הלכות פסח · סימן: ק''א - שאלה: האם יש לכבות את אור החשמל בזמן בדיקת חמץ ?
אכן אור השמש מכהה את אור הנר כמובא בירושלמי פסחים (פרק א דף כז טור א) ובילקוט שמעוני תורה (פרשת נח רמז נג) ובבראשית רבה (פרשה לא) צהר תעשה לתבה ר' אבא בר כהנא אמר חלון רבי לוי אומר מרגלית, כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא היה צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו בשעה שהיתה כהה היה יודע שהוא יום ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה, אמר ר' הונא ערקין הוינן מקמי גונדיא בהדא ביטסא דטבריה והיו בידינו נרות בשעה שהיו כהין היינו יודעים שהוא יום וכו', וכן הובא בכל ספרי הראשונים בספר תניא רבתי (בענין בדיקת חמץ ימן מג) וספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות ביעור חמץ דף קיח.) ולמדו מזה שבמבואות האפלין נמי מצוותן בלילה לאור הנר.
ובירושלמי מוכח עוד דאף ביום בעינן לבדוק לאור הנר דהיינו אע"פ שאורו כהה כמובא בפסחים (פרק א דף כז טור א) דרבי שמואל בר רב יצחק אמר מפני שהנר בודק כל שהוא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר והיה ביום ההוא אחפש את ירושלם בנרות ואית דבעי אימר נישמעינה מן הדא נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן אמר רבי יוסה מתניתא אמרה שבדיקת היום בדיקה דתנינן רבי יודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור לא סוף דבר רבי יודה אלא אפילו דרבנין דתנינן וחכמים אומרים אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר וצריך לבדוק לאור הנר נישמעינה מן הדא אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור הככבים אלא לאור הנר ניחא לא לאור הלבנה ולא לאור הכוכבים אלא לאור חמה וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר לא סוף דבר בית שאין בו אורה אלא אפילו בית שיש בו אורה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר.
אי לכך יש לברר המציאות האם אור החשמל מכהה את אור הנר, וע"פ זה יש לו להחליט איך לבדוק. דהיינו ע"פ ראייתו של הבודק ובמציאות שנמצא דיתכן שאור החשמל יסייע לו בבדיקה ואע"פ שיכהה את אור הנר ויש להעדיף כך שהמצוה היא הבדיקה וכל שיועיל לו אור החשמל אזי ישאירו ואף אפשר לומר שחובה להדליקו בכדי לבדוק את החמץ טוב יותר וכמו שהשיב בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קלו) אם אני משתמש לאור האלקטרי בשעת בדיקה, הוא ג"כ ע"ד הנ"ל, בדרך כלל אנו רגילים לעשות הכל לאור הנר בלבד, אבל פשוט שאם חסר לנו לטיב הבדיקה משתמשים בו כי העיקר הוא לבדוק כדת וכהלכה ואור הנר הוא רק מכשיר למצוה. וכ"כ האור לציון (חלק ג פרק ז סעיף ז).
וכ"ש לפי מה שהעלה בשו"ת יביע אומר (חלק ד או"ח סימן מ) דבמקום הצורך שקשה לו להשיג נר שעוה, אפשר להתיר הבדיקה ע"י פנס כיס, או נר חשמלי שאפשר לטלטלו ולהכניסו לחורים ולסדקים לבדוק כראוי. ומ"מ היכא דאפשר נכון לחוש לפשט דברי המג"א והאחרונים הבאים אחריו שסוברים שהזכוכית מפסקת בנ"ד. ויש לבדוק בנר של שעוה שהוא מצוה מן המובחר והטוב והנאות לבדיקה ע"כ. נמצא שבדיקת החמץ ע"י אור החשמל וגם ע"י הנר זהו מעליותא. ורק באור הפנס לבד חששו בשל הפסק הזכוכית ולא בשל טעם אחר. ושו"ר בספר חזון עובדיה הגדה לפסח (עמוד כד אות ד') שהעלה שעכ"פ הנר מאיר יפה בחורים ובסדקים, ובמקומות הגלויים אור החשמל עדיף ממנו. וכן העלו כמה מגדולי דורינו קשישאי ע"ש.
לסיכום במידה ואור החשמל מועיל לבדיקה אזי כדאי להשאירו דולק ואע"פ שע"י כך יכהה מעט את אור הנר.
פירות הנושרים:
1. כשאין מצוי אצלו נר שעוה יוכל לבדוק גם על ידי פנס כיס חשמלי, שאפשר לטלטלו ולהכניסו לחורים ולסדקים, לבדוק את החמץ כראוי. ומברכים לפני הבדיקה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ביעור חמץ. ואחר סיום הבדיקה יאמר: כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא. (כל החמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ).
סימן : ק''ב - שאלה: המקדש על היין האם יכול לערות מכוסו קודם השתייה לכוסות המסובים ואח''כ ישתה כנוהגין במתקן הנמצא כיום שע''י שמערה את היין עליו נחלק היין למס' כוסות ואח''כ שותה המקדש אי נהוג נכון או שצריך שהמקדש ישתה ולאחר מכן יערה על המתקן את היין?
מוכח בטור ובב"י (או"ח סימן קצ) דחייב המברך לטעום קודם המסובים וז"ל: המברך חייב לטעום קודם המסובין ופסקו בשו"ע (סעיף א). וז"ל הב"י: יטעום המברך ואחר כך יטעמו האחרים כדרך שאמרנו בברכת המוציא. בסימן קס"ז שדינם שוה כדמשמע מהירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שכתבתי שם ובמה שכתבתי שם מבואר שאם היה כוס לפני כל אחד ואחד רשאין לטעום קודם. וזה לשון ארחות חיים (הל' ברה"מ סי' כ"ג) אם היו כולם זקוקים לכוס אחד אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך עכ"ל נמצא שיש חיוב על המברך לטעום ראשון מהכוס אמנם אם יכול לערות לכוסותיהם ואח"כ ישתה מכוסו ואחריו ישתו הם מכוסם שפיר לעשות כן וכמ"ש הרא"ש בברכות (פרק ז סימן טו) אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתה קודם שישתה המברך וכ"כ בעל המשנ"ב (ס"ק ד) לא מיבעיא אם יש רק כוס אחד וכולם שותים מכוס זה בודאי נכון לכתחלה שהוא יטעום מקודם ואפילו אם כל אחד כוס ריקן לפניו והוא מערה לאחר ברכה קודם טעימתו מכוסו לכוסם ג"כ אין ראוי שיטעמו הם קודם מאחר שעכ"פ הם זקוקים כולם לכוסו עכ"ל. ולפי זה ודאי שפיר לכתחלה להשתמש במתקן החדש כשהוא מערה מכוסו לתוך המתקן היין שמתפצל למס' כוסיות.
ואף אם שתו מהכוסות שבמתקן שהיה בהם שאריות יין אין בכך כלום שמתקנם ע"י השפיכה מכוסו למתקן כ"ש מכוס הברכה עצמו שיכול לתקנו אף ע"י מים כדברי הירושלמי שהובא בדברי הרא"ש בפסחים (פרק י סימן יד) ובחידושי הריטב"א בפסחים (דף קו.) ובספר אבודרהם (סדר מוצאי שבת) והב"י (או"ח סימן קפב). וז"ל אבודרהם בשם הירושלמי: דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו דגרסינן התם רבי יונה טעים כסא ומתקן לה פירוש היה שותה כוס של קדוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר. וכן לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת ארוסין בין לברכת נישואים אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהוא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו.
ואם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום. והביאו גם כף החיים (באות כא) וסיים דיש לחוש לכתחלה ולתקנו גם כשטעמו באצבעו.
אלא שמהב"י שם מוכח דוקא ששתה ממנו אבל אם שפך ממנו לכלי אחר לא חשיב פגום. וז"ל והאמר מר טעמו פגמו ומשני דטעים ליה בידיה אלמא דלא הוי פגום אלא כששותה ממנו ממש אבל כששופך לתוך ידו או לתוך הכלי ושותה לא הוי פגום. ולישנא הכי דייק דאמרינן טעמו פגמו וטעימה שתייה ממש משמע ולא שפיכה לתוך היד או לכלי. אבל הרשב"א (שם ד"ה תרי לא) כתב אההיא דאוקימנא דטעים ליה בידיה ואם תאמר א"כ מאי טעמייהו דבית הלל יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמי שמברך על שיורי כוסות כן כתב הראב"ד ואי נמי יש לומר דמלא בעינן עכ"ל. אלא שמרן בשו"ע (סעיף ג) פסק להדיא שאם שפך ממנו לתוך ידו או כלי אין בכך כלום ע"ש נמצא דדעתו אף לכתחלה שפיר לשתות מידו או מכלי אחר ואינו נפגם בכך.
וכן בתיקונו של כוס פגום פסק מרן בשו"ע (סעיף ו) שיכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין, ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן. וטעם לזה כתב המג"א (ס"ק י) דעיקר הפגם משום ששתה ממנו מעט וכשחוזר ומוסיף עליו מתקן בכך דומיא דפגימת המזבח כשחוזר וסותמו מתקן. וטעם אחר כתב ערוך השולחן (סעיף ו) הוי כמום בבהמה ועל זה נאמר הקריבהו נא לפחתך (לבוש). ולעצם השאלה, עדיף יותר שיערה לתוך המתקן ורק אח"כ ישתה ונמצא ע"י כך כולם שותים מכוס שאינו פגום. וכמ"ש הט"ז (ס"ק ד) שפי' קודם שישתה המברך דכולם ישתו מכוס שאינו פגום וכ"מ בסי' ק"ץ וססי' רע"א, אבל למה שנוהגים ששות' המברך ואח"כ שופך לכוסות המסובים שהם פגומים אין לזה טעם. וק' דאם אין כוס אלא למברך הא ע"כ ישתו האחרים מכוס פגום כיון שכבר טעם המברך ממנו וי"ל דכל היכ' דאפשר לתקוני מתקנינן וכל היכא דלא אפשר די בכך שהמברך שותה מכוס שאינו פגום ע"כ יותר טוב שכל א' יהי' לו כוס מיוחד אם אפשר עכ"ל. וכן נראה דעת בעל המשנ"ב (ס"ק כג) וביאר יותר (בסימן רעא ס"ק פג) דאע"ג דשתיית כל המסובין לא מעכבא כדלעיל בסי"ד מ"מ מצוה לכתחלה שישתו מכוס שאינו פגום. וכן מבואר הדבר בשולחן ערוך הרב (סימן קצ סעיף ה) שכתב להדיא אם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום והוסיף וכתב שאין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים. וכ"כ כדברי הט"ז ערוך השולחן (סעיף ט) ושו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן כז) וכף החיים (אות כד) ויתרה מזאת כתב במקום אחר (סימן קצ אות ו) מה שנוהגים העולם לשפוך לתוך הכוסות לאחר ששתה המברך טעות גמור הוא ע"ש.
ואע"פ שכתבנו לעיל דדי אם יוסיפו מעט יין או מים נתקן הכוס הפגום בכך מוכח מלשון מרן שם (סעיף ה) דזהו בדיעבד שכתב בלשון אם החזיר וכו' ע"ש. וראיתי בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תקיד) שנוהגין שכל כוס ששתו ממנו מחזיקין אותו לפגום, אם לא יערה לחוץ כל מה שבכוס וימזוג יין אחר לקדש עלי, וכן נוהגין בארץ צרפת, וכן ראיתי נוהג מורי הרב ממיץ ע"ש. וכן נראה מספר תשב"ץ קטן (סימן שיג) וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שצריך ליזהר להריק הנשאר מהכוס אל הקנקן דמוזג ממנו ואח"כ יחזור וימלא הכוס, למען שלא יהא הכוס פגום. ויעשה כן לכל הארבע כוסות בכל פעם כשימזגם, וכן באגודה. ויש סומכין על התוספת לבדה מה שמוסיפין למזוג בו בכל פעם.
וכ"כ עוד אחרונים: המג"א (ס"ק ט) ובשולחן ערוך הרב (סימן קפב סעיף ה) שאם החזיר יין שבכוס פגום לקנקן נתבטל בתוכו ברוב וכשר ומכל מקום אין לעשות כן ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן ובזה מיתקן ואח"כ שופכים אותו לתוך הקנקן וחוזרים ומוציאים אותו מהקנקן לשם ברכה כמ"ש בסימן קפ"ג. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף ח) שלכתחלה יוסיף מעט יין ואח"כ ישפכנו להקנקן ואח"כ ימלא כוס של ברכה מהקנקן וטעמו של דבר כי אנו צריכין לתקן הפגם בהכוס כמו שהפגם היה מן הכוס וכן אנחנו נוהגים לעשות כן ונכון הוא ולאו דווקא בהוספה מעט יין נתקן דה"ה במים או בשארי משקין שאין מקלקלין את היין אך מים עדיפי טפי מפני שמזיגת היין הוא במים [עמג"א סקי"א] ולכן אפילו יש לו עוד יין יכול לתקנו במים אם היין לא יתקלקל בריבוי המים ורק שהמים לא יהיו פגומים כמ"ש. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן מה סעיף ג) ובמשנ"ב (ס"ק כז) וכף החיים (אות כו), ועוד כתבו שזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן.
ועוד יתרון יש למתקן הנ"ל מעבר לזאת שהמסובים שותים כוס שאינו פגום שהאסטניס אינו יכול לשתות מכוס ששתו ממנו וכאן אין חשש כלל וכ"ש בשו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן כז) שמי שיודע בנפשו שהוא אסטניס אין לשתות מכוס של קדוש מפי המקדש כיון שיצא י"ח בקדוש ולא נפקא מידי בטעימה אלא משום מצוה מן המובחר אין לטעום משום שהוא אסטניס ואדרבא איסורא הוא דקא עביד דעובר על בל תשקצו ומה גם לצוואת ר"א הגדול דחיישינן לסכנה אם אינו מכירו. וכמ"ש הבן איש חי (ש"ב פ' בראשית אות כג) ובילקוט יוסף (חלק ד סימן רעא אות לח) ומה שאין נמנעים מלשתות מכוס ששתה ממנו חברו מחשש חולי מאחר דברור להם כי בעל הבית שקדש ושתה מן הכוס הוא נקי ואין בו חולי ע"ש.
זאת ועוד מובא בתשובות הגאונים (החדשות עמנואל אופק סימן קפה) שטעם הקידוש בבתי כנסיות אע"פ שאין אורחין אוכלין שם. ואפי' שהלכה רווחת אין קידוש אלא במקום סעודה אע"פ כן יקדשו על היין בבית הכנסת, מפני שטעימת יין של קידוש שבת רפואה היא, וזה שטועם כל הציבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע [קידוש] בלבד וכיון ששמע קידוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום, אבל לטעום משום רפואה היא דקאמרי' פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי הדרא בקידושא דבי שמשי, הילכך זימנין דאיכא מן הציבור דלית ליה חמרא ומקדיש אריפתא תקינו רבנן לקדש בבית הכנסת על היין משום רפואה, עיין במגן אברהם (סימן רעא ס"ק כג). וא"כ טוב שיזכה את כולם לטעום ולא ימנע האיסטניס מלטעום ע"י המתקן. מכל מקום יש להזהר שלא יטעם המקדש מן היין של כוס הקידוש, אלא יטעימנו לקטן שהגיע לחינוך, מפני שאין קידוש אלא במקום סעודה. כמובא בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן לד) בהתאם לפסק מרן בשלחן ערוך (סימן רסט סעיף א). או שיזהר לשתות רביעית יין מהכוס, על פי מה שפסק מרן השלחן ערוך (בסימן רעג סעיף ה).
וכפי שכתבנו לעיל בשם הב"י מובא גם ע"י הרא"ש בפסחים (פ' י סי' טז) ובשו"ת הרשב"א (ח' ז סי' תקלא) שאע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך ופסקו מרן בשו"ע (סי' קצ ס' א) והטעם לזה כתב המשנ"ב (ס"ק ג) כיון שהוא בירך על כוס זה נכון הוא שישתה הוא תחלה. וכן הדין בפת כמובא בשולחן ערוך הרב (סי' קסז ס' כ) אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, כגון אם הם רוצים לחתוך מן הלחם שבצע ממנו הבוצע ולטעום קודם שיטעום הוא, אבל הוא לא יתן להם כלל קודם שיטעום שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך שהרי הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם עד שיטעום הוא תחילה. וכמ"ש הט"ז (ס"ק טו) שהשיג על הרמ"א שם וכ"כ המשנ"ב (ס"ק עט) וכ"כ ש"א דיש לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם. ולכאורה זהו הפוך ממה שכתב לגבי קידוש דהא כתבנו לעיל בשם הגר"ז שאם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים ע"ש ושמא יש לחלק כפי שכתב הוא שם לפי שגם על המברך לא חל החיוב כלל שלא חייבוהו אלא לומר שירה על היין שישתה ממנו איזה אדם מישראל שיהיה שתיה שהיא חשובה הנאה לו. ע"ש. ועוד אפשר לומר דמזיגה למסובים חשיב צורך ולא הוי הפסק א. לזכותם לשתות מכוס שלא פגומה ב. האיסטניס יוכל לטעום לחיבוב המצוה. מה שאין כן בברכת המוציא שאין שום צורך.
ומה שאין המסובין רשאים לטעום מכוס של קידוש קודם המקדש, פי' ערוך השולחן (סי' רעא ס' מא) בד"א כשהם זקוקים לכוסו של המקדש כגון שאין לפניהם כוסות בפ"ע או יש להם והמה פגומים או ריקנים לגמרי שצריכים לשפוך לתוכן מן כוס של המקדש אבל אם יש להם כוסות שלימים ולא פגומים יכולים לשתות מקודם ע"כ. וכן אם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם וכמ"ש מרן בשו"ע (סעיף טו), ובשבת אם יש לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אע"פ שעדיין לא טעם הוא, וכמ"ש מרן בשו"ע (סימן רעד סעיף ג).
וראיתי שכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קל) שהטעימה אינה חלק מהקידוש אלא כיון שהזכיר קדושת היום על הכוס יצא ידי חובת קידוש אלא דחייב אח"כ לטעום מן הכוס כמו בדין אין קידוש אלא במקום סעודה דחייב לסעוד אחר הקידוש. אבל אין כל איסור לדבר בין קידוש לסעודה והוא הדין בטעימה שחייב לטעום אחר הקידוש אבל לא שהטעימה היא חלק מהקידוש.
ואעפ"כ ודאי שאין לשאר המסובים היוצאים י"ח בקידוש או הבדלה לדבר עד טעימת המקדש וכמ"ש הבן איש חי (ש"ב פ' בראשית אות כד) יזהרו שלא יפסיקו בדבור קודם שיטעם המקדש וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ד סימן ע) עכ"פ חזינן שגם השתיה שייכת למצות הכוס, ואף שלהגאונים שסוברין שהוא עיכוב שהמקדש דוקא ישתה אינו אלא בקידוש כדאיתא שם בש"ע ואף אם נימא שגם לענין עצם טעימה שהוא עיכוב הוא ג"כ רק לקידוש נמי עכ"פ הוא שייך להבדלה ולכל הדברים הנעשים על היין שלכן אסור להפסיק בדבור לכל מי שיוצא בהבדלה קודם שישתה אחד מהשומעין שהרי נמצא שהוא כהבדיל בעצמו על הכוס ונשפך הכוס או שהפסיק בדבור שלא יצא להבדלה כתקונה לכו"ע וגם אפשר שלא יצא כלל, ולכן יש להזהיר להשומעין שלא יפסיקו אפילו באמירת שבוע טוב לכתחלה ע"ש.
לסיכום עדיף יותר ליתן מכוס הברכה לכוסות המסובים אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום, ולכן מתקן זה הינו "המצאה" טובה מאוד.
פירות הנושרים:
1. כוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו.
2. כוס פגום ורוצה לתקנו, טוב יותר לאחר תיקונו להחזירו לקנקן, ומתוך הקנקן חזרה לכוס לשם ברכה.
3. אם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום.
4. לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת ארוסין בין לברכת נישואים אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהוא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו.
5. אם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים.
6. יש לנהוג בכל הארבע כוסות שלא יהיו פגומים ובכל פעם כשימזגם לתיקונם אם יוכל אחר המזיגה יחזרים לקנקן ורק אח"כ יערה לכוס.
7. לאו דווקא בהוספה מעט יין נתקן דה"ה במים או בשארי משקין שאין מקלקלין את היין אך מים עדיפי טפי מפני שמזיגת היין הוא במים.
8. מי שיודע בנפשו שהוא אסטניס אין לו לשתות מכוס של קדוש מפי המקדש ואף לטעום משום שהוא אסטניס ואדרבא איסורא הוא דקא עביד דעובר על בל תשקצו ומה גם לצוואת ר"א הגדול דחיישינן לסכנה אם אינו מכירו.
9. כיון שיצא י"ח בקדוש לא נפקא מידי בטעימה אלא משום מצוה מן המובחר, דהיינו אין חיוב לטעום רק משום חיבוב מצוה. וי"א משום רפואה.
10. כשיש רק כוס אחד למברך ישתו המסובים מהכוס אע"פ שהוא פגום משום חבוב מצוה ויחזיקו במנהגם.
11. שתיית רביעית יין מכוס הקידוש נחשבת כקידוש במקום סעודה.
12. אע"פ שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין אינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך. וזהו כשזקוקים לכוסו של המקדש כגון שהכוסות שלפניהם פגומים אבל אם כוסותיהם שלמים ולא פגומים יכולים לשתות מקודם.
13. אסור להפסיק בדבור לכל מי שיוצא בקידוש או הבדלה קודם שישתה המקדש או אחד מהשומעין שהרי נמצא שהוא כהבדיל בעצמו על הכוס ונשפך הכוס או שהפסיק בדבור שלא יצא להבדלה כתקונה לכו"ע וגם אפשר שלא יצא כלל, ולכן יש להזהיר להשומעין שלא יפסיקו בדיבור אפילו באמירת שבוע טוב לפני הטעימה.
14. ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם, ובשבת אם יש לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אע"פ שעדיין לא טעם הוא.
סימן: ק''ג - שאלה: עובד אחזקה בתלמוד תורה או מפעל וכד' האם יש עליו חיוב בדיקת חמץ במקום עבודתו בליל יד'?
מהירושלמי מבואר בפשיטות שמחייב בתי כנסיות ובתי מדרשות בבדיקה, ונפסק כן להלכה שנביא לקמן בס"ד וז"ל הירושלמי בפסחים (פרק א דף כז טור ב): ר' ירמיה בעי בתי כניסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה מה צריכה ליה שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים ותהא פשיטא ליה הכן היא צריכה ליה הואיל ואורן מרובה מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה ביום לאור הנר רבי יוסה בעי חצירות שבירושלם שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהו צריכין בדיקה בלא כך אינן בדוקות מן הנותר וכו'.
והירושלמי הובא להלכה בראשונים וראה לדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו ולשבת הגדול) שכתב שיש לבדוק ולברך וז"ל: בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שהתינוקות מכניסין שם חמץ ומברך תחלה על ביעור חמץ. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק א דף לח טור ד) ובספר כלבו (סימן מח) ומאמר חמץ לרשב"ץ (אות לז) ובטור (א"ח סימן תלג) שבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה לפי שהתינוקות מכניסין בהם חמץ וכן נפסק בשו"ע (סעיף י) והפרי חדש (אות א) ובעל המשנ"ב (ס"ק מג) זעק על השמשים שאינם נזהרים לבדוק בלילה אלא מכבדין היטב ביום ולא יפה הם עושים וצריך להזהירם ע"כ שיקיימו מצות חכמים כתיקונה ויכולים לברך על בדיקה זו אבל א"צ לבטל אחר הבדיקה לפי שאינם יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם. וכן דקדק מהירושלמי בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן קצט) דצריכא ליה מפני שאמרו אורה מרובה מהו שיהא צריך לבודקה מתחלה ביום לאור הנר ומסיק שלא לחלק בין ביעור לביעור דצריך לבדוק בלילה לאור הנר וגם אם כיבד וטאטא את הבית מקודם לכן אפ"ה צריך לחזור ולבדוק שלא לחלוק בין בדיקה לבדיקה וכן פסק ראב"ן והכי איתא בירושלמי ריש פסחים ר' מני בעי חצרות שבירושלים וכו' ופריך והלא כבר בדקו מן הנותר ומשני שלא לחלוק בין ביעור לביעור וכו' ע"ש.
נראה מדבריהם דבעי בדיקה וגם ברכה וכמ"ש להדיא בדרשות ר"י אבן שועיב שהובא דבריו לעיל שמברך תחלה על ביעור חמץ. וזהו ככל שאר דברי חכמינו שצוונו ואנו מברכים עליהם דאף שיש לומר שעל חמץ שבבית הכנסת אינו עובר בב"י (וראה בדיבור הבא מה שנביא בס"ד בשם הערוך השולחן) מ"מ אין לחלק בין ביעור לביעור כנ"ל וכפי שכתבו בעל המשנ"ב שם ובשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן סח ובחלק א סימן קלה) דעיקר התקנה מעיקרא או צד דאורייתא של בדיקה כמש"כ הר"ן הוא משום בל יראה, אבל כיון שכבר נתקנה תקנו דבר השוה לכל רשות ורשות בישראל, בין יש שם חמץ שעובר בב"י או לא כבר נעשה חובת בית מצורף לחובת הגוף שיהיה בית ורשות זה בדוק ונקי מחשש חמץ. נמצא שאין חילוק ותקנה שווה לכל לבדוק בכל מקום שיש חשש לחמץ בין ביתו או מכוניתו או מפעלו וכד' ולברך על בדיקתו.
אלא בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן מט) כתב שאף שהתינוקות מכניסים לפעמים חמץ מ"מ ליכא שיעור כזית לכל א' מן הקהל א"כ ניהו דביהכ"נ יש לו דין חצר שותפות כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ל' ועי' קצה"ח סי' ר' מ"מ ליכא חיוב בדיקה ובפרט לפמ"ש בקצה"ח סי' ר"ס בשם ת' מהר"ם ב"ב דחצר שותפות אינו קונה מציאה כלל להשותפין א"כ פשיטא דלא יעברו על ב"י וצ"ל דמ"מ יבדקו שמא ימצא מי החמץ ויבא לאכלו או יזכה בו ומ"מ צ"ע. וכן פסק ערוך השולחן (ס' יב) ע"פ דברי התוס' שכתבו ריש פסחים לחד תירוצא דלכן הצריכו בדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה א"צ ברכה לבדיקת בית הכנסת ובית המדרש שהרי אין להם בעלים מיוחדים מי שיעבור בבל יראה והוי לעניין זה כבית של הפקר ואין לומר דהגזבר או השמש יעבור בבל יראה דהא יכול לומר איסורא לא ניחא לי דליקני כדאמרינן בגמ' [ב"מ צ"ו:] והחמץ הנמצא הוא הפקר גמור ולכל הדיעות פשיטא שלא על כיוצא בזה היתה תקנת חכמים בבדיקה ולכן נ"ל שהשמש לא יברך אלא בודק בלא ברכה וגם כל חמירא א"צ לומר דהחמץ הזה א"צ ביטול ולא מהני ליה ביטול כיון שאינו שלו עכ"ל.
וכדבריו העלה בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן ה) וכתב גם מודעה רבה לבעלי אוטובוסים ציבוריים, וכן מטוסים של חברות תעופה ישראליות, שחייבים לבדוק החמץ מהמכוניות והמטוסים, ולנקותם מכל חשש חמץ, כדין בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם של צבור, וראוי ונכון לקיים בהם מצות בדיקת חמץ לאור הנר בליל ארבעה עשר, כמצות חז"ל וזאת ללא ברכה כפי שהעלו הפוס' אחרונים רבים שהמנהג פשוט לבדוק החמץ בבתים ובחנויות בברכה אחת, אפילו אם החנות רחוקה מן הבית, הואיל וההליכה אינה נחשבת להפסק ע"ש. וה"ה שלדבריו יש לעובד בתלמוד תורה או במפעל וכד' חובה לבדוק את החמץ המצוי במקום עבודתו.
אלא מה שחייבו בדיקה בבתי כנסיות ובתי מדרשות משום שודאי התנוקות מכניסין בהם חמץ כל השנה כמ"ש השו"ע (סי' תלג ס' י) ומקרי מקומות שמכניסין בהם חמץ ולכן חייב השמש לבדוק, מה שאין כן במקום עבודה כגון חדר מחשבים וכדומה שאין חשש לכניסת מזון כל שהו ודאי שאינו חייב, דאף אם אירע מקומות שאין מכניסין בהם חמץ ונמצא שם חמץ הא ודאי דבכהאי גוונא פשיטא שאין עוברין עליו בבל יראה וכמ"ש ערוך השולחן (סי' תלא ס' יט) שבוודאי מן התורה אינו מחוייב כלל לבדוק שם ובמשנה דאור לארבעה עשר תנן דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ופשיטא שאינו עובר על בל יראה אם תמצא שם חמץ.
אמנם בחיוב בדיקה זאת לא החמירו עליו להישאר רעב עד אחר הבדיקה אלא רשאי לאכול לפני הבדיקה עיין בדברינו (בסימן סח) וכמ"ש בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן ס) שמה שמבואר בשו"ע או"ח (סי' תל"א סעי' ב') שלא יאכל עד שיבדוק, והטילו חובת בדיקה זו על השמשים העלה אחר שכבר בדק השמש את ביתו כדינא, אם קשה עליו לבדוק את ביהכ"נ קודם שיאכל, מותר לו לאכול קודם שיבדוק את ביהכנ"ס. ואף דלא שייך בזה טעמא, שאם נטריחנו ימנע ולא עביד, שהרי על מנת כן השכיר עצמו לקהלה ועל דעת כן נכנס לתפקידו מעיקרא להיות מחוייב לבדוק חמץ בביהכנ"ס אור ליום י"ד, מ"מ כיון דבעושה בחינם יש את החשש דאם נטריחנו אתי לאימנוע נראה דה"ה בעושה בשכר דלא מסתבר לחלק בזה בין עושה מצוה עבור אחרים בשכר לבין עושה בחינם. וגם כי אכתי שייכא הך טעמא שכתבתי לעיל (אות א' ד"ה בכל) שגם אם ימשך השמש אחר אכילה לא תתבטל המצוה בהכרח על כן לא חששו בזה לאסור האכילה קודם קיום המצוה. ובענין זה מובא בתשובות הגאונים (מוסאפיה ליק סימן קה)
על הא דאכלי בבי כנשתא ממש ודקא קשיא לן הא אין אוכלים בהם הני מילי סעודת הרשות דחול אבל סעודת שבת סעודת מצוה היא וסעודת מצוה מותר לאכול שם ודבר זה מפורש בירוש' פסחים (פ"א) ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שצריכין בדיקה וכו' עד שהן אוכלים שם בעבריות ובראשי חדשים פירוש בעבור השנה ובקידוש החדש.
לסיכום יש חיוב לבדוק כל מקום שיש בו חמץ בליל יד'. וכפי שבודק את ביתו כך צריך לבדוק את מקום עבודתו שבאחריותו וכ"ש שהוא רכושו ואע"פ שנמצא מחוץ לביתו כגון מכונית מחסן וכד'.
פירות הנושרים:
1. יש אומרים שצריך לברך על הבדיקה במקום עבודתו וסב"ל.
2. נהגי אוטובוס ומוניות וכד' גם צריכים לבדוק אותם בליל יד'.
3. מה שאין אוכלים בבתי כנסת הני מילי סעודת הרשות דחול אבל סעודת שבת סעודת מצוה היא וסעודת מצוה מותר לאכול שם.