מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן מ
להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' חיים פריעד נ"י אבד"ק סענטפעטיר יצ"ו.
בדבר שאלתו בעני א' שהלך מביתו לקנות סחורה לכפר הסמוך למחנתו אדעתא דהכי לשוב מיד לביתו ולסוף לא נשמע ממנו מאומה ואחר ג"ח נמצא איש א' בנהר והוציאו אותו ושלחו העירה שיבואו יהודים לשם ולא הי' עוד באפשר להכירו בפ"פ ורק שהכירו אותו בבנין גופו וגם בשער שפה העליונה וגם הגידו איזה סימנים בגופו והיינו שאשתו וגם השמש מהעיר הגידו שהי' לו שבר בירכיו והי' קשור במטפחת ולא בחגורה של עור וחפשו בו ומצאו שדבריהם כנים וכן העידה אשתו שהי' לו עקמומית באצבעות רגליו שהעצם האמצעי בפרק הי' בולט לחוץ ועי"ז ראש האגודל נכפף ומוטל על האצבע הסמוך וכמה אנשים מצאו במת הנ"ל סימן הלז וגם הכירו המכנסים והמנעלים בטב"ע גמור וגם בסימן וכבר עבר יותר משני שנים משנאבד עני הנ"ל זה תורף השאלה וכת"ה העיר דהא סימן מובהק מועיל בעגונה ולפ"ז כ' דבנ"ד דיש עכ"פ כמה סימנים בוודאי דחשוב עי"ז כסימן מובהק דמהני:
א) ולכאורה יש להעיר לשי' הראב"ד דגם סימן מובהק ל"מ בעגונה רק מדרבנן מפני תק"ע ובכוונתו י"ל דס"ל דאף סימן מובהק ל"ח בירור ורק באבידה דליכא חזק"מ וודאי דממנ"פ אינו של מוצא האבידה כמ"ש בתוס' כתובות דט"ז אז מהני אבל הכא דיש חא"א ולשי' הריב"ש יש ב' חזקות ומה"ט אסרו במשאל"ס ונהי דהתם רק מדרבנן חוששין ואם ניסת לא תצא שאני התם משום דבשהה עד שתצא נפשו ל"ח רק מיעוטא דמיעוטא לכך אסורה רק מדרבנן אבל הכא י"ל דמה"ת בעי עדים ורק מפני תק"ט סגי בסימן מובהק אולם להלכה קיי"ל דסימן מובהק מועיל בעגונה אפי' מה"ת ומכ"ש לשי' הרמב"ם ז"ל דנראה מדבריו דמה"ת מועיל סימן אמצעי ורק מפני חומר איסור א"א דהוי במיתה חששו חז"ל שלא לסמוך על סימן אמצעי משום די"ל דבאיסור מיתה חששו אף למיעוט וכמ"ש בתוס' קידושין ד"נ וכן סברת המרדכי דבבכור דיש בו חשש שני כריתות ל"מ היתר חולבת משום דבכה"ג אף רוב להיתר ל"מ וע' תוס' מנחות דנ"ד בסופו שכ' דבמידי דיש בו כרת יש לחוש אף למידי דל"ש ונודע שיטת רש"י חולין דקל"ד דבאיסור מיתה ל"מ חזקה א"כ כיון דגם סימן אמצעי מועיל מה"ת רק מדרבנן הוא דל"מ א"כ פשיטא עכ"פ סימן מובהק בוודאי דמועיל:
ב) והנה בש"ס ב"מ דכ"ז בהא דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים פירש"י כגון שנאבד ביד השליח וצ"ב מאי בעי רש"י בזה ובאמת בשלטי הגבורים על הרי"ף שם כ' כגון שהשליח או האשה תובעים את הגט ולכאורה י"ל דסימן לא עדיף מרוב ובאבידה מועיל רוב כיון דשום אדם אין לו חזק"מ כסברת התוס' כתובות הנ"ל וידוע שיטת הפלאה דרוב שכבר הוחזק מועיל אפי' לממון א"כ הכא בגט יש לנו לדון לענין שני דברים א' לגרש בו את האשה ב' לענין להחזירו להשליח שלא יצטרך לשלם להבעל בזה שנאבד הגט מידו כיון דהשליח הוי כש ש מאחר דבסתמא הוא שליח בשכר וכדמוכח בב"ש אה ע סי' קל"ב ס"ק י"ב וא"כ לענין להחזירו להשליח שיפטור מלשלם בעד הגט לענין זה בוודאי דמועיל רוב להחזירו וכיון שמחליטין מכח הרוב שהגט הוא זה שנאבד מידו א"כ חשיב כרוב שכבר הוחזק דמועיל אף לממון וה"ה דמועיל גם לגרש בו את האשה אבל בנאבד מיד הבעל או מיד האשה הרי אין לנו לדון רק לענין גירושין שוב י"ל דלענין איסור א"א ל"מ רוב ושפיר נקט רש"י דוקא בנאבד מיד השליח כן הי' מקום לומר לכאורה אך באמת ז"א דבשלמא במידי דאף א"נ דעכשיו ל"מ הרוב משום דהוו נגד חזקה אפ"ה לא יתקלקל בזה הדבר שהותרנו מקודם מכח אותו הרוב בשעה שלא הי' חזקה נגד הרוב אז שפיר י"ל כיון דהדבר הראשון נשאר בהיתירו מכח הרוב וא"כ הרי הוחזק לנו הרוב לבירור גמור שפיר מועיל גם עכשיו אף דעכשיו נוגע הדבר נגד ח"א אבל בפ"ד י"ל דוקא אם יהי' הדין דמותר לגרש בו את האשה אז שפיר והי' השליח פטור מלשלם בעד הגט אבל א"נ באמת דאסור לגרש בו את. האשה א"כ ממילא עשה השליח שינוי בשליחתו בזה שאבד את הגט דהא לא יהי' הגט שוה מידי להבעל ושוב י"ל כיון דא"נ דאסור לגרש בו אכתי והי' השליח חייב לשלם בעד הגט וא"כ איך שייך לומר דהואיל דרוב מהני להחזירו לשליח שיפטור מלשלם בעד הגט שוב מהני ג"כ לענין לגרש בו את האשה ז"א דכל כמה שאין אנו מחליטין דמותר לגרש בו את האשה גם השליח לא נפטר מלשלם בעד הגט א"כ עוקר הדבר תלוי רק אם רשאי לגרש בו א"כ בכה"ג אכתי נוגע לחא"א ושוב ל"מ רובא ודמי לסברת הרמב"ם בפיהמ"ש כריתות בנק"ה דהנאת בב"ח ל"ח מוסיף דבעי מוסיף דבע"כ חייל וכיון דהנאת בב"ח תלוי באכילה א"כ כ"ז דלא ידעינן דחל לענין אכילה באמת אינו אסור בהנאה ושוב ל"ח מוסיף וכן כ' המפורשים בהא דס"ל לר"ל בשבועות דכ"ג דשבועה ל"מ כולל משום די"ל מיגו דלא חל אנבילות ה"ה דלא חל אשחיטות דנדר שבטל מקצתו בטל כולה עיי"ש וה"ה הכא:
ג) והנה בסברא זו י"ל שיטת רש"י יומא דע"ד דמשני הש"ס מודה ר"ל שאסור מדרבנן ופריך אי הכי לא ניחייב עלה ק"ש אלמה תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילה חייב דמוקי לה ר"י בכולל ור"ל אומר אי אתה מוציא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן ופירש"י דמיירי באומר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות והעיר בכפ"ת דהא זה הוא רק לפי הס"ד בשבועות אבל למסקנא במפרש אף לר"י ל"מ משום דליתא בהן ורק דמיירי בסתם וסובר דבסתם גם נבילה בכלל שבועתו ואמאי פירש"י הכא לפי הס"ד עכת"ק והנלע"ד ליישב דכבר כ' במהרש"א שבועות שם דלפי המסקנא דבסתם גם נבילה בכלל שבועתו אז גם לר"ל מועיל מכח כולל ורק בס"ד דמיירי בכולל במפרש בזה חולק ר"ל דל"מ כולל באיסור הבא מעצמו עיי"ש ודבריו לכאורה צ"ב ובאמת י"ל דהנה בהא דל"מ כולל בשבועה לר"ל כבר הבאתי הטעם משום די"ל מגו דלא חל אנבילות ה"ה דלא חל אשחוטות אולם עוד טעם וי"ל דענין כולל דחל הוי כהא דקני את וחמור דיש מ"ד דקני הכל הואיל שהקנה לו בהדי דבר הנקנה וה"ה הכא לענין אאחע"א ג"כ י"ל דבהדי שחוטות חל גם אנבילה וכבר כ' הנובי"ק חו"מ סי' כ"ה דבדבר הנקנה באמירה ל"ש לתלות חד בחבירו משום דהדיבור חלוק וכבר קדמו בשו"ת הריב"ש סי' שמ"ה וכבר תמהו האחרונים מדברי שו"ת הרשב"א הובא בט"ז יו"ד סי' רנ"ח לענין אסמכתא עיי"ש א"כ לסברא זו יוצמח דבאומר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות אף בכולל ל"מ משום דהדיבור חולק ובזה הי' ניחא הא דנדרים ד"צ בנטולה אני מיהודים דיפר חלקו והקשו בתוס' דאיך חל איסור נדר אאיסור א"א ותירצו דחל בכולל והעיר באב"מ בתשובה דהרי חשיב כולל באיסור הבא מעצמו דל"מ לר"ל בשלמא לשי' הטור דהתם מיירי באמרה קונם תשמישי על כל העולם א"כ דמי למוקדשין דהוו כאיסור הבא מעצמו על כל העולם דמהני גם לר"ל וכמ"ש בתוס' שבועות דכ"ד אבל לשי' הב"י דמיירי באומרת קונם תשמיש כל העולם עלי א"כ חשיב כאיסור הבא מעצמו דל"מ עיי"ש ועפ"ז א"ש דהכא דהוי כולל בחד דיבור שפיר גם לר"ל מהני וז"ב עוד י"ל קושית האב"מ הנ"ל דהנה לכאורה י"ל בטעמא דר"ל דל"מ כולל בשבועה משום דהכולל הוא רק במקרה ול"מ שיחול עי"ז במידי שמעכב עליו איסור אחר בשלמא איסור יוהכ"פ כולל לעולם כל המאכלות וה"ה מוקדשין אבל כולל דשבועה הוי רק במקרה לפי שכלל עכשיו בדיבורו נבילות בהדי שחוטות כולל כזה אין בכוחו לעשות חלות במידי שמעכב עליו איסור הראשון ולפ"ז י"ל דכבר העיר בשעה"מ פי"ז מהא"ב בהא דהקשו בתוס' דאיך חל איסור נדר אאיסור א"א והרי י"ל הכוונה דאחר מיתת בעלה אז חל הנדר לכל העולם ר ותירץ די"ל בנדר לא אמרי' מיתלי תלוי וכיון דלא חל בשעתה יצא לבטלה והא דנשאל על הראשונה שניה חלה התם הטעם דע"י שאלה לחכם עוקר הנדר למפרע והוי כלא הי' עליו דבר המעכבו מלחול עיי"ש ולפ"ז וי"ל הכוונה בתוס' דאי לא היתה אוסרת התשמיש רק על אחרים לחוד שפיר הי' אמרי' דכיון דלא חל בשעתה יצא לבטלה ותו לא חייל אבל אחרי דבאותו דיבור כללה איסור תשמיש גם לבעלה ובאופן דחל האיסור לבעלה והיינו באומרת קונם תשמיש כל העולם עלי כשיטת הב"י וא"כ אף א"נ דלא חל לאחרים עכשיו מ"מ עכ"פ נשאר האיסור לבעלה ולא יצא הדיבור לבטלה ושוב נהי דלאחרים לא חל בעודה א"א מ"מ עכ"פ י"ל מיתלי תלוי וקאי וחייל לאחר מיתה א"כ אין כוונת התוס' דבעודה א"א אם תשמיש עם אחרים תעבור ג"כ משים נדר ז"א דבזה שוב י"ל דל"מ כולל באיסור הבא מעצמו רק הכוונה דאחר מיתת הבעל שפיר חל הנדר לאחרים הואיל דגם עכשיו חל עכ"פ לגבי בעל ולא יצא הדיבור לבטלה שוב י"ל מיתלי תלוי וז"ב:
ד) נחזור למ"ש לעיל דבכולל בחד דיבור י"ל דמועיל גם לר"ל וא"כ לפ"ז דברי מהרש"א נכונים דבס"ד דנבילה ל"ח בכלל שבועתו ורק דמיירי במפרש שפיר לא הו' מועיל לר"ל משום דהוו כולל בשני דיבורים אבל למסקנא דגם בסתם נבילה הוי בכלל שבועתו א"כ בחד דיבור מהני גם לר"ל אולם להטעם שהבאתי לעיל די"ל להיפוך מגו דלא חל אנבילות ה"ה דלא חל אשחוטות י"ל דגם בסתם ל"מ כולל לר"ל וגם י"ל נ"מ בין הטעמים והיינו אם נימא דלר"ל גם על ח"ש לא חל שבועה ויסבור דמכח איסור דרבנן ג"כ חשוב מושבע ועומד אפ"ה יוצמח היכי דנשבע שלא יאכל ח"ש נבילה ושחוטה אז נהי דלר"ל ל"מ כולל בשבועה מ"מ לפי הטעם משום די"ל מגו דלא חל אנבלות לא חל נ"כ אשחיטות א"כ י"ל כ"ז היכי דמה"ת לא חל אנבילה אבל הכא דח"ש לר"ל אסור רק מדרבנן א"כ מה"ת הרי חל השבועה גם על הח"ש נבילה בכה"ג בוודאי דל"ש לומר מגו דלא חל אנבילה לא חל גם אשחיטה הואיל דמה"ת חל גם על נבילה וכמ"ש בב"ש אה"ע סי' ל"א דבאומר בתך בפרוטה ופרתך בפרוטה ל"ש לומר מגו דלא קנה הפרה לא קנה גם האשה הואיל דמה"ת גם הפרה נקנה בכסף עיי"ש והדבר מפורש בש"ס ב"ב דקמ"ג דהיכי דמה"ת תרומה מעליא הוא ל"ש לומר מתוך שלא קנה זה לא קנה זה עיי"ש ושוב כיון דל"ש מגו להיפוך וחל אשחוטות שוב חל ג"כ אח"ש נבילה מכח כולל אבל לפי הטעם דכולל בשני דיבורים ל"מ שוב גם בח"ש נבילה לא חל מכח כולל כיון דהדיבורים חולקים ולפ"ז י"ל בהא דפריך הש"ס אי הכי דח"ש אסור מדרבנן לא יחול עליו שבועה מאי פריך דילמא מיירי התם בנשבע על ח"ש נבילה בכולל עם שחוטות דאז שפיר חל גם לר"ל בכולל דל"ש לומר להיפוך הואיל דמה"ת חל השבועה גם על הח"ש נבילה ועכצ"ל דהמקשה סובר כטעם השני דהא דל"מ כולל בשבועה משום דהדיבור חלוק ובכה"ג שפיר אף בח"ש נבילה לא חל הכולל וניחא פירכת הש"ס וכיון שכן מוכרח רש"י לפרש דמיירי במפרש ואי דנימא דמיירי בסתם ואפ"ה פליג ר"ל דלא חל בכולל ז"א דאי נימא דר"ל חולק גם בסתם ע"כ דאין הטעם משום דהדיבור חלוק רק הטעם משום די"ל מגו להיפוך ושוב לא הי' קשה פירכת הש"ס הואיל דהיכי דחל עכ"פ מה"ת ל"ש לומר מגו דלא חל לענין זה כנז"ל ומדחזינן דהש"ס פריך לר"ל ע"כ דהמקשה סובר בטעמא דל"מ כולל בשבועה לר"ל הוי רק משום דהדיבור חלוק ושוב בסתם דהוי בחד דיבור שפיר מועיל גם לר"ל כמ"ש מהרש"א הנ"ל ומדחזינן דר"ל פליג ע"כ מוכרח רש"י הכא לפרש דמיירי במפרש דבסתם לפי שיטת המקשה דהכא גם לר"ל הי' משכחת שיחול על ח"ש נבילה והיינו בכולל וז"ב בס"ד ודו"ק:
ה) ובענין זה העיר בני הרה"ג מ' חיים שליט"א לפרש פירש"י ז"ל שבועות דכ"ד בהא דקאמר רבא דמהני כולל באיסור הבא מעצמו ופריך הש"ס מהא דיש אוכל אכילה אחת ובד"ה אכילה אחת פירש"י זית אחת וקשה הא קתני התם דחייב גם משום יוהכ"פ והרי יוהכ"פ חיובו בככותבת ול"ש לומר כיון דחייב אחלב ואטמא בכזית חיוב גם משום יוהכ"פ בכזית מטעם אחשבי' ז"א כמ"ש הכפ"ת דביוהכ"פ דתלוי ביתובא דעתא ל"ש אחשבי' וצ"ע אך י"ל דלכאורה תיקשי אמאי מקשה בש"ס דוקא על רבא הרי גם לר"ל דל"ל כולל באיסור הבא מעצמו ג"כ תיקשי אמאי לא חשוב התם בכריתות גם חיוב מכח שבועה וכגון שנשבע שלא אוכל ח"ש חלב דחייב משום שביעה לסוגיות הש"ס דשבועות וכמ"ש התוס' שם דגם לר"י אף דח"ש אסור מה"ת אפ"ה חל עליו שבועה דל"ח מושבע ועומד אך לשי' רש"י יומא דע"ד דאף אי שבועה חל אח"ש כ"ז היכי דבאמת לא אכל רק ח"ש אבל באכל זית שלם שפיר אינו חייב משום שבועה עיי"ש א"כ י"ל דגם רש"י מודה דלענין יוהכ"פ לא סגי בכזית והא דנקט רש"י זית אי כוונה אחרת יש בזה והיינו דהי' קשה לרש"י אמאי לא פריך הש"ס גם לר"ל ולכן נשמר רש"י בזה וכ' זית א' והיינו דהכא לכל הפחות מוכרח לומר שאכל עכ"פ כזית דאל"כ גם משום חלב לא הי' מתחייב וכיון דאכל עכ"פ כזית שוב אינו מתחייב משום שבועה וכשיטת רש"י הנ"ל ושפיר לר"ל א"א למיתני הכא חיוב שבועה ולכך פריך דווקא לרבא דמשכחת למיתני חיוב שבועה ע"י כולל עכת"ד ודפח"ח:
ו) ובזה נבוא ליישב קושית התוס' שם שהקשו לר"ל מהא דמוקדשין חל מכח כולל אף דהוי איסור הבא מעצמו ונלע"ד דלכאורה י"ל בטעם דס"ל לר"ל דל"מ כולל בשבועה די"ל דל"מ כולל רק ביוה"כ אנבילה דאף א"נ דלא יחול איסור יוה"כ אפ"ה ידעינן בבירור דאשחוטות יחול איסור יוה"כ ובשום אופן א"א להפקיע איסור יוה"כ מכשירות אז שפיר י"ל דגורר חיוב יוה"כ גם אנבילה אבל בשבועה דמועיל שאלה א"כ ליכא הכרח שישאר השבועה אשחוטות כיון די"ל שלא ישאר השבועה גם אכשירות והיינו דיוכל להוות שישאל על השבועה בכה"ג דגם אכשירות אינו ברור שישאר עליו השבועה אין בכוחו עוד לגרור שיחול השביעה גם אנבילות וא"כ י"ל גם לענין מוקדשין דבמוקדשין כאלו שישנו בשאלה ל"ח כולל ושפיר באכל חלב קדשים שישנו בשאלה אינו חיוב מכח קדוש אבל בבכור דליתא בשאלה אז שפיר באכל חלב של בכור שפיר חייב מכח קודש הואיל דליתא בשאלה שפיר חל מכח כולל א"כ לפי"מ דמוקי הש"ס בשבועות שם המתני' דכריתות בבכור שפיר חייב משום מוקדשין הואיל דליתא בשאלה שפיר גם לר"ל מהני מכח כולל:
ז) אולם לשי' התוס' בכריתות דמתני' מיירי אף בשאר מוקדשין רק דלאחר שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה א"כ הדרא קושית התוס' איך חל לר"ל איסור קודש אחלב נהי דעכשיו אחר זריקה ליתא בשאלה מ"מ כיון דבשעת ההקדש הי' ישנו בשאלה ואז הרי לא הי' מיקרי כולל כיון דהי' אפשר בשאלה ואף דעכשיו ליתא בשאלה ושוב עכשיו לאחר זריקה הוי כולל מ"מ כבר כ' בראש יוסף חולין ד"צ לענין גיד של קודש והיינו בוולדות קדשים דלא חל גיד טל מוקדשין אף לאחר זריקה נהי דאז מותר לכהנים וחל לגבייהו איסור גיד ושוב י"ל דהוי מוסיף מ"מ ל"ח מוסיף שיחול גם לזרים איסור גיד הואיל דבשעת יצירת הגיד דאז הוא הזמן חלות איסור גיד אז הרי לא הוי מוסיף אף שיעשה מוסיף אח"כ מ"מ ל"מ עיי"ש וכן מצינו בכריתות די"ד דמשני כגון דאיכא ברא לסבא ומוכח דבאם לא הי' ברא לסבא מיד אף שנולד לו בן אח"כ ל"מ משום דבעי שיהי' מוסיף בשעתה ועיי"ש בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל שכ' דמיירי בבן קטן ואפ"ה מיקרי מוסיף הואיל דלכשיגדיל ויהי' בר מצות יחול עליו איסור אשת אביו אבל עכ"פ בליכא ברא לסבא ובשעת חלות האיסור בוודאי דל"ח מוסיף אף בנולד לו בן אח"כ דבעי שיהי' מוסיף מיד בשעת חלות האיסור א"כ ה"ה לענין כולל בעי שיהי' כולל בשעת חלות ההקדש אבל באם לא הי' כולל בשעת חלות ההקדש נהי דעכשיו לאחר זריקה ליתא בשאלה אפ"ה לא חל הואיל דלא הי' מיקרי כולל בתחילת חלות ההקדש ושוב הדרא קושית התוס' לדוכתא אך באמת י"ל דכבר העיר בריטב"א דפריך בש"ס בהא דיש אוכל אכילה אחת והרי הקדש וכ' הריטב"א די"ל דמיירי בהקדש הבא ליד הגזבר וליתא בשאלה וצ"ב אמאי לא משני הש"ס הכי תירוץ זה ועכצ"ל כמ"ש הריט"א דבקדשי מזבח מועיל שאלה אף בבא ליד הגזבר כיון דעיקרו בא לכפרה א"כ כ"ז שלא נזרק דמו כהלכתן ל"ח עוד גמר מעשה ושפיר מהני שאלה וכמ"ש בתוס' גיטין דל"ב דגט כ"ז שלא בא ליד האשה ל"ח גמר מעשה וא"כ י"ל לר"ל דסובר בקידושין דנ"ט בקידש אשה לאחר ל' יום וחזרה בה דל"מ והטעם דנתינת מעות ליד האשה ג"כ חשיב מעשה א"כ לשיטתו אף בקדשי מזבח ל"מ שאלה אחר שבא ליד הגזבר ונהי דמחוסר עוד הכפרה אפי"ה לשיטתו לא אתי דיבור ומבטל אף מעשה כל דהו עיי"ש ולפ"ז י"ל לפי"מ דאיתא בפסחים דס"ו דהלל הזקן לא הי' מקדיש פסחו רק כשהביאן לעזרה וכ' בתוס' שם דהכניסן לעזרה ממש ואז הקדישן א"כ י"ל דמתני' מיירי שהקדישו אחר שבא לעזרה ולר"ל לשיטתו דל"מ שאלה כשבא לעזרה א"ב הרי לא התחיל כלל בהקדש זה כח השאלה דהא מיד בשעת חלות ההקדש הי' בעזרה וכיון דלא הי' לו כח השאלה מעולם שוב הוי בירור שיושאר איסור קודש על הבהמה ושוב שפיר חשיב כולל וחל גם אחלב והתוס' בכריתות שכ' דרק לאחר שנזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה ומוכח דס"ל דבקדשי מזבח מועיל שאלה אף אחר שבא ליד הגזבר קאי לדידן דס"ל כר"י דכ"ז דלא הוו גמר מעשה אתי דיבור ומבטל דיבור ושפיר מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר הואיל דכ"ז שלא נגמר הכפרה ל"ח עוד בכלל גמר מעשה ומיושב הכל בס"ד ודו"ק נחזור לנ"ד עכ"פ לשי' הרמב"ם מה"ת מהני סימן אמצעי בעגונה ורק מדרבנן ל"מ הואיל דבאיסור מיתה דחמור עוד מאיסור כרת וכמ"ש בתוס' יבמות ד"ה חז"ל חששו למיעוט עכ"פ נשמע דסימן מובהק מועיל בוודאי וסימן אמצעי ל"מ ולשי' רוה"פ בסימן אמצעי אף אם ניסת תצא:
ח) וראיתי לכת"ה בהביא משו"ת פנ"י דבאשתהי אחר שהוציאו מן המים גם סימן מובהק ל"מ בזה דאמרי' דאישתני וע"ז כ' כת"ה דכ"ז אם הי' מכירים אותו בט"ע בפניו א"כ כיון דאחר ג"י אנו אומרין דוודאי אישתנו א"כ הרי מצד הצורה נראה שהוא אחר א"כ שפיר גם סימן מובהק ל"מ והרי זה ברור דאם בפ"פ ניכר שהוא אחר אף דע"ו הסימנים ניכר שהוא זה אפ"ה ל"מ ודמי להא דמפורש בש"ס ב"מ דכ"ז סימנים וסימנים יניח וא"כ עכצ"ל דאחר הוא והסימנים נשתנו אבל הכא דלא הי' אפשר להכירו בפ"פ א"כ ליכא שום הוכחה דאחר הוא א"כ מהכ"ת לחוש שנשתנו הסימנים יפה העיר וחוץ לזה י"ל לפמ"ש בשו"ת מהרש"מ ח"ג סי' קס"ז דבס' אישתהו אף להמחמירין מ"מ ביש סימן מובהק יש הוכחה דלא אישתני א"כ ה"ה בזה י"ל כיון דלשי' הר"ת בכל גופו שלם ויש טב"ע בגוף אף בנשתנה פניו יש להתיר וכן לדעת הר"י בכור שור הובא בדעת זקנים פ' שופטים דאם העדים שרואין אותו אחר מיתתו הכירו אותו בחייו אף לאחר ג"י מעידין עליו א"כ ה"ה באישתהי במים נהי דלא קיי"ל כר"ת מ"מ היכי דיש סימן מובהק דמועיל מצד עצמו ורק דרוצין לסתור ההוכחה של הסימן ע"י היכר צורה בכה"ג י"ל דאף אם הי' ניכר הצורה אפ"ה ליכא הוכחה לסתור הסימן די"ל דמצד שהכירו אותו בחייו וכל גופו שלם עי"ז ניכר צורתו אף אחר ג"י אכן בשו"ת פנ"י מיירי היכי דליכא צירוף מכח שיטת הר"ת וכגון שלא הכירו אותו בחייו או באין כל גופו שלם וז"ב:
ט) ובפרט דהרבה פוסקים חולקים על הפנ"י הנ"ל וגם דבנ"ד יש הרבה סימנים שאינם עשוים להשתנות אז בוודאי מועיל סימן מובהק אף באישתהי ואבר עקום בוודאי דאינו משתנה אחר מיתה וכן העלה בשו"ת בי"ש מסי' כ"ט עד סי' ל"א שכ' ג"כ דבאבר עקום ל"ח לנשתנה יצא דבנ"ד א"נ דחשיב סימן מובהק בוודאי דהי' מועיל ול"ח לנשתנה אחר שיצא מן המים ורק דגוף דבר זה אי בכה"ג חשיב סימן מובהק לא ברירה לי ומצד השבר יפה הביא כת"ה מנובי"ת וח"ס שכ' די"ל דל"ח אף סימן אמצעי וע' שו"ת כ"ס סי' ל"א אך מצד שהי קשור במטפחת זה גופא חשיב סימן דרוב שיש להם שבר הולכין בחגורה של עור וזה שקשור במטפחת חשיב בגדר מיעוטא מיעוטא וכן כ' בשו"ת בי"ש סי' מ"ג דבחגיר בחגורה שלא כדרך רוב העולם זה גופא חשיב סימן וכעין זו כ' בשו"ת ח"ס יו"ד סי' ט"ז בהא דסמכינן אסימן בעגלים אף דלשי' הנובי"ת והדג"מ חשש ז' ימים הוי מה"ת אפ"ה י"ל נהי דנפלים הוו מיעוט המצוי מ"מ שיהי' נפלים ואעפ"כ והי' להם הסימן זה בוודאי בכלל מיעוט דלא שכיח עיי"ש וה"ה הכא נהי דשבר הוי מיעוט המצוי ול"ח אף בכלל סימן אמצעי מ"מ איש שיהי' לו שבר ויהי' קשור במטפחת זה לא שכיח וחשיב עכ"פ סימן אמצעי והנה אם הי' מכירין המטפחת שהי' קשור על שברו שהוא באמת של בעלה הי' הדבר פשוט להתיר דחשיב כמו טב"ע בכלים דלא מושלי דל"ש להשאיל דבר הנצרך לו לקשור את שברו לפי שיוכל לבוא עי"ז לידי סכנה ועדיף טפי מכיס וארנקי וא"כ אף א"נ דלשי' הב"י גם בכלים דלא מושלי חוששין לשאלה עכ"פ מדרבנן מ"מ בצירוף סימן אמצעי בוודאי דמועיל דאף להחולקים על מהר"ל מפראג דל"מ סימן בגוף וטב"ע בכלים מ"מ כלים דלא מושלי בצירוף סימן הגוף בוודאי דמהני כמ"ש האב"מ בסופו בתשובת הג' הספ"י ז"ל דמה"ט לא נקט במתני טב"ע בכלים דטב"ע בכלים דלא מושלי בצירוף סימן הגוף מהני וא"כ הכא שבר מצד עצמו לשי' כמ"פ חשיב סימן אמצעי ואף א"נ דל"ח רק סימן גרוע מ"מ אם יש ג"כ טב"ע בכלים דלשי' רוה פ ל"ח לשאלה וגם לשי' הב"י רק מדרבנן יש לחוש לשאלה א"כ לענין דרבנן סמכינן שוב על הסוברים דשבר חשיב סימן אמצעי ובהדי סימן אמצעי בוודאי דל"ח לשאלה, אך באמת בנ"ד בוודאי דלא הכירו את המטפחת ורק די"ל דזה גופא שיזדמן אדם שהי' לו ג"כ שבר וקשור במטפחת הוי מילתא דל"ש ועכ"פ עי"ז חשיב בכלל סימן אמצעי:
י) והנה מצד שהי' ראש אגודל נכפף על אצבע השני ועצם האמצעי הי' בולט לחוץ והי' זאת בשני רגליו א"נ דזה חשיב סימן מובהק א"כ מכח זה לחוד הי' סגי להתיר ובאמת בשו"ת בי"ש סי' ל"א נסתפק די"ל דזה חשיב סימן מובהק אך בשו"ת פנ"י כ' דזה ל"ח רק בכלל סימן אמצעי וכן כ' הישי"ע בתשובה ל' הנדפסת בשו"ת בי"ש אך נהי דנימא דל"ח רק בכלל סימן אמצעי מ"מ בהדי שבר הקשור במטפחת דג"כ חשיב סימן אמצעי ובהדי עקמומית ברגליו דחשיב ג"כ כסימן אמצעי א"כ לשי' רוה"פ ב' סימנים אמצעים חשיבי בכלל סימן מובהק וכבר כ' בשו"ת בי"ע דתרי רובי מועיל בעגונה א"כ סימן אמצעי עכ"פ חשיב כרוב והיכי דיש ב' סימנים אמצעים חשיבי כמו תרי רובי דמהני גם יש צד היתר בנ"ד ע"י שהכירו המנעלים והמכנסים בטב"ע גמור א"כ לשי' כמ"פ סימני הגוף בצירוף סימן מובהק בכלי ג"כ מהני ואף א"נ דגם למ"ד סימנים דרבנן ג"כ חוששין לשאלה ודלא כמהר"ל מפראג מ"מ היכי דיש ב' סימנים אף להמחמירין אינו רק חששה דרבנן וא"כ לענין דרבנן י"ל דל"ח לשאלה ומכ"ש בטב"ע בכלי דעדיף כשיטת מהר"ם ברבי ובפרט דמכנסים לשי' מהרי"ט חשוב בכלל כלים דלא מושלי ועי' שו"ת משיב כהלכה סו' ד' וסי' ו' מ"ש בזה ולשי' השבו"י גם מנעלים חשוב כלים דלא מושלי וא"כ בכלים דלא מושלי גם להב"י ליכא רק חשש דרבנן בכה"ג בוודאי די"ל דאם יש סימנים אמצעים בגוף בהדי טב"ע בכלים דלא מושלי דמהני וכמ"ש האב"מ הנ"ל:
יא) יצא דבנ"ד יש כמה צדדים להיתר דמכח עיקום ברגל יש דיעות דהוו סימן מובהק ועכ"פ סימן אמצעי חשוב לכ"ע ושבר הקשור במטפחת ג"כ הוי סימן אמצעי א"כ אף אי נרצה לחוש דגם ב' סימנים אמצעים ל"מ בעגונה והיינו דגם תרי רובי ל"מ בעגונה מ"מ עכ"פ פשיטא דמה"ת בוודאי דמהני ולענין דרבנן ל"ח לשאלה דאף להחולקים על מהר"ל מפראג והח"צ מ"מ ביש ב' סימנים בגוף בהדי טב"ע גמור בכלים דלא מושלי בוודאי דל"ח לשאלה וגם יפה כ' כת"ה דבעני כזה ל"ש שישאיל כליו ואף א"כ דלהב"י גם בכה"ג חוששין לשאלה מדרבנן מ"מ בהדי סימני הגוף לכ"ע מהני וגם הרי כבר כ' בשו"ת השיב משה דמאן דסובר סימנים דרבנן מוקי הא דמחזירן בעידי אוכף היכי דיש לו גם סימן אמצעי בחמור עיי"ש, ונשמע דטב"ע בכלים דלא מושלי בהדי סימן אמצעי מהני, מכ"ש בנ"ד דיש ב' סימנים אמצעים בגוף בהדי טב"ע בכלים דלא מושלי בוודאי דמהני ובפרט שכבר נאבד זכרו זמן רב כבר כ' הח"ס בכ"מ דבזה"ז דבי דואר קבוע אם עבר זמן רב ונסיעתו מביתו לא הי' מחמת קטטות, ונסע אדעתא דהכא לשוב לביתו תיכף עי"ז גופא כבר יצא מח"א ד"ת ע"כ מכל הנ"ל הדב' פשוט להיתר אחר שישב ב"ד של ג' להתיר האשה כדין הניסת בע"א כנלע"ד בס"ד לדינא והשי"ת יצלינו משגיאות:
ה' חקת תרע"ב ראדאמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל