הלכות פסח · סימן: צ''ד - שאלה: האם מותר לרכב ע''ג סוס או לנהוג ברכב בחול המועד לשם תענוג?
מוכח מלשון התוספות במועד קטן (דף י.) מפי' התוספתא שדוקא לצורך המועד שרי משמע מזה שאסור לרכוב בחנם. וכ"כ מנורת המאור (פרק ב הלכות חג המצות עמוד 253) שכתב הצריך לרכוב על גבי בהמתו לעשות דברים לצורך המועד, אם לא היה רגיל ללכת ברגליו, מותר. נמצא לפי' שאין לרכוב ע"ג הבהמה במועד אלא לצורך המועד ונראה שהוא הדין בנסיעה ברכב.
אלא שהב"י הוכיח מלשון הרא"ש במועד קטן (פרק א סימן יט) דדוקא לרכוב לצורך המועד הוא דשרינן דהיינו לתקן צרכי רכיבה והוא שלא נסה ללכת ברגליו אבל אם נסה ללכת ברגליו או אפילו אם לא נסה ללכת ברגליו אם הוא שלא לצורך המועד אסור לתקן צרכי רכיבה אבל לרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד שרי כיון שאינו עושה שום מלאכה וגו' מיהו כתב שרכוב כדי לטייל נראה דאפילו לפי דבריהם לצורך המועד מיקרי לענין להתיר לרכוב ואפשר דאף לתקן צרכי רכיבה כדי לטייל נמי שרי ומה שכתבו התוספות שאסור לרכוב בחנם היינו שאינו לצורך המועד כלל ואפילו לטייל אבל לטייל מישרא שרי וכן נוהגים העולם לרכוב על הסוס בחול המועד לטייל וגם נוהגים לרכוב על הסוס לילך מעיר לעיר אפילו שלא לצורך המועד והא ודאי שלא כדברי התוספות הוא אבל הם סומכים על מה שנראה מדברי הרא"ש דלרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד מותר. ולענין הלכה נקטינן להקל כדמשמע מדברי הרא"ש וכמנהג העולם.
ולפי זה יוצא לנו דוקא כאשר צריך לרכב לצורך המועד אזי מותר גם לעשות מלאכה עבור הבהמה הא כשאינו לצורך המועד אזי אסור גם לעשות את המלאכות עבור הבהמה והוא הדין גם ליפותה וכמ"ש מרן בש"ע (סימן תקלו סעיף א) מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד, ולא נסה ללכת ברגליו, יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברגליו והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. וכן בנושא יפוי שכתב בעל המשנ"ב (ס"ק ה) ליפותו דהוא בכלל צרכי רכיבה שהתירו כשצריך לרכוב לצורך המועד או לטייל.
ומרן בשו"ע לא הביא את דבריו שכתב בב"י שמותר לרכוב בחינם ודלא כדברי התוספו' וכ"כ הפרישה (ס"ק א) והרמ"א בהגה הביאו וז"ל מותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר, אפילו בחנם, וכן נהגו; אלא שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה אם אינו רוכב לצורך או לטייל (ב"י).
נמצאנו למדים שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה כשאינו רוכב לצורך המועד או לטייל וכמ"ש במשנ"ב (ס"ק א) לטייל וה"ה לראות פני חבירו אבל להרויח ממון שלא לצורך המועד מותר לרכוב אבל לא יתקן צרכי רכיבה וציין לפמ"ג ע"ש.
וראיתי שנשאל בזה בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תלו) אי מותר ללכת בחוה"מ לרכוב על סוסים לטיול לשמחת המועד והשיב מהתוס' דלעיל שאסור לרכוב בחנם, וציין לרא"ש שכתב ומשום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו וכו' ומיירי באדם שרגיל ברכיבה ולא למוד ללכת ברגליו וצריך לרכוב לצורך המועד ומשמע דבלאו הכי לא ועיין ב"י א"ח סי' תקל"ו ובאחרונים אי לטייל מקרי לצורך המועד ועיין מג"א אי מא"י לחו"ל מותר לתקן צרכי רכיבה ועיין ישועות יעקב שם ודו"ק.
ולא הבנתי כלל את תשובתו דהא פי' הב"י את דברי הרא"ש דשרי לרכב אף בחינם כנ"ל ואם כן היה צריך לענות בשופי דשרי לרכב בחינם במועד. ומה הפרש שנהנה מהטיול ע"י הרכיבה או שנהנה מהרכיבה עצמה עצם ההנאה הנעשית במועד נחשבת לצורך המועד אף לשיטת התוס' וכפי' הב"י לעיל.
ומיהו לעצם העניין נראה דין רכב כדין רכיבה ע"ג בהמה וכפי שמרן העלה שאף בחינם נהגו לרכב על גבי הסוס הוא הדין נסיעה ברכב ומאידך כפי שאין לתקן לצורך הסוס כל מלאכה אלא אם כן הרכיבה היא לצורך המועד כך הוא הדין תיקון הרכב שאין לתקן את הרכב אלא אם כן הנסיעה היא לצורך המועד, וטיול הוא בכלל צורך המועד אף לשיטת התוס'.
ונראה לדחות דהא מה שהתיר הרא"ש רכיבה במועד משום שאין בזה מלאכה ואילו נסיעה ברכב יש מלאכות רבות שחמורות יותר מלרכוב וכמ"ש הביאור הלכה שם (ד"ה ומותר לרכוב) לפי טעם הב"י לכאורה דוקא ברכיבה דאפילו ביו"ט לא הוי רק שבות ולא גזרינן זה בחוה"מ אבל במחמר דיש בזה בשבת ל"ת גמורה דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דקבלו חז"ל דזה קאי על פעולה שנעשה ע"י אדם ובהמה דהיינו מחמר לכאורה אין להקל כשהוא בחנם וגו' ע"ש. ולפי זה אין כלל ללמוד היתר לנהוג ברכב אף לצורך המועד ממה שהותר לרכב ע"ג הסוס רק מטעם שאין בזה אלא שבות.
וראיתי שכבר נשאל בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן נט) לפי זה יש איסור מחמר ושביתת בהמה בחוה"מ, ומדייק כן מדברי הב"י דברכיבה ליכא שום מלאכה יע"ש, והשיב דכונתו להשמיענו דהסוס אינו עושה מלאכה, ולא עוברים על שביתתו, ויליף מזה ממילא שפיר המשנ"ב, דהא אי היה עושה הסוס עי"כ מלאכה כגון במניח עליו משאוי היה שפיר אסור משום איסור מחמר שהוא בחינם. ולמאי דנקטינן לעיקר שאיסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאורייתא, וכפי שמכריע המשנ"ב בביאו"ה סימן תק"ל, אזי י"ל דאיכא שפיר גם איסור מחמר בחוה"מ. ולמאן דס"ל דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא רק מדרבנן, אין איסור מחמר בחוה"מ, דלא גזרו רבנן גם ע"ז, ולכן שפיר מותר לרכוב ומ"מ לדידן הרכיבה בלבד מיהת מותרת, מכיון דקיי"ל כהבבלי דברכיבה בלבד אין איסור מחמר בכלל, וכדכתב הב"י דברכיבה בלבד ליכא שום מלאכה עכת"ל.
בין להא ובין להא עדיין בנהיגה ברכב ישנם מלאכות רבות הנגרמות עכב הנהיגה וצ"ל שאין לנו שום חיוב על שביתת הרכב בשונה מהבהמה אמנם לצורך המועד הותרו עשיית המלאכות ואילו עשייתם בחינם נראה לאסור ורק רכיבה שאין בה מלאכה הותרה בחינם לדעת הרא"ש ותיקון לצורך הרכיבה אסור אלא כשהרכיבה לצורך המועד אזי גם תיקון לצורך הרכיבה מותר. לכן נראה שאין שום היתר בנסיעה ברכב במועד אלא לצורך המועד בלבד ואמנם טיול נחשב לצורך כמובא לעיל אך בחינם מי יאמר לן דשרי דלא דמי למאי דמוכח לעיל לרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד שרי כיון שאינו עושה שום מלאכה וגו', וכמבואר.
ואע" ג דמדוכתי טובא משמע דאיסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא מדוכתי אחריני משמע שהן מדרבנן והכריעו דקושטא הכי הוי דלא מיתסר אלא מדרבנן והם הרמב"ם ובעל הלכות גדולות ור"ת ועוד כמובא במגן אבות לרשב"ץ (על אבות פרק ג משנה טו) דסברי איסור מלאכה במועד הוא מדרבנן וזהו דעת מרן וראה לקמן. ולעומתם יש דסברי דהוא מדאורייתא כמובא בחידושי הרמב"ן מסכת מועד קטן שם שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך, ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן, וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא. וגם זה כפתור ופרח עכ"ל. והסכים עימו תלמידו בחידושי הריטב"א במועד קטן (דף ב.) וז"ל כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נראה עיקר, עיין עוד בזה בב"י (או"ח סימן תקל) ובדברי ביאור הלכה שם שציין לראשונים רבים דסברי שאסור מדאורייתא וסיים אף דמשו"ע לקמן בסימן תקל"ו בסופו דפסק כרב אמי להקל נגד ר"ה וכן בסימן תקל"ח ס"א ובסימן תקל"ט ס"ו משמע דלהלכה תפס כשיטת המקילין דעיקרו הוא דרבנן אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול.
וראה כמה יש לחוש במלאכה במועד ומה כתבו רבותינו על מחללי המועד בכללי המצוות (בז) ובספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג) מבזה מצוה בשאט בנפש ונוהג קלות ראש במצות שלא נאמרו בפירוש בתורה אלא שפירשו אותם חכמים, כגון המבזה את המועדות ועושה מלאכה בחולו של מועד לפי שלא נתפרש איסורה בתורה כמו שנאמר בשבתות וימים טובים, וזו קשה מכולם דתנן בפרק חלק (סנהדרין צט א) ואלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו' האומר אין תורה מן השמים, ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס וכו' מכאן א"ר אליעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב.
לסיכום מותר לנהוג ברכב לצורך המועד או לתענוג אך בחינם אסור.
פירות הנושרים:
1. לתקן צרכי רכיבה אם הוא לצורך המועד מותר.
2. לרכוב כדי לטייל לצורך המועד מיקרי.
3. מותר לרכוב במועד על מנת ליהנות.
4. לתקן צרכי הרכיבה שמותרים ובתנאי שלא יכוין מלאכתו במועד.
5. יפוי הוא בכלל צרכי רכיבה שהתירו כשצריך לרכוב לצורך המועד או לטייל התירו גם יפויו.
6. הרוכב על מנת להרויח ממון שלא לצורך המועד מותר לו לרכוב אבל לא יתקן צרכי רכיבה.
7. י"א שאיסור מלאכה במועד הוא מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן.
8. מותר לרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד מותר.
סימן: צ''ה - שאלה: מהו מקור המנהג בליל הסדר להגביה הקערה מעל ראשי המסובים ולסובב בזמן אמירת הא לחמא עניא שנאמר ע''י כל המסובים בשירה כמנהג ג'רבא וטוניס טריפולי ועוד?
מובא בדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מג טור ג) שנוהגי' להגביה הסל על ראשי התינוקו' ואומר לפיכך אנו חייבין וכו' עד ונאמר לפניו הללויה. ודבריו הובאו גם בב"י (או"ח סימן תעג). וזהו אינו כמנהג ג'רבא המובא בשאלה שהובא במחזור לחג הפסח איש מצליח, ומחזור נזר הקודש, ובהגדה ערב פסח ליהודי טריפולי ועוד דהא כאן מגביה מעל התינוקות בלבד ולא על כל ראשי המסובים ועוד נהגו בזמן ההגבה לומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין ולכפול שלוש פעמים. ולא לפיכך אנו חייבין וגו' כדברי המנהג בדברי רבינו ירוחם.
אמנם ראיתי בדברי הראשונים בספר האגור (הלכות ליל פסח סימן תשצח) ובטור (סימן תעג) ועוד שכתבו כשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה וי"א שגם אוחז המצה בידו ועם הגבהתן מסלקן מן השלחן לגמרי עד שמגיע לעבדים היינו לפרעה וגו' ע"כ. ופי' דבריהם שמסלק את הקערה מהשולחן אחר אמירת הא לחמא עניא ולא לפני דהא אין לסלקה עד שמגיע למה נשתנה שהרי כשאומר הא לחמא עניא לכאורה נר' שהלחם לפניו ונוגע בו כמובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רנו) ועוד.
וההגבהה היא לפני האומר את ההגדה בדוקא כפי שכתב בסדר רב עמרם גאון (סדר פסח) אין עוקרין את השולחן אלא בפני מי שאומר ההגדה. דהיינו ההנחה והעקירה והגבהה היא ליד האומר את ההגדה וכן מפורש בדברי הרא"ש (פסחים פרק י סימן כט) ובמאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכז) שמגביה השולחן מלפני קורא ההגדה. וקורא הא לחמא עניא. וכשיגיע למה נשתנה מסלקו מלפניו כאלו כבר אכלו וכו'. ומחזיר השולחן לפני הקורא כדי שיהא מצוי לפניו כשיאמר מצה זו. ואין עוקרין את השלחן אלא מלפני מי שקורא ההגדה. ומחזירין לפניו לקרות ההגדה ובהערות על מאמר חמץ לרשב"ץ (הערה 827) שעוקרים השלחן לפני הא לחמא עניא צריך לומר דכוונתו הוא שמגבהים השלחן ואינו מסלקו עד לפני מה נשתנה. וכ"כ להדיא בשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ה) יגביה הקערה ויאמר: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו', עד מה נשתנה. ויקח הקערה שבה המצות ויצוה להסירה מעל השולחן. וקילס לזה בלקט יושר (חלק א עמוד פט ענין ג) שכתבו הגאונים שהוא מנהג של שמחה, ולכך אין צריך להוציא מן הקערה שני תבשילין. ודלא כרבינו יוסף טוב עלם שיסד בסדרו ומושך מן הקערה שני תבשילין. וסמ"ק אין מצריך שום הגבהה אלא עקירת הקערה, שהיא במקום עקירת השלחן. וכן משמע במרדכי, וכן פרשב"ם דהגבה' חנם היא וסיים את דבריו וראוי לנהוג כדברי רוב הגאונים.
ובכל הראשונים לא הזכירו כלל עניין הגבהת הקערה מעל ראשי המסובים. אלא כתבו הגבהתה מעל השולחן בזמן אמירת הא לחמא וגו' ואח"כ סילוקה. נמצא שגם לדבריהם צריך להגביה את הקערה, ויאמר הא לחמא עניא וכו', עד מה נשתנה. ואח"כ מסיר הקערה מעל השולחן, כאלו כבר אכלו, וכמ"ש בשו"ע (או"ח סימן תעג סעיף ו) וכל האחרונים יגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: הא לחמא עניא, עד מה נשתנה. אך עניין הגבהה מעל ראשי המסובים לא מוזכר כלל. אמנם יש שכתבו טעם אחר להגבהה כמובא בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תקכה) ההגבהה זו כשאומר כהא לחמא אינו אלא לשמחה בעלמא כמו בהגבהות הכוסות ע"ש.
ושמא יש לומר כפי שכתבו יגביה הקערה שבה המצות ויאמר הא לחמא וכו' ואז יצוה להסירה מעל השולחן כאילו כבר אכלו כדי שישאלו התינוקות למה מסירין הפת כמ"ש התוספות בפסחים (דף קטו:) למה עוקרין את השלחן - דוקא שלהן שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן ע"ש. וכתבו בתוספות הסמוך כדי שיכיר התינוק וישאל כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים. ולפי המנהג מוסיפים עוד תימה בכדי לגרום לילדים שישאלו מה נשתנה וכן מוכח ממה שאומרין בלשון ארמית דאיתקן כך בשל שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו. כמובא בב"י שם בשם הכל בו שכתב יש לועזים הא לחמא עניא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועלת הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה. וכ"כ גם הראבי"ה שם. ותירץ למה שנתקן לשנה הבאה בני חורין אינו תרגום כמו שאר כל החרוזה, לפי שנתקן בבבל, ולשונם היה ארמית, והיו הגוים מבינים, ויאמרו דעתם לצאת ממנו, ויסתכנו. ולכך תיקנו לומר זה בלשון עברית, שלא יבינו הגוים. עיין עוד בזה בהגדה של פסח לריטב"א.
ועדיין יש לדחות דהא אין ההגבה רק לילדים אלא לכל המסובים גברים נשים וטף ואילו הגבהה היתה רק לילדים אזי מובן שזהו הטעם בכדי שישאלו הילדים אך כאן מגביהים מעל כל המסובים ועוד שמסובבים את הקערה מסביב לכולם וכאשר אינו יכול לסובב סביב כולם בשל גודל השולחן וכד' אזי מסובב לחלק מעל ראשיהם ואח"כ לחלק השני שלא יכל לסובב וכן הלאה אם יש עוד שלא סיבבו מעל ראשיהם ולא מצאתי עדיין מקור למנהגנו.
ושאלתי בזה את הרב יוסף פרץ הי"ו ר"מ בכסא רחמים ושלח אלי ספר מגיד דבריו ליעקב הגדה של פסח וביאור ויגידו למרדכי למרן רבי רפאל כדיר צאבן זצ"ל זיע"א לרמוז שזהו גלגל חוזר בעולם וע"כ כשרוצה הבעה"ב לקרא לעניים ולומר כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך וכו' פן ואולי יאמר כן בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו ע"ז אנחנו מחזקים את לבו בזכרון זה של סיבוב הקערה שיזכור שגלגל הוא שחוזר בעולם וגם עליו יעבור כוס ואולי יצטרך לחוג חג הפסח אצל אחרים, ומובא גם בהגדה לפסח איש מצליח ומבואר שם שגם העני אין לו להצטער שהוא סומך על שלחן אחרים כי זה גלגל חוזר בעולם, ויזכה מחר להיות עשיר. ושלח לי עוד טעם בשם הגר"ח פלאג'י שהיות והקערה יש בה אורות גדולים של חסד והוד וכו' עשר הספרות ע"כ מסובבים את הקערה ע"ג ראשי המסובים על מנת להמשיך עליהם שפע קדושה מעשר ספירות הרמוזות בקערת הסדר כידוע.
ומה שנוהגים כל המסובים יחד לומר בשירה הא לחמא עניא וגו' מובא בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריח) אומרים פה אחד בהלל ובשיר [ובנחת] הא לחמא עניא כו' שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שירה והלל על אכילת מצה שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב וכו'
והואיל ואתי לידן נימא ביה מילתא שראיתי בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רמו) בקריאת ההגדה הא לחמא עניא יש קורין העי"ן בחטף והיא טעו' והקריאה היא העי"ן בפתח והמשבשין קריא' זו הוא שחושבין שעניא הוא תרגום של עני והלחם אינו עני אבל הוא לחם עוני ולא תקנו בזה בקריאה העי"ן חטופ' שהי' להם לתרגם לחמה דעניות' אבל עניא העי"ן חטופה אינו לשון כלל ע"כ אם קראת לחמא עניא בא הלשון מכוון ולחם עני או לחם עוני הכל אחד. וכן בגמרא בפ' כל שעה (ל"ו ע"א) ס"ל לר' עקיבא כיון דכתיב עני ולא כתיב עוני אין יוצאין במצה עשירה ור"י הגלילי דס"ל כיון דקרי' עוני דרשינן ביה לשון אנינות אסר מצה ממעשר שני משמע דטפי משתמע מלחם עני לא מצה שאינה עשירה ולא מלחם עוני. ע"כ הנסחא המדוקדקת היא עניא בפתח העי"ן וכמו שאנו אומרים מצה עשירה כך ראוי לומר לחמא עניא עכ"ל.
לסיכום יש להגביה את הקערה, ואומרים הא לחמא עניא די אכלו וכו' עד לשנה הבאה בני חורין. ולמנהג ג'רבא אינו עומד ומגביה אלא מסובבים מעל ראשי המסובים ואומרים יחד הא לחמא עניא וגו'. שיזכור שגלגל הוא שחוזר בעולם וגם עליו יעבור כוס ואולי יצטרך לחוג חג הפסח אצל אחרים, וגם העני אין לו להצטער שהוא סומך על שלחן אחרים כי זה גלגל חוזר בעולם, ויזכה מחר להיות עשיר. וטעם נוסף שהיות והקערה יש בה אורות גדולים של חסד והוד וכו' עשר הספרות ע"כ מסובבים את הקערה ע"ג ראשי המסובים על מנת להמשיך עליהם שפע קדושה מעשר ספירות הרמוזות בקערת הסדר כידוע.
פירות הנושרים
1. יש נוהגי' להגביה הסל על ראשי התינוקו' ואומר לפיכך אנו חייבין וכו' עד ונאמר לפניו הללויה.
2. כשאומר הא לחמא עניא לכאורה נר' שהלחם לפניו ונוגע בו.
3. כשעוקר או מניח או מגביה את קערה יש לעשות מול אומר ההגדה.
4. י"א שההגבהה כשאומר כהא לחמא אינו אלא לשמחה בעלמא כמו בהגבהות הכוסות. וי"א כדי שיכיר התינוק וישאל כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים.
5. כאשר אומר הא לחמא וגו' יש להגביה את הקערה שיש בה המצות ויאמר הא לחמא עניא, עד מה נשתנה.
6. עקירת השולחן דוקא שלהן שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן.
7. מה שאומרין בלשון ארמית הא לחמא וגו' הינו משום דאיתקן כך בשל שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו.
8. ומנהג יפה מה שמתרגמים אף עבדים וגו' אחר השאלה שיתרגמו את התשובה כי מה תועלת הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.
9. ומה שנתקן לשנה הבאה בני חורין אינו תרגום כמו שאר כל החרוזה, לפי שנתקן בבבל, ולשונם היה ארמית, והיו הגוים מבינים, ויאמרו דעתם לצאת ממנו, ויסתכנו. ולכך תיקנו לומר זה בלשון עברית, שלא יבינו הגוים.
10. מה שנוהגים כל המסובים יחד לומר בשירה פה אחד בהלל ובשיר ובנחת הא לחמא עניא כו' שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שירה והלל על אכילת מצה שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב וכו'.
סימן: צ''ו - שאלה: מצות עריכת השולחן לכבוד ליל הסדר האם נכלל בזה חיוב גם הבאתם של סלטים ושתייה לשולחן?
מובא בגמ' בפסחים (דף ק:) שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. נמצא דלכתחילה אין להביא שום דברי מאכל על השולחן אלא לאחר שקידש על היין וכמ"ש במחזור ויטרי הלכות פסח (סימן נה) וספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מצה ומרור דף קלא.) וברוב הראשונים שלקמן. וטעם לדבר מבואר בדברי הגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק כט הלכה יב) שנראה כאילו עתה מתחלת הסעודה ומה"ט נהגינן לכסות הפת והשלחן במפה עד לאחר קידוש וכן פירש בשאלתות דרב אחאי וכ"כ באוצר המדרשים (אייזנשטיין ע' 141) להראות שעריכת השולחן היא לשם השבת ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש וקודם שיקדש אין מניחין (עורכין) את השלחן מ"ט שבתחילה מקדש לשבתות ואח"כ מניחין את השלחן שיהא מונח לכבוד השבת. ואם הניחו השלחן קודם לקידוש אין מסלקין אותו אלא פורסין מפה עליו ומקדש.
אלא קשה ממה שכתוב שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם ערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחנו ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר לו יהי רצון לשבת אחרת כך ומלאך רע אומר אמן בעל כרחו ואם לא מצא כך מלאך רע אומר יהי רצון לשבת אחרת כך ומלאך טוב אומר אמן בעל כרחו. משמע שהשולחן צריך להיות ערוך קודם הקידוש. תירץ התוספות שם וספר אור זרוע שלקמן ובחידושי הריטב"א בפסחים לא קשה דערוך הוא במקום אחר אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא ויש מפרש זכר למן שלא היה יורד בשבתות וי"ט והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתים. ובספר אור זרוע (הלכות פסחים סימן רנו) פי' שבימיה' שהיו להם שתי שלחנות אחד שהיו מכינים עליו כל צורכי הסעודה ואחד קטן שהיה לכל אחד שלחן קטן ואותו שהיה עליו כל צורכי הסעודה היו מוצאו בבואו מבית הכנסת ערוך כדאמר פ' כל כתבי מצא שלחנו ערוך שני מלאכי' המלוים לו וכו' אלמא בימיהם נמי היה שולחן ערוך בבואם מביהכ"נ אבל אותו קטן לא היה היסח הדעת כשהיו מסדרין אותו אחר הקידוש.
ומבואר יותר בדברי ראבי"ה (ח"ב בפסחים סימן תקח) מאחר ואנו שיש לנו שלחנות גדולות נוהגין לסדרו מערב שבת, כדי שיברכוהו המלאכים המלווין לו לאדם ויאמרו כן תזכה לשבת הבאה. ומיהו פורסים שתי מפות, שסילוק המפה הוא במקום סידור השלחן. ונראה לי שזאת כוונת פירושי סידור התפילה לרוקח (סדר קידוש ליל שבת עמוד תפא) שכתב אבל השתא דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, אנו מביאין השולחן ומכסין הלחם עד לאחר קידוש וכן עיקר, כדאמרינן פורס עליה מפה ומקדש.
ולפי זה נראה כשאפשר עדיף יותר לא להביא כלל את הלחם והסלטים וכד' אלא להכינם במקום אחר כגון במטבח וכד' ורק אח"כ להגישם לשולחן אחר הקידוש. ומצאתי בספר תשב"ץ קטן (סימן שכב) שגם כתב בזה מטעם אחר וז"ל המבדיל על שלחנו יזהר שלא יהא שום לחם על השלחן ואם יש לחם על השלחן יכסנו כדאמרינן בערבי פסחים (דף ק) ושוין שאין מביאין השלחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ואין טעמו בשל כבוד השבת כדלעיל אלא מדנחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה הי מינייהו קדים שוין זה וזה שאין מביאין הפת ערב שבת קודם קידוש. לפי שכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש. אבל אם הביא פורס מפה על הפת והוי כמאן דליתיה ואז מקדש. וכ"כ בשו"ת בעלי התוספות (נספח א סעיף 15) והגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק כט הלכה ז) ובמנורת המאור (פרק ח כבוד שבתות וימים טובים עמוד 598).
ובזה אין חילוק בין קידוש להבדלה או שאר סעודות שתמיד יש להקדים את המוקדם בפסוק וכעין דבריו כתב בעניין הקידוש בהלכות ברכות לריטב"א (פרק ח אות י) שאע"פ שהדין לקדש על החביב לפניו יותר הן על הפת הן על היין נהגו העם לקדש על היין בלילי שבתות וימים טובים אף על פי שהם רעבים ופת חביב עליהם, לפי שהיין חשוב ומברכין עליו במקומות רבים והיו מנסכין בו על גבי המזבח וסתם קידוש נזכר במשנה ובתלמוד על היין, ולפי שיהא נראה כאילו אין שם פת נוהגין לפרוס המפה על השלחן ולקדש על היין, וכן שמעתי מפי רב מחכמי הדור בשם רבני צרפת ז"ל, ואנו קיבלנו שעושין כן זכר למן שהיה נתון כמי שמונח בקופסא בין שתי שכבת הטל, וגם זה נאה. וביאר יותר בספר שבולי הלקט (ענין שבת סימן סח) שכתב כדבריו זכר למן שהיה הטל חופה אותו מלמעלה ומלמטה כדכתיב ותעל שכבת הטל וגו' וכתיב ובבקר היתה שכבת הטל וגו' וכן מפורש ביומא. מהו מחספס טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בחפיסה. וגם הטור (באו"ח סימן רעא) הביאם וציין שהמקור לזה הוא בירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה ומקדימין בברכת היין ע"ש.
והביאם מרן בשו"ע שם (סעיף ט) שכתב צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו. וטעם לדבר המוזכר לעיל כתבוהו גם האחרונים הט"ז (ס"ק יב) שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין וכ"כ מג"א (ס"ק כ) שאם היה מגולה צריך להקדימו כמ"ש סי' רצ"ט ס"ט דקודם ליין ולכן מכסהו ולפ"ז מיד כשבירך בפה"ג רשאי לגלותו אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבת' לא יגלהו עד אחר הקידוש. וכ"כ עוד אחרונים במשנ"ב (ס"ק מא) וכף החיים (ס"ק בן) ובן איש חי (פ' בראשית שנה ב' אות כ). ודע ע"פ דברי הבן איש חי (בפ' וירא ש"ב אות יז) בשם ספר כתר מלכות מסתברא כמו שאמרו על כסא אליהו הנביא זכור לטוב בשעת המילה שצריך לומר בפה "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב" ואם לאו אינו בא עיין עוד בדברינו בשו"ת בריח התיכון (חלק א סימן ב) כך גם כאן על האשה לאחר שתניח מפה העליונה על הפת תניח שתי ידיה על השולחן ואז תאמר בפה "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" ע"י דבור זה תשרה הקדושה על השולחן. ושו"ר שכתב החיד"א כעין זה במורה באצבע (סימן ט סעיף רפט) להכין כסא ומעיל מפאר על גבה לזכר שבעה אשפזין עלאין קדישין מעין דגמא שעושין ביום המילה כסא לאליהו הנביא זכור לטוב.
וכן בעניין ההבדלה הובא הדבר בשו"ע (או"ח סימן רצט סעיף ט) והשתמש בלשון ליזהר וז"ל אם רוצה לסעוד תיכף להבדלה צריך ליזהר שלא יביא לחם לשלחן קודם הבדלה ואם הביא פורס עליו מפה ומכסהו לפי שהוא מוקדם בפסוק וצריך להקדימו אם לא יכסנו. והקשו בזה האחרונים כיון דאין רשאי לאכול קודם הבדלה ה"ל כאילו אינו ומאי בושת לפת יש כאן בשלמא גבי קידוש אמרינן לעיל שיש לכסות הפת שלא יראה בושתו כיון שאפשר לקדש על הפת משא"כ כאן דאין מבדילין על הפת א"כ אין שייך בושת. ותירצו שם הט"ז, המג"א, רבינו זלמן, וערוך השולחן, ומשנ"ב, כף החיים ועוד אע"ג דאסור לאכול קודם הבדלה מ"מ הדין נותן בעלמא להקדימו וא"כ הוי ביזוי לפת שיקדים לו דבר אחר לכן יש לכסותו. דזהו גופיה הוה בושת דמראה שאין מעלה להפת כמו יין והוא מוקדם.
נמצאנו למדים שאע"פ שהשלחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום כדלעיל מכל מקום אין מביאים אותו למקום הסעודה עד אחר הקידוש כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת ואם הביאו קודם קידוש צריך לפרוס עליו מפה לכסותו כאילו אינו כאן עד אחר קידוש כדי שיתראה כאלו הובא עתה לכבוד שבת. וזהו בזמנם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ולא היה להם טורח להפסיק ולהביאם אחר קידוש אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ולפרוס מפה לכסות הפת עד אחר הקידוש בין שמקדש על היין בין שמקדש על הפת כי כשיסיר המפה מע"ג הפת כאילו עתה ערך השלחן. וצריך שתהא גם מפה תחת הפת על השלחן כדי שתהא הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה וה"ה להבדלה. איברא שהמאירי שם פי' בעניין אחר ע"ש.
ולפי טעם זה יש לומר ה"ה גם לשאר הסלטים והשתייה וכד' שצריך להביאם אחר הקידוש משום כבוד שבת. דהא קודם שיקדש אין מניחין את השולחן שהטעם שבתחלה מקדש לשבתות ואחר כך מניחין את השולחן שיהא מונח לכבוד שבת ואם הניחוהו קודם לקדוש אין מסלקין אותו אלא פורס מפה ומקדש שכך שנינו ושוין שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קדש ואם הביא פורס מפה. וכן מוכח מדברי ספר התרומה (הלכות שבת סימן רמו) שגם כתב שבזמננו השלחן שלנו גדול ואנו עורכין אותו תחלה במקום אכילה ואנו פורסין מפה טרם יאמר קדוש לכסות הלחם והמזון ולאחר קדוש מסירין המפה עליון ואתיא סעודתא ביקרא דשבתא. ודייק בדבריו שכתב לחם והמזון. וכ"כ בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות קידוש עמוד יג) ועוד רבים וגדולים. וכן שמעתי שמנהג היה בג'רבא להביא את הסלטים רק לאחר הקידוש.
וכ"ש כשיש באחד הסלטים זתים שהוא קודם ליין דהא כל דאקדמיה קרא משובח יותר כמובא ומוכח לעיל וכמ"ש בספר אור זרוע (ח"ב הלכות ערב שבת סימן כב) דכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה הוא מוקדם לברכה ומשו"ה מברכינן בחול המוציא ברישא אריפתא והדר מברך בפ"ה אחמרא אבל לילי שבתא וימים טובים במוצאי שבת ובמוצאי ימים טובי' דמחייבי בקידוש ובהבדלה שמתרמי להו כסא דחמרא פריס מפה עלוי ריפתא ומקדש עליה דחמרא כי היכי דליפסוק בין קידוש להמוציא ובתר דמקדש משי ידיה ומברך ענ"י ומסלק המפה ושרי המוציא וכן להבדלה ע"ש.
וכן מצאנו שנשאל בשו"ת בנימין זאב (סימן רז) למה פורסין מפה ומכסין הפת על השולחן בשבתות ובי"ט והשיב שהטעם הוא זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובי"ט ועוד אם לא היה פורס מפה לא היה יכול לברך על היין תחילה אלא היה ראוי לברך תחילה על הפת דהא אקדמיה קרא בפרשת עקב דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן וכל דאקדמיה קרא משובח יותר וראוי לאקדומי ולכן כדי שלא יהיה נראה הפת פורסין עליו מפה כאילו לא היה שם ומברכין על היין תחילה ועוד יש לומר דפורסין על הפת בשביל שלא לביישו דאם היה מגולה היה בושת דבכל הימים מברכין עליו תחילה קודם ליין ועכשיו מקדימין היין. וכמ"ש בזה בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל א סימן ב) כל הוא מוקדם בפסוק צריך להקדימו ע"ש. מ"מ מנהג יפה הוא שלא לחלוק בין שבת ליום טוב כמ"ש במחזור ויטרי שם. ובחידושי הריטב"א בפסחים שם.
איברא לפי הטעמים שכתבנו לעיל בשם הירושלמי דפורסין מפה כדי שלא יראה בשתו הפת פי' שהוא מוקדם בפסוק ארץ חטה וכו' דהיה לו לברך עליו תחלה ואינו עושה כן אלא מקדים היין. ונוסף לזה טעם אחר שהוא זכר למן שהיה כאלו מונח בקופסא שהיה טל למטה וטל למעלה וכן הפת מונח ב' מפות. ולפי' הטעם זכר למן נמצא שכיסוי המפה או הבאתם לשולחן מדובר על הלחם בלבד בדוקא, ובשאר דברי מאכל לא שייך הטעמים האלה כלל. ולכן הסלטים ושתייה וכד' שעליהם לא דיברו כלל יהיה מותר להביאם לשולחן לפני הקידוש ללא שום כיסוי מפה ושמא בשל הטעמים האלו נהגו לערוך את השולחן עם שתייה וסלטים וכד' דסומכים על הטעמים הנ"ל ועורכים את השולחן עם סלטים ושתייה וכד'.
וראיתי שהקשה באשל אברהם (בסוף סימן רעא) דאם הטעם הוא זכרון למן אזי גם בחול היה לנהוג כן ותירץ ע"פ הזהר שהברכה בימי שבת שנאמר ויברך את יום השביעי ולזה עושים זכר למן בשבת קדש ומאחר ואין הברכה שורה אלא בסמוי מעין ולכן צריך לכסותו בכל סעודות השבת. נמצא שאין הטעם מצד שלא יראה בשתו לבד ע"ש.
וכן צריך לפרש את דברי מרן בעניין ליל הסדר בשו"ע (או"ח סימן תעב סעיף א) שכתב יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, ע"כ דהיינו שיש חיוב מהתורה שאמרה והגדת לבנך ביום ההוא. וצריך לבאר את כוונת מרן דבעינן שיהיה השולחן ערוך ללא מאכל דהיינו דברי מאכל לא יהיו על השולחן או שיהיה מפה פרוסה על השולחן דהא כתבנו לעיל במפורש שבזמנם היה צריך שיהא שולחנו ערוך עמו בבית שלא במקום סעודה וכיום מכסים ע"י מפה.
ולאו דוקא יש לערוך את השולחן אלא כל מה שניתן לעשות לכבוד החג יש לעשות כפי שעושים לכבוד השבת וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות שבת פרק ל הלכה ה) צריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן. וכ"כ ערוך השולחן (בסימן רפט סעיף א) הכסאות שיושבין עליהן יעמדו מסודרים כמו שמצפין על אורח נכבד וכו'. מיהו צריך שיהא שולחנו ערוך עמו בבית שלא במקום סעודה דהיינו הסלטים ושאר דברי מאכל יהיו מוכנים במטבח וכד' אך לא על השולחן. דאמרינן בזמן שאדם בא בבית מן הכנסת ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון לשבת הבאה כן ומלאך רע בעל כרחו אמר אמן. ודע שגם בשבת שחרית בבואו מבית הכנסת צריך שיהיה שולחנו ערוך ומפה פרוסה על הפת מטעם שנתבאר בסי' רע"א ומטה שאוכל עליה מוצעת יפה כמו בסעודת הלילה לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה כמובא בשולחן ערוך הרב (סימן רפט סעיף א).
וראה כמה חמור עונשו למי שאינו מכין את שולחנו לכבוד שבת קודש כמובא בחידושי הרמב"ן בגיטין (דף לח:) על פירש"י שם משפחה אחת קבעה סעודתה בע"ש. ע"ש. ועוד אפשר שלא היו אוכלין משתחשך ולא מסדרין שולחנם ואמרינן התם לעולם יסדיר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית, ומיהו טועמין היו שם מידי משום קידוש דלא משמע דליבטלו קידוש היום לגמרי אלא כבוד לילה היו מבטלין.
הואיל ואתי לידן נימא ביה מילתא בענין ברכת הבית ע"י המלאכים בערב שבת שזה זמן רב לא מצאתי תשובה על השאלה דלכאורה כאשר המלאך הרע אומר יהי רצון לשבת הבאה כן ומלאך הטוב עונה בעל כורחו אמן אזי אין הדבר יכול להשתנות לעולם ועד משום שגם בשבת הבאה יהיה כך ואם כן שוב חוזר חלילה ומלאך הטוב שוב עונה אמן על דברי המלאך הרע ושוב חוזר חלילה וכך לעולם ואם כן לא נמצא תקנה לזה לבית זה עולם. עד שמצאתי מזור במדרש שכל טוב (שמות פרק טז) שהמלאך רע אומר כך לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, מאי תקנתיה לקדום אקדומי. דהיינו נראה לפרש להקדים את ההכנות והכנסת השבת ובזה לא היתה הסכמה בין המלאכים.
ודע שגם את בגדיו צריך להחליף כמובא מנורת המאור (אור עולם עמוד 504) לעולם יחליף אדם שמלותיו בשבת, שנא' ורחצת וסכת ושמת שמלתיך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך, אלו בגדי שבת. וכתי' וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. אמ' רב הונא יש לו להחליף, מחליף, אין לו להחליף, ישלשל בגדיו. והביאו מרן בשו"ע (או"ח סימן רסב סעיף ב) ע"ש.
פירות הנושרים:
1. הסרת המפה מע"ג הפת כאילו עתה ערך השלחן.
2. כשפירס מפה על הלחם נחשב כמאן דליתיה דמי.
3. היכא דקריבו לא מסלקינן ליה לאחורי' אלא פורס עליו מפה ומקדש.
4. נהגו לפרוס מפה על השלחן עד לאחר קדוש בשבתות ובימים טובים כי היכי דליתי סעודתא ביקרא דשבתא כי כשיסיר המפה מע"ג הפת כאילו עתה ערך השלחן. ויסיר את המפה עד לאחר הקידוש.
5. נהוג לפרוס מפה על גבי השלחן בקידוש והבדלה דכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה הוא מוקדם לברכה. שכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש.
6. מקדשים על הפת כגון היכא דלית ליה חמרא גם צריך לפרוס מפה משום זכר לטל.
7. שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם ערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחנו ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר לו יהי רצון לשבת אחרת כך ומלאך רע אומר אמן בעל כרחו ואם לא מצא כך מלאך רע אומר יהי רצון לשבת אחרת כך ומלאך טוב אומר אמן בעל כרחו.
8. כאשר אוכלים ע"י הגשה של מגש אזי יערוך במקום אחר ואין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש.
9. שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה רגילין לפרוס מפה ולקדש.
10. אין חילוק בין קידוש להבדלה תמיד יש להקדים את המוקדם בפסוק, ואע"פ שהדין לקדש על החביב לפניו יותר הן על הפת הן על היין נהגו העם לקדש על היין בלילי שבתות וימים טובים אף על פי שהם רעבים ופת חביב עליהם, לפי שהיין חשוב ומברכין עליו במקומות רבים והיו מנסכין בו על גבי המזבח וסתם קידוש נזכר במשנה ובתלמוד על היין. ולכן מכסים הפת.
11. על האשה לומר בפה לאחר שתניח מפה העליונה על הפת תניח שתי ידיה על השולחן ואז תאמר "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" ע"י דבור זה תשרה הקדושה על השולחן.
12. יש להכין בסוכה כסא ומעיל מפאר על גבה לזכר שבעה אשפזין עלאין קדישין מעין דגמא שעושין ביום המילה כסא לאליהו הנביא זכור לטוב.
13. מה שעושין כן זכר למן שהיה הטל חופה אותו מלמעלה ומלמטה כדכתיב ותעל שכבת הטל וגו' וכתיב ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ומהו מחספס טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בחפיסה.
14. יש אומרים שהטעם לפריסת המפה שלא יראה הפת בושתו פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה ומקדימין בברכת היין ע"ש. ולכן צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו.
15. לא יגלה את הפת עד אחר הקידוש.
16. אע"פ דאין רשאי לאכול קודם הבדלה ה"ל כאילו הפת אינו מונח ומאי בושת לפת יש כאן. מ"מ הדין נותן בעלמא להקדימו וא"כ הוי ביזוי לפת שיקדים לו דבר אחר לכן יש לכסותו. דזהו גופיה הוה בושת דמראה שאין מעלה להפת כמו יין והוא מוקדם.
17. שולחן שבת צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום דהיינו כל מה שצריך לסעודה כגון צלחות כוסות יין כוס קידוש סכו"ם למעט דברי אוכל שיביאם עד אחר הקידוש כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת.
18. לא רק יסדר את שלחנו אלא גם יציע המטות ויתקן כל עניני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבה"כ. וכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן חוץ מליל פסח ירבה בכלים נאים.
19. כשיש באחד הסלטים זתים שהוא קודם ליין דהא כל דאקדמיה קרא משובח יותר דכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה הוא מוקדם לברכה יש לכסותו.
20. אין חילוק בין שבת ליום טוב בעניין עריכת השולחן.
21. כאשר הבית לא היה מוכן בערב שבת בכדי לשנות את המצב לשבת הבאה והמלאך הרע יענה אמן בעל כורחו על דברי המלאך הטוב יש להקדים את ההכנות ונראה שגם להקדים את השבת.
22. יהיה שלחנו בליל הסדר ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, דיש חיוב מהתורה שאמרה והגדת לבנך ביום ההוא.
23. ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת.
24. כשמסדר על שולחנו קערה בג' מצות והזרוע והביצה והמרור והחרוסת וכרפס. יש לכסותם לפני הקידוש. ובמיוחד את המצות.
25. גם בשבת שחרית בבואו מבית הכנסת צריך שיהיה שולחנו ערוך ומפה פרוסה על הפת ומטה שאוכל עליה מוצעת יפה כמו בסעודת הלילה לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה.
26. לנוהגים להביא גם את הסלטים והשתייה לפני הקידוש יש להם על מי לסמוך.
סימן: צ''ז - שאלה: נוהגים הילדים לאכול בליל פסח לאחר הכורך מהחרוסת ע''י המצה עצמה ללא כף האם יש איסור בזה.
מובא במסכתות קטנות מסכת סופרים (פרק ג הלכה כא) שאין אוכלין אוכלין באוכלין, אלא אם היה אוכלן בבת אחת. הרי לפנינו באופן ברור שמותר, כל שאוכל את המצה יחד עם החרוסת ואין בזה חשש כלל, ורק כשאוכל את החרוסת ע"י המצה ללא המצה (והיא משמשת לו ככף) אע"פ שיאכל את המצה אח"כ אסור דהא בעינן לאוכלן בבת אחת. וכמ"ש בספר תשב"ץ קטן (סימן רצג) דאין לעשות כף מן הלחם ולאכול בו אלא אם כן יאכל מן הפת בכל פעם כדאיתא במסכת סופרים אין אוכלין באוכלים אלא אם כן שיאכל מן הפת עמהם.
והתקשה בזה הרא"ש ברכות (פרק ז סימן לב) וחידושי הרשב"א ברכות (דף נ:) דהא קי"ל כשמואל דהיכא דלא מאיסא עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס ויש שנוהגים לאכול דייסא וחביצא בפת במקום כף כיון שאוכלין הפת אח"כ וציין מאידך למס' סופרים הנ"ל שרק בבת אחת מותר והעלה דאפשר דההיא דמס' סופרים פליגא אדשמואל דקתני ואין סומכין אוכלין באוכלין ולשמואל שרי דהא לא ממאיס ואנן קי"ל כשמואל ולא ממאיס הפת שאכל בה דייסא וראיתי גדולים שהיו אוכלין בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא א"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים מ"ט אמר ר' אושעיא בעינן מצוה מן המובחר. והובא דבריו גם בטור (או"ח סימן קעא). דהיינו הגדולים שהיו אוכלים מעט מן הפת עם הדייסא בכדי לצאת ידי חובת מסכת סופרים ולכן היו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא וזהו מצוה מן המובחר.
וביאר יותר הב"י שם נראה שאף ע"פ שיאכלנו אח"כ אסור מפני שהוא זלזול לפת שמשמש מעשה עץ בעלמא ומשום הכי אסר לאכול אוכלין באוכלין אלא אם כן אוכלן בבת אחת דאז לא מחזי שהפת טפל לדייסא אלא שהדייסא טפילה לפת שהוא נוטל אותה ללפת בו את הפת. והגדולים שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא נראה שהיו מכוונים לצאת ידי חובת מסכת סופרים ולכן היו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא שאז היה נראה שהדייסא היתה באה ללפת את הפת ואע"פ שלא היו אוכלים בכל פעם אלא מעט מהפת מכל מקום בהכי סגי להראות שאין הפת משמש לדייסא וגם לפי דעת הגדולים הללו נראה שהיה צריך שיאכל לבסוף כל אותה פרוסה דאם לא כן מה שישתייר ממנה מאחר שהכניסו לתוך פיו לא חזי לאכילה לשום אדם ואיכא משום הפסד אוכלים. וכן פסק מרן בשו"ע (סעיף ד) ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור.
ובודאי שלכ"ע אין לאכול את החרוסת ע"י המצה ללא שיאכל אח"כ את המצה כמוכח לעיל וכ"כ הב"י שם דהנך שנוהגים לאכול הדייסא בפת במקום כף סברי כשמואל ומה שאוכלים הפת אח"כ מפני שמי שהוא אוכל בו הדייסא אינו נמאס עליו וכיון שהוא אוכלו אח"כ ליכא משום הפסד אוכלין אבל אם לא היה אוכלו ליכא מאן דאכיל ליה אחר שהכניסו זה לתוך פיו ונמצא שהפסיד זה האוכלין בידים.
ולכן פסק מרן כדעת שמואל בשו"ע (סעיף ג) שמותר לאכול דייסא בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אח"כ; והמשיך וכתב המדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא. וזהו לחוש למס' סופרים. כמ"ש המג"א (ס"ק ג) ובמשנ"ב (ס"ק יז) דיש חוששים להשתמש מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת:
ומה שכתב הרשב"א שם דקי"ל כדשמואל דתניא ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי, וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה. מוכח מדבריו לשם שמחה מותר לאבד אוכלין כאשר עיקר השמחה בכך והב"י שם פי' שאין כוונתו שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה דהא ודאי ליכא מאן דשרי, ואע"פ שה"ר מנוח כתב בשם הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע"כ, בכל אופן העלה לדידן דאין זה עיקר השמחה אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור. צא ולמד מזה כמה יש לחוש לבזיון אוכלין דאף לשמחת חתן וכלה עיקם מרן את דבריהם כדי שלא ילכו מאכלין לאיבוד. ואף שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן של החתן והכלה אלא אם יעשה בצינור של עץ שאינו נמאס מותר.
וכשעושה לצרכי האדם אפילו מאבדו מותר כ"כ ערוך השולחן (סעיף ב) כיון שאינו עושה דרך בזיון מותר כגון שמזלפין הבית ביין וכן סכין הגוף בשמן וכן שורה אדם פת ביין ומניחו על העין משום רפואה אע"ג דוודאי הפת נמאס מ"מ כיון שעושה זה דרך רפואה ולא דרך השחתה מותר וכן עושין משרה וכבוסה ביין ונוטלין מיין לידים כשאין מים כמ"ש בסי' ק"ס אבל כשיש מים אסור ליטול הידים ביין בין חי בין מזוג ואפילו נטילה שאינה צורך אכילה אבל להעביר הזוהמא מותר בין ביין בין בשמן והכי תניא בברכות שמן מעכב את הברכה ופירש"י שמן שהיו רגילים להביא בסוף הסעודה לסוך הידים להעביר זוהמתן עכ"ל ולכן נוטלין מים אחרונים ביין כמ"ש בסי' קפ"א מפני שמעבירין את הזוהמא וז"ל הרמב"ם בפ"ז אין מפסידין האוכלים דרך ביזוי ובעיטה ע"ש אבל כל שאינו דרך בזיון רק לצרכיו מותר עכת"ל. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן מב סעיף י) אם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף על פי שנמאס בכך מותר. איברא שראיתי לבן איש חי (פ' בהר בחקתי שנה א' סעיף יז) שאסר להניח חתיכת לחם לעשיית פירות כבושים במים ומלח ואע"פ שהלחם משביח את הטעם מאחר שהפת נמאסת ומתקלקלת ואף צריך למחות בידם ע"ש. ושמא יש לחלק בין צורך בפת לבין להשביח את המאכל ע"י הפת, וזהו האחרון בדוקא אסור.
לסיכום מותר לאכול חרוסת ע"י המצה עצמה גם אם יאכל את החרוסת לבד ואח"כ את המצה.
פירות הנושרים:
1. טוב יותר לאכול יחד חרוסת עם המצה יחד. ולפחות שיאכל מעט מן המצה, ואחר שיגמור אכילת החרוסת ישלים אכילת המצה כולה.
2. אסור לאכול את החרוסת ע"י המצה ולא לאכול את המצה.
3. טוב לאדם להשתדל לעשות מצוה מן המובחר.
4. הנוהגים שממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה או ע"י ששופכים ועובר מכוס לכוס ע"י פרמידה אין לעשות כשהולך לאיבוד אלא אם יקבלנו בכלי או בפי הצינור.
5. הזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה שאינו נמאס מותר אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסים, ולא חתיכות וגלוסקא לעולם.
6. כשעושה לצרכי האדם אפילו מאבדו מותר.
7. לסמוך קערה שהיא מליאה בדבר שאין ממאיסו מותר לסמוך בו שאין זה בזיון דעושה אדם כל צרכו בפת וכ"ש במאכלים אחרים.
סימן: צ''ח - שאלה: האם יש חיוב לערוך ולהדר את שולחן החג בסעודת שחרית כעריכת השולחן בליל הסדר?
מובא בגמ' בגיטין (דף לח:) אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו ופרש"י שם בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה. וכן פירש"י בפסחים (דף קה.) כבוד יום וכבוד לילה אם (יש) לו יין הרבה לסעודה אחת או מיני מגדים יניחם עד היום. ומפי' דבריו מוכח דבעי לכבד את סעודת שחרית יותר מסעודת לילה ואע"פ שהם היו מתכוונים לשם מצוה, בשביל בטול בית המדרש, כפי' ים של שלמה שם אפילו הכי נענשו בשל שכבדו את ליל שבת בסעודה יותר מיומו.
אמנם בחידושי הריטב"א בגיטין שם כתב על פירש"י שאינו מחוור דלישנא דע"ש לא משמע הכי ליל שבת ע"ש. אך ודאי לא פליג דבעי כיבוד יום יותר מהלילה. וערוך השולחן (סעיף ט) למד מפירושם של רש"י ורשב"ם שזהו דוקא לעניין יין ומיני מגדים כמ"ש ולמה לא פירשו סתם לעניין מאכלים טובים דמיני מגדים היינו פירות כדכתיב פרי מגדים משום דזהו וודאי דמאכלים שא"א להיות ביום כמו בלילה כמו דגים חמים או מרק ובשר חם שבהכרח כשנשארים על יום מחר יתקלקלו מהטעם הקודם דהא זהו עיבור צורה שבקדשים פשיטא שאין לנו להניח מלאכול בלילה מפני שא"א כן למחר וא"כ פת חטים לא נאכל בלילה שהרבה טוב הפת בלילה יותר מביום כידוע אלא שזה וודאי לא צוותה תורה לבלי לאכול בלילה מפני שאין למחר כיוצא בזה ולכן פירשו לעניין יין ופירות דלא יתקלקלו עד למחר בזה כבוד יום קודם ולכן דגים חמים שהעולם מחבבים אותם יותר מן קרים וזה א"א להיות ביום לכן אנו אוכלים זה בלילה וכן מרק חם וטוב וכנגד זה אנו מטמינים בתנור על למחר מאכלים שצריכים הרבה הצטמקות וכן הקוגי"ל לכבוד יום ושפיר עבדי עמא קדישא [ובזה א"ש הזוהר יתרו ד' קנ"ז שהביא המג"א סק"ד וז"ל בעי לסדר פתורא בלילא דשבתא בנהמא ובמזוני רי"א אפילו ביומא דשבתא נמי עכ"ל וקשה מאי אפילו הא כבוד יום קודם ולפמ"ש ה"פ דבעי לסדר פתורא בלילא בנהמא ובמזוני אע"פ שהלחם והמזונות של לילה טובים משל יום משום דהם חמין וא"כ הייתי אומר דביום השבת כיון דא"א כשל לילה לא לסדר כלל אלא יאכל דבר מה קמ"ל דכל מה שאתה יכול להכין תכין]:
איברא שהמאירי שם פי' כדברי רש"י ע"ש. ועכ"פ מה שדייק ערוך השולחן בדברי רש"י יש להעיר בזה דהא מפורש להדיא בדברי לקט יושר (חלק א או"ח עמוד סו ענין א) שאם אין לו לאכול דגים ביום ובלילה יאכל ביום משום דכבוד יום עדיף. וכן בספר שבולי הלקט (ענין שבת סימן פד) כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה ודווקא לשאר צרכי סעודה עכ"ל וכלשונו כתב מרן שלקמן ועוד שדברי רש"י הובאו כמעט ע"י כל הראשונים ולא חילקו בדבר בין מאכלים ליין ומגדים ודלא כדברי ערוך השולחן. וכן פי' בים של שלמה (גיטין פרק ד סימן נא) שערוך השולחן הנ"ל השיג עליו שכתב דיש לחוש לשני פירושי רש"י, כי שניהם כאחד טובים, ובפרט מאחר שנעקרו משפחות עליה, מי לא יחוש להחמיר. ומעתה אני קורא תגר על בני עמי זרע קודש שומרי שבת, שאינם נזהרים בזה, ויהי נקל בעיניהם להשוות סעודת בקר לסעודת ערב, אלא מוסיפים בסעודה בליל שבת במיני תבשילין מסעודת בוקר, ואוכלים בליל שבת דגים טובים, שהיא עיקר הסעודות בענין הכיבוד, ובבקר בסעודת שחרית נמי, מכל מקום השוו הסעודות, ואנו צריכים לכבד השבת בבקר יותר, משם כבוד יום, שהוא עיקר. ומיום עמדי על דעתי זאת גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת, שהוא דבר חשוב ומסוים, ואוכל אני אותם בבקר, ואז אפילו יעשו בליל שבת כמה מעדנים לא יושוו לסעודת שחרית, שיש בה דגים. והביאו גם מחזיק ברכה (ס"ק ד) ובשערי תשובה (ס"ק א) ומשנ"ב (ס"ק ט) ובמנוחת אהבה (פ' ח סעיף ז). וכן כתב בשולחן ערוך הרב (סימן רעא סעיף ח) אם יש לו פת ויין לקידוש הלילה וצריך (לקנות יין לקידוש שביום) ולהכין צרכי סעודה לכבוד לילה ולכבוד יום הרי צרכי סעודה שלכבוד היום קודמין (לקידוש היום) ולצרכי סעודה שלכבוד הלילה שכבוד יום קודם לכבוד לילה וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים יניחם עד היום ולא יאכלם בלילה שכבוד היום קודם.
וכיום שאפשר לשמור על טריות המוצרים והמאכלים במקרר או לשמור על חומם בתנור או בפלטת שבת וע"י כך לא מאבדים את טעמם צ"ל שגם לפי' ערוך השולחן הנ"ל יש לכבד במאכלים את יום השבת יותר מליל שבת וכ"ש לשאר הפוס' דלעיל. ושו"ר בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן רי) שנשאל במי שאין לו דגים לאכול בליל שבת וגם ביומו רק לסעודה אחת יש לו, באיזה סעודה יאכל. והשיב פשוט דכבוד היום עדיף כמבואר בש"ע א"ח סי' רע"א ס"ג וכן ראיתי שכתב בלקט יושר הל' שבת בשאלה כזו דכבוד יום עדיף ויאכל בשחרית וביש"ש גיטין כתב דמרש"ל לא הי' אוכל דגים בליל שבת כלל רק ביום השבת מחמת חביבות. ומבורר מדבריו שלא כדברי ערוך השולחן.
ונראה דאין חילוק בזה בין שבת ליו"ט עיין בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תקח) וכן מוכח בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן ב) ובשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן א) שהעלה מטעם זה דאי לאו דכבוד היום עדיף לא הוי סעודת שחרית דשבת ויו"ט נחשבת כפנים חדשות, אף דודאי שבת ויו"ט הם ומרבים בהם שמחה, אלא ודאי היינו טעמא שאם ל"ה כבוד היום עדיף אז לא הוי סעודת היום אלא המשכת השמחה של הלילה, ולא הוי נחשבת פנים חדשות.
וטעם לדבר כתב ערוך השולחן (באו"ח סימן רפט סעיף ב) דכבוד יום קודם נ"ל משום דעיקרי הסעודות הם ביום ולא בלילה ועוד דבלילה הלא אכל ביום בע"ש וא"א להיות הסעודה חביבה עליו כביום השבת ועוד דבמקדש היתה עיקר הקדושה הניכרת ביום שהקריבו בו קרבן מוסף ולא בלילה שלא היתה שום עבודה של שבת ועוד דעיקר תוקף הזמן הוא ביום וכו' ע"ש.
ודע שאע"פ שכבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה זהו דוקא לשאר צרכי סעודה כמוכח בגמ' שם ומובא בכל הפו' ובספר שבולי הלקט (ענין שבת סימן פד) אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום כדתניא זכור זכרהו על היין. וכדברי הגמ' שם והרא"ש וכל הפו' (בפסחים פרק י סימן יג) כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. קידוש לילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה. ופי' הב"י (סימן רעא) דלקידוש הלילה קרי קידוש יום וכדתנן (ברכות נא:) מברך על היין ואחר כך מברך על היום וכדבריהם כתוב גם בתוספתא בברכות (ליברמן פרק ג הלכה ח) כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה אם אין לו אלא כוס אחד קדושת היום קודמת לכבוד היום ולכבוד הלילה. וכ"כ בספר העיתים (סימן קמח) שאם אין לו אלא כוס אחד כבוד לילה קודם לכבוד יום ולא אמרינן נשבקינהו למחר וליעבד בי' תרתי משום דחביבה מצוה בשעתא, ואע"ג דמי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא, וכ"כ ראבי"ה (ח"ב בפסחים סימן תקח) וספר אור זרוע (ח"ב הלכות ערב שבת סימן כד) ועוד.
אסיקנא דכבוד יום עדיף מכבוד לילה תדע דהא מאן דלית ליה אלא כוס אחד אמרינן דלישבקיה עד למחר אי לא משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה וכן פסק מרן בשו"ע (סעיף ג) כדבריהם אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לצורך היום. והא דתניא: כבוד יום קודם לכבוד לילה, היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש, כבוד לילה קודם לכבוד יום.
ולא רק בסעודה צריך לכבד את היום יותר מהלילה אלא גם בעריכת השולחן ביום צריך להיות יותר מכובד מליל שבת קודש כמ"ש בשולחן ערוך הרב (סימן רפט סעיף א) בשבת שחרית בבואו מבית הכנסת צריך שיהיה שולחנו ערוך ומפה פרוסה על הפת מטעם שנתבאר בסי' רע"א ומטה שאוכל עליה מוצעת יפה כמו בסעודת הלילה לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה. זאת ועוד כתב שם (בסעיף ב) מה שתקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית כמו קודם סעודת הלילה לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה ואם לא יקדש ביום על היין יהא כבוד לילה עודף על כבוד יום וכו' ע"ש. ועיין לשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן לד) שדן אי בשבת בבקר מחליפים ולובשים בגדים יותר נאים ממה שלבשו לכבוד שבת בלילה.
וכן צריך לשנות את זמני הסעודות לכבוד שבת כמובא בשבת (דף קיט.) אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה, וכבדתו, רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר. אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נישנייה אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה אי רגיליתו לאחרוה אקדמוה. ופירש"י שם להקדים - זמן סעודת שבת לזמן סעודת חול, וזהו כבודו. ולאחר - וזהו כבודו, שהוא מתאוה לאכול. נמצא בין להא ובין להא טעמם משום כבוד שבת ולא פליגי וכמ"ש התוספות שם שרב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר - ולא פליגי אלא רב איירי בדרכו לאחר ושמואל איירי בדרכו להקדים כדאמרינן בסמוך. וכ"כ הרמב"ם (בהלכות שבת פרק ל הלכה ח) מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה אם היה רגיל להקדים מאחר ואם היה רגיל לאחר מקדים. וכתב המג"א (סימן רפח ס"ק יב) די בשעה מועטת כדי שלא יצטער.
נמצאנו למדים דבעי לשנות את יום השבת משאר ימי השבוע וכל מה שניתן וע"י כך לכבדו כמ"ש במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ פסוק ח) שלא תהא סעודתך שלשבת כסעודת החול ולא עטיפתך שלשבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפלו עני לא יהא מאכלו שלשבת כמאכלו שלחול ועשיר לא יהא מאכלו שלשבת כמאכל החול ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. וכ"כ ערוך השולחן (בסעיף טו) נראה לו דה"ה אם אוכל בשבת בחדר נאה ממה שאוכל בימות החול הוי ג"כ היכר לכבוד שבת וכן אם משתמש בשבת בכלים יקרים ובחול אינו משתמש בהן וכן כל כיוצא בזה.
ונראה דכ"ש ביום פסח יש לחוש לזה יותר מאחר שבליל הסדר צריך להרגיש דרך חירות עיין מה שכתב מאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכב) ובספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שכל ימות השנה טוב למנוע כלים נאים למען מיעוט שררה זכר לחורבן. לבד מלילות הסדר לפי שהתורה הזהירה להראות דרך חירות, וכן כתה בא"ח. על דרך שמשתמשין בכלי כסף וזהב ובגדי צבעונים באותה הלילה. ואפי' כלים הממושכנים בידו מן הגוים מותר להשים אותם על שלחן מיוחד לשמוח בראותם. וכ"כ בטור (סימן תעב) שיסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו וגו' וכ"כ בשו"ע (סעיף ב) שסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ולפי זה יש לדאוג שביום פסח יהיה לפחות כליל הפסח מאחר שכבוד יום יותר מלילה.
אלא יש לדחות שהתורה הזהירה להראות דרך חירות וזהו מצוה כשאר מצות שיש בליל הסדר שצריך לעשותם ולא מטעם כבוד דאם באמת היה מטעם כבוד ודאי שכבוד יום קודם אך מאחר שזהו חיוב לעשותו בשל הרגשת החירות בליל פסח אין עינינו כבוד יום וכו'. ובשיחה עם הרה"ג נתן אורטנר רב העיר לוד השיב כעיין זה.
לסיכום יש חיוב לערוך את השולחן ביום הפסח בצורה מכובדת לפחות כליל פסח למעט כלים שנועדו לקיום המצוה להרגשת חג החירות.
פירות הנושרים:
1. אע"ג דכבוד יום עדיף מ"מ חביבה מצוה בשעתה לקדש בלילה ולזרוזי עדיף כשאין לו אלא כוס יין אחד בלבד.
2. תקנו ביום קידושא רבא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה.
3. אם אין לו לאכול דגים ביום ובלילה יאכל ביום משום דכבוד יום עדיף וכן כל דבר שהוא חביב עליו.
4. מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה אם היה רגיל להקדים מאחר ואם היה רגיל לאחר מקדים.
סימן: צ''ט - שאלה: האם המשקל כזית הנהוג 28 גרם הוא גם עבור אכילת מרור דיש נוהגים להכין למסובים כזית מרור ומצה לפני ליל הסדר?
ידוע דיש בענינים התורניים דברים שאנו משערין אותן בכזית וכביצה כגון מה שאנו אומרין כביצה מטמא טומאת אוכלין וכד'. ושיעור האכילה ביום הכיפורים לחייב עליה דאורייתא, היא ככותבת הגסה. והטעם מובא בספר החינוך (מצוה שיג) שנשתנה שיעור האכילה דיום הכפורים משיעור שאר אכילת איסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו, כמו בשאר איסורין, ופירשו חכמים שקיבלו הדברים מאשר קדמו להם שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישב בפחות. ולימוד כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, וכמובא בסוכה (דף ה:) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, ואקשינן שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה ושעורה וא"ר חנינא כל הכתוב הזה לשיעורין נאמרה וכו', ופרקינן לעולם הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא, דהיינו אסמכוהו אקרא, וראה בכללי מצוות חכמים לר' יוסף ב"ר אברהם ג'יקטיליא, ע"ש. נמצא שאסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות פרק יד) שכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים.
והא דקאמרי היאך משערים בביצה לא היו יודעין לקוץ לה משקל ידוע. וכשאלה שנשאל רב שרירא גאון ז"ל המובא באורחות חיים (הלכות איסורי מאכלות אות ו) לפרש להם אם יש משקל לגרוגרת ולזית ולכותבת ושאר שיעורין במשקל כספים. והשיב הוו יודעין שאין לאלו השיעורין משקל בכסף לא במשנה ולא בתלמוד כל עיקר. וראה עוד לקמן בס"ד בזה. וכן בנפח מובא בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלים (פרק יז משנה ו) שכל מה שאנו אומרין בו כביצה הוא כדי הביצה הבינונית בשעורה מביצי התרנגולין. וענין דברי ר' יהודה כמו שאבאר לך, אמר לוקחין כלי וממלאין אותו מים ככל האפשר עד שיעלו המים על גדותיו ויהיה מונח בכלי אחר ריק, ונותן ביצה הגדולה ביותר שיכולה להיות לתוך אותו המים וישפך ממנו בלי ספק כשעור נפח הביצה, ויקבוץ אותן המים, ואחר כך ימלא כלי אחר במים פעם שניה, בין אותו הכלי עצמו בין כלי אחר הענין אחד, ואחר כך יתן בו ביצה הקטנה ביותר שיכולה להיות ויקבוץ גם המים היוצאין, ויצרף שני המימות, ויקח חצי הכל וישער בו. וכך אם לקח שתי הביצים הגדולה והקטנה ונתנם בכלי אחד ביחד ולקח חצי המים הנשפכין יהיה הענין אחד. אמר ר' יוסי ומי הוא שיודיענו בקחתינו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצוא גדולה ממנה, וכך בקחתינו את הקטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה, אלא הדבר מסור למראית עינו של אדם שביצה זו בינונית לא גדולה ולא קטנה. והלכה כר' יוסי עכ"ל. וראה לקמן מידת הביצה הבנונית ושיעורה בסמ"ק.
וצ"ל שאין לדייק בשיעורה תכלית הדיוק דאע"פ שיש הפרש בין ביצה בנונית של היום לשל מחר וכן בין ביצה כאן לשל מקום סמוך בכל אופן הכל נתון למראית העין של האדם ואין צריך תכלית הדיוק אלא די במראית העין בלבד. וכמ"ש בספר האשכול (אלבק הלכות חלה דף קכו.) עבדינן הכל לפי דעתו של רואה.
צורת מדידת הנפח מובאת בסידור רש"י (סימן שסו) ובכל הראשונים וכן מוכח במשנה בעוקצין (פרק ב משנה ח) דמשערין בכמות ולא במשקל וז"ל עלי בצלים ובני בצלים אם יש בהן ריר משתערין וכו' ע"ש. והמדידה לשיעור חלה וכמותה מ"ג ביצים וחומש ביצה כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנה, וכן עולה חלה בגימטריא מ"ג, אבל אם היתה יתירה ד' או ה' אין לחוש בכך, כיצד הוא עושה מכניס מ"ג בצים בכלי מלא מים על כל גדותיו, ובמים הנשפכים חוצה זה שיעור מידת קמח לחלה, וציין גם למדידת נפח כזית באותו דרך כפי מה ששנינו בתוספתא דנזיר, נזיר ששותה מכל משקין האסורין לו, מתרין בו שלא ישתה ואם שתה חייב על כל אחת ואחת, וכמה שיעורו בכזית, וכולן מצטרפין לכזית, היין והחומץ כיוצא בהן, וכיצד יעשה, מביא כוס מלא יין, ומביא זית (או אגוז) [אגורי] ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור וכו' ע"ש נמצא דמדידת כביצה או כזית וכדומה הם ע"פ נפח ולא משקל .
וכן מובא בפירוש המשנה לרמב"ם (בעדויות פרק א משנה ב) ביאור על מסכת חלה כי שעור החלה הוא במדה לא במשקל מחמת שנויי הדברים הנמדדים בכובד ובקלות ואף על פי שהמדה שוה. ומבואר שם כי מדת החלה היא מדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות וכו' וכבר עשיתי אני מדה בתכלית הדיוק שיכולתי ומצאתי שהרביעית האמורה בכל התורה מחזקת מן היין קרוב לעשרים וששה דרהם, ומן המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם, ומן החטים קרוב לעשרים ואחד דרהם, ומקמח החטים קרוב לשמונה עשר דרהם. ומצאתי שעור חלה באותה המדה חמש מאות ועשרים דרהם בקירוב מקמח החטים. וכל הדרהמים האלו מצריים. ובדיקתו וחקירתו של הרמב"ם הובאו גם ע"י ראשונים רבים ור' עובדיה מברטנורא בעדויות שם וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מצה ומרור דף קכח.) חלה האידנא דרבנן היא ולקולא ואנן שיעור משקל לא נהיגו לן וחיטי איכא דקלילי' ואיכא דלא קלילי ובב"י (יו"ד סימן שכד) ובשו"ע (סעיף א) והחיד"א במחזיק ברכה (סימן תפו אות א) ועוד. ועוד מובא בהערות על ברכי יוסף (או"ח סימן קסח הערה ה) דלכו"ע הדרך הטובה היא לשער בנפח דווקא. וכן שמעתי שכתב הגאון אור לציון שכזית הוא בגודל "קופסת גפרורים" [המצויה כאן בארץ ישראל ולא הקופסאות של חו"ל. ודבר קל הוא לשער בכך הרבה יותר ממשקל,] וכ"כ בספר ברכת ה' (פ"א סעיף ז'). וראה עוד בשיו"ב.
אמנם ראו ראיתי שנשאל רב שרירא המובא בספר האשכול (אלבק הלכות חלה דף קכה:) בהאי לישנא: וששאלתם לפרש לכם אם יש משקל לגרוגרת ולזית ולכותבת ושאר שיעורים במשקל כספים של ערביים, ופירשתם שמר רב הילאי גאון ז"ל פירש לכם משקל ביצה ששה עשר כסף ושני שלישי כסף, ואם אין לשאר משקל מאי טעמא ביצה יש לה משקל. הוו יודעים שאין לאלו שעורים משקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עקר, ואילו בקשו לתת שעור משקל מן הדינרים היו עושין מעקרא, אלא שנתנו השיעור מקטנית ופירות שמצויין תמיד ואין לומר שנשתנו, וכך שנינו כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, ר' יהודה אומר מביא הגדולה שבגדולות והקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים, אמר ר' יוסי מי מודיעני איזה גדולה ואיזה קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה. ומפורש בתוספתא משים כוס מלא מים ומביא אוכלין שאינן בולעין ונותן לתוכן עד שיחזרו המים לכמות שהיו וחוזר וחולקן. הא למדנו משנה שלימה שאין לביצה משקל ידוע שלא להוסיף ושלא לגרוע, וסלקא דעתין ר' יהודה ור' יוסי דקאמרי היאך משערים בביצה לא היו יודעין לקוץ לה משקל ידוע, וכי מר רב הילאי גדול וחכם מר' יהודה ור' יוסי היה, אלא כמתני' עבדינן הכל לפי דעתו של רואה. ומר רב הילאי הכין הות דעתיה שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו או מה שראו משלפניו ולמדוהו, אם חפצים אתם לעשות כמוהו ולסמוך עליו או על חכמים ע"ש. נמצא דנדון דידן אם משערין בנפח או משקל היא מחלוקת ישנה וכן מובא בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריב) בשם ר' יהודאי גאון זצ"ל ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי כתבן ממתיבתא הקדושה שיעור ביצה משקל ששה עשר זוז וארבעה גיראות כמשקל כסף של בגדאד וכו'.
וכדבריו מצאתי כתוב בשו"ת הרשב"ש (סימן רצט) דמשמע מדברי הרא"ה דעיקר שיעורא הוא במשקל ולא במדה ולא באומד עין, אבל הר"ן ז"ל דחה דבריו, וכתב דכיון דאמרינן דמשערין ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערין אותו, שכך שיערו חכמים ז"ל שאין לך שנותן טעם יותר מששים אפילו ברוטב, שאם לא כן היינו צריכים לחוש ולתת דברינו לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא דק או עב, ע"כ. ולפי הסברא הזו אין לשער אלא במדה באומד יפה עכ"ל. אלא שהעלו רבני וגאוני דורינו שהמדידה ע"פ משקל ולא נפח כמובא בשו"ת ישמח לבב (חלק או"ח סימן ח) שציין למנהג במקומות הספרדים לשער רק במשקל דוקא שהוא מופת חותך, וגם בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן טז) ציין לספר פתח הדביר (ח"א סי' ק"צ, דף קצ"ו ע"ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין באכילת כזית מצה בליל פסח ששוקלים במשקל כזית מצה בשיעור תשעה דרהם. ושהדין עמם ע"ש. (וראה עוד לקמן שאין דעתו כן). וכן כתב הבן איש חי (ש' א פ' מסעי אות ב) וכף החיים (סימן קסח אות מו) והרה"ג מרדכי אליהו שליט"א (קול צופייך גליון מס' 308) וכן העלה הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף (חלק ה עמוד שצח) דיש ללכת ע"פ משקל ולא נפח אי לכך לדעתם יש לשקול את המרור 28 גרם.
ותמהני על זה ושמא יש לומר שכוונתם שע"פ המשקל יתורגם לנפח בכדי להקל כי טירחא יתירא היא מדידה בכמות וכמ"ש בשו"ת מהרי"ף (סימן לח) כשמביאין לפני בשר שנמלח בחלבו אני שוקל החלב והבשר לא שאני משער במשקל אלא ששיעור בכמות טירחא יתירא היא ואני שוקל הבשר והחלב אם אני רואה שהדבר מכוון בכמות כפי אומד דעתי איני מטריח את עצמי לשער בכמות ואם אני רואה שהדבר מצומצם ויש ספק בדבר אני חוזר וטורח ומשער בכמות ואלהי הצבאות יצילנו וכו' ע"כ. וראה עוד לקמן בזה.
אך נראה יותר דשיעורי תורה ודרבנן משערינן לפי מדה ולא ע"פ המשקל וזהו בשל השוני במשקל הסגולי של סוגי היסודות בטבע, בפרט בירקות שישתנה משקלם כשיתיבשו וכד' לכן לעולם יש למדוד ע"פ נפח ולא ע"פ המשקל. אמנם בדבר ידוע וקבוע שאינו משתנה בין אחד לחבירו ושיערו איזה שיעור לפי המדה ושקלו אותו הכמות, מעתה שוב ניתן לסמוך על המשקל באותו המוצר דהיינו יש לתרגם את הנפח למשקל בכל יסוד וע"י כך ניתן לקבוע את משקלו של כל יסוד ויסוד כמובא לעיל בדיקתו וחקירתו של הרמב"ם. וכגון מצת מכונה הזהה לרעותה (שאר מצות מכונה) וע"י בדיקת הנפח כזית במצה אחת כשיתורגם למשקל אזי משקלה יהיה זהה לכזית בכל מצות המכונה מה שאין כן במצת יד אשר היא שונה מרעותה (משאר מצות יד) אין המשקל שווה אחת לשניה וכל שכן מצות רכות. וכמ"ש הרמב"ם (במסכת חלה פרק ב משנה ו) להדיא, וז"ל: אבל משקל מה שמחזיקה מדה זו הרי הוא משתנה בהשתנות הדבר המדוד, לפי שאין כובד השעורים והחטים שוה, וכן לא כל סוגי הקמח משקלן שוה אע"פ שהן ממין אחד, ולא השמיעונו שעור חלה במשקל אלא במדה כמו שאתה רואה. וכל מי שנותן שעור חלה במשקל הרי זה טועה וטעותו ברורה מאד , אלא אם כן רצה לשער בקירוב ובמין מסויים עכ"ל. וכדבריו כתב ספר אבודרהם (ברכת מזוזה והפרשת חלה) כמנין חלה לא במשקלה וכו'. וכן מוכח בתרומת הדשן (סימן קלט) ובספר האשכול (אלבק הלכות חלה דף קכו.) ע"ש, והרדב"ז (הלכות ביכורים פרק ו הלכה טו) כתב נראה שהקמח של ירושלים היא יותר כבדה משל מצרים מעט ולעולם צריך להזהר שלא יעשה העיסה פחות משיעור זה כדי שלא תהיה ברכה לבטלה דהמוציא חלה פחות מכשיעור לא עשה כלום ואם בירך הויא לה ברכה לבטלה. וכן דייק מלשונו של מרן בשו"ע (או"ח סימן תנו סעיף א) שכתב השיעור מקמח חטה מצרית תק"כ דרהם מצריים בקירוב. דדוקא חטה מצרית זהו משקלה הא חטה אחרת לא ע"כ. ונפ"מ לברכה אחרונה וכן לפת הבאה בכיסנין שיעור המספיק לרוב בני אדם לשבוע ממנו בתורת סעודת קבע (שהוא נפח 3 או 4 בצים וכל כזית שווה 27 סמ"ק ולא ע"פ משקל וראה עוד להלן) וכמובא בספר ברכת ה' (חלק ב פ' ב אות יג). וכבר כתב על זה הראבי"ה (ח"א ברכות סימן קז) כל היכא שצריך כזית צריך שיהיה מאכל בהרווחה, לפי שאין אנו בקיאין בשיעור זית כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. ובנוסף יש לקחת בחשבון עוד קצת כמובא בדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ג) כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור. וכ"כ רבינו חיים נאה בספרו שיעורי תורה (עמוד קצב) דצריך להוסיף קצת נגד מה שנשאר דבוק בן השיניים דאינו מצטרף לשיעור כזית.
וכפי שגם העלה בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן סט) כמבואר בהגהת השו"ע או"ח (סי' תפ"ו) שכ' ובירקות צריך למעך חלל האויר ולשער שיעור הכזית בירקות ולא באויר שביניהם . ולתשו' רבינו מרן הב"י אבקת רוכל (סי' נ"ג) שאין לנו לסמוך על המשקל שהמדידה היא העיקר , וציין עוד לכמה מקורות. גם בפי' עתים לבינה על ספר העתים (שם אות נ"ג) מביא מתשו' מבי"ט (ח"א סי' קמ"ג) ועוד פוסקים שאין לסמוך על המשקל ויש לשער לפי המדה ע"כ, וכ"כ בשו"ת ישמח לבב (חלק או"ח סימן ח) דמשערינן שעורי תורה במדה, כמוכח מדברי מרן ז"ל באו"ח סי' תנ"ו ויו"ד סי' שכ"ד שהוא במדה, וכן דקדק המחב"ר והרב ערוך השלחן ז"ל מדברי מור"ם שם בסי' תפ"ו שכ' ובירקות צריך למעך את החלל יעו"ש. ואין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. וכ"כ הפרי חדש (סימן תפו) מהירושלמי וכ"כ מחזיק ברכה (סימן תפו) והחזון איש (בקונטרס השיעורים סימן לט) ושו"ת דברי חכמים (חלק או"ח סימן פו) ושו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שפה) דאין לשער הכזית במשקל אלא בכמות כי במשקל משתנה בכל דבר ובכל מקום, ואם משערים את זה במשקל הוא רק בקירוב ובלבד שלא יחרג מהכמות כמקובל.
וראה עוד בהערות על ברכי יוסף שם דרוב הפוסקים הסכימו לזה שאין לשער באיסורין אלא במדה ולא במשקל. כמ"ש המחב"ר שם בשם הפר"ח יו"ד סי'צ"ח ס"ק ו', והשע"א סי' נ"א, ומהר"י מולכו סי' נ"ז, ומהר"י פראג'י סי' ל"ח, והלק"ט ח"א סי' ז"ך, והרב זרע יעקב בן נאיים סי' ס"ח ע"כ. והרב ערוך השולחן שם הביא ג"כ להקת הפוסקים דס"ל הכי יעו"ש. וכ"כ ג"כ הרב פת"ש ביו"ד סי' צ"ח אות ב' בשם הרב עבודת הגרשוני סי' ל' והר"ש ן' הרשב"ץ סימן רט"ל יעו"ש. והרב חב"י והפר"ת שם עשו פשר דבר, שאם אין כובד בזה יותר מזה או שיש שם נפח שא"א לעמוד על המדה יש לשער במשקל. וכ"כ הרב כף החיים נר"ו בסימן תנ"ו אות יו"ד בשם הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שהנותן שיעור חלה במשקל טועה, וכ"כ בחיבורו פ"ה דחמץ ומצה הל' י"ב דבגוף הביצה הבינונית משערים ולא במשקלה, ושכן הסכים המ"מ שם ושכן הסכמת האחרונים וכו', וכן השיעור לבטל בס' הוא באומד ומדידה ולא במשקל ורק אם שניהם שוין במשקל האיסור וההיתר יש לשער במשקל, יעי"ש.