה בין סעודה לסעודה. ושו"ר לספר ערב פסח שחל בשבת (פרק כא הערה כו) לרב צבי כהן שהאריך בזה שם והעלה טוב שיחלק סעודת שחרית לשנים וציין לחזון איש שער"פ שחל בשבת בשנת תש"י כתב לעצמו רשימה מה לעשות בבוקר מאכלים קרים וכו' לברך ברכת המזון ולהפסיק חצי שעה ולאכול כזית פת עם מיץ וכיו"ב ולגמור בשעה 8:30 וכו' ע"כ ע"ש. וכ"כ בספר מישרים אהבוך (עמ' קכב) בשם מנחת יצחק, הגרש"ז אויערבאך, שו"ת ישיב יצחק, הגר"ח קניבסקי וציין גם להג"ר בן ציון מוצפי בספרו שיבת ציון ע"ש.
והוא פלא מוכח לעיל אליבא דהרא"ש (כלל כב סימן יג) והריטב"א דאין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל האוכל בשחרית אין יכול להפסיק. דאינו יוצא י"ח בסעודה ג' שנאכלה קודם זמן מנחה. וכ"ש לשיטת התוס' שזאת ברכה שאינה צריכה. ומובא ברמב"ם (בהלכות ברכות פרק א הלכה טו) ושו"ע (או"ח סימן רטו סעיף ד) שכל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן. ומוכח בברכי יוסף (או"ח סימן רצה ס"ק ה) דאיסור ברכה שאינה צריכה מדאוריתא. ואפשר היה לומר שכוונתם לחלק את הסעודה לשתים בלא הפסק ברכת מזון דיש לחוש לברכה שאינה צריכה ולצאת לשיטת הסוברים שמועיל סעודת ג' בשחרית. וכמ"ש בעל המשנ"ב (סימן רצא ס"ק יז) ובביאור הלכה (ד"ה לא יעשה) שלא יחלק סעודת שחרית לשתים משום חשש ברכה שא"צ.
אלא מדכתבו במפורש שמברך שנית מוכח להדיא שמברך גם בפעם הראשונה. או כפי שכתב רבינו זלמן שם בלשון "ע"י הפסק בהמ"ז" מוכח שמברך פעמיים. וקשיא לי דהא לשיטת התוס' והרא"ש והריטב"א דלעיל, ומרן והרמ"א שפסקום להלכה תהיה ברכה זו שאינה לצורך משום שאין מועיל לעשות סעודה ג' לפני חצות. וכמ"ש הריטב"א שם שאם אתה אומר שיפסיק בברכת המזון באמצע סעודתו בעוד שהיה בדעתו לאכול ממנו, הוה ליה כמרבה בברכות שלא לצורך לומר המוציא וברכת המזון שתי פעמים במעמד אחד ואיכא משום ברכה שאינה צריכה שעובר משום לא תשא, אלא ודאי חילוק סעודות בעינן כדברי התוספות, וכן הכרחתי לפני מורי רבינו ז"ל ע"כ. ושו"ר בשיורי ברכה לחיד"א (סימן רצא ס"ק ב) שציין לרש"י בס' האורה דלעיל ופירש את כוונתו כפשט הרא"ש והשו"ע דהיינו אין שתי סעודות תוך ד' שעות מוציא י"ח סעודה ג' ודלא כפרישית לעיל ולפי זה כ"ש שאין לסמוך על שיטה זו. ומיהו לפמ"ש הפוס' דיוצא בסעודה ג' בשחרית ע"י שמחלקה לשתים היה נראה לסמוך עליהם בשעת הדחק בכדי לצאת י"ח סעודה ג' דהא י"א שהיא מדאורייתא כנ"ל אך איך נכנס לברכה שאינה צריכה.
ואמנם יש דסברי דאינו אלא מדרבנן כמובא בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן כו) ובשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך א או"ח סימן א) ועפ"ז יש לישב את דבריהם, דס"ל דמברכים ברכות ברכת המזון פעם שניה ואין בה חשש דברכה שאינה צריכה. והיינו דכל מנהג במקום איסור דרבנן ויש לו על מי לסמוך שבקינן ליה. וממילא כיון דכך היה המנהגם יש לברך פעם שניה, אלא שצריך עוד לראות את שיטתם. וכמ"ש באור ציון (חלק א סימן יז) דאם יש לו צורך בברכה זו לא חיישינן לברכה שאינה צריכה חשבינן לה לברכה הצריכה. ובדרך אחרת נראה לומר כשהברכה לשם עשיית מצוה כגון סעודה ג' לא אמרינן ברכה שאינה צריכה כנ"ל וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן ס) כשאין לו הרבה ירק לאכול ולשבוע ואם יאכל הכל כאחת לא יברך מאה ברכות, אוכל מעט ירק ומברך מלפניו ולאחריו ומשאיר וחוזר ואוכל כדעת הרמב"ם דכה"ג לא מקרי ברכה שאינה צריכה כיון שהוא צריך לברכה זו להשלים מאה ברכות.
ונ"פ לדידן לחלק את הסעודה כשהשניה אחר זמן מנחה ויוצא י"ח סעודה ג' ואין בזה ברכה שאינה צריכה. ובדיעבד יכול לעשותה ללא ברכת המזון (אחר סעודה ראשונה) אלא בשניה בלבד דשמא יוצא י"ח סעודה ג' תוך ארבע שעות. כפי שראיתי בספר האגור (הלכות שבת סימן תה) יש מביאין ראיה שהמפסיק על שלחנו ומברך בה"מ בין שני תבשילים טעות הוא בידם ולא יצאו ידי חובתן מג' סעודות. אמנם ראבי"ה כתב דאפילו לא ברך בינתים בשבת בשחרית. יכול לסמוך סעודה ג' על השור"טובלא והוא מין מאכל הבא ליתור דכיון דאינו רגיל בחול לאכול המאכל המיותר הזה שקורין שורט"ובלא איכא היכרא. מרדכי פט"ו דשבת.
ושמא יש לומר בכוונת המג"א (בסימן תמד ס"ק א) שאין לברך פעמיים שכתב שיפסיק ולא כתב לברך וז"ל ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה. וכ"כ המג"א (בסימן רצא ס"ק א) וביאר יותר שכתב במפורש אפי' קודם חצות יחלקה לשנים דהא י"א דיוצא בזה. אלא בדברי מחצית השקל מבואר שמברך פעמיים ע"ש. אם כן עדיין קשיא לי דהא מברך ברכה שאינה צריכה מדסבר להלכה דאינו יוצא י"ח סעודה ג' אלא אחר מנחה וכן ראיתי שהרגיש בזה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן לט) שכתב עליו מ"מ בזה לא תיקן הא דברכה שאינה צריכה, ע"ש. ובאמת שאין להסתמך בנ"ד על הכלל המובא בשו"ת הריב"ש (סימן תקה) לסוברים דכל שהוא ספק, שזה אומר: לברך; וזה אומר: שלא לברך; טוב שלא לברך, כדי שלא יעבור משום: ברכה שאינה צריכה; גם זו אינה טענה. שכיון שיש טענות, וראיות מספיקות, להכריע כדברי האומר. לברך; אין זה ספק. ע"ש. וזה לא אמרינן בנושא דידן דאין כאן הכרע ודאי בדבר. ואמנם ע"פ כללי הרדב"ז נראה שיכולים לברך פעם שניה כשהפלוגתא היא בעצם המצוה דהיינו האם יש מצוה סעודה ג' תוך ארבע שעות או לאו דאי נקטינן לדינא כמצוה, ממילא הברכה נגררת אחר המצוה ולא אמרינן ספק ברכות להקל. וכמ"ש בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד יו"ד סימן א) ועוד.
אבל לפי מה שכתבנו שדעת הטור ומרן והרמ"א ולפי הזוה"ק והאר"י ז"ל שהובאו בכף החיים (ס"ק ב) אין לחלק קודם חצות את הסעודה לשתים שאף בדיעבד אינו יוצא י"ח אלא יוצא י"ח סעודה ג' רק כשאכלה אחרי חצות ולפי זה לדעתם אינו יכול לחלק את הסעודה לשנים בתוך ד' שעות ובודאי הברכה אינה לצורך. והפסקה שצריך לעשות בין הסעודות כתבו המג"א (ס"ק ו) והט"ז (ס"ק ב) ועטרת זקנים שם ומשנ"ב (ס"ק יד) וכף החיים (ס"ק חי) שיעשה הפסקה דהיינו שיקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו י"ח דהוי כסעודה א'. אלא שערוך השולחן (סעיף ח) העלה דזהו להידור בעלמא אבל בדיעבד אפילו לא הפסיק מעט אלא מיד אחר ברהמ"ז נטל ידיו ג"כ יצא, והשיג על המג"א שכתב על אותם שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתם דהוי כסעודה אחת, דזהו אלא לדעת התוס' שאוסרים לחלק סעודת שחרית לשנים וחששו לברכה שאינה צריכה. אבל אנן קיי"ל כהרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג שכתבו שנכון לעשות כן דכיון שעושה משום סעודה שלישית אין כאן משום מרבה בברכות והם עצמם עשו כן למעשה ובתשב"ץ כתב שמהר"ם בחורף שהימים קצרים היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברהמ"ז והטור כתב שכן היה עושה אביו הרא"ש ז"ל ולא הזכירו כלל להפסיק אלא שבמרדכי כתב שטוב להפסיק ע"ש ולא לעיכובא וכן משמע מכל הפוסקים וכן עיקר לדינא. וכן העלה באור לציון שם היכא דאי אפשר כגון בחולה או בזקן מודו מיהא דיכול ליטול ידיו תיכף לברהמ"ז.
וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרא"ש שאין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה ע"כ. (ויש עוד לדון אי בזמננו אנו בקיאים דהא לכל אחד ואחד יש לו שעון ולוח זמנים כגון כניסת ויציאת שבת, עמוד השחר, נץ, צומות, וכד'). אך ודאי שטוב יותר אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שא"צ כמ"ש התוס' שחששו בזה לברכה שא"צ, מ"מ כ' הרא"ש שכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת שפיר דמי ואין בזה משום מרבה בברכות שלא לצורך. ולכתחילה ודאי יש לחוש אם ניתן וכפי שכתב הרמ"א (בסעיף ג) והמג"א (ס"ק ח). וכאשר אין לו כמות מזון לחלקה או שיש לו אך יכול רק לקיימה עד ד' שעות אחר ארוחתו יאכל דבר נוסף שאינו רגיל ויחשב לו סעודה ג' דשמא יוצא י"ח בסעודה ג' עד ד' שעות. ודע דיש לו להקפיד שיהיה שיעור כזית בכל חתיכה מהמצה המבושלת או מטוגנת שאם לא כן ברכתה בורה מני מזונות כמובא בספר מישרים (עמ' קכה) בשם כף החיים, אור לציון, הגרש"ז אויערבאך בספר הליכות שלמה.
לסיכום: לכתחילה יעשה את הסעודה ג' אחר תפלת מנחה וע"י מצה עשירה או מבושלת כביצה או לפחות כזית לנוהגים לאכול מצה עשירה בערב פסח. אף דלפי פשטן של דברים סעודת שחרית גדולה ממנה, מ"מ אף גם זאת צריך ליזהר בה מאד, כדמוכח בש"ס ובפוסקים. ומשו"ה התירו בדיעבד כשאין לו אפשרות אחרת להפסיק ולברך ברכת המזון. ולא מיקרי ברכה שא"צ, כי צריכה מאד היא לגבי דידיה, דזהיר וזריז לעשות סעודה ג'. וטוב שיאכל עמה תבשיל כמובא בכף החיים (אות יב) שהמגיד אמר למרן שבסעודה השלישית צריך לאכול כזית תבשיל.
פירות הנושרים:
1. זמן אכילת סעודה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה.
2. לא מועיל לחלק את הסעודת שחרית לשתים ובנוסף אם עושה כן יש איסור ברכה שאינה צריכה.
3. האוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל קודם חצות אין יכול להפסיק; וכיון שאין הצבור בקיאין בזה, לכן גם אחר חצות לא יפסיק לכתחילה.
4. י"א שיכול לקיים שתי סעודות תוך ארבע שעות ע"י הפסק בינהם ומברך ברכת מזון לכל סעודה בנפרד ואין ברכה זו לבטלה כיון שעושה כן לקיום מצות סעודה ג'.
5. לסוברים שיכול לעשות סעודה ג' בשחרית לאחר שחלק סעודתו לשתים וברך ברכת המזון, מפסיק מעט בהליכה ובדברי תורה או בטיול, וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת. ומברך שנית ברכת המזון, כדי לקיים מצות סעודה שלישית.
6. העושה סעודה שלישית בשבת ערב פסח במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת, כדי שיאכל המצה לתיאבון.
7. אע"פ שצריך כזית מצה עשירה נכון שיאכל כביצה ויותר מעט ויטול ידיו ויברך ברכת המזון, דחשיב קביעות סעודה.
8. הרוצים ואפשר להם לאפות מצה עשירה לשתי או לשלוש הסעודות הוא עדיף.
9. אף שסעודת שבת צריכים לפת שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז, מכיון שאוכל את המצה עשירה לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה.
10. רבותינו אחרונים פליגי אי סעודה ג' מדרבנן דאסמכתא הוא או חיובו מדאורייתא.
11. נשים חייבות סעודה ג' כאיש שגם הם היו באותו הנס דסעודה ג' בירידת המן אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא.
12. לא תקנו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, והמצטער פטור, ואכילה גסה אינו יוצא י"ח.
13. ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן.
14. י"א שאיסור ברכה שאינה צריכה מדאוריתא.
15. יכול לסמוך סעודה ג' על מאכל הבא ליתור שאינו רגיל בחול לאכול המאכל המיותר ואיכא היכרא שהוא לכבוד סעודה ג'.
16. ובדיעבד יכול לעשותה ללא ברכת מזון (אחר סעודה ראשונה) אלא בשניה בלבד דשמא יוצא י"ח סעודה ג' תוך ארבע שעות.
17. טוב יותר אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שא"צ.
18. העושה הפסקה בין הסעודות צריך שיקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו י"ח דהוי כסעודה א'. וי"א שרק טוב לעשות ובדיעבד יוצא י"ח.
19. אין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה.
20. מצה מבושלת דינה כמצה עשירה לאוכלה בסעודה ג'. ויש מאחינו האשכנזים אוסרים בערב פסח.
21. אם יש לו צורך בברכה זו לא חיישינן לברכה שאינה צריכה חשבינן לה לברכה הצריכה.
22. יש להקפיד שיהיה שיעור כזית בכל חתיכה מהמצה המבושלת או מטוגנת שאם לא כן ברכתה בורה מני מזונות.
סימן: פ''ג - שאלה: האם אפשר ללוש במים שהיו במקרר ולא לנו כל הלילה ?
נחלקו רבותינו בפי' ובביאור מים שלנו ומהי הלינה הנדרשת, כמובא בדברי הרא"ש בפסחים (הלכות פסח בקצרה) ובשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ב) על מהלך החמה שפרש"י שבימות ניסן המים חמין, שעדיין הן ימות הגשמים וחמה מהלכת בשיפולי רקיע, הילכך ממלא בערב ויצוננו עד למחר; ולפי זה, השואבן בבוקר ומניחן להצטנן עד הערב, שפיר דמי. אבל הר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם, המעינות רותחים בלילה, ואין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר. ולפי זה מותר לשואבן מיד בתחלת הלילה; וכן עמא דבר, לשאבן בין השמשות. ואם העת הוא חם, ישימם במרתף, שהוא קר, ואם העת קר, ישימם באויר, כי המרתף חם. ועיין בחידושי הריטב"א בפסחים (דף מב.) שהביא דעות נוספות בזה.
נמצא דבין לפי' רש"י על ההיא דדרש רבא אין לשין אלא במים שלנו ובין לפי' ה"ר אליעזר ממיץ יש קולא וחומרא. דלפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. ולפי ה"ר אליעזר צריך שלא יהיו מחוברין כשנכנס הלילה מפני שבלילה המעינות רותחין והשאובין בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד. וראה עוד לקמן בזה, ונראה דיש להחמיר כשני השיטות כדמוכח לקמן שאף בדיעבד אסור וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן פז) דלפרש"י ז"ל דהאי עברה ולשה אסור הוא משום קנסא מפני שעברה על דברי חז"ל דדוקא במזיד הוא דאסור אבל בשוגג מותר כדאמרינן בפ' שני די"ט (י"ז ע"א) לעבר ואפה מי"ט לשבת אבל אינו נראה כן לדעת הגאונים ז"ל דלאו משום קנסא אסרינן ליה אלא משום חשש חימוץ וא"כ בין בשוגג בין במזיד אסור ואע"ג דאמרינן עברה ולשה לא מוכח מהכא דבמזיד הוא דהא אשכחן כי האי לישנא בשוגג עבר ואפה בפ"ק דשבת (ג' ע"ב). ולא במצה של מצוה בלבד נאמרו דברים אלו כדעת קצת מן המפרשים ז"ל אלא אפי' במצה של כל שבעה נאמרו הדברים שלא מפני שימור מצה בלבד הצריכו לינה אלא מחשש חימוץ ולענין זה אף במצה של כל שבעה יש לחוש. וזהו כדברי הרי"ף בפסחים (דף יב:) והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יא) וספר הלכות גדולות (סימן יא הלכות פסח עמוד קעד) שאף בדיעבד אסורות וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד סימן קעח) מצה שנלושה במים שלא לנו או אפי' אם נתערבו מים שלא לנו במים שלנו ולשו בהן כל המצות שנלושו בהן אסורות בהנאה וראי' מהא דאבעי' להו (פסחים מ"ב ע"א) עברה ולשה מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. ואין חילוק בין מצת מצוה לשאר מצות כמ"ש בתשובות רב נטרונאי גאון (אורח חיים סימן קכח) שנשאל לא ללוש אלא במים שלנו כיון דמשום חמץ הוא, שהמים הגרופים ממהרין להחמיץ, אין שנוי בין לילה ראשונה לשאר ימות הפסח, שהרי איסור חמץ נוהג כל שבעה.
ופי' שני השיטות וחומרתם הובאו בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן לב) ורבינו זלמן (סעיף ו) ובערוך השולחן (סעיף ג) לדעת רש"י שואבין המים אפי' ביום וזו היא הקולא ובלבד שישהו אותם י"ב שעות, ואפי' ישאבו אותן בין השמשות אין להם היתר עד שיעברו עליהם י"ב שעות וזו היא החומרא, ולדעת ה"ר אליעזר ממיץ יש להקל שאם נשאבו בין השמשות מותרים מיד (וראה בב"י סימן תנה לפירוש רבי אליעזר ממיץ יש ג' חילוקים בדבר נשאבו בין השמשות מותרים מיד. נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה. נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו יום ולילה שאחריו) וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפירושו השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד. ואם נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עוד עד שיעבור עליהם יום ולילה ואם נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו היום וכל הלילה שלאחריו, והיא החומרא שלנו דלא סגי לן בהמתנת י"ב שעות בלבד לפי שטת מהר"י קארו בפי' דבריו, א"כ מיסדי המנהג שלנו המדקדקים לשאוב המים בין השמשות ומשהין אותן כל הלילה עושין כדברי שניהם להחמיר וכ"כ מחזיק ברכה (סימן תנה סעיף ב) וספר ברית כהונה (עמוד צד) שמנהג ג'רבא לשאוב אחר השקיעה עד לצאת הכוכבים. ובודאי דשרי בדיעבד לשאוב לפני השקיעה וכמ"ש שהוא כתב בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד - או"ח סימן ה) שהעיקר כדברי הריב"ן דיכול לשואבן אימתי שירצה. ומבואר שם קודם זה דאפילו בתחילת כל היום שפיר דמי כמו שיעוין שם, ושם סיים וזה דעת המחבר ועיקר. ואם כן לדעתו הוא ולדעתו בדעת מרן ז"ל לכתחלה שפיר דמי לשאוב מבע"י גם מתחילת היום. והגם דיש חולקים על זה וכמ"ש בזולת זה, היכא דיקשה הדבר וכנדון זה שפיר יש לסמוך על הסוברים כן דהוי כדיעבד. וכ"ש דפשט לשון מרן ז"ל מורה כן. וכן הרבה פוסקים סוברים כן בדעת מרן.
ועוד שיטה שלישית ראיתי בספר מצוות קטן (מצוה רכב) מה שמחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילה ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה, אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי נמי אמרינן גבי קדשים.
אמנם למעשה זהו רק לכתחילה אמרינן שאין ללוש רק במים שלנו אבל בדיעבד שרי לאוכלה אף כשלשו במים שלא לנו כלל וכדלא הראשונים דלעיל וכמ"ש הרא"ש בפסחים (פרק ב סימן לא) לפרש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר דבהא לא מיבעיא ליה. ולישנא דרב יהודה משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהן כלל אבל לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר. וציין גם לבעל העיטור דהני מילי למצה משומרת ומים שלנו נמי למצה משומרת אבל לאכילה שרי דהא קיימא לן בצקות של נכרי וכו' והוא שאין בו סדקין וכן כתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל. והביא גם את דבריו במחזור ויטרי (הלכות פסח סימן מו) יש שאינן חוששין למים שלנו אלא ביום הראשון בלבד. וחולק ר' עליהם. דכיון דמשום חימוץ הוא מה לי בימים ראשונים מה לי בימים אחרונים: ואני הכותב מגמגם. מדאמרי' בפסחים הקמחים והבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה המשתמרת באחרונה. אלמ' דלא חשו חכמים לשום שימור אלא לילי ראשונים של מצוה ולא היא דודאי לכתחילה צריך מים שלנו ע"כ. וגם מה שכתבנו לעיל בדעת הרי"ף שאף בדיעבד המצה אסורה כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפי דברי רי"ף שאם עברה ולשה אסו' וכתב אבי העזרי אפי' לדברי רי"ף דוקא עברה ולשה במזיד אבל בשוגג מותר. והרש"בא כתב כרש"י ע"ש וכ"כ תלמידו של הרשב"א דרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו).
וי"א דכל הני מילי מבורות ומעינות אבל מי נהרות אינם בכלל האיסור ואין צריך בהם לינה כלל דנתקררו בהלוכן וכפי' הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תפה) וספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) והב"י הב"ח והפרישה (ס"ק ד) בדברי רש"י בתשובותיו שכתב שאין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לעיירות שאין להם מי נהרות אלא מי בורות ובארות הנובעים והם רותחין, משמע מדבריו שבנהרות ליכא למיחש. ומיהו אין לפרוץ גדרים של ראשונים. וכדברי הרדב"ז לקמן. דהיינו רק מטעם דאין לפרוץ גדר אסרו ולא מטעם חשש חימוץ וכן מובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רמ) שהרב ר' שמשון מפליירא זצ"ל כתב בספרו קיי"ל כרב אשי ונראה ליה האי אבעיא להו לא קאי אלא אמילתיה דרבא דאסר ללוש בחמין ובחמה והתם הוא דקאסר רב אשי אבל במים שלא לנו נראה דמותר לדברי הכל בדיעבד דהא צונן הן וחומרא בעלמא היא דקאמר רב יהודה ואין לנו לאסור בדיעבד עכ"ל. ולכאורה מסתייעא מילתא מבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהם ולא חייש למים שלא לנו.
וכאמור לעיל דבדיעבד שרי, ועוד ראיתי שהעלה הלק"ט שהובא בכף החיים (אות פד) כשאין לו מים שלנו אלא רק מי מעין התיר ללוש מצת מצוה ע"י מי מעין שלא לנו כלל ע"כ וכ"ש שיתיר ממי נהרות וכן ראיתי למרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) מעשה בא בק"ק טריאיסטי שבאו אורחים שם בערב פסח אחר חצות ולא היה בקהל מצות להאכילם ולא מים שלנו והתרתי להם ללוש מצות במים שלא לנו על סמך הרי"ץ גיאת ובעל העטור ורש"י והרא"ש ומרדכי וריא"ז דס"ל דדין מים שלנו אינו אלא במצת מצוה כי כדאי להקת נביאים אלו לסמוך עליהם. מהר"ד קורינאלדי בהגהותיו כ"י. ויפה הורה כי הם אשכנזים ואינם אוכלים מצה הנילושה ביין. וכ"כ בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) וספר מצוות קטן (מצוה רכב) במים שלא לנו בדיעבד מותר ואפי' לכתחילה שרי למילש בהו אי לית ליה מיא אחריני ולזה הסכים הרא"ש. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף יא) וא"כ בשעת הדחק כזה שאין להם לאכול יש לסמוך על הפוסקים הנז'. ומה גם דיש מתירין בדיעבד ושעת הדחק כדיעבד דמי.
ואע"פ שבספר ערך השולחן (סעיף א) כתב שאין חילוק בין מצה של מצוה לשאר מצות ודלא כדברי הרא"ש והרי"ץ גיאת והראשונים הנ"ל מ"מ ודאי שבדיעבד יתיר ונסמוך על כל הני ראשונים. וכמ"ש בספר אור זרוע שם (בסימן רנו) בדיעבד אין לחוש אם אפו מצות בדיעבד במים שלא לנו נראה להיתר דבעברה ולשה לא איפסיק לא איסור ולא היתר ורב אשי דאמר אטו כולהי בחדא מחתא מחיתא הוה לא אמר רק משום קנס ובשל סופרים הלך אחר המיקל. גם פי' רבי' שלמה דרב אשי לא קאי רק אחמין דחמי חמה ולישנא דתלמודא משמע דמפסיק דרשה דרבא בין מים שלנו ובעיא דעברה ולשה. ועוד דלא דמי לבציקות של עכו"ם דהתם לא פשעה אבל הכא פשעה ויש לקונסה. בסברא זו לא נפסיד. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים ערב פסח אות סז) כשאין מים כלל שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין, סמ"ק (סו"ס רכ"ב).
ומטעמים אלו התירו בשעת הדחק מחזיק ברכה (סימן תנה אות ג) ושו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יח) ושו"ע המקוצר לרב רצאב"י (או"ח חלק ג סימן פו סעיף ה) מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם סי' תנ"ד דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה וכמ"ש הגאון חק יעקב ז"ל סק"ח שכן מבואר במהרי"ל שחומרא יתירה הוא לכתחילה וכ"כ רש"ל ע"ש וכן מפורש להדיא בש"ע להגאון ר"ז ז"ל ומ"ש הפר"ח ז"ל טעם משום דמכשירי מצוה כמצוה היינו לכתחילה ולכ"ע כל דלא אפשר חשיב כדיעבד ושרי וכ"כ הגאון ר"ז סי' תנ"ד סוף סעיף י"ב דאם מוכרח לשאוב ע"י גוי חשיב כדיעבד ומותר. ומזה נלמד לנוהגים להשתמש במי עדן ללישת המצות המים המגיעים מחו"ל אין להשתמש בהם אלא רק בשעת הדחק אם נשאבים ע"י גוי.
וכ"ש באופן שנראה לנו ע"י החוש שהמים קרים אפשר ללוש בהם ואין צורך להלין את המים כלל כגון שמים נמצאים במקפיא או ממסר שעות במקרר שודאי מים אלו מצוננים וכמ"ש המאירי שם בשם מחכמי הדורות שמי גשמים אינם צריכים לינה כלל מאחר שמקורם קרירות הן יורדות ומזה מוכח שה"ה במקפיא או מקרר וכן העלה להוכיח בשו"ת רדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קעב) והתיר לכתחילה למי שקלט מים מהגשמים ואין צריכין לינה ללוש בהם המצה וז"ל יש מחלוקת פוסקים אם שואבים מן הנהרים ולדעת האומרים במים שבנהרות אין צריכין לינה כ"ש בנ"ד דטעמא הוי משום שהם קרים ומזה הטעם התיר הראב"ד מי הדוד וכתבו בעל אורחות חיים וכן כתב הרא"ש בשם רש"י ז"ל שבנהרות אין חשש וכתב לבסוף ומיהו אין לפרוץ גדרן של ראשונים. הא למדת שלא אסרו מי הנהרות אלא כדי שלא לפרוץ גדר א"נ מפני שהשמש מכה בהם בדרך הלוכן ומחמם אותם אבל בנ"ד לא שייך האי טעמא אי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים הנקלטים מן הגשמים ולא משום שהם מתחממים שהרי באויר הם היש לך מים קרים מאלו. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים אין השמש של ניסן מחמם אותם ומי גשמים אינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה ומיהו צריך להזהר שלא יניחם אחר קליטתן במקום שהשמש מכה ויומא דעיבא כוליה שמשא אלא יניחם במקום שלא תפוג צנתם ואין לנו להוסיף על גזרות חכמים. ותו כיון שעיקר הדין תלוי במחלוקת דאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא. ותו איכא פלוגתא בנהרות. הילכך בנ"ד יש לנו להקל כ"ש לפי מה שכתבתי דכ"ע מודו במים של גשמים דטעמא הוי משום חשש מים חמין והכא לא שייך וליכא לאקשויי דכל מדות חכמים כך הם ולא נתנו דבריהם לשיעורין שהרי אמרו אין לשין אלא במים שלנו וע"י לינה יצטננו. הכא נמי ירידתם באויר הקר הוי להו במקום לינה ויתר הכי מסתברא לי דמי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן עכ"ל.
והסכים עימו הברכי יוסף (בס"ק ד) וכתב מי שקלט מים מהגשמים מותר ללוש בהם מצה, ואינם צריכים לינה אליבא דכ"ע . ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צינתם. וכ"כ משנ"ב (ס"ק כח) וכף החיים (אות ד) שאין צריכים לינה שכבר נתקררו באויר דרך ירידתם מיהו אם אינו לש תיכף בהם צריך שלא יעמידם במקום שתפוג צינתם. איברא שבמחזיק ברכה (סימן תנה דין ב') חזר בו וכתב שאין להקל במי גשמים אם לא בשעת הדחק וכ"כ ערוך השולחן (בסעיף יא) העלה שגם מי גשמים בעינן שהייה יב' שעות וטעמו שאנו רואים בחוש שכמה פעמים יש בהם קצת חמימות. מוכח מדבריו שלא חלק על דברי הרדב"ז ורק משום שבחוש מרגישים שיש קצת חמימות אסר ולפי זה כשהדבר בדוק ומדוד ואינם לעולם חמים גם לשיטתו יהיה מותר. וכדבריו (בסעיף י) נהגו לערב לכתחילה מים שלא לנו מפני שאצלם במדינות הצפוניות רואים בחוש שהמים קרים מאוד ע"ש. איברא שבשו"ת חתם סופר (חלק ד סימן קנג) מוכח שאין סומכים על החוש ואע"פ שעינינו רואות שכל המים הנשארי' מהבאר צנים הם מאוד לפעמים עד להקפיא ככפור ומ"מ אמרו חז"ל אשה לא תלוש אלא במים שלנו מפני שהמעיינות חמין לכל מר ומר כפירושו מדוע לא ניסה זה בהכנסת יד אלא ע"כ אין המובחן הזה אבן בוחן כי חמימות המים באמצעיותם וגידי המים מתחממים ונכנס לתוך הקמח ואין זה נרגש בעליון המים ובחיצוניים. וכן אמרו הפשרת השלגי' לעולם רותחי' ועיין מג"א (סי' תנ"ה סק"ה) ועינינו רואות שהיד מתקרר בהם עכת"ל. ועל דרך האפשר נראה לומר שגם לשיטתו ע"י הכנסת האצבע לבדיקת חום המים אין לסמוך עליה (דאל"ה הדרא קושייתו לדוכתה מדוע לא הציעו חז"ל לבדוק את המים ע"י הכנסת אצבעו פנימה) הא ע"י מכשור אלקטרוני שבודק את הטמפרטורה בכלל צדדי המים עליונים ותחתונים וגידי המים שמא גם הוא יתיר.
וכן בנושא דידן במים הנמצאים במקרר וכ"ש במקפיא שכל המים יחד קרים אף לשיטת החת"ס שכתב חמימות המים באמצעיותם וגדי המים מתחממים לא שייך האי טעמא במקרר דהא כל המים קפאו במקפיא וענינו רואות שהפך הכל לקרח גם באמצעיתם. ואי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים המקוררים ע"י המקרר ולא שייך נמי טעמא שהם מתחממים שהרי נמצאים במקרר היש לך מים קרים מאלו אף במעיינות אינם קרים כמים במקפיא. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים במקרר אין השמש של ניסן מחמם אותם כלל דאינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה כלל דהא אנו רואים לא רק בחוש אלא ע"י אמצעים אלקטרונים את טמפרטורת המים וכל הטעם שיש להלין את המים רק בכדי לצננם דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור חמץ נוהג כל שבעה וכי יש מים יותר צוננים ממים הנמצאים בתוך המקרר. דהא אם נשאבו מן הנהרות יש להקל בדיעבד דידוע דלדעת רש"י עיקר הדין דמים שלא לנו קאי דוקא אמעינות. ועוד מדאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא, ודאי א"כ דחזינא האי סברא לאיצטרופי ולהקל במים ששהו במקרר עכ"פ לשאר מצות. זאת ועוד לדעת ה"ר אליעזר ממיץ כנ"ל אם נשאבו בין השמשות מותרים מיד שהרי לא הספיקו להתחמם ע"י החמה שתחת הארץ. דהיינו כל שלא עבר עליהם חלק מהלילה מותרים דהא לנו משך היום והצטננו הילכך בנ"ד יש לנו להקל. וגם בשערי תשובה (ס"ק א) בשם מור וקציעה כתב במדינות שלנו שהם בארצות צפוניות שבימי ניסן הוא זמן קר יש להקל עכ"פ במים שלא לנו בדיעבד בשעת הדחק ע"ש וסיים את דבריו ונראה שהכל לפי ראות עיני המורה לפי העת והזמן.
ומה שהשיג בספר גן המלך (סימן קלו) שהוא גם בעל שו"ת גינת ורדים, על דברי הב"י א"ח סי' תנ"ה דמים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי שלנו לשין בהם. וקשה דמה ענין ביטול שייך כאן דלא שייך ביטול אלא בדבר אסור שרבה עליו ההיתר ומבטלו מגזרת הכתוב אבל טעם שלא ללוש במים שלנו הוי משום שממהרין להחמיץ מפני חומן וכיצד נקל ללוש בהם מפני שנתבטלו אכתי יש בהם קצת חום ומחמיץ את העיסה ולא שייך להתיר בהם בביטול דחד בתרי. תו קשיא דביטול חד בתרי לא נאמר אלא בתערובת יבש ביבש ותערובת לח בלח בעינן ס' וכאן הוי תערובת לח בלח עכ"ל. צ"ל שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים ובכה"ג נצטננו וכדברינו לעיל וכמ"ש המג"א (ס"ק טו) ורבינו זלמן (סעיף כח) ומשנ"ב (ס"ק לח) וערוך השולחן (סעיף י) וכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קט סעיף ז) דלאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו וכמ"ש הפר"ח (ס"ק ד). וכתבו האחרונים דאף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו. ומדברי מרן בב"י ובשו"ע (סעיף ד) דנתבטלו ברוב דקאמר היינו חד בתרי ומשמע דבבציר מהכי לא בטיל וכ"כ ערך השולחן (ס"ק ב). וזה מסייע דלאו מדין ביטול איסור אתי עלה מרן, אלא מדין צינון דמשום ביטול איסור סגי ביטול ברוב וא"צ ביטול חד בתרי.
ואע"פ שיש במי הברז תערובת של כלור ולכאורה יש לחוש שמא הוא יחמיץ את המצה מובא בספר ברית כהונה (עמוד צט סעיף כה) שנהגו בג'רבא ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה וכ"ש במי הברז שלנו שאין לחוש כלל מפני תערובת הכלור ע"ש וכ"כ האור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג). ודלא כדברי פסקי תשובות (סעיף ז) שאסר מי ברז בשל הכלור. וכן ראיתי שחשש לכלור בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שסב) וגם במי ברז העלה להחמיר דמצאנו בזה מחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים יש מתירין ליקח מים שלנו מברז ויש אוסרין ועיין בשו"ת בית שערים א"ח סי' רט"ז שכתב שלא ישאבו מן הברז וכן אנו נוהגין ששואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.
ואין לומר בענין מים שלנו שהחיוב הוא בדוקא לשאוב אותם בין השמשות, שהרי החשש הוא מחימוץ בלבד ותו לא וזהו לכ"ע, והיינו טעמא דחששו למי שאין לו מים צוננים לכן בעו מים שלנו וכפי שכתב רש"י חשו חכמים לכמה עיירות שאין להם רק מי מעיינות ואמרו שילינו כל הלילה כדי שיצטננו עד יום מחרת. שהובא בספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנז) וגם מרן (בסעיף ב) התיר ללוש במים המכונסים בסוסטירנה סמוך לשאיבתן ואמנם זהו בשעת הדחק וזאת רק בשל חומם בחורף כמי הבאר. וכ"כ הראב"ד שהובא בב"י שם מצאתי כי מי הדות שהם קרים אין צריכים לינה ומותר ללוש בהם תיכף שנשאבו עכ"ל. וכן בעל שלטי הגבורים שהובא בשו"ת הרמ"ע מפאנו שם פי' את דברי ה"ר אליעזר ממיץ שאם נשאבו ביום מותרים מיד וכ"כ מג"א (בס"ק טו) שמותר לערב לכתחילה מים שלא לנו במים שלנו שאין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמים וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחילה אמנם נשאר בצ"ע. ובעל המשנ"ב (ס"ק לח) כתב בשם אחרונים אפילו ברובא והטעם כיון דרובו צונן מתקרר אף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו.
ואם יאמרו וישערו החוקרים ע"פ כלי מדידה שלהם שעדיף לשאוב ביום או בלילה, וכי ח"ו נשמע להם נגד מה שיסדו חכמינו הקדושים. שאם נחקור תמיד בדעת הטבעיים בטלה תורה ח"ו. ובודאי אין הכונה חס ושלום לשנות מאומה מדברי רבותינו הקדושים אלא בדברים שלא דיברו רבותינו ולא היו בזמנם. וכן בענין מים שלנו בעינן מים קרים בדוקא ואין הטעם משום איסור כדלעיל זיל בתר טעמא אדרבא עדיפי ממים שלנו וע"פ המדידות נוכל לדעת את חומם המדוייק שלא יחמיץ את המצה. בזה נראה דיש להתחשב בחכמי הטבע וע"ד לעיל שהר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם . וגם טעמו של המהרי"ל (מנהגים הלכות מים דלישת המצות) שרצה כ"ד שעות נתרחקו המים מן השמש, זהו רק בכדי לצנן את המים ולא מטעם אחר ע"ש. ולפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. וצ"ל כ"ש אם היו במקרר כזמן זה שמותר. וכעין זה מובא בפסקי תשובות (סימן תנט סעיף א) בשם הגאון ממונקאטש זצ"ל שהתיר לפתוח חלון כשאין השמש זורחת כנגד החלון ובחוץ קר ומנשבת רוח קרה דאין להחמיר משום יומא דעיבא כוליה שימשא זיל בתר טעמא שהטעם שהחמירו הוא כדי שלא תתחמם העיסה מפני חום השמש.
וכפי שכתב הרדב"ז לעיל בענין מי הגשם דלא בעו לינה לכ"ע ויותר מזה כתב שעדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן כך נראה שאפשר להקל ולולי דמסתפינא היה נראה להקל אף לכתחילה ע"י מדידה המים ע"י מד חום. וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קמה) על דברי החת"ס הנ"ל דאינו בגדר צונן אעפ"י שנראה צונן לפנינו, אבל אם אפשר לברר ע"י מדידה אמיתית שקרים ביותר גם הח"ס מודה אחרי שכבר היו פעם אחת מים שלנו, שהרי כתב הח"ס שם דאין הקפאת החלונות מבחוץ ראיה לקרירת החדר דכן הדרך בחדרים המזיעים מבפנים והי' חושש הח"ס להבל הנכנס לתוך המים וא"כ אם עומדים על המשמר ע"י מודד חום שהמים אחרי שלנו לעולם לא הגיעו לחום אפילו קרוב לחמימות המים שלנו הרגילים, א"כ אין חשש ופקפק, והתיר עוד להעמיד בחדר ממוזג קצת שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם, בזה אפשר להקל ע"ש.
ומה שמצינו בגמ' פסחים (דף מ"ב.) אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרשה רב מתנה בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא ואמרו ליה הב לן מיא אמר להו אנא מיא דביתו אמרי. משמע דעד עתה לא לשו בני פפוניה במים שלנו וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קסה) דבאמת בסתם מים צוננים מתחילה לא גזרו כלל, דדוקא בפושרים חיישינן לחימוץ, אבל במים צוננים לא חיישינן, דלזה כ"ע זריזין הם ככהנים ואופין מצות בהם, ואתא רב יהודה וחידש אשה לא תלוש אלא במים שלנו כיון דנשים עצלניות הן חיישינן אפי' במים שלא לנו, ולפי שהי' דבר חדש טעו בזה כשדרש רב מתנא דמים שלו קאמר ולא שלנו בלילה עד שהסביר. ולפ"ז מעיקר דינא אנשים אפילו לכתחילה לשין בסתם וצ"ל דכמו שגזרו בפושרין שלא ללוש משום לא פלוג ה"נ שוב גזרו גם על אנשים ומשום לא פלוג, נמצא דנשים מצווין שלא ללוש כי אם במים שלנו מעיקר דינא ואנשים משום לא פלוג ויובן בכך דברי התנא באומרו והאשה לא תלוש, כוונתו שכל עיקר דין מים שלנו מחמת האשה דחיישינן שבעצלנותה יבואו המצות לידי חימוץ, אבל בשאר אינשי לא היינו חוששין לכך דזריזין הם, ורק משום לא פלוג גזרו גם על האנשים לאפות המצות רק במים שלנו, והבן. ויהי' נפ"מ כגון שנשפכו המים שלנו או שלא הספיקו ונחלקו בזה האחרונים ז"ל לענין דיעבד ולפ"ז באנשים ודאי דיש להקל כה"ג ודו"ק. איברא שראיתי לאור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג) שהעלה שאין לקחת מים מהמקרר ולומר שכיון שקרים הם כשרים ללוש בהם מצה וכדין מים שלנו.
לסיכום: נראה דיש להקל וללוש במים שהיו במקפיא או במקרר במשך היום והינם מצוננים וזאת אף שלא לנו. אמנם לכתחילה טוב להלין את המים כל הלילה כמנהג רבותינו הקדושים בכל הזמנים. אבל מדינא ודאי שרי.
פירות הנושרים:
1. אע"פ שיש במי הברז תערובת כלור נראה דאין לחוש ויש שחוששים.
2. נהגו ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה .
3. יש נוהגים שלא לשאוב מן הברז אלא שואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.
4. אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו מותר לערב מים שלא לנו במים שלנו י"א לאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו ודעת מרן חד בתרי. וי"א דלא מהני ביטול או שעכ"פ בעינן ס' במים שלנו כנגד המים שלא לנו.
5. מי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן.
6. מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה.
7. כשאין כלל מים שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין.
8. צריך ללוש במים שלנו בכל המצות ולא רק במצת מצוה.
9. מותר להעמיד בחדר מזגן שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם.
10. זמן השאיבה הטוב ביותר לכ"ע הוא בדיוק בין השמשות.
11. עדיף להקדים מאשר לאחר אחר בין השמשות.
12. מצוה שהוא ישאב בעצמו את המים.
13. כשיש לו מים ממעין או מנהר בלבד יקח מים מהנהר.
14. מצות שנילושו במים שלא לנו מותר לאוכלם.
15. י"א דאין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, וטעם לדבר משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר ובדיעבד יש לסמוך על זה.
16. ביטול חד בתרי נאמר דוקא בתערובת יבש ביבש ובתערובת לח בלח בעינן ס' ולכאורה במים שלנו ומים שלא לנו הוי תערובת לח בלח. אלא שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים בלבד ובכה"ג נצטננו.
17. אין לומר שהחיוב הוא בדוקא לשאוב מים ולהלינם למצות מצה דהא מי גשמים מותרים לכתחילה ואינם צרכים שאיבה ולינה כלל.
סימן: פ''ד - שאלה: ערב פסח שחל בשבת וקשה לו לאכול חמץ בביתו מחמת הכשרות וכדומה האם מותר לאכול מצה בשחרית?
רבותינו פלגי אי שרי לאכול מצה ביום י"ד בניסן עד חצות דהיינו שאינו אסור באכילה אלא דוקא מזמן איסור ואילך וכמ"ש רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק א דף לט טור ד) וספר כלבו (סימן מח) והרז"ה שלקמן וכן דעת הרא"ש והר"ן שהובאו בב"י (או"ח סימן תעא) שאחרון דחה ראיית הרמב"ן ע"ש ולדעתם ערב פסח אסור לאכל מצה עד הלילה והאוכל לוקה ואינו אסור אלא דוקא מזמן איסור ואילך ונראה שהב"י לא הכריע בדבר ויותר משמע מדבריו כדעת הר"ן. וכן דעת הב"ח (בסימן תמד) שמעיקר ההלכה קי"ל רק מזמן האיסור ע"ש. וכן דעת אשר"י ומהרא"י בת"ה שהובאו בדרישה (סימן תעא ס"ק א). ושו"ר שכ"כ בחידושי הריטב"א פסחים (דף נ.) על פי' הירושלמי (פ"י ה"א) כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, וכתב דאיכא מרבנן דנקט לה כפשוטה בכולי יומא ובכל מצה, וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמר אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה, נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה, ומשם ואילך אסור במצה ראויה. וכן מבובר בדברי ספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן רח) מאחר וטעם הדבר בכדי שיכנס למצה בתאוה מכאן למד שאין איסור בדבר והרוצה לאכל חמץ עד ארבע שעות הרשות בידו ואם רוצה להחמיר על עצמו כדר' יהודה בן בתירא או כדי שיכנס למצה בתאוה ינוחו לו ברכה על ראשו ע"כ. וצ"ל שהאיסור לאכול מצה הוא רק משש שעות ולמעלה או מארבע שעות ומעלה מדרבנן להסברא דמדמי ליה לארוסה. ולפי זה מצה עשירה אינו בכלל זה ואכילת פירות וכיוצא בהן מותר והכל לפי האדם וראה עוד בזה בסמוך.
ויש שכתבו שנאסרת אכילת המצה מתחילת היום וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן רס) שבירושלמי (פסחים פ"י ה"א) אמרו שהאוכל מצה בע"פ הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה מכת מרדות והרי"ף ז"ל הביאו ולא חלק. אבל הרז"ה ז"ל או' שלא נאסר לאכול מצה אלא משעה שהחמץ אסור שאותה שעה המצה היא כמו ארוס' אבל בשעה שהחמץ מותר גם המצה מותרת. ולדברי האומר אסורה כל היום משום שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי וס"ל להכשיר פסח שנשחט שחרית גם המצה אסור' כל היום. ולדברי האו' שאין פסח נשחט עד אחר חצו' אף המצה אינה נאסרת אלא לאחר חצות. והרמב"ן ז"ל הוכיח מהירושלמי שכל היום היא אסורה ויש מפקפקין בראייתו. ול"נ כדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל המסייעו שכל היום היא אסור מע"ה עד הליל' ומצה זו הנאסרת לאו דוקא מצה המשומרת אלא כל מצה אסור. וכן העלה הרמ"א בשו"ע (סעיף ב) בהגה שמצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר וכ"כ בשולחן ערוך הרב (סעיף ד) ומשנ"ב (ס"ק יב) כתב בשם אחרונים דמצה נפוחה או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ כמבואר בסימן תס"א מכל מקום אסור לאכילה מעמוד השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין.
ולכאורה היה משמע שאיסור זה הוא מדאורייתא ויש להחמיר בספיקא דאורייתא וכדברי רש"י בספר האורה (חלק ב' אכילת מצה מבעוד יום) שכתב אסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר ההגדה והלל, שנאמר בערב תאכלו מצות שיהא חביב עליו: והאוכל מצה בערב פסח כאלו בא על אריסתו בבית חמיו ולוקה. משמע דס"ל דאסור מדאורייתא אמנם נראה דהוי מדרבנן מדכתב שהטעם "שיהא חביב עליו" מוכח דאיסור מדרבנן וכמ"ש בהלכות רי"ץ גיאת (בהערות דבר הלכה הלכות פסחים עמוד שיג) בשם הרמב"ם שאין איסור אכילת מצה בע"פ אלא מד"ס וכדברי הרוקח שנותן טעם לדבר "שתהא חביב עליו" אלמא שדעתו דרק מדרבנן אסור.
ולפי זה מה שכתב הרמב"ן הטעם כיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו, מוכח דסבר הרמב"ן, אכילת מצה אסור גם בליל י"ד. וכן הובא בשו"ת רב פעלים (חלק ג - או"ח סימן כז) כדברי המג"א סי' תע"א סק"ו מוכח דגם ליל י"ד בכלל האיסור, והרבה אחרונים חלקו בזה כמ"ש בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן צא) ושו"ע המקוצר לרב רצאבי (או"ח חלק ג סימן פ"ח סעיף א) נראה שהעיקר להלכה להקל בליל י"ד כדעת רוב הפוסקים הראשונים, והסכמת האחרונים. דהא איסורו מדרבנן. ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) גם העלה אלא שכתב כיון שלרוב הפוסקים ליכא איסור בליל י"ד אין למחות באלו שבשביל מצות סעודת שבת יאכלו מצה, אבל מהראוי להחמיר.
ולענ"ד לפי כל הני ראשונים דלעיל דסברי רק משעת איסורו אסרינן לאכול מצה בערב פסח ובמחלוקת שלכ"ע היא מדרבנן נראה דיש לנהוג כדעת המקילין אלא שראיתי בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) שאיסור מצה בע"פ הוא רק מדרבנן שלכללי הוראה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' היה לן להורות כהמקילין שהוא רק מזמן איסור חמץ ואילך, מ"מ העלה בדבריו כיון שנתבאר שפשטות משמעות הירושלמי הוא כפירוש הרמב"ן שאסור כל היום דפירוש בעה"מ והר"ן הוא דוחק לכן יש להחמיר כרמב"ן והרמב"ם להמ"מ ועוד ראשונים שאסרי כל היום, וכמו שנוהגין במדינותינו. ולפלא שלא ראה לכל הני ראשונים דלעיל שכתבו להדיא שרק משעת איסורו אסרינן ועוד שהברכי יוסף (בס"ק ג) על דברי הרשב"ץ שהביא את דברי הר"ן וקיים ראית הרמב"ן. השיב עליו שעדיין דחיית הר"ן במקומה ושפיר יכול הירושלמי להתפרש כדבריו, כאשר עיניך תחזינה משרים. ומזה משמע דשרי לאכול מצה עד זמן איסורו כפשט הר"ן וכל הני ראשונים. ואמנם מרן לא גילה דעתו בש"ע וע"פ הכלל במילי דרבנן יש להקל.
ובסוף דברי התשב"ץ אסר לאכול מצה אלא א"כ היא מצה עשירה כגון שלש אותה בשמן ודבש בלא מים כלל וציין לרבינו תם ז"ל שהיה נוהג ערב פסח לאכול מצה עשירה אחר שיצא מבית המרחץ וכשחל ע"פ בשבת הי' עושה בה סעודה שלישית. ומנהג ר"ת הובא בתוס' בפסחים (דף לה:) שהיה נוהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא. ודבריו הובאו גם בדברי הרא"ש (פסחים הלכות פסח בקצרה) ובשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ה) ללא חולק שערבי פסחים מט' שעות ולמעלה לא יאכל אדם כדי שיהא רעב ויאכל מצה לתיאבון אבל מיני תרגימא דהיינו תבשיל העשוי מה' מינים או פירות וירקות מותר לאוכלן מפני שאין משביעין והא דאמר מט' שעות ולמעלה לא יאכל הא מקמי הכא מצי אכיל במאי איירי דמצי אכיל אי חמץ כבר נאסר אי מצה נמי לא מצי אכיל דאמר בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. אי מיני תרגימא מותר לאכול אפילו מן המנחה ולמעלה אלא במצה עשירה עסקינן דמצי למיכל ערב הפסח דדוקא במצה שיכול לצאת בו אסור לאוכלו בערב הפסח דהיינו הנילושה במי פירות בלא מים כלל. וללוש בבצים בלא מים נסתפק רש"י אם הוא מחמיץ לפי שהעיסה תופחת. והעולם נהגו בו היתר וראה עוד בזה לקמן.
ומשמע שמנהג ר"ת הוא לכ"ע דהא רק באכילת מצה פליגי רבותינו. וכן כתבו בחידושי הריטב"א בפסחים (דף צט:) ובספר אבודרהם (דיני שלש סעודות) ומשו"ת הריב"ש (סימן תב) ובספר מהרי"ל (מנהגים הלכות ערב פסח) גם כתב שלא יאכל בערב פסח מצה הראויה לצאת בה דהיינו ענייה אבל עשירה רשאי. אמר מהר"י סג"ל מותר לתת לקטנים מצה בערב פסח. אבל לגדולים הוי אסור כבועל ארוסתו בבית חמיו. ומשום הכי יש נוהגים כשחל ערב פסח בשבת לעשות שלש סעודות על ידי מצה עשירה. ועל מנהג זה כתב דלא חזינא רבוותא קשישא דעבדי הכי דקשה לצאת ידי כל רבותינו. שאם ילוש ביין קרוב לודאי שנתערב מעט מים בעת הבציר, דכתבו דעל ידי מים כל שהו מחמיץ ולא שייך ביטול דבטבע תליא מילתא. וע"י חלב ג"כ בקל יתערב מים בעת החליבה וכו'.
ומה שמותר לאכול מצה עשירה שהרי אינה ראויה לצאת בה ידי חובתו בפסח, ואין בה משום אירוסין דמצה. שהרי אין מצה זו ארוסתו, שהרי אינה ראויה להנשא אליו הלילה שזהו להיות יוצא בה. וקשייא לי על הדימיון המובא בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו ותירוצם היכי דהתם מחסרא חופה ושבע ברכות כן הוא ערב פסח מחוסר היום טוב עצמו שהוא חופה וגם הברכות של הלילה וכ"כ בשו"ת בעלי התוספות (נספח א סעיף 23) כשם שהכלה צריכה ז' ברכות קודם שתהא מותרת לבעלה, כך המצה צריכה ז' ברכות קודם היתר אכילה. ועדיין לא נחה דעתי בזה עד שראיתי את דברי ספר כלבו (סימן מח) שפי' האוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו, פירוש שאינו מושל ברוחו מעט כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו שתהיה מותרת לו לאלתר ואינו מושל ברוחו עד עת ההתר, ויש נותנין טעם למה המשילו לבועל ארוסתו לפי שכמספר הברכות לארוסה וכו'. וכעין זה כתב ספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רנו) ומנה את ז' הברכות בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצג) שהם בורא פרי הגפן א', קידוש ב'. שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול ראשון לא קחשיב דחיובא לדרדקי. ואשר גאלנו ג', בורא פרי האדמה ד', על נטילת ידים ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'. ממ"ש הבועל ארוסתו בבית חמיו משמע בבית חמיו אסור אבל בביתו שרי אם כן מהוא פי' היתור "בבית חמיו" וראיתי בשו"ת ויקרא אברהם (חלק אה"ע סימן יא) שהרגיש בזה ע"ש.
ונראה לומר ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק י הלכה א) שכתב הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. דהיינו ביאה דבתר קדושין קני לה ליורשה וליטמא וזכאי במציאתה וכו', ואם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שיקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור הוא. כך הוא בקניית המצה דבעינן אכילתה בזמנה ובביתו דהיינו ביו"ט וכל שאכלה קודם זמנה כבא בבית חמיו ואינו מקיים ושייכות למצות המצה.
ועוד נפ"מ בזה אי מושל ברוחו אלא שצריך לאכול פת אי שרי לו לאכול מצה בערב פסח ולפי הראשנים דלעיל דאסרו רק מזמן איסורו בלבד ודאי דשרי ללא כל סיבת חולה וכד' ואחר זמן איסורו מחמת חולה או אנוס וכד' נראה דיש להקל וכן לדעת הראשונים דאסרי כל היום וכמ"ש בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קפח) דיש לצדד כיון דחזי לחולה המוכרח לאכול, דלא שייך בו הטעם דכבועל ארוסתו בבית חמיו, כפי שביאר בלבוש ס"ב והביאו ג"כ בחק יעקב סק"ו, שמראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה עיי"ש, וזה לא שייך בחולה כיון שאוכל רק מפני ההכרח. וכן במקומות ציבוריים שאינם יכולים לשמור על הכשרות ואם לא תותר להם לאכול מצה בערב פסח חיישינן שמא יאכלו חמץ ח"ו נראה דיש להורות להם לאכול מצה בערב פסח. וכ"ש דיש להתיר מצה עשירה לאחינו אשכנזים הנוהגים לא לאכול גם בערב פסח וראה לקמן. וע"ד מ"ש בשו"ת החיד"א (סימן ב) על בכור שהוא חלוש המזג וקשה עליו להתענות בערב פסח כי מזיק לו התענית ואפשר שמרוב צערו לא יוכל לאכול כזית מצה ומצות ד' כוסות ולא יוכל לספר ביציאת מצרים כמנהגו בכל שנה. והשיב כי דבר פשוט כביעתא בכותחא שלא יתענה אחרי גורם לו התענית הזה לבטל מצות דאורייתא. וכן העלו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן לז) ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קפח).
וכדברי מהרי"ל שאינם אוכלים מצה עשירה כתב הרמ"א בשו"ע (סימן תסב) במדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה. מדבריו (בסימן תמד) שאסר לעשות סעודה ג' ע"י מצה עשירה משמע שאסור כל היום כעין המצה. איברא שערוך השולחן (סימן תמד סעיף ה) כתב על דברי הרמ"א "במדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה וכו' " נראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלנו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה והנה גם אצלנו יכולין לעשות. אלא אחרונים פי' שאכן כוונת הרמ"א לאסור כל ערב פסח והשיגו עליו בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא או"ח סימן כא) שהובא גם בשערי תשובה (סימן תמד ס"ק א) דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח והמורה להתיר כל היום לא הפסיד באם הוא לצורך קצת אפילו אינו צורך חולה וזקן. והחמיר יותר בשולחן ערוך הרב (סימן תמד סעיף ג) שכתב דבמדינתם אין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) אף מצה עשירה הנילושה בביצים מותר לאכול עד זמן שרשאין לאכול חמץ למנהגנו שאין אוכלין מצה עשירה בפסח וגם לא בערב פסח אחר זמן היתר אכילת חמץ להרמ"א (סי' תמ"ד).
נמצא בין לפי' ערוך השולחן שביאר בדעת הרמ"א דשרי לאכול מצה עשירה כל ערב פסח בין לשיטת הנודע ביהודה ורבינו זלמן ואגרות משה מותר לאכול מצה עשירה עד שעה חמישית אלא שראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק (טו סימן קנא) שלא כתב כן וז"ל לדידן דקיי"ל כרמ"א שאין אוכלין מצה עשירה בפסח ואפי' בע"פ יש להחמיר א"כ אין לאכול כלל לדידן מצה עשירה אפילו קודם הזמן ואפי' בסעודה ראשונה ולא דמי לחמץ שמותר לאכול דבחמץ לא חיישינן שמא יבא לאכול לאחר הזמן דבחמץ כ"ע נזהרים אבל במצה עשירה לא רצו לתקן כיון דאנן לדידן נוהגין שלא לאכול מצה עשירה ע"ש ולפי אחרונים הנ"ל וכ"ש לשיטת הראשונים הנ"ל שהתירו לאכול אף מצה עד זמן איסורו יהיה מותר לאכול מצה עשירה עד חצות ודלא כדבריו.
וכן הדין גם מצה מבושלת שאסורה לאחינו אשכנזים כמצה עשירה כמובא בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סימן ה) שמצה מבושלת שקורין קוגעל וקניידל /פשטידא וכופתאות/ לאכול בשבת ערב פסח אחר חצות וציין לעטרת זקנים שמסכים לאסור מצה מבושלת וז"ל הגאון בס' אלף המגן על הל' פסח סי' תע"א: אבל לדידן דחליטה אסורה וחזינן אפי' מצה עשירה אסורה אף שאין מברכין עלי' רק במ"מ בלא קבע א"כ יש לאסור גם מצה מבושלת כיון שנאפה תחילה משביע יותר וכן יש לאסור באמת גם מצה מבושלת. ולספרדים המתירים מצה עשירה יהיה מותר גם מבושלת מכיון שכל עיקר איסור אכילת מצה בע"פ אינו אלא מדרבנן, בודאי שיש לסמוך על דעת האחרונים שפסקו להקל ולכן מותר לאוכלה קודם הפסח כדלעיל ובשו"ת יוסף אומץ (סימן עח) כדברי שו"ת רב פעלים (חלק ג - או"ח סימן כז) בשם רבינו חיד"א ז"ל דחה ראיות ב"ד בשיורי ברכה ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד או"ח סימן לו) שהתיר לאכול בערב פסח שחל בשבת מצה שדכו אותה ונעשית כקמח ונילושה במי ביצים ומטוגנת בשמן לסעודה ג'. ובשו"ת יביע אומר (חלק ו או"ח סימן לט) העלה להקל גם במצה מטוגנת בשמן. ושו"ר בספר ערב פסח שחל בשבת לרב צבי כהן שליט"א (פרק כא) שהאריך בשיטות אחינו אשכנזים וע"ש עוד ציין לשו"ת לב חיים דאפילו לנוהגים לאסור אכילה בער"פ בכה"ג שחל להיות בשבת לא גזרו.
ולצרף בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה לסעודת שחרית אע"פ דאינה ראוי' להצטרף דכיון שהיא אסורה באכילה בער"פ לשיטת הראשונים דאסרי אכילת מצה כל היום לאפוקי לדעת להקת הראשונים הרז"ה, והרא"ש, והר"ן, רבינו ירוחם, הריטב"א, וספר כלבו, והב"ח, ואשר"י, ומהרא"י, וספר שבולי הלקט. שאיסור אכילת מצה בער"פ הוא רק מזמן איסור אכילת חמץ, נראה דודאי שיש לסמוך בזה על כל הראשונים הנ"ל ולצרף המצה אל הלחם חמץ שאוכל ממנו בשחרית, שהרי לדעתם יוצא יד"ח בלחם משנה ע"י המצה דיכול לאוכלה ואע"פ שדעת החולקים סברי כל היום אסור באכילת מצה בער"פ בשעת הדחק שאינו אוכל משום שלהוט שמראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה כדלעיל דלא שייך הטעם כבועל ארוסתו בבית חמיו נראה גם לשיטתם יהיה מותר. וכ"ש כשאין לו לחם אחר לצרף יהיה מותר לו לצרף עבור לחם משנה וכן ראיתי בספר שו"ת פרי השדה (ח"ב סימן פ"ח) המובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן מ) שנשאל אם מותר ליקח בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה, והשיב להתיר בנימוק אחר בהיות וא"צ לבצע רק זכר למן, ולכן מצה נמי כיון דלחם מקרי אע"ג שאין יכול לאכול ממנה בסעודה זאת מ"מ שפיר זכר למן הוי, אמנם ראיתי בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קי) שהעלה לאסור ע"ש.
ובנוסף לכל הני ראשונים ואחרונים הנ"ל ראיתי עוד פוס' רבים בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן כו) שניתן לצרפם ולהקל בכך ולאכול מצה בערב פסח עד זמן איסורו וז"ל המאירי בפסחים (דף צ"ט ע"ב) שלא אסרו בירושלמי אכילת מצה בערב פסח, אלא דוקא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו בפסח, אבל מצה עשירה או בצקות של גוים שנעשו בפני ישראל, מותר לאכול מהם בערב הפסח. וכן כתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו לפסחים שם. וכן כתב רבינו מנוח בספר המנוחה (בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה). וכן מתבאר מדברי הריב"ש בתשובה (סימן ת"ב). וראה עוד בזה בציון לנפש חיה (פסחים י"ג ע"ב), ובשו"ת אבני נזר (סימן ש"פ), ובשו"ת מרחשת (סימן י"א). ולפי זה נראה שמצה רגילה שאינה שמורה משעת קצירה, וגם לא נעשית לשם מצת מצוה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, יש מקום להתיר לאכול ממנה בארבעה עשר בניסן כשיש צורך ושעת הדחק בדבר. ושו"ר בספר מישרים אהבוך (עמ' קכו) שמטעם זה השיג על ספר ילקוט אברך שהתיר לאכול בער"פ בשעת הדחק מצות שאינם שמורות.
לסיכום לכתחילה ודאי דיש להורות שלא לאכול מצה בערב פסח אלא במקום שיש חשש שמא ע"י אכילת חמץ בשחרית לא ישמרו בני הבית על כשרות הכלים ויפזרו את החמץ ללא השגחה בכל הבית יש לסמוך על הפו' דשרי לאכול מצה עד זמן איסורו ותו לא.