אור ברסלב
מועדי ניסים הלכות חנוכה

מועדי ניסים

הלכות חנוכה

הלכות סוכה

סימן: כ''ח - שאלה : כשלא הדליק נר חנוכה ביום הראשון וצווה לאשתו לכוון עליו להוציאו י''ח האם כשידליק למחרת ביום השני בביתו יברך שהחיינו על הדלקתו או לאו?

איתא בגמ' שבת (דף כג.) אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס- נס כל יומי איתיה.

וטעם לדבר שתקנו ברכה לרואה נ"ח מה שאין כן בשאר מצות מובא בתוס' סוכה (דף מו.) שהרואה נר של חנוכה צריך לברך - בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך.

וע"פ דברי הגמ' הנ"ל דממעט זמן כיון שכבר בירך ביום הראשון נראה דה"ה כשראה נ"ח בדרך וכד' מברך שהחיינו ושעשה ניסים ואין לו לברך יותר בביתו שהחיינו כגון שבירך כבר על נ"ח שראה. כמ"ש בספר אור זרוע (ח"ב הלכות חנוכה סימן שכה) הרואה כשבירך כשיבוא לביתו להדליק לאח"כ מברך להדליק ותו לא שהרי כבר בירך כשראה.

וכן פירש בחידושי הריטב"א שם נס כל יומא ויומא איתא. וצריך לברך עליו. אבל זמן כולהון כחד יומא נינהו. פירוש שכולם כמו מצוה אחת לגבי ברכת הזמן. וכ"כ הב"י בשם תשובה אשכנזית שהרואה שבירך זמן בליל ראשון ולא הדליק ובליל שני או שלישי בא להדליק אינו חוזר ומברך זמן דקיימא לן (שם) זמן אומרו אפילו בשוק ואינו צריך לחזור ולאמרו על הכוס.

וברור הדבר כשלא ראה נ"ח ועדיין לא בירך שהחיינו שצריך לברך שהחיינו ביום השני כשמדליק בביתו כמובא ברמב"ם והרא"ש והטור והב"י וכן ראיתי בספר שבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפו) בשם תשובות הגאונים מי שבא בדרך או בספינה ולא הדליק בלילה הראשון אם מברך אחרי כן שהחיינו אם לאו מי אמרינן כיון דלא בריך בלילה קמא הדר בעי ברוכי כדאמרי' לגבי יו"ט זמן אומרו אפי' בשוק ואפי' כל שבעה או דילמא כיון דלא ברוך בזמנו בליליא קמא לא ליבריך כלל משום שאמרו חכמים המדליק בליל ראשון מברך שלש והרואה מברך שתים עד כאן דבריו ורבינו ישעיה זצ"ל כתב שאין להסתפק בדבר דודאי חייב לברך שהרי על המצוה הבאה לו לאדם משנה לשנה חייב לברך וכיון שלא בירך עליה בזמנה מברך עליה כל זמן שתגיע לידו וכ"כ ראבי"ה (ח"ג הלכות חנוכה סימן תתמג) אם היה בדרך ולא בירך זמן בליל ראשון כשיבא באמצע ימי חנוכה לביתו מברך זמן וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים סוכות אות רה) וכ"כ מרן בשו"ע (או"ח סימן תרעו סעיף א) ובעל המשנ"ב (בס"ק ב) כתב בשם הלבוש שהכוונה כשיזכור בשאר הלילות בשעת ההדלקה ואם נזכר אחר ההדלקה אינו מברך בלילה זו עוד. ונ"ל הטעם ששונה משאר המועדים דאמרינן בהו זמן אומרו ואפילו בשוק, הואיל ולא נתקנה ברכת שהחיינו על הזמן השנתי שבו נעשה הנס, אלא על הזמן שבו אנו מקימים מצוה זו ולכן אין לברך אלא בזמן המצוה בלבד. וצ"ל שכל זמן שהנרות דולקים רשאי לברך שהחיינו ועל הנסים כדין הרואה כמ"ש בן איש חי (פ' ויגש אות י) ובתורת מועדים (סימן ו סעיף יב) וכ"כ בספר ברכת ה' (פרק ב סעיף כ).

אלא שהספק עדיין בעינו בנ"ד שאשתו בביתו מדלקת עליו וודאי יצא י"ח בהדלקתה, האם אמרינן בזה שעדיין החיוב עליו בזמן ההדלקה לברך שהחיינו ואינו נפטר ע"י שלוחו, או אמרינן דלא יוצא י"ח בברכת שהחיינו ע"י שלוחו וצריך לברך שהחיינו בזמן ההדלקה. וראיתי לבעל העיטור (עשרת הדיברות הלכות חנוכה דף קיז:) שכתב הרואה מברך אחד ורואה דווקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו. ע"ש. ויש להסתפק בכוונתו דאפשר לומר שהכוונה שלא הדליקו בביתו עליו הא הדליקו בביתו אינו מברך, וממילא מסתבר דה"ה בברכת שהחיינו שלא צריך לברך. אך אפשר לומר כפשט לשונו שהוא עצמו לא הדליק הא הדליקו עליו יכול לברך, כמ"ש להדיא בספר כלבו (סימן מד) שאע"פ שמדליקין בביתו צריך לברך כשרואה וז"ל הרואה שלא הדליק בביתו או שאינו עתיד להדליק כמי שאין לו בית או אינו בעירו אף על פי שמדליקין עליו בביתו מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו וכ"כ ראבי"ה (ח"ג - הלכות חנוכה סימן תתמג) יש מפרשים דווקא כשהולכים בספינה ורואה או עובר בשוק ורואה ולא הדליק עדיין בביתו אי נמי דנסיב ומדליקה עליה בביתיה . דהיינו לא נפטר מברכת שהחיינו ע"י הדלקה של שלוחו. וכ"כ הב"ח (בסימן תרעו) דברכת הזמן והנס הם ברכות ההודאה והחיוב הוא על גופו ולא על ביתו ע"ש. והסכים עימו בחכמת שלמה שם. וכן נראה בפמ"ג (אות ב).

נמצא לפי זה שאינו נפטר בברכת שהחיינו של שלוחו וכ"ש שאם לא ראה נ"ח והגיע ביום השני ואילך יברך בביתו בזמן ההדלקה גם את ברכת שהחיינו ואע"פ שהדליקו עליו בביתו כפי שכתב בהמשך דבריו ע"ש. ואפשר לומר שמחלוקת זו קשורה למחלוקת ראשונים אחרת כשהדליקו עליו בביתו אין צריך לברך כשרואה נר חבירו ויש דכתבו שאפי' הדליקו עליו בביתו צריך לברך כשרואה. עיין לספר הכלבו שהבאנו לעיל ולרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ט חלק א דף סא טור ב) וראבי"ה (ח"ג - הלכות חנוכה סימן תתמג) והפר"ח (ס"ק ג) כתב דג' מחלוקות יש בדבר והעלה שיש לברך אע"פ שמדליקין עליו בביתו וכ"כ רש"ל והובא במג"א (ס"ק א) (ומ"מ הוא העלה דנ"ל דספק ברכות להקל) עיין עוד בשער הציון (אות ט) לעוד ראשונים ואחרונים דסברי שצריך לברך.

אלא שבמחלוקת זו (ברכת הרואה) הכריע מרן בב"י שאין לברך כשהדליקו עליו בביתו שכתב בשם הר"ן דמסתברא שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ע"ש. וכן פסק בשו"ע (סעיף ג) דאין לו לברך כלל כשהדליקו עליו. וכן ראיתי לספר אבודרהם (חנוכה) שכתב להדיא אם מדליקין עליו אינו מברך וז"ל הרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים שעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה נסים בלבד. ודוקא שאינו עתיד להדליק בביתו ולא מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר אבל בענין אחר אין צריך לברך. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים חנוכה אות יט) על מי שהפליג מביתו ג' או ד' ימים קודם חנוכה, ופקד לאשתו שתדליק עליו, אז הוי ודאי ברכה לבטלה אם יברך הבעל וכ"כ הט"ז וברכי יוסף (ס"ק ג) ספק ברכות להקל. וכ"כ כף החיים (אות כד) בשם אחרונים דאין לברך כשרואה משום שהדליקו עליו בביתו.

ועדיין לא מבואר מדברי הפוסקים הנ"ל כשפקד לאשתו או לשלוחו שתדליק עליו בלילה ראשונה האם יברך שהחיינו בלילה שניה או לאו. והפר"ח (ס"ק א) חילק בדבר דוקא אם עומד ליד השליח נפטר מברכת שהחיינו אך אם הדליקו עליו בביתו והוא בספינה וכד' או עשה שליח להדליק לבני ביתו והוא אינו בבית לכ"ע צריך לברך שהחיינו כשידליק. וכ"כ בחכמת שלמה (ס"ק ג) כדברי הב"ח (בסימן תרעו) שברכת ההודאה ושהחיינו הוא חיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו אלא אם עמד שם ע"ש. וכ"כ ערוך השולחן (ס"ק ז) וציין לא"ר ועוד פוסקים וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חלק א - או"ח סימן יג) לרבי כלפון משה הכהן ונראה לו לדקדק ממ"ש מרן ז"ל סעיף ג' ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא להדליק אינו חוזר ומברך שהחיינו דהוה ס"ד דהגם שבירך על הראיה זמן כשמדליק יצטרך לברך עוד זמן על ההדלקה ואי איתא דכשמדלקת עליו אשתו או אחרים בביתו א"צ לברך בליל ב' כשמדליק א"כ כ"ש וק"ו כשכבר בירך הוא על הראיה דא"צ לברך על ההדלקה והגם דיש לדחות דכשהדליקה אשתו הוי ממש כאלו הדליק הוא ובירך הוא דהו"ל ברכה על ההדלקה ולזה הוי עדיף מבירך על הראיה מ"מ אין זה מסתבר לענ"ד בכוונת מרן ז"ל והפוסקים דקיימי בשיטתיה ודברי הפר"ח ז"ל שכ' דלכ"ע מברך הם נראים עיקר ועי' לה' בית עובד ז"ל שהכריע כהמ"א מדברי מרן ז"ל ואינו מוכרח כלל לענ"ד ואדרבא נר' עיקר כדעת מרן ז"ל כדכתיבנא וכאמור וא"כ נלע"ד לדינא לדעת מרן מברך ע"כ. והביא כף החיים (באות טו) את דעת הפר"ח שלכ"ע צריך לברך ולא השיג עליו.

והמג"א (בס"ק ב) השיג על דברי הב"ח הנ"ל כשאשתו הדליק' עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו ול"נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלק' עליו א"צ לברך על הראי' א"כ ה"ה דא"צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ"מ בר' זירא דסמך על אשתו ואי ס"ד לא לפטר גופו אם כן ה"ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע"כ נפטר לגמרי וע"ש. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק ז) וכפי מה דמוכח מדברי מרן עיין עוד בזה בדברינו (סימן ל') דאם אשתו מדלקת עליו בתוך ביתו חשוב כמו שהדליק בעצמו נמצא כשבא בליל שני לביתו ומדליק נ"ח אינו צריך לברך ברכת שהחיינו. וכן משמע מספר אבודרהם הנ"ל שכתב שבענין אחר אין צריך לברך וז"ל הרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים שעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה נסים בלבד. ודוקא שאינו עתיד להדליק בביתו ולא מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר אבל בענין אחר אין צריך לברך ע"כ.

וכן ראיתי להדיא במנהגי מהר"ש מנוישטט (סימן תקמ) שאין צריך לברך שהיה רבו המובהק של ר' יעקב הלוי מולין (המהרי"ל), של ר' ישראל מקרמז בעל הגהות אשר"י שהורה מה"ר שלום על היהודים שהיו תפוסים בבית השופט שלא היו צריכים להדליק, מאחר דמדליקין בגו ביתו. גם בא יהודי אחד לפני מה"ר שלום ואומר כי היה תפוס, וזה היה כנגד ד' ימים בחנוכה, אם היה לו לברך שהחיינו, ואמר לו שאינו צריך . וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים חנוכה אות יז) וכ"כ בשיירי כנה"ג (אות ב) ושו"ר שהעלו כן בילקוט יוסף (סעיף ח) ובתורת מועדים (סימן ו סעיף יג) ובמקראי קודש (פרק ח אות יז) ספק ברכות להקל. עיין עוד לחיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ג).

איברא שאין ברכת שהחיינו כשאר הברכות דהך טעמא דספק ברכות להקל אין למנוע מלברך שהחיינו, כי מצינו להב"ח בטור או"ח סי' כ"ט שהעלה דברכת שהחיינו שאני בזה משאר ברכות, וכי הך כללא דספק ברכות להקל לא חייל על ברכת שהחיינו, ומיטעם קטעים לן טעמא בזה, משום, דברכת שהחיינו מכיון שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחיינו וקיימנו עד הזמן הזה והובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן סט) וכן בשו"ת קול מבשר (חלק א סימן כא) שגם ציין לדעת הב"ח ואלי' רבה ותב"ש והחת"ס כולם סוברים דבברכת שהחיינו לא אמרינן ספק ברכות להקל, וכיוונו מדעתם לדעת גדולי הראשונים בזה, האחד הוא הריב"ש בתשו' סי' תק"ה וז"ל ומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה גם זו אינה טענה שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך אין זה ספק. והארכנו בזה בשו"ת בריח התיכון (חלק א סימן כה) שיכול לברך המוהל או אבי הבן לפני המציצה בשכח לברך לפני כן. ועי' עוד בטור וב"י או"ח ריש סימן תל"ב ומסתברא רשות וכו'. ע"ש.

ונראה שמידי ספק לא יצאנו ובכגון זה העלה הרא"ש בראש השנה (פרק ד סימן יד) לגבי ברכת שהחיינו ביום שני של ר"ה שטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל. וכ"כ מרן בשו"ע (אורח חיים סימן תר סעיף ב) בקידוש ליל שני ילבש בגד חדש או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי וכו' ע"ש. ואם אין לו פרי או בגד חדש שב ועל תעשה עדיף עיין למה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ו - או"ח סימן מב) על חומר איסור ברכה לבטלה, שאפילו במקום שמרא דאתרא פוסק לברך, לא קבלנו הוראותיו בענין ברכות, וכמ"ש מרן החיד"א בחיים שאל ח"ב (סי' טו) בשם רבותיו, שאע"פ שבכל הדינים קבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, מ"מ בענין ברכות נקטינן דספק ברכות להקל אפי' נגד ד' מרן. וכ"כ בברכי יוסף (סי' ז סק"ג). ע"ש. וכ"כ הגאון ר' יצחק עטייה בס' רוב דגן (בקונט' אות לטובה סי' כא). והגאון ר' יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חאו"ח סי' א). והגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' ו). והשדי חמד בשו"ת אור לי (סי' לו). ועוד. ועיין עוד בזה בדברינו בעניין ברכת שהחיינו בשו"ת בריח התיכון (חלק א סימן ח), ומ"מ מכל הלין המברך יש לו על מי לסמוך. וכן נראה כוונתו של הרב ישועה חויתה סופר זצ"ל בספרו ישועה ורחמים (או"ח סימן מח). ושו"ר לספר חזון עובדיה (עמ' קלח) שהעלה דהעיקר שיכול לברך שהחיינו ע"ש.

ובמה שכתבנו לעיל הרואה נר של חנוכה צריך לברך ובשאר מצות לא יברך כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה ונשאלתי הרואה נרות חנוכה דרך זכוכית או שרואה את הנרות במראה האם גם יברך או לאו וממה שהוכיח בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קכו) נראה דלא יברך בראיה במראה וראיה דרך זכוכית יוכל לברך והסכים עימו הברכי יוסף (או"ח סימן רכד ס"ק א) והניף ידו שנית (בסימן תכו ס"ק ד) הדבר ברור שזה הרואה דרך חלון הסתום בזכוכית לבנה יכול לברך ברכות הראיה, ומילתא דפשיטא טובא היא וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן טז). וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן ז) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן כח) שהרואה את המלך בטלויזיא, אינו מברך עליו ברכת המלכים, שהרי זה דומה למה שכתב הגאון רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סימן רמב), שהרואה את הלבנה מתוך מראה (ראי) של זכוכית, אינו מברך עליה, וראיה לזה מהגמרא ראש השנה (כד:): ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה. ע"ש. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף חשן משפט (סימן לה ס"ק יא). וכן כתב בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סימן מו). ובספר פתח הדביר (סימן רכד סק"י) נשאל ברואה את המלך דרך מראה של אספקלריא (ראי), והביא שנסתפק בזה הגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בתשובה כתיבת יד, והעלה שאין לברך מספק. וכן העלה בשו"ת בצל החכמה חלק ב (סימן יח). וכן פסק בשו"ת באר משה שם. וכן עיקר עכ"ל.

לסיכום: מאחר שנחלקו בזה גדולי עולם ובכדי לצאת מידי ספק כדאי ליקח פרי או בגד חדש ולהניחו לפניו ולברך שהחיינו ויהיה דעתו גם על הפרי או הבגד ויצא מידי ספק, ואם אין לו יכול לברך שהחיינו דהעיקר שצריך לברך.

פירות הנושרים:

1. י"א שיכול לברך שהחיינו ביום שני כשמדליק את נ"ח אע"פ שאשתו הדליקה עליו ביום הראשון והרוצה לברך יש לו על מי לסמוך.

2. ברכת שהחיינו היא בזמן הדלקת נ"ח.

3. מי שלא ראה נ"ח ועדיין לא ברך שהחיינו צריך לברך שהחיינו כשמדליק בביתו למחרת.

4. מי שראה נ"ח וברך שהחיינו אין לו לברך יותר שהחיינו בזמן ההדלקה.

5. הואיל ולא נתקנה ברכת שהחיינו על הזמן השנתי שבו נעשה הנס, אלא על הזמן שבו אנו מקימים מצוה זו יש לברכה רק בזמן המצוה.

6. לאו דוקא בזמן הדלקה אלא כל זמן שהנרות דולקים רשאי לברך שהחיינו ועל הנסים כדין הרואה.

7. שכח ולא ברך שהחיינו יכול לברך בכל הימים בזמן הדלקת נ"ח.

8. בעל תשובה שחזר באמצע ימי החנוכה ידליק ויברך גם שהחיינו על ההדלקה הראשונה שלו.

9. יש לדעת לבל יחשבו דברכת שהחיינו שאומרים כשיש ספק הוא על הפרי או על הבגד החדש, אלא יתנו את לבם שברכתם היא על נ"ח ורק כדי להוציא עצמם מספק איסור ברכה לבטלה מכוונים גם על הפרי והבגד, כי אם רק יתנו את לבם אל הבגד או הפרי, ה"ז דומה למי שיברך המוציא על הפת והפסיק בין הברכה והטעימה בברכת שהחיינו על בגד חדש דהוי ודאי הפסק.

10. הרואה נרות חנוכה דרך זכוכית יכול לברך אך כשרואה את הנרות מראה אינו מברך.

סימן: כ''ט - שאלה : המדליקים נרות חנוכה בכנסים וכד' והמנורה גבוהה מאוד ולאחר ההדלקה למטה מעלים את הנר הדלוק ומניחו שם האם הדבר מותר ?

כיון דאסיקנא בגמ' בשבת (דף כג.) דהדלקה עושה מצוה, שמע מינה דהדלקה עושה מצוה ולא הנחתה ולכן צריך להדליק את נרות החנוכה במקום הנחתם, ועוד דאף אי הנחה עושה מצוה מבואר התם בשבת (כ"ב:) שאסור משום דאין בכך שום היכר שהוא למצות חנוכה דהרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה ולא לשום מצוה וליכא פרסומי ניסא בכך. וכך נפסק בשו"ע (או"ח סימן תרעה סעיף א) צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה; וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר לצרכו הוא אוחזה. ופי' הט"ז (בס"ק א) על מ"ש מרן לגבי נר חנוכה הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, שפרש"י דומיא דמנורה דהיינו בעינן הדלקה במקומה וראה עוד להלן בזה. וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים שמקילין בזה וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי שעה עיין למשנ"ב (ס"ק ו). נמצא דאין להדליק נר חנוכה ולהשימם במקומם אחרי הדלקה אלא תחילה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם.

אלא שמלשון התוס' בסוכה (דף ב.) על הא דאמרינן נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי אגב דתנן כסוכה נקט נמי גבי נר חנוכה פסולה א"נ אי הוה תני ימעט הוה משמע כמות שהיתה מדלקת ישפילנה וזה אינו למאן דאמר הדלקה עושה מצוה ואפי' למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן דהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה כדאמרינן גבי הדליקה בפנים והניחה בחוץ ע"כ. משמע חיישינן רק כשהדליקה בפנים והניחה בחוץ הא כשהדליקה בחוץ ומניחה בחוץ או הדליקה בפנים והניחה בפנים שרי. (ובאמת באופן שמדליק הכשר להנחה אין בעיה של הדלקה עושה מצוה, רק בעיה של הרואה אומר לצורכו הוא מדליקה ולכן מעבירה ממקום למקום, ע"ש בגמ' וע"ע בסמוך מה שנכתוב בס"ד בזה לגבי חנוכיה) וכמ"ש בראבי"ה (ח"א שבת סימן קצט) וכי היכי דקיימא לן כשמואל בנר חנוכה דמדליקין מנר לנר אפי' על ידי קינסא, וקיימא לן נמי הדלקה עושה מצוה ויכול להדליקו בין במקום הנחתו בין שלא במקום הנחתו ואפילו נר שבידו יכול להדליק מאותו המונח במקומו. ובזה מיושב שפיר מה שהעלה בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן קטז) על דברי הרמב"ם שהתיר להדליק המנורה בחוץ, משום דאליבא דמסקנת הגמרא לכו"ע אין קביעות למעשה ההדלקה שתהיה במקומה דוקא, וטעם הגמרא דהרואה יאמר לצרכו הדליקה יש לדון דבמנורת בית המקדש חזותא מוכחת דגביעיה ופרחיה מעידים שאין כאן דליקה לצורך הדיוט אלא לשם מצוה להניחה בפנים בקדש ע"כ.

דון מינה לענין חנוכיה שהיא גבוהה דודאי הרואה יאמר שהמדליק אינו יכול להגיע לגובה החנוכיה ולכן אחר מניח את הנר וליכא טעמא דרואין. דמעיקר הדין הדלקת נר חנוכה אין מעכב שעשייתה תהא במקום מצותה. וכ"כ הט"ז (ס"ק ג) דמשמע אליבא דרש"י הטור ושו"ע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא ע"ש. וכן משמע מדברי המג"א (או"ח סימן רסג ס"ק כג) ומשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה תניינא סימן קכה) וספר ערך השולחן לרבי יצחק טייב (אות ב). וראה עוד לברכי יוסף (או"ח סימן תרעה) דקי"ל כהרי"ף והרא"ש וסיעתם דהדלקה במקומה לא בעינן ע"ש.

ולפי זה למדנו דשיטת הרמב"ם שרי להדליק את מנורת המקדש בחוץ מטעם דחזותא מוכחת וכן ראיתי שהעלה הפר"ח (ס"ק א) שהאוחז חנוכיה יצא י"ח שידוע לכל שאין משתמשים בה אם אחזה בידו עד שכבתה יצא כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה ולא הנחה וליכא למיחש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחז מאחר שאין דרך בכך וליכא למיחש לאינשי דעלמא אמנם סיים כנ"ל להלכה ולא למעשה והובא גם בכף החיים (ס"ק יג) שבדיעבד יצא י"ח. וכ"כ הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות וכן ראיתי בהערות על ברכי יוסף (או"ח סימן תרעה הערה ד) שציין לשו"ת הר צבי הנ"ל יש ראיה ברורה שכיון שהדלקה עושה מצוה לא צריך להדליקה במקומה כלל. ע"ש. ובזה מיושבת קושית המנחת חינוך מצוה צ"ח אות ט' (הוצ' מכון ירושלים). ע"ש. ודוק. ושו"ר שכבר הרב בתי כנסיות דף ל"ד ע"ד הביא קושיא זו בשם מהרח"א ויישב כדכתבינן בס"ד ע"ש.

ובזה מיושב שפיר מה שהביא בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קפא) את הזוהר על מ"ש וע"ד אתיהיב רשו לכהנא בלחודוי לסדרא בוצינין ולאדלקא לון וכו'. דלכאורה נר' שהוא נגד הדין שכ' רמב"ם בה' ביאת מקדש פ"ט וז"ל דין ז'. וכן הדלקת הנרו' כשרה בזרים לפי' אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן עכ"ל. וכ' הכ"מ מורה מקום לדין זה מסוף פ"ב דיומא דהדלקה לאו עבודה היא ע"כ. וא"כ אמאי קאמר רשו לכהנא בלחודוי וצ"ל דתיבת בלחודוי קאי אסידור בוצינין דהיינו ניקור ודישון המנורה לבד לא אהדלקה כנלע"ד להשוות דעתם. ואפשר דהזוהר סובר דקאי אתרוייהו. וזה ע"כ (ע"פ) מה שמצאתי למהר"ח אלעאפי"א ז"ל דמקשה ע"ז ממאי דאמרי' בבמה מדליקין דהדלקה עושה מצוה והדלקה במקומה בעינן ומדמו נר חנוכה למנורה ולמה יוכשר בהדליקה הזר בחוץ וצ"ע עכ"ל. ואפשר עוד לומר דמאי דקאמר בלחודוי היינו לומר שאין לזר רשות ליכנס להיכל זולתי הכהן לבד ועלה אמר אתיהיב רשו לכהנא בלחודוי ואה"נ שאם הוציאה לחוץ כשר הזר להדליקה שאין הקפידא רק הכניסה להיכל ודוק.

ומכל הלין משמע דשרי הדלקה שאינה במקום הנחה ומבואר שפיר מה שמצא הב"י שם בשם מוהר"י אבוהב ז"ל כתב בנמוקי יוסף כי פעם אחת ראה בבית הכנסת שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה ומיחה ביד המדליק שלא יעשה כן שאף על פי ששמעו העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה מכל מקום הרואה שלא היה שם באותה שעה יאמר לצרכו הוא שהדליקו ולכך צוה שלא יגביהנו אלא שיניחנו למטה בפחות מעשרה ואמר שעדיין יש לפקפק על זה לפי שעדיין משתמשים לאורה וכיון שהרגילו כל השנה להדליקו להשתמש לאורה אף על פי שאינה במקומה כיון שאין נר במקום נר חנוכה אי אפשר שלא ישתמש נר חנוכה לעומדים שם במקום הנר שהיו רגילין לכך לצורך החנוכה ראוי לחדש כלי אחר ע"כ. ונראה לי שמאחר שהדלקת נר בבית הכנסת אינו אלא משום מנהג שנהגו (עי' לעיל סי' תרעא) ואין חוששין שיהיה לפני הפתח אלא לפני ההיכל אין לדקדק בזה כל כך משום הנכנסים והיוצאים ועוד שאפילו בבית אין אנו מדליקין עכשיו אלא מפני בני הבית ואם כן לפי זה אין לחוש לעוברים ושבים כל כך וכל שכן בבית הכנסת שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה ועוד היה נראה לומר שמאחר שכבר הדליקן במקום שאינו ראוי דה"ל ככבתה שאין זקוק לה עכ"ל. וכ"כ המג"א (ס"ק ב) וטעמו כתב מחצית השקל שם כיון דאינו אלא מנהג בעלמא וכ"כ ערוך השולחן (ס"ק ד) וציין לב"י הנ"ל. וכן ציין כף החיים (אות י) לב"י שנרות בבהכ"נ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר.

נמצאנו למדים שהדלקת נרות חנוכה בבהכ"נ ובכנסים וכד' הינם רק מנהג ולכן שפיר דיכול להדליק ואח"כ להניח ומה שהחמיר הנימוקי יוסף בזה משום שהניחם במקום שרגילים להניחם כל השנה למאור בהכ"נ הא בדבר אחר לא קפדינן וכ"ש שהיום אין הנרות משמשים למאור בכול השנה וברוך השם היום החשמל הוא משמש למאור בכל העולם לכ"ע שרי להגביהם אחר הדלקתם כנ"ל דאין מניחם במקום שרגילים כל השנה וכן מובא בספר מקראי קודש (עמוד 62) בשם הגאון הרב יהודה צדקה זצ"ל שבדיעבד שרי ע"ש וכאן כדיעבד דמי בשל גובה החנוכיה וכן ראיתי לתורת מועדים (סימן ז סעיף י) שכתב בלשון נכון להחמיר משמע כשאינו יכול כדלעיל שרי. וכעת ראיתי בספר מקדש ישראל (עמוד לא) שהתיר מהטעמים הנ"ל לחולה שרתוק למטה ואינו יכול לירד להדליקה ואחר מחזיקה ואח"כ מניחה במקומה. ושו"ר לחזון עובדיה (עמ' קכ) שהסכים לזה ע"ש.

לסיכום: כשהמנורה גבוהה ואין אפשרות להדליק את נרות חנוכה במקומם אלא לאחר הדלקת הנר מעלים את הנר לקובעו שם או את המנורה מותר לעשות כן כגון בבתי כנסת וכנסים וכד'. אבל בבית אין לנהוג כן, והמיקל בזה במקום צורך יש לו על מי שיסמוך.

פירות הנושרים:

1. לכתחילה יש להדליק את נ"ח רק לאחר הנחתם.

2. אין לטלטל את נ"ח אחרי הדלקתם עד שיושלם שיעור ההדלקה.

3. י"א כשאוחזה בידו לזמן מועט ואח"כ מניחה שרי.

4. חולה הרתוק למטה ואינו יכול לירד רשאי להדליקה ואח"כ מניחה במקומה.

5. כשמעשיו מוכחים שההדלקה אינה לצורכו י"א שמותר.

סימן: ל' - שאלה : האם יכולה אשה להדליק נ''ח ולהוציא י''ח גם את האורחים אנשים שאינם מבני ביתה?

אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. כמובא בשבת (דף כג.). וכן כתבו התוספות במגילה (דף ד.) שאף הן היו באותו הנס ופירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית, בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו. וקשה דלשון שאף הן משמע שהן טפלות ולפירושו היה לו לומר שהן לכך נראה לי שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג וכן בפסח שהיו משועבדות לפרעה במצרים וכן בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן וכו'. וראיתי בפוסקים עוד טעם לדבר כמובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות חנוכה סימן שכד) שאף הן היו באותו הנס שגזרו יונים על כל הבתולות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס ואם הדליקה אשה יצאו בני הבית י"ח ובחידושי הריטב"א שם לא נוח לו פרש"י שהובא באור זרוע דע"י אשה נעשה הנס וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק. וגם העלה שם שיכולה להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה. וודאי שהכוונה להוציא י"ח גם את הגברים ולא רק נשים וכפי שביארו יותר המאירי בשבת וראבי"ה (ח"ג הלכות חנוכה סימן תתמג) ומנורת המאור (פרק ב תפילה הלכות חנוכה עמוד 206) אשה ודאי מדליקה ומפקא נמי לגברא דאמר רבי יהושע בן לוי וכו'.

אלא שראיתי בספר כלבו (סימן מה) שכתב בשם בעל העיטור שנביא דבריו לקמן בס"ד שאין לנשים להוציא י"ח אנשים דאע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות זהו לפי שאין שם אנשים בעת ההדלקה ע"ש נמצא לפי דבריו כשיש אנשים אין לה להדליק מטעם שלקמן ואינם מוציאות אותם י"ח וכמ"ש בערוך השולחן (סימן תרפט אות ה) לשיטת בה"ג והמרדכי דכמו שבמגילה אינה מוציאה י"ח שחיובה הוא בשמיעה ולא בקריאה כאיש, כך במצות נר חנוכה אין חיובן בהדלקה אלא בראיית נר חנוכה ע"ש. והמאירי שם ועוד השיגו עליהם ע"ש וכן מרן בשו"ע שבסמוך והפוס' אחרונים הט"ז (ס"ק ד) והפר"ח (ס"ק ג) מחזיק ברכה (אות ד) פמ"ג (ס"ק ד) באר היטב (ס"ק ג) וערוך השולחן (סעיף ה) וקיצור שולחן ערוך (סימן קלט סעיף טז) ועוד רבים כתבו שהאשה יכולה להוציא את האיש י"ח. דהיינו מ"ש בגמ' אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש. זאת ועוד שהפי' שהאשה יכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית וכדברי הראשונים דלעיל. ואיברא דהמג"א כתב (בסי' תרע"ה ס"ק ד') אשה מדלקת בעד כל בני הבית, ומשמע מדבריו אבל עבור אחרים שאינן מבני הבית אינה יכולה להדליק. מ"מ עי' להרב שפת אמת בשבת (דף כג.) שכתב אשה יכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית ומ"ש המג"א גם באשה פי' בעד כל בני הבית, איני יודע מי הכריחו לפרש כן וצ"ע עכת"ד.

ותירץ הברכי יוסף (או"ח סימן רעא ס"ק א) מה שהקשה הב"ח דכאן פסק מרן דמוציאות את האנשים ואלו גבי מגילה סימן תרפ"ט (סע' ב) כתב בש"ע יש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים. ותימה שכאן פסק כפירש"י (ערכין ג א), והפסקים סותרים זה את זה, עכ"ד. ולק"מ דבסי' תרפ"ט מדברי מרן שנכתבו בסתם קודם דעת הי"א הנ"ל מוכח דמוציאות את האנשים, וסברת הלכות גדולות (הל' מגילה עמ' רלה) כתבה בלשון י"א, וידוע דדעת מרן לפסוק כסתם, ואם כן שוו "בשעוריהן" פסקי מרן, ואין כאן סתירה. וכן האריך בזה פרי חדש שם ועיין עוד לקמן בזה בדברינו בהלכות פורים (סימן נב). ובכנה"ג שם נתן טעם מאי שנא נר חנוכה ממגילה שבחנוכה נעשה נס ההריגה על ידה ע"ש.

אמנם כתוב בספר כלבו שם בשם בעל עשרת הדברות שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתם וטעמו משום דקול באשה ערוה, ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה וצ"ל ללא טעם זה מוציאות כפוס' הנ"ל ובשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן ריח) מתחילה הביא ראיה דאפילו דיבור נמי אסור משום קול באשה אמנם במסקנת דבריו העלה שדיבור שרי אלא מקרא מגילה כיון דצריך לקרא בטעמים והוא כעין נגינה ושפיר מקרי קול באשה ערוה ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי דהתם ליכא נגינות הטעמים ואפשר דכיון שהמנהג לברך ברכת הדלקה בניגון ובנעימה נמי הוי קול ערוה אבל דיבור סתם לא הוי ערוה. וראה בכף החיים (בסימן תרפט אות יג) שאין קול האשה בקריאת מגילה נחשב קול ערוה כיון שאינו של שיר .

ואע"ג דאמרינן הדלקה עושה מצוה ואין חש"ו מדליקין ואם הדליקו לא עשו כלום. וכפי שכתב בספר הלכות גדולות (סימן כד עמוד רסד) בכדי להדליק נר של חנוכה צריך שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות, וכן החרש והשוטה, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן. אמנם בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות חנוכה) פי' כשהדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום ומסתב' כשלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך איכא מנהגא ואזלינן בתר מנהגא והובא גם בספר שבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפה) ובספר כלבו (סימן מה) בענין מגילה. וכן הובא בב"י (או"ח סימן תרעה) שלא ידליקנה חרש שוטה וקטן אבל אשה מדלקת וכו'. וכתב הר"ן (יב. ד"ה האי) הילכך הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה כלום מיהו כתב בעל העיטור (הל' חנוכה קטז.) דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג כדאמרינן בירושלמי דמגילה (פ"ב ה"ה) מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורים לרבים ע"כ.

וראיתי לשפת אמת (שבת דף כג.) שתמה על דברי הר"ן דהא לא קיי"ל כר"י דס"ל הכי במגילה וקטן אינו מוציא גדול כמ"ש הר"ן עצמו שם דתרי דרבנן לא מפיק חד דרבנן ומ"ש הר"ן בשם הירושלמי דהתקינו שיהיו קטנים קוראים לרבים אפשר דקאי בס"ת דמן הדין קטן עולה למנין שבעה ותליא במנהגא אבל לא במגילה וא"כ מאי ראי' מביא הר"ן לנ"ח ונראה לו ליישב דס"ל להר"ן דבאמת הלשון מצות חנוכה נר איש וביתו משמע דא"צ המדליק לכוין להוציא כל ב"ב והמצוה הוא רק להיות נר בבית כמו מזוזה ואפי' אחר שאינו מב"ב מדליק נ"ח או קובע מזוזה כשר אלא דצריך להיות ההדלקה מבר חיובא דאי לא"ה אין עליו שם נר מצוה ולהכי שפיר מסתברא דבהגיע לחינוך כיון דמחויב הוא שפיר מיקרי נר מצוה ויוצאין בו ולא שייך הכא לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן ודמיא שפיר לקריאה בס"ת שאין צריך לכוין להוציא הציבור אלא שהציבור ישמעו קריאה מבר חיובא ולהכי בהגיע לחינוך בכלל בר חיובא הוא.

ומרן בשו"ע (סעיף ג) לא פסקו להלכה וז"ל אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה; אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום, ואע"פ שהניחה גדול ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך, מותר ע"כ והכלל ידוע סתם וי"א הלכה כסתם. צ"ל שזהו דוקא בנר מצוה פסל מרן את הקטן הא בשאר נרות הידור שרי לקטן שהגיע לחינוך להדליק וכמ"ש הבן איש חי (ש"א פ' וישב אות חי) ובספר תורת מועדים (חנוכה) לגאון הרב דוד יוסף שליט"א שטוב לחנכם במצוות וראוי לעשות כך. אמנם ראו ראיתי בשלחן ערוך המקוצר לרב רצאבי (חלק ג סימן קכ הערה מז) שכתב נהגו שקטנים מדלקים ע"ש.

נמצאנו למדים שאשה מחויבת בהדלקת נ"ח כאיש ויכולה להדליק בעד כל בני ביתה. ואין לומר שהכוונה שהן חייבות ובעליהן מוציאים אותן בהדלקתם, אלא שמדליקות אפילו להוציא את בעליהן ואנשים ידי חובתם. וזהו כדברי כל הראשונים והאחרונים הנ"ל. דמ"מ בני ביתו של אדם שפיר נפטרים ויוצאין בהדלקת נ"ח ע"י בעה"ב ולא מפני שליחות רק מפני שמעיקרא החיוב מונח על הבית וכפי שיתבאר לקמן שמצות נר חנוכה עשאוה כחובת הבית ויש בה גם חובת גברא, ואינו דומה למזוזה שלאחר שקבעו בבית את המזוזה ממילא נפטרים לגמרי כל דיירי הבית, ואף אם קבעה אדם שאינו מבני הבית ושלא בשליחות בעה"ב יצאו בני הבית ידי חובתן והבית נפטר מחובת המזוזה, ואילו בנר חנוכה שהדליקו אחד שלא מבני הבית שלא בשליחות בעה"ב פשיטא דלא עשה כלום ולא יצאו, וזהו משום דחכמים הטילו המצוה גם כחובת גברא על האדם שזה מוטל אקרקפתא דגברא. כמ"ש ביאור הלכה (סימן תרעה ד"ה אשה מדלקת) על ידי אחד מבני הבית והשאר נפטרים ממילא עיין לשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב-ג סימן נח) ולרב רצאבי שם. הנה מובן בפשיטות דלא הטילו חיוב המצוה אלא על א' מבני הבית עיין לשפת אמת (שבת דף כג.)

ויותר מזה כתב רבינו ירוחם (בתולדות אדם וחוה נתיב ט חלק א דף סא טור ב) אשה מוציאה את הרבים ידי חובתם ויכולה להדליק נר חנוכה וכ"כ ספר כלבו (סימן מד) והנשים נראה לומר שאחר שהן מדליקות ומברכות מוציאות האנשים, וכתב המג"א (אות ד) ובמחזיק ברכה (אות ד) והפמ"ג (בס"ק ד) אף אם לא ענו אמן וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן קלט סעיף טז) שיכולה להוציא את כל בני הבית ע"ש. וכן משמע משפת אמת שם נראה דיכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית ע"ש. וכמ"ש בחידושי הרמב"ן בפסחים (דף ז.) נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה ועיין עוד לקמן (ובסימן נ).

וכן בעניין הקידוש גם מוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם עיין לשו"ע (או"ח סימן רעא סעיף ב). אלא שהמג"א (בס"ק ב) כתב בשם התוס' כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש והובא במשנ"ב (ס"ק ד) שמוציאות את האנשים והסכימו לזה הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא א"ר ודה"ח וכ"כ בילקוט יוסף (חלק ד סימן רעא אות ח). ועיין עוד בשו"ת בנימין זאב (סימן רצו) דכבוד הצבור גדול הוא דהא הכהנים כשנושאין כפיהם פניהם כלפי הצבור ואחוריהם כלפי ההיכל.

יוצא איפוא שמעיקר הדין ודאי שהאשה מחוייבת להדליק נ"ח ויכולה להוציא י"ח את בני ביתה ואף את הרבים שאינם בני ביתה. ודייק גם מדברי הרמב"ם (בהלכות חנוכה פרק ד הלכה ט) שכתב נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה ע"כ מדלא כתב אשה מוכח דאשה מחוייבת כמו איש ללא חילוק והפרש וכמ"ש בהגהות מיימוניות שם. אמנם ודאי יותר טוב שתדליק רק כשבעלה אינו בבית דהא היא מחוייבת כאיש וכשבעלה בבית לכתחילה הוא ידליק ויוציא י"ח את כל בני ביתו דהוא קודם וכמ"ש בספר הפרנס (סימן קנ) אשה וודאי מדלקת במקום שאין איש וכ"כ הריקאנטי (בסימן קנד) בשם ריא"ז דאם הדליקה האשה נר חנוכה יצאו בני הבית ידי חובתן מאחר שעל ידן נעשה הנס וכ"כ הראב"ן (שבת סימן שמ) כי איכא בעלה איהו קדים דאיהו נמי מחייב, והאי דלא מדלקי גברי בערב שבת משום דאמר מר היא כבתה נרו של עולם והוא אדם שנענש היתה על ידה לפיכך תדליק נר של שבת ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ב) בשם האגודה פרק במה מדליקין גבי הדלק' נר חנוכה וז"ל אם אלמנה בעלת הבית תדליק ותפטור בני ביתה דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו.

וכעין זה ברכת הגפן בקידוש וכד' שכתבנו לעיל וכשאינו יכול היא יכולה להוציאו י"ח בהדלקתה. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ב) בשם האגודה (פרק במה מדליקין גבי הדלק' נר חנוכה) וז"ל אם אלמנה בעלת הבית תדליק ותפטור בני ביתה דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו.

וכשבעל המשפחה הדליק בבהכ"נ וכד' וברך את כל הברכות (על הנסים ושהחיינו) כמובן שאינו יוצא י"ח בהדלקת נ"ח בבהכ"נ עיין בזה בדברינו (בסימן מ) כשחוזר להדליק בביתו ולברך ברכת שהחיינו וי"א גם ברכת על הנסים אינו יכול לחזור ולאומרם שמא יצא י"ח במה שבירך קודם בבהכ"נ עיין במחזיק ברכה (אות ח) ובן איש חי (ש"א פ וישב אות יא) ושו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן עז) ובילקוט יוסף (עמ' 202) דיש לחוש שלא יחזור לברך שעשה נסים ושהחיינו בביתו, שספק ברכות להקל אלא אם כן מכוון להוציא את בני ביתו.

ונראה אולי לומר שעדיף יותר שהאשה היא תברך את כל שלשת הברכות ותדליק ותצא י"ח ותכוון להוציא את בעלה י"ח גם בברכות שהחיינו ועל הנסים. דאף לשיטת הראשונים הנ"ל שאינה מוציאה י"ח במגילה וכן בהדלקת נ"ח שחיובן רק בראיה ולא בהדלקה אבל כשמדלקת בשביל הבעל ודאי שרי וכמ"ש הב"ח (בסימן תרעה) וערוך השולחן (בסימן תרפט אות ה). איברא שלא ראיתי בפוסקים שהעלו כך אלא כתבו שהבעל עצמו מדליק גם בביתו ואינו מברך על הנסים ושהחיינו אלא אם כן הוא מכוון להוציא את אשתו ובני ביתו. וקשה דהא מרן בשו"ע (סימן רעג סי' ד) כתב שאין הבקי מוציא את הבקי אלא כשאינו יודע ע"ש ובמג"א (סימן רעב ס"ק ט). דאסור לקדש ליודעים ע"ש ובדברינו בזה בברכות המגילה (בסימן נב).

ונראה לומר שהוא ידליק דמצוה בו יותר מבשלוחו, והיא תברך ותכוין להוציאו בכל הברכות. דמצינו שזה יעשה המצוה וחבירו יברך כמ"ש בשו"ת מהר"ם חלאווה (סימן צז) תלמיד הרשב"א מדאמרי' בירושלמי במגלה שאחד מברך ואחד קורא, משמע לו דודאי שרי שאחד יברך והשני יעשה מצוה ע"ש וכן דעת תרומת הדשן שהובא בב"י (או"ח סימן תקפה) בענין מי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן. וכמ"ש במשנ"ב (ס"ק ה) שכן העלו האחרונים באופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א.

וכ"כ המג"א (בסימן תרעו ס"ק ד) ולבושי שרד שם שאחד מברך והיא תדליק וכ"כ הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יד) ובספרו בהלכות חנוכה (ש"א פ' וישב אות ו) שאחד ידליק ואחר יברך כגון בחולה ע"ש. וכ"כ כף החיים (סימן תרעה אות ט). וכעין זה כתב בעל משנ"ב (סימן תרעט ס"ק א) אשה המדלקת נר שבת שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקתה א"כ לא תדליק אח"כ נר חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והוא יברך אקב"ו להדליק בשבילה אבל ברכת שעשה נסים וכן שהחיינו ביום א' יכולה בעצמה לברך אמנם מערוך השולחן (סעיף ג) משמע יברך לה את כל הברכות וז"ל אשה שהדליקה דבסתמא מקבלת שבת ידליק לה אחר נר חנוכה והיא תשמע ותענה אמן. ומדברי בעל המשנ"ב ברור הדבר שיכול הבעל להדליק ולברך על הנר ושאר הברכות תברך האשה.

אמנם ראיתי מה שכתב החיד"א במחזיק ברכה (סימן תרפט אות ד) בשם זקן אהרון שהאריך בזה שם דבעינן שהעושה מצוה הוא יברך והובא גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן נג) שהרב בית דוד ויקהיל שלמה הקשו על התה"ד והלכות קטנות שהתירו אחד יברך ואחד יעשה מצוה עיין עוד בזה בדברינו (בסימן נב). וראיתי בספר ערך השולחן (סימן תקפה אות ג) שחילק בזה דאם המוציא אחרים כבר יצא י"ח לא יברך השומע, אבל לכו"ע יכול אחד לברך ואחר עושה מצוה דליכא למיחש דאחר הברכה לא יעשה חבירו את המצוה (ואזי הברכה לבטלה) דרמיא עליה חיוב המצוה, אבל ביצא י"ח אין לשומע לברך שמא אחר הברכה ימלך חבירו שלא להוציאו י"ח דלא רמיא עליה חיובא כלל. ובנדון דידן האשה תברך והאיש ידליק ולא חיישינן לשמא ימלך דהא הוא מחוייב במצוה זו ואף אם ימלך לא חיישינן לברכה לבטלה דהא היא יכולה להדליק בכל רגע ורגע. (ולא דמי לתקיעה בשופר או קריאת המגילה שיתכן שאינו בקי בהן ולא יוכל לתקוע או לקרוא והוי ברכתו לבטלה).

וכן כשאין האיש יכול להדליק כגון סומא שאשתו מדלקת עליו כמ"ש מג"א שם. וכן מובא בביאור הלכה שם (ד"ה אשה מדלקת) דידוע מה שארז"ל בברכות בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ומה שאמר דקא מדליקי עלי בגו ביתאי מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית ועל זה לא נאמר תבא מארה ח"ו. וכמ"ש בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן נא) כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן הדלקת נרות חנוכה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק נרות חנוכה. ושו"ר בשאילתות דרב אחאי (פ' וישלח שאילתא כו) כדברי הגמ' בשבת (דף כג.) שאשתו פוטרתו ואינו צריך להשתתף וז"ל אורח חייב לאישתתופי בהדי בעל הבית בנר חנוכ' והוא שהיה רווק אבל יש לו אשה לא צריך שאנשי ביתו מדליקין בביתו כי הא דאמר רב ששת אכסניי חייב בנר חנוכה ואמר רבי זירא כי הוינן בי רב הווה מישתתפנא בפריטי בהדי אושפיזאי כי נסיבנא אמינא לא צריכנא דמדלקי עלי בגו ביתי. ואף הב"ח (בסימן תרעה) כתב כן שאע"פ שאין האשה מוציא את האיש במקרא מגילה אבל בנ"ח המנהג שהאיש סומך על אשתו שמדלקת עליו בביתו והיא מדלקת ולא שליחו ע"ש. ויתרה מזאת העלה בשו"ת תורה לשמה (סימן עח) מה שמדליקין עליו בביתו שהוא פטור לגמרי מן המצוה ואין עליו עוד חיוב כלל ואינו צריך שיכוין לצאת בהדלקת אשתו אלא הוא מאיליו נפטר בהדלקתה ואע"ג דלא כיוון ולכן ס"ל למרן ז"ל דאם יבוא לברך על הדלקתו הוי חשש ברכה שאינה צריכה ע"ש. ושו"ר לספר המנהגים (טירנא מנהגים חנוכה אות יט) שכתב מי שהפליג מביתו ג' או ד' ימים קודם חנוכה, ופקד לאשתו שתדליק עליו, אז הוי ודאי ברכה לבטלה אם יברך הבעל ע"ש. וגם הברכי יוסף (סימן תרעז אות ב) כתב שאין הדבר תלוי כלל בכוונת הבעל בין יכוון ובין לא יכוון פטור ע"ש.

וכן באונן הפטור מהמצוות וכן מנר חנוכה כתב בעל המשנ"ב (בסימן תרע ס"ק יב) בשם א"ר דאשתו תדליק. וכתב בשם הפמ"ג דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה.

והנוהגים שכל בני הבית מדליקים וטעמם מהדרין מן המהדרין כאחינו האשכנזים אין הנשים בכלל זה דהיינו כל בני הבית מדליקין למעט האשה כמ"ש הרמ"א (בסימן תרע"א) ע"ש. ומה שאין אשה מדלקת תירץ הא"ר שהובא במחצית השקל שם (ס"ק ד) דאשתו כגופו דמי וכמפורש בתשובת מהרש"ל ע"ש. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק ט) אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן כא) שציין לאליהו רבה (בסי' תרע"א סק"ג וסי' תרע"ז סק"ד) דס"ל לגבי הדלקת נר חנכה דאיש ואשתו אינו בכלל מהדרין שכ"א ידליק משום דאשתו כגופו וכגוף א' דמיין עיי"ש. וטעם אחר לזה ראיתי בשו"ת חיי הלוי (ח"ב או"ח סימן מה אות כה) בשם החת"ס שאין הנשים מדליקין נ"ח משום שכל כבודה וגו' דהיינו במצוה שיש חשש תערובת אנשים פטורה ומטעם זה אינם מקדשים את הלבנה וציין שם לעוד אחרונים שכתבו כן ע"ש. אלא שהברכי יוסף (בסימן תרעא) השיג על דבריהם דנראה הדבר כגריעותא לאשה שהילדים והילדות הקטנים ידליקו לעצמם והאשה לא תדליק. ועוד שמפשט דברי הרמב"ם וריא"ז משמע דכשמדליקין נר לכל א' גם אשתו בכלל. אמנם ציין בהמשך שמנהג אשכנז דאשתו אינה מדלקת ע"ש.

וברור הדבר שאשה יכולה להדליק במקום הבעל ומוציאתו י"ח ואע"פ שהבעל אינו נוכח כלל במקום, ומאידך המדליק בביתו ואח"כ הלך להדליק לאחרים (משום שאינם יכולין להדליק) יש חיוב שיעמדו בדוקא אצלו ורק אז יכול לברך ויכוין להוציאם כדין כל ברכת המצות שאף מי שיצא מוציא לאחרים וכמ"ש בדרשות מהר"ח אור זרוע (סימן ז) שכתב בעניין חנוכה, אדם שהדליק כבר נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בעניין אחר נראה למהר"ח שאין לברך ע"כ. והביאו הב"ח שם ומג"א (סימן תרעו ס"ק ד) ומשנ"ב (סימן תרעה ס"ק ט) וערוך השולחן (סעיף ה) ושו"ת שרידי אש (חלק ב סימן סב עמוד תקיח) וכף החיים (אות כ) ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קצ) דאין יכול השליח לברך כלל באין עומד המשלח אף ברכת להדליק ואיש עבור איש יכול לברך ברכת להדליק, אבל ברכת הנס וזמן לא יוכל לברך באינו עומד אצלו, ולכן אסור לשליח להדליק בכל אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות. וכן דעת רבים שיכול לברך רק אם עומד לידו בין איש ובין אשה וראה עוד לקמן שאינו כן דיכול לברך. נמצא שסברתם דמבלי שהמשלח יעמוד בגופו על יד השליח אין לו להשליח לברך כלל.

ומבואר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן פה) דלדברי הב"ח ניחא דבאמת המצוה לכתחלה דחובת הגוף ליתא בשליחות כלל, ומה דמהני ע"י אחרים אינה מעשה ההדלקה, דזה מעשה קוף בעלמא כיון דליתא בשליחות, אלא המצוה מה שמדליק מממונו של המשלח א"כ זה מצות המשלח ולא נעשית ע"י אחרים ע"ש. ולאחר כמה שנים חזר בו (בחלק ח סימן קנט) שכתב ראיתי דיותר מכוון בשיטת הב"ח דודאי עצם ההדלקה הו"ל מצוה ככל המצות דיוצא בשליחות כמבואר בר"ן ומאירי ושאר ראשונים פסחים ז' ואין כאן גדר חובת הגוף, מלבד דמצד מצוה בו יותר מבשלוחו מצוה לכתחלה להדליק בעצמו כמש"כ הב"ח מפורש ריש סי' תרע"ז. אלא דדעת הב"ח דאיכא ב' גדרים א - מצוה להדליק בביתו ומממונו וזה מתקיים גם כשאשתו מדלקת עליו, או כשהשליח מדליק בשליחותו. ב - איכא גם חובת הגוף אינו ר"ל שידליק דוקא בעצמו אלא חובת הגוף להודות על הנס בברכת שעשה נסים שמתקיים עכ"פ על ידי הראיה ובעינן ראיה ממש, וע"כ אעפ"י שמדליקין עליו בתוך ביתו חייב לראות ולברך ודלא כדעת מג"א. עיין עוד בזה בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן נח) שכתב לישב את דברי המג"א שסובר לחלק בין מצוות חיוביות שאי אפשר להפטר מהם כגון אכילת מצה, והדלקת נר חנוכה, שחייב לחזור אחריהם כדי לקיימם, ובהם אין דין שליחות נוהג, משא"כ תרומה שאינו חייב לזרוע ולקצור כדי להפריש תרומה, ולא לגרש כדי לקיים וכתב לה, וגם בפסח עיקר המצוה היא אכילתו, ויכול להמנות על קרבן פסח ולא לקיים בעצמו לקיחה ושחיטה. במצוות אלה השליחות מועילה, אבל במצוות חיוביות אין שליחות מועילה בהם, הלכך הדלקת נר חנוכה כיון שהוא מצוה חיובית אינה נעשית ע"י שליח.

ולכאורה קשה מ"ש נר חנוכה מכל המצות הנעשין ע"י שליח כגון מזוזה, תרומה, ברית מילה, ובדיקת חמץ דשפיר מברך השליח וכמבואר בפוסקים ואפי' כשבעה"ב אינו עומד שם. ותירוץ לזה נראה מדברי ספר כלבו (סימן מד) ופני יהושע (בשבת דף כא:) שכתבו קיימא לן דחובת גברא הוא ע"ש ממילא בכדי להוציאו י"ח צריך לעמוד שם וכמ"ש בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן סב עמוד תקיח) ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא (ב - ג) סימן נח) דבכל המצוות הנעשות ע"י שליח השליח מברך מפני שהוא עושה המצוה בשביל משלחו ואע"פ שאינו מצווה, וכגון במזוזה כיון שהוא קובע עכשיו המזוזה הרי הוא עושה המצוה, וכן בבדיקת חמץ כיון שהוא בודק את הבית, ואפי' אם לא שלחו בעה"ב חשיבא עשייתו משום מעשה מצוה, וכן בתרומה לאחר שיש לו הכח להפריש ועשאו בעלים בשליחותו הרי הוא עושה הכל ושפיר מברך, אולם במצות נר חנוכה כיון שהחיוב הוא דוקא על מי שהבית שלו ה"ז דומה למי שמניח תפילין לחבירו שרק אותו שהתפילין על ידו מברך ולא המניח לו שהוא הלא אינו עושה שום מצוה כשמניח התפילין על יד חבירו, ורק כשחברו שומע מברך כדי להוציאו, והוא הדין בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליקו בבית המשלח דוקא והדלקה בבית של אחר אינה כלום, ולכן אף כשעשהו שליח ומדליק בביתו של בעה"ב אינו מברך אלא שהלה שומע את הברכה ומוציאו עכ"ל.

וכדבריו כתבו שו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קצ) ושו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן נ) נמצאנו למדים מדבריהם שאסור לשליח להדליק בכל אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות. לכן אין לשליח לברך אלא כשבעה"ב ישמע הברכות והוי כמו שמברך בעה"ב בעצמו דשומע כעונה. ושו"ר שכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קכח) בהדלקת נר חנוכה אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם. סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו.

וא"ת הרי נר חנוכה אפשר לעשותה ע"י שליח כדלעיל אם כן כיצד מברכין בלמ"ד ולא בעל וי"ל דהוא מחלוקת הפוסקים והר"ן פסחים דף ז' והרא"ש בפסחים (פרק א סימן י) וספר מגן אבות למאירי (ענין ח) וספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) ובב"י שם ועוד שהדלקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין (כג, א) דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד א"נ דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס ע"ש ובערוך השולחן (סימן תרעו סעיף ב) ובשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רצג).

איברא דמשמע מדברי הרא"ש בפסחים (פרק א סימן י) ומחידושי הרמב"ן בפסחים (דף ז.) וספר כלבו (סימן קמו) וספר אור זרוע (ח"א הלכות ברכת המוציא סימן קלט) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק א דף קג טור ב) דמהני לעשות שליח לנ"ח, ובספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן רו) שהרי כמה מצוות אדם נעשה שליח חבירו ומברך עליהן אע"ג שאינן שלו כגון חלה ותרומה ונר חנוכה. וכן נראה מדברי הב"י (בסימן תרעו). וכמ"ש בשו"ת פסקי עוזיאל שם שלקיחת הפסח ושחיטתו וקדושין וגרושין, דומים לגמרי למצוות חנוכה ומהני בהם שליחות, אפילו אינו עומד אצלו בשעת הברכה ע"ש. ומשמע שיברך על הדלקה ואולי גם על שעשה נסים אמנם בשו"ת שבט הלוי חזר בו שם שמועיל שליחות אך לא לכל ע"ש. ושמא זאת כוונת הילקוט יוסף (בעמוד 230) שכתב יכול שליח להדליק במקומו. נמצא דבנר חנוכה אינו מברך בעל אף שאפשר לקיים ע"י שליח כיון שצריך להשתתף בפרוטה או מטעם אחר מברך להדליק. ושו"ר שכתב להדיא בספר חזון עובדיה (עמ' קכ) דמועיל שליח ויברך "להדליק נר חנוכה" בלא "על" ורק לכתחלה צריך המשלח להיות נוכח במקום. ע"ש. וכמ"ש בספ' ברכת ה' (חלק ד פ' ב סע' יד) לגאון הרב משה לוי זצ"ל. כשבני הבית אינם נמצאים בביתם יוצאים י"ח ע"י שליח שידליק עבורם בביתם ומברך על הדלקת הנר בלבד דברכת על הנסים וזמן יצא י"ח בהדלקה בביתו. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן קמה).

ובענין זה ראיתי דיוק בספר גן המלך (סימן מ) בעל שו"ת גינת ורדים על הא דאמרו בגמ' דהאכסנאי משתתף עם בעל הבית בפריטי דייק למה אמרו בפריטי היל"ל סתם דמשתתף עם בע"ה סתם ונ"ל דלהכי אתא למימר שא"צ שיתן האכסנאי כל חצי הוצאת הנרות רק בפריטי דיהיב ליה סגי דהא לאו מידי יהיב ליה לבע"ה דבלאו הכי הוא מדליק בביתו ואין שותפות זו גורמת לו להרבות בהוצאה לכן בכל מידי דיהיב יוצא י"ח ע"ש. גם בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן רג) כתב לדייק למה לא הזכיר בש"ע שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה אלא בלשון אשה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה (א"ח סי' תרע"ה ס"ג). הנה בגמ' נר חנוכה איש וביתו וכיון דבברכה מדבר ולעולם מדליק הבעל כי איש וביתו כתיב ולכן לא רצה לומר בדרך חיוב אשה חייבת שלא רצה לתלות באשה שאין לה בעל ועל רוב מדבר, ולכן באלמנה ר"ל כתב רבינו הבה"ג אלמנה ודאי מדלקת, ואם באשה שתדליק לבעלה ג"כ לא רצה המחבר כי הוא בכלל מארה שאשה מדלקת לו וכמו שמצינו לענין קריאת ההלל ועיין רש"י שם שהוא בכלל בזיון שאשה מברכת לו ומבזה המצות.

לסיכום: אשה יכולה לכתחילה להוציא ידי חובה את כל בני הבית. וטוב שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא.

פירות הנושרים:

1. טוב יותר שהאיש יוציא י"ח את אשתו ולא ההפך, דאיכא בעלה איהו קדים דאיהו נמי מחייב, והאי דלא מדלקי גברי בערב שבת משום דהיא כבתה נרו של עולם והוא אדם שנענש היתה על ידה לפיכך תדליק נר של שבת.

2. הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה כלום.

3. גם קטן שהגיע לגיל חינוך אינו מוציא י"ח בהדלקת נ"ח.

4. קטן שהגיע לגיל חינוך טוב שידליק נרות הידור.

5. דין הבנות כדין הבנים אך נהגו שהבנות יוצאות י"ח בברכת האב.

6. סומא אשתו מדלקת עליו.

7. אונן פטור מנר חנוכה ואשתו תדליק.

8. אונן יחידי שאין אשתו עמו בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה.

9. אשה שאינה מבני הבית יכולה להוציא י"ח את כל בני הבית.

10. חיוב האשה בנ"ח כחיוב האיש.

11. כשיש צורך אשה יכולה אף לברך ולהוציא י"ח בפני רבים.

12. גם במקרא מגילה הנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם.

13. בברכות נ"ח אין קול האשה ערוה וכן בקריאת מגילה כיון שאינו של שיר.

14. השומעין הברכה ובדיעבד לא ענו אמן על הברכה יצאו י"ח.

15. כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן הדלקת נרות חנוכה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק נרות חנוכה.

16. וכן אשה שנעדרת מביתה או חלק מבני הבית אינם נמצאים בעלה מדליק עבורם.

17. גדול הוא כבוד הצבור דהא הכהנים כשנושאין כפיהם פניהם כלפי הצבור ואחוריהם כלפי ההיכל.

18. המדליק את נ"ח הוא יברך וי"א שיכול אחד לברך והשני ידליק.

19. אם הדליק נ"ח בבהכ"נ חוזר ומדליק בביתו בכדי להוציאם י"ח מברך את כל הברכות אלא שכאשר הוא גר לבדו אזי לא יברך על הניסים ושהחיינו. ונראה שעדיף יותר שהאשה תברך את הברכות למעט ברכת להדליק והאיש ידליק את נ"ח ויברך על הנר בלבד.

20. כששניהם צריכים לעשות את המצוה אחד יכול לברך והשני יעשה את מצוה ונראה דזהו לכ"ע .

21. נר חנוכה אפשר לעשותן על ידי שליח וכל שכן שהמשלח נמצא במקום. וי"א רק כשהמשלח נמצא במקום וראשון עיקר.

22. בני ביתו של אדם נפטרים ויוצאין בהדלקת בעה"ב ולא מפני שליחות רק מפני שמעיקרא החיוב חל רק על אחד מבני הבית והשאר נפטרים ממילא.

23. אין הבעל צריך שיכוין לצאת בהדלקת אשתו אלא הוא מאיליו נפטר בהדלקתה ואע"ג דלא כיוון ואם יבוא לברך על הדלקתו הוי חשש ברכה שאינה צריכה. ולכן מי שהפליג מביתו ג' או ד' ימים קודם חנוכה, ופקד לאשתו שתדליק עליו, אין לו לברך דאם יברך הוי ודאי ברכה לבטלה.

סימן: ל''א שאלה : באיזה גובה צריכים להיות נ''ח בבהכ''נ?

נהגו בכל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס וזכר למקדש והמנהג להדליק בין תפלת המנחה לתפלת ערבית וכפי שנרחיב בס"ד בזה להלן בסימן מ' ע"ש. והב"י (באו"ח סימן תרעה) כתב בשם נמוקי יוסף כי פעם אחת ראה בבית הכנסת שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה ומיחה ביד המדליק שלא יעשה כן שאף על פי ששמעו העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה מכל מקום הרואה שלא היה שם באותה שעה יאמר לצרכו הוא שהדליקו ולכך צוה שלא יגביהנו אלא שיניחנו למטה בפחות מעשרה. אומנם השיב נראה לי שמאחר שהדלקת נר בבית הכנסת אינו אלא משום מנהג שנהגו ואין חוששין שיהיה לפני הפתח אלא לפני ההיכל אין לדקדק בזה כל כך משום הנכנסים והיוצאים ועוד שאפילו בבית אין אנו מדליקין עכשיו אלא מפני בני הבית ואם כן לפי זה אין לחוש לעוברים ושבים כל כך וכל שכן בבית הכנסת שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה ועוד היה נראה לומר שמאחר שכבר הדליקן במקום שאינו ראוי דה"ל ככבתה שאין זקוק לה עכ"ל.

מוכח מדבריו שגם בבהכ"נ בעינן להדליק תוך י"ט ורק אם כבר הדליק בתוך י"ט יכול לשנות את מקומו. דאיכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה וכן ראיתי לפמ"ג באשל אברהם (בסימן תרעה ס"ק ב) שהביא דברי הב"י שצריך להיות תוך י"ט וכתב עליו ואנו אין נוהגים בפחות מי"ט, ותמה שם על מנהג זה ע"ש וכ"כ האחרונים בעל משנ"ב (סימן תרעא ס"ק כז) ובשער הציון וילקוט יוסף (בחלק ה חנוכה) והרב רצאבי (חלק ג סימן קכ סעיף יז) ובפסקי תשובות (סעיף יג) ובספר מקדש ישראל (עמוד קטז), וציינו כולם לפרמ"ג שנרות בהכ"נ המנהג שהמנורה במקום גבוה לפרסום הנס. וכף החיים (ס"ק מט) כתב שהמנהג כן אלא שתמה על זה דמשמע לו שגם בבהכ"נ יש להניח פחות מי"ט וכתמיהת הפמ"ג ע"כ.

ולפי שבנ"ח נהי דיוצא אף למעלה מעשרה וגם יש שכתבו דהדור מצוה להגביהה עשרה להרבות בפרסומה כמ"ש המאירי בשבת, אבל מ"מ כפי שכתבו לעיל בפחות מעשרה איכא מצוה טפי עדיף להדליקה בפחות מעשרה גם בבהכ"נ. איברא שיש עוד לדון בזה מטעם אחר שבימינו "החנוכיה" היא כלי יחסית חדש הנועד להדלקת נ"ח וגם מוכח שהנרות הם למצות חנוכה ולא להאיר דהא אור החשמל מאיר ואין צורך בנרות כבעבר ולפי זה נראה לומר דאין הפרש בין פחות או מעל עשרה טפחים.

ובענין מיקום המנורה בבהכ"נ כתב הב"י (או"ח סימן תרעא) בשם תרומת הדשן (סי' קד) דיש מקומות שמסדרים אותם בין מזרח למערב ובמקומות אחרים מסדרים אותם בין צפון לדרום והא מילתא תליא בפלוגתא דתנאי בפרק שתי הלחם (מנחות צח:) נרות המנורה היאך היו מונחים והיה נראה דהלכתא כרבי מחבירו (עירובין מו:) וכן פירש רש"י אליביה בפירוש החומש (במדבר ח ב) אמנם הרמב"ם (בית הבחירה פ"ג הי"ב) וסמ"ג (עשין קסג רט ע"ד) כתבו דמצפון לדרום היו מונחים וצריכין אנו לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונהרא נהרא ופשטיה אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות וכרבי מחבירו עכ"ל והמנהג הפשוט לקבעם בכותל דרום ונמצאו מסודרים בין מזרח למערב. ופסקו בשו"ע (סעיף ז) ובמחזיק ברכה (אות ה) בבה"כ מניחו בכותל דרום. וראיתי בפמ"ג (בסימן תרעה אות ב) שאין להתפלל בבהכ"נ מעריב אלא אם כן הנרות חנוכה דלקו כבר לפחות חצי שעה וזה לא ראיתי לאחרונים שדיברו בו ולא נזהרו בזה כלל.

לסיכום: נראה להדליק את נ"ח גם בבהכ"נ בתוך י"ט.

פירות הנושרים:

1. יש נוהגים להדליק את נ"ח בבהכ"נ במקום גבוה מעל י"ט לפרסום הנס.

2. נוהגים להניח את המנורה בבהכ"נ בכותל דרום.

3. נוהגים לסדר את הנרות בבהכ"נ בין מזרח למערב.

4. יש נוהגים לסדרם בין צפון לדרום.

5. טוב להתפלל ערבית לאחר שנ"ח דלקו חצי שעה אך יש לכוון שהדלקת נ"ח בביתו יהיה בזמן צאת הכוכבים.

סימן: ל''ב - שאלה : האם צריך לנקות את בזיכי המנורה של נ''ח חנוכיה בכל ערב?

מדברי הגמ' בשבת (דף כג.) שעששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. פירש"י שם שהדליקה לנר חנוכ' מע"ש למוצאי שבת מכבה ומדליקה לנר חנוכה ומזה מוכח דלא בעינן רחיצת הכלי דהא מכבה ומדליקה קאמר, דמשמע מיד לאחר הכיבוי מדליק. וכן משמע מהר"ן שם שציין לרש"י והביא בסמוך את הנר המערבי ושם כתב מכבה "ומטיבה" ומדליקה. מה שלא כתוב בנר חנוכה. וכן מצאתי כתוב מדרש תנחומא (ורשא פרשת נשא סימן כט) ובפסיקתא רבתי (איש שלום פרשה ג) ילמדנו רבינו נר של חנוכה שהותר שמן מהו צריך לעשות לו, למדונו רבותינו נר של חנוכה שהותר שמן ביום הראשון מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השני ואם הותר ביום שני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר כל הימים וכ"כ הגאונים ועוד רבים. עיין בדברינו (בסימן לט). משמע שאין צריך לרחוץ את הבזיכין אלא מוסיף עליו שמן ודיו.

אלא שמדברי הטור (באו"ח סימן תרעג) שכתב בשם ה"ר מאיר מרוטנבורק לא משמע כן מדלא היה מדליק בנר של חרס אלא בשל מתכת וכשלא היה לו אלא של חרס היה לוקח חדשים בכל לילה וכשלא היה לו חדשים היה מסיקן באור דהוו כמו חדשים דהכי איתא במסכת סופרים אין מדליקין בנר ישן אין לו רק ישן מלבנו באור יפה וסתם נר שהוא של חרס הלכך בשל מתכת א"צ חדש ושל זכוכית או חרס מצופה דינו כמתכת עכ"ל וכן הובא דבריו במנורת המאור (פרק ב תפילה הלכות חנוכה עמוד 208). ואין הכוונה שזהו רק מצוה אלא נראה שאסור אף בדיעבד, וז"ל מסכת סופרים (פרק כ הלכה א): אסור להדליק בנר ישן, ואם אין לו אלא ישן, מלבנו באור יפה יפה ומותר. ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה.

והב"י שם מצא שכן כתבו בהגהות מיימוניות (פ"ג אות א) והמרדכי פרק במה מדליקין (סי' רסח) ובשבלי הלקט (שם:) ופסקו בשו"ע שם (סעיף ג) וז"ל נר של חרס שהדליק בו לילה אחת נעשה ישן ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה; ואם אין לו אלא ישן, מסיקו בכל לילה באור; ונר של מתכת א"צ חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה, דינו כמתכת. וטעם לדבר כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן פה) אין מדליקין בנר ישן של חרס והטעם משום מאוס וה"ה נר של שבת העשוי לכבוד על שלחנו וכ"כ כנה"ג שם ובעל משנ"ב (ס"ק כט) שהוא מאוס וביזוי מצוה.

צ"ל על הא דלעיל שמכבה ומדליקה וכן מוסיף עליו שמן ומדליקו דהיינו שאין צורך לנקות את הבזיכים ורק בנר של חרס דוקא אית ביה מיאוס בהדלקתה מה שאין כן בשל מתכת ליכא מיאוס בהדלקתה ושרי להוסיף שמן למחרת כמובא בתוספות שבת ובחידושי הרשב"א (דף מד.) בנר של חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור ובשל מתכת דלא מאיס ולית ביה אלא מחמת איסור ע"ש. וכ"כ רבינו ירוחם (בתולדות אדם וחוה נתיב יב חלק ב דף סז טור ב) דאין לנו מוקצה מחמת מיאוס במנורת מתכת וכ"כ בעל המשנ"ב (סימן תרעט ס"ק ה) בשם הב"ח וכ"כ ערוך השולחן (אות יז) זכוכית וחרס מכוסה אינו מאיס כמתכת.

ונראה שמטעם זה כתב ספר הפרנס (סימן שכב) לר' משה פרנס מרוטנבורג שהיה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג. שמנהג כשר שאין מביאין נר של חרס עם שמן או שומן בסוכה ואפילו גדולה כשלנו אך מכניסין מנורות של ברזל ונחושת ושאר כלי מתכת ונר שעוה והדומה לו רוק"ח. וכן ראיתי לספר מהרי"ל (מנהגים הלכות סוכות) מאחר דחייבין לנאות הסוכה דמעלין לתוכה דווקא כלים נאים, כגון מנורת נחושת וכה"ג שאינה נמאסת בהדלקתה משמן , אך לא של כלי חרס כגון שרגא משום דמוקצים ומאוסים הם. אכן כלי חרס דקוניא המחופין - שקורין גלאזויר - יכול להכניסם דאינו נמאס בהדלקת שמן, דהא מהר"ם התירו משום כך לנר חנוכה.

ומדיוק לשונו משמע דהא בדיעבד שרי, שכתב "מנהג כשר" שאין מביאין נר של חרס עם שמן בסוכה, משמע שזהו לכתחלה אין להכניסו לסוכה הא בדיעבד אם הכניסו לסוכה יצא י"ח אע"פ שביזה בכך את המצוה. וכמ"ש בשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן ע) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א. מה שאין כן בנ"ח שאינו יוצא י"ח בכך וכדיוק הלשון מסכת סופרים הנ"ל "אסור להדליק בנר ישן" ונראה החילוק בנ"ח משום שהמצוה בהדלקה עצמה וכשביזה את המצוה ע"י הכלי המאוס אינו יוצא י"ח בכך.

אמנם ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן רו) שכתב בשם מהר"ם מרוטענבורג המדליק נר חנוכה במנורה של ברזל או נחושת צריך לנקותם בכל לילה ברותחין, ונשאל איה מקום כבוד מהר"ם הנ"ל. והשיב דברי מהר"ם הובאו בספר מהרי"ל שינויי נוסחאות (דף ת"ו מדפי הספר) וז"ל כתב מהר"ם המדליק בנר של חרס צריך בכל לילה חדשים, ה"ה המדליק בקליפי אגוזים, ואותן שהן של ברזל או נחושת צריך לנקותם בכל לילה ברותחין עכ"ל. עיין שם מה שתירץ.

ואינו נראה לפי מה שכתבנו לעיל דמוכח מדברי הגמ' ומדברי הטור והב"י (שהעתיקו את דברי מהר"ם מרוטנבורג) דלא בעינן כלל לנקות בזיכי מתכת דבשל מתכת א"צ חדש ושל זכוכית או חרס מצופה דינו כמתכת. וכמובא בשו"ע (סימן תרעג סעיף ג) ע"ש. אמנם ודאי שטוב וחשוב לנקות את הבזיכים בכל ערב כדוגמת מנורת בית המקדש אלא שאין זה חיוב אלא טוב דהא לא בעינן ממש כמנורה עיין בדברינו בענין החלפת פתילות בכל ערב. אולם לפום קושטא כשהמנורה מאוסה כגון ע"י שימוש לא נכון או ע"י שעוה וכד' ודאי שחייב לנקותה אלא כשהחנוכיה מלוכלכת מעט אין בזה מיאוס וטוב לנקותה. כדאיתא בשבת (דף קלג:) זה אלי, ואנוהו התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. ע"ש דבעינן לעשות לפניו מצות נאות. עיין לשו"ת מהרש"ם (חלק ז סימן קטו) ולשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב או"ח סימן מו) ולשו"ת יביע אומר (חלק ג - יו"ד סימן יד) ולשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן י) דיש סוברים שפיסול זה אלי ואנוהו הוי מדאורייתא. עכ"פ נמצינו למדים דאין להקל כ"כ בדבר שהוא משום זה אלי ואנוהו.

לסיכום: מנורה העשויה ממתכת או מזכוכית וכד' להדלקת נ"ח אין צריך לנקותה בכל ערב אלא יכול להוסיף שמן בכל יום ולהדליקה מחדש.

פירות הנושרים:

1. נ"ח שדלקו עד למחרת בערב מכבם ומדליקם שוב למצותה.

2. שמן הנותר בבזיך מוסיף עליו ומדליק.

3. אין מדליקין בנר ישן של חרס והטעם משום מאוס וה"ה נר של שבת העשוי לכבוד על שלחנו שהוא מאוס וביזוי מצוה.

4. מנהג כשר שאין מביאין נר של חרס ישן לסוכה. ואם הביא יצא י"ח סוכה.

5. הדליק נ"ח בנר מאוס אף בדיעבד אינו יוצא י"ח.

6. כלי חרס מצופה דינו כמתכת.

7. מדליקין בכלי חרס חדש או שליבנו.

8. מנורת מתכת אינה נמאסת בהדלקתה.

סימן: ל''ג שאלה : האם צריך כלי חנוכיה בכדי להדליק נ''ח או שמותר להדליק נ''ח ללא חנוכיה?

איתא בגמ' בשבת (דף כג:) מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה. משמע כל כלי מועיל להדלקת נ"ח דהא שרי להדליק בקערה וזהו לשימוש שמן והפתילות ולו היה מצוייר שאפשר להדליק את נ"ח ללא כלי ודאי שהיה מותר ומה יתרון בכלי. ומה שמובא בטור ובב"י (או"ח סימן תרעג) בשם ה"ר מאיר מרוטנבורק שלא היה מדליק בנר של חרס אלא בשל מתכת וכשלא היה לו אלא של חרס היה לוקח חדשים בכל לילה וכשלא היה לו חדשים היה מסיקן באור דהוו כמו חדשים וטעמו רק משום מאוס ולא משום שמחויב להדליק בכלי דהכי איתא במסכת סופרים אין מדליקין בנר ישן אין לו רק ישן מלבנו באור יפה וסתם נר שהוא של חרס הלכך בשל מתכת א"צ חדש ושל זכוכית או חרס מצופה דינו כמתכת. לכן אין לומר שהצריך כלי לנ"ח והיה לוקח חדש בכל ערב, אלא רק משום מיאוס החליף ולא בעינן כלי כלל לנ"ח. ולכאורה בנרות שעוה לא צריך כלי כלל דמה שנצרכנו כלי זהו בכדי להחזיק את הפתילה והשמן שאין מציאות ללא כלי. וכיון שכלי חרס ישן נמאס והוי ביזוי מצוה לכן אין להדליק בו נ"ח ואין חובה להדליק בכלי אחר אלא שרי אף ללא כלי.

וכן ראיתי לפוס' שהתירו להדביק נרות חנוכה בכותל ללא כלי עיין בשו"ת חכם צבי (בסימן מה) על מה שנשאל בשבות יעקב בדין מי שהתחיל להדביק נרות של שעוה בכותל ואח"כ בא לידו שמן זית ע"ש, והובא בשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן שעז) לרבי שלמה קלוגר, ובשערי תשובה (או"ח סימן תרעג ס"ק א), וכ"כ בערוך השולחן (או"ח סימן תרעג סעיף ו), ובמשנ"ב (סי' תרע"א ס"ק יח) כתב על מ"ש הרמ"א מאחר שכל נר מובדל הרבה וכו' וז"ל: משמע מלשון זה דתרתי בעינן דהיינו שיהיו ג"כ מובדלים הקנים אחד מחבירו לבד מה שיש לכל קנה מחיצה בפני עצמה ועיין בא"ר שכתב דדי ברחב אצבע. וה"ה כשמדבקין נרות שעוה בכותל יראה שיהיו מרווח אחד מחבירו עכ"פ כשיעור אצבע. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (חלק א סימן קכט) דלא בעינן כלי כלל. ושו"ר שהביאו מרן בספר חזון עובדיה (עמ' לה) שכן עיקר ע"ש.

אלא לפי מה שאנו אומרים בזמן ההדלקה הנרות הללו "קודש הם" צריך להבין וכי נר קדושה יש בו, וכשאלת הגמ' בשבת כ"ב ע"א, ואשר גירסא הזאת היא ממס' סופרים, ונלע"ד כוונת הדברים שעשאוהו כהקדש דומיא דמנורה שבמקדש, ולכן אין לנו רשות להשתמש בהם כלל דהיינו גם הכלי דנר כולל את הכלי ראה עוד לקמן. וכמ"ש בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן נח) משמע גם כלי הנ"ח אסורים דומיא דבזיכי המנורה דשוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש. וכמ"ש הרז"ה והר"ן בפ"ב דשבת: דדמי למנורה שבמקדש שאין משתמשין בה כלל אפי' תשמיש של מצוה, ואע"פ שבאמת אינה איסורי הנאה, ועשאוהו כהקדש, ולכן אסור להוסיף ולבטל את מותר השמן משום דהוי בזיון לבטל קודש ע"ש.

וכן עפ"ד בעל המאור (שבת כא:) שהובאו בשו"ת יביע אומר (חלק ב או"ח סימן א) דלמ"ד אסור להשתמש לאורה של נ"ח היינו אפילו תשמיש מצוה וקדושה. ומשום דס"ל שכיון שהן זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר וכו'. ושמואל דקא מתמה וכי נר קדושה יש בו, לא ס"ל דאית בהו סרך קדושה ולא משום איסור הנאה. ע"ש. ומשמע דאה"נ למי שאוסר להשתמש לאורה ואפילו תשמיש מצוה וקדושה, ס"ל דאית בהו סרך קדושה הואיל והוו זכר לנרות של בהמ"ק. וה"נ אמרינן בנוסח הנרות הללו אנו מדליקים, הנרות הללו קודש הם וכו'.

תוכן העניינים

מועדי ניסים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה