הלכות פורים
סימן: נ' - שאלה: האם יוצאים ידי חובה במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשהמקבלים אינם חוגגים את פורים באותו יום ?
טעם למשלוח מנות בפורים מובא בתרומת הדשן (חלק א סימן קיא) כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינה ולפי זה ברור הדבר שצריך לשלוח את מנותיו אך ורק לעושים את פורים ביומו בכדי שיהיה לכל אחד כדי לקיים סעודת פורים כדת. וכ"ש לטעם שכתב הרב במנות הלוי ז"ל שהוא כדי להרבות שלום וריעות היפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת ולכן תקנו משלוח מנות, ולהכי מיסתברא שמצוה זו נאמרה שירבו שלום ורעות ביום הפורים וממילא בעינן שיהיה פורים לתרוויהו לנותן ולמקבל, וכמ"ש בשו"ת תורה לשמה (סימן קפח) דלא מהני אלא כשהשולח והמקבל הם בפורים עצמו דע"י כך ירבה שלום וריעות. נמצא דעיקרו של משלוח מנות הוא כדי לעזור למי שחסר לו ולעניים לקיים את מצות סעודת פורים בכבוד וע"י כך להרבות חיבה בעם. אמנם ראיתי את החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן פב אות ה) שהביא את טעמם וכתב שאין להוציא דין מכח הטעמים שלהם ולאסור מתנות לעניים על מנת להחזיר. אך מסתברא דלא סגי במתנה על מנת להחזיר והדבר פשוט ע"ש. וכן מסתברא בנדון דידן.
ולפי זה אין לתת משלוח מנות ומתנות לאביונים לשאינם חוגגים את פורים ביומו של הנותן דנראה שאינו יוצא י"ח בכך דמצוות אלו נוהגות ביום הקריאה שגובים ומחלקים בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ואיך ישמחו כשלא יחלקו להם וכפי שחייב לשמוח בפורים כן חייב לשמח את העניים עמו דתני ר' יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שני מתנות לשני בני אדם כלומר די במתנה אחד לעני אחד דהכי משמע מתנות שנים לאביונים שנים. ואם יתן לעניים שאינם בני יומו אזי יגרע מהם דמי פורים ולא יהיו בשמחה. ודמי לזה מה שכתב הפר"ח (בסימן תרפט אות ב) שבן כרך אינו מוציא בן עיר וכ"ש בן עיר אינו מוציא בן כרך.
ועוד שגוזל את עניי בני יומו וכעין מ"ש בסידור רש"י (סימן שמו) על בני אדם שנוהגין בפורים לחלק מתנות לעבדים ושפחות בבתי ישראל, והיה הדבר קשה בעיני רבי כקוצים, לפי שמה שנאמר ומתנות לאביונים, (אסתר ט' כ"ב) בישראל נאמר ולא בגוים, וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים, ומראה עצמו כאילו מקיים עכשיו מצוות מתנות לאביונים הנאמרה באביוני ישראל, לפי שמתחילה התחילו עניים המתביישים לשלוח את התינוקות שלהם ביד גוים ומניקות לחזר התינוקות על פתחיהן של ישראל נהגו לתת אף לשפחות ומניקות אף שלא לצורך תינוקות, (הכוונה שהעניים הביישנים היו שולחים את הילדים בעזרת הגוי או המניקה לקבל את מתנות לאביונים ואט אט נתנו היהודים גם לגויים) ואין רבי נוהג היתר בדבר וכדברי רבי טוב הזורק צרור לים, שמראה שמתנות פורים אף לגוים עושים, וקורא רבי עליו וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל שהרבה הקב"ה זהב לישראל והביאוהו לעבודת המשכן, וכשבא לידם מעשה העגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם משל לאדם שהיה מקבל אורחים, באו אורחי ישראל וקיבלם, באו אורחי גוים וקיבלם, איבד את הראשונה, וזהו שאמרו עליו שוטה הוא ודרכו בכך, אף זה הנותן מעותיו לגוים בפורים איבד מתנות שנתן לאביונים, שאינו מראה כעושה לשם שמים, אלא כשוטה שדרכו בכך. וכן הובא בספר שבולי הלקט (ענין פורים סימן רב) ובב"י והב"ח (בסימן תרצד).
אלא שיש חילוק דבנוכרים איכא איבה בהכי לכן שרי לתת כבסמוך מה שאין כן בין יהודים שאין בכך איבה אין לתת לשאינם בני יומו איברא שאין משמע כן מדברי הפוסקים הרמב"ם (בהלכות מגילה פרק ב הלכה טז) ובשו"ע (או"ח סימן תרצד סעיף ג) שכתבו אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. וכן ראיתי בחידושי הרמב"ן והריטב"א בבא מציעא (דף עח:) שכתב דאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, ואומרים רבותינו ז"ל כי מטעם זה נהגו ליתן מעות פורים אף לגוי דכיון שאנו נוהגין ליתן לכל אדם אם לא נותן לגוי איכא איבה וקיי"ל (גיטין ס"א א') מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, הלכך בין מה שאמרו בתוספתא ובין מה שאמרו בירושלמי הכל אמת ויציב והרי הוא בכלל לשון אין מדקדקין בדבר. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות ו) בשם תשובת מהרי"ל (סי' נ"ו). ואין ליתן מעות פורים לשפחות נכריות ואם הורגלו אין לבטל מפני דרכי שלום, הגמ"י (על הל' פורים בסוף הל' מגילה פ"ב). כתב הראב"ן שכן מנהג בכל ישראל ואפילו ליתן לנכרים, דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין נותנין לנכרי איכא משום איבה. צ"ל שבודאי לכתחלה אין לנהוג ליתן לעכו"ם כמובא במג"א (או"ח סימן תרצד ס"ק ו). ובמשנ"ב (ס"ק י) בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו"ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים.
ולכאורה אפשר היה גם לומר שגוזל את העניים בכך שע"י שאין מדקדק ונותן לאחרים שאינם עניים ומדקיי"ל שאין מדקדקין בדבר משמע שאין חשש גזל כלל ומזה נראה נמי דשרי ליתן גם לשאינם בני יומו. אלא אין נראה לומר כן אלא שהכוונה שאין מדקדקין היא לבני יומו בין עני ובין רמאי שכולם בני אותה עיר ומצותם באותו יום עיין לב"ח שם בדעת רש"י. אבל לשאינם בני יומו יש לדקדק דאינם ביום זה בכלל המצוה. ונראה שזו גם כוונת הגמ' שם מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר ופרש"י מעות שגובין הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם (ובמגילה דף ז.) והכי פירושה כל מה שגבו ביום פורים סתם הרי זה כמפורש ואין הגבאין רשאין לחלקו לעניים ולקנות דבר אחר אלא לצורך סעודות פורים של עניים, וקתני עלה בתוספתא (פ"א ה"ה) ומגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקים בדבר, פירשו בירושלמי (פ"א ה"ד) שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו, לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות.
דהיינו כפי שאין לשנות ממגבת פורים כך אין משנים מגבת העיר לאותה העיר נמי דפורים דוקא. וכמ"ש התוספות שם דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ומגבת העיר לאותה העיר נמי דפורים דוקא ע"כ. וטעם לזה בכדי שיוכלו לחגוג את פורים לבני אותה העיר ובאותו יום. וכן נראה מדברי הרמב"ן שם שכתב אין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהיו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב, ומשלוח מנות נמי כתיב. נמצא שנתינה זו לשם סעודת פורים דהיינו עבור המקבל שישמח בפורים עצמו ואם המקבל אינו בר חיוב שחגג כבר בי"ד מה יועיל שמוקף החוגג בט"ו יתן לו בט"ו דהוי למקבל עבר זמנו כיון דמצות היום היא קפידא רבה איכא לנותנים שאינם רוצים אלא למצות פורים ואף י"א דאין למקבלים לשנותו וכאילו נתנום בפירוש על מנת שאם ישנו אותם עניים בדברים אחרים שלא יהו נתונים.
ונחלקו בזה הראשונים האם המקבל יכול לשנות מדעת הנותן ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב י חלק א דף סב טור ג) ציין לרי"ף שפסק כר"ג ורבים נחלקו עליו ופסקו כר"מ משו' רבי עקיבה והלכה כמותו מחבירו וכן פסק בס"ה וראשון נראה עקר דבפר' הנזכר הולך רבי מאיר בשטת ר"ש בן אלעזר דאמר כל העובר על דעת בעלי' נקרא גזלן ולית הלכתא כוותיה וכן כתב הרמב"ם שאין משנין אותו לצדקה אחרת וזהו מגבת פורים לפורי' ולא הביא אם העני יוציא המעות לדבר אחר חוץ מסעודת פורים ונראה דסברתו שמותר לעני לשנותה אבל הגבאים אין משנים אותה לצורך אחר כי אם לחלק לעניים למעות פורים. והב"י (באו"ח סימן תרצד) תמה על הטור שפסק להאי ברייתא דקתני ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אלא לסעודת פורים בלבד דהיינו שאין רשאי המקבל לשנות מדעת הנותן דדעת הטור הוא דטעמא דר"מ דמגבת פורים הוא משום דס"ל דודאי איכא קפידה לנותן שרוצה שהעני יאכל וישתה ויקיים מצות סעודת פורים בממון שנתן לו דניחא לאיניש דמתעביד מצוה בממונו ואין רצונו שיקח רצועה לסנדלו וכ"ש לשיטתו לא יצא י"ח בנתינה הנ"ל בט"ו לבן עיר. ואע"פ שאין הלכה כן אלא יכול המקבל לשנות אעפ"כ לכ"ע בעינן מעות פורים לאביונים בכדי לשמחם ביום זה דעיקר מתנות לאביונים לצורכי סעודת פורים ולכן פשוט שלא יועיל נתינתם למקבל אחר פורים.
ולפי זה גם הגר במקום ספק מוקף חומה או סמוך לו צריך לתת לבני עירו שהם באותו ספק מוקף ולא לעיר אחרת ואע"פ שגם היא בספק מוקף חומה שמא ספיקו (שאינה מוקפת) אינו כספק העיר השניה שכל עיר ועיר ספק בפני עצמה דכלל ידוע בתלמוד כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ולכן בן עיר אינו מוציא בן כרך שהרי נפטר לו ופקעה ממנו חובת מגלה אך בן כרך מוציא בן עיר אע"פ שאין זמנו עדיין מ"מ חיוב מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד. ועיין לילקוט יוסף (מועדים עמוד 317) שמובא שם ערים שספק מוקפים והם: חברון, טבריה, רמלה, יפו, עכו, צפת, לוד, באר שבע, חיפה, עקרון, עזה, ושכם כולם בספק ואין לומר שספקם שווה.
אלא שלפי מה שמובא בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג - או"ח סימן עט) שמסורת בידינו מאבותינו ורבותינו הקדמונים מריהו דארעא דישראל שבכל ערי ארץ ישראל נוהגים לקרות שני ימים י"ד וט"ו חוץ מירושלים שקורין בה בט"ו לבד (עיין ארץ חיים לגאון שבדורנו מהר"ח סתהון ותקון יששכר ודברי יוסף להרב תבואות הארץ) ובזה דברי קבלה הם עיקר, ואין לומר שתל אביב הואיל ונבנית בזמן האחרון הרי ברור הדבר שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון וקורין רק בי"ד, שהרי תל אביב היתה בתחומה של יפו מצד אחד לדרומה ולכפרים הסמוכים לה לצפונה אלא שהיו בה שטחים חרבים ושוממים כמו שיש בכל ארץ, ולכן אין זו עיר חדשה שלא היה בה ישוב ישראל אלא שטחי אדמה שוממים שודאי היו מיושבים בזמן הבית ואולי גם אחרי החרבן ונחרב ישובם, עד שבאו בניה בוניה והקימו חורבותיה, ולכן אינה יוצאת מכלל ערי ארץ ישראל שקורין בי"ד ובט"ו. ועוד אפשר לומר שכיום רוב ערי הארץ מחוברים אחת לשניה סמוך ונראה במיוחד כל אזור המרכז כך שדינם זהה וראיתי בילקוט יוסף (עמוד 306) תשובת כתב יד של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש לקרא בתל אביב גם בט"ו כיון שהיא סמוכה ליפו.
והעלה בסוף דבריו לענין קריאת המגילה שבני כרכים המסופקים שקורין בי"ד ובט"ו שבא לעיר שקורין רק בי"ד יכול להוציאם ידי חובתם, הואיל וגם המסופקים עיקר קריאתם הוא ביום י"ד שהם חייבים בו בודאי, שכל ספק מוקף חומה דינו בי"ד משום דהולכין אחר רוב עירות שלא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ומה שקורין בט"ו הוא ממדת חסידות (עיין בית יוסף סי' תרפ"ח), וכיון שכן בודאי הגמור שבני י"ד וט"ו מוציאים את בני כרכים שקורין רק בי"ד דיום י"ד זמן קריאה לכל היא. וכ"כ כף החיים (באות יד) בשם אחרונים ולא כהפר"ח ע"ש ובילקוט יוסף שם. אמנם מובא שם לכ"ע שבן עיר אינו מוציא י"ח לבני כרך ביום ט"ו.
ולפי האמור לעיל משלוח מנות ומתנות לאביונים למסופקים החוגגים גם בט"ו לחודש יכול לתת ביום ט"ו לכל אחד ואחד הנמצא בא"י (למעט ירושלים) שכולם בספק אחד ובפרט שהמצוה ביום זה (ט"ו) הוא רק ממדת חסידות. ועוד נראה לומר מה שכתב הפרי חדש שם (אות ד) דמוכח בב"י דדוקא בכרך שהיא מוקפת חומה עתה אלא דמספקא לן אם היתה מוקפת נמי מימות יהושע אבל אם אין לה חומה עתה אינו בכלל הספק וקורין בי"ד. ע"ש. וכיום אין לרוב הערים חומה ואם כן לשיטתו אינם נכנסים לכלל הספק כלל וקורין רק בי"ד ממילא גם מצות מתנות לאביונים יחול רק בי"ד ולא בט"ו ואין בזה מידת החסידות כלל ובכל הארץ דין אחד למעט מקום בודד בארץ שיש להם חומה אם בכלל יש דבר כזה וספק אם היא מימות יהושע קורין גם בט"ו. (עיין לפי' המשניות לרמב"ם פ"א דאפילו אם נפלה החומה ונהרסה לא נחוש לזה).
איברא שראיתי לגאון הגדול הרב מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים בספרו סנסן ליאיר (עמוד רח) שכתב לגבי מתנות לאביונים בפרוז ומוקף אזלינן בתר הנותן ולא בתר המקבל דהיינו שאם ירושלמי נותן בט"ו לפרוז יוצא י"ח דבנותן תלא רחמא ע"כ. ולענ"ד אינו נראה דבשלמא לכלל תושבי א"י שפיר דאפשר לומר דכולם בספק בט"ו אבל לתושבי ירושלים שהם בודאי בט"ו אם יתן לבן עיר שמא אינו פורים אצלו ואף אם נאמר שספק הוא הא אינו ודאי כירושלמי. וכבר כתבנו לעיל (בסימן מז) דבעינן שיגיע ליד המקבל ביום פורים ולא אזלינן בתר הנותן וכמ"ש באשל אברהם אופנהיים (ס"ק א) דאזלינן בתר המקבל וכ"פ ביד אהרון. וכעין זה כתבנו (בסימן א) די"א שצריך להקביל פני רבו בזמן שהוא יו"ט של שניהם דאז הוי זכר ודומיא למקדש ע"ש וכ"כ להדיא בחזון עובדיה (בדיני משלוח מנות סעיף כה) שאם שלח תושב י-ם בט"ו לשאר ערי הארץ לא יצא י"ח שאצלם אינו יום שמחת פורים עבר יומו בטלה שמחתו, וראיתי בהערה (מז) שם שהשיג על ספר סנסן ליאיר הנ"ל. איברא שבחזון עובדיה שם העלה שמועיל נתינה בי"ד לרעהו בט"ו ויאכלם בט"ו וזהו אינו כדברינו לעיל ובדברינו בסימן סב, וראה עוד לקמן.
וכן במתנות לאביונים צריך זמן שווה לשניהם לנותן ולמקבל או לפחות למקבל בכדי לשמוח בפורים ומה יועיל אם יתן לו אחר פורים, וכן אם יתן מקדם יש חשש שמא יוצא את המעות קודם ולא יהיה לו כדי סיפוקו בפורים וכמ"ש הרא"ש במגילה (פרק א סימן א) עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי לחלק להם מעות פורים ביום קריאתה לפיכך אין קורין אלא בזמנה שאם יקראו אותה קודם זמנה יחלקו להם מעות פורים ביום קריאתה כדאמרינן לקמן (דף ד ב) גובין בו ביום ומחלקין בו ביום ומוציאין המעות קודם י"ד ולא יהיה להם במה לשמוח בפורים ואמרינן לקמן (דף ה א) אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה. וכן מבואר הטעם בפמ"ג (בא"א סק"א) דמתנות לאביונים כתיב עם משלוח מנות ובמנות בעינן ביום י"ד דוקא וכו', וי"ל דסברא הוא ליתן לעני קודם שיכין לפורים , ומשו"ה רשאין ליתן בתענית אסתר וכו' עיי"ש. ובאשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש צידד ללמד זכות על מה שיש שולחים בתענית אסתר או קודם דאף אם יוציא קודם פורים סתמא דמילתא דעתיה לשם הלואה כיון שיודע דעת בעה"ב שנתנו לו לצורך סעודת פורים וכו' והובא בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רצח) וביאר עוד בדברי הגמ' (דף ב.) בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, וברי"ף שם פירש הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי שיחלק להם מעות פורים אין קורין אותה אלא בזמנה, ובבעל המאור שם מהא דאמרינן לקמן דגובין בו ביום וכו', וראיתי לה"ר אפרים ז"ל שפי' בזמן הזה שישראל מיוסרין בדקדוקי עניות אי יהבינן להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו ביומא ההוא, ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמחה עיי"ש, והובא במג"א סי' תרצ"ד סק"א וז"ל, וכתוב במאור דלא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חלק א - או"ח סימן כד) דלא מהני לתתם לכיס הצדקה שאינו מתחלק באותו יום לעניים ע"ש. וכ"ש נלמד שאין לתת לאחר פורים שאינו יוצא י"ח בכך כדאמרינן לעיל. וכ"כ באשל אברהם (סימן תרצג ס"ק א) דאזלינן בתר המקבל וכ"פ יד אהרון.
ושו"ר לספר מקדש ישראל שציין לשו"ת אהל יהושע ולס' עיר מבצר וס' דינים והנהגות החזו"א וכן נראה גם משו"ת תשובות והנהגות שאין מועיל לבן י"ד לצאת י"ח בנתינת מתנות לאביונים לבני ט"ו אף אם נותנם בי"ד, וכן לבני ט"ו אין מועיל נתינה בי"ד לבני י"ד. ונראה מזה כ"ש שלא יועיל נתינה לבני ט"ו לבני י"ד בט"ו.
וכן נראה להוכיח דבעינן לתת בפורים דוקא מדברי המשנה במגילה קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ע"כ. היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע"פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני זאת אומרת שאין מועיל נתינת מעות לאביונים לפני זמנם. אמנם יש לדחות דמה שנתן לאביונים חודש קודם לכן כבר השתמשו בו האביונים באדר ראשון ומדצריך לחוג שוב את פורים שנית צריך שוב לתת בכדי שיוכלו גם הם לעשות את שמחת פורים ואינו דומה לנתינה לפני זמנה במס' ימים.
ויותר נראה לי להוכיח ממה שכתב מרן בשו"ע (או"ח סימן תרפח סעיף ד) כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו, קורין בי"ד ובט"ו ובליליהון ע"כ. והוסיף על זה המג"א (ס"ק ה) והמשנ"ב (ס"ק י) ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם. ואם איתא שיוצא י"ח בנתינה מתנות לאביונים יום קודם למה צריך לחזור לתת שוב בט"ו הא נתן בי"ד זאת ועוד שגם נתינה בערב פורים לא מועיל כמ"ש המג"א (סימן תרצה ס"ק יג) וקיצור שולחן ערוך (סימן קמב סעיף ה) והמשנ"ב (ס"ק כב) על דברי מרן לשלוח מנות ביום כתב וה"ה מתנות לאביונים ע"ש. אלא ודאי שלא מועיל נתינה מוקדמת וכ"ש מאוחרת דהיינו לחוגג בט"ו לתת לבן עיר שחגג בי"ד.
נמצאנו למדים שצריך לתת את מתנותיו ביום פורים וכפי שכתב המג"א (בס"ק י) מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגיל' כדאי' בגמ'. וכן מובא במשנ"ב (ס"ק כ) על הא דהקילו לבני הכפרים או למפרשי הים הוא רק לענין קריאת המגילה אבל סעודת פורים וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יקיים אלא בזמנה. ושו"ר בשו"ת יהודה יעלה (חלק א סימן רז) שאף אם נתנם בפורים והגיעו אחר פורים לא יצא י"ח חובה בין משלוח מנות ובין מתנות לאביונים וכ"כ כף החיים (סימן תרצד אות טו) ושו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן כד) בבוא ליד המקבל אחר פורים פשיטא דלא יי"ח. ע"ש. וכ"כ בספר ישועה ורחמים (סימן מח).
ויש לומר שכוונת חזון עובדיה שם שכתב שמועיל נתינה ביום י"ד לרעהו החוגג ביום ט"ו בירושלים ולכאורה אינו כדברינו שהעלנו שאינו מועיל, אך מדיוק דבריו שכתב וז"ל "ויודע שהמקבל יאכלם בט"ו יצא י"ח" אפשר לומר שדבריו כדברינו דמה שאינו מועיל משום שמא יאכלם לפני החג ולא יהיה לו כדי סיפוקו לחג הא אם יודע שיאכלם בפורים כגון שהמשלוח יגיע אליו רק בט"ו כך שאינו יכול לאוכלו לפני כן או כגון שיש לו שומר וכדומה שלא יאכלו לפני ט"ו אזי יועיל נתינה כזו וכדברינו בסימן ס"ב ע"ש, וזהו כוונתו שכתב "ויודע שהמקבל המתנות יאכלם בט"ו ע"ש. הא אם אין לו ידיעה לא יועיל.
לסיכום: מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים שייכת לעושים את פורים ביומו או לעיירות המסופקות כספיקו של הנותן והמקבל או לפחות כהמקבל.
פירות הנושרים:
בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו"ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים.
הגרים במקום ספק מוקף חומה ביום טו' ישלח את מנותיו למחוייב מספק באותו יום.
י"א שמועיל נתינה ביום י"ד לרעהו החוגג בט"ו והוא שיודע שיאכלם בט"ו.
לכתחלה אין לתת מתנות לאביונים לעכו"ם וברור שאינו יוצא י"ח בנתינה לעכו"ם.
אין מדקדקים בפורים אם הוא עני או לאו.
במקום שיש חשש לאיבה נותנים מתנות לאביונים גם לעכו"ם.
אם הורגלו לתת לעכו"ם אין לבטל מפני דרכי שלום.
בן כרך שקרא מגילה ושאר המצות בי"ד מועיל בדיעבד.
בן כרך שקרא לבן עיר בי"ד בדיעבד יצא.
בן עיר אינו מוציא י"ח בן כרך בט"ו.
אין להוציא דין מכח טעמים שכתבו הפוסקים.
לא מועיל מתנות לעניים על מנת להחזיר.
סימן: נ''א - שאלה: אנוס שלא קרא את המגילה בפורים בי''ד האם יכול לקרותה למחרת בט''ו באדר?
מוכח בספר הגאונים ספר הלכות קצובות (הלכות פורים אות ו) שאנוס יכול לקרא את המגילה בטו' ויוצא בה י"ח וז"ל הבא מדרך לאחר הפורים ולא קראה קורא אותה עד חמשה עשר ימים ויוצא בה ידי חובתו וזהו שלא בזמנה. וכדבריו כתבו עוד ראשונים ראה במחזור ויטרי (סימן רמז) ובספר כלבו (סימן מה) הבא מן הדרך לאחר פורים ולא קרא קוראה עד ט"ו ויוצא ידי חובתו. משמע שיברך בין לפניה ובין לאחריה דהא יוצא בה י"ח ובשבולי הלקט (ענין פורים סימן קצה) כתב שנחלקו בזה שדעת אחיו ר' בנימין נר"ו שבן ארבעה עשר שהוא בא בדרך או בספינה ולא היתה עמו מגילה ונזדמנה לו בידו בט"ו שקורא אותה בחמשה עשר ומברך לפניה ולאחריה. והרב ר' יעקב מגוירצבורק נר"ו הביא ראיה לדבריו דגרסי' בירושלמי כל החודש כשר לקרות את המגילה שנאמר והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה. אמר רב חלבו ובלבד עד חמשה עשר ואם יש שמסתפקים בדבר מכל מקום יקרא בלא ברכה.
ועוד כתב שם מצאתי בשם רבינו שלמה מי שבא מן הדרך לאחר זמנה לא יקראנה לא ביחיד ולא בצבור ולא יברך לא לפניה ולא לאחריה ואם חפץ לקרותה יקראנה כאדם שקורא בתורה או בנביאים או בכתובים בלא ברכה. וכן מצאתי לגאון אחד כדבריו ונראה דלאחר חמשה עשר קא מיירי משום דכתיב ולא יעבור ואע"פ שכפרים ועיירות גדולות קורין בארבע עשר וכרכים בחמשה עשר מעיקרא כי איתקן הכי איתקון ואין כאן משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות דכי אמרי' לא תתגודדו כעין בית דין אחד פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחד לית לן בה וכ"ש שני בתי דינין בשתי עיירות והוא הדין לקוראין באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר הכי אוקמא רבא בסוף פרק קמא דיבמות. וכמ"ש בתוספות רי"ד במגילה (דף ה.) היכא דנפיק בשיירא או פירש בספינה קורין בארבעה עשר וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא אותה בי"ד יעשה ואם אינו יכול לעשות קורא אותה בי"א ובי"ג ובי"ג אבל בעשרה או מן העשרה ולמטה אינו יכול לקרות לפי שאין זמן קריאתה אלא בי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו [מהדו"ק]. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם לענין המפרש בים והיוצא בשיירא איכא מרבנן ז"ל מאן דאמר שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביום הכניסה בעשרה ומסייע מן התוספתא (פ"א ה"ב עיי"ש) דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג וי"ג לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לי"א או לי"ב דמאי שנא וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר"ו. וכתב בסוף דבריו ביחיד דליכא למיחש לה מוקימנא אדיניה דכיון שרוצה לפרוש לים או ליבשה אין לך בן כפר גדול מזה דהא לא בטלו הקדמת כפרים אלא מטעמא דמסתכלין בה ע"ש.
ומשמע מדבריו דיום חמשה עשר עדיין זמנה ויוצא בה י"ח ורק לאחר מכן אינה זמנה ואינו יוצא י"ח מדכתיב ולא יעבור. וכן מוכח מסדר רב עמרם גאון (סדר פורים) על מי שבא מן הדרך לאחר זמנה, בין ביחיד בין בעשרה לא יקרא. ואם מבקש לקרותה וקרי כאחד שקורא בתורה ובנביאים, לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. שכך אמרו חכמים לא פחות ולא יותר. ובאר לפני כן מיו"ד ולמטה אינו יכול לקרות, לפי שאין קריאתה אלא באלו הזמנים מי"א עד ט"ו. ומן ט"ו ואילך עבר זמנה כדתנן מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'. ובכל הזמנים האלו צריך לדעתו לברך כפי שכתב וכי קרי בזמנים הללו מברך לפניה ולאחריה כמה שמצינו בכפרים, כמה שאמרו חכמים, חנניא אומר חכמים הקילו על הכפרים שיהו מקדימין ליום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. ומכאן אנו למדין שאע"פ שזמן מגלה בי"ד, משום מים ומזון תקנו חכמים להקדים, וכש"כ הכא שאינו יכול ואי אפשר לו, שמשימין אותו כבני כפרים מק"ו. וכ"כ הריטב"א שנביא דבריו לקמן בס"ד ועוד ראשונים רבים.
ומזה למדו הראשונים דיש רשות להקדים למי שיש לו שום אונס על כן עשו את הכפרים כאנוסים, עיין בראשונים, ומובא גם בסידור רש"י (סימן שלב) מדתניא חנניה אומר חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, ומכאן אנו למדין שאע"פ שזמן מגילה בי"ד משום מים ומזון תיקנו להם חכמים להקדים, וכ"ש בשאינו יכול, ואי אפשר לו שמשימין אותו כבני כפרים מקל וחומר ע"כ. וכ"כ הר"ן שם וגם המאירי כתב שאף בזמן הזה היוצא לדרך קורא באחד מאלו שלשה זמנים ומכאן סמכו גדולי הפוס' שחולים ויולדות שאין צריך להעריב כל כך אלא רשאין למהר קריאתן מבעוד יום אע"פ שהוא עדיין בתחום יום י"ג ע"ש. וכן הובא בשו"ע (סעיף ד) בברכ"י (אות ה). מזה נראה ללמוד שיוכל לקרא בט"ו אם היה אנוס בי"ד אמנם אפשר לדחות עיין למאירי שם. ויקרא אותה בעשרה כפי שהרחבנו בזה (בסימן נב).
ושו"ר לספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קי.) שכתב מי שנאנס ולא קראה בי"ד וכגון בני כרכים היוצאים לדרך ותניא בתוספתא (ההולכין) יוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורא בי"ד וכתב בעל הלכות יוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין מי"א עד ט"ו ומסתברא כיון דבזה"ז אין קורין אותה אלא בזמנה והנאנסין שלא קראוהו בי"ד אינן מי"א עד י"ד וברייתא דקתני קורין בי"ד וה"ה בני עיירות שלא קראו בי"ד קורין בט"ו וצרפתי פירש שלא בזמנה. ומשמע גם מדבריו ומדברי בעל הלכות שהנאנסין בי"ד קורין בט"ו בברכה. וכ"כ להדיא כשנאנס יקרא בט"ו ויברך בספר תניא רבתי (בענין קריאת מגילה)
והנה הי' מהראוי לקרות אפילו מר"ח כדאיתא בירושלמי המובא בכל הראשונים ובספר אור זרוע (ח"ב הלכות מגילה סימן שסז) בשם אב"י העזרי דאפי' קודם י"א יכול לקרות מי שלא יהיה לו מגילה בי"ד מדא"ר חלבו ובלבד עד חמשה עשר למעוטי ששה עשר ולא קאמר ובלבד מי"א ואילך למעוטי עשירי אלא ש"מ דמתחילת החודש עד חמשה עשר בו יכול לקרות את המגילה מי שלא יהיה לו מגילה בי"ד וראיה לדבר דאיתא פ"ק דפסחים אמר רב המפרש בים והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער לאחר ל' יום זקוק לבער ואמר רבא הא דאמרת קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער מכלל דבתוך ל' יום אפי' אין דעתו לחזור אע"ג דלית ביה משום בל יראה מקדימין זמן בדיקה וחייב לבדוק וכל שכן הכא הואיל ויודע שלא יהיה לו מגילה בי"ד שמקדימין קריאתה אפי' מתחילת החודש וחייב לקרותה קודם שיצא לדרך אפילו מתחילת החודש. (אמנם עדין צריך לברר אם גם הבבלי מודה לזה שמתחילת החודש הוי זמן קריאת המגילה ולא דמי לביעור חמץ שהעיקר הוא שלא יהיה חמץ בבית בפסח).
ונהדר אפין לב"י (באו"ח סימן תרפח) שציין לשבלי הלקט (סי' קצה) הנ"ל ופסקו להלכה בשו"ע (סעיף ח) בן עיר שהיה בספינה או בדרך ולא היה בידו מגילה, ואח"כ נזדמנה לו בט"ו, קורא אותה בט"ו ולא ביאר האם בעינן ברכה או לאו. ולעיל מבואר להדיא דדעת שבלי הלקט דבעינן ברכה ומה שכתבו הראשונים הנ"ל שלא יברך פי' שבלי הלקט את דבריהם דלאחר חמשה עשר קא מיירי משום דכתיב ולא יעבור עיין לעיל. ואם איתא לדעת מרן אינו מברך אזי מדוע לא ביאר כפי שביאר בסעיף הקודם הקורא בי"ג או בי"ב או בי"א בלא ברכה אלא צ"ל בדעת מרן שיש לו לברך וכדברי שבלי הלקט שהביאו.
ולפלא שהמג"א (בס"ק יב) אף שציין לשבולי הלקט כתב דלא יברך וכ"כ עוד אחרונים פר"ח (ס"ק ח), באר היטב (ס"ק י), וערוך השולחן (ס"ק יח), ומשנ"ב (ס"ק כג), כף החיים (אות נט) ובחזון עובדיה (הלכות ליל פורים סעיף י) שקורא אותה בלא ברכה דכבר עבר עיקר זמנה. ומשמע לשיטתם שהקריאה אינה מהחיוב אלא רק כקורא בתורה לכן לא יברך עיין לעיל בדברי שיבולי הלקט. וגם בקובץ תורת המועדים (סימן ו סעיף ז) לרב דוד יוסף שליט"א העלה דלא יברך מטעם סב"ל.
וקשה לי דהא מפורש בשבלי הלקט דיברך (וכך הבין את שאר רבותינו דמיירי אחר ט"ו כקרא בתורה) וכן נראה דעת מרן דמחוייב לקרא עם ברכה דעדיין זמנה הוא שדבריו נבעו משבלי הלקט. וכן ראיתי שהעלו כן הט"ז (ס"ק ט) ואשל אברהם מבוטשאטש (בסימן תרצג) שכתבו שצריך לברך דכן ס"ל הא"ר שהובא בתורת המועדים שם שגם העלה לברך מטעם דזמנה היא כדלעיל. וכן משמע מביאור הגר"א שם דמשמע עד ט"ו זמנה גם לבן עיר. וכ"כ בבאורי מהרש"ה על ספר תניא רבתי (בהלכות קריאת מגילה אות ד). זאת ועוד מה שכתבנו לעיל בדעת הפר"ח שיקרא ללא ברכה שמא יש לומר בכוונתו כשאין עשרה דהא מוכח בדבריו (סימן תרצ אות יח) דבעי ברכה וז"ל נמצינו למדים למעשה שמי שקורא אותה בזמנה מצוה לחזור אחר י' ואי לא אפשר קרי אותה ביחיד אבל אם יוצא לדרך שקוראים אותה קודם זמנה וכן אם חל טו להיות בשבת לבני כרכין צריך לקרותה בעשרה ואי ליכא עשרה יקראנה בלא ברכה והכי נקטינן עכ"ל.
ונראה להוכיח גם משו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן עג) כן מדכתב כשחל ט"ו אדר להיות בשבת ומדינא מקדימין הכרכים לקרות המגילה בע"ש לענין הקורא לנשים בביתו אם יוצאות י"ח ואם יכולות לברך עליו דלכאורה הוי שלא בזמנה לכפי מ"ש המרדכי ז"ל אסור ליחיד לברך עליה. והסכמנו דממ"נ אנן בני ט"ו הקורין בי"ד יכולים לקרות ביחיד כמה דלא אפשר למצו לברוכי וכדברי הגאון החזו"א מדברי הרמב"ם מבואר דשלא בזמנו הנא' בגמ' אינו אלא חוץ מי"ד וט"ו, ובני חמיסר הקוראין בארביסר איכא פרסומא טובא ויש לברך. ושו"ר בספר ערך השולחן (אות ח) לרבינו יצחק טייב שגם העלה שבן כרך היוצא בשיירא קורא בי"ד נחשב זמנה ומברך ביחיד ודלא כהר"ן. איברא דאפשר לדחות ולומר שדברי הציץ אליעזר בדוקא שהקדים בין כרך וקרא בי"ד יברך דיום פורים לרוב העולם הוא אבל להיפך לא.
ומכל הלין נראה שיברך דהא כתבו הראשונים לעיל לברך וגם שבלי הלקט כתב נמי לברך ורק למסתפקים כתב שלא לברך אבל דעתו ודאי שצריך לברך. ואמנם ודאי לאחר ט"ו לא יברכו דאינה זמנה. וכיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא וכל היכא דהוי פלוגתא בברכה לא מברכין אבל היכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, יש לברך וכמ"ש הרדב"ז (בח"ב סי' רכ"ט) דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלוקת אם הוא זמנה אם יוצא י"ח או לאו. ולכן האנוס שלא קרא את המגילה בי"ד יקראנה בט"ו בברכה דזהו עדיין זמנה ויוצא בה י"ח. אמנם לאחר ט"ו יקראנה ללא ברכה כנ"ל.
אלא שראיתי לברכי יוסף (סימן תרפז ס"ק א) בדין קריאת המגילה שהעלה דאין בה דין תשלומין כלל, אף בטעה או שכח, כל שעבר זמן קריאתה, ולא דמי לתפלה וכן ראה לכמהר"ר יעקב מולכו זלה"ה, לענין מי שלא קרא בלילה המגילה אם יש לו תשלומין ביום. עיין הל' חנוכה סי' תרע"ב בב"י. וגם בדין קריאת שמע אם יש לה תשלומין. ומ"ש הר"ן ריש מגילה דבני הכפרים לא קרו בלילה, ולימא דהיו משלימין. ועוד דעיקר הוי של יום, כמ"ש התוס' (ד א ד"ה חייב) בהא דאריב"ל חייב לקרותה ביום ולשנותה בלילה, עכ"ל. עלץ לבי שכוונתי לדבריו של גדול ומי כמוהו מורה. ועיין בשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ סי' נ"ד. ועוד כתב שם שכ"ש כשמתעסק בצרכי צבור וכיוצא שפטור, ועבר זמנה, שאין צריך להשלימה וזהו כדין תפילה ולא דמי לאנוס. דכי אמרינן בדין התשלומין דאם נאנס יש לתפלה ההיא תשלומין, לא שהיה פטור בה שעתא לפום דינא, אלא בבא האונס עליו וירא כי לא יכול לקיים המצוה, אבל מתעסק בצרכי צבור דפטור לגמרי באותה שעה, ליתיה בתשלומין. וכן העלה בקובץ תורת מועדים (סימן ה סעיף ד) ובילקוט יוסף (עמוד 283) דאין תשלומין למגילה.
ולכאורה מה הפרש בין שהיה הולך בדרך שמרן כתב שיכול לקרא למחרת דהיינו יש לו תשלומין לבין מי ששכח וכד' ולא קרא את המגילה שאין לו תשלומין נראה לומר דלא שייך כאן כלל דין תשלומין אלא שזמנה הוא עד ט"ו ולא תשלומין ומה שהכפריים לא היו משלימים את קריאתם בלילה שהחסירו זהו משום שקריאת היום היא העיקרית בלילה אין קפידא וכפי' הריטב"א במגילה (דף ד.) דמסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דכולי עלמא, דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה בלילה במקומן היו קורין אותה דהא לא מפטרי מקריאה זו דחובה היא ובמקומן לא היה להם עשרה, ואף בלילה לא מכנפי להאי ע"כ.
ומטעם זה פסק ר"ת אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום שהרי עיקר קריאת מגילה הוי ביום יותר מבלילה דהכי משמע לישנא דקרא דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"פ שאקראנה ביום למחר. אקראנה כמו כן בלילה ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא והובא דבריו בספר אור זרוע (ח"ב - הלכות מגילה סימן שסט) וכתב עוד להוכיח מבני הכפר שהיו מקדימין ליום הכניסה מסתמא ביום היו הולכין ומקדימין לשמוע את המגילה כשהיו באין לשמוע את [קריאת] ספר תורה ובלילה לא היו שומעין והיו יוצאין י"ח במה ששמעו ביום שהיא עיקר הקריאה הלכך אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום. וכן משמע מהב"י והב"ח (בסימן תרפח) שהכפריים לא היו קוראים מגילה בלילה אלא ביום בלבד מדאינם בקיאים לקרות ואחד מבני העיר היה קרא להם ביום הכניסה.
ואפשר לומר שכוונת החיד"א דאין תשלומין כשהחסיר את קריאתו בלילה שאינו יכול להשלימה למחרת ביום דהיינו שיקרא פעמיים אבל אם לא קרא כלל בי"ד או רק ביום משום אונס וכד' נראה דגם לשיטתו יועיל לקרא למחרת בט"ו וכפי שמרן כתב להדיא בהולכי דרכים קורין בט"ו. ואולי זהו כוונתו של תורת המועדים שם דכתב שאין תשלומין לקריאת המגילה של הלילה ע"ש.
וכן להפך לבני כרכים שזמנה בט"ו ויוצא לדרך בי"ד קוראה לפני יציאתו עם ברכה כפי שכתבנו לעיל וכמ"ש בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן קכח) בן ירושלים היוצא בי"ד אדר לעיר אחרת, אם הליכתו מירושלים היא מתוך הכרח לצאת ממנה ביום זה דוקא ושלא יחזור קודם אור הבקר ביום ט"ו, קורא את המגילה ביום י"ד אדר בברכותיה וצריך לקרותה הוא בעצמו בפני עשרה אע"פ שהם אינם יוצאים בקריאה זו, ואם אין לו עשרה קורא בלי ברכה ע"כ. אמנם נראה דיברך אף ביחיד דזמנה הוא עיין בדברינו (סימן נב) וכך הפוך שבין עיר יכול לקרא בט"ו ולא יותר שזהו עדיין זמנה וכדלעיל. והיוצא לדרך לפני י"ד אין לברך מדקי"ל בש"ע (סימן תרפח סעיף ז) שהמפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג בלא ברכה בקיבוץ עשרה דשלא בזמנה בעי' י' כמ"ש המג"א (ס"ק יא) ובדברינו (בסימן נב) ע"ש.
ולפ"ז ניחזי אנן בעיר שהיא מסופקת אם מוקפת חומה מזמן יהושע אי יש לה דין מוקף או פרזי ולא קרא בי"ד ודאי שיקרא בט"ו בברכה דשמא היא מוקף ואם לאו מדאנוס הוא יכול לקראתה בט"ו בברכה כדלעיל עיין עוד בדברינו בזה (בסימן נ ובסימן נח). וכו"ש לדעת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן עט) שהעיד שמסורת בידינו מאבותינו ורבותינו הקדמונים מריהו דארעא דישראל שבכל ערי ארץ ישראל נוהגים לקרות שני ימים י"ד וט"ו חוץ מירושלים שקורין בה בט"ו לבד (עין ארץ חיים לגאון שבדורנו מהר"ח סתהון ותקון יששכר ודברי יוסף להרב תבואות הארץ) ובזה דברי קבלה הם עיקר, ואין לומר שתל אביב הואיל ונבנית בזמן האחרון הרי ברור הדבר שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון וקורין רק בי"ד, שהרי תל אביב היתה בתחומה של יפו מצד אחד לדרומה ולכפרים הסמוכים לה לצפונה אלא שהיו בה שטחים חרבים ושוממים כמו שיש בכל ארץ, ולכן אין זו עיר חדשה שלא היה בה ישוב ישראל אלא שטחי אדמה שוממים שודאי היו מיושבים בזמן הבית ואולי גם אחרי החרבן ונחרב ישובם, עד שבאו בניה בוניה והקימו חורבותיה, ולכן אינה יוצאת מכלל ערי ארץ ישראל שקורין בי"ד ובט"ו. וכן כשאי אפשר לו לקרא בי"ד כגון שצריך לעבור טיפול רפואי בבית חולים לא עלינו וכד' עדיף שיקרא את המגילה בברכה בט"ו מאשר שיקרא בי"ג ללא ברכה.
ומה שהוא מחוייב לקרא במגילה אין הכוונה בשמיעה אלא הוא עצמו מחוייב לקרא ואין אחר יכול להוציאו י"ח דהא האחר אינו מחוייב ביום זה וכדברי הירושלמי שהובא בדברינו, דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח, ולמדו התוס' והר"ן מזה, דא' מבני העיר א"י להוציא לבני הכפרים בזמן קריאתם משום שאינו מחויב בדבר ביום הזה והובא גם בפר"ח (אות יח) ופמ"ג ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן סו) ועיין עוד בספרינו בזה.
ומה שכתבנו לעיל הכא שאינו יכול ואי אפשר לו, שמשימין אותו כבני כפרים מק"ו. מזה למדו הראשונים דיש רשות להקדים למי שיש לו שום אונס על כן עשו את הכפרים כאנוסים, כ"ש בשאינו יכול, ואי אפשר לו שמשימין אותו כבני כפרים מקל וחומר וכדברי הר"ן והמאירי ומחזור ויטרי (סימן רמג) ועוד ועל זה סמכו גדולי הפוס' שלחולים ויולדות שאין צריך להעריב כל כך אלא רשאין למהר קריאתן מבעוד יום אע"פ שהוא עדיין בתחום יום י"ג ע"ש. וכמ"ש מרן בשו"ע (סעיף ד) ובברכ"י (אות ה). נמצא יולדת או חולה שאינה יכולה לבא לב"ה בי"ג באדר או איש שקצת אנוס וק' לו להמתין ולישב בתענית, מותר להם לקרות מגילה קודם הלילה אחר י' שעות וג' רבעיות, דהיינו מפלג המנחה ולמעלה. ומובא בלקט יושר (חלק א עמוד קנח ענין א) שאפילו ביחיד, אבל צריך להחזיר אחר י' וצריך להתפלל ערבית קודם מקרא מגילה. ובעמוד קנו (ענין ב) כתב בשם הא"ז אם יודע שלא יהי' לו מגילה ביום י"ד חייב לקרותה קודם שיצא אפילו בתחלת החדש עכ"ל. עיין עוד בזה בדברינו (בסימן נב). דאל יקרא אותה שלא בזמנה אלא בעשרה. דאמ' רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. שלא בזמנה קורין אותה בעשרה. ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. ועד כאן לא פליגי אלא בזמנה. אבל שלא בזמנה הכל מודים שאין קורין אותה אלא בעשרה. וכפרש"י שם שלא בזמנה כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא.
לסיכום הבא מהדרך וכד' כגון שהיה אנוס ולא קרא את המגילה בי"ד קוראה בט"ו בברכה ובעשרה וי"א שאינו מברך.
פירות הנושרים
1. אם לא קרא את המגילה בלילה אין לו תשלומין למחרת לקרא מגילה פעמיים.
2. מי שבא מן הדרך לאחר זמנה דהיינו לאחר ט"ו לא יקראנה לא ביחיד ולא בצבור ולא יברך לא לפניה ולא לאחריה ואם חפץ לקרותה יקראנה כאדם שקורא בתורה או בנביאים או בכתובים בלא ברכה.
3. הקורא את המגילה בט"ו משום שהיה אנוס יוצא בה י"ח.
4. התעסק בצרכי צבור וכיוצא שפטור, ועבר זמנה, אין צריך להשלימה וזהו כדין תפילה ולא דמי לאנוס. דכי אמרינן בדין התשלומין דאם נאנס יש לתפלה ההיא תשלומין, לא שהיה פטור בה שעתא אלא בבא האונס עליו וירא כי לא יכול לקיים המצוה, אבל מתעסק בצרכי צבור דפטור לגמרי באותה שעה, ליתיה בתשלומין.
5. הקורא את המגילה בזמנה צריך לחזר אחר עשרה ואם אינו מוצא עשרה יקראנה ביחיד בברכה.
6. המקדימין חייבים לקראתה בעשרה וקוראה ללא ברכה.
סימן: נ''ב - שאלה: הקורא מגילה לבני ביתו הגדולים או לאשתו האם מוציאם י''ח בכך?
מוכח במגילה (דף ה.) דבזמנה אפילו יחיד יוצא י"ח דאמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי ומי אמר רב הכי והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ערב שבת זמנם והא שבת זמנם הוא אלא לאו הכי קאמר שלא בזמנם כזמנם מה זמנם אפילו ביחיד אף שלא בזמנם אפילו ביחיד לא לענין מקרא מגילה בעשרה וכו'.
ובסדר רב עמרם גאון (סדר פורים) כתב הקורא את המגילה בזמנה אינו קורא אותה אלא בעשרה, שכך אמר רבינו נתן ראש ישיבה לענין מגילה, אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד ושלא בזמנה בעשרה, רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכיון דרב קא חייש להא דרב אסי הלכה כרב אסי. וכן כתוב בסידור רש"י (סימן שלב) הלכתא כרב אסי, וכ"כ הרא"ש (פרק א סימן ו) שכן מסתבר והא דר' יוחנן אינה ראיה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפי' רש"י דמצוה לחזור אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאה אלא קורא ביחיד. וכ"כ בספר הלכות קצובות (הלכות פורים אות ו) שחי בזמן הגאונים וכ"כ בעל הלכות גדולות, ובמחזור ויטרי (סימן רמז), וספר יראים (סימן רסח). וכן כתב הראב"ד בהשגתו אף בארבעה עשר עצמו מצוה בעשרה כרב אסי דהא רב גופיה דפליג עליה חש לה להא דרב אסי.
ומאידך גיסא רבינו חננאל ורבינו אלפסי ורבינו תם שהובאו בראבי"ה (ח"ב מגילה סימן תקס) והרמב"ם (בהלכות מגילה פרק א הלכה ז) והתוס' שם לא חשו לדרב אסי והמקדימין שקוראין קודם ארבעה עשר אין קוראין אותה בפחות מעשרה. וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קי.) ותרומת הדשן (סימן קח) ובספר אור זרוע (ח"ב - הלכות מגילה סימן שע) דהכי קיי"ל דמגילה בזמנה אפילו ביחיד קורין אותה. שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה ודלא כרב עמרם גאון שנביא דבריו לקמן בס"ד שפסק בסדר שלו כרב אסי שאף בזמנה צריכה עשרה אלא כדברי רבותינו קיי"ל שאינה צריכה עשרה בזמנה וכן נהגו העולם. וכן השיבו לבעל שו"ת מן השמים (בסימן ח).
וכוחם מדגרסינן אמר רבי יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ומסקנא לא אמרן אלא בציבור, מכלל דביחיד קורין. וכיון דרב ורבי יוחנן בחדא שיטתא קיימי קיימא לן כוותיה, ותו דרב אסי תלמיד לגבי דרבי יוחנן. והכוונה בעשרה אסור לקרות במגילה הכתובה בין החומשים ואפילו ביחיד אינו יוצא אלא בחומשים שלהם שהיו נגללין, כמובא ספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות א) בשם תשב"ץ (סי' קפ"ו), ומרדכי (מגילה סי' ת"ת ובהלכות קטנות סי' תתקס"ח) ובאו"ח (סי' קמ"ג ותרצ"א).
ומה שהקשה הרז"ה שם דאי בעי ר' אסי עשרה אפי' בדיעבד אמאי לא מנו לקמן (דף כג) דתנן אין פורסין את שמע וכו' אלא בי' למגילה נמי בהדייהו. והשיב הרמב"ן דלא קשה מידי דכל אותן דחשיב התם חובות צבור הן ואין עושין אותם אא"כ הם עשרה או רובם מחוייבים בדבר כגון שלא שמעו קדושה וברכו אבל במגילה לא בעי אלא משום פרסומי ניסא הילכך אפילו בשביל יחיד קורא אותה בי' אע"פ שיצאו הן כיון שהאי יחיד לא יצא, ומהאי טעמא נמי בן עיר שבכרך ובן כרך שבעיר כשקורא שם כמקומו קורא בפני י' מאנשי המקום שהוא שם ואע"פ שאין היום זמן קריאה להם אפ"ה לדידי' איכא משום פרסומא ניסא. והובא בטורי אבן (במגילה דף ה.).
וכן כתבו בחידושי הרשב"א והריטב"א שם דבזמנה מיהא אפי' ביחיד קוראה ויוצא י"ח וכרב וכדפסק רבי' אלפסי ז"ל. ומבואר בחידושי הרשב"א בראש השנה (דף כח:) דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה. ובזה תירץ על הא דקשיא לתוספות (בדף כז:) וכן תירץ הר"ן שהובא בב"י (סימן תרצ). וכ"כ בחידושי הריטב"א שם שרבותיו אומרים דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ע"כ. ולפי זה למדנו דבעינן עשרה למגילה משום פרסומי ניסא כמ"ש נמי בשו"ת הר"ן (סימן עט) כיון דעיקר קריית המגלה משום פרסומי ניסא ע"כ. ומשמע אי ליכא עשרה במקום קריאתה אף על גב דשמע לה לא יצא י"ח דליכא עשרה במקום קריאתה וליכא משום פרסומי ניסא ומשום הכי לא יצא י"ח. אלא אם כן שהוא קרא לעצמו הא בשמיעה אינו יוצא י"ח ללא עשרה.
והב"י (בסימן תרצ) כתב דיש סוברין כהפוסקים דלרב אסי הוא לעיכובא משא"כ אם נסבור דרב אסי קאמר רק למצוה צריך עשרה וכן פסק בשו"ע (בסעיף יח) מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד. כדפירש רש"י שם דמצוה לחזר אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד. ופי' הפר"ח (אות יח) והמשנ"ב (ס"ק סא) דר"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה. וכדבריו כתב בספר ויען שמואל (סימן ז). והשיגם בשו"ת יביע אומר (חלק ו - או"ח סימן מו) דיברכו בע"ש ונמי לא בעינן עשרה וכן מצא להגאון חזון איש (סי' קנה אות ב) שגם העלה שהיחיד הקורא בירושלים בע"ש יכול לברך. והשיג על המשנה ברורה בשער הציון (סי' תר"צ ס"ק נט) שכ' להוכיח מהגמ' (מגילה ה) שפורים שחל בשבת ומקדימים לקרות המגילה בע"ש, דחשיב שלא בזמנה, ולמד דה"ה לבני כרכים שמקדימים לקרות בע"ש דחשיב דבייהו שלא בזמנה, שזה תמוה, דבגמ' איתא י"ד שחל בשבת וקוראים בי"ג דחשיב שלא בזמנה, משא"כ בפורים דבני כרכים שקוראים בי"ד דחשיב שפיר זמנה, וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים חלק ה עמוד 307).
טעמא דמקרא מגילה שלא בזמנה בעינן עשרה מובא בספר כלבו (סימן מה) לפי שאחר שאין זמנה צריכה פרסום יותר אבל בזמנה נקראת ביחיד שאינה צריכה פרסום גדול אחר שהוא זמנה והר"ז ז"ל כתב דבעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, והראב"ד ז"ל הכריע וכתב דבעינן עשרה מיהו במקום שיש צבור שקראוה בעשרה אם יש שם יחיד או אחרים שלא קראו עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בצבור פרסום הקריאה והר"מ מרוטנבורג כתב במקום שאין מנין אם יש שם ד' או ה' ויש אחד מהם יודע לקרות המגילה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן, אבל אם כולן יודעים אותה יקראו כולם לעצמם.
וגם בספר תשב"ץ קטן (סימן קעה) תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, הביאו במקום שאין מנין אם יש לשם ד' או ה' או יותר אם יש אחד מהם שיודע את המגילה והאחרים אינם יודעים האחד פוטר את כולם כדאמרינן פרק כל הבשר (דף קו וברכות דף מז) סופר מברך ובור יוצא אבל אם כולם יודעים אותה אם אין שם מנין אם ידעו כולם יקראו לעצמם. וכלשון הזה כתב הב"י (או"ח סימן תרפט) בשם ארחות חיים (אות כד) מקום שאין מנין אם יש שם ארבעה או חמשה ואחד מהם יודע המגילה והאחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם אבל אם כולם יודעים יקראו אותה לעצמם עכ"ל. והביאו להלכה בשו"ע (סעיף ה) מקום שאין מנין, אם אחד יודע והאחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם; ואם כולם יודעים, כל אחד קורא לעצמו. ולפי זה הקורא לבקי אינו מוציאו י"ח.
והא דבעינן עשרה במקרא מגילה ואין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה ולא דמי לשופר כתבו כמה מאחרונים דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה דוקא ולא דמי לשארי ברכת המצות. דהיינו כפי שבתפילה אינו יוצא י"ח ללא עשרה כך גם במגילה אינו יוצא י"ח אלא בעשרה כמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן עט) תפלה שאין אחד מוציא את חבירו אלא א"כ הוא שליח צבור להוציא את שאינו בקי והטעם בזה שכל אדם צריך להתפלל על עצמו ולא יתפללו אחרים עליו וכן ברכת המזון שאין אדם מוציא את חבירו אא"כ אכל עמו וסופר מברך ובור יוצא וכו' ע"ש. וזהו אינו כהטעם שלעיל דבעינן עשרה למגילה משום פרסומי ניסא ואי ליכא עשרה במקום קריאתה אף על גב דשמע לה לא יצא י"ח דליכא עשרה במקום קריאתה וליכא משום פרסומי ניסא ומשום הכי לא יצא י"ח.
וכן כתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קמא סעיף ט) שאם אי אפשר לקרותה במנין יקרא אותה כל יחיד מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה, ואם אחד יודע לקרותה והשאר אינם יודעים, יקרא זה שהוא יודע והם ישמעו ויוצאים אף על פי שאינם עשרה וכ"כ בא"ר ובמטה יהודא כדעת השו"ע דכל אחד יקרא לעצמו וכן העתיק בדה"ח והובאו במשנ"ב (ס"ק טו) ואמנם ציין לפר"ח שדעתו דכ"ז הוא רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נתכוין לפטור חבירו יצאו אע"פ שכולם יודעים. וכן ראיתי לכף החיים (באות כה) שבדיעבד אם נתכוונו לצאת יצאו י"ח. וכ"כ בשו"ת חיי הלוי ויובא לקמן בס"ד.
ונראה להוכיח כדבריהם ממדרש שכל טוב (בובר בראשית פרק כב) שכתוב שמע אדם קול שופר או קריאת מגילה מפיו (של שליח ציבור - ב.נ.) וכיוון לבו לשמוע יצא, אבל יחיד ויחיד לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. מוכח אף ביחיד אם כיוונו מוציא ידי חובה. אמנם ניתן לדחות ולומר שמדובר באינו בקי כנ"ל.
וכן נראה בדברי שו"ת הר צבי (או"ח א סימן נז) שהשומע את המגילה בע"פ מאחר הקורא מתוך המגילה שיצא ולא הוי כקורא את המגילה בע"פ דלא יצא. ובספר חסל"א (סימן ח) נקט ג"כ כהיעב"ץ מדנפשיה דשומע כעונה אינו אלא כקורא בע"פ, ועפי"ז הוכיח דבמגילה המצוה היא רק בשמיעה, דאל"כ האיך יוצא בשמיעה בע"פ מאחר הקורא מתוך המגילה אולם בספר בית שלמה (ח"א סימן יז) השיג עליו וכתב שהברכה על מקרא מגילה תוכיח שהמצוה היא הקריאה ויעוין ר"ן מגילה פ"א דף ד בהא דנשים חייבות במקרא מגילה, שהביא בשם ה"ג דנשים חייבות לשמוע אבל אין חייבות בקריאתה. ולכן אין מוציאות הרבים יד"ח, ומשמע שבאנשים המצוה היא הקריאה. וראה עוד לקמן בזה. וכמ"ש בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רצד) על דברי הארחות חיים שהובא בשו"ע סי' תרפ"ט סעיף ה', דדוקא כשיש יחידים שאינם יודעים ואחד שיודע אז האחר מוציאו, אבל אם כולם יודעין אותה יקראו אותן לעצמן, וא"כ ברבים להוציא דוקא, וזה מטעם דברבים יוכל לצאת בשמיעה, וביחיד רק בקריאה ודו"ק בס"ד.
ושו"ר בשולחן ערוך המקוצר לרב רצאבי (חלק ג סימן קכח סעיף יא) שאם אי אפשר לקרות במנין יקרא כל יחיד לעצמו מתוך מגילה כשרה. וכן הבין את שיטת מרן בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תקנ) דהיכא דליכא מנין עשרה אפילו אנשים אין מוציאין דיחיד אינו מוציא את חבירו רק בעשרה ולא דמי לשופר, דמגילה להוציא אחרים בעי עשרה.
ואמנם ראיתי לספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) שכתב במגילה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי ואין צריך לענות אחריו כלום ולא חילק בין יחיד לציבור. וכן מוכח להדיא בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) מוכח דלכתחילה מוציא י"ח גם את הבקי שכתב על מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע"פ שיצא כבר ידי חובתו בב"ה, דאמר בר"ה כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת יין והלחם שהן ברכת הנהנין. ואפי' במקום שאין שם מנין יכול אחד לפטור כולן אפילו את היודעים אותם, מכ"ש אם אחד יודע והשאר אין יודעין שאז קורא להם והם יוצאין, כדאמרינן סופר מברך ובור יוצא. ואם ירצו כולם קוראין לעצמם אם יודעים, עכ"ל במהרא"ק. והביאו גם הב"ח (בסוף סימן תרצ) וכן המג"א (סימן תרפט ס"ק י) ס"ל שלכתחילה יוצא י"ח בכך משום ברוב עם הדרת מלך. וציין לרי"ו ני"ג ח"ג ולאבודרהם משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אע"פ שהוא בקי. ויתרה מזו כתב דעדיף שיקרא א' לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' צ"ח סי"ד ובתשב"ץ כ' כל א' קורא לעצמו אם ירצו עכ"ל. וכן מובא בערוך השולחן (אות ז) שכך מנהגם דהיינו כדעת המג"א והנ"ל.
ונראה מדברי מרן דכוותיה אזלינן דלא יצא י"ח אלא כשקורא כל אחד לעצמו וזאת כשאין עשרה. וכדברי הראשונים לעיל והובא גם בב"י דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה. ואע"ג דהאי שמע לה במקום (רחוק אבל שומע) דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ושפיר דמי. ומוכח מזה דאם לא היה עשרה לא יצא י"ח. אלא אם כן הוא עצמו דוקא קורא אזי יוצא י"ח דעד כאן לא נחלק רב ורב אסי אלא בזמנה אבל שלא בזמנה שניהן מודין שאין קורין אותה אלא בעשרה והילכך אם קורין אותה בעשרה מברך לפניה ולאחריה ואם אין שם עשרה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. וכמ"ש בספר אור זרוע (ח"ב - הלכות מגילה סימן שע) בשם ר"ח וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וה"ר משה בר' מיימון זצ"ל כתב וכל אילו שמקדימין וקורין קודם י"ד אין קורין אותה בפחות מעשרה עכ"ל משמע אבל בזמנה אינה צריכה עשרה ע"כ.
ולכאורה היה נראה לומר כשאינו יודע לקרא את המגילה בטעמי מקרא נחשב כאינו יודע לקרות כלל והבקי מוציאו י"ח ואע"פ שאין שם עשרה דהא נחשב כאינו יודע כמ"ש בשו"ת באר שבע (סימן מז) דמותר לחזן לקרות המגילה מתוך מגילה כשירה שכתוב בה טעמי הקריאה כדי שלא יתבטלו ממקרא מגילה. משמע מדבריו אם לא יסמן במגילה לא יקרא דאין לקרות אלא אם יודע לקרות עם טעמי מקרא. וקשה לומר כן שיתבטל ממקרא מגילה כשהחזן אינו יודע לקרא בטעמי מקרא דהא אין מדקדקין בטעויותיה עיין לשו"ע (סימן תרצ סעיף יד) וערוך השולחן (סעיף כ) ולשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - או"ח סימן א) ועוד אחרונים רבים.
וכן ראיתי בשו"ת בית יהודה (חלק או"ח סימן כג) לרבי יהודה בן יצחק עייאש שנתקשה בדברי הבאר שבע שנהגו בארצות האלו לקרות המגילה בלא טעמים והיה ק"ל דמאי שנא מס"ת והן אמת דבדיעבד ודאי יצאו י"ח דהא אפי' בס"ת איתא בדין סי' קמ"ב דאין מחזירין הקורא אלא בשנוי שמשתנה על ידי זה הענין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו עכ"ל אלא לכתחלה למה נהגו כן וראיתי אחרי זה להר"ן ז"ל בפ"ב דמגי' דכת' דכיון שנקראת אגרת היקילו בה כו' וכ"ש בדברי' שהם חוץ לגופה כגון קריא' שלה שדינה כדין אגרת וזהו ששנינו הקורא את המגיל' עומד ויושב יצא משא"כ בתורה ומכאן נר' שהקורא פושט כאגרת כמנהג הגאונים כו' ע"כ ואז הונח לי אבל מלשון בעל באר שבע ז"ל מוכח שצריך לקרותה בטעמים שכתב וז"ל במקו' דליכא מי שיודע לקרות המגילה בטעמים ולקרות בה בציבור ע"כ וצ"ע דנר' שחולק על סברת הר"ן ז"ל ואפשר דר"ל אם יש מקום שנהגו לקרותה בטעמים אין איסור בכתיבת הטעמים כמו בס"ת עכ"ל. וכן כתבו הברכ"י (סימן תרצ אות א) ובילקוט יוסף (חלק ה עמוד 296) ובקובץ תורת המועדים (סימן ה סעיף כט) והרב רצאבי שם (סעיף כו) שיכול לקרא ללא טעמים כשאינו יודע לקרא עם טעמים. ושו"ר בהקדמת המחבר לספר סנסן ליאיר לרה"ג רבי מאיר מאזוז שליט"א שהעיד שמנהג תוניס שקוראים את המגילה בבהכנ"ס בלא טעמים כלל כקורא באיגרת.
והעולה מכל הלין שאע"פ שאינו יודע לקרא בטעמים נחשב כבקי. ושו"ר להריטב"א במגילה (דף יט.) שכתב כדברי הר"ן הנ"ל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב, ולפיכך נהגו לקרותה בלי פיסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים עיין בזה בדברינו (בסימן סו).
ודאי היכא דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא דלא אפשר ודאי קרי ביחיד כדלעיל. אלא שצריך להשתדל לקיים מצוה יקרה זו בעשרה לפרסומי ניסא כמ"ש בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן ע) ובשו"ת שרידי אש (חלק א סימן כא עמוד נט) שציינו להר"ן ז"ל במגילה פ"ק גבי כהנים בעבודתם בטילין לשמוע מקרא מגילה דאע"ג דיש ביניהם י' ויכולין לקרא אח"כ המגילה בי' מ"מ ברוב עם הדרת מלך. ואע"ג דדי בעשרה כפסק מרן בשו"ע (סימן תרצ סעיף יח) שצריך לחזור אחר עשרה. עם כל זה בעינן פרסומי ניסא ופרסומי ניסא שייכא טפי ברבים ולכן ידחו העבודה בכדי להרבות רוב עם. וה"ה שמבטלים תלמוד תורה וכד' בכדי לשמוע מקרא מגילה.
ודע דקפדינן על מקרא מגילה דוקא ביום מה שאין כן בלילה אין קפידא כל כך כמובא במאירי שם והריטב"א במגילה (דף ד.) דמסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דכולי עלמא, דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה בלילה במקומן היו קורין אותה דהא לא מפטרי מקריאה זו דחובה היא ובמקומן לא היה להם עשרה, ואף בלילה לא מכנפי להאי ע"כ. ומטעם זה פסק ר"ת אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום שהרי עיקר קריאת מגילה הוי ביום יותר מבלילה דהכי משמע לישנא דקרא דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"פ שאקראנה ביום למחר. אקראנה כמו כן בלילה ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא והובא דבריו בספר אור זרוע (ח"ב - הלכות מגילה סימן שסט) וכתב עוד להוכיח מבני הכפר שהיו מקדימין ליום הכניסה מסתמא ביום היו הולכין ומקדימין לשמוע את המגילה כשהיו באין לשמוע את קריאת ספר תורה ובלילה לא היו שומעין והיו יוצאין י"ח במה ששמעו ביום שהיא עיקר הקריאה הלכך אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום. וזהו כדברי הרא"ש שהובאו ברכי יוסף שם דעיקר מצותה ביום.
וכן ראיתי בפרי מגדים (בסימן תרצב) שכתב דמרדכי ואסתר תחלה תקנו קריאה ביום ואח"כ תקנו גם בלילה וכמ"ש בספר מקדש ישראל (עמוד עא) דעיקר הקריאה היא ביום והיא מדברי קבלה משא"כ קריאה בלילה שהיא מדרבנן. ושו"ר במחזיק ברכה (סימן תרפז אות א) שכתב כן ע"ש. ולפי זה אפשר להקל במקום הצורך בקריאת המגילה בלילה יותר מביום ולומר שהקורא את המגילה בלילה לא צריך עשרה ומוציא י"ח אף את הבקי ולסמוך על דעת המג"א וסיעתו וכד'. וכן נראה בערים ספק מוקפים יש להקל בזה עיין בדברינו (סימן נ"ח).
ואם הנשים נכללות בעשרה, הסתפק בזה בהגהות אשרי (מגילה פרק א סימן ו הגהה א) דמספקא ליה שלא בזמנה אי בעינן שיהו כולן בני מצות כמו כל הטעונין עשרה או דלמא הואיל ואינו אלא פרסומי ניסא אע"פ שאינן בני מצות איכא פרסומי טובא. מא"ז. וכן הרמ"א בשו"ע (או"ח סימן תרצ סעיף יח) כתב בהגה נמי דיש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה.
וכ"ש לדעת ספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קי.) שאין מצטרפות דאף שאמרו נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ומסתברא כי היכי דנשים מזמנות ואין מצטרפות לברהמ"ז ה"נ אין מצטרפות לכתחלה. וכן דעת המאירי (מגילה דף ה). והובא גם בטור (בסימן תרפ"ט) וכן בשם בעל העיטור, והב"ח שם צידד לו וכתב שאין בהשגתו של הר"ן שלקמן השגה ע"ש. וכן העלה הפר"ח (אות יח) כבעל העיטור. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף כה) שאינן מצטרפות אע"פ שחיובן שווה לאנשים בקריאת המגילה.
אלא שמדברי הר"ן שהובא בב"י (או"ח סימן תרפט) על דברי בעל העיטור (הל' מגילה קי) הנ"ל שהנשים אינן מצטרפות לעשרה לכתחלה, כתב הר"ן סברתו של בעל העיטור וכתב עליה דאי אפשר דהתם הוא (בברהמ"ז) שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות. וכ"כ הריטב"א שלקמן וספר אור זרוע (ח"ב הלכות מגילה סימן שסח) ולענין מגילה כך נ"ב הלכה למעשה שהאשה חייבת בממקרא מגילה ומוציאה את הזכרי' י"ח. וכן נראה דעת ספר כלבו (סימן מה) שמדינא שרי רק לא ראוי וז"ל אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן ע"כ. ואולי זאת הכוונה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן שמה) שכתב אשה מחוייבת במקרא מגילה אבל לא תוציא את הרבים ע"כ ושמא את הרבים אינה מוציא מפני כבוד הציבור אבל איש יחיד כן וכמ"ש הריטב"א שאין זה כבוד לציבור והן בכלל מארה. וכן מובא טעם זה בספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שאמר מהר"י סג"ל שרבינו שמחה כתב שנשים חייבות לקרא הלל בליל פסח שאף הן היו באותו הנס. ולפי זה אפשר שנשים אומרות הודו ועונים אחריהן, ואמרתי לפניו והא חייבות במגילה משום דהיו באותו הנס מ"מ פסק המרדכי שאין מוציאות אנשים. והשיב לי שאני מגילה דצריכה לקרוא ברבים ולפרסומי ניסא ויותר יפה באנשים.
ומה שאין הנשים מצטרפות עמהן לזימון ובכל זאת מצטרפות למגילה ולא חיישינן בזה לפריצותא ביאר הר"ן שהובא בב"י (באו"ח סימן קצט) וכן בחידושי הריטב"א (מגילה דף ד.) דיש אומרים שאע"פ שמוציאות אינן מצטרפות למנין עשרה למאן דמצריך עשרה במגילה כדאשכחן בענין ברכת המזון שאע"פ שנשים מזמנות לעצמן אפילו הכי אינם מצטרפות לזמן עם האנשים משום פריצותא ואי אפשר דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות וכי תימא אמאי לא חיישינן הכא לפריצותא כי היכי דחיישינן התם אפשר לומר דשאני הכא דעל ידי צירוף איכא שינוי במטבע ברכה דאיכא זימון דהוי שינוי במטבע ברכת המזון וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר דדכוותיה נמי בברכת המזון היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפות אף הנשים עמהם משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהם כלל עכ"ל. וכן מובא בשו"ת יביע אומר (חלק ח - או"ח סימן נד) דיש לומר אף בצירוף נשים לעשרה יש משום פרסומי ניסא, וכמו שכתב בשו"ת רב פעלים חלק ב' (חלק אורח חיים סוף סימן סב). ובשו"ת מהר"י אשכנזי (חלק יורה דעה סימן טז). ועיין עוד בשו"ת אור גדול (סימן א דף ב ע"ג), ובשו"ת פני מבין (חלק יורה דעה סימן קב) ובמפתחות ע"ש. אבל בדברים שבקדושה אין הכי נמי דבעינן דוקא עשרה אנשים בני חורין.
וברור דלכ"ע בצירוף עשר נשים בלבד ללא גברים איכא פירסומי ניסא שהרי אין כאן פריצותא כמ"ש בשו"ת רב פעלים (חלק ב - או"ח סימן סב) דאמרינן איכא פרסומי בנשים. ובשו"ת יביע אומר (חלק ח - או"ח סימן נו) וכן ביאר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן עג) את כוונת הרמ"א וכן המג"א היא רק לענין אם יכולות להצטרף לעשרה יחד עם אנשים, וזהו הציון שמציין המג"א כמקור לכך לטור סי' תרפ"ט, דשם כתוב מפורש שהפלוגתא היא אם מצטרפות לאנשים, או שאינן מצטרפות דומיא בזימון, אבל שיקראו ויצטרפו לעצמן כו"ע מודו שיכולות דומיא דזימון שמזמנות מיהת לעצמן, כיעו"ש בטור ובב"י וב"ח, וכך יוצא בהדיא גם מדברי הפר"ח בס"ק י"ח וכן מהפרמ"ג בס"ק כ"ד שכל הספק והפלוגתא הוא רק אי מצטרפי לאנשים יעו"ש. ולזה הוא איפוא המכוון והכתוב בזה גם במשנ"ב בס"ק ס"ג, ופשוט.
ולשיטה זו שהנשים מחויבות כאנשים ומוציאות אנשים י"ח ומצטרפות יחד כשווים לעשרה צ"ל שדינם כדין האנשים לכל דבר וכפי שהאיש הבקי אינו יוצא י"ח בשמיעה כשאין עשרה הכא נמי נשים הבקיאות אינם יוצאות י"ח בשמיעה כדאמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. דהיינו חייבות בכל דבר. ולשון מקרא מגילה משמע שיכולות נשים לקרותה ולהוציא אנשים ידי חובתן ואמרי' נמי בריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי מאי לאתויי נשים משמע שמרבה נשים אף לקרותה ולהוציא אנשים וכן פרש"י התם. וכ"כ בספר אור זרוע (ח"ב - הלכות מגילה סימן שסח) והשיג על בעל ה"ג שלקמן וכ"כ בספר כלבו (סימן מה) והמאירי שם דכלל בידינו כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ע"ש.
וכן נראה לדייק מדברי הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א הלכה ב) שכתב אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. מדלא כתב נשים בכלל קטן ושוטה משמע מוציאה י"ח אנשים וכן פי' מגיד משנה שם שנראה מדברי רבינו שהיא מוציאה את אחרים וכן עיקר. וכן דעת מרן בשו"ע (סימן תרפט סעיף ב) כסתם ולא כי"א עיין בדברינו (בסימן ל). איברא שראיתי לכף החיים (אות יט) ולבן איש חי (בהלכות פורים אות א) ובספר ברית כהונה (עמוד צו אות יד ובעמ' קלח אות יוד) לרבי כלפון משה הכהן שאין דעתם כסתם מדכתבו שהקורא לאשתו וכיוצא בזה אינו מברך לא הוא ולא היא. (וראה לרה"ג הרב מאיר מאזוז שליט"א בהערותיו לספר בא"ח דבימינו אכשור דרי ומברכים להם וכו' ע"ש). ואולי טעמם מה שכתב בספר מקדש ישראל (עמוד קטז) שאין טעם לנשים להתקבץ בכדי לשמוע מגילה מאחר וקראו אנשים את המגילה בבהכ"נ בציבור וזהו כדברי הראב"ד לעיל. איברא יראה הרואה שגם הר"ן שהובא לעיל שהעלה שהנשים מוציאות את הזכרים סיים בסוף דבריו על דברי בה"ג שראוי לחוש לדבריו ע"ש. וגם נפלאתי שבחידושי הריטב"א בשבת (דף כג.) העלה בנ"ח אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אע"פ שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים. ולעיל משמע שמוציאות י"ח.
ואילו לענין קריאה בעשרה לנשים, לא מצינו בשו"ע ופוסקים דיש מצוה ועדיפותא לדידהו לילך ולשמוע מקרא מגילה בציבור, ומדברי הירושלמי רבי יהושע בן לוי הוה מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון שהובא בב"י שם משמע דלנשים לא בעינן עשרה כלל. וכי נשי בני ביתי היו עשרה אלא מוכרח לומר לנשים לא בעינן עשרה אף לכתחילה ולכן היה קורא להן בבית. וכן חזיתי בספר שבולי הלקט (פורים סימן קצה) דמוכח שם דלא בעינן עשרה לנשים וז"ל כל הנשים חייבות במקרא מגילה וכי בעשרה קורין אותה להן אלא כל אדם משמיע אותה לאנשי ביתו בכל ברכותיה ביחיד ומוציאין ידי חובתן ביום ובלילה שאף הן היו באותו הנס וחייבות במקרא מגילה אע"פ שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא וכן מנהג בכל ישראל. וכ"כ בספר אור זרוע שם שציין לירושלמי. וכן ראיתי להגאון מהר"י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (עמוד ו) שהובא בשו"ת יביע אומר (חלק ו - או"ח סימן מו) שהעיד שראה שכל אחד מברך לאשתו בביתו, או שהאשה מברכת לעצמה. וכן כתבו עוד פוס' רבים שכל אחד קורא לבני ביתו בביתו.
וכ"ש לדעת בעל הלכות גדולות (סימן יט - הלכות מגילה עמוד רלה) נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, והובא גם בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קיג:) וראבי"ה (ח"ב מסכת מגילה סימן תקסט) מה שאמרו נשים פטורות ק"ל דהא אמרינן נשים חייבות במקרא מגילה ומסתברא חייבות לשמוע מקרא מגילה ומבטלות מעבודתן אבל לקרות אין חייבין וכן במדרש הנעלם שהובא במג"א (סי' תרפ"ט ס"ק ו') דאפי' לעצמה לא תקרא עיי"ש וכ"כ בספר מצוות קטן (מצוה קמח) דאין מוציאות אנשים וזהו כדברי התוס' שם. וכן דעת הרמ"א שם בהגה וז"ל וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה (מרדכי פ"ק דמגילה). וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות נט) וכ"כ הט"ז (בסימן רעא ס"ק ב) ולבושי שרד שם וכן נראה דעת המג"א שם וכ"כ (בסימן תרפט) הגר"א, והפרי חדש, ושערי תשובה, ובאר היטב, ובספר ערך השולחן (אות ג). ובפרט המובא לעיל בחידושי הריטב"א שם שכתב אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אע"פ שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד. צ"ל שאילו היה רואה מרן את דבריו שמא היה חוזר בו ונראה דיש להחמיר דאין אשה מוציא את האיש.
וצ"ל לשיטתם הא דאמר ר' אסי בין בזמנה ושלא בזמנה קורין בעשרה, משמעות מי שמחויב בקריאה צריך להיות בעשרה, אבל מי שאינו מחויב כלל בקריאה כמו נשים רק בשמיעה, לא נשמע כלל דצריך להיות בעשרה. וכמ"ש בשו"ת דברי יציב שם בציבור איכא שומע כעונה ממש וחייב בעשרה, אבל אי רק שמיעה על זה לא שייך רבים ששמיעה לכל אחד ביחיד, ולזה בנשים ביחיד, ולכך ליכא קפידא לדידהו לעשרה ודו"ק. ושפיר בנשים ביחידות מברכין להו לשמוע כמנהג שכתב האשל אברהם ודו"ק בס"ד.
ויתרה מזאת ראיתי בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רלב) דמסקנתו דאין שום עדיפותא לנשים לילך לביהמ"ד לשמוע מקרא מגילה, וכן נראה מדברי המ"ב (רסי' תרפ"ט) שכ' וז"ל ובקצת מקומות נוהגין שהן הולכות לבית הכנסת לעזרת נשים לשמוע הקריאה, וצ"ע איך יוצאין שם נשים דא"א לשמוע שם כדין עי"ש. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות מה"ת (ח"א חאו"ח סי' תקנ) לערער על מנהג הנשים שעושות מנין בפני עצמן לקריאת המגילה שאין לעשות כן וכו', ע"ש, ובשו"ת יביע אומר (חלק ח - או"ח סימן נו) אלא שהשיב עליו וכתב דבמחכ"ת אין דבריו מחוורים, ואדרבה יש לעודד המנהג הנ"ל, ובלבד שהמוציא אותן ידי חובת מקרא מגילה, יהיה בקי בקריאתה כהלכה.
איברא שהמעיין בדברי שו"ת משנה הלכות שם יראה שהשיב על מה שעשו הנשים מנין לעצמן ואשה אחת תקרא במגילה להוציא את כולן. ולזה כתב שאין לעשות כן ע"ש וטעמו מהמדרש שאין לאשה לקרא וכ"כ הבן איש חי (בהלכות פורים אות א) שאע"פ שהנשים יודעין לקרא ישמעו מאנשים וכן מנהג ירושלים עיר הקדש שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה אלא יקרא להם ביתו. וגם במחזיק ברכה (סימן תרפט אות ד) כתב שיש לחוש למדרש הנעלם רות הנ"ל ועוד כתב בשם זקן אהרון שמנהגם אף שהאשה יודעת לקרות בעצמה שומעת מאיש וגם את הברכות יברך האיש המוציא את האשה י"ח על מקרא מגילה. וכוחו גם דהיכן מצינו שזה יעשה המצוה וחבירו יברך. וראה לקמן דמצינו שזה יעשה מצוה ואחר יברך.
וכן נראה כוונת הב"י (באו"ח סימן תקפה). ושו"ר שכ"כ בחידושי הריטב"א במגילה (דף כא.) שנראה לו שאין הדין הזה בברכות שלפניה אלא קורא עצמו חייב לברך. וכ"כ בספר תשב"ץ קטן (סימן קעו) מי שקורא את המגילה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) בהג"ה מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע"פ שיצא כבר ידי חובתו בב"ה, וכ"כ הטור והב"י (בסימן תרצב). וכ"כ בשערי תשובה (סימן תרפט ס"ק א) בשם בה"ט דיש נוהגים לומר לאשה שתברך הברכה ואח"כ יקרא לה להוציאה ואין לעשות כן אלא הקורא יברך ע"ש.
וכן העלו האחרונים באופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו אע"פ כן טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א כמובא בדברי משנ"ב (סימן תקפה ס"ק ה).
אלא שמלבד הראשונים והאחרונים שהובאו בדברי החיד"א שנביא לקמן בס"ד ושכתבנו (בסימן ל) שהעלו דשרי אחד יברך ואחד יעשה מצוה, ראיתי גם למאירי במגילה ולספר אור זרוע (ח"ב הלכות מגילה סימן שעט) על מעשה בר"מ שקראה בבית הכנסת של טבעון כיון שנגמרה נתנה לאחר ובירך עליה ופריך עלה בירושלמי דפרקין זה קורא וזה מברך ר' הונא בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא כתיב אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קרייה אלא מיכן שהשומע כקורא וכן הדין בברכה ראשונה מקרא מגילה דהואיל והכל עוסקין במצוה אחת במגילה לצאת בה ושומע כעונה שפיר דמי שראובן יברך מנ"ח ושמעון יקרא.