הלכות סוכה · סימן: כ''ו - שאלה : האם מותר להשתמש בפרגולה סככה לצל לסוכת החג?
מצינו בגמ' סוכה (דף ח:) אמר רבי לוי משום רבי מאיר שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה, וחייבת במזוזה, והחיצונה סוכה, ופטורה מן המזוזה. ואמאי? תהוי חיצונה כבית שער הפנימית, ותתחייב במזוזה משום דלא קביע. תנו רבנן: גנב"ך סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים, סוכה מכל מקום כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל סוכה. מכל מקום לאתויי מאי לאתויי סוכת רקב"ש. דתנו רבנן: סוכת רקב"ש; סוכת רועים, סוכת קייצים, סוכת בורגנין, סוכת שומרי פירות, סוכה מכל מקום - כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל סוכה. מכל מקום לאתויי מאי לאתויי סוכת גנב"ך. האי תנא דגנב"ך אלימא ליה גנב"ך משום דקביעי, וקא תנא מכל מקום לאתויי רקב"ש, דלא קביעי. והאי תנא דרקב"ש אלימא ליה רקב"ש, דבני חיובא נינהו, ותנא מכל מקום לאתויי גנב"ך דלאו בני חיובא נינהו ע"כ. דהיינו איכא ריעותא לגנב"ך מחמת שאינם בני חיוב ואיכא ריעותא לרב"ש דלא קביעי ואמנם הם בני חיוב בהיותם ישראלים. ואעפ"כ סוכתם כשרה ויוצאים בה י"ח.
ומביאור הסוגיא נמצא שכל סוכה שנעשית לשם צל כשרה ואין צריך לסותרה לבנותה מחדש לשם החג כפירוש הרי"ף ורש"י שם ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק א דף נה טור א) ועוד, וכן כתבו כל האחרונים החיצונה סוכה ויוצא בה ידי חובתו, ואין צריך לסותרה ולעשותה לשם חג, כבית הלל, ומשום היכירא דמצוה ליכא למיסר, דכיון דכולה שתא לאו הכא דייר, והשתא דייר בה איכא היכירא. וביארו יותר הר"ן והריטב"א שם דהכי קאמר ובלבד שתהא עשויה לצל בלבד ולא עשויה לדירה דאם כן הוה ליה קבע והוה ליה נמי תעשה ולא מן העשוי, וכן פי' בתוספות שם. ובשיירי כנה"ג (אות ב) כתב דיש להחמיר כדברי הר"ן, והנה הכא חזינן שלא הצריכו לסותרה ולבנותה מחדש, וא"כ צריך ביאור אמאי בחבילי עצים ותקרה שהם כשרים לסכך בעינן מעשה והא כשרים הם מתחלתם אליבא דבית הלל דלא בעו סוכה לשם חג אלא לשם צל, והויא לה כסוכת יוצרים החיצונה או כסוכת גנב"ך ורקב"ש דלא בעינן בהו נענוע ולא שום מעשה כלל ולא חיישינן בהו משום תעשה ולא מן העשוי ומאי שנא, וביאר הריטב"א דאיכא למימר דחבילי עצים ותקרה נמי פסולה מתחילתה במעשה הראשון משום דלא אתעבידא לצל, דחבילים ניתנו על גגו לייבש, ותקרה ניתנה לביתו לדירה, ושתיהן פסולות משום דבעינן סוכה לשם צל ולא לשם דירה כדבעינן בסוכת גנב"ך הלכך כשמחשב עליהם לסוכה ולצל אי לא עביד בהו מעשה הוה ליה סוכה מן העשוי שלא לשם צל וסוכה מכבר, והתורה אמרה תעשה שיהא בה מעשה לשם צל. וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות סוכה דף פה:) דאע"ג דלא בעי' לשם חג לשם צל בעי'.
השתא לפי פירושם פרגולה זו אם לא נעשתה לשם צל אלא לשם נוי משמע שלא תועיל דבעינן לשם צל ורק אם כוונתו לשם צל ודרך אגב הוא לנוי תועיל לצאת בה ידי חובה. ומנין נדע באיזה אופן חשיבא עשיית הסכך לצל להגין משרב ושמש ולא לצניעות בעלמא? כשאנו רואין שמסוככת יפה שאין עושין כן בשביל צניעות מוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה. וכ"ש שתועיל לדעת רש"י. אלא שהמעיין בדברי רש"י משמע שתועיל רק כשמסוככת כהלכתה שפי' שם בד"ה "מאי כהלכתה" מאי אתא לאשמועינן דאילו שתהא צלתה מרובה מחמתה, ובדבר שכשר לסכך בו - פשיטא, אטו משום דריעא במילי אחרנייתא, שלא נעשית לשם סוכה, תתכשר אף בפסולות אמר רב חסדא האי כהלכתה דקאמר הוא שמסוככת יפה, דמוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות בעלמא, דאף על גב דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן, ולצל הוא דמיקריא סוכה, שסוככת מן החורב. עכ"ל. ורצה ללמוד מזה הרב שפת אמת שם דמשמע מדבריו דאם אינה מסוככת כראוי וחמתה מרובה א"כ לא נעשה לצל לא מהני גם אם יוסיף סכך וצריך להסיר זה הסכך ולהחזירו לשם צל, ומגוף מימרא דר"ח לא הי' מוכח זה דאדרבה י"ל דאם היא צילתה מרובה ונעשית בפסול שלא לשם צל שפיר פסולה אבל בעוד שאין צילתה מרובה כיון דאין שם סוכה עלה מה איכפת לן בכוונתו, אך פי' רש"י נכון בלשון הברייתא שתהי' מסוככת כהלכתה, מיהו נראה דגם לרש"י אם רוב הסכך מונח לשם צל אזלינן בתר רובא ומצרפין גם השאר לצילתה מרובה כנ"ל. ולפי זה גם הפרגולה כשחמתה מרובה מצילתה לא יועיל לרבות עליה אלא צריך לפרקה ולהחזירה לשם צל ולסככה כהלכתה. ועיין עוד לפמ"ג (סימן תרלו ס"ק ג) דאם לא עשאה לשם צל פסולה מדאורייתא ולא מהני בה חידוש.
נמצאנו למדים בפרגולה זו אף שלא נעשתה לשם חג הסוכה וגם אם לא נעשתה ע"י יהודים מועילה לצאת בה ידי חובה כשנעשתה לצל כפי' הגמ' הנ"ל וכפסק מרן בשו"ע (או"ח סימן תרלה) וז"ל אע"פ שלא נעשית לשם מצוה, כשרה; והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת א"י, נשים, בהמה, כותיים, רועים, קייצים, בורגנין, שומרי שדות. וכן מוכח בדעת מהרי"ל (הלכות סוכות) שכתב יהודים שעושין יין בחג בין הגוים ואין להם סוכה, שמע מרבו מהר"ש שאז ילכו לאכול תחת הסוכות שעשו הכפריים מפני החמה בחצריהם והם עשויים לצל. וכ"כ בשיירי הכנה"ג שם (אות א) בשם הב"ח אף שנעשתה ע"י גוי לשם שמירה על הבהמות או קציעות דהשתא תרי גריעותא בהדדי נינהו אפ"ה כשרה. וכ"כ לבושי שרד שם וכף החיים (אות ה) ועוד. וכשאינו יודע אם נעשית לצל פסולה דספיק' דאורייתא לחומרא כמובא בספר בית שואבה (דף עב).
ועדיין יש לדון מדין סוכה ישנה דהא פרגולה זו עומדת לשנים רבות והנה פליגי במשנה (דף ט.) בסוכה ישנה, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה - כשרה. ולכאורה נראה שב"ה מכשירים אף אם עשה לפני שנה דהא לעיל הכשרנו אם עשאה לצל אף ללא שום חידוש דסוכת גנב"ך ורקב"ש כשרה כיון שנעשית לצל ומשמע אפילו עשאה מתחילת השנה. ובית שמאי פוסלין דבעו סוכה לשמה וזו נעשה סתם ואילו תוך שלשים הוי כשירה דשואלין הלכות החג קודם לחג שלשים יום ולכן סתם העושה סוכה לשם החג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לחג. ובית הלל מכשירים דלא בעו סוכה לשם החג. ומה שסיים התנא שאם פירש שהוא עושה לשם החג אפי' מתחילת השנה כשירה לבית שמאי הוא דאיצטרך, אבל לב"ה אפילו לא פירש כשרה אפילו מתחילת השנה.
אלא שאפשר לומר דלב"ה איצטריך דאפילו ב"ה מודו דאם עשאה סתם מתחלת השנה פסולה כמ"ש בספר העיטור שם שאפשר שהמחלוקת בשעשאה מל' יום ואילך, כלו' איזה סוכה ישנה כשעשאה קודם לחג ל' יום ולא קתני שעשאו ל' יום קודם החג, אלא מתחלת ל' יום ואילך עשאה בסתם, (ומינה שאם עשאה יותר מל' יום קודם חג סוכות גם ב"ה מודים שפסולה) ואם היא סוכה ישנה צריך לחדש בה דבר ואם לא חדש בה דבר פסולה. וכן מובא בספרי הגאונים לפסול בסוכה ישנה, וז"ל: ספר הלכות קצובות (הלכות סוכה אות ז) ואם סוכה ישנה צריך לחדש בה כלום דבר ואם לא מחדש בה פסולה. וכ"כ בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי אורח חיים סימן קצו) וסוכה ישנה, אפילו אם עשאה קודם לחג חצי שנה ויותר ולא עשאה לשם החג, כשירה, אבל צריך לחדש בה דבר לשם החג, ואם לא חידש בה דבר פסולה כך. וכ"כ במחזור ויטרי (סימן שס) ואם הסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר וכשירה. ואם לאו אסורה. וכן משמע מהטור שלקמן וכ"כ בספר בית שואבה (דף עד.) דיש לחוש לסברת הגאונים ולהחמיר וכן העלה כף החיים (ס"ק ו) בסוף דבריו שבדיעבד לא חידש ישב לאכול בלא ברכה משום סב"ל. וגם בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קפט) כתב שדעת רוב הפוסקים חולקין ופשטות הדברים נראין דצריך חידוש.
וחידוש זה שאמרנו צריך שיהא בגוף הסכך דהיינו שיניח סכך חדש לשם החג ודי בטפח על טפח מרובע וכ"ז בסכך אבל בדפנות אפי' עשאן מתחילת השנה לא לשם החג א"צ צריך לחדש בהם דבר כנ"ל וכמ"ש הט"ז ובית השואבה שם ורבינו זלמן (בס"ק ב). ובשו"ת אורח משפט (או"ח סימן קמא) ציין לחידושי הרשב"א מפרש היתה עשוי' ועומדת לשם חג אלא שלא בירך עלי' בשעת עשי' ומפרש אם יכול לחדש בה דבר היינו בדבר המעכב בסכך או בדפנות וכן העלה בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מא) דגם בדפנות מועיל חידוש. וטעם לחידוש ראיתי בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד סימן קפב) שיסוד החידוש של כ"ש הוא מהא דקיי"ל שחל ש"ש על הסוכה וחל קדושה עלייהו ע"ש. ואמנם קשיא לי על דבריו דהא לא מוסכם לכל הפוס' דבעינן חידוש אליבא דבית הלל ואם כן לשיטתו לא חל קדושה על סוכה ישנה וזה לא נראה. ובאמת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן נד) כדבריו שלהתקדש בקדושת סוכה כעין חגיגה זה דוקא אם הזמין אותה להיות סוכה דמצוה. ולפ"ז משכח"ל שיעשה אדם סוכה ויהא רשאי ליהנות ממנה, וכגון שיתנה שאינו רוצה שהסוכה תהיה לשם מצוה אלא עושה אותה סתם לצל, ובכל פעם שיושב בה מתנה שמקיים בה את המצוה באופן ארעי, אבל אינו מייחד אותה להיות סוכה דמצוה. אלא שבסוף דבריו כתב וז"ל דמכיון שביום ראשון אסור לסתור, ממילא חלה קדושת סוכה עליה ועי"ז הוקצה לשבעה, ולדברינו צ"ע ע"כ. וראה עוד טעמים בשו"ת אורח משפט שם.
איברא שאין נראה לומר כן דהא רוב בנין ומנין לא סבריא דהוי לעיכובא כדמוכח דלעיל דשרי סוכת גנב"ך ורקב"ש כשרה כיון שנעשית לצל ומשמע אפילו עשאה מתחלת השנה וכמ"ש הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ה הלכה ט) וז"ל סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשרה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גוים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן. וכן הוא בחידושי הריטב"א סוכה (דף ב.) דבית הלל סברי דכל תוך שלשים יום כיון שדורשין בהלכות החג סתמא לשם החג, ואכתי לא אתי שפיר דאיזו היא סוכה ישנה משמע איזוהי סוכה שנחלקו בה, ותו דלהאי שיטתא לבית הלל נמי כל שעשאה בפירוש שלא לשם החג פסולה, והא ליתא דבגמרא מוכח בהדיא דבית הלל לא דרשי כלל חג הסוכות תעשה לך עשה סוכה לשם חג אלא מכיון שעשאה לשם צל כשרה אפילו שפירש שאינו עושה אותה לשם חג, והיינו דמכשרינן בסוכת רקב"ש וסוכת גנב"ך שאינם לשם חג כלל אלא לשם צל כדאיתא בגמרא והיינו אליבא דבית הלל. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק א דף נה טור ב) סוכה ישנה כשרה והוא שעשאה קודם לחג שלשים יום אפילו שלא עשאה לשם חג ואם עשאה לשם חג אפי' מתחלת השנה כשרה כך פשוט בסוכה. וכתוב בירושלמי שסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר אם החדוש על פני כלה די בחדוש כל שהוא ואם לאו צריך שיהא בחדוש' טפח פירוש וזה למצוה מן המובחר דבלא חדוש כשרה וכתב דהחדוש צריך בגוף הסוכה ובה"ג כתב דאפילו אינו בגוף הסוכה כגון ליכנס אנשי' וליכנס בתוכה ולישן בה וראשון נראה עקר וכן מוכח מהירושלמי שכתבתי.
וכן כתבו המאירי שם והר"ן וספר שבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שלז) שנביא דבריהם לקמן. ומה שלא כתבו בזה הרי"ף והרמב"ם ראיתי בשו"ת רדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים נז) שהריא"ף והרמב"ם וכל הפוסקים שהשמיטו זה הירושלמי ס"ל דלא סמכינן עליה כיון שלא הביאו אותו בגמ' דילן ונקטינן מתני' כפשטה דסוכה ישנה כיון שנעשית לצל אפילו שלא יחדש בה דבר כשרה לכתחלה כפשטייהו דהנך דרקב"ש וגנב"ך. א"נ דהך ירושלמי אליבא דב"ש הוא ולא קי"ל הכי ומשום הכי לא כתבוהו. נמצאת למד ג' מחלוקות בדבר לדעת הריא"ף והרמב"ם אפילו למצוה מן המובחר אין צריך לחדש בה דבר ולדעת הר"ן צריך לחדש בה למצוה מן המובחר ולדעת הטור צריך לעכובא. ומנקט לחומרא עדיף טפי וישראל זריזין הם ועושין סוכה לשם החג בתוך שלשים. וכן נראה קצת שר"ת בספר הישר (סימן מח) סובר כן שבסוכה ישנה אינו מברך שהחיינו על עשייתה כשאין חידוש אבל יוצא בה י"ח וז"ל וכן בסוכה העומדת ועשויה ואינו יכול לחדש בה דבר אינו מברך אם יעשנה, ואם יחדש בה דבר ברכה נוהגת בה. עיין בדברינו בזה (בסימן יג).
ומהב"י (או"ח סימן תרלו) לא מבואר די האם הוא סובר דלעיכובא או לאו שכתב מדברי כולם (שהובאו בב"י) משמע דהא דמצריך בירושלמי לחדש בה דבר לעיכובא הוא אבל הר"ן (שם) כתב דלא לעכב אמרו כן אלא למצוה מן המובחר. ובשו"ע (סעיף א) מבואר יותר שהחידוש הינו לעיכובא ולא רק למצוה מן המובחר וז"ל סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד; ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו; ואם עשאה לשם החג, אפילו מתחלת השנה, כשרה בלא חדוש. צ"ל שבודאי לדעת מרן לא בעינן סוכה לשם חג ומה שכתב כאן לשם חג הכוונה לשם צל כפי שכתב להדיא בסימן הקודם (סימן תרלה) וכ"כ האחרונים דלא בעינן לשם חג כלל אלא לשם צל בלבד. ואפשר לומר דבעשה לשם חג א"צ חידוש, אפילו לפני שלשים, ואין מקום לחידוש כי אם בעשה לצל בעלמא, לפי מה דמחמרינן דגם לב"ה בעי חידוש לשם מצוה, וכן ראיתי בספר בית שואבה (דף עה.) שגם העלה לדינא דבעשאה לשם חג אפי' מתחילת השנה א"צ לחדש בה דבר ואפי' מתורת חומרא דליכא מאן מחמיר בזה אפי' מספק .
וזהו אינו כרוב הראשונים הנ"ל ועוד שהרי"ף והרמב"ם מעמודי ההוראה לא בעינן חידוש כלל אף לא למצוה מן המובחר וגם המג"א (ס"ק א) כתב שהחידוש למצוה מן המובחר שכ"מ בגמרא דידן שלא הזכיר חידוש וכן גבי סוכת גנב"ך ורקב"ש, ונ"ל שזהו דעת כל הפוסקים דלא כב"י וכן הבינו רוב האחרונים זהו רק למצוה מן המובחר בלבד והם מחצית השקל והט"ז (ס"ק ג) והפמ"ג (ס"ק א) וערוך השולחן (ס"ק ב) כתב דחידוש זה אינו מדין תורה ואפילו מדרבנן אין זה הכרח אלא הידור בעלמא וכ"כ בעל המשנ"ב (ס"ק ג) וכ"כ בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מא) ובילקוט יוסף (חלק ה עמוד קלג). וכמו שכתבנו לעיל בשם המהרי"ל שיהודים העושין יין בחג בין הגוים ואין להם סוכה, שמע מרבו מהר"ש שאז ילכו לאכול תחת הסוכות שעשו הכפריים מפני החמה בחצריהם והם עשויים לצל. וברור שברכו שם ודלא ככף החיים דלעיל. וכמ"ש הרדב"ז (בח"ב סי' רכ"ט) דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלוקת במצוה.
לסיכום: פרגולה שנעשתה לשם צל ויש לה דפנות וסכך כהלכתה יוצאים בה ידי חובה ולמצוה מן המובחר שיחדש בה דבר בגופה.
פירות הנושרים:
1. יש לברך בסוכה ישנה.
2. סוכה הנעשית ע"י אשה או גוי כשרה.
3. סוכה שלא נעשתה לשם צל יש לנענע את הסכך בכדי להכשירה.
4. לכתחילה טוב שיחדש בסוכה ישנה.
5. החידוש צריך שיהא בגוף הסוכה דהיינו שיניח סכך חדש לשם החג ודי בטפח על טפח מרובע, וכ"ז בסכך, ובדפנות וי"א שלא מועיל אלא בסכך, שבדפנות אפי' עשאן מתחילת השנה לא לשם החג א"צ צריך לחדש בהם דבר.
6. פרגולה שנעשה לנוי אינה כשרה לסוכה.
7. פרגולה שחמתה מרובה מצילתה צריך לפרקה ולהרכיבה מחדש לשם צל.
8. סוכה שנעשתה ע"י גוי לשם שמירה על הבהמות או קציעות דהשתא תרי גריעותא בהדדי נינהו אפ"ה כשרה.
9. כשיש ספק אם נעשתה הפרגולה לשם צל יש לפוסלה.
סימן: כ''ז - שאלה: האם מותר לקהל לשבת בהפסקות שבין ההקפות בשמחת תורה וכן לאחר הגבהת ס''ת כשהמגביה יושב וס''ת בזרועותיו?
הגמ' בקידושין (דף לג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן. ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה סבר לה כר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי. וכן הוא בירושלמי מגילה (פרק ד דף עד טור ד) מהו לעמוד מפני ספר תורה רבי חלקיה ר' סימון בשם ר' לעזר מפני בנה הוא עומד לא כל שכן מפני תורה עצמה. משמע שהחיוב מדאוריתא לעמוד בפני ס"ת וכמ"ש בסידור רש"י (סימן תצה) לעמוד לפני ספר תורה לא כתיבא בתורה, אלא מפני שיבה תקום (ויקרא י"ט ל"ב), ואתאי ספר תורה מק"ו דתלמידי חכמים, דקאמרינן איבעיא להו מה לעמוד בפני ספר תורה, ר' חלקיה ור' אלעזר ור' סימון אמרו מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש, וכיון דמק"ו קאתיא, משווינן לה כחכם לא יותר ע"כ. ומובא בספר תשב"ץ קטן (סימן קפב) שמהר"ם היה עומד בשעת קריאת התורה ומביא ראיה מספר נחמיה וכפתחו עמדו כל העם. לפי הפשט משמע עמדו בעמידה ממש ע"ש.
ופשוט דמדינא יש חיוב לכבדה כגון לעמוד מפניה וכדומה וראה עוד לקמן וכמ"ש בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן לח) ע"ש. ואם אינו מכבדה ח"ו מקצר את חיו כמובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמוד קסב) כתב ג' דברים מקצרים שנותיו של אדם מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, וכוס ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג גדולה לעצמו, וי"א אף הרואה ס"ת ואינו עומד בפניו. וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות ספר תורה פרק י הלכה יא) אמרו חכמים הראשונים כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.
והא דתנן בסוטה (דף מא.) חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכ"ג נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד. ומדקתני "המלך עומד ומקבל" משמע עד כאן היה יושב, וכן מובא בפירוש המשנה לרמב"ם (מסכת סוטה פרק ז משנה ה) ואמרו עומד ומקבל, משמע שהיה יושב, וזה לא יתכן אלא בעזרת נשים, לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כמו שביארנו בשביעי דכפורים, נמצא שקריאה זו לא היתה אלא בעזרת נשים. וכו'. ולכאורה קשה דהא חייב לעמוד לפני ס"ת המהלך. וכן ביומא (דף סח:) חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא. ואין לומר משום כבודו של כהן גדול או מלך שאני. אלא יש לומר כל שלא הגיע לד' אמותיו אינו חייב לעמוד לפניו.
אלא שמובא ברמב"ם (שם הלכה ט) שהחיוב לעמוד לכבודה הוא מהראיה. וז"ל: שחייב הרואה ספר תורה כשהוא מהלך לעמוד מפניו, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם ואח"כ יהיו מותרין לישב. והטור כתב עוד הנהגות לכבוד ס"ת (ביו"ד סימן רפב) שחייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומצוה לייחד לו מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ס"ת ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ גבוה ממנו י' טפחים אלא ישחה לפניו בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויכבדנו לפי כחו, הרואה אותו כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו וכו'. ונראה לומר שהמלך או הכהן הגדול היה עומד בדוקא בד' אמותיו ואז מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד ובזה יש הידור גדול יותר לס"ת.
ויתרה מזאת כתב הב"י שם בשם ה"ר מנוח דהוא הדין השומע את קולו אע"פ שאינו רואהו חייב לעמוד וע"כ נהגו לעשות פעמונים וראיה מדרבי טרפון כד הוה שמע קל כרעא דאימיה אמר אקום מקמי שכינה. וכ"כ אחרונים בשו"ע. ובספר גן המלך (סימן קטו) העלה מסתמיות דברי מור"ם נראה דהשומע קול המוליך ס"ת בביתו אעפ"י שאינו עתיד לראותו שחייב לקום מפני הרגש הקול ולענ"ד דלא נאמרו דברי' אלו אלא כשעתיד הס"ת לבא לפניו ויראהו שאז מיחייב לעמוד משעה שישמע בהרגש ביאתו עכ"ד. ושו"ר בלדוד אמת (סימן ג אות ד) שכתב כדבריו אך כתב בלשון טוב לעמוד וכו' ולא בלשון חיוב ע"ש.
ומדאיתא בסוטה (דף לט.) אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, שנא' והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד. ובשו"ת בנימין זאב (סימן קסג) כתב אף כי למדנו שתיקה מ"מ טוב לעמוד ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכ"כ הט"ז ופרי חדש ועוד (או"ח סימן קמו ס"ק א) להחמיר כדברי הרמ"א. אמנם מרן בש"ע שם (סעיף ד) כתב שאין צריך לעמוד.
משמע כשס"ת ברשות אחרת כגון מעל י' טפחים וכד' שחלק רשות לעצמו אין חיוב לעמוד לפניו. אלא שהא"ר (סימן קמו) שהובא בשער הציון כתב שיש חיוב לעמוד בהגבהת ס"ת אף שהיא ברשות אחרת ובשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן עד) גם כתב שנרא' להחמיר. ואינו נראה ממה שהבאנו בשם הפוסקים לעיל. ועוד דמבואר להדיא מדברי הרשב"א שהביאו הב"י כשס"ת בדוכן אין חיוב לעמוד לפי שהוא במקום אחד והציבור במקום אחר ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה ע"ג קרקע. וכן הביאו בשו"ת הרדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קסו) והעלה דלא חייבין מדינא לעמוד כשמראה הכתב לעם כ"ש בשעה שמגביהין אותו להניח השני במקומו. ואם לא מפני שנהגו ברוב המקומות לעמוד לא היו משנים מנהגם הילכך כיון שלא נהגו לקום בשעה שמגביהין אותו אין מחייבין אותם ואע"פ שנהגו לעמוד בשעה שמראין הכתב לעם אינו דומה כיון שמראין להם הכתב צריך שיהיו עיני הצבור אל הכתב ומיושב לאו אורח ארעא אבל בשעה שמגביהין אותו להניחו מיד במקום אחר לא נהגו לעמוד. ושו"ר לספר הישר לר"ת (חלק החידושים סימן תקיג) שגם כתב כשמעמידי' ספר תורה על בימה כל העם עומדין וכשמושיבין אותו על הבימה כל העם יושבין.
ובמקום שהתיבה לא חלקה רשות לעצמה כגון שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ודאי שחייב לעמוד בזמן ההגבה. ובהנחתה על התיבה אינו חייב לעמוד ואף שאין י' טפחים לתיבה דהכי דייק מלשון הרמב"ם והובא גם בטור ובב"י שהחיוב לעמוד מפני ס"ת רק בזמן כשמהלך עם הס"ת נמצא כשעומד עמה וממתין שם כגון בין ההקפות או אחר קריאת התורה עד לסיום ובא לציון (להחזרתו להיכל) וכד' אין צריך לעמוד כלל. וכן מוכח מהש"ך (ס"ק ב) כשעומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע כ"כ הכ"מ ומביאו הב"ח ע"ש. משמע דהא אם עומד עמידת קבע לזמן ממושך אין דינו כמהלך וא"צ לעמוד. ודו"ק. וכ"כ המג"א (באו"ח סימן קמו ס"ק ו) ומחצית השקל דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה אין צריך. וכ"כ להדיא במשנ"ב (ס"ק יז) אפילו כשאחד תופסה בידו כגון בעת שקורין ההפטרה כיון שהוא יושב במקומו א"צ לעמוד לפניה אפילו הם בתוך ד"א שלה על הבימה. וכ"כ ערוך השלחן (סעיף ה).
וכ"כ הפמ"ג (או"ח סימן קמא) שהחזן עומד עמה להזכיר נשמות וכד' אין מחויבים לעמוד כיון שהחזן עומד עמה במקום אחד אפילו תוך ד' אמות. והובא גם בשער הציון שם (ס"ק יח) ומזה למד הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן לג) שמוליכו לארון הקודש להצניעו שם אפי"ה חייבים ודאי כולם לעמוד עד שיכניסו ממש לתוך הארון ולא סגי כלל במה שהאוחז ביד כבר עמד מלכת כיון שספר התורה הרי עומד עדיין שלא במקומו הראוי, וכיון שכן נלענ"ד דמה שהאריך הרמב"ם ולא כתב סתם עד שיגיענו למקומו היינו לאשמעינן שאם מוליך ס"ת ממקום למקום ע"מ להשאר עומד עם הספר ג"כ ליכא כלל חובת עמידה אחרי שהס"ת עומד במקומו הראוי ואינו עומד עם הספר כעומד לפוש וכמ"ש שם הפרמ"ג. וכ"כ ובשו"ת ישכיל עבדי (חלק א - יו"ד סימן טז) ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן לח) וכף החיים (אות כד) ובשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן סח) נמצא דלכ"ע שרי לשבת כשאחד תופסה במקומו כדלעיל.
אלא שמרן הראשל"ץ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מב) העלה שרק חולים וזקנים או הסובלים מחולשת רגליהם, די להם בעת ההקפות, ובין הקפה להקפה רשאים לישב. אבל הבריאים ישארו עומדים על עמדם עד שיחזירו את ספרי התורה להיכל וצריך עוד להבין למה התיר רק לחולים דהא שרי לשבת כשתופסה במקומו כנ"ל ודו"ק. וראיתי לספר ילקוט אברך (עמוד מד) שציין ליחווה דעת, ויעץ לשבת כשס"ת נמצא על התיבה ע"ש. ולפלא דהא פשיטא היא וכי יעלה על הדעת שיש חיוב לעמוד כשס"ת ברשות אחרת כגון תיבה וכד' אלא יתירה מזאת כדאמרינן דשרי לישב כשהוחזה בידיו.
נמצאנו למדים כשיושב במקומו עם הס"ת או כשיש בתיבה גובה י"ט אין חיוב לעמוד לפני ס"ת ומאידך אסור ליתן את אחוריו כלפי הס"ת במצב זה, ודבר זה מצוי בשל צורת ישיבת הקהל. וכן כתב הפמ"ג המובא בסמוך ביום שיש כמה ס"ת יזהר היושב עם הס"ת בבימה [הוא למנהג האשכנזים, אבל מנהג הספרדים ששני הספרים מונחים בתיבה] דלא יהא אחוריהם של הקורא והעולה לס"ת. וממה ששנינו הזקנים יושבים בבית הכנסת, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש מסתמא היה י' טפחים עיין ב"י (או"ח סימן קנ) ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - או"ח סימן ג) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן יט). הא לאו הכי אסור כדלעיל דבאינו גבוה י"ט צריך שלא ירוק ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ גבוה ממנו י' טפחים. ולעמוד בפניו אף בפחות מי"ט שרי כשיושב במקומו עם הס"ת.
ועוד מדברי הירושלמי שהביא הב"י גרסינן לא ישב אדם ע"ג מטה שס"ת מונח עליה אם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר עד כמה רבי אבא בשם רב הונא טפח רבי ירמיה בשם רבי זירא כל שהוא. וכתב ה"ר מנוח ולא איפשיטא ואית דפסקו לחומרא וכן דעת הראב"ד שכתב בהשגות ואם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר. ולי נראה דראוי להחמיר להצריך שיהא מקום הס"ת גבוה י' טפחים ולא יפחות מג' טפחים דכל בציר מהכי לא חשיב גובה כלל ע"כ ואולי מזה למד הט"ז (יו"ד רמב ס"ק יג) שאין לשבת כשס"ת נמצא על שולחן נמוך מי' טפחים ע"ש. והש"ך (ס"ק ח) כתב מג' טפחים דכל דבציר מהכי לא חשיב גובה כלל. ונראה דכל דברי הפוסקים הנ"ל ממדת חסידות אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ"ע כדאי' בירושלמי ופוסקים הובאו בב"י. ועוד נראה לומר בדוקא לא ישב יחד במיטה אחת או ספסל אחד אבל בכסא נפרד שרי ואפשר שצריך להיות בין כסא לכסא ג' טפחים דאי לאו הכי הו"ל לבוד.
ובגבוה י' טפחים חלק רשות לעצמו ואין חיוב עוד לנהוג כבוד כלפי הס"ת כמ"ש בשו"ת הרדב"ז שם שמותר אף לגלות ערותו כנגדו לפשוט רגליו או להחזיר לו אחוריו מפני שגבוה י' טפחים. וכ"ש שלא יהיה חייב לעמוד מפניו כיון שהוא גבוה ממנו י' טפחים אבל אם רצה לכבד ספר תורה ולהדרו אפי' בזה תבא עליו ברכה אבל אין בו חיוב כלל. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן עב) בשם הט"ז (יו"ד סי' רפ"ב סק"א) בדין ס"ת שבאה"ק דאם גבוה י"ט מותר לעמוד ואחוריו לאה"ק וכן הוא להדיא בתשו' פאה"ד להרמב"ם (סי' ע"ח) דגם אם הדלת פתוח אם הספרים עומדים גבוה י"ט מותר. וכ"כ הפמ"ג (באו"ח סימן קמא) ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קלד) וערוך השולחן (יו"ד סימן רפב אות יג) ובשו"ת אבני ישפה(חלק ג יו"ד סימן צג). אלא שבשו"ת רביד הזהב (סימן ז) פי' שלא יעלה על דעת בן דעת שיותרו בגובה י"ט, לעשות את הדברים הנ"ל שהרי כתב מצוה להדרו ולכבדו יותר מדאי, ובדין הסמוך כ' כל מי שיושב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנ' והיה שם בך לעד (דברים ל"א, כ"ו) ויכבדנו כפי כחו ע"כ, וא"כ זה המתיר דברים הנזכרים בגובה י"ט היכן הוא כיבודו והדרו והיכן היא אימתו ופחדו, וכי גרע כבודו מכבוד ב"ו ואם היה ב"ו לנגדו בגובה י"ט היה אפשר לו לעשות מדברים הנזכרים זה א"א. ולפי מה שכתבנו בשם הפוס' אין דבריו מחוורים אלא מעל י"ט שרי הכל וכדלעיל. וראה שם עוד שפי' על מה שהתיר בגבוה י"ט להחזיר אחוריו לבד, וגם בזו דוקא כשהאדם אצל אותו כותל שהס"ת מונח בו באופן שאם היה אדם במקום הס"ת אינו רואה אחורי היושב או העומד אז אם הס"ת גבוה מישיבת האדם או עמידתו י"ט אז מותר להחזיר אחוריו, ואי לא לאו, ותיבת ממנו דייק הכי.
ולפלא שראיתי בשו"ת חתם סופר (חלק ה חו"מ סימן עג) שכתב כשהארון הקודש פתוח אסור לישב בבה"כ והא בגבוה י' טפחים שרי לשבת. וכבר הרגיש בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן לב) ציין לספר שו"ת תורת יקותיאל (חאו"ח סי' מ"א) שכבר התפלא בכך על הח"ס, וכתב שמחכ"ת אגב התלהבות כבוד התוה"ק שבער בו כתב זה אגב דיונו לענין איומי שבועה, אבל פשיטא שאיסור אין כאן לכו"ע כמפורש בט"ז ופרמ"ג עיי"ש, ותירץ שראה בספר שערי חיים על השער אפרים שער ו' סקי"ט שמביא לתרץ דברי הח"ס, דאפשר לחלק ולומר דדוקא כשאה"ק פתוח בשביל הציבור א"צ לעמוד, משא"כ בנידון הח"ס שכל הפתיחה של אה"ק והוצאת הס"ת כל עיקרו בשביל אותו האיש ועסקיו שגרמו לו לישבע, בזה חייב לעמוד לפני הס"ת יעו"ש.
איברא שבשו"ת דברי החוות יאיר (סי' קפד) פי' מ"ש הטור (י"ד ר"ס רפ"ב) והוא לשון הרמב"ם שאין משם ראיה כלל חדא דמ"ש אא"כ היה גבוה ממנו י"ט ר"ל למעלה מראשו בעמדו דאל"ה הל"ל אא"כ למעלה מי"ט אלא ודאי כמ"ש. והובא גם בפ"ת (ס"ק ב) ובשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן טו) ואדרבה רוב תשמישו של אדם שם הוא וראיה מנר חנוכה ובדיקת חמץ אלא מיירי שהם י"ט למעלה מראשו. ואחרון השיג עליו מדברי שאר הפוסקים לא משמע כן אלא פשט דבריהם מורה דאפילו בי' טפחים מע"ג הקרקע סגי וכמו שהזכירו בפשיטות ענין זה די"ט גבי מזוזה והתם אין י' טפחים אלא מן הקרקע. גם בשו"ת יחו"ד ח"ג (סימן יט) שג"כ עמד שם להעיר על דבריו אלו של החו"י מתשובת הרמב"ם בפאר הדור (סימן עח) והעלה דבי' טפחים מן הקרקע סגי וכמתבאר מפשט דברי הפוסקים. ושו"ר בלדוד אמת (סימן ג אות ז) כשהס"ת גבוה עשרה ורחב ד' אין ציבור צריך לעמוד וכן כשהס"ת בארון והארון פתוח אין חיוב לעמוד ויש נוהגים לעמוד. וכ"כ בספר החיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן זך סעיף יב)
אף בעוסק בתורה צריך לעמוד לכבוד התורה כדפסק מרן בשו"ע (יו"ד סימן רמד סעיף יא) שאפילו בשעה שהוא עוסק בתורה, צריך לעמוד מפניו. וכ"כ בפ"ת (ס"ק ג) שציין לתשובת יד אליהו דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש. ואף סמיכה על איזה דבר אסור דסמיכה כישיבה משנ"ב שם.
וקשיא לי דהא כתב הטור לעיל דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו והלא בזמה"ז הס"ת אינם כלוחות הברית דהא אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות. עיין לילקוט שמעוני (תורה פרשת שמיני רמז תקמה) ובקידושין (דף ל.) א"ל אביי וניתי ספר תורה ונימנינהו מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, א"ל אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן. והשתא אם חכמי התלמוד שקדמו לנו שעדין היתה לחלוחית הראשונים קיימת לא הוו בקיאי בחסרות ויתרות מה נעני אנן בתרייהו שנטלטלנו טלטלה אחר טלטלה ונתמעטו הלבבות ובזמן הזה אין לנו ס"ת כהלכתו מדוייק בחסר ויתר שיש להכשירו כיון דלא אפשר כלל. ומזה למד הרמ"א ז"ל בד"מ ובהגהה (או"ח סימן קמג סעיף ד) שם מהאגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל דמשום חסרות ויתרות אין להוציא אחרת שאין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
ומצאנו למדים מן האמור לכאורה שספרי תורה בזמה"ז פסולים, ולא נראה לחלק בין קריאה, לכתיבה, לכבוד, למכירה, וכד' ומשמע לכאורה א"כ דאין צריך לנהוג כבוד בהם. עיין לחידושי הרמב"ן מגילה (דף יז.) שציין לרמב"ם וז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצבור וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן רפה) שהעלה הלכה למעשה, למכור ס"ת שנמצא בו איזה טעות, או שחסר אות אחת, או שיתיר אות אחת דכיון שפסול, אין בו קדושת ס"ת, והרי הוא כחומשין והובא גם בב"י (אורח חיים סימן קנג) והרמ"א (יו"ד סימן רפב) והט"ז שם (ס"ק יב) וגם בשו"ת הרד"ך (סימן י) ס"ת שנמצאו בו יתרות וחסרות שאינו ניקרא ס"ת כדאיתא פ"ק דב"ב אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ס"ת. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סימן ל"ו) דמצות כתיבת ס"ת יש לפטור בזה"ז כיון דאנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה. וגם בשו"ת בנין ציון (סימן צח) הסכים עם הרמ"א דכיון שאין אנו בקיאין בחסר ויתר וא"כ גם בטעות ודאי בחסר ויתר דאתי דין מני' ג"כ אין להוציא אחרת.
וכן העלה בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן מה) בנפל ס"ת שחסר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין ואם כן לא עדיפי מתפילין דבנרתיקן אין צריך להתענות. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן ט) מ"ש הרמב"ם ביש בו פסול אין בו קדושת ס"ת, היינו לדיני כבוד ס"ת וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן נז) וציין לפסק הרמ"א (ביו"ד סימן רפב סעי' יח) שפוסק לענין יחיד שמוכר ס"ת שלו אם מותר להשתמש בדמיו: "דאם היו בה טעיות לכ"ע שרי". ומסביר הט"ז בס"ק י"ב שהמקור לכך הוא מדברי הריב"ש שהביאו הב"י בטאו"ח סי' קנ"ג שכותב דאם חסר אות אחת או שיתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן י) הלכה פשוטה דס"ת פסול אין בו קדושת ס"ת שלמה כנ"ל יש עוד טעם גדול ע"ז, כי ס"ת כשר מגין מכל פורעניות, וס"ת פסול גורם ח"ו ההיפך כאשר נתעוררתי על דברי הזוה"ק פ' ויחי (רכ"ה ע"א) שאמר שיהיו זמנים קשים ובני עלמא יצווחין ולית מאן דישגח עליהו, ויהדרו רישא לכל סיטרא (ר"ל יחזרו לכל הצדדים שיהי' להם רפואה) ולא יתובון באסוותא, אבל חד אסוותא (רפואה אחת) אשכחנא בעלמא ולא יתיר בההוא אתר דישתכחון אינון דלעאן באוריתא (אלו עמלים בתורה) ואשתכח ביניהו ס"ת דלא משתקר בי' כד מפקי האי בגיני' מתערין עלאי ותתאי. ועיין עוד בדברינו בזה בשו"ת בריח התיכון (חלק ב סימן סז) ובפ"ת דיש ג' חילוקים במצוות כתיבת ס"ת בזמן התנאים שהיו בקיאין היה מ"ע בזמן האמוראים שלא היו בקיאים המצווה מדרבנן ובזה"ז ליכא אפילו מצווה דרבנן וכ"כ בני יונה, וחת"ס, והש"ך, והפרישה.
אלא שמבואר בדברי מרן (בסימן קמג סעיף ד) שכל טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת דהיינו גם חסרות ויתרות. ועוד כתב (ביו"ד סימן רע סעיף א) מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. ולכאורה תיקשי לן הא אין אנו בזמה"ז בקיאין בחסרות ויתרות, וע"כ צריכים אנו לומר כדברי שו"ת גינת ורדים (בחלק או"ח כלל ב סימן ו) שהספרים בידינו תיקנו לנו הראשונים ודיינינן להו כאלו הם מקובלים בידינו מסיני וכל שינוי שנמצא עתה ממה שכבר נהגנו על פי סופרים הראשונים אפי' בחסר ויתר דאות קטנה דיינינן ליה כחומשין בעלמא.
וגם לסוברים דלעיל דדיינינן לס"ת שבימנו פסול בחסרות ויתרות מטעם דלא בקיאינן בחסרות ויתרות צריך לומר שגם לטעמם יש לנהוג בכבוד כלפי ס"ת דאף שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות עדיין קדושת ס"ת עליו. כך כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן עא) שחידש אף בשעה שהס"ת פסול לא נפסל אלא אותה תיבה או האות החסר אבל שאר כל הספר קדושת ס"ת עליו לגמרי כבראשונה ואף שיש כמה פסולים בס"ת עם כל זה עדיין קדושתו ראשונה קדושת ס"ת ממש עליה ע"ש. וקשה והא מדלעיל למדו מדברי הרמב"ם ס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. ואין בו קדושת ס"ת ומותר למכור ס"ת שנמצא בו איזה טעות, או שחסר אות אחת, או שיתיר אות אחת דכיון שפסול, אין בו קדושת ס"ת, והרי הוא כחומשין. מבואר מזה ס"ת פסול דינו כחומש ואין בו קדושת ס"ת כלל.
ולא יכולתי לישב דבריו עד שמצאתי שכתב תלמידו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן קה) שנתקשה בזה ולא יכל לירד לסוף דעתו הטהורה של רבו הנו"ב ורצה לחלק בין אם נכתב הספר מתחלה בטעות דגרע טפי שלא הי' בו מתחלה קדושת הספר, ובזה מיירי הרמב"ם דהרי הוא כחומש מן החומשין כו' משא"כ בס"ת שנעשה מתחלה בהכשר ואח"כ נמחקה או בלה לא פקעה קדושה הראשונה עד פ"ה אותיות אבל אחר העיון בהרמב"ם פ' יו"ד נלע"ד שהחילוק זה ליתא ע"ש. וצריך עוד לעיין לדעתם מהו הטעם שצריך לעמוד כיום לכבוד הס"ת.
ושמא יש לומר שדברי הטור לעיל שכתב דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו שמא יש לומר שכוונתו כלוחות הברית דהיינו עשרת הדיברות הכתובים בספר התורה ולכן יש לכבדם.
לסיכום: בשמחת תורה בין הקפה להקפה או כשהגולל יושב וספר תורה בידיו מותר לקהל לשבת. וכשנוטלים ספרי התורה ושרים ורוקדים עמהם, חובה לעמוד.
פירות הנושרים:
1. הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם.
2. אין לסמוך על איזה דבר דסמיכה כישיבה.
3. השומע את המהלך עם הס"ת אע"פ שאינו רואהו טוב לעמוד וע"כ נהגו לעשות פעמונים. וי"א שחייב לעמוד.
4. כשהמהלך עם הס"ת עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע.
5. אפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת.
6. המהלך, ורואה ס"ת מהלך, צריך לעמוד לפניו.
7. אין צריך לעמוד כשס"ת בדוכן לפי שהוא במקום אחד והציבור במקום אחר.
8. מדינא אין חובה לעמוד שמגביהין ס"ת בתיבה ורק נהגו לעמוד כיון שמראין הכתב לעם צריך שיהיו עיני הצבור אל הכתב ומיושב לאו אורח ארעא.
9. בשעה שמחליפים ס"ת בתיבה מגביהין אחד להניח השני במקומו. לא נהגו לקום בשעה שמגביהין אותו.
10. ממידת החסידות בפחות מג' טפחים לא ישב יחד במיטה אחת או ספסל אחד, ומדינא סגי בטפח, והמחמיר להצריך שיהא מקום הס"ת גבוה י' טפחים תע"ב.
11. בכסא נפרד שרי לשבת באותו גובה, וטוב שיהיה הפרדה ג' טפחים בין הכסאות.
12. כשספר התורה גבוה ממנו עשרה טפחים חלק רשות לעצמו ומותר לגלות ערותו כנגדו לפשוט רגליו או להחזיר לו אחוריו מפני שגבוה עשרה טפחים כ"ש שלא יהיה חייב לעמוד מפניו כיון שהוא גבוה ממנו עשרה טפחים אבל אם רצה לכבד ספר תורה ולהדרו אפי' בזה תבא עליו ברכה אבל אין בו חיוב.
13. כשיושב וס"ת בידיו (לא בתיבה שחלקה רשות לעצמה) אין לאחד מקהל לעמוד או לשבת כשאחוריו כלפי ס"ת וכן לאחר שנישק לס"ת אין לתת את אחוריו לס"ת אלא יהיו פניו לכוון ס"ת.
14. כשגבוה ממנו עשרה טפחים מותר לדרשנים וכד' להחזיר אחוריהם לס"ת.
15. י' טפחים נמדד מע"ג הקרקע.
16. כשהתיבה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חלקה רשות לעצמה.
17. החיוב לעמוד מפני ספר תורה מדאוריתא.
18. כשמוליך ס"ת לארון הקודש להצניעו שם אפי"ה חייבים לעמוד עד שיכניסו ממש לתוך הארון ולא סגי כלל במה שהאוחז ביד כיון שספר התורה הרי עומד עדיין שלא במקומו הראוי.
19. ספרי התורה שבידינו שתיקנו לנו הראשונים דיינינן ליה כאלו הוא מקובל בידינו מסיני אע"פ שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות עם כל זה עדיין קדושתו ראשונה קדושת ס"ת ממש עליה.
20. דעת אחינו אשכנזים היוצאים ביד רמ"א דבחסרות ויתרות אין להוציא ס"ת אחרת שאין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
21. טעות בס"ת בשעת קריאה בשל חסרות ויתרות, מוציאין ספר תורה אחרת ואחינו אשכנזים אינם מוצאים.
22. גם כיום יש מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה.
23. אסור להשהות ס"ת פסול משום אל תשכן באהליך עולה.
24. ס"ת פסול כגון שחסר אות אחת או הוסיף אות אחת ואין בו קדושת ס"ת כלל אין צריך לעמוד בפניו ואין קורין בו ברבים. ומותר למוכרו והרי הוא כחומשין.
25. ס"ת פסול שנפל אין צריך להתענות.