אור ברסלב
מועדי ניסים הלכות פסח › סימן: פ''ג - שאלה: האם אפשר ללוש במים שהיו במקרר ולא לנו כל הלילה ?

מועדי ניסים

הלכות פסח · סימן: פ''ג - שאלה: האם אפשר ללוש במים שהיו במקרר ולא לנו כל הלילה ?

סימן: פ''ב - שאלה: כשחל ערב פסח בשבת מתי וכיצד כדאי לעשות את סעודה שלישית ?

נחלקו רבותינו בפי' ובביאור מים שלנו ומהי הלינה הנדרשת, כמובא בדברי הרא"ש בפסחים (הלכות פסח בקצרה) ובשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ב) על מהלך החמה שפרש"י שבימות ניסן המים חמין, שעדיין הן ימות הגשמים וחמה מהלכת בשיפולי רקיע, הילכך ממלא בערב ויצוננו עד למחר; ולפי זה, השואבן בבוקר ומניחן להצטנן עד הערב, שפיר דמי. אבל הר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם, המעינות רותחים בלילה, ואין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר. ולפי זה מותר לשואבן מיד בתחלת הלילה; וכן עמא דבר, לשאבן בין השמשות. ואם העת הוא חם, ישימם במרתף, שהוא קר, ואם העת קר, ישימם באויר, כי המרתף חם. ועיין בחידושי הריטב"א בפסחים (דף מב.) שהביא דעות נוספות בזה.

נמצא דבין לפי' רש"י על ההיא דדרש רבא אין לשין אלא במים שלנו ובין לפי' ה"ר אליעזר ממיץ יש קולא וחומרא. דלפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. ולפי ה"ר אליעזר צריך שלא יהיו מחוברין כשנכנס הלילה מפני שבלילה המעינות רותחין והשאובין בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד. וראה עוד לקמן בזה, ונראה דיש להחמיר כשני השיטות כדמוכח לקמן שאף בדיעבד אסור וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן פז) דלפרש"י ז"ל דהאי עברה ולשה אסור הוא משום קנסא מפני שעברה על דברי חז"ל דדוקא במזיד הוא דאסור אבל בשוגג מותר כדאמרינן בפ' שני די"ט (י"ז ע"א) לעבר ואפה מי"ט לשבת אבל אינו נראה כן לדעת הגאונים ז"ל דלאו משום קנסא אסרינן ליה אלא משום חשש חימוץ וא"כ בין בשוגג בין במזיד אסור ואע"ג דאמרינן עברה ולשה לא מוכח מהכא דבמזיד הוא דהא אשכחן כי האי לישנא בשוגג עבר ואפה בפ"ק דשבת (ג' ע"ב). ולא במצה של מצוה בלבד נאמרו דברים אלו כדעת קצת מן המפרשים ז"ל אלא אפי' במצה של כל שבעה נאמרו הדברים שלא מפני שימור מצה בלבד הצריכו לינה אלא מחשש חימוץ ולענין זה אף במצה של כל שבעה יש לחוש. וזהו כדברי הרי"ף בפסחים (דף יב:) והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יא) וספר הלכות גדולות (סימן יא הלכות פסח עמוד קעד) שאף בדיעבד אסורות וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד סימן קעח) מצה שנלושה במים שלא לנו או אפי' אם נתערבו מים שלא לנו במים שלנו ולשו בהן כל המצות שנלושו בהן אסורות בהנאה וראי' מהא דאבעי' להו (פסחים מ"ב ע"א) עברה ולשה מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. ואין חילוק בין מצת מצוה לשאר מצות כמ"ש בתשובות רב נטרונאי גאון (אורח חיים סימן קכח) שנשאל לא ללוש אלא במים שלנו כיון דמשום חמץ הוא, שהמים הגרופים ממהרין להחמיץ, אין שנוי בין לילה ראשונה לשאר ימות הפסח, שהרי איסור חמץ נוהג כל שבעה.

ופי' שני השיטות וחומרתם הובאו בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן לב) ורבינו זלמן (סעיף ו) ובערוך השולחן (סעיף ג) לדעת רש"י שואבין המים אפי' ביום וזו היא הקולא ובלבד שישהו אותם י"ב שעות, ואפי' ישאבו אותן בין השמשות אין להם היתר עד שיעברו עליהם י"ב שעות וזו היא החומרא, ולדעת ה"ר אליעזר ממיץ יש להקל שאם נשאבו בין השמשות מותרים מיד (וראה בב"י סימן תנה לפירוש רבי אליעזר ממיץ יש ג' חילוקים בדבר נשאבו בין השמשות מותרים מיד. נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה. נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו יום ולילה שאחריו) וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפירושו השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד. ואם נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עוד עד שיעבור עליהם יום ולילה ואם נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו היום וכל הלילה שלאחריו, והיא החומרא שלנו דלא סגי לן בהמתנת י"ב שעות בלבד לפי שטת מהר"י קארו בפי' דבריו, א"כ מיסדי המנהג שלנו המדקדקים לשאוב המים בין השמשות ומשהין אותן כל הלילה עושין כדברי שניהם להחמיר וכ"כ מחזיק ברכה (סימן תנה סעיף ב) וספר ברית כהונה (עמוד צד) שמנהג ג'רבא לשאוב אחר השקיעה עד לצאת הכוכבים. ובודאי דשרי בדיעבד לשאוב לפני השקיעה וכמ"ש שהוא כתב בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד - או"ח סימן ה) שהעיקר כדברי הריב"ן דיכול לשואבן אימתי שירצה. ומבואר שם קודם זה דאפילו בתחילת כל היום שפיר דמי כמו שיעוין שם, ושם סיים וזה דעת המחבר ועיקר. ואם כן לדעתו הוא ולדעתו בדעת מרן ז"ל לכתחלה שפיר דמי לשאוב מבע"י גם מתחילת היום. והגם דיש חולקים על זה וכמ"ש בזולת זה, היכא דיקשה הדבר וכנדון זה שפיר יש לסמוך על הסוברים כן דהוי כדיעבד. וכ"ש דפשט לשון מרן ז"ל מורה כן. וכן הרבה פוסקים סוברים כן בדעת מרן.

ועוד שיטה שלישית ראיתי בספר מצוות קטן (מצוה רכב) מה שמחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילה ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה, אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי נמי אמרינן גבי קדשים.

אמנם למעשה זהו רק לכתחילה אמרינן שאין ללוש רק במים שלנו אבל בדיעבד שרי לאוכלה אף כשלשו במים שלא לנו כלל וכדלא הראשונים דלעיל וכמ"ש הרא"ש בפסחים (פרק ב סימן לא) לפרש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר דבהא לא מיבעיא ליה. ולישנא דרב יהודה משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהן כלל אבל לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר. וציין גם לבעל העיטור דהני מילי למצה משומרת ומים שלנו נמי למצה משומרת אבל לאכילה שרי דהא קיימא לן בצקות של נכרי וכו' והוא שאין בו סדקין וכן כתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל. והביא גם את דבריו במחזור ויטרי (הלכות פסח סימן מו) יש שאינן חוששין למים שלנו אלא ביום הראשון בלבד. וחולק ר' עליהם. דכיון דמשום חימוץ הוא מה לי בימים ראשונים מה לי בימים אחרונים: ואני הכותב מגמגם. מדאמרי' בפסחים הקמחים והבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה המשתמרת באחרונה. אלמ' דלא חשו חכמים לשום שימור אלא לילי ראשונים של מצוה ולא היא דודאי לכתחילה צריך מים שלנו ע"כ. וגם מה שכתבנו לעיל בדעת הרי"ף שאף בדיעבד המצה אסורה כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפי דברי רי"ף שאם עברה ולשה אסו' וכתב אבי העזרי אפי' לדברי רי"ף דוקא עברה ולשה במזיד אבל בשוגג מותר. והרש"בא כתב כרש"י ע"ש וכ"כ תלמידו של הרשב"א דרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו).

וי"א דכל הני מילי מבורות ומעינות אבל מי נהרות אינם בכלל האיסור ואין צריך בהם לינה כלל דנתקררו בהלוכן וכפי' הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תפה) וספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) והב"י הב"ח והפרישה (ס"ק ד) בדברי רש"י בתשובותיו שכתב שאין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לעיירות שאין להם מי נהרות אלא מי בורות ובארות הנובעים והם רותחין, משמע מדבריו שבנהרות ליכא למיחש. ומיהו אין לפרוץ גדרים של ראשונים. וכדברי הרדב"ז לקמן. דהיינו רק מטעם דאין לפרוץ גדר אסרו ולא מטעם חשש חימוץ וכן מובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רמ) שהרב ר' שמשון מפליירא זצ"ל כתב בספרו קיי"ל כרב אשי ונראה ליה האי אבעיא להו לא קאי אלא אמילתיה דרבא דאסר ללוש בחמין ובחמה והתם הוא דקאסר רב אשי אבל במים שלא לנו נראה דמותר לדברי הכל בדיעבד דהא צונן הן וחומרא בעלמא היא דקאמר רב יהודה ואין לנו לאסור בדיעבד עכ"ל. ולכאורה מסתייעא מילתא מבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהם ולא חייש למים שלא לנו.

וכאמור לעיל דבדיעבד שרי, ועוד ראיתי שהעלה הלק"ט שהובא בכף החיים (אות פד) כשאין לו מים שלנו אלא רק מי מעין התיר ללוש מצת מצוה ע"י מי מעין שלא לנו כלל ע"כ וכ"ש שיתיר ממי נהרות וכן ראיתי למרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) מעשה בא בק"ק טריאיסטי שבאו אורחים שם בערב פסח אחר חצות ולא היה בקהל מצות להאכילם ולא מים שלנו והתרתי להם ללוש מצות במים שלא לנו על סמך הרי"ץ גיאת ובעל העטור ורש"י והרא"ש ומרדכי וריא"ז דס"ל דדין מים שלנו אינו אלא במצת מצוה כי כדאי להקת נביאים אלו לסמוך עליהם. מהר"ד קורינאלדי בהגהותיו כ"י. ויפה הורה כי הם אשכנזים ואינם אוכלים מצה הנילושה ביין. וכ"כ בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) וספר מצוות קטן (מצוה רכב) במים שלא לנו בדיעבד מותר ואפי' לכתחילה שרי למילש בהו אי לית ליה מיא אחריני ולזה הסכים הרא"ש. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף יא) וא"כ בשעת הדחק כזה שאין להם לאכול יש לסמוך על הפוסקים הנז'. ומה גם דיש מתירין בדיעבד ושעת הדחק כדיעבד דמי.

ואע"פ שבספר ערך השולחן (סעיף א) כתב שאין חילוק בין מצה של מצוה לשאר מצות ודלא כדברי הרא"ש והרי"ץ גיאת והראשונים הנ"ל מ"מ ודאי שבדיעבד יתיר ונסמוך על כל הני ראשונים. וכמ"ש בספר אור זרוע שם (בסימן רנו) בדיעבד אין לחוש אם אפו מצות בדיעבד במים שלא לנו נראה להיתר דבעברה ולשה לא איפסיק לא איסור ולא היתר ורב אשי דאמר אטו כולהי בחדא מחתא מחיתא הוה לא אמר רק משום קנס ובשל סופרים הלך אחר המיקל. גם פי' רבי' שלמה דרב אשי לא קאי רק אחמין דחמי חמה ולישנא דתלמודא משמע דמפסיק דרשה דרבא בין מים שלנו ובעיא דעברה ולשה. ועוד דלא דמי לבציקות של עכו"ם דהתם לא פשעה אבל הכא פשעה ויש לקונסה. בסברא זו לא נפסיד. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים ערב פסח אות סז) כשאין מים כלל שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין, סמ"ק (סו"ס רכ"ב).

ומטעמים אלו התירו בשעת הדחק מחזיק ברכה (סימן תנה אות ג) ושו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יח) ושו"ע המקוצר לרב רצאב"י (או"ח חלק ג סימן פו סעיף ה) מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם סי' תנ"ד דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה וכמ"ש הגאון חק יעקב ז"ל סק"ח שכן מבואר במהרי"ל שחומרא יתירה הוא לכתחילה וכ"כ רש"ל ע"ש וכן מפורש להדיא בש"ע להגאון ר"ז ז"ל ומ"ש הפר"ח ז"ל טעם משום דמכשירי מצוה כמצוה היינו לכתחילה ולכ"ע כל דלא אפשר חשיב כדיעבד ושרי וכ"כ הגאון ר"ז סי' תנ"ד סוף סעיף י"ב דאם מוכרח לשאוב ע"י גוי חשיב כדיעבד ומותר. ומזה נלמד לנוהגים להשתמש במי עדן ללישת המצות המים המגיעים מחו"ל אין להשתמש בהם אלא רק בשעת הדחק אם נשאבים ע"י גוי.

וכ"ש באופן שנראה לנו ע"י החוש שהמים קרים אפשר ללוש בהם ואין צורך להלין את המים כלל כגון שמים נמצאים במקפיא או ממסר שעות במקרר שודאי מים אלו מצוננים וכמ"ש המאירי שם בשם מחכמי הדורות שמי גשמים אינם צריכים לינה כלל מאחר שמקורם קרירות הן יורדות ומזה מוכח שה"ה במקפיא או מקרר וכן העלה להוכיח בשו"ת רדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קעב) והתיר לכתחילה למי שקלט מים מהגשמים ואין צריכין לינה ללוש בהם המצה וז"ל יש מחלוקת פוסקים אם שואבים מן הנהרים ולדעת האומרים במים שבנהרות אין צריכין לינה כ"ש בנ"ד דטעמא הוי משום שהם קרים ומזה הטעם התיר הראב"ד מי הדוד וכתבו בעל אורחות חיים וכן כתב הרא"ש בשם רש"י ז"ל שבנהרות אין חשש וכתב לבסוף ומיהו אין לפרוץ גדרן של ראשונים. הא למדת שלא אסרו מי הנהרות אלא כדי שלא לפרוץ גדר א"נ מפני שהשמש מכה בהם בדרך הלוכן ומחמם אותם אבל בנ"ד לא שייך האי טעמא אי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים הנקלטים מן הגשמים ולא משום שהם מתחממים שהרי באויר הם היש לך מים קרים מאלו. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים אין השמש של ניסן מחמם אותם ומי גשמים אינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה ומיהו צריך להזהר שלא יניחם אחר קליטתן במקום שהשמש מכה ויומא דעיבא כוליה שמשא אלא יניחם במקום שלא תפוג צנתם ואין לנו להוסיף על גזרות חכמים. ותו כיון שעיקר הדין תלוי במחלוקת דאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא. ותו איכא פלוגתא בנהרות. הילכך בנ"ד יש לנו להקל כ"ש לפי מה שכתבתי דכ"ע מודו במים של גשמים דטעמא הוי משום חשש מים חמין והכא לא שייך וליכא לאקשויי דכל מדות חכמים כך הם ולא נתנו דבריהם לשיעורין שהרי אמרו אין לשין אלא במים שלנו וע"י לינה יצטננו. הכא נמי ירידתם באויר הקר הוי להו במקום לינה ויתר הכי מסתברא לי דמי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן עכ"ל.

והסכים עימו הברכי יוסף (בס"ק ד) וכתב מי שקלט מים מהגשמים מותר ללוש בהם מצה, ואינם צריכים לינה אליבא דכ"ע . ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צינתם. וכ"כ משנ"ב (ס"ק כח) וכף החיים (אות ד) שאין צריכים לינה שכבר נתקררו באויר דרך ירידתם מיהו אם אינו לש תיכף בהם צריך שלא יעמידם במקום שתפוג צינתם. איברא שבמחזיק ברכה (סימן תנה דין ב') חזר בו וכתב שאין להקל במי גשמים אם לא בשעת הדחק וכ"כ ערוך השולחן (בסעיף יא) העלה שגם מי גשמים בעינן שהייה יב' שעות וטעמו שאנו רואים בחוש שכמה פעמים יש בהם קצת חמימות. מוכח מדבריו שלא חלק על דברי הרדב"ז ורק משום שבחוש מרגישים שיש קצת חמימות אסר ולפי זה כשהדבר בדוק ומדוד ואינם לעולם חמים גם לשיטתו יהיה מותר. וכדבריו (בסעיף י) נהגו לערב לכתחילה מים שלא לנו מפני שאצלם במדינות הצפוניות רואים בחוש שהמים קרים מאוד ע"ש. איברא שבשו"ת חתם סופר (חלק ד סימן קנג) מוכח שאין סומכים על החוש ואע"פ שעינינו רואות שכל המים הנשארי' מהבאר צנים הם מאוד לפעמים עד להקפיא ככפור ומ"מ אמרו חז"ל אשה לא תלוש אלא במים שלנו מפני שהמעיינות חמין לכל מר ומר כפירושו מדוע לא ניסה זה בהכנסת יד אלא ע"כ אין המובחן הזה אבן בוחן כי חמימות המים באמצעיותם וגידי המים מתחממים ונכנס לתוך הקמח ואין זה נרגש בעליון המים ובחיצוניים. וכן אמרו הפשרת השלגי' לעולם רותחי' ועיין מג"א (סי' תנ"ה סק"ה) ועינינו רואות שהיד מתקרר בהם עכת"ל. ועל דרך האפשר נראה לומר שגם לשיטתו ע"י הכנסת האצבע לבדיקת חום המים אין לסמוך עליה (דאל"ה הדרא קושייתו לדוכתה מדוע לא הציעו חז"ל לבדוק את המים ע"י הכנסת אצבעו פנימה) הא ע"י מכשור אלקטרוני שבודק את הטמפרטורה בכלל צדדי המים עליונים ותחתונים וגידי המים שמא גם הוא יתיר.

וכן בנושא דידן במים הנמצאים במקרר וכ"ש במקפיא שכל המים יחד קרים אף לשיטת החת"ס שכתב חמימות המים באמצעיותם וגדי המים מתחממים לא שייך האי טעמא במקרר דהא כל המים קפאו במקפיא וענינו רואות שהפך הכל לקרח גם באמצעיתם. ואי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים המקוררים ע"י המקרר ולא שייך נמי טעמא שהם מתחממים שהרי נמצאים במקרר היש לך מים קרים מאלו אף במעיינות אינם קרים כמים במקפיא. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים במקרר אין השמש של ניסן מחמם אותם כלל דאינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה כלל דהא אנו רואים לא רק בחוש אלא ע"י אמצעים אלקטרונים את טמפרטורת המים וכל הטעם שיש להלין את המים רק בכדי לצננם דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור חמץ נוהג כל שבעה וכי יש מים יותר צוננים ממים הנמצאים בתוך המקרר. דהא אם נשאבו מן הנהרות יש להקל בדיעבד דידוע דלדעת רש"י עיקר הדין דמים שלא לנו קאי דוקא אמעינות. ועוד מדאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא, ודאי א"כ דחזינא האי סברא לאיצטרופי ולהקל במים ששהו במקרר עכ"פ לשאר מצות. זאת ועוד לדעת ה"ר אליעזר ממיץ כנ"ל אם נשאבו בין השמשות מותרים מיד שהרי לא הספיקו להתחמם ע"י החמה שתחת הארץ. דהיינו כל שלא עבר עליהם חלק מהלילה מותרים דהא לנו משך היום והצטננו הילכך בנ"ד יש לנו להקל. וגם בשערי תשובה (ס"ק א) בשם מור וקציעה כתב במדינות שלנו שהם בארצות צפוניות שבימי ניסן הוא זמן קר יש להקל עכ"פ במים שלא לנו בדיעבד בשעת הדחק ע"ש וסיים את דבריו ונראה שהכל לפי ראות עיני המורה לפי העת והזמן.

ומה שהשיג בספר גן המלך (סימן קלו) שהוא גם בעל שו"ת גינת ורדים, על דברי הב"י א"ח סי' תנ"ה דמים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי שלנו לשין בהם. וקשה דמה ענין ביטול שייך כאן דלא שייך ביטול אלא בדבר אסור שרבה עליו ההיתר ומבטלו מגזרת הכתוב אבל טעם שלא ללוש במים שלנו הוי משום שממהרין להחמיץ מפני חומן וכיצד נקל ללוש בהם מפני שנתבטלו אכתי יש בהם קצת חום ומחמיץ את העיסה ולא שייך להתיר בהם בביטול דחד בתרי. תו קשיא דביטול חד בתרי לא נאמר אלא בתערובת יבש ביבש ותערובת לח בלח בעינן ס' וכאן הוי תערובת לח בלח עכ"ל. צ"ל שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים ובכה"ג נצטננו וכדברינו לעיל וכמ"ש המג"א (ס"ק טו) ורבינו זלמן (סעיף כח) ומשנ"ב (ס"ק לח) וערוך השולחן (סעיף י) וכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קט סעיף ז) דלאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו וכמ"ש הפר"ח (ס"ק ד). וכתבו האחרונים דאף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו. ומדברי מרן בב"י ובשו"ע (סעיף ד) דנתבטלו ברוב דקאמר היינו חד בתרי ומשמע דבבציר מהכי לא בטיל וכ"כ ערך השולחן (ס"ק ב). וזה מסייע דלאו מדין ביטול איסור אתי עלה מרן, אלא מדין צינון דמשום ביטול איסור סגי ביטול ברוב וא"צ ביטול חד בתרי.

ואע"פ שיש במי הברז תערובת של כלור ולכאורה יש לחוש שמא הוא יחמיץ את המצה מובא בספר ברית כהונה (עמוד צט סעיף כה) שנהגו בג'רבא ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה וכ"ש במי הברז שלנו שאין לחוש כלל מפני תערובת הכלור ע"ש וכ"כ האור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג). ודלא כדברי פסקי תשובות (סעיף ז) שאסר מי ברז בשל הכלור. וכן ראיתי שחשש לכלור בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שסב) וגם במי ברז העלה להחמיר דמצאנו בזה מחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים יש מתירין ליקח מים שלנו מברז ויש אוסרין ועיין בשו"ת בית שערים א"ח סי' רט"ז שכתב שלא ישאבו מן הברז וכן אנו נוהגין ששואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.

ואין לומר בענין מים שלנו שהחיוב הוא בדוקא לשאוב אותם בין השמשות, שהרי החשש הוא מחימוץ בלבד ותו לא וזהו לכ"ע, והיינו טעמא דחששו למי שאין לו מים צוננים לכן בעו מים שלנו וכפי שכתב רש"י חשו חכמים לכמה עיירות שאין להם רק מי מעיינות ואמרו שילינו כל הלילה כדי שיצטננו עד יום מחרת. שהובא בספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנז) וגם מרן (בסעיף ב) התיר ללוש במים המכונסים בסוסטירנה סמוך לשאיבתן ואמנם זהו בשעת הדחק וזאת רק בשל חומם בחורף כמי הבאר. וכ"כ הראב"ד שהובא בב"י שם מצאתי כי מי הדות שהם קרים אין צריכים לינה ומותר ללוש בהם תיכף שנשאבו עכ"ל. וכן בעל שלטי הגבורים שהובא בשו"ת הרמ"ע מפאנו שם פי' את דברי ה"ר אליעזר ממיץ שאם נשאבו ביום מותרים מיד וכ"כ מג"א (בס"ק טו) שמותר לערב לכתחילה מים שלא לנו במים שלנו שאין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמים וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחילה אמנם נשאר בצ"ע. ובעל המשנ"ב (ס"ק לח) כתב בשם אחרונים אפילו ברובא והטעם כיון דרובו צונן מתקרר אף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו.

ואם יאמרו וישערו החוקרים ע"פ כלי מדידה שלהם שעדיף לשאוב ביום או בלילה, וכי ח"ו נשמע להם נגד מה שיסדו חכמינו הקדושים. שאם נחקור תמיד בדעת הטבעיים בטלה תורה ח"ו. ובודאי אין הכונה חס ושלום לשנות מאומה מדברי רבותינו הקדושים אלא בדברים שלא דיברו רבותינו ולא היו בזמנם. וכן בענין מים שלנו בעינן מים קרים בדוקא ואין הטעם משום איסור כדלעיל זיל בתר טעמא אדרבא עדיפי ממים שלנו וע"פ המדידות נוכל לדעת את חומם המדוייק שלא יחמיץ את המצה. בזה נראה דיש להתחשב בחכמי הטבע וע"ד לעיל שהר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם . וגם טעמו של המהרי"ל (מנהגים הלכות מים דלישת המצות) שרצה כ"ד שעות נתרחקו המים מן השמש, זהו רק בכדי לצנן את המים ולא מטעם אחר ע"ש. ולפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. וצ"ל כ"ש אם היו במקרר כזמן זה שמותר. וכעין זה מובא בפסקי תשובות (סימן תנט סעיף א) בשם הגאון ממונקאטש זצ"ל שהתיר לפתוח חלון כשאין השמש זורחת כנגד החלון ובחוץ קר ומנשבת רוח קרה דאין להחמיר משום יומא דעיבא כוליה שימשא זיל בתר טעמא שהטעם שהחמירו הוא כדי שלא תתחמם העיסה מפני חום השמש.

וכפי שכתב הרדב"ז לעיל בענין מי הגשם דלא בעו לינה לכ"ע ויותר מזה כתב שעדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן כך נראה שאפשר להקל ולולי דמסתפינא היה נראה להקל אף לכתחילה ע"י מדידה המים ע"י מד חום. וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קמה) על דברי החת"ס הנ"ל דאינו בגדר צונן אעפ"י שנראה צונן לפנינו, אבל אם אפשר לברר ע"י מדידה אמיתית שקרים ביותר גם הח"ס מודה אחרי שכבר היו פעם אחת מים שלנו, שהרי כתב הח"ס שם דאין הקפאת החלונות מבחוץ ראיה לקרירת החדר דכן הדרך בחדרים המזיעים מבפנים והי' חושש הח"ס להבל הנכנס לתוך המים וא"כ אם עומדים על המשמר ע"י מודד חום שהמים אחרי שלנו לעולם לא הגיעו לחום אפילו קרוב לחמימות המים שלנו הרגילים, א"כ אין חשש ופקפק, והתיר עוד להעמיד בחדר ממוזג קצת שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם, בזה אפשר להקל ע"ש.

ומה שמצינו בגמ' פסחים (דף מ"ב.) אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרשה רב מתנה בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא ואמרו ליה הב לן מיא אמר להו אנא מיא דביתו אמרי. משמע דעד עתה לא לשו בני פפוניה במים שלנו וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קסה) דבאמת בסתם מים צוננים מתחילה לא גזרו כלל, דדוקא בפושרים חיישינן לחימוץ, אבל במים צוננים לא חיישינן, דלזה כ"ע זריזין הם ככהנים ואופין מצות בהם, ואתא רב יהודה וחידש אשה לא תלוש אלא במים שלנו כיון דנשים עצלניות הן חיישינן אפי' במים שלא לנו, ולפי שהי' דבר חדש טעו בזה כשדרש רב מתנא דמים שלו קאמר ולא שלנו בלילה עד שהסביר. ולפ"ז מעיקר דינא אנשים אפילו לכתחילה לשין בסתם וצ"ל דכמו שגזרו בפושרין שלא ללוש משום לא פלוג ה"נ שוב גזרו גם על אנשים ומשום לא פלוג, נמצא דנשים מצווין שלא ללוש כי אם במים שלנו מעיקר דינא ואנשים משום לא פלוג ויובן בכך דברי התנא באומרו והאשה לא תלוש, כוונתו שכל עיקר דין מים שלנו מחמת האשה דחיישינן שבעצלנותה יבואו המצות לידי חימוץ, אבל בשאר אינשי לא היינו חוששין לכך דזריזין הם, ורק משום לא פלוג גזרו גם על האנשים לאפות המצות רק במים שלנו, והבן. ויהי' נפ"מ כגון שנשפכו המים שלנו או שלא הספיקו ונחלקו בזה האחרונים ז"ל לענין דיעבד ולפ"ז באנשים ודאי דיש להקל כה"ג ודו"ק. איברא שראיתי לאור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג) שהעלה שאין לקחת מים מהמקרר ולומר שכיון שקרים הם כשרים ללוש בהם מצה וכדין מים שלנו.

לסיכום: נראה דיש להקל וללוש במים שהיו במקפיא או במקרר במשך היום והינם מצוננים וזאת אף שלא לנו. אמנם לכתחילה טוב להלין את המים כל הלילה כמנהג רבותינו הקדושים בכל הזמנים. אבל מדינא ודאי שרי.

פירות הנושרים:

1. אע"פ שיש במי הברז תערובת כלור נראה דאין לחוש ויש שחוששים.

2. נהגו ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה .

3. יש נוהגים שלא לשאוב מן הברז אלא שואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.

4. אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו מותר לערב מים שלא לנו במים שלנו י"א לאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו ודעת מרן חד בתרי. וי"א דלא מהני ביטול או שעכ"פ בעינן ס' במים שלנו כנגד המים שלא לנו.

5. מי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן.

6. מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה.

7. כשאין כלל מים שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין.

8. צריך ללוש במים שלנו בכל המצות ולא רק במצת מצוה.

9. מותר להעמיד בחדר מזגן שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם.

10. זמן השאיבה הטוב ביותר לכ"ע הוא בדיוק בין השמשות.

11. עדיף להקדים מאשר לאחר אחר בין השמשות.

12. מצוה שהוא ישאב בעצמו את המים.

13. כשיש לו מים ממעין או מנהר בלבד יקח מים מהנהר.

14. מצות שנילושו במים שלא לנו מותר לאוכלם.

15. י"א דאין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, וטעם לדבר משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר ובדיעבד יש לסמוך על זה.

16. ביטול חד בתרי נאמר דוקא בתערובת יבש ביבש ובתערובת לח בלח בעינן ס' ולכאורה במים שלנו ומים שלא לנו הוי תערובת לח בלח. אלא שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים בלבד ובכה"ג נצטננו.

17. אין לומר שהחיוב הוא בדוקא לשאוב מים ולהלינם למצות מצה דהא מי גשמים מותרים לכתחילה ואינם צרכים שאיבה ולינה כלל.

סימן: פ''ד - שאלה: ערב פסח שחל בשבת וקשה לו לאכול חמץ בביתו מחמת הכשרות וכדומה האם מותר לאכול מצה בשחרית?

רבותינו פלגי אי שרי לאכול מצה ביום י"ד בניסן עד חצות דהיינו שאינו אסור באכילה אלא דוקא מזמן איסור ואילך וכמ"ש רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק א דף לט טור ד) וספר כלבו (סימן מח) והרז"ה שלקמן וכן דעת הרא"ש והר"ן שהובאו בב"י (או"ח סימן תעא) שאחרון דחה ראיית הרמב"ן ע"ש ולדעתם ערב פסח אסור לאכל מצה עד הלילה והאוכל לוקה ואינו אסור אלא דוקא מזמן איסור ואילך ונראה שהב"י לא הכריע בדבר ויותר משמע מדבריו כדעת הר"ן. וכן דעת הב"ח (בסימן תמד) שמעיקר ההלכה קי"ל רק מזמן האיסור ע"ש. וכן דעת אשר"י ומהרא"י בת"ה שהובאו בדרישה (סימן תעא ס"ק א). ושו"ר שכ"כ בחידושי הריטב"א פסחים (דף נ.) על פי' הירושלמי (פ"י ה"א) כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, וכתב דאיכא מרבנן דנקט לה כפשוטה בכולי יומא ובכל מצה, וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמר אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה, נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה, ומשם ואילך אסור במצה ראויה. וכן מבובר בדברי ספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן רח) מאחר וטעם הדבר בכדי שיכנס למצה בתאוה מכאן למד שאין איסור בדבר והרוצה לאכל חמץ עד ארבע שעות הרשות בידו ואם רוצה להחמיר על עצמו כדר' יהודה בן בתירא או כדי שיכנס למצה בתאוה ינוחו לו ברכה על ראשו ע"כ. וצ"ל שהאיסור לאכול מצה הוא רק משש שעות ולמעלה או מארבע שעות ומעלה מדרבנן להסברא דמדמי ליה לארוסה. ולפי זה מצה עשירה אינו בכלל זה ואכילת פירות וכיוצא בהן מותר והכל לפי האדם וראה עוד בזה בסמוך.

ויש שכתבו שנאסרת אכילת המצה מתחילת היום וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן רס) שבירושלמי (פסחים פ"י ה"א) אמרו שהאוכל מצה בע"פ הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה מכת מרדות והרי"ף ז"ל הביאו ולא חלק. אבל הרז"ה ז"ל או' שלא נאסר לאכול מצה אלא משעה שהחמץ אסור שאותה שעה המצה היא כמו ארוס' אבל בשעה שהחמץ מותר גם המצה מותרת. ולדברי האומר אסורה כל היום משום שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי וס"ל להכשיר פסח שנשחט שחרית גם המצה אסור' כל היום. ולדברי האו' שאין פסח נשחט עד אחר חצו' אף המצה אינה נאסרת אלא לאחר חצות. והרמב"ן ז"ל הוכיח מהירושלמי שכל היום היא אסורה ויש מפקפקין בראייתו. ול"נ כדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל המסייעו שכל היום היא אסור מע"ה עד הליל' ומצה זו הנאסרת לאו דוקא מצה המשומרת אלא כל מצה אסור. וכן העלה הרמ"א בשו"ע (סעיף ב) בהגה שמצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר וכ"כ בשולחן ערוך הרב (סעיף ד) ומשנ"ב (ס"ק יב) כתב בשם אחרונים דמצה נפוחה או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ כמבואר בסימן תס"א מכל מקום אסור לאכילה מעמוד השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין.

ולכאורה היה משמע שאיסור זה הוא מדאורייתא ויש להחמיר בספיקא דאורייתא וכדברי רש"י בספר האורה (חלק ב' אכילת מצה מבעוד יום) שכתב אסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר ההגדה והלל, שנאמר בערב תאכלו מצות שיהא חביב עליו: והאוכל מצה בערב פסח כאלו בא על אריסתו בבית חמיו ולוקה. משמע דס"ל דאסור מדאורייתא אמנם נראה דהוי מדרבנן מדכתב שהטעם "שיהא חביב עליו" מוכח דאיסור מדרבנן וכמ"ש בהלכות רי"ץ גיאת (בהערות דבר הלכה הלכות פסחים עמוד שיג) בשם הרמב"ם שאין איסור אכילת מצה בע"פ אלא מד"ס וכדברי הרוקח שנותן טעם לדבר "שתהא חביב עליו" אלמא שדעתו דרק מדרבנן אסור.

ולפי זה מה שכתב הרמב"ן הטעם כיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו, מוכח דסבר הרמב"ן, אכילת מצה אסור גם בליל י"ד. וכן הובא בשו"ת רב פעלים (חלק ג - או"ח סימן כז) כדברי המג"א סי' תע"א סק"ו מוכח דגם ליל י"ד בכלל האיסור, והרבה אחרונים חלקו בזה כמ"ש בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן צא) ושו"ע המקוצר לרב רצאבי (או"ח חלק ג סימן פ"ח סעיף א) נראה שהעיקר להלכה להקל בליל י"ד כדעת רוב הפוסקים הראשונים, והסכמת האחרונים. דהא איסורו מדרבנן. ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) גם העלה אלא שכתב כיון שלרוב הפוסקים ליכא איסור בליל י"ד אין למחות באלו שבשביל מצות סעודת שבת יאכלו מצה, אבל מהראוי להחמיר.

ולענ"ד לפי כל הני ראשונים דלעיל דסברי רק משעת איסורו אסרינן לאכול מצה בערב פסח ובמחלוקת שלכ"ע היא מדרבנן נראה דיש לנהוג כדעת המקילין אלא שראיתי בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) שאיסור מצה בע"פ הוא רק מדרבנן שלכללי הוראה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' היה לן להורות כהמקילין שהוא רק מזמן איסור חמץ ואילך, מ"מ העלה בדבריו כיון שנתבאר שפשטות משמעות הירושלמי הוא כפירוש הרמב"ן שאסור כל היום דפירוש בעה"מ והר"ן הוא דוחק לכן יש להחמיר כרמב"ן והרמב"ם להמ"מ ועוד ראשונים שאסרי כל היום, וכמו שנוהגין במדינותינו. ולפלא שלא ראה לכל הני ראשונים דלעיל שכתבו להדיא שרק משעת איסורו אסרינן ועוד שהברכי יוסף (בס"ק ג) על דברי הרשב"ץ שהביא את דברי הר"ן וקיים ראית הרמב"ן. השיב עליו שעדיין דחיית הר"ן במקומה ושפיר יכול הירושלמי להתפרש כדבריו, כאשר עיניך תחזינה משרים. ומזה משמע דשרי לאכול מצה עד זמן איסורו כפשט הר"ן וכל הני ראשונים. ואמנם מרן לא גילה דעתו בש"ע וע"פ הכלל במילי דרבנן יש להקל.

ובסוף דברי התשב"ץ אסר לאכול מצה אלא א"כ היא מצה עשירה כגון שלש אותה בשמן ודבש בלא מים כלל וציין לרבינו תם ז"ל שהיה נוהג ערב פסח לאכול מצה עשירה אחר שיצא מבית המרחץ וכשחל ע"פ בשבת הי' עושה בה סעודה שלישית. ומנהג ר"ת הובא בתוס' בפסחים (דף לה:) שהיה נוהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא. ודבריו הובאו גם בדברי הרא"ש (פסחים הלכות פסח בקצרה) ובשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ה) ללא חולק שערבי פסחים מט' שעות ולמעלה לא יאכל אדם כדי שיהא רעב ויאכל מצה לתיאבון אבל מיני תרגימא דהיינו תבשיל העשוי מה' מינים או פירות וירקות מותר לאוכלן מפני שאין משביעין והא דאמר מט' שעות ולמעלה לא יאכל הא מקמי הכא מצי אכיל במאי איירי דמצי אכיל אי חמץ כבר נאסר אי מצה נמי לא מצי אכיל דאמר בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. אי מיני תרגימא מותר לאכול אפילו מן המנחה ולמעלה אלא במצה עשירה עסקינן דמצי למיכל ערב הפסח דדוקא במצה שיכול לצאת בו אסור לאוכלו בערב הפסח דהיינו הנילושה במי פירות בלא מים כלל. וללוש בבצים בלא מים נסתפק רש"י אם הוא מחמיץ לפי שהעיסה תופחת. והעולם נהגו בו היתר וראה עוד בזה לקמן.

ומשמע שמנהג ר"ת הוא לכ"ע דהא רק באכילת מצה פליגי רבותינו. וכן כתבו בחידושי הריטב"א בפסחים (דף צט:) ובספר אבודרהם (דיני שלש סעודות) ומשו"ת הריב"ש (סימן תב) ובספר מהרי"ל (מנהגים הלכות ערב פסח) גם כתב שלא יאכל בערב פסח מצה הראויה לצאת בה דהיינו ענייה אבל עשירה רשאי. אמר מהר"י סג"ל מותר לתת לקטנים מצה בערב פסח. אבל לגדולים הוי אסור כבועל ארוסתו בבית חמיו. ומשום הכי יש נוהגים כשחל ערב פסח בשבת לעשות שלש סעודות על ידי מצה עשירה. ועל מנהג זה כתב דלא חזינא רבוותא קשישא דעבדי הכי דקשה לצאת ידי כל רבותינו. שאם ילוש ביין קרוב לודאי שנתערב מעט מים בעת הבציר, דכתבו דעל ידי מים כל שהו מחמיץ ולא שייך ביטול דבטבע תליא מילתא. וע"י חלב ג"כ בקל יתערב מים בעת החליבה וכו'.

ומה שמותר לאכול מצה עשירה שהרי אינה ראויה לצאת בה ידי חובתו בפסח, ואין בה משום אירוסין דמצה. שהרי אין מצה זו ארוסתו, שהרי אינה ראויה להנשא אליו הלילה שזהו להיות יוצא בה. וקשייא לי על הדימיון המובא בירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו ותירוצם היכי דהתם מחסרא חופה ושבע ברכות כן הוא ערב פסח מחוסר היום טוב עצמו שהוא חופה וגם הברכות של הלילה וכ"כ בשו"ת בעלי התוספות (נספח א סעיף 23) כשם שהכלה צריכה ז' ברכות קודם שתהא מותרת לבעלה, כך המצה צריכה ז' ברכות קודם היתר אכילה. ועדיין לא נחה דעתי בזה עד שראיתי את דברי ספר כלבו (סימן מח) שפי' האוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו, פירוש שאינו מושל ברוחו מעט כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו שתהיה מותרת לו לאלתר ואינו מושל ברוחו עד עת ההתר, ויש נותנין טעם למה המשילו לבועל ארוסתו לפי שכמספר הברכות לארוסה וכו'. וכעין זה כתב ספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רנו) ומנה את ז' הברכות בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצג) שהם בורא פרי הגפן א', קידוש ב'. שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול ראשון לא קחשיב דחיובא לדרדקי. ואשר גאלנו ג', בורא פרי האדמה ד', על נטילת ידים ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'. ממ"ש הבועל ארוסתו בבית חמיו משמע בבית חמיו אסור אבל בביתו שרי אם כן מהוא פי' היתור "בבית חמיו" וראיתי בשו"ת ויקרא אברהם (חלק אה"ע סימן יא) שהרגיש בזה ע"ש.

ונראה לומר ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק י הלכה א) שכתב הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. דהיינו ביאה דבתר קדושין קני לה ליורשה וליטמא וזכאי במציאתה וכו', ואם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שיקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור הוא. כך הוא בקניית המצה דבעינן אכילתה בזמנה ובביתו דהיינו ביו"ט וכל שאכלה קודם זמנה כבא בבית חמיו ואינו מקיים ושייכות למצות המצה.

ועוד נפ"מ בזה אי מושל ברוחו אלא שצריך לאכול פת אי שרי לו לאכול מצה בערב פסח ולפי הראשנים דלעיל דאסרו רק מזמן איסורו בלבד ודאי דשרי ללא כל סיבת חולה וכד' ואחר זמן איסורו מחמת חולה או אנוס וכד' נראה דיש להקל וכן לדעת הראשונים דאסרי כל היום וכמ"ש בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קפח) דיש לצדד כיון דחזי לחולה המוכרח לאכול, דלא שייך בו הטעם דכבועל ארוסתו בבית חמיו, כפי שביאר בלבוש ס"ב והביאו ג"כ בחק יעקב סק"ו, שמראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה עיי"ש, וזה לא שייך בחולה כיון שאוכל רק מפני ההכרח. וכן במקומות ציבוריים שאינם יכולים לשמור על הכשרות ואם לא תותר להם לאכול מצה בערב פסח חיישינן שמא יאכלו חמץ ח"ו נראה דיש להורות להם לאכול מצה בערב פסח. וכ"ש דיש להתיר מצה עשירה לאחינו אשכנזים הנוהגים לא לאכול גם בערב פסח וראה לקמן. וע"ד מ"ש בשו"ת החיד"א (סימן ב) על בכור שהוא חלוש המזג וקשה עליו להתענות בערב פסח כי מזיק לו התענית ואפשר שמרוב צערו לא יוכל לאכול כזית מצה ומצות ד' כוסות ולא יוכל לספר ביציאת מצרים כמנהגו בכל שנה. והשיב כי דבר פשוט כביעתא בכותחא שלא יתענה אחרי גורם לו התענית הזה לבטל מצות דאורייתא. וכן העלו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן לז) ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קפח).

וכדברי מהרי"ל שאינם אוכלים מצה עשירה כתב הרמ"א בשו"ע (סימן תסב) במדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה. מדבריו (בסימן תמד) שאסר לעשות סעודה ג' ע"י מצה עשירה משמע שאסור כל היום כעין המצה. איברא שערוך השולחן (סימן תמד סעיף ה) כתב על דברי הרמ"א "במדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה וכו' " נראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלנו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה והנה גם אצלנו יכולין לעשות. אלא אחרונים פי' שאכן כוונת הרמ"א לאסור כל ערב פסח והשיגו עליו בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא או"ח סימן כא) שהובא גם בשערי תשובה (סימן תמד ס"ק א) דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח והמורה להתיר כל היום לא הפסיד באם הוא לצורך קצת אפילו אינו צורך חולה וזקן. והחמיר יותר בשולחן ערוך הרב (סימן תמד סעיף ג) שכתב דבמדינתם אין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה) אף מצה עשירה הנילושה בביצים מותר לאכול עד זמן שרשאין לאכול חמץ למנהגנו שאין אוכלין מצה עשירה בפסח וגם לא בערב פסח אחר זמן היתר אכילת חמץ להרמ"א (סי' תמ"ד).

נמצא בין לפי' ערוך השולחן שביאר בדעת הרמ"א דשרי לאכול מצה עשירה כל ערב פסח בין לשיטת הנודע ביהודה ורבינו זלמן ואגרות משה מותר לאכול מצה עשירה עד שעה חמישית אלא שראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק (טו סימן קנא) שלא כתב כן וז"ל לדידן דקיי"ל כרמ"א שאין אוכלין מצה עשירה בפסח ואפי' בע"פ יש להחמיר א"כ אין לאכול כלל לדידן מצה עשירה אפילו קודם הזמן ואפי' בסעודה ראשונה ולא דמי לחמץ שמותר לאכול דבחמץ לא חיישינן שמא יבא לאכול לאחר הזמן דבחמץ כ"ע נזהרים אבל במצה עשירה לא רצו לתקן כיון דאנן לדידן נוהגין שלא לאכול מצה עשירה ע"ש ולפי אחרונים הנ"ל וכ"ש לשיטת הראשונים הנ"ל שהתירו לאכול אף מצה עד זמן איסורו יהיה מותר לאכול מצה עשירה עד חצות ודלא כדבריו.

וכן הדין גם מצה מבושלת שאסורה לאחינו אשכנזים כמצה עשירה כמובא בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סימן ה) שמצה מבושלת שקורין קוגעל וקניידל /פשטידא וכופתאות/ לאכול בשבת ערב פסח אחר חצות וציין לעטרת זקנים שמסכים לאסור מצה מבושלת וז"ל הגאון בס' אלף המגן על הל' פסח סי' תע"א: אבל לדידן דחליטה אסורה וחזינן אפי' מצה עשירה אסורה אף שאין מברכין עלי' רק במ"מ בלא קבע א"כ יש לאסור גם מצה מבושלת כיון שנאפה תחילה משביע יותר וכן יש לאסור באמת גם מצה מבושלת. ולספרדים המתירים מצה עשירה יהיה מותר גם מבושלת מכיון שכל עיקר איסור אכילת מצה בע"פ אינו אלא מדרבנן, בודאי שיש לסמוך על דעת האחרונים שפסקו להקל ולכן מותר לאוכלה קודם הפסח כדלעיל ובשו"ת יוסף אומץ (סימן עח) כדברי שו"ת רב פעלים (חלק ג - או"ח סימן כז) בשם רבינו חיד"א ז"ל דחה ראיות ב"ד בשיורי ברכה ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד או"ח סימן לו) שהתיר לאכול בערב פסח שחל בשבת מצה שדכו אותה ונעשית כקמח ונילושה במי ביצים ומטוגנת בשמן לסעודה ג'. ובשו"ת יביע אומר (חלק ו או"ח סימן לט) העלה להקל גם במצה מטוגנת בשמן. ושו"ר בספר ערב פסח שחל בשבת לרב צבי כהן שליט"א (פרק כא) שהאריך בשיטות אחינו אשכנזים וע"ש עוד ציין לשו"ת לב חיים דאפילו לנוהגים לאסור אכילה בער"פ בכה"ג שחל להיות בשבת לא גזרו.

ולצרף בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה לסעודת שחרית אע"פ דאינה ראוי' להצטרף דכיון שהיא אסורה באכילה בער"פ לשיטת הראשונים דאסרי אכילת מצה כל היום לאפוקי לדעת להקת הראשונים הרז"ה, והרא"ש, והר"ן, רבינו ירוחם, הריטב"א, וספר כלבו, והב"ח, ואשר"י, ומהרא"י, וספר שבולי הלקט. שאיסור אכילת מצה בער"פ הוא רק מזמן איסור אכילת חמץ, נראה דודאי שיש לסמוך בזה על כל הראשונים הנ"ל ולצרף המצה אל הלחם חמץ שאוכל ממנו בשחרית, שהרי לדעתם יוצא יד"ח בלחם משנה ע"י המצה דיכול לאוכלה ואע"פ שדעת החולקים סברי כל היום אסור באכילת מצה בער"פ בשעת הדחק שאינו אוכל משום שלהוט שמראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה כדלעיל דלא שייך הטעם כבועל ארוסתו בבית חמיו נראה גם לשיטתם יהיה מותר. וכ"ש כשאין לו לחם אחר לצרף יהיה מותר לו לצרף עבור לחם משנה וכן ראיתי בספר שו"ת פרי השדה (ח"ב סימן פ"ח) המובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן מ) שנשאל אם מותר ליקח בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה, והשיב להתיר בנימוק אחר בהיות וא"צ לבצע רק זכר למן, ולכן מצה נמי כיון דלחם מקרי אע"ג שאין יכול לאכול ממנה בסעודה זאת מ"מ שפיר זכר למן הוי, אמנם ראיתי בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קי) שהעלה לאסור ע"ש.

ובנוסף לכל הני ראשונים ואחרונים הנ"ל ראיתי עוד פוס' רבים בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן כו) שניתן לצרפם ולהקל בכך ולאכול מצה בערב פסח עד זמן איסורו וז"ל המאירי בפסחים (דף צ"ט ע"ב) שלא אסרו בירושלמי אכילת מצה בערב פסח, אלא דוקא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו בפסח, אבל מצה עשירה או בצקות של גוים שנעשו בפני ישראל, מותר לאכול מהם בערב הפסח. וכן כתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו לפסחים שם. וכן כתב רבינו מנוח בספר המנוחה (בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה). וכן מתבאר מדברי הריב"ש בתשובה (סימן ת"ב). וראה עוד בזה בציון לנפש חיה (פסחים י"ג ע"ב), ובשו"ת אבני נזר (סימן ש"פ), ובשו"ת מרחשת (סימן י"א). ולפי זה נראה שמצה רגילה שאינה שמורה משעת קצירה, וגם לא נעשית לשם מצת מצוה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, יש מקום להתיר לאכול ממנה בארבעה עשר בניסן כשיש צורך ושעת הדחק בדבר. ושו"ר בספר מישרים אהבוך (עמ' קכו) שמטעם זה השיג על ספר ילקוט אברך שהתיר לאכול בער"פ בשעת הדחק מצות שאינם שמורות.

לסיכום לכתחילה ודאי דיש להורות שלא לאכול מצה בערב פסח אלא במקום שיש חשש שמא ע"י אכילת חמץ בשחרית לא ישמרו בני הבית על כשרות הכלים ויפזרו את החמץ ללא השגחה בכל הבית יש לסמוך על הפו' דשרי לאכול מצה עד זמן איסורו ותו לא.

פירות הנושרים:

1. מצה עשירה דהיינו מצה שנילושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות שכל אלו אינן נקראין לחם עוני.

2. אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה בפסח ע"י אכילת מצה עשירה.

3. מאחר ואינו יוצא י"ח במצה עשירה לפיכך מותר לאכלה בערב פסח.

4. כל מצה שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אסור לאכלה בערב פסח.

5. העיקר להלכה להקל בליל י"ד לאכול מצה ואמנם יש מחמירין בזה.

6. איסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן.

7. פי' האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו היכי דהתם מחסרא חופה ושבע ברכות כן הוא ערב פסח מחוסר היום טוב עצמו שהוא חופה וגם הברכות של הלילה דהיינו כשם שהכלה צריכה ז' ברכות קודם שתהא מותרת לבעלה, כך המצה צריכה ז' ברכות קודם היתר אכילה. ויש שפי' האוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו, פירוש שאינו מושל ברוחו מעט כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו שתהיה מותרת לו לאלתר ואינו מושל ברוחו עד עת ההיתר.

8. ומנין ז' הברכות הם בורא פרי הגפן א', קידוש ב'. (שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול ראשון לא קחשיב דחיובא לדרדקי). ואשר גאלנו ג', בורא פרי האדמה ד', על נטילת ידים ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'.

9. חולה וכדומה כיון שאוכל רק מפני ההכרח. וכן במקומות ציבוריים שאינם יכולים לשמור על הכשרות ואם לא תותר להם לאכול מצה בערב פסח חיישינן שמא יאכלו חמץ ח"ו צריך להורות להם לאכול מצה בערב פסח.

10. לאחינו אשכנזים שמחמירים בעלמא שלא לאכול מצה עשירה בפסח בשעת הדחק וכ"ש לחולה מותר לאכול מצה עשירה.

11. בכור שהוא חלוש המזג וקשה עליו להתענות בערב פסח כי מזיק לו התענית ואפשר שמרוב צערו לא יוכל לאכול כזית מצה ומצות ד' כוסות ולא יוכל לספר ביציאת מצרים כמנהגו בכל שנה. הדבר פשוט שלא יתענה אחרי גורם לו התענית הזה לבטל מצות דאוריתא.

12. לאחינו אשכנזים עד חצות מותר לאכול מצה עשירה בערב פסח והמורה להתיר כל היום לא הפסיד באם הוא לצורך קצת אפילו אינו צורך חולה וזקן. ויש נוהגים לא לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך. ויש נוהגים לא לאכול כל ערב פסח.

13. לספרדים מותר לאכול מצה עשירה כל ימי הפסח וכ"ש שמותר בערב פסח.

14. מצה נפוחה או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ מכל מקום אסור לאכילה בערב פסח מעמוד השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין.

15. מותר לספרדים לאכול בערב פסח שחל בשבת מצה שדכו אותה ונעשית כקמח ונילושה במי ביצים ומטוגנת בשמן לסעודה ג'.

16. יש להקל לספרדים גם במצה מטוגנת בשמן.

17. קטן שלא הגיע לכלל דעת כל כך שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים שרי להאכילו מצות בערב פסח אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל נראה דאין להאכילו מצה.

18. מצה שנתבשלה שאינה ראויה לצאת י"ח בלילה הו"ל כמצה עשירה. ואחינו אשכנזים אוסרים את אכילתה בערב פסח (כמ"ש לעיל).

19. מותר לצרף בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה לסעודת שחרית אע"פ דאינה ראוי' ראויה באכילה. משום שאינו מראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה ולא שייך הטעם כבועל ארוסתו בבית חמיו. וכ"ש כשאין לו לחם אחר לצרף יהיה מותר לו לצרף עבור לחם משנה . וי"א שאסור .

סימן: פ''ה - שאלה: היוצא מביתו לפני יד' בניסן לעשות את חג הפסח עם הוריו האם מברך כשבודק את החמץ?

מבואר הדבר בגמ' בפסחים (דף ו.) אמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער, אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער וכו'. ומובא עוד שם טעם הדבר לשלשים יום ולא יותר מדשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן קמ) מבואר יותר דכל שלושים לפני המועד אדם טורח לאסוף ולכנוס לצורך המועד אבל לא קודם לכן. ושלושים יום לפני המועד זמנו של מועד וכדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכן לענין בדיקת החמץ שאמרו העושה את ביתו אוצר והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך שלושים יום זקוק לבער.

נמצאנו למדים שקודם שלשים יום לא חל שום חיוב עליו לבער את חמצו וכדפרש"י שם קודם שלשים - לא חלה חובת ביעור עליו, וכי מטי ההיא שעתא - לא מחוייב, כדאמרן, דהא נפלה עליו מפולת ע"כ. ומדלא חילקו בין חמץ ודאי לספק חמץ משמע אף כשישנו בודאי חמץ אפילו הכי אין צריך לבער כשיוצא קודם שלושים יום ובמאמר חמץ לרשב"ץ (אות ו) מובא שבירושלמי אמרו ובספק. אבל בודאי אפילו מראש השנה. כלומר אם יודע שיש לו חמץ בודאי. אפילו מראש השנה צריך לבער. ולא נראה כן מתלמודינו. שאמרו אין זקוק לבער. ולא אמרו אין זקוק לבדוק ע"כ. וכ"כ הר"ן שהובא בב"י וכ"כ הריטב"א שם כל היכא דאמרינן אין זקוק לבער מילתא פסיקא קא אמרינן אע"ג דאיכא ודאי חמץ, וגבי חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער היינו אפי' תוך ל' יום ודאי, וציין לדעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור, ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא. וכל היכא דאמרינן שאינו זקוק לבער אעפ"כ צריך לבטל בזמנו, כן כתב הרי"ט ז"ל. וכ"כ במאמר חמץ לרשב"ץ שם בסוף דבריו וז"ל שתוך ל' יום צריך לבדוק. צריך לברך כמו ליל י"ד. [וצריך לבדוק] גם לאור הנר. כדין אם חל י"ד להיות בשבת וצריך לבדוק ליל י"ג. שכל חיוב בדיקת ליל י"ד חל עליו. כי זהו זמנו. וכ"כ הב"ח דכל תוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וה"ל ההוא יומא כליל י"ד ובעי ברכה והראב"ד שהובאו דבריו בספר הכל בו וב"ה שהובא בטור בעי ברכה על הביטול משמע שכ"ש שיברך אם עשה בדיקה לפני יציאתו וראה עוד בסמוך.

ומן הראוי היה שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ורק תקנו לומר על ביעור חמץ ומובא בדברי הרא"ש (פסחים פרק א סימן י) לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית. וצ"ל דמ"ש "מיד" זהו כשיכול הא כשיוצא מביתו תוך שלושים יום בדיקתו נמי היא תחילת הביעור אע"פ שיש הפרש של כמה ימים בעי ברכה מדמחוייב בביעור. ועל הבודק יש לו לברך כדהא בפסחים (דף ז.) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך וכו'. הקשה הר"ן והפני יהושע אמאי לא מקשה כן בשאר ברכות של המצות וכו', גם צריך להבין מה חידש לנו רב יהודה אמר רב בזה דמהיכי תיתי יגרע מצוה זו משאר מצות וכו' שמברכין עליהן, והרא"ש הרגיש בזה ולכן כתב דסלקא דעתך דאינו מצוה כל כך כיון שאינו רק לבער את החמץ מן הבית, והשיג עליו בשו"ת מראה יחזקאל (סימן ט) דזה דוחק גדול דמקרא מלא דיבר הכתוב תשביתו שאור מבתיכם ועוד דלפי דבריו משמע דרב יהודה לא עשה תקנה חדשה ובא רק להחזיק את הדבר להורות שהברכה הוא חיוב גמור שלא יהיה קל בעיניהם, ואם כן על כרחך גם מקודם היו מברכין, ולפ"ז קשה יותר מאי פריך מאי מברך פוק חזי מה עמא דבר היאך מברכין עד עכשיו, והעלה בסוף דבריו דודאי גם עד עכשיו היו מברכין רק שברכו בשעת הביעור, ועל זה בא רב יהודה אמר רב לחדש דמעכשיו אחר תקנתו דלעיל דהבודק צריך שיבטל ממילא דהבודק בעצמו צריך שיברך ר"ל בודק דייקא ולא המבער החמץ אח"כ למחר.

אלא שהב"י (או"ח סימן תלו) ציין לספר הכל בו (סי' מח ו ע"ד) אי צריך לברך על הבדיקה ולא הכריע בדבר וכתב יש אומרים דמפרש בים ויוצא בשיירא מברכים בשעת הביעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה זמן ביעור ממש. ובהגה בשו"ע (סעיף א) הובא דעת הכל בו דלא יברך על ביעור חמץ ומדלא העירו אחרונים על זה משמע דסבירא להוא דלא בעי ברכה וכן כתבו רבינו זלמן (ס"ק י) וביאור הגר"א שם וחק יעקב (ס"ק יג) וערוך השולחן (ס"ק ו) וכף החיים (אות י) ובפסקי תשובות (ח' ה ס"ק א) והאור לציון (חלק ג פרק ז סעיף יט) שכתבו להדיא דלא יברך על הבדיקה. וסיוע לדבריהם ראיתי במאירי שם שכתב להדיא דלא מברכין ע"ש.

והמעיין בדברי ספר כלבו (סימן מח) עצמו יראה שהמחלוקת אם צריך לברך אינה רק תוך שלושים יום אלא למאן דבעי ברכה אף ביותר משלושים יום צריך לברך ולמאן דלא בעי ברכה אף יום קודם אחד אינו מברך ואם כן כשחל י"ד להיות בשבת (ראה לירושלמי שנביא לקמן שלמדו מכתיב ושמרתם את המצות והוא בליל י"ד צריך לבדוק את החמץ) ולא ניתן לבדוק לאור הנר אזי צריך לבדוק ליל י"ג משמע שלא יברך שזמן הבדיקה הוא בליל י"ד בלבד כמוכח לכאורה מדברי הירושלמי, והא מרן כתב כל חיוב בדיקת ליל י"ד חל עליו בי"ג בשו"ע (סימן תמד סעיף א) ושמא לדבריו יש לחלק בין אנוס יחידי לאונס כללי דהיינו דזהו זמנו לכ"ע, אלא יש לומר שדעת מרן כפי' הפר"ח דבעי ברכה תוך ל' יום וראה עוד לקמן בזה.

ומה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הבטול שהוא מן התורה מובא שם ובראשונים לפי שהבטול תלוי בלב בלא שום מעשה ובמה שאינו אלא בכונת הלב לא שייך לברך, וגם לא תקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיקה אינה לעצמה אלא מפני הבעור מן הבית ולכך תקנו לשון בעור שהוא כולל הכל בדיקה ובעור ובטול כמו בערתי הקדש מן הבית ובבטול שאחר הבדיקה אינו צריך ברכה אחרת שאינו אלא מספק ועוד שלשון הבעור כולל הכל. ויש שכתבו שברכה זו מדאורייתא כמ"ש בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות ביעור חמץ דף קכ:): מה שאנו מברכין על ביעור שהיא לשון בדיקה ולשון ביעור. וברכת ביעור על הביטול וברכת עשה מה"ת היא ולפיכך אין אנו מברכין על בדיקת חמץ וע"כ נהגו שלא לשוח עד שיגמור הביטול.

ומהני ראשונים הראב"ד, ב"ה, הרא"ה, הריטב"א, הרשב"ץ, ועוד אחרונים והב"ח, והפר"ח דסבירא להו דבעי ברכה למה לנו לחוש לאחרונים ולאבד ברכה יקרה זו שי"א שהיא מדאורייתא ועוד שבספר האגור (הלכות חמץ ומצה סימן תרצט) למפרש בים וכו' לענין הברכה כתב בעל העטור המנהג אם יודע שיש לו חמץ יברך ואם לאו לא יברך. ואמנם הוא כתב ונראה אפי' יודע שיש לו א"צ לברך כיון שעקר הבטול בלב, ולא ידעתי מה כוונתו דהא מברך על הבדיקה שעושה בליל יציאתו אלא יש לומר שכוונתו לברך ביום י"ד כשנמצא רחוק מביתו וע"י כוונת הלב אינו יכול לברך וראה עוד לקמן בזה.

וראיתי לפר"ח (אות א) שציין לספר ב"ח שהטיל פשרה בתוך שלשים יום צריך לברך קודם שלשים יום אין צריך לברך והשיג עליו דתקנת חכמים אינה לבדוק בליל י"ד דכל שחייב לבדוק אפילו מתחילת השנה כשבודק לשם פסח בלילה ולאור הנר בעי ברוכי. ואע"פ שלדבריו בעי לברך גם לפני שלושים כמו תוך שלושים מ"מ מדברי הראשונים דלעיל דפסקו כהב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ותו לא לכן כשבודק קודם ל' יום א"צ לברך ובזה יש לומר סב"ל. וכ"כ עטרת זקנים תוך שלושים כליל י"ד וחייב לברך אבל קודם לא. וכ"כ הט"ז שנביא דבריו לקמן. ולפי הטעם דנקיט המ"ב הדבר תלוי שאם בודק זמן רב כל כך קודם הפסח שממילא לא מבער את החמץ שמוצא רק מוציא מהבית ומשתמש בו אה"נ שלא יברך אבל אם בודק סמוך לפסח שבאמת הוא מבער את החמץ שמוצא ולא מצניע כי אם מעט לאכילת היום או יומים שנשארו לפסח אה"נ דודאי שיברך. וראה בביאור הלכה (בד"ה ולא יברך אז) שמצא בריטב"א שציין לדעת הרא"ה דכל שזקוק לבער מברך על הבעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דעת הרא"ה כהפרי חדש ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח. אמנם נשאר בצ"ע למעשה. ע"ש.

וראה לפרי חדש (אות יא) שציין לעוד ראשונים והוכיח דאף להר"ן שפיר דמי לברך בליל י"ג וכוחו מדברי הירושלמי בפסחים (פרק א דף כז טור א) רבי מנא לא אמר כן ושמרתם את היום הזה לדרתיכם לחוקת עולם עשה שיהו היום והלילה משומרין ויתחיל בשלשה עשר ויהא היום והלילה משומרין אף אית ליה כיי דמר רבי יוסי ויתחיל אור לשלשה עשר אין כיני יבדוק אפילו מראש חדש. עכ"ל מוכח מדברי הירושלמי דמי שבדק בליל י"ג כהלכתו לא צריך ולבדוק שוב בליל י"ד וחיזק הברכי יוסף (אות יג) את דבריו ודחה את המשיגים עליו דהא מוכח מהירושלמי להדיא, ולכן כתב דאפשר דכ"ע מודו היכא דבדק ליל י"ג בנר לשם מצוה דיצא י"ח, כמבואר בירושלמי דריש פסחים. וכה"ג לא אמרינן שלא לחלק, דתקנת חכמים לבדוק בלילה ולאור הנר, שיהיה יום י"ד שמור. וכבר כל זה נתקיים כשבדק כמצותו ליל י"ג. וס"ל דלא ממעטינן שלא לחלק אלא כשבודק ביום י"ג, או כשבודק לאור החמה, או בשאינו בודק, אבל בבודק ליל י"ג כמצותו שפיר דמי. ותו דלדעת הירושלמי מעיקרא כך היתה דעת חכמים שתקנו אור לי"ד, שאם ירצה יבדוק ליל י"ג. ומשו"ה לא זכר המרדכי אלא ההיא דאכסדרה, ולא הא דמשמע בתלמודין דליל י"ג שפיר דמי כמ"ש הפר"ח והחק יעקב. עכ"ל. ומאחר שהחיד"א הסכים עם הפרי חדש שציין לירושלמי שאפי' בודק מר"ח לאור הנר נמי סגי ולא צריך לבדוק שוב בליל י"ד וזהו דעת מרן נוטה דמה שכתב בשו"ע (סימן תלג סעיף יא) המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד. יש לומר שכוונתו למעט כשבודק ביום י"ג, או כשבודק לאור החמה, או בשאינו בודק, אבל בבודק ליל י"ג כמצותו שפיר דמי ואין בזה שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה וראה לעיל.

וראו ראיתי את בילקוט יוסף (חלק ה הלכות בדיקת וביעור חמץ סעיף כב) שכתב אם בדק בליל י"ג חוזר לבדוק בליל י"ד וציין ליחו"ד ח"א ס' ה בהערה. ויראה הרואה שבדברי היחווה דעת בהערה כתב מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א על מי שבדק ביום י"ג ועל זה תירץ החיד"א שזהו אליבא דמרן וכדבריו לעיל וז"ל הערה: וכן מוכח ממ"ש מרן הש"ע (סימן תל"ג סי"א): המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר לא להכניס שם עוד חמץ, אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד. ומקורו מהמרדכי בשם הראב"ן. וכדבריו כתב מהר"י בן מיגאש, הובא בס' יבין שמועה להרשב"ץ (כ"ו ע"ג). וכתב הב"ח, שאפילו בדק בליל י"ג לאור הנר כראוי, אעפ"כ צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד, שלא לחלק בין ביעור לביעור. ואכן הפר"ח כ' שאף שכן מוכח מדברי הראב"ן והש"ע, מ"מ מהירושלמי נראה שא"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד. מכל מקום הגאון ר' חיים אבולעפייא במקראי קדש (דק"נ ע"א) הסכים לד' הב"ח. וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה, ושכן דעת מרן הש"ע. (וע' חק יעקב וכסא אליהו). וסיים בדבריו ועכ"פ כשבדק רק ביום י"ג , בודאי דלכ"ע צריך לחזור ולבדוק היטב בליל י"ד לאור הנר וכו' ע"כ.

נמצא שהערה מדברת על בדיקה ביום י"ג ואזי לכ"ע חוזר לבדוק בליל י"ד ולא על בדיקה בליל י"ג זאת ועוד שלא זכר את דברי החיד"א שחיזק (בברכי יוסף אות יג) את הפר"ח ודחה את כל המשיגים עליו כמוכח מהירושלמי להדיא, ולכן כתב דאפשר דכ"ע מודו היכא דבדק ליל י"ג בנר לשם מצוה דיצא י"ח, כמבואר בירושלמי דריש פסחים. וכה"ג לא אמרינן שלא לחלק, דתקנת חכמים לבדוק בלילה ולאור הנר, שיהיה יום י"ד שמור עיין לעיל בדבריו.

וכעין זה נשאל בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן א) על הרואה בחודש שבט או אדר פרחי אילנות מלבלבים של עצי פרי, כגון פרחי השקדיה, האם יוכל לברך ברכת האילנות, או אין ברכת האילנות נוהגת אלא בחודש ניסן? והשיב אע"פ שבגמ' אמר רב יהודה, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, נראה לומר שמה שאמרו בימי ניסן, לאו דוקא, והוא הדין באדר או באייר, אלא שדיברו חכמים בהוה, שרוב האילנות פורחים בניסן. וציין ללהקת ראשנים כפי' זה אמנם אחרים שחלקו בזה וסיים את דבריו לענין הלכה למעשה, לכתחילה אין לברך בחודש אדר, אלא ימתין לחודש ניסן, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אבל אם לא נזדמן לו לברך ברכת האילנות עד שיצא ניסן, רשאי לברך ברכת האילנות בחודש אייר, ולא יאבד ברכה יקרה זו מידו. ויסמוך על דברי רבותינו הראשונים והאחרונים שפסקו שניסן לאו דוקא, ובלבד שיהיו עדיין האילנות בפריחתם, ולא גדלו פירותיהם. עכת"ד. אתה הוראת לדעת דראייתו כראיית נדון דידן ובדיעבד שאינו יכול לברך בניסן אלא רק להקדים לחודש אדר יברך בחודש אדר. וכן כאן יברך ולא יאבד ברכה יקרה זו מידו.

ומדברי הגמ' לפי' הרמב"ם (בהלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יט) המפרש בים והיוצא בשיירה תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, וצ"ל כל שכן שמא יחזור בפסח ורש"י פי' כשאמור להגיע לביתו בתוך חג הפסח הא לפני לא צריך לבער עיין ב"י שם דהיינו שיבוא בפסח ואזי יעבור עליו בבל יראה ובזה העלה הט"ז (ס"ק ו) דבעי ברכה דהיינו תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלושים יום ודעתו לחזור תוך פסח.

ומזה אנו למדים גודל חיוב מצות בדיקת חמץ ואין לאדם להפקיע עצמו ממצוה זו וכדמוכח שיש חיוב על האדם לקיים את מצות ביעור גם כשאין לו בית בליל יד' כדברי ראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תכו) שהובאו גם בטור ובב"י שם שאע"פ שמחזיר את דירתו קודם חג הפסח ובזה לא יעבור על ב"י ובב"י בכל זאת חוייב לבדוק את הדירה משמע לב"י שתוך שלושים כליל י"ד וז"ל דאפילו אם [הוא בית של] גוי ויוצא הישראל ממנו, אף על פי שהגוי יתן לתוכו את חמצו בפסח, אפילו הכי המצוה מוטלת על ישראל לעשות ולבדוק ולבער כשיוצא ממנו. והני מילי במפרש ויוצא בשיירא, אבל אם נכנס הישראל לבית אחר שבעיר הזאת או באחרת יבדוק שמה, ותו לא בעי למיבדק הכא. וכן מפורש בב"י שם מה שחילק אבי העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס. נראה שהוא משום דאף על גב דשלשים יום קודם פסח חלה עליו חובת ביעור אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער אבל לא לענין שזקוק לבער בית זה הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו ואם אינו נכנס בבית אחר צריך לבער בית זה כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו ופסקו בשו"ע (סעיף ג) שצריך לבער בית הא"י שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור וראיה לזה מצא בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קלה) מדברי הירושלמי בישראל היוצא מבית גוי תוך ל' יום שזקוק לבער אעפ"י שהגוי נכנס ומכניס לתוכו חמץ, א"כ אין שום תועלת בבדיקה, מ"מ כיון שחלו ל' יום חל עליו חובת בדיקה הגם שמצד איסור ב"י ושמא יאכל לא היה צריך לבדוק, אלא לא חלקו בין ביעור לביעור כנ"ל. וכן גם השוכר חדר בבית מלון וכד' על מנת לשהות שם בפסח ומגיע לפני ליל יד' חל עליו חיוב בדיקת חמץ עם ברכה כדין כשהיה בודק בביתו כמובא בפסקי תשובות שם (סימן תלז אות א).

ובודאי יש חשיבות להמון העם אם יבדקו עם ברכה או לאו עיין בדברינו (בסימן מ) בעניין הדלקת נ"ח עם ברכה בכנסים שצייננו לרבינו החיד"א במח"בר סי' תרע"א אות ז משם הר' מר וקציעה דעיקר הדלקה בב"הכנ משום פרסומי ניסא ואם אין עשרה ליכא פר"נ גם אם ידליקו בלא ברכה ליכא פר"נ לפני העולם דאצל ההמון העיקר היא הברכה ע"כ. ומזה נראה שטוב שהעם יברכו על הבדיקה ובכך ייחסו חשיבות מרובה לבדיקת החמץ, ויזרזו עצמם לקיימה כראוי.

אלא עדיין נראה דאינו יכול לברך דיש לחוש לספק ברכות להקל דכיון דאין הפלוגתא בגוף המצוה ובגוף המצוה כ"ע נקיטנן דיש לבדוק ואין לומר בזה דהברכה נגררת אחרי גוף המצוה וכמ"ש הרדב"ז בכלליו וכמו שהוכחנו במקום אחר בספרינו ע"ש דרק כשהפלוגתא במצוה ונקיטינן לדינא כמצוה, הברכה נגררת אחר המצוה ולא אמרינן ספק ברכות להקל. וכמ"ש בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד יו"ד סימן א) ועוד. וא"כ כאן הדרינן לכללין דספק ברכות להקל.

אלא יש לדחות שאכן המחלוקת היא האם הבדיקה היא רק בליל י"ד או לאו ואכן לסוברים שאם בדק בליל י"ג חוזר ובודק שוב בליל י"ד מהטעם שאין זמן הבדיקה אלא בי"ד בלבד שמן המקרא עצמו למדין אנו שהבדיקה צריכה דוקא שתהא בליל י"ד דהא בהאי קרא דושמרתם לענין בדיקה וביעור חמץ (ראה בדברינו לעיל ובדברי פני משה על הירושלמי שם), והסוברים שניתן לקיים גם את המצוה לפני י"ד ואינו מכניס לשם חמץ אפי' בודק מר"ח אזי ודאי שהברכה נגררת אחר המצוה

ולכן מי שעדיין חושש מספק ברכה על הצד הטוב ביותר ימתין עד ליום י"ד בשעת השריפה ויברך. שהבדיקה היא הכנת המצוה ואין מברכין אלא על תכלית המצוה דהרי אם בדק החמץ ולא ביערו לא עשה ולא כלום ועדיין הוא עובר עליו לפיכך תיקנו נוסח הברכה על תכלית המצות וזמן הברכה בתחלת עשיית המצוה שהוא הבדיקה עיין בשו"ת רדב"ז (חלק ה סימן קמד) וכעין זה ראיתי במחזיק ברכה (סימן תלב אות ג) למי ששכח לברך בזמן הבדיקה ונזכר קודם הביטול ימתין עד למחר ובשעת השריפה יברך ע"ש וצ"ל שיברך על ביעור חמץ דביטולו זה ביעורו ולשון בעור כולל הכל וכדברינו לעיל, וכמ"ש הפר"ח (סימן תלו אות ב) ובמשנה ברורה (סימן תלב ס"ק ד) לא חילקו בזמן ומשמע שכן הדין גם אם בדק בליל יג' כשחל ליל יד' בליל שבת. ולפי זה גם אם בדק כמה ימים קודם שרי לברך בזמן שריפה. איברא שראיתי בספר דרך החיים לחיד"א בהגדה לפסח כתב שיברך בלא שם מלכות, נמצא שגם בזה מידי מחלוקת לא יצאנו ועדיף יותר שיברך לפני יציאתו וע"פ כללי הרדב"ז יכול לברך וכדלעיל.

ודע כפי שבודק ומבער בליל י"ד את חמצו כך צריך לבדוק ולבער בליל יציאתו מביתו תוך שלושים יום מחג הפסח ויבדוק לאור הנר כבכל השנים וגם צריך אז לבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום לאור הנר כנהוג בכל שנה. וכשאין לו נר אין הדבר מעכב אלא יבדוק ע"י אור אחר כגון חשמל למעט אבוקה ויברך אף ללא הנר כמ"ש בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קצד) שנשאל מי שאין לו אלא אכסדרא לבער שאין צריך אור הנר אם יברך על ביעור חמץ. והשיב אמרו אכסדרה לאורה נבדקת שאין צריך אור הנר לא אמרו שאין לברך דהא ילפינן מציאה ממציאה וכו' ואפי' אם במקום שאין שם נר וצריך לבער ביתו ביום יברך דמידי נר כתיב באורייתא. וכ"כ הט"ז (סימן תלג ס"ק ג) שדקדק מדברי השו"ע שם וכן כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, כמובא בדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ו) ובשו"ע שם שבודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שבארנו, ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך. והברכי יוסף (סימן תלה) מצא בשם הגאונים כשבודק בתוך המועד או אחר המועד אינו בודק אלא בלילה. ודברי טעם הם. ע"ש.

וקודם שלושים יום אין זקוק לבער כדלעיל לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל אם דעתו לחזור לפני פסח (לפי' הרמב"ם) וכ"ש בפסח עצמו אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער כמובא בשו"ע שם ודייק מלשון הגמ' ומדברי הראשונים צ"ל בדוקא כשהולך לדרך רחוקה ואינו יודע בודאות מתי יגיע אבל בימינו הנוסע או טס ויודע את זמן חזרתו ומכוון להספיק להגיע בזמן לפני חג הפסח לבדיקת החמץ ודאי שאין צריך לבדוק לפני נסיעתו אלא יבדוק בחזרתו בלבד וכעין זה ראיתי בספר מצוות קטן (מצוה צח) שהובא גם בב"י שם מדנקט המפרש בים והיוצא בשיירא ולא נקט יוצא לדרך סתמא וקצת ראיה לפי' הקונ' מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות בזה שיוצא מראש השנה שיש שהות כל כך אין סברא למיחש להכי אפילו במפרש או יוצא בשיירא. אבל לפי' הקונטריס ניחא שפי' דעתו לחזור תוך הפסח ממש ולא קודם לכן ע"ש. וכ"כ המג"א (ס"ק ג) וערוך השולחן (ס"ק א) ועוד. ודע שאע"פ שיכול למנות שליח לבדוק את ביתו בליל י"ד כתב החיד"א במחזיק ברכה (סימן תלד סעיף ז) שטוב שתבטל אשתו ולא שליח. אשתו בלי רשות עדיפה משליח ברשות.

לסיכום היוצא מביתו כמה ימים לפני ליל י"ד לחוג עם הוריו את חג הפסח וכד' צריך לבדוק את ביתו בליל יציאתו לאור הנר בברכה ולא יאבד ברכה יקרה זו ויניח עשרה פתיתים לפני הבדיקה כדעת האר"י דיש סוד גדול בזה .

פירות הנושרים

1. י"א שאף היוצא מביתו בליל י"ג ולפני כן אינו מברך על הביעור וזהו מנהג אחינו אשכנזים.

2. לכ"ע אם חל י"ד להיות בשבת צריך לבדוק ליל י"ג לאור הנר בברכה.

3. מי שבדק ביום י"ג (ולא בליל י"ג) צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד לאור הנר, ולא יברך.

4. י"א גם מי שבדק בליל י"ג לאור הנר לשם מצוה צריך לבדוק שוב בליל י"ד, ולא יברך שמא קיים כבר את המצוה.

5. מן הראוי היה שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ורק תקנו לומר על ביעור חמץ לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית.

6. י"א דמברך אפילו מתחילת השנה כל שבודק לשם פסח בלילה ולאור הנר בעי ברוכי. ואין לברך דאמרינן בזה סב"ל. אך המברך תוך ל' יום לשם פסח ולאור הנר יש לו לברך.

7. צריך לבער את ביתו אם הוא יוצא ממנו כשהוא בתוך שלושים יום מחג הפסח כדי לקיים מצות ביעור ואעפ"י שהגוי יכנס לביתו ומכניס לתוכו חמץ, ואין שום תועלת בבדיקה, מ"מ כיון שהו ל' יום לפני פסח חל עליו חובת בדיקה. אלא אם כן יעבור לדירה אחרת ושם יקיים את המצוה.

8. כפי שבודק ומבער בליל י"ד את חמצו בכל שנה כך צריך לבדוק ולבער בליל יציאתו מביתו תוך שלושים יום מחג הפסח ויבדוק לאור הנר כבכל השנים וגם צריך אז לבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום לאור הנר כנהוג בכל שנה.

9. קודם שלושים יום אין זקוק לבער כשאין דעתו לחזור לביתו.

10. כשדעתו לחזור לפני פסח וכ"ש בפסח עצמו אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער.

11. הנוסע או טס תוך ל' יום ויודע את זמן חזרתו ומכוון להספיק להגיע בזמן לפני חג הפסח לבדיקת החמץ ולקח בחשבון את העיכובים בדרך ודאי שאין צריך לבדוק לפני נסיעתו אלא יבדוק בחזרתו. והכל לפי הזמן והמקום.

12. והטעם לשלושים יום, דכל שלושים לפני המועד אדם טורח לאסוף ולכנוס לצורך המועד אבל לא קודם לכן. ולכן שלושים יום לפני המועד זמנו של מועד הוא מדשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום.

13. מי ששכח לברך בליל יד' עד סוף הבדיקה ונזכר קודם הביטול ימתין עד למחר ובשעת השריפה יברך וי"א שלא יברך וסב"ל.

14. הנמצא רחוק מביתו ביום י"ד ישרוף את החמץ במקום שנמצא.

15. היוצא לדרך וממנה שליח שיבדוק ויבטל חמצו, יאמר לו בפירוש שהוא ממנה אותו שליח על הבדיקה וגם על הביטול, והשליח יאמר בביטול: חמצו של פלוני, וכו'. ומכל מקום גם הוא באשר הוא שם בערב פסח בבוקר יבטל חמצו שברשותו.

16. אם לא צוה לשליח לבטל והוא בדרך יכול לבטל שם בעצמו במקום שהוא שם.

17. אם יכול שאשתו תבדוק ותבטל עדיף יותר. אשתו בלי רשות עדיפה משליח ברשות.

תוכן העניינים

מועדי ניסים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה