אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן יד

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן יד

סימן יג

להרה"ג חו"ב וכו' כש"ת מ' שמעון נ"י מוצד"ק מעליץ יצ"ו.

בדבר שאלתו במי שאסר נכסיו או דבר משלו על כל העולם אם יש אפשריות להתיר לו והיינו לפי פירוש הריב"ש בשיטת הירושלמי פ"ה דנדרים דבאמר קונם הנאתו על בני העיר אינו נשאל לחכם שבאותו עיר משום דהחכם נוגע בדבר מאחר שההתרה הוא לתועלתם ואינו יכול להתיר משום דהוו כנדרי עצמו וע' ש"ך יו"ד סי' רכ"ח סק"י שהביא זאת רק התם יש עצה להצטרף בת"ח מעיר אחרת שאינם נוגעים אבל הכא הנאתו על כל העולם א"כ הרי כל העולם נוגעים בדבר איך אפשר להתיר לו זה תורף שאלתו:

א) והנה בטרם נבוא לגוף השאלה נבוא לפלפל במה שהעיר כת"ה להסתפק לב"ש דס"ל דאסור לגרש בלי ע"ד איך הדין באשתו גוססת אי רשאי לגרשה אז בלי ע"ד הואיל דרוב גוססין למיתה א"כ הרי לא יגיע לה שום ריעותא מהגט ושוב י"ל דמותר לגרשה אז ולפ"ז העיר לענין עדים שראו מעשה בשעה שהי' אשתו של א' מהם גוססות אז שיב יוכל להעיד אחר מיתתה ול"ש לומר דהוי תחילתו בפסלות ז"א דכיון דהי' בידו לגרשה בשעה שהיתה גוססת וכ שבידו ל"ח תחילתו בפסלות כמו בפסול נוגע דמועיל סילוק ולשי' כמ"פ הטעם משום דבידו להסתלק ולפ"ז לא תיקשי קושית התוס' שבועות דל"ג דהא בעי תחילתו בכשרות ולפ"ז א"ש די"ל דמיירי שראה המעשה בשעה שהיתה אשתו גוססת ואז הי' בידו לגרשה ושוב ל"ח תחילתו בפסלות עכת"ד:

לכאורה אם הי' כנים דבריו הי' מיושב קושית הרשב"א ז"ל שהעיר בהא דבש"ס שם נקט כגון שהי' נשותיהן גוססת והעיר הרשב"א הא אף באחת גוססת ג"כ צריך להשמיענו דס"ד דכיון דרוב גוססין למיתה לא גרמו לו הפסד בכפירתן דהא אם תמות הגוססת יתכשרו לעדות ואמאי נקט כגון שהי' שתיהם גוססת ובשו"ת בית יעקב כ' דבאחת גוססת אכתי הי' לנו לחוש שמא תהי' מן המיעוט ושוב חשיב הפסד ממון ורק בשתיהם גוססת דאיכא תרי רובא בכה"ג בוודאו דאין לחוש למיעוט דחשיב בגדר לא שכיח ועל זה קמ"ל דאפ"ה חשיב הפסד ממון עיי"ש ועפ"י הנ"ל ג"כ א"ש דכוונת הש"ס כגון שראו המעשה בשעה שהי' נשותיהן גוססת ובאמת בעי תחילתו בכשרות והיינו דכ"א מהעדים והי' תחילתו בכשרות וא"כ כ"ז היכי דשתיהן גוססת דאז הרי ביד כ"א מהעדים לגרש אשתו והוי תחילתו בכשרות שפיר הי' ס"ד לפוטרם אבל אי לא הי' רק אחת גוססת א"כ השני שאין אשתו גוססת אין בידו לגרשה ושוב אצלו ל"ח תחילתו בכשרות אף אם תמות אשת חבירו דלגבי זה שאשתו לאו גוססת מונח עליו שם פסיל ונהי דחבירו הי' בידו לסלק הקורבה ע"ו הגט אפ"ה מה שאינו בידו רק ביד אחרים ל"ח בידו וכמ"ש בשטמ"ק ריש כתובות דמה שאין ביד המותרה לתקן ל"ח בכלל התר"ס והוא להיפוך משיטת התוס' גיטין דל"ג וכעין שכ' ברשב"א ב"ק דס"ו דמה"ט הקדש אחר יאוש ל"ח בכלל שינוי החוזר משום דל"ח בידו דמי יימר דמזדקקא לי תלתא וכהא דמפורש בקדושין דס"ב והא דביבמות דפ"ח קאמר הש"ס בהקדש אי דידי' משום דבידו לאתשולי כבר הרגיש הרשב"א שם די"ל מי יימר וכ' שם לתרץ בכמה אנפי עיי"ש א"כ לפ"ז שפיר נקט הש"ס דוקא ששתיהם גוססת דאז הוי בידו אצל כל אחד מהעדים ודו"ק:

ב) אך גוף הדבר דבראה המעשה בשעה שהיתה אשתו גוססת דיוכל להעיד אחר מיתתה ול"ח תחילתו בפסלות משום דהי' בידו לירשה אז לענ"ד ז"א בשלמא בפסול נוגע דרוצה להעיד אחר שנסתלק הנגיעה ורק שיש חשש מכח תחילתו בפסלות בזה שפיר י"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכ"ז התם דמעיד באמת אחר הסילוק שפיר י"ל מכח הסברא דבידו דהוי כאילו נעשה פעולת הסילוק עוד קודם ראיית המעשה וה"ה בנ"ד אם ראה המעשה בשעה שהיתה גוססת והי' מגרשה אז באמת והי' בא להעיד אחר שגירשה אז שפיר הי' מקום לומר דל"ח תחילתו בפסלות כיין דבאמת נתגרשה ומכח הסברא דבידו יש לחשוב כאילו נעשה פעולת הגירושין עוד קודם ראיית המעשה אבל הכא דבאמת לא גירשה ורק שרוצה להעיד אחר מיתתה א"כ פעולת ההיתר בא ע"י מיתתה והרי פעולת המיתה שגרם את ההיתר הרי לא הי' בידי ונהי דהי' בידו לסלק הקורבה ע"י הגט אבל כיון שלא גירשה אמ"ל שהי' עליו שם פסול וסברא זו דע"י שהוא בידו ל"ח תחילתו בפסלות שייך דוקא היכי דהפעולה עכ"פ נעשית עכשיו ורק שיש חסרון מחמת שלא נעשית מקודם בזה מועיל סברת בידו לומר דהוו ככבר נעשה אבל היכי דגם עכשיו לא נעשה הפעולה זו ל"ש לומר דהוו ככבר נעשה הואיל דגם עכשיו לא נעשית ושוב אכתי חשיב תחילתו בפסלות וז"ב:

ג) ובאמת הדבר מבואר בשטמ"ק כתובות דנ"ט דמי שהקדיש מע"י אשתו אלאחר מיתתה לכשירשנה דל"מ משום דחשיב דשלב"ל והעיר דלמ"ד דיוכל לכופה למע"י וא"כ היא ניזונית משלו ובניזונית משלו וודאי דיכול להקדיש וע"כ דמיירי באינה ניזונית משלו וא"כ תיקשי אמאי לא יוכל להקדיש כיון דהוי בידו ליתן לה מזונות ותירץ דבשלמא אם הי' מקדיש אלאחר שיזונה שפיר הי' מועיל כיון דעיקר הסיבה המעכב את ההקדש מלחול הוי רק מה שאינה ניזונית משלו וזאת הרי הוי בידו אבל במקדיש אלאחר מיתתה א"כ פעולת המיתה הא לא הוי בידו עיי"ש וה"ה הכא נהי דבידו לגרשה אבל אחר שלא גירשה ורק שנסתלק הקורבה ע"י מיתה ופעולת המיתה הא לא הוי בידו ושפיר אכתי חשיב תחילתו בפסלות וז"ב:

ד) וגם בגוף הדבר לומר דל"ח תחילתו בפסלות לפי שהי' בידו לגרשה בשעה שהיתה אשתו גוססת באמת כבר העירו המפורשים בהא דבקידושין דס"ב פריך הש"ס דבאומר לאשה האמ"ל לאחר שאגרשך דיועיל משום דבידו לגרשה והעירו הא י"ל מי יימר דמזדקק לי' סופר ועדים וכ' המקנה די"ל דמיירו ביש לו מוכן גט מכבר עיי"ש ומבואר דבאין לו גט מוכן ל"ח בידו א"כ י"ל אף א"נ דמותר לגרשה בשעה שהוא גוססת מ"מ אם ראה המעשה קודם הגט דלע"ע חל עליו שם פסול נהי דמותר לגרשה מ"מ אז לא הוי בידו דמי יימר דמזדקק לי' סופר ועדים ואף די"ל דמיירי שראה המעשה בשעה שהיתה גוססת והי' בידו ג"כ גט מוכן מכבר ושוב שפיר חשיב בידו אך באמת א"א לומר דהכא מיירי שהי' לו גט מוכן מכבר דא"נ דמיירי בכה"ג אמאי צריך הש"ס לדחוק משום דרוב גוססין למיתה הא בפשיטות הי' אפשר לומר דמיירי ששני העדים הי' להם גיטין מוכנים עבור נשותיהן ובאופן דהי' רשאי לגרשם כגון מדעתם וכמפורש באה"ע סי' קי"ט ושוב הי' ס"ד דיפטרו הראשונים שאומרו דלא גרע שום הפסד בכפירתם דסמכו א"ע שעדים השניים בוודאי יגרשו נשותיהן ואף דכ' בתוס' גיטין דל"ג דרוב אין מגרשין נשותיהן כ"ז בלא הכינו לעצמם גיטין אבל הכא שכבר הכינו לעצמם גיטין וידוע שיטת הרשב"ם ב"ב דקמ"ו דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין הבעל יורש אותה ודעת היש"ש דמשנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות וכמבואר בגיטין די"ח בכה"ג בוודאי דל"ש לומר רוב אין מגרשין נשותיהן ושוב הי' אצלם כבירור דעדים השניים וגרשו נשותיהם ועל זה קמ"ל דכיון דעכ"פ אכתי לא גירשו באותו שעה ועדיין הי' עליהם שם פסול שוב חשיבו הראשונים כגרמו הפסד בכפירתן ושוב לא הי' צריך להש"ס לדחוק משום דרוב גוססין למיתה ומדדחיק הש"ס לומר משום דרוב גוססין למיתה ע"כ דלא מיירי ביש להם גיטין מכבר וכיון דאין להם גיטין מכבר שוב שפיר ל"ח בידו וז"ב:

ה) וגם בגוף דבריו דבעל לגבי אשתו אינו מוטל עליו שם פסול הואיל דבידו לגרשה ודמי לפסול נוגע לענ"ד ז"א דלפמ"ש בתוס' הנ"ל דרוב אין מגרשין נשותיהן וכשהן מגרשין אין מבטלין ולפ"ז י"ל לא מבעיא אם גם עכשיו לא גירשה בוודאי דא"א לומר דל"ח תחלתו בפסלות מכח הסברא דבידו לגרשה ז"א דאיך אפשר לומר דלא חל עליו שם פסול מכח דבידו לגרשה אדרבה הא הרוב מסייע דבוודאי לא יגרשה ושפיר חל עליו שם פסול ואף אם גירשה עכשיו אפ"ה ל"ש לומר אמ"ל שגם אז הי' בדעתו לגרשה כדי שיהי' מיקרי כאילו פעולת הגירושין כבר נעשה ז"א דכבר כ' בנמ"י יבמות פ' החולץ דהיכי די"ל שנעשה אח"כ סיבה שתפול ל"ש לומר אמ"ל עיי"ש וה"ה הכא י"ל דמעיקרא לא הי' בדעתו לגרשה ורק עכשיו נולד ביניהם קטטות לכך גירשה ומכ"ש היכי דגם עכשיו לא גירשה בוודאי דא"א לומר דלא חל עליו שם פסול מכח דבידו לגרשה דאדרבא הרוב מסייע דבוודאי לא יגרשנה בשלמא בקידושין דס"ב באמר לה האמ"ל לאחר שאגרשך א"כ הרי יש הוכחה דוודאי יגרשנה מדאמר כן דאל"כ יהי' מוציא דבריו לבטלה ושפיר קאמר הש"ס די"ל דל"ח דשלב"ל אבל היכי דלא ראינו ממנו שום ג"ד שחפץ לגרשה בוודאי הרוב בתוקפו ושפיר א"א לומר דלא יחול עליו שם פסול מכח זה דבידו לגרשה ז"א דאדרבה מכח הרוב אנו מחליטין דבוודאי לא יגרשנה וז"ב:

ו) והנה כת"ה העיר בש"ס ע"ז ד"ב דקאמר דשמים וארץ נוגעים בעדותן והעיר במהרש"א בח"א דהרי קיימים על הקבלה כמ"ש התוס' השני ושוב ל"ח נוגעים ותירץ דאכתי חשיבו נוגעים מכח הנאה שהי' להם כבר וחשיב תחילתו בפסלות והעיר כת"ה הא בפסול נוגע לשי' כמ"פ א"צ ותחילתו בכשרות ולשי' הש"ך בסי' ל"ז המוחזק יכול לומר קי"ל ותי' דהא דבנוגע לשי' כמ"פ ליכא חשש מכח תחילתו בפסלות עיקר הטעם משום דבידו לסלק אבל בשמים וארץ דל"ש אצלם סילוק אז לכ"ט ל"מ היכי דתחילתו בפסלות עכת"ד הנה בגוף הערתו על המהרש"א מהא דבנוגע לשי' כמ"פ א"צ להיות תחילתו בכשרות ע' שו"ת ח"ס חו"מ סי' ל"ו שהעיר בכל זה ע"ד התוס' שם וגם בגוף הדבר שכ' דעיקר הטעם דבנוגע א"צ תחילתו בכשרות הוי משום דבידו לסלק ובשמים וארץ דל"ש סילוק שפיר ל"מ היכי דתחילתו בפסלות כבר העור בזה בספר משביר בר להג' ברכת יוסף ז"ל עיי"ש:

ז) ומה שהעיר כת"ה דאיך עשה מרע"ה לשמים וארץ לעדות הא חשיבי נוגעים כבר העיר בזה בהג"ה יעב"ץ על הש"ס ע"ז שם ותירץ ופה עפ"י פירש"י עה"ת בפי האזינו עיי"ש:

ח) נחזור לנ"ד דהיכי דהמתיר הוא נוגע לא יוכל להתיר והנה כת"ה כ' להעיר מנזיר ד"כ בהא דהריני נזירה ושמע בעלה ואומר ואני דאינו יכול להפר וכ' התוס' דלפי"מ דרצה הש"ס למיפשט דבעל מיעקר עקר עכ"ח הכוונה דכאן דתולה נדרו בנדרה א"כ לכך אינו מיפר כיון דבזה שמיפר לה יתבטל גם נדרו א"כ אינו רשאי לגרום לבעל את נדרו דכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו והעיר כת"ה דהא בלא"ה אינו יכול להפר לה כיון דע"י הפרתה יהי' ניתר גם נדרו ושוב מיקרי נוגע עכת"ד לפלא שלא ראה דברי המלמ"ל פ"ב מנזיר הלכה ד' שכ' להדיא דהתוס' בנזיר דכ"א ע"ב במ"ש וצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו נתכוונו בזה להקשות דבלא"ה לא יוכל להפר משום דהוי נוגע ותירצו דכיון דלעולם בעל מיפר נדרי אשתו אף דאין לך נוגע יותר מזה שוב גם הכא א"א לפוסלו מטעם נוגע עיי"ש מבואר דכבר הרגישו התוס' בזה דיהי' פסול מכח נוגע והוכיחו דאין לפסול בזה משים נוגע והסברא דעיקר הא דנוגע פסול משום שמא לא יחקור יפה וכ"ז היכי דבעי פתח וחרטה יש לחוש שמא לא יחקור יפה אבל בהפרת בעל דא"צ פתח וחרטה ל"ש לפסול מכח נוגע וז"ב:

ט) יצא דעכ"פ בהתרת חכם דבעי פתח וחרטה שפיר י"ל דאין להתיר משום חשש נוגע לפי פירוש הריב"ש בשיטת הירושלמי והערני ח"א דלפ"ז איך משכחת שאלה בהקדש הרי ע"י ההקדש נאסר הדבר לכל העולם ושוב ע"י ההיתר בשאלה והי' פקע האיסור מעל כל העולם וא"כ הרי כל העולם מיקרי נוגעים אך לכאורה הי' אפשר לומר דמה"ט מועיל שאלה כיון דפסול נוגע מועיל סילוק א"כ מאחר דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל א"כ כיון דיש עצה לחלל ההקדש בשו"פ ודבר המועיל עכ"פ בדיעבד מיקרי בידו כשיטת התוס' פסחים ד"ה דבמידי דכשר בדיעבד חשוב ראוי וכ"ה בתוס' חולין ד"מ וע' בטורי אבן מה שהעיר בזה מכריתות ד"ז וע' תוס' סוכה דנ"ב שכ' דנהי דאסור למעט מ"מ מיקרי בידו א"כ הואיל דבידו לחלל בשו"פ שוב לא מיקרי נוגע ושפיר מועיל שאלה אך באמת ז"א חדא דנהי דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל הוא דוקא בבעלים אבל אחר לא כמ"ש בתוס' תמורה דכ"ז ע"ב ובתוס' חיצונית בכורות ד"ט וא"כ הרי ביד המתיר ליכא עצה לחלל על שו"פ ושוב איך יוכל להתיר הא איכא חשש נגיעה ועוד יש להעיר לפמ"ש הטו"א והרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות דכל הא דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל הוא רק משום דיוכל לישאל וא"כ היכא דליכא אופן למיתשל דכ"ע חשיבי נוגעים שוב הי' מן הראוי דלא יועיל גם חילול בשו"פ:

י) אך באמת י"ל הואיל דכל סברת הריב"ש הוי רק משום דחשיב כמו נדרי עצמו וכבר העיר עליו בכ"מ פ"ח מנדרים הלכה ט' דל"ח בכלל נדרי עצמו הואיל דהוא גופא לא אסר על עצמו דבר זה ועכצ"ל בטעמו של הריב"ש דסברו דכיון דהיתר זה בא להתיר איסור המוטל גם על המתירין מה לי מושבע מפ"ע או מושבע מפי אחרים ושפיר חשוב בכלל נדרי עצמו וכל זה בנדר אבל בהקדש דבאמת גם המקדיש גופא לא אסר הדבר על שום אדם ורק דגזה"כ דכל דבר שיש עליו שם קודש אסור בהנאה א"כ ההיתר הוי רק לעקור את השם קודש ונהי דממילא והי' הדבר מותר גם לכל העולם אבל עכ"פ א"א לחושבו בכלל נדרי עצמו כיון דהאיסור אינו מכח זה שהבעלים אסרו הדבר על העולם ורק זה הוא איסור שהתורה אסרה בכה"ג פשיטא דעכ"פ ל"ח בכלל נדרי עצמו ושוב שפיר יוכל להתיר דעכ"פ בכה"ג גם לשי' הריב"ש ל"ח בכלל נדרי עצמו:

יא) וחוץ לזה י"ל דוקא באוסר הנאתו על כל העולם ובא להתיר נדר זה א"כ המתיר בפירוש מתיר נדר זה שאסור חבירו את הנאתו עליו שפיר חשיב נוגע בהיתר זה אבל בהקדש הואיל דהמקדיש לא אסר הנאה לשום ב"א והמתיר אינו מתיר רק את שם קודש ונהי דבאם מתיר את השם קודש ממילא נפקע ג"כ האיסור הנאה מכל העולם מ"מ כיון דלהדיא אין המתיר בא להתיר שום ענין הנאה ל"ח נוגע וכדוגמא שכ' בתוס' חולין דצ"ו דהיכי דלע"ע אין אנו דנין להוציא א"א להשתמש בהחזקת ממון עיי"ש וגם מצינו דהיכא דלפנינו ליכא נגיעה אף דיוכל לצמוח נגיעה בשום פעם כמו לשמא יתעשר ל"ח נוגע בעדות וכמ"ש בתוס' ב"ב דמ"ד וה"ה הכא י"ל כנ"ל ולכאורה י"ל עפ"י המבואר בנדרים דפ"ה דקונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ תו"מ ולפ"ז י"ל דבאסר הנאתו על כל העולם א"כ הרי כהנים ולוים יוכלו להנות ממנו עכ"פ תו"מ ושוב הכהנים ולוים אינם עוד נוגעים בהיתר נדר זה הואיל דגם בלי ההיתר ג"כ יוכלו להנות ממנו עכ"פ תו"מ ושוב יש עצה שכהנים ולוים יהי' מתירים הנדר אך התינח בזמן שיש תו"מ אבל אכתי שייך שאלתו בזה"ז דליכא תו"מ מה"ת אף בא"י לשיטת הרמב"ם פ"א מתרומת ומפורש ברמ"א יו"ד סי' של"א דאף שיש שיטות דגם בזה"ז חיוב בתו"מ מה"ת בא"ו אפ"ה לא נהגו כן אך באמת גם בזה"ז יש משכחת להתיר נדר כזה והיינו דקודם שישאל על הנדר אצל המתירין שבא לפניהם להתיר לו נדרו אוסר עליהם עוד הפעם דבר זה ואז המתירין שוב לא יהי' נוגעים הואיל דאף אחר שיתירו לו את הנדר שאסר את כל העולם ליהנות ממנו אכתי יהי' המתירין אסורים ליהנות ממנו מכח נדר השני ונהי דאין נדר חל על נדר כמפורש בש"ס נדרים די"ז מ"מ בנשאל על הראשונה שניה תלה עליו בין בשבועה בין בנדר וע' בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ו אי יוכל להתיר על השניה קודם שנשאל על הראשונה די"ל דחשוב בכלל אין מתירין את הנדר עד שיחול עיי"ש בט"ז ובש"ך אבל עכ"פ אחר שנשאר על הראשונה בוודאי דהשניה חלה וגדולה מזו יש שיטה באחרונים דאף דאין נדר בתוך נדר היינו דוקא להתחייב אבל איסור יש גם מכח נדר השני אף כ"ז שלא נשאל על הראשון נהי דהאב"מ בתשובה העלה דכיון דאין שבועה חל על שבועה אף שני איסורים ליכא הואיל דהדיבור וצא לבטלה אבל כבר הכריע ביד שאול סי' רכ"ח דשיטת מהרלב"ח דסובר דמועיל התרה לשניה אף קודם שנשאל על הראשונה ע"כ סובר דגם בשבועה אמרי' דחל עכ"פ לענין שני איסורים וכיון שכן דעכ"פ ולשאר האיסור הלאה על המתירין תו לא חשיבי נוגעים ושפיר יוכל להתיר לו כנלע"ד בס"ד לדינא:

ב' לך תרע"ד ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

יב) נ"ב בשולי המכתב ובפשיטות י"ל חילוק בין נדר לבין הקדש בשלמא באסר הנאתו על חבירו וכשבא אצלו לשאול ממנו התרה על זה הרי חזינן שרוצה כעת המדיר לתת להמודר איזה דבר שפיר חשוב המודר נוגע בהיתר נדר זה אבל בשאלה בהקדש נהי דע"י ההקדש נפקע האיסור הנאה מעל כל העולם מ"מ אכתי ל"ח נוגע דמאן יימר שיוכל המתיר להנות מן הדבר דילמא המקדיש לא יתן לו להנות מן הדבר ונהי די"ל דחשיב נוגע עי"ז דשמא יתן לו המקדיש החפץ להנות בו אחר השאלה בכה"ג פשיטא דל"א נוגע ודמי ממש להך דשמא יתעשר שכ' בתוס' ב"ב דל"ח נוגע וז"ב ודו"ק:

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה