הלכות חנוכה · סימן: מ''ב שאלה : היכן צריך כיום להדליק את נרות החנוכה?
גרסינן בשבת (דף כא:) נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו, ודיו. ופרש"י מבחוץ ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר. ואם היה דר בעלייה שאין לו מקום בחצרו להניחה שם. מניחה מבפנים, כנגד חלון הסמוך לרשות הרבים. ולפי פירושו אין להדליק בחוץ ברה"ר אלא בתוך חצרו וזהו הפרסומי ניסא. וכתבו כדבריו בספר אור זרוע (ח"ב חנוכה סימן שכג) וספר שבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפה).
והתוס' שם פליגי עליו ופירשו שהמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר. וגם בחידושי הרשב"א כתב שאין מחוור בעיניו פירש"י מדתנן ומייתינן לה בסמוך הניח חנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאה ברשות, ואם אין מניחה אלא בפנים וזה הניחה בחוץ ממש למה פטור ומי הרשהו, ואם אתה אומר דוקא בשהניחה כנגד חוץ ולעולם בפנים בחצרו, אם כן אפילו חנוני בכי הא אמאי חייב והלא ניזק ברשות המזיק הוזק ואדרבה בעל הגמל חייב, אלא מסתברא מבחוץ ממש קאמר. וראיתי לריטב"א וכן לשפת אמת שם שביארו דכוונת רש"י למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים. ושו"ר למאירי דיוק כדברי רש"י ממה שאמרו מהו לטילטולי שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא אלמא שלא היה בו אלא איסור טלטול ואלו בחוץ היתה הרי יש כאן איסור הכנסה והיאך התירו. מ"מ כתב שיש לדחות ולפרש בכרמלית ע"ש.
ופסקו הטור והב"י כדעת התוס' דיש להדליק את נ"ח לפני ר"ה וז"ל בשו"ע (או"ח סימן תרעא סעיף ה) נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים.
והא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש"י והר"ן ז"ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם. וכמ"ש בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות מזוזה) על הא דאיתמר גבי נר חנוכה דיניח בטפח הסמוך לפתח ביתו, ר"ל מבחוץ בקירות הבית סמוך אצל הפתח טפח להכיר דשייך לאותה פתח ע"כ. ולפי זה נראה לומר כשהפתח החצר אינו מול רשות הרבים וע"י כך אינו נראה לרבים אם כשירחיקנו מעט יותר מן הפתח עדיין יהיה ניכר למי הוא שייך ועי"ז שירחיקנו מעט יראה יותר לעוברים ושבים לשום פרסומי ניסא נראה שודאי שרי. דהלא המטרה שמדליקים בחוץ את הנרות עבור העוברים ושבים וזהו הפרסומי ניסא וראה עוד להלן בזה.
ולא מבואר מה שכתב מרן בשו"ע האם כוונתו לזמנו דהיינו כשכתב את השו"ע וכ"ש האידנא דליכא סכנה שיש לנהוג כדין התלמוד או לאו. (ולכאורה באמת כך נראה דעת מרן שיש לנהוג למעשה בימינו). אמנם הרמ"א שם ביאר את דבריו שבזמן הזה מדליקין בפנים נהגו בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם וזאת בכדי שתהא מזוזה מימין ונ"ח משמאל ומשמע אע"פ שאין סכנה יש להדליק מפנים ואין לשנות. וכן כתב בשיורי כנה"ג (אות ז) ומשנ"ב ובן איש חי (ש"א פ' וישב אות ד) וילקוט יוסף (סעיף יא) ועוד פוס' רבים . ומ"מ בזמן הגמ' היה עדיפות להדליק בחוץ בר"ה כנ"ל לפרסומי ניסא וכשלא היה ניתן להדליק שם בין בשל סכנה או בשל רוחות או שגר בעליה וכד' "יורדים מדרגה בפרסום" ומדליק בחלון הסמוך לרשות הרבים. וכיום שאין אנו מדליקים בחוץ "יורדים מדרגה" מדינא דגמ' ועדיפות הראשונה להדלקה היא בחלון הפונה לרשות הרבים ואם גם שם לא ניתן כגון שאין חלון כזה וכד' אזי מדליקים בבית ועושים פרסום קטן לבני הבית בלבד אך מדליקים כעין דינא דהתלמוד אבל מבפנים דהיינו סמוך לדלת בצד שמאל כי בימין נמצאת המזוזה בכדי שיכנס בין שתי מצות. עיין לכף החיים שם (אות סד) בשם הלבוש כשיש לו חלון הסמוך לר"ה יניחנו בחלון דפרסומי ניסא עדיף מהמעלה שיכנס בין שתי מצות. וכן מוכח מפ"ח (סימן תרעא).
ופי' בשעת הסכנה פי' הריטב"א שם לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיי"ש) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת ע"ש. שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א). וטעם זה הובא גם בספר אור זרוע שם וכתב טעם נוסף שי"מ שעת הסכנה שגזרו שלא להדליק נרות של חנוכה. ולפי' בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו כתב השפת אמת שם משמע קצת דבפנים אין מעלה על הפתח אך אנו נוהגין להדליק על הפתח כמ"ש בד"מ (סי' תרע"א) כדי שיהי' מזוזה בימין ונ"ח כו' ואפשר לומר דהסכנה הי' אז גם בכה"ג רק על השלחן היו מניחין להדליק דלצורך אכילה היו מניחים להם. פי' שגזרו שלא להדליק נ"ח דאם היו מניחים על הפתח הי' ניכר שהוא נ"ח ולכן הניחו את נ"ח על השולחן. הא כשאין ידם תקיפה כל כך מה שניתן לתיקוני מתקנינן דהיינו להניחם סמוך לפתח בצד שמאל. והיכא דליכא מזוזה מנח לה לנר בימין.
ועוד כתב האור זרוע האידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות. ולדבריו נמצא אע"פ שאין שעת סכנה אין מדליקין בחוץ כדין התלמוד. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן קיא) כיון שעת', שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ומנהג רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ט חלק א דף סא טור ב) היה להם שהיו נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים ויש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים וגנבי'. ואפשר לומר לשיטתם דיש להדליק מבפנים משום דיד הגויים תקיפה עלינו. וכ"כ ספר כלבו (סימן מד) שגם כתב ועכשיו בגלות שאין אנו יכולין לקיים המצות בשלמות מניחה על וכו'. הא כשאין שכיחי גויים או גנבים נחזור לדינא דתלמוד להדליק נ"ח בחוץ לפרסומי ניסא.
וכן ראיתי שכתבו דהאידנא נהגו להדליק כעין דינא דתלמוד בחידושי הריטב"א מסכת שבת (דף כג.) בשם בעל התרומה והובא גם בטור כתב דאנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד וכו' וכן ביאר הטור דהיינו אע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים. ושו"ר שכ"כ בספר האגור (הלכות חנוכה סימן אלף לד) וספר מנורת המאור (פרק ב תפילה הלכות חנוכה עמוד 207) על מה שכתב בספר המצות נכון להדליק בעוד בני הבית נעורים. ונ"ל שאף לדידן צריך לדקדק שאע"פ שמדליק מבפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש הכירא לעוברים ושבים.
ועוד ראיתי בספר העיטור (עשרת הדיברות ה' חנוכה דף קיד:) שכתב להדיא דבעינן להדליק כדין התלמוד דהיינו להדליק בחוץ וז"ל ומי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ ואם לאו על פתחו. וכן נראה מהמג"א (ס"ק ח) ומשנ"ב (ס"ק לח) דנ"ל דאם יש לו חלון הסמוך לר"ה יניחנו בחלון דבזה ליכא חשש סכנה אם לא במקום דשכיחא הזיקא.
וטעם להדלקה נ"ח בחוץ מובא בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רפג) בספר יוסיפין דפוס ישן שכותב השתלשלות המאורעות בימי החשמונאים ולא הזכיר כלל מנס המנורה רק שנצחו במלחמה על אויביהם וליהודים היתה אורה והדליקו נרות בחצרותיהם, וי"ל שלכן תיקנו להדליק על פתח ביתו מבחוץ זכר לנס זה שהיו בצר ובמצוק מוחבאים במערות ונקיקי סלעים והיתה הרוחה והאירו נרות בראש כל חוצות. ואולי שעיקר התקנה להדליק נר איש וביתו היתה רק להדליק אור בחוץ לזכר הנצחון.
נמצא לפי זה שתקנת חז"ל להדליק את נר חנוכה דוקא על פתח ביתו מבחוץ וז"ש מפני פירסומי ניסא שצריך להשתדל כמה שיכול לפרסם את הנס וכפי שכתב הרמב"ם (בהלכות חנוכה פרק ד הלכה יב) שמצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.
ולפ"ז נראה שכיום ב"ה שאין אנו בגלות ויכולין לקיים המצות בשלמות יש לחדש את מנהג אבותינו כדינא התלמוד ולהדליק מחוץ לפתח ביתו לכוון רשות הרבים וסיוע לזה ראיתי במגילת תענית (ליכטנשטיין עשרים וחמשה בכסלו) שכתוב שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. דהיינו ההדלקה משתנת בהתאם למציאות הסכנה בשטח. וכן מוכח מסדר רב עמרם גאון (סדר חנוכה) שכתב אם נשבה הרוח או פחד מפני הליסטין מניחו על שולחנו ודי לו וגם הריטב"א שם כתב שאם נשבה רוח מדליקו בפנים ע"ש. ושו"ר לערוך השולחן שם (אות כד) שמה שנהגו להדליק בפנים משום שימי חנוכה הם סגריר וגשם ושלג ורוחות חזקים וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית וכולי האי לא אטרחוהו רבנן ועוד דבזה לא היה היכר למצוה כל כך. וכן מוכח מהפוס' שנביא לקמן בס"ד שהתירו להדליק את נ"ח בעששית וזהו המהדרין בנ"ח.
ואע"פ שיש רוחות בחוץ שיכולות לכבות את נ"ח וע"י מסגרות הזכוכיות נמנעת הרוח מלכבות את נ"ח מותר להניחם שם כדברי סדר רב עמרם גאון (סדר חנוכה) שכתב אסור להשתמש באותו נר, אבל מכסהו בכלי בכדי שיתראה מעט שיכירו כי נר חנוכה הוא. ואם נשבה הרוח או פחד מפני הליסטין מניחו על שולחנו ודי לו. נמצא דדי בכדי שיראה מעט שפיר דמי וכ"ש שנראה מעבר לזכוכית. וכ"כ הברכי יוסף (או"ח סימן תרעג ס"ק ח) שיכול להדליק נר חנוכה בפנס שיש לו דפנות של זכוכית, וטוב ויפה לעשות כן. שו"ת שאלת יעבץ סי' קמ"ט. וכמוכח בערוך השולחן הנ"ל. וכן השיב בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן קיד) בענין הדלקת נרות חנוכה שמהדרין מדליקים בחוץ לפתח הבית בעששית שיש בה פתח בצד, ובשעה שמדליקים פותחים את הדלת שבעששית ומיד עם גמר הדלקה סוגרים אותה, ובזמן שיש רוח גדולה אין הנרות יכולים להיות דלוקים ועומדים הם להכבות, וא"כ האיך יוצאים ידי חובה בהדלקה כזאת, ואעפ"י שהוא סוגר אח"כ את העששית הרי קיי"ל דהדלקה עושה מצוה ובשעת ההדלקה הרי הם עומדים להכבות ובסתימת דלת העששית אח"כ הרי אין זה הדלקה. וביאר מה שאמרו במעמיד הנר לפני הרוח שלא יצא ידי חובתו הוא משום שעצם ההדלקה במקום שעלול להכבות משוי ליה את הכבוי שיכבה אח"כ שיחשב ככבוי במזיד, משא"כ בנ"ד אדרבה מעשה סגירת הדלת אח"כ מוכיח על תחילת הדלקתו שהיא על מנת שלא יכבה ומשוי לה להדלקה באופן שתהא קיימת. ולפי שדנו והתירו להדליק בפנס זכוכית משמע שהדליקו בחוץ וכי צריך פנס זכוכית בבית. ואם תאמר שהדליקו בחלון הסמוך לרשות הרבים ולכן צריך את הפנס זכוכית. יש לומר מסתמא יש שם חלון זכוכית ולא צריך לפנס.
וממה שמרן כתב כיצד להדליק את נ"ח ולא חילק בין דינא דהתלמוד לימינו כהרמ"א הנ"ל מזה משמע שכתב לימינו ולא לימות המשיח דהיינו דבימינו אליבא דמרן יש להדליק כדינא דגמרא וכמ"ש הרב שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (ח' ג או"ח סימן ריח) שבא"י כפי הנראה לא הדליקו בפנים אלא הדליקו בחוץ כדינא דגמרא וכמה דברים מנהג א"י שונה מחו"ל וכן הוא נוהג הלכה למעשה בא"י. ולפי זה ברור מדוע מרן לא חילק כנ"ל. כן נראה לומר ממה שמרן כתב בשו"ע (סימן תרעב סעיף א) לא מאחרים ולא מקדימים. את זמן הדלקת נרות חנוכה משמע מזה שלדעתו אין הדלקה בבית דאם איתא שהדלקת הנרות בבית הרי יכול להדליק כל הלילה כפי מה שמובא במחזיק ברכה (אות ב) בשם המאירי בזה"ז הואיל ואין אנו צריכים אלא להיכר בני הבית ידליק מתי שירצה. אמנם אפשר לדחות ולומר שגם כשמדליק בביתו צריך להדליק בזמנה משתשקע החמה משום זריזין מקדימין למצות כמ"ש הר"ן בשבת (דף ט.) ע"ש. ושו"ר שכתב בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן נז עמוד קסז) שבא"י חזרנו לדינא דגמ' לשים את הנרות בפתח הבית או החצר, זה משום שבא"י יש לנו רשות לקיים המצוה כהלכתה.
ושו"ר לתשובה ממרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בילקוט יוסף (חלק ה עמוד 232) שמורה לרבים להדליק בחוץ ולמדליקים בפנים יש להם על מה שיסמוכו. וכן הובא בספר מקראי קודש (עמוד 27 ועמוד 45) וציין שכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א להדליק בפתח החצר ולא בבית ולא בפתח הבית אלא אם יש חשש מגנבים וכד' ע"ש. וכ"כ בתורת מועדים בשם אביו הנ"ל בלשון שלכתחלה ומהודרת יותר וז"ל והמחמירים ומהדרין במצוה מדליקים נרות חנוכה מבחוץ אף בזמן הזה ע"ש. ושוב כתב בספר חזון עובדיה (חנוכה עמוד לח) כדלעיל וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (חלק א סימן קכז) למעשה יש להדליק בפתח החצר אפילו במנורה פשוטה ולא במנורה יקרה בחלון. וכן ראיתי בספר מקדש ישראל (עמוד נג) שציין לחזו"א שמדינא צריכין להדליק נ"ח בחוץ משום פרסום ניסא בא"י.
וראיתי לכתוב מה שהביא הברכי יוסף (בס"ק א) מפשט דברי מרן משמע דלהרמב"ם (פ"ד ה"ה) וסיעתו דסתמו דאין מאחרין ולא מקדימין, היינו אפי' טרוד, וא"ח פליג דאם הוא טרוד יכול להקדים. ולפ"ז סתם מרן דלא כא"ח ברישא, ונקטינן כסתם, וכדעת מרן, לדידן דקבלנו הוראותיו, ואפי' טרוד לא מצי להקדים. אמנם אפשר לומר דהא דנקטה מרן דלשון יש מי שאומר, היינו כי אורחיה דמרן, דסברא מחודשת דלא אתפרשא בשאר פוסקים מייתי לה בלשון יש מי שאומר, כמ"ש הסמ"ע (סי' טז ס"ק ח וסי' כו ס"ק יג) ודעמיה. ואין חילוק בין היכא דקאמר יש מי שאומר להיכא דקאמר ויש מי שאומר, כדכתיבנא בעניותין בחו"מ סי' י"ו (אות ג). ע"ש. והכא נמי דכוותא, דגם להרמב"ם ודעמיה מי שהוא טרוד יכול להדליק כדעת א"ח, אלא דהרמ' איירי ברובא דעלמא דלא טרידי. וכן משמע קצת בא"ח שהוא מקור דין זה, דלעיל מייתי שני הסברות, ואח"כ כתב מי שהוא טרוד, וכו' דלא גרע וכו'. ומשמע דהוי אליבא דכ"ע. וכן עיקר, דמנקט מילתא מציעתא עדיף. עכ"ל.
ועוד אפשר ללמוד כנ"ל דהיכא דליכא חשש סכנה חזר המצב לקדמותו ודנין כל דבר לגופו כמ"ש בענין מזוזה בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן פט) שדעת הרמ"א כהמרדכי דחושש לחשש סכנה כמו דאמרינן בהני אבילי דמחוזא שפטורין משום סכנה שיאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי וחמירי סכנת' מאיסורי כ"כ הש"כ בסי' רפ"ו ס"ק ו' שטעם זה הוא עיקר ולא כלבוש ע"ש וא"כ לכאו' י"ל היכא דליכא חשש סכנה חייב במזוזה.
וראיתי לכתוב מה שראיתי בשפת אמת שם בגמ' ת"ר נ"ח מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ קשה דהו"ל למיתני להדליקה דהא קיי"ל הדלקה עושה מצוה ואפשר משום דקתני סיפא דבשעת הסכנה מניחו ע"ש ודיו וי"ל דעל הדלקה אין סכנה בדרך עראי בפרט למ"ש תוס' לקמן (מ"ה) דלא הקפידו בשעת אכילה כו' וא"כ כיון דעל הדלקה ברגע אין סכנה י"ל דאפי' בשעת הסכנה דמניחה ע"ש מ"מ הדלקה צריך להיות מבחוץ כיון דהדלקה ע"מ ולכך נקט גם ברישא להניחו ודוחק וכן יל"ד בהא דלקמן נ"ח שהניחה למעלה מעשרים ובהא דמצוה להניחה בטפח כו' ולא נקט הדלקה ע"ש.
וכבר כתבו הפוס' דבעינן שידליק נ"ח בביתו מצות חנוכה נר איש וביתו כמבואר דמצות הדלקה היא חובה על האדם להדליקה דוקא בביתו או על פתח הבית או על פתח החצר, וכשאין לו בית פטור מלהדליק ומברך רק על הראיה. לכן מה שכתבנו לעיל שידליק בחוץ כשהפתח פתוח לחצר וחצר פתוח לר"ה וניכר בכך שההדלקה בשביל הבית הפנימי אזי מקרי הדלקה כשרה ויוצא ידי חובתו אבל הדר בעלייה ומדליק נרות למטה או בבית אחר שיש לו רשות לעבור דרך עליו מ"מ הרי לא מינכר דהני נרות בשביל העלייה הם ומעתה כ"ש אם ירד למטה בקומה התחתונה וידליק שם ודאי דלא מינכרא מילתא דבשביל העלייה הוא מדליק אלא הו"ל כמי שהלך לבית שכנו ומדליק שם נרות דלא הוי' ביתו ולא יצא ידי חובת ביתו. כמובא בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן נח) ובשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן רא) ועוד. ועוד נראה לומר כשבני הבית אינם נמצאים בביתם יוצאים י"ח ע"י שליח שידליק עבורם בביתם ומברך על הדלקת הנר בלבד דברכת על הנסים וזמן יצא י"ח בהדלקה בביתו וכמ"ש בספ' ברכת ה' (חלק ד פ' ב סע' יד) לרב משה לוי זצ"ל. וכן נראה לי כוונתו של הילקוט יוסף (בעמוד 230). ושו"ר בחידושי הרמב"ן פסחים (דף ז.) נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק ובספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן רו) שהרי כמה מצוות אדם נעשה שליח חבירו ומברך עליהן אע"ג שאינן שלו כגון חלה ותרומה ונר חנוכה.
ונראה שמטעם זה מרן בב"י (בסי' תרע"ה) דחה סברת תרומת הדשן דאכסנאי שהוא נשוי אם רצה להדליק ולברך משום הידור שפיר דמי, וכתב עליו דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה עכ"ל, וכ"כ הפרי חדש (סימן תרעז אות א) שטעות בידי המברך אם יעשה כן וכ"כ בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סימן נ) בשם החיד"א שאין תלוי בכוונתו כלל, ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא ולא שבקי רווחא לדידיה דלבעי כוונה לצאת, בכי הא סבר מרן דהוי ברכה שאינה צריכה.
לסיכום: צריך להדליק את נ"ח כדינא דגמרא מבחוץ ובפרט בארץ ישראל ולפרסם בכך את נס חנוכה.
פירות הנושרים:
יכול להדליק נר חנוכה בפנס שיש לו דפנות של זכוכית, וטוב ויפה לעשות כן.
י"א שגם עכשיו נוהגים להניח נר חנוכה מבפנים בטפח הסמוך לפתח אע"פ שאין הגויים לוחצים אותנו.
יש דכתבו דהאידנא אם ניתן ידליק כדין התלמוד דהיינו מחוץ לבית ורק אם נשבה הרוח או פחד מפני הליסטין מניחו על שולחנו ודי לו.
כשיש לו חלון הסמוך לר"ה יניחנו בחלון דפרסומי ניסא עדיף מהמעלה שיכנס בין שתי מצות.
אפי' בסכנת צער או איבה מדליק בביתו.
גם כשמדליק בביתו צריך להדליק בזמנה משתשקע החמה משום זריזין מקדימין למצות.
אם יש לו חלון הסמוך לר"ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר"ה ויתפרסם הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי"ז.
יש שנהגו כשמדליקין בפתח הבית והוא פתוח וע"י כך יש הכירא לעוברים ושבים.
כשיש חשש מגנבים וכד' עדיף להדליק במנורה פשוטה בפתח החצר מאשר להדליק מנורה יקרה בחלון.
מצות הדלקה על האדם להדליקה דוקא בביתו או על פתח הבית או על פתח החצר, וכשאין לו בית פטור מלהדליק ומברך רק על הראיה.
ומה שמדליק בחוץ כשהפתח פתוח לחצר וחצר פתוח לר"ה וניכר בכך שההדלקה בשביל הבית.
מאחר ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא.
הדר בעלייה ומדליק נרות למטה או בבית אחר שיש לו רשות לעבור דרך עליו מ"מ הרי לא מינכר דהני נרות בשביל העלייה הם ומעתה כ"ש אם ירד למטה בקומה התחתונה וידליק שם ודאי דלא מינכרא מילתא דבשביל העלייה הוא מדליק אלא הו"ל כמי שהלך לבית שכנו ומדליק שם נרות דלא הוי' ביתו ולא יצא ידי חובת ביתו.
אכסנאי נשוי אם רצה להדליק ולברך משום הידור אין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה שאין תלוי בכוונתו כלל, ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא.
כשבני הבית אינם נמצאים בביתם יכול למנות שליח שידליק להם את הנרות ויוצאים י"ח בכך.
סימן: מ''ג - שאלה: בהדלקת נרות חנוכה ע''י שמן שיש לו בישום האם יש איסור להריח את הריח הנעים הנודף מהשמן? ומהו סדר הדלקת נרות חנוכה?
מובא בפסחים (דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה אלא מעלה עשו בבית קדשי הקדשים איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדין בפנים דלא אפשר וקא מיכוין ואסור לא לאותן העומדין בחוץ. נמצא דאיכא איסורא בקול ומראה וריח ותוספ' הקשו שם על מסקנת הדברים "דאיכא איסורא" דתימה הוא דהא מוכח בפרק החליל (סוכה נג. ושם) דשרי. תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. ע"כ. מדהניחו התוס' בקושיא נמצא לירושלמי ליכא איסורא כלל ומותרים לגמרי אפי' מדרבנן, וע"פ צ"ל שהירושלמי פליג על הבבלי דדייק בבלי דאיסורא מיהא איכא כנ"ל.
אלא שהתוס' בסוכה (דף נג.) ישבו את דבר הא דאמרינן מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה. וכ"כ בחידושי הריטב"א בסוכה שם ופי' זה כגירסת הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תנט) שתירץ דהא בירושלמי גרסינן היתה יכולה לברור חטים לאור הנר ע"ש. ולפירושם נמצא דאיכא איסורא גם לירושלמי.
ותירץ הבאר שבע שהובא בערוך לנר (כריתות דף ו.) דאין איסור אלא כשמקרב עצמו להנות כמו שכתבו התוס' שם בעצמם לענין ריח הקטורת והשיג דזה לא יקרא תי' על קושית התוס' אלא אדרבא יקשה על התוס' איך לא תרצו כן לענין אור בית השואבה אחר שהם בעצמם כתבו כן מיד בדבור שאח"ז לענין ריח הקטורת. ותירץ דודאי התוס' חלקו שפיר דלא שייך איסורא איכא אלא היכי שעושה מעשה להנות ולכן בריח שבא לו בע"כ גם אם יהי' בשב ואל תעשה מאי אית לי' למיעבד שיהי' שייך לומר דאיסורא איכא וזה מקרי לא אפשר וקא מכוון ועל זה מתרץ לאותן העומדים בחוץ ופירשו התוס' דהיינו במקרב עצמו להריח יותר אבל במראה דלא שייך הנאה בע"כ דהא אם אינה בוררת לאור בית השואבה אינה נהנת וא"כ במה שבוררת נהנת במעשה אפילו לא מקרבת עצמה זה מקרי אפשר וקא מכוון ולכן הקשו התוס' שפיר.
ושוב ראיתי שיש שישבו את שיטת הבבלי אף כשיטת הירושלמי דליכא איסורא כלל (אף לבבלי) שכתב הפני יהושע (שבת דף כא.) דלא שייך מעילה לאחר שכבר נעשה מצותו אלא מגזרת הכתוב דחידוש הוא בבגדי כהונה וא"כ לאחר שיצאו מקדושת בגדי כהונה וניתנו להדליק בשמחת בית השואבה דחשיב כצורך קרבן מ"מ כבר יצאו מידי מעילה דאורייתא ולית ביה אלא איסורא מדרבנן וכיון דקול ומראה בלא"ה ליכא אלא איסורא דרבנן א"כ הו"ל תרתי מדרבנן מש"ה אשה בוררת לכתחלה, עכ"ל. נמצא לפי' הראשון איכא איסורא מה שאין כן לפי' הפני יהושע דליכא איסורא כלל. אלא ששו"ת יביע אומר (חלק ו - או"ח סימן לד) תמה עליו הרי בירוש' דברו על האור של עצי המערכה דלא שייכי הנך שנויי כלל. ע"ש.
ומבאור דברי הרדב"ז בשו"ת (חלק א סימן רצז) עולה דאיכא מעילה כשנהנה מגוף האיסור הא לאו הכי שרי ואין הכוונה לגמרי דהא איכא איסורה. וז"ל אם הריח תפוח או וורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש. ומה שאמרו אין מועלין בהן היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטרת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטרת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה וכו'. עכ"ל. נמצא שאף אם היו נ"ח הקדש עדיין לא מעל בהרחת הנר ואכתי נהי דלית בה מעילה מ"מ הא אין נהנין לכתחלה. ותירץ שם דבוררת ממש כפשטא דמתני' ומשום שמחת בית השואבה לא גזרו דהא דאין נהנין לכתחלה מדרבנן הוא וזה פשוט.
וכל שכן בנושא דילן דאין קדושה בנ"ח כלל וכלל אלא נר מצוה כשאר המצות ממאי דפריך שמואל בשבת (דף כב.) "וכי נר קדושה יש בה" ותירצו שם דהוא רק משום ביזוי מצוה ואבוהון דכולהו דם, ומבואר דאינו בעצמותו איסור הנאה כערלה וכלאי הכרם, ואינו אלא כדי שלא יהיה מצוות בזויות עליו. ואף אם נאמר שהם כהקדש כדברי שו"ת מנחת שלמה (תנינא ב-ג סימן נח) דנראה לומר דנרות חנוכה עשאום חכמים כהקדש, וכמו"ש הרז"ה והר"ן בפ"ב דשבת דדמי למנורה שבמקדש שאין משתמשין בה כלל אפי' תשמיש של מצוה, ואע"פ שבאמת אינה איסורי הנאה, ובגמרא שפיר פריך דאין לאסור, מפני שזה לא קדוש, ולכן תירצו שעיקר האיסור הוא משום בזיון, אבל למה שאסרו נתנו ע"ז שם קודש ועשאוהו כהקדש, ולכן אסור להוסיף ולבטל את מותר השמן משום דהוי בזיון לבטל קודש, עכ"ל מ"מ אפשר לומר כיון דאסור בהנאה מטעם דאתקצי למצותו דינו כנר של הקדש ומיהו מצינן לדחויי דשאני התם דאפי' היה נר של הקדש דהא אין הנאה בהרצאת מעות כנ"ל וכדקי"ל בפסחים קול ומראה וריח אין בהן מעילה ואע"ג דאמרי' התם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא כדלעיל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בספ"ה מהלכו' מעילה היי' דוקא בהקדש דגזרינן ביה כי היכי דגזרינן בשלהבתו אבל בנר של מצו' דינו כשאר איסורין דלא גזרינן ביה אפי' בראייה וא"כ שפיר פריך וכי נר קדושה יש בו וכמובא בשו"ת בית יהודה (חלק או"ח סימן כא). וראה גם האחרונים ובט"ז (או"ח סימן תרעג ס"ק ג) דטעם משום ביזוי מצוה וזה שייך אפי' באינו של גנאי, י"ל ה"ה בריח ואין לומר דאין ביזוי מצוה דהא אינו עושה שום מעשה של ביזיון, אלא דינו כראיה וביזוי מצוה איכא.
נמצא דאיסור הנאה מנר חנוכה רק משום שהוקצה למצוה ושימוש באור הנר מבזה בכך את המצוה, וה"ה בריח אלא יש לדחות ולומר דכיון דהקצאתו הוא רק מהנאת האורה ולא מהריח לכן לא נאסר הנאת הריח, וכדאסא בהושענא בסוכות במוצאי שבת אין מברכים עליו דאסור להריח בו וטעמא דמריחא אקצייה כדאיתא בסוכה דהקצאתו הוא מן הריח, וראה בשו"ת חתם סופר (חלק א או"ח סימן קפד) שהובא גם בביאור הלכה (סימן תרלח ד"ה כל שמנה) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן סז) דמ"ט אסור לטלן ולהנות בהם משום ביזוי מצוה. ואילו הנר לא הוקצה רק מלהשתמש לאורו להוציא מאפלה לאורה וקיימא לן שאסור להשתמש לאורה, אבל הבישום מהשמן לא הוקצה לזה כלל, וכפי שמותר להריח באתרוג (בסי' תרנ"ג) אע"פ שהוקצה למצוה מותר להריח בו, דעיקרו עומד לאכילה, ומזה לבד הוקצה ולא מריחו, וכן הכא השמן הוקצה רק מלהשתמש לאורה, ולא מריחו ואף שהנר אסור בהנאה, מ"מ בריחו לא נאסר ואין בו מעילה כלל וראה עוד בזה בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן נג).
ובכגון זה ראה עוד לראב"ן (בפסחים ד"ה ואמר רב) הא דאמר רבא מילתא הוא בדבר העשוי להריח כגון קטורת והדס של ע"ז וכיון דלריח קיימי הוי מילתא, אבל יין דלאו לריח קיים לא הוי ריחא מילתא כגון בת תיהא. אבל אי הוי מזלף הבית ביין נסך נראה לי דאסור לרבא דהא לריחא עביד, וכי שרי רבא בבת תיהא דלא להנאתו מריח אלא שלא יתקלקל היין דלא מיכוין להנאה ושרי, וכמ"ש הרדב"ז (בהלכות מאכלות אסורות פרק יג הלכה יד).
זאת ועוד כל תשמיש עראי שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי כחילוק שהובא בב"י (סימן תרעג) בדברי הרא"ש ) על הא דאמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואף על גב דאיפסק לעיל דכל תשמיש אסור להשתמש לאורה צריכינן לההיא דהרצאת מעות דהא דאמרינן לעיל דאסור להשתמש לאורה היינו דוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה ואשמועינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהם יפה אסור וכן משמע לישנא דקאמר כנגד נר חנוכה ולא קאמר אסור להרצות מעות לאורה עכ"ל נראה מדבריו בתשמיש עראי שאינו של גנאי דהיינו שאינו צריך להיות ידיו סמוכות לנר שרי ולא ידעתי למה לא כתבו כן רבינו ורבינו ירוחם ע"כ דברי הב"י. נמצא בתשמיש של גנאי כהרצאת מעות דידיו סמוכות לנ"ח מ"מ אסור וחשוב ביזוי מצוה, משא"כ בתשמיש של רשות שאינו גנאי שאין ידיו סמוכות, דליכא ביזוי שרי אע"ג דנהנה גם מאיסור הנאה על כרחו לית לן בה, וכ"ש בריח אין בו ביזוי כלל דהא עראי הוא וגם אינו סמוך אליו כלל בזמן ההרחה. וכמ"ש המג"א (בס"ק ב) תשמיש עראי שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי לדעת הב"י ועוד ויש אוסרין גם בכה"ג דסוף סוף הוי ביזוי מצוה ע"ש לעוד אחרונים.
ועוד יש לומר דריח אינו תשמיש כלל ותשמיש הוא דאסור וכמ"ש בעל המשנה ברורה (בסימן תרעג ס"ק יא) כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו בשעה שנר חנוכה דולקת וכמ"ש
ערוך השולחן (בסעיף ז) ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב - ג סימן נח). ובשו"ת תורה לשמה (סימן קפו) שגם העלה עכ"פ הוא נהנה ומשתעשע באורם של הנרות כי יש לאדם הנאה בתוספת הנרות בלילה והנאה זו אינה אסורה עליו אלא אדרבא חייב לראותם ורק תשמיש לאורם נאסר עליו והצריכוהו להניח נר נוסף להשתמש לאורו.
זאת ועוד שכיום מדלקים בנוסף לחנוכייה גם נר נוסף הנקרא שמש והוא גם מפיץ ריח נעים וכפי שמותר ליהנות מאורו וגם מאור שאר הנרות דזה וזה גורם כך הדין גם בריחו של השמש ובריח שאר הנרות זה וזה גורם ושרי. וכעין זה השיב בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן קח) על הנרות הללו שאנו מדליקין לחנוכה מאירים ומזהירים בכל הבית והשמש בטל לגבן מהו. ותשובתו מסתברא דכשאמרו (שבת כא) צריך נר אחר להשתמש לאורו היינו במדליק כמצוותו בלבד נר איש וביתו אבל במהדרים היה צריך נר כנגד נר כי היכי דלהוי זה וזה גורם ובדרבנן התירו, א"נ לענין זה אפשר דאין להחשיב התוספות כעיקר דאין הכל יכולים לתת שמשים כנגדם. ועיין עוד בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן ד) ובשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן רטז) ובשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ה). וראה לט"ז (סימן תרעג ס"ק) לטעמים נוספים לנר הנוסף).
וראה בשערי תשובה (בס"ק ה) ובעוד אחרונים שהעלו הרוצה להשתמש נגד נ"ח אף על פי שהשמש שם יש לו להטות ענין הדבר שמשמש שם אל נר השמש שיהיה ניכר שאין לו חפץ להשתמש בנרות של מצוה ואז אף על פי שהם גורמים יתרון ראות עיניו לית לן בה. עכ"ל. נמצא אע"פ שלשאר הנרות יש יתרון בגודל האור וכן הוא בריח הניחוח המופץ על ידם כל שהוא ממרחק ואינו נראה שמשתמש בנרות שרי.
לסיכום אע"פ שנרות חנוכה נאסרו בהנאה זהו דוקא מאור הנרות אך לא מהבישום המופץ דהא השמן הוקצה רק לאורה ומותר ליהנות מריח השמן.
סדר ההכנות להדלקת נ"ח
1. יש להכין את במנורה כמות שמן שיספיק לפחות חצי שעה.
2. צריך להניח את המנורה מעל ג"ט ומתחת לי"ט וי"א אף השלהבת תהיה מתחת לי' טפחים.
3. מניח את הנר הראשון בצד ימין ומוסיף בכל יום לכוון צד שמאל.
4. ידליק מיד לאחר צאת הכוכבים.
5. טוב להדליק בפתילות חדשות בכל יום ויום.
6. עדיף להדליק כשכל הנרות בשורה אחת.
7. עדיף להדליק שכל הנרות באותו גובה.
8. על הנר הנוסף להיות שונה משאר הנרות. וטוב שיהיה גבוה מכל הנרות.
9. צריך להתפלל ערבית לפני ההדלקה.
10. טוב יותר להדליק בשמן זית.
11. בעל הבית מברך לכל בני הבית.
12. צריך לברך את כל הברכות לפני ההדלקה.
13. לא יתחיל בהדלקה עד שסיים את כל הברכות.
14. לא יסלק את ידו מהדלקת הנר עד שידליק את רוב הפתילה.
15. טוב לשתף את כל בני הבית בהדלקה.
16. נרות ההידור יכול להדליק ילד/ה מגיל חינוך.
17. ההדלקה מצד שמאל לצד ימין.
18. גם האבל מברך שהחיינו.
19. אין לנשים לעשות מלאכה למשך חצי שעה.
20. אחר ההדלקה ראוי לבני הבית להישאר זמן מסוים ליד נ"ח.
הברכות שלפני ההדלקה
נוסח הברכות ע"פ כף החיים
ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה.
בני הבית עונים אמן
ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
בני הבית עונים אמן
ביום הראשון מברך גם ברכת שהחיינו
ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
בני הבית עונים אמן
ומדליק את הנר השמאלי ביותר ומיד אומר.
הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ניסך ועל ישועתיך. ואח"כ יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו' ולמנצח בנגינות מזמור שיר וכו'.
סימן: מ''ד - שאלה : למה לא מדליקים בחו''ל נ''ח תשעה ימים מספיקא דיומא וכן בנטילת לולב בחו''ל כספיקת מצות סוכה?
היה נראה לומר שצריך להדליק נ"ח בדוקא ח' ימים בלבד כפי שהיה הנס לאבותינו ומטעם זה אין להדליק ט' ימים בחו"ל מספק יומא שמא יאמרו שהנס היה תשעה ימים. וכן מצאתי לפר"ח (באו"ח סימן תרע סעיף א) שכתב ג' טעמים לדבר: שידעו כמה ימים היה הנס אי נמי לרמוז ג"כ על ביטול מצות המילה אי נמי דכיון דהוי מידי דרבנן לא אטרחו' רבנן. אלא שטעמים הראשונים אינם עונים מדוע לא עושים ספיקא דיומא במצות לולב ומצות פורים דהא לא שייך בהם הטעם כמה ימי הנס או לרמוז על מצות מילה ולכן צ"ל שהטעם העיקרי הוא דמידי מדרבנן הקלו בו. (שמצות לולב גם היא אינה מדאורייתא רק ביום הראשון).
וכן ראיתי בספר אבודרהם (חנוכה) שתירוץ זה עיקר והובא גם ע"י עטרת זקנים שם שכתב בשם בעל העתים למה אין עושים תשעה ימי חנוכה מספק כמו שאנו עושים בחג הסכות תשעה ימים. תשיעי ספק שמיני. ותירץ מפני שחג הסכות מן התורה והחמירו רז"ל על ספקו לפי שאין אנו קובעין עתה על פי הראייה אבל חנוכה שהיא מדבריהם הם אמרו לעשות שמונה ימי חנוכה והם אמרו חשבון המולדות. וכן הובא בספר כלבו (סימן מד) וצ"ל וכן הדין לגבי פורים ונטילת לולב ששאר הימים מצותם מדרבנן עיין לדברינו (בסימן יג) שמצות לולב בשאר הימים מדרבנן. לכן בספקו אזלינן לקולא מה שאין כן מצות סוכה שהיא מדאורייתא אזלינן לחומרא. וכ"כ כף החיים שם (אות ג) ובעניין ספיקא דיומא בפורים כתב (בסימן תרפח אות טו) כמה טעמים ע"ש.
ושו"ר בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - השמטות סימן ד) שלמד מדברי הגאונים תירוץ לקושית המרדכי בקריאת המגילה שדוקא במועדים שנצטוינו עליהם מן התורה קבלנו מפי הנביאים לעשות שני ימים טובים בחו"ל אבל במועדים שנתקנו ע"י חכמים כגון חנוכה ומגילה לא נצטוינו עליהם לעשות שני ימים משום ספקא דיומא ע"ש עוד שציין למהרש"ל בעוד טעם דספק מוקף חומה אינו דומה לספקא דיומא, דספקא דיומא גורם לומר שכל יום הוא קדוש בקדושת החג מספק ואין קדושה שאין עמה ברכת קדוש בתפלה ובקדוש שעל היין אבל ספק מוקף חומה אינו ספק בקדושת היום אלא בחובת גברא במצות היום, וכיון דאפשר לקיים חובת היום במקרא מגילה ומתנות לעניים ומשלוח מנות בלא ברכה לא הצריכו חכמים לברך ולהכנס בספק ברכה שאינה צריכה. ועוד כתב שם טעם אחר דלא יעבור שנאמר בזה בא להוציא הוספה שהיא משום ספיקא דיומא.
ושמא יש לתרץ דאין עושים תשעה ימי חנוכה מספק מטעם הירושלמי שכתב במקום שמסתכנים אל יקראו (אלא) בזמנם משום שא"צ להסתכן על אותן זמנים רק על גוף הזמן שתקנו מרדכי ואסתר. שהובא בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א ח"ג סימן קעט) ועפ"ז נתיישב לו מה דהקשו הב"ח בשם רש"ל והט"ז והמ"א סי' תרפ"ח למה אין אנו עושין פורים בי"ד וט"ו משום ספיקא דיומא י"ל לפי מה דאמרו בביצה דהשתא דבקיאי בקביעא דירחא לא היו צריך לעשות שני ימים רק משום דזמנין דגזרו גזרה ובשאלתות פ' אמור הגירסא זימנין דאיכא שמדא ואתו לקלקולי ולפ"ז כיון דעקר החשש משום זימנין דאיכא שמדא ולפ"ז אז שוב בודאי מסתכנים על דתן ושוב אין המצוה לקרות אלא בזמנם והרי בקיאין בקביעא דירחא והיום הוא בודאי י"ד ואם יארע שמד חלילה אף שישתכח סוד העיבור הא אז אמרו דאין הזמן רק י"ד וט"ו ובעינן י"ד וט"ו ברור ודו"ק היטב כי נחמד הוא עכת"ל. וצ"ל כן הוא הטעם בחנוכה.
ושו"ר שכבר עמד על זה החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן תרע ס"ק ב) שהרא"ם בתוספותיו הקשה אמאי לא מדלקינן ט' ימים מספק וכו'. וציין לספר העתים והביאו בספר ארחות חיים (אות ב). ותירץ כדלעיל לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כל כך. והוכיח את ראיתו ממנחות (דף ס"ח:) דר' פפא ור' הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורייתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן, רבנן דבי רב אשי אכלי בצפרא דשיבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא. הרי מוכח דלכ"ע במידי דרבנן לא חיישינן לספיקא דיומא.
וראיתי להעתיק את המשך תשובתו בזה וז"ל מאי דהו בה קמאי התוס' והרא"ש שילהי סוכה, אמאי לא תקון ליטול לולב בח' בסוכה, ובהא ניחא דלולב דרבנן, כחדש, ולא חיישינן בדרבנן לספיקא. וכן תירץ בספר מטה משה מדנפשיה, אבל לא זכר סוגיית מנחות הנז'. וכזה ראיתי בחידושי סוכה כ"י להרא"ה, שתירץ דכיון דלולב דרבנן אין להחמיר בספיקו. עכ"ד. ועל הרא"ם ק"ק דאדמייתי מדברי המרדכי דמגילה (סי' תשעה) גבי פורים, דאיכא למידחי דהתם דברי קבלה, הו"ל לאתויי דברי התוס' והרא"ש בלולב הנז'. אלא דהא ל"ק דלולב עיקרו מן התורה, וסבר הרא"ם דדברי קבלה אינם בסוג עיקרו מן התורה. וק"ל. ותו יש לגמגם על הרא"ם במה שהביא מהמרדכי, וכבר ראיתי להרב מהרי"ך הנז' שעמד על דבריו.
והרב עץ חיים בלשונות דף ד' השיג על הרא"ם דבחנוכה לא הוי ספיקא בזמן הבית שהיו שלוחין, ובט"ו ימים מגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, א"כ לא אסתפק להו מעולם אימת חנוכה, ומשו"ה לא אצרוך לאדלוקי ט' מספיקא, דלא הי"ל ספק מעולם. ויש מי שתירץ כי האף אמנם דליכא ספיקא בחנוכה, מ"מ הא קי"ל דאתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו דתשרי עבדי תרי יומי. וא"כ הגם דבחנוכה יגיעו השלוחים, מ"מ היו צריכין לעשות ט' מספק. זהת"ד. ונ"ל לקיים תירוץ מהרח"א, דכי תקון דלעבדו תרי יומי בניסן אף דמטו שלוחי, משום דלא מטו דתשרי לא ראו לתקן בחנוכה, משום דבחנוכה אין מקום דלא מטו ביה, וכל ישראל ישמעו, משא"כ בניסן דאיכא דוכתא דלא מטו, והאיכא בניסן גופיה אתרא דעבוד תרי יומי. וגם בעצרת אף דבעומר תלי, מ"מ יבואו לטעות, דבניסן ותשרי נמי אף דלא מטו שלוחי לעבדו חד יומא. ומשום דאיכא ברגלים דוכתי דלא מטו שלוחי, משו"ה תקון דבאתרא דלא מטו שלוחי תשרי לעובדו בכלהו תרי יומי, משא"כ בחנוכה, כי אין כלל מקום דלא מטו. כנ"ל להעמיד תירוץ הרב הנז'. אבל אינו השגה על הרא"ם, דיש פני'ם הנראין לחקירת הרא"ם כמבואר. ועיין בספר מקראי קדש ובספר שיירי כנה"ג סי' תרפ"ח עכ"ל. וראיתי לספ' ערך השולחן לרבי יצחק טייב (אות ב) דס"ל לרא"ם דמגלה וחנוכה משום פרסומי ניסא לא אזלינן בספיקן לקולא דמה"ט הוו כד"ת ע"ש. וראה עוד בזה בספר מאורי חנוכה (עמ' קכט).
לסיכום: בכל מצות דרבנן לא חיישינן לספיקא דיומא בחו"ל.
פירות הנושרים:
1. במידי דאורייתא בספיקא דיומא מוסיפים יום בחו"ל כגון סוכה.
2. טעם נוסף שבחו"ל מדליקין ח' ימים נ"ח להיכר מס' ימי הנס.
3. אע"פ שיושבים בסוכה ביום ח' מספיקא דיומא אין נוטלים לולב. כי לולב בשאר הימי (חוץ מיום ראשון) דרבנן.
סימן: מ''ה - שאלה: לנוהגים להדליק נ''ח ברשות הרבים האם מותר להם להכניס את החנוכיה בליל שבת לאחר כיבויה ע''י לחם וכד' שמא תיגנב?
כתב הב"י (באו"ח סימן רעט) בשם הר"ן (בכירה כא.) דהא דמסקינן דנר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלה דווקא כשלא התנה עליו אבל התנה עליו שיטלטלנו לאחר שכבה שרי לטלטלו משכבה וכן כתב הרמב"ן וכן כתב הרשב"א וכן כתב המגיד (בפרק כ"ה ה"י) בשמם. ורבינו ירוחם בח"ב (סז:) כתב סברתם ויש אומרים דלא מהני תנאה ושכן נראה עיקר, וכן נראה מדברי התוספות בפרק כירה (מד.) אהא דתנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דאפילו התנה נמי אסור עכת"ד וכן ראיתי בספר אור זרוע (ח"ב - הלכות ערב שבת סימן ל) ופירשו רבותינו דאפי' התנה על השמן ליהנות ממנו לאחר שכבה הנר אסור ואין התנאי מועיל בשמן שבנר מפני שהוקצה למצותו (ועיין שם טעמים מדוע נר שבת אפי' שהוקצה למצותו לא יהא אסור אחר השבת לעולם מידי דהוה אשמן דנר חנוכה). וכ"כ הרמ"א שלהלן ורבינו זלמן (שם אות ה).
וגם הריב"ש שם העלה דאע"פ שיש לדון בהיתר זה אך כבר הורה זקן (הרמב"ן). ולעומתו בנו של הרשב"ץ סתר ראיית הריב"ש בטענה חזקה ואמר שלא אמרו כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אלא בדבר שהוא מוקצה [מעצמו] כנויי סוכה ועצי סוכה אבל הנר הלז אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת בו ובזה סר הקושי מהרמב"ן ואף אינו סותר את דברי הרמב"ם שאסר לטלטל נר שהדליקו בו וצ"ל שכוונתו שלא התנה ודברי הרמב"ן בהתנה עליו מערב שבת והסכימו עמו הבאים אחריו וכן אנו נוהגים בביתינו מימות אדוננו הזקן ז"ל עד עתה עכת"ל. וכ"כ הרשב"ם והביאו אשל אברהם (בסימן רעט) וכ"כ ספר כלבו (סימן לא).
נמצינו למדים בלא תנאי אסור לטלטלו אף שלא נותר שמן כלל והלך לו גורם (השמן שהוא גורם לאיסור לדלוק) האיסור (שלהבת) דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול לפי שנעשה הנר והשמן והפתילה בסיס לשלהבת אסור בטלטול. מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא ונאסר בטלטול אפי' לצורך גופו או מקומו ובעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא עיין בכסף משנה שם ובמשנ"ב שם (ס"ק א) ועיין עוד בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן יד).
ואינו דומה להא דספר יראים (סימן רעד) שכתב על בני אדם שמניחין נר חנוכה על דלתותיהם ופותחין ונועלין בשבת לאו שפיר עבדין ועומדין בקללת רב ושמואל ע"ש. וכ"כ בשו"ע (או"ח סימן תרפ סעיף ב) בערב שבת אסור לקבוע הנרות בדלת עצמה אחורי הדלת, ויש מי שמתיר. שהטעם לדבר כתב הפר"ח (סימן תרפ ס"ק ב) והמשנ"ב (בס"ק ד) שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנה ויש בזה משום מכבה או מבעיר ואע"ג דאינו מכוין לזה הוא פסיק רישא. ואומנם בנר שעוה מותר דלית בהו משום מבעיר ומכבה. וציין גם ללבוש ע"ש.
ועוד העלה בן התשב"ץ שאין לטלטל את הנר ע"י שנותנין עליו לחם או דבר חשוב אף מבע"י וכ"כ בארחות חיים שם בשם הרא"ה ועוד העלה שצריך לעשות את תנאו סמוך לבין השמשות וכ"כ מרן (בסעיף ג) והרמ"א ומגן אברהם (בס"ק ה) ורבינו זלמן שם ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן ל). וראיתי בשו"ת תשב"ץ (חלק ד טור ג חוט המשולש סימן ז) שכל המדליק על דעת המנהג הוא מדליק ואפשר שלזה נותנים פירורי לחם לעשות זכר שהמנהג לטלטל. סוף דבר ע"י תנאי בכל שבת הדבר ברור שמותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו וגם המטלטל ע"י תנאי אחד לכל השנה יש לו על מה לסמוך וכן המטלטל ע"י תנאי בכל שבת אפי' לצורך עצמו של כלי יש לו על מה לסמוך וכ"כ החיד"א בברכי יוסף (שם אות ג) וכ"כ בשו"ת חדות יעקב (חלק או"ח סימן ז) דמהני תנאי אפילו פעם אחת לכל השנה כולה.
ולענין הלכה כתב הב"י שם נראה דכיון דמוקצה דרבנן כדאי הם הנך רבוותא דשרו לטלטל על ידי תנאה לסמוך עליהם וכ"פ בשו"ע (סעיף ד) וז"ל שאם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה. וביארו אליבא דמרן דאין לטלטל נר שכבה ע"י תנאי אלא לצורך גופו ומקומו, כדין נר המוקצה מחמת מיאוס ראה לרבי רחמים חי חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (חלק או"ח סימן סח) ורבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל (חלק ב או"ח סימן יט) דמסיק דמרן ז"ל אינו מתיר אם התנה רק לצורך גופו ומקומו. ע"ש. וכדבריהם העלה רבי אהרון מאזוז שליט"א ר"מ בישיבת כסא רחמים (בספר ויען שמואל חלק ד סימן יח) שמאחר ומלאכתה לאיסור אין לטלטלה אלא לצורך גופו או מקומו ולכן אין לטלטלה בכדי שלא תגנב אע"פ שעשה תנאי.
אלא מדלא חילק מרן בדבריו משמע אפי' לצורך עצמו של כלי שרי כדברי הראשונים והתשב"ץ (חלק א סימן קלז) נר שבת שכבה מותר לטלטלו כדין כלי שמלאכתו להיתר אפי' לצורך גופו כדי שלא ישבר אחר התנאי המוזכר בירוש'. וכ"כ החיד"א בברכי יוסף (שם אות ד) ובשו"ת יביע אומר (חלק ז-או"ח סימן לו) דמסתמות לשון מרן הש"ע משמע שמותר גם לצורך עצמו, דהיינו מחמה לצל וציין לשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן רלב) שהעיד שהמנהג פשוט בכל מקום להתיר ע"י תנאי בין לצורך גופו או מקומו בין לצורך עצמו כגון שלא ישבר. עכ"ל. נמצאנו למדים שע"י תנאי מע"ש יועיל להכניס את החנוכיה לביתו אחר שכבתה מחשש שמא תיגנב וכד' ויכול להכניסה בכל מקום שירצה שאינה מוקצת כלל, שהרי אף במוקצה שמטלטלין כדי לישב במקומו אין צריך לשומטו מיד ומניחו במקומו אלא כיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו באי זה מקום שירצה וכמ"ש בעל המגיד (בפ' כ"ה) בשם המפרשים וכן כתבו התוספות והר"ן ז"ל ובן איש חי (ש"ב פרשת מקץ) עיין בזה בשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תרעד).
ומה שכתב הרמ"א שם דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו נראה לומר שע"י הנחת לחם וכד' יחד עם נר חנוכה שפיר וגם לדעת הב"י דספקו של הריב"ש (בסימן צג) שצריך שיהיה הלחם יותר חשוב מן השמן, ולא יספיק מעט לחם כי בכל דבר הנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור, אין מותר לטלטלו אא"כ הדבר המותר חשוב יותר מן הדבר האסור. ולזה, מעט לחם אינו מספיק לזה. ועוד, שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב, עדיין אין התר זה ברור, לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מן הדבר המותר שנותן בו, לפי שהוא צריך לו עתה למצוותו בעוד שהוא דולק ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תרעד) איתא כללא דמילתא שרי לטלטל דבר שנעשה בסיס לדבר האסור והמותר בהצטרפות ב' תנאים שא"א ליטול את ההיתר אם לא יטלטל גם את האיסור ושהיה ההיתר חשוב ועיקר. ועיין עוד בשו"ע (או"ח סימן שי סעיף ח) כל היכא דעיקר הטלטול משום הבסיס ולא האיסור שפיר עיין בשו"ת הלכות קטנות (סעיף רפג).
וצריך לומר שזהו דווקא בזמנם שכל אור הבית היה מהנר בלבד ולכן נחשב חשוב וכיום שאור החשמל מפיץ את אורו אין הנר חשוב לו כל כך לעומת דברים אחרים. ועיין בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן ל) בשם שו"ת הר הכרמל (סי' כ"ב) הא לאו הכי מועיל הלחם. ובנר חנוכה אינו דומה לנר שבת דהא קי"ל כפסק מרן בשו"ע (בסימן תרעג) כבתה אינו זקוק לה דאין לחוש שתיכבה דכיון שהדליק נעשה זכר לנס ונגמרה המצווה עיין במ"ב שם ( ס"ק א) ואין חשוב לו משך הנר אחר ההדלקה.
ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תקלט) שאף לאחר שהדליקה ובא לתקנה וכבה אותה בשוגג אינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה דהדלקה עושה מצווה וכבר הדליקה. ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצוות הדלקה כבר עבדה. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (חלק או"ח סימן יב) שאין כאן שום מצווה במה שחוזר ומדליק דקי"ל כבתה אין זקוק לה ואע"ג שבערב שבת אינו זמן הדלקה שהודלקה קודם שהגיע זמן חיובה דחיובה הוא בלילה אפילו הכי אין נראה לחלק בין ערב שבת ליום חול וכן ראיתי בתרומת הדשן (חלק א שו"ת סימן קב) דחשיב קיום העשה בהכשר מצווה כמו במצווה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצווה בהכשר. ונראה להביא ראיה לזה מדשרי רב התם להדליק בחנוכה בין בחול בין בשבת בפתילות ושמנים דאסרו חכמים להדליק בשבת דעלמא. ומפרש הטעם משום דקסבר אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה. פי' דאי הוה סבר כבתה זקוק לה, לא הוי שרי להדליק באותם פתילות ושמנים שאסרו חכמים להדליק בשבת, לפי שאינם נמשכין אחר האור. דחיישינן דילמא כבתה והוא יזקוק לה וכו' ע"ש (ולמדנו מכלל הדברים שגם בשבת אמרינן כלל זה דכבתה אין זקוק לה) וכ"כ לקט יושר (חלק א או"ח עמוד קנ ענין ב) וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן תצז) כדברי התרומת הדשן וכפסק מרן בשו"ע שם ודחה את דברי המהרש"ל והטורי זהב ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (חלק א-יו"ד סימן מב).
לסיכום: מועיל תנאי מע"ש להכניס את החנוכיה לביתו בשבת אחר שכבתה מחשש שמא תיגנב וכד'.
פירות הנושרים:
1. חשיב קיום העשה בהכשר מצווה כמו במצווה עצמה, ולכך מברכינן עליה.
2. נר חנוכה כיון שדלקה אינו זקוק לה דאין לחוש שתיכבה דכיון שהדליק נעשה זכר לנס ונגמרה המצווה, וכן הדין גם בע"ש.
3. מה שמותר לטלטל כשהדבר המותר חשוב יותר מן הדבר האסור. ולזה בנר אינו מספיק אפי' הי' נותן בה דבר חשוב לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מן הדבר המותר שנותן בו, לפי שהוא צריך לו עתה למצוותו בעוד שהוא דולק וזה דווקא כשהנר הוא יחידי כי האור חשוב לו מאוד .
4. מאחר ומלאכתה לאיסור י"א אין לטלטלה אלא לצורך גופו או מקומו ולכן אין לטלטלה בכדי שלא תגנב אע"פ שעשה תנאי.
5. כיום שיש את אור חשמל אין הנר נחשב האור היחידי ומספיק אם נותן דבר פשוט להחשיבו חשוב יותר מהנר ולטלטלו.
6. צריך לעשות את תנאו סמוך לבין השמשות.
7. ע"י התנאי יכול להכניס את החנוכיה לאי זה מקום שירצה שאינה מוקצת כלל וכן ההלכה גם לאחינו האשכנזים שמתירים לטלטל ע"י בסיס לדבר המותר והאסור.