אור ברסלב
מועדי ניסים הלכות פסח › סימן: פ''ט - שאלה: האם מותר לצחצח את שיניו אחר אכילת האפיקומן ?

מועדי ניסים

הלכות פסח · סימן: פ''ט - שאלה: האם מותר לצחצח את שיניו אחר אכילת האפיקומן ?

סימן: פ''ח - שאלה: האם מותר לשים תפוחי אדמה וכד' במדורה שעושה לשריפת החמץ ?

בהגדה לפסח החכם שואל מה העדות והחוקים וכוונת שאלתו של החכם למה אנו אוכלין החגיגה קודם לפסח הלא הפסח עיקר. ואף אתה אמור לו כהילכות הפסח. שלפיכך אנו אוכלין החגיגה קודם לפסח והפסח אחרון לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכמ"ש בסידור רש"י (סימן שצא) ובמחזור ויטרי (הלכות פסח סימן צה) בגמר אכילה כשנפטרים מסעודתם אוכלין כזית מבשר הפסח כדי שיהיה הטעם בפיו כל שעה ואחר שיאכל כזית פסח אין מפטירין אפיקומן. כלומ' אינו רשאי ליפטר מסעודתו בדבר אחר ולומר אפיקומן. הוציאו והביאו מיניין של מאכל בקינוח סעודה. שלא להפקיע טעם פסח מפיו ולכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש וכן בהגדה של פסח לריטב"א הקשה מה ענין תשובה זו לשאלה זו, וציין לרש"י ז"ל שפירש כנ"ל.

דהיינו לאחר שאכל את הפסח אין מפטירין אפיקומן כלומר אפיקו מיני מזון לקינוח סעודה שלא להפקיע טעם הפסח מפיו. וזה הוא שאנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש ובהדיא גרסי' כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ולכן אסרו לאכול מגדניות וכד' בכדי שטעם המצה ישאר בפיו וכדברי התוספתא (בפסחים פרק י הלכה יא) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפלו בינו לבין בנו אפלו בינו לבין עצמו אפלו בינו לבין תלמידו ע"כ. מכלל זה שתייה מותר וראה עוד לקמן. ומדברי ספר הלכות גדולות (סימן יא הלכות פסח עמוד קפג) אסר יותר ולא התיר למיכל שום מידי בתר מצה ולא למשתא, בר מן כסא דברכתא וכסא דהלילא, ואי בעי למישתי מיא שתי. וכ"כ בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות פסחים עמוד שכז) שהתיר רק מים לצמאו וכך מנהג כל ישראל מאין שינוי.

מדבריהם משמע שאין לשתות מאומה למעט מים לצמאו משום דבעי טעמא דמצה בפיו אלא שבספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מצה ומרור דף קלה.) משמע שמטעם זה מותר לשתות יין דאינו מפיק טעמה של מצה וז"ל מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירוש' למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח לגמור את ההלל ומסתב' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אע"ג דאיכא למימר דס"ל דמפטירין אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ע"ש. וכ"כ ספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רלב) ומחזור ויטרי (הלכות פסח סימן עה) ובספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) חייבים לעסוק ביציאת מצרים עד שתחטפהו שינה, וכן בא"ח. ופי' ה"ר יונה דמהאי טעמא אין לשתות יין אחר אפיקומן שמא ישתכר ולא מצי מספר.

ולכאורה מה שכתב מרן בשו"ע (או"ח סימן תעח סעיף א) שאחר אפיקומן אין לאכול שום דבר. ולא כתב אין לשתות משמע שמותר לשתות הכל. וזה אינו דהא כתב להדיא לקמן שאסור לשתות וכמ"ש המג"א (בס"ק א) אין לאכול וה"ה דאסור לשתות וכן מובא בספר מצוות קטן, הגהות רבינו פרץ (מצוה קמד הגהה טז) העלה בענין מים אחר כל הסדר יש רוצי' לאסור משום הפגת טעם מצה של אפיקומן שהיא במקום הפסח ותנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ומיהו אומר ר"י דלא שייך הפגת טעם גבי שתייה ואפילו יין מדקאמר בירושלמי טעמא דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום שמא ישתכר ולא קאמר משום הפג' טעם וגם תלמוד דפרי' מאי אפיקומן. לא מפרש כ"א מידי דאכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. ואפילו רב אלפס לא אסר כ"א שתיית יין משום דמחזי כמוסיף על ארבעה כוסות אבל מים לא אסור. וגדולי איבריא היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מה עמא דבר.

ומה שכתב היו מחמירין במים לא מובא בטור (סימן תפא) אלא ביין בלבד וגם מטעם שמא ישתכר הא לאו טעם זה היה מותר וז"ל כתב א"א ז"ל יראה מדברי רב יוסף טוב עלם שאסור לשתות אחר ד' כוסות וכ"כ רי"ף בתר דאכלי כל מגדני ופירי אכלו בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין בתר הכי כלום בר מכסא דברכת מזונא וכסא דהלילא ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי חמרא אלא מיא וכ"כ כל הגאונים ותימא מנ"ל הא דהא לא קאמר אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן היינו שלא לאכול אבל למשתי שרי ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי' ה"ר יונה טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר"א ורבי יהושע שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו'.

ומה שכתב הב"י שם לדברי הכל מותר לשתות מים ומיהו שאר משקין נראה דלמאן דאסר לשתות יין הכי נמי אסר בהו. ואמנם ציין להמרדכי שהרב שמואל מאיורא היה מחמיר על עצמו ולא היה שותה אפילו מים וכ"כ הגהות מיימון פרק ו' (שם) ולא נהגו כן וכן פסק בשו"ע (בסעיף א) שאחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים. ובהגה כתב וכל המשקין דינן כיין וצ"ל שפי' הב"י שכל שאר המשקין כיין למעט מים הכוונה למשקים המשכרים זיל בתר טעמא דהא היין נאסר רק בשל שמא ישתכר הא לאו הכי שרי לו לשתות יין דאינו מבטל טעם מצת האפיקומן. ושו"ר בהגדה של פסח לריטב"א (ד"ה היה נראה) נראה לקצת הגאונים ז"ל שלא אמרו חכמים שלא לשתות אלא בין שלישי לרביעי, אבל לאחר רביעי שותה, וכן הוא לפי שיטת הירושלמי שפירשו הטעם שמא ישתכר ויתבטל מלומר ההלל, אבל לפי הגמרא שלנו (קי"ט ב') אין לו לאכול ולשתות אחר כוס רביעי לא מאכל ולא יין כדי שלא יקבע עצמו ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות, וגם שישאר בפיו טעם המצה, וזהו טעם הגמרא שלנו, וכן כתבו רוב הגאונים ז"ל, וכן המנהג, ומ"מ מים או שאר משקין כגון משקה וורדים וכיוצא בו שותה ע"כ.

אמנם לפי מה שבארנו לעיל בשם הב"י דטעמא כדי שלא ירדם נראה דכ"ש שיהיה מותר לשתות קפה וכד' דברים שמעוררים את האדם בכדי לספר ולעסוק בדברי תורה. וכן כתב להדיא הפר"ח (ס"ק א) שמותר לשתות כל משקה שאינו משכר והדבר ברור להתיר לשתות הקאפ"י וכיוצא, וכ"כ החיד"א בספר מורה באצבע (בסימן ז סעיף ריא) שנתפשט המנהג לשתות קאפ"י אחר הסדר אמנם שיהיה בלי סוכר. ע"ש וכ"כ האור לציון (חלק ג פרק טו סעיף כג) כשיש צורך גדול אלא שהגאון מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספר חזון עובדיה בהגדה של פסח (עמוד קפ) שרשאי לשתות טה או קפה אפילו עם סוכר מהטעם דלעיל. עיין עוד בזה בדברינו (בסימן טז) וראה לכף החיים (אות ד) שציין לעוד אחרונים שמתירים את הקאפ"י אמנם פסק להחמיר למי שאינו נצרך וכ"כ בחק יעקב (ס"ק א) בשולחן ערוך הרב (ס"ק א) ומחצית בשקל שם ובמשנ"ב (סימן תפא) ובפסקי תשובות (ס"ק א) ובן איש חי (פ' צו שנה א' אות לה) יש לסמוך לצורך גדול בשתיית קפה אחר האפיקומן.

ונראה לפי חידושו של האבני נזר שאחר חצות שרי לן לאכול אף מגדנות וכ"ש לשתות כל משקה שאינו משכר וכ"ש קאפ"י בכדי לספר ולעסוק בדברי תורה, ואולי אף משקה משכר דלר' אלעזר בן עזריה שזמן אכילת פסח ומצה הוא רק עד חצות, ליכא איסור אכילה מדין אין מפטירין אחר הפסח ומצה אפיקומן, אלא רק עד חצות. ורק לר' עקיבא שזמן אכילת הפסח הוא עד שיעלה עמוד השחר, איכא איסור האכילה כל הלילה. והוא משום שפשוט לו דאין לחייב שיישאר טעם פסח ומצה בפיו אלא בזמן המצווה, ולכן לראב"ע שזמן המצווה הוא עד חצות לא נאסר אלא עד חצות, ולר"ע שהזמן כל הלילה נאסר כל הלילה. ולכן נראה לו דאם נתאחר באמירת הגדה עד קרוב לחצות שלא הספיקו לאכול אלא המצה ומרור והכורך, שיאכל האפיקומן, דשמא הלכה כראב"ע כשיטת התוס' (מגילה כ"א ע"א ד"ה לאתויי), וימתין זמן המועט עד חצות שאז אסור לו לאכול לשיטת ראב"ע, ויאכל סעודתו, ואח"כ יאכל שנית אפיקומן. ויוצא ממ"נ, דשמא הלכה כר"ע כדפוסק הרמב"ם (פ"ח מה' קרבן פסח הט"ו). אלא שהשיג עליו בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן לח) שאף להתוס' שפוסקים כראב"ע, אסור לאכול אחר אפיקומן כל הלילה, כמנהג כל הדורות שלפנינו ונותר בצ"ע על דברי הגאון בעל אבני נזר ע"ש. עיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן מח). ובפסקי תשובות (סימן תעז) שהגרי"ז מבריסק כתב על דבריו "נאים הדברים למי שאמרם" ושיבח עצה זו ע"ש.

ומדמצינו מחלוקת בדברי רבותינו בטעם ההמתנה בין בשר לחלב כשש שעות כמובא בכסף משנה ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח) על מ"ש הרמב"ם מפני הבשר שבין השינים וכו', וז"ל: כתב טור י"ד סימן פ"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ"ל.

ובכן בנושא דידן צריך לשמור על טעם הפסח בפיו ובזמנינו המצה היא תחליף לפסח וכמ"ש מרן דלשיטה שצריך להמתין בשל הטעם השומן הנמשך כשש שעות וללא קשר לשינים דהיינו שהבשר שבין השיניים אינו גורם להמשכת הטעם, ה"ה באפיקומן יש לחוש רק לטעם הנמשך מכך ולא לשינים ומטעם זה יהיה מותר לצחצח את שיניו דלא חיישינן למצה שבין שיניו כלל וכ"ש שיהיה מותר אחר חצות לדעת אבני נזר שלדעתו א"צ שיהי' טעם פסח בפיו לאחר חצות כדלעיל אמנם מאידך גיסא לטעם השני מפני הבשר שבין השינים יש לחוש. אלא שגם אם נאמר שזהו הטעם העיקרי מפני הבשר שבין שיניו מ"מ אין זה שייך לטעם האפיקומן הנמצא בין שיניו דהא אינו מושך טעם כשומן. ועוד יש לומר שמה שאסרו רבנן הוא בדוקא לאכול אחר אפיקומן שמא יפוג הטעם ותו לא ולא אסרו מה שמנקה את שיניו ואף שע"י כך פג לו טעמו של אפיקומן לא אסרו.

וכ"ש שעושה לפני שינתו שגם לפוס' שצריך לספר כל הלילה ביציאת מצרים והאיסור לאכול אחר הפיקומן הוא עד שתחטפנו שינה ולא יותר וכמ"ש הטור לעיל וכפסק מרן בשו"ע (סימן תפא סעיף ב) ועיין בזה במחזיק ברכה (ס"ק א). וציחצוח שיניו זהו חלק מהכנה לשינה ובזה הזמן אין חיוב לספר ביציאת מצרים. ואחר שחטפתו שינה בטל האיסור ונראה שמותר לאכול ולשתות כרצונו. וכן ראיתי בספר כלבו (סימן נ) בשם תלמיד אחד מרש"י שהטעם שיהיה טעם מצה בפיו מפני שחייבין אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה על כן צריך שטעם מצה יהיה בפיו. דהיינו כל זמן שמספר ביציאת מצרים צריך שטעמו יהיה בפיו הא כשהולך לישן אינו מספר ומכאן ואילך אין יותר חיוב. וכ"כ להדיא בספר אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) שכתב כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. ושו"ר לשו"ת שרידי אש (חלק א סימן מז עמוד קכט) שגם קשר את טעם המצה עם סיפור יציאת מצרים וז"ל לפי שחייבים אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה ע"כ צריך שישאר טעם מצה בפיו. ונראה ג"כ שסברתו, אף שמעיקר הדין אינו חייב אלא עד חצות, מ"מ היא מצוה מדרבנן לספר כל הלילה ולהכי מצריכין שישאר טעם מצה בפיו, וזו היא מידת חסידות. והיסוד הוא משום כל המרבה לספר הרי זה משובח עכ"ל. וזהו סיוע לאבני נזר דלעיל שמעיקר הדין אינו חייב רק עד חצות. איברא שראיתי בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריח) שכתב שלאחר שאכלו מצת אפיקומן אינו רשאין לאכול ד"א כל הלילה כדי שלא יפיג טעם מצה מפיו.

ומה שאנו מקפידין לא לאכול אחר המצה ואין מקפידין שלא לאכל אחר המרור או היין מובא ספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריח) הואיל ואמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן ותניא כוותיה שמע מינה דהלכתא כוותיה הלכך עבדינן ליה למצה אפיקומן זכר לפסח שהיא מדאורייתא ולא עבדינן ליה למרור אפיקומן זכר לפסח שהרי מרור אפי' עיקר אכילתו שאנו אוכלין אותו עתה אינו אלא זכר למה שהיינו אוכלין אותו בזמן הפסח מדאורייתא ועתה אוכלין אותו מדרבנן וכיון שהוא זכר לעצמו אינו עושה זכר לאחרים.

והואיל ואתי לידן הגדה של פסח נימא ביה מילתא דהנה הרשב"ץ השואל נתעורר על השינוי שאנו עושין לחלק לתינוקות קליות ואגוזים וכמ"ש בגמ' (פסחים קח ב) וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלק להם לתינוקות קליות ואגוזים פירוש קודם סעודה כדי שישאלו והתינוק תמיה ואומר זה השינוי למה כי אין דרכנו כל השנה לאכול קליות ואגוזים אלא לאחר סעודה ואנחנו משיבין אותו כי הלילה הזה הוא משונה לפי שא"א לאכול אחר הפסח הנאכל על השבע באחרונה וכן על כזית מצה באחרונה דבר אחר כדי שישאר טעם פסח ומצה בפה ולפ"ז אין מפטירין ומשלימין סעודתא. ולא פותחים פה לשאול תנו לנו קליות ואגוזים להיות אחרונים בסעודה כמנהג ואנו נאכל אותם אחר סעודה ופירוש אפיקומין אפיקו מינין כלומר הוציאו לנו מיני פירות. ואומרים כי בלשון יון אפיקומן מנוחה פירוש שינוחו מאכילה.

לסיכום: מותר לצחצח את שיניו אחר ליל הסדר לפני השינה וטוב אם יעשה זאת אחר חצות.

פירות הנושרים:

1. אין אוכלין אחר האפיקומן כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה.

2. מה שמשיבים לחכם ששואל מה העדות והחוקים כלומר למה אנו אוכלין החגיגה קודם לפסח הלא הפסח עיקר. אנו אוכלין החגיגה קודם לפסח והפסח אחרון לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

3. מעיקר הדין מה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהיינו אגוזין תמרים וקליות כד' ואח"כ נאסר כל מידי דמאכל.

4. יין אינו מפיק טעם מצה ועכ"פ כיון שחייבים לעסוק ביציאת מצרים עד שתחטפהו שינה, מהאי טעמא אין לשתות יין ומשקים המשכרים אחר אפיקומן שמא ישתכר ולא מצי מספר.

5. מים מותר לכ"ע לשתות אחר הפיקומן.

6. יש מחמירים גם שאר משקים שאינם משכרים ויש לחוש אם ניתן.

7. משקה המעורר כגון קפה וכד' מותר לשתות אף עם סוכר בכדי ללמוד ולספר בנפלאות הבורא יתברך, אבל בלא צורך אין להקל.

8. י"א שאין לחייב שיישאר טעם פסח ומצה בפיו אלא בזמן המצווה, וזמן המצווה הוא עד חצות לא נאסר אלא עד חצות בלבד.

9. מה שאנו מקפידין לא לאכול אחר המצה ולא אחר המרור או היין הואיל מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן וכן היין.

10. וטעם שמחלקים לתינוקות קליות ואגוזים קודם סעודה כדי שישאלו התינוקות דהא אין דרכנו כל השנה לאכול קליות ואגוזים אלא לאחר סעודה ואנחנו משיבין אותו כי הלילה הזה הוא משונה לפי שא"א לאכול אחר הפסח הנאכל על השבע באחרונה וכן על כזית מצה באחרונה דבר אחר כדי שישאר טעם פסח ומצה בפה.

11. חייב אדם לעסוק בנפלאות הבורא וביציאת מצרים עד כמה שיכול וירדם.

סימן: צ' - שאלה: האם יש חיוב לצלות את הזרוע דוקא ע''ג גחלים, וכשאמר שהזרוע לפסח האם מותר לאוכלו ?

נוהגים לעשות בערב פסח זכר למקדש שני תבשילין. כמובא במאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכו) דקי"ל (סוכה דף מא.) דעבדינן זכר למקדש. שנאמר ציון היא דורש אין לה. מכלל דבעיא דרישה. ומשום הכי מביאין שני תבשילין. ואמרו בגמרא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. שמצוה להקריב קרבן חגיגה עם קרבן פסח. שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן. שהם גדיים וטלאים לפסח. ובקר לקרבן חגיגה. ואלו שני תבשילין אפשר לעשותן מכל דבר מבושל. אפי' מיני ירקות וקטניות כגון סלקא וארוזא. שאינו אלא לזכר בעלמא. ונהגו להביא זרוע צלי וביצה מבושלת. וכמ"ש בספר המנהגות (ר' אשר מלוניל דף כד:) נהגו כל ישראל לצלות הזרוע זכר לזרוע הנטויה, ואין צולין אותו בשפוד של ברזל זכר לפסח אלא או בשפוד של עץ או בגחלים, גם צולים ביצה עמו על גבי גחלים הוא זכר לחגיגת ארבעה עשר שנאכלת צלי וראה עוד לקמן. וכמובא בכל אחרונים מנהג ישראל זה. אמנם בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רנו) כתב דהני תבשילין נהגו העם לחזור אחר זרוע זכר לזרוע נטויה של הקב"ה והאחד צלי זכר לפסח והאחד אפי' מבושל דחגיגה לא הוקשה לפסח.

ובדרשות ר"י אבן שועיב (יום ראשון של פסח) מתלמידי הרשב"א פי' יותר בטעם בסוד שנצטוינו מצות בזה החג להיותם זכר ליציאת מצרים, והם פסח מצה ומרור ואיסור החמץ, ואף על פי שהם זכר ליציאת מצרים, יש להם טעם נעלם ונעלה ומופלא, ועל כן אמר שלמה שלשה המה נפלאו ממני. ואמרינן במדרש זה פסח מצה ומרור, ולכן נצטוינו במצרים קודם הגאולה להורות שאין טעמם לזכר היציאה לבד, אלא טעם אחר יש בהם נעלם. ומה שאנו אומרים פסח על שום שפסח המקום, מצה על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, מרור על שום שמררו המצרים הוא הנגלה והוא אמת. אבל יש בהם טעם אחר נעלם לבעלי האמת בהם ובפרטיהם, בהיות הפסח צלי אש ושלא ישברו בו עצם, ולא יאכל נא, ולא בשום משקין, ולזה היו צולין אותו בשפוד של מתכת דכתיב צלי אש ולא צלי מדבר אחר וכל זה טעם נכבד. (שמא צ"ל ולא היו צולין אותו בשפוד של מתכת וכו' נ.ב.) ומבואר כי עיקר פסח מצה ומרור וחמץ, אינו הטעם זכר ליציאת מצרים לבד, אבל יש להם טעם אחר גדול ונורא ותלוי במרכבה, ולכן חייבה תורה כרת באכילת חמץ, וגם בעשיית הפסח כרת דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה, מדה כנגד מדה, כי מי שאינו מקיים זה קוצץ בנטיעות המרכבה ולכן יכרת מעמיו. הנה נתבאר כי טעם אלו המצות מצה וחמץ הם חמורין מאד וחייב אדם ליזהר בהן הרבה.

ונראה שמטעם זה החמירו לעשות זכר לכל דבר כגון זכר לקרבן פסח אנו עושין את הזרוע כדלעיל וכמ"ש בספר אבודרהם (סדר ההגדה) צולין הזרוע על הגחלים מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשפוד של עץ רמון כמו שמפורש הטעם בפסח שני (פסחים עד, א) ואם באנו לחפש אחר שפוד של עץ יהיה טורח גדול וכ"כ הברכי יוסף (ס"ק ה) בשם עוד ראשונים ואחרונים ע"ש וכ"כ ערוך השולחן (סעיף ט) וכף החיים (אות נו). ומה שנהגו העם לחזור אחר זרוע מובא באחרונים זכר לזרוע נטויה של הקב"ה.

וגם בספר כלבו (סימן נ) שהובא גם בב"י (סימן תעג) כתב שאין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון לפי שאין בו מוח שאם יצלהו בשפוד של עץ אחר שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלים שאם נחזר אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול, וכלשונו כתב בספר המנהגות (מלוניל דף כד עמוד:) נהגו כל ישראל לצלות הזרוע זכר לזרוע הנטויה, ואין צולין אותו בשפוד של ברזל זכר לפסח אלא או בשפוד של עץ או בגחלים, וכ"כ ב"י (או"ח סימן תעג) על מנהג זה לעשות צלי מזרוע בהמה זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון (פסחים עד.) ואם נחזר אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש ויש אומרים מפני שהיא קלה לבשל.

והובא גם בשו"ע (סעיף ד) שכתב להדיא שנהגו לצלותו ע"ג גחלים וז"ל הבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת. והרמ"א כתב שמנהגם לצלות את הביצה. ובענין הביצה אצל אחינו אשכנזים יש נוהגים לבשלה ויש נוהגים לצלותה ובקיצור שולחן ערוך (סימן קיח סעיף ה) לא הכריע בדבר הביצה בין צלויה בין מבושלת, ובספר אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) ובמאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכו) מוכח דבעינן דוקא לבשלה דהא השני תבשילין הם זרוע וביצה: אחד מהם צלי זכר לפסח וא' מבושל זכר לחגיגה. ואין הזרוע אסור באכילה אלא בלילה וכמ"ש בספר ברית כהונה (עמ' קמא) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן כז) וכדברי האחרונים דעיקר להלכה ולמעשה, שמותר לאכול בשר הזרוע שהוא צלי בסעודת היום של פסח, שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום הפסח.

וכפי שכתבנו לעיל דברי האחרונים עפ"ז נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים כמובא גם באחרונים הט"ז (ס"ק ד) והמג"א (ס"ק ח) ושו"ע הרב (ס"ק כא) ערוך השולחן ס"ק ט) וכף החיים (אות סב) נהגו שהבשר יהיה צלי ע"ג גחלים זכר לפסח וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן קיח סעיף ה) שיהיה נצלה על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי אש. וראה עוד בפסקי תשובות שם דיש נוהגים לבשל הזרוע והביצה ואח"כ צולין אותן מעט ע"ג הגז ויש נוהגים לא לבשל אלא לצלותו כפשט דברי מרן.

ולפי זה נראה דאין מועיל לצלות את הזרוע ע"ג המנג'ל ואע"פ שהצלייה היא ע"י הגחלים דהא הבשר מונח ע"ג ברזל עצמו דהיינו הרשת של המנג'ל ובעינן ע"ג הגחלים ממש ובדוקא. ושמא יש לאמר מה שאין נוהגים היום לעשות כן משום טורח גדול וכפי שאין נוהגים לצלות ע"י שפוד של רמון מפני הטורח כדלעיל כן בנושא דידן שטורח גדול הוא לצלות את הזרוע וכ"ש ע"ג הגחלים וכ"ש לצלות עליהם ממש. וכמ"ש בספר אבודרהם שם שהרי"ף כתב שאין לחוש כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש וכן כתב בעל העיטור.

איברא שראיתי בהגדה לפסח ברוך שומר הבטחתו לפי מנהגי יהודי לוב (עמ' 156) שמנהגם לבשל במים את הזרוע המונחת בקערה ורק למחרת ליל הסדר צולים ואוכלים אותו, ויש שנהגו לאוכלו בלילה זכר לקורבן פסח שמה משום שהוא מבושל ואינו צלוי אינו נראה כאוכל קדשים בחוץ.

נמצא שנהגו לקיים את צליית הזרוע ע"ג גחלים בדוקא זכר לקרבן פסח וכעין זה ראיתי בדעת הרש"ש המובא בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קנא) ובפסקי תשובות (תמה ס"ק ב) יש לשרוף את החמץ בדוקא ע"ג עצים כמו בנותר ולא בשאר דברים השורפים ולא בקש ובגבבא ואמנם בזה חלקו עליו הרבה פוס' ע"ש. וראה עוד בכף החיים (סימן תעג אות ס) שהמנהג שאין לשבר עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח ועצם לא תשברו בו. ואל תתמה כיצד יצלה על הגחלים ממש את הזרוע דהא יתלכלך ע"י הפחם של הגחלים דמוכח במסכת הוריות (דף יג:) שהיו אף אופים ע"ג הפחמין עצמם וז"ל חמשה דברים משיבים את הלימוד: פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן ע"ש. ואם הוא איסטיניס וכד' אזי ינסה לצלות ברשת רחבה דע"י כך ימעט המגע בין הברזל לזרוע עד כמה שניתן או ע"י שיפוד מעץ וכד'.

ומה שעושים זכר למעשה אבות דהיינו שיקח שני התבשילין זרוע והביצה ויאכלם ויזהר שלא יהיה שום אחד צלוי דהא אפילו ביצה צלוייה אסור לאכול באותה לילה כדאיתא במרדכ"י ומנהג אשכנז שצולין הזרוע והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותה ומשמרים אותה לליל שנייה כמובא בשו"ת מהרש"ל (סימן פח) והשיג על זה שהמנהג זר הוא בעיניו והוא נגד מנהג התלמוד עיין בע"פ (קי"ד:) ולפי דעתי נתפשט המנהג לפי שסוברים שצריך דווקא זרוע וזולתו מעכב ומשום הכי שומרים הזרוע לליל שנייה ואינם אוכלין ומשום הכי צולין אותה כדי שלא יאכלוהו וליתא כדאיתא בע"פ דאפי' בסילקא וארזי נפקי ב' תבשילין וראוי לחלק הב' תבשילין לכל המסובין ואח"כ אוכלין. וקשה לומר שאכן זהו הטעם דהא מוכח בירושלמי שהובא בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תצח) רק מין שחיטה המנהג לא לאוכלו וז"ל הירושלמי מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. קומי רבי אימי אפילו בשר עגל או בשר עוף אמר ליה אפילו בשר עגל או בשר עוף סברי מימר אפילו ביצה אפילו קוליס, פירוש דג, מלשון קולייס האיספנין, אמר רבי יודן בר חנין ובלבד מין השחיטה. וכן ראיתי בערוך השולחן (סעיף ד) ובהגדה איש מצליח (עמ' 63) ובהגדה ליהודי לוב הנ"ל שאצלם דג צלוי וביצה צלויה מותר שאינם בכלל בשר אבל בכבד וטחול וכל המעיים הם בכלל בשר ואסורים בצלי כדמוכח לעניין נדרים ביו"ד בסי' רי"ז ע"ש ולפ"ז אסור לנו לאכול כבד בליל פסח שהרי א"א אלא בצלי דמליחה לא מהני לכבד ואין לו היתר אא"כ בשלו אח"כ או טיגנו בשומן ויש מי שהפריז על המדה לאסור גם ביצה צלויה ואין בזה טעם עכ"ד. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק לב) שאין איסור צלי בביצה. וכל סוג של צלי אסרינן דאף צלי קדר מקרי צלי לענין זה ואסור לאוכלו וכן צלי אחר בישול או בישול אחר צלי, וכשאסרו לאכול צלי נכנס הגזרה צלי קדרה ולא נפיק מכללא דאיסורא וכמ"ש הפר"ח.

ואף שאסור לומר בשר זה לפסח או זרוע זה לפסח. פשט לשון הש"ס והפוסקים מוכח דלכתחילה אסור לומר, ואם בדיעבד אמר בשר זה לפסח מותר וכן פסק הברכי יוסף (באו"ח סימן תסט) וז"ל לענין הלכה כבר כתבנו דקצת האחרונים הסכימו דבדיעבד מותר. וכן דעתי הקצרה נוטה. וכן ראיתי בארחות חיים דף ע"ז ע"א (דין ערבי פסחים אות יא) שכתב פסק הר"ש ז"ל אדם הקונה שה לא יאמר זה לפסח, דנראה כמקדיש לשם פסח, ואם אמר מותר לאכול, אבל כל בשר אחר מותר וכו', עכ"ל. הרי דשנים מכל מרבוואתא קמאי הר"ש וארחות חיים דמייתי ליה, בפירוש כתבו דאם אמר שה זה לפסח מותר לאכול. ואף דבמאי דסברי דדוקא על שה אסור לא קי"ל הכי, מ"מ במאי דשרו אם אמר, באכילה, הכי נקיטינן. ושו"ר בהגדת איש מצליח (עמ' 18) שגם העלה כן ע"ש.

וכן מובא לעשות זכר לטיט את החרוסת כמ"ש הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא) החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן. ובהגדה של פסח לריטב"א עשה זכר גם לתבן וז"ל החרוסת צריך שתהיה עבה כעין טיט, ונותן בו מיני תבלין שיהיו נראים שם למעלה זכר לתבן. ויש שרצו שתהיה בצבע כטיט כמובא בלקט יושר (חלק א עמוד פג ענין ה) שמצוה לתן לחרוסת רמונים וכל הפירות הנזכרים בשיר השירים, אבל אגסים שקו' בירן אינן ידוע לו למה יתן בחרוסת, מ"מ אין לשנות המנהג. וזכורני ששמעתי מאבי ר' משה ז"ל, הנותן אגסים בחרוסת כשעור בתוך תפוחים ואגוזים יהא לו צבע כמו טיט, אבל מסתמא הגאון סבר לעשותו עב זכר לטיט, אבל לעשות לו צבע כמו טיט מסתמא זה לא מצינו בספרים.

ויתרה מזו ראיתי שכתוב בספר שבלי הלקט (סי' ס"ד) יש משימין בו מעט חומר או גרירת לבנה, זכר לטיט. שהובא בברכי יוסף (או"ח סימן תעג ס"ק יב) וציין לרב המקובל מהר"ם די לונזאנו זלה"ה בכ"י ממש: נבהלתי מראות שגעון כזה, אולי גם בפורים יוציאו מהם דם זכר לגזרת ההריגה, והלא צריכין להפך היגון לששון והרע בטוב, ויצא שבוש זה מט"ס שנפל בפירוש רשב"ם ופירוש רש"י פרק ערבי פסחים (קטז א) שכתוב וחרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ואני בדקתי בפירוש כ"י ישן נושן וכתוב בו וחרוסת שכותשין בו הטב זכר טיט, והוא מוכרח שהוא פירוש על מ"ש שם חרוסת זכר לטיט, עכ"ל. ופירוש רש"י בנסחא שלפני כתוב נמי וחרוסת, שכותשין וכו'. ומאידך ציין גם לרב בית דוד סי' רנ"ג הביא משם רש"י ורשב"ם חרס שכותשין, ותמה על הרמב"ם וסמ"ג והטור שלא כתבו כן, וכתב דבשלוניקי העידו זקנים שהיו נותנין בחרוסת אבן קיילירמינ"י כתוש. ע"ש באורך. ומאי דסמיך אמאי דכתיב בפירוש רש"י ורשב"ם, כבר העיד הר"מ די לונזנו שבנסחת כ"י ליתיה, ונראית נסחה נכונה. ומנהג איזה קהילות שבשלוניקי אפשר שנתפשט על פי נסחת רש"י ורשב"ם או על פי שבלי הלקט. אבל כמדומה שברוב העיירות לא נהגו מנהג זה.

לסיכום: נהגו לצלות את הזרוע דוקא ע"ג גחלים זכר לפסח. ומותר לאכול בשר שנאמר עליו שהוא לפסח.

פירות הנושרים:

1. נהגו כל ישראל לזכר הפסח לצלות זרוע והוא גם זכר לזרוע הנטויה ולהניחו בקערת הסדר.

2. נהגו שהזרוע יהיה של כבש או בקר.

3. יש הדור יותר לקחת זרוע ימין כנגד החסד כנודע.

4. נהגו לעשות את התבשיל השני ע"י ביצה.

5. יש צולים את הביצה על גבי גחלים הוא זכר לחגיגת ארבעה עשר שנאכלת צלי ויש שמבשלים אותה וזהו דעת מרן.

6. הנוהגים לצלות את הביצה י"א שיצלה יחד עם הזרוע.

7. הצולה את הזרוע ע"ג מנג'ל אינו ע"פ המנהג הקדום דאע"פ שהצלייה ע"י הגחלים עדיין הבשר מונח ע"ג ברזל דהיינו רשת של המנג'ל ובעינן ע"ג הגחלים בדוקא ולא בחום ע"י ברזל. דאף בשפוד של ברזל אסרו דשמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלים .

8. מה שאין נוהגים היום לצלות את הזרוע על המנג'ל יש לומר משום טורח גדול ובמיוחד לפני הפסח וכפי שאין נוהגים לצלות ע"י שפוד של רמון מפני הטורח כך יש טורח גדול לצלות ע"ג הגחלים וכ"ש לצלות עליהם ממש.

9. יש שנהגו שלא לשבר עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח שנאמר ועצם לא תשברו בו.

10. יש נוהגים לשרוף את החמץ דוקא ע"ג עצים כמו בנותר ולא בשאר דברים השורפים ולא בקש ובגבבא. ויש דאינם חוששים לזה כלל.

11. מותר לאכול בשר הזרוע שהוא צלי בסעודת היום של פסח, שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום הפסח.

12. כל סוג של צלי אסרינן בליל פסח דאף צלי קדר מקרי צלי לענין זה ואסור לאוכלו וכן צלי אחר בישול או בישול אחר צלי אסור, כשאסרו לאכול צלי נכנס הגזרה צלי קדרה ולא נפיק מכללא דאיסורא.

13. החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, ומתבלין אותה בתבלין כמו טיט בתבן. וצריך שתהיה עבה כעין טיט, ויש נותנים בה מיני תבלין שיהיו נראים שם למעלה זכר לתבן. ויש שרצו שיהא לה צבע כטיט.

14. הקונה שה לא יאמר זה לפסח, דנראה כמקדיש לשם פסח, ואם אמר מותר לאוכלו וכ"ש בשר אחר.

15. הקונה בשר לפסח יאמר בשר זה ליום טוב או בשר זה לחג.

16. יש שנוהגים לבשל במים את הזרוע המונחת בקערה ורק למחרת ליל הסדר צולים ואוכלים אותו, ויש שנהגו לאוכלו בלילה זכר לקורבן פסח שמה משום שהוא מבושל ואינו צלוי אינו נראה כאוכל קדשים בחוץ.

17. בצים ודגים צלויים מותר לאוכלם בליל הסדר שאינם דומים לבשר ולא יבואו לטעות בהם.

תוכן העניינים

מועדי ניסים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה