אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן ט

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן ט

סימן ח

להרב המאה"ג חו"ב בנש"ק וכו' כש"ת מ' פנחס יוסף נ"י אבד"ק וואניטש יצ"ו.

בדבר שאלתו באשה שהיתה מקשה לילד והרופאים הוציאו הילד בצבת אם הולד חייב בפדה"ב זה תורף השאלה:

א) וכת"ה העיר מהא דאבעיא בש"ס חולין דס"ט אי נגיעת הרחם מעכב ונשאר בתיקו ובש"ס בכורות ד"ט מוכח די"ל דמקצת הרחם, מקדש נהי דמסיק הש"ס די"ל מב"מ אינו חוצץ מ"מ י"ל בנ"ד דיש ס"ס לחיוב שמא נגיעת רחם לא מעכב ושמא סגי בנגיעת מקצת הרחם והביא בשם שט"מ דס"ס מועיל לחייב בפדה"ב עכת"ד:

הנה בגוף הדבר אי מועיל ס"ס לחייב בפדה"ב אף למ"ד דס"ס ל"מ להוציא ממון לכאורה יש להעיר מהא דכ' בתוס' כתובות ד"ט דחייב לתת לה כתובתה דשמא אינו בקי בפ"פ ושמא נאנסה ומוכח לכאורה דס"ס מועיל לחיוב ממון אך י"ל כ"ז התם דכבר נתחייב לה כתובה וס' שמא זינתה תחתיו ברצון וא"כ כבר כ' הפלאה שם די"ל בכה"ג דהוי כמו איא"פ דחייב ונהי דכתובה ל"ח חיוב ברור משום דשמא מעולם לא תבוא לידי גביה ע' תוס' ב"מ ד"כ ותוס' גיטין די"ג ושוב ל"ח כמו איא"פ הואיל דעיקר הא דאיא"פ חייב משום דלא אתי ס' פטור ומוציא מידי חיוב וודאי וא"כ בכתובה דל"ח חיוב ברור שוב י"ל דל"ח בכלל איא"פ אך באמת י"ל דגם בכתובה הוי כמו איא"פ כיון דכבר הוחלטנו שיהי' חייב לה כתובה שוב מועיל עכ"פ הס"ס להחזיק החיוב שכבר הוחלטנו וכמ"ש בדרישה חו"מ סי' רל"ב דרוב זבני לשחיטה אז אף בלא נתן עוד הלוקח את המעות חייב ליתן הואיל דרוב מסייע שחייב לשלם המעות כמו שהי' מוחזק אצלינו קודם שנולד הריעותא מועיל עכ"פ הרוב להחזיק מה שהי' בהחלט אצלינו עד עתה עיי"ש ובאמת בנה"מ סקי"ב שם השיג עליו אבל דעת הדרישה מבואר כן א"כ שפיר י"ל גם בכתובה דמועיל הס"ס להחזיק החיוב שכבר הוחלטנו אבל בעלמא אף היכי דהוי ס"ס מ"מ הואיל דהוי הספק על התחלת החיוב אז אכתי וי"ל דל"מ ס"ס לחייב ממון כמו דל"מ רוב בממון ולפ"ז י"ל דגם לחייב בפדה"ב ס"ס ל"מ וכמו דל"מ רוב בפדה"ב אך כבר העיר בשטמ"ק ב"ק די"א די"ל דרוב מועיל לחייב בפה"ב:

ב) ובספרי ח"ג סי' ט' הבאתי בהא דאינו חייב בפדיון תוך ל' דלשי' רש"י ז"ל הטעם מחשש נפל אף דרוב ב"ק הם ותיקשי לרב דסובר דרוב מועיל להוציא ממון אולם כתבתי כיון דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי נהי דמה"ת מועיל רוב אף היכי דיש מיעוט המצוי וכמו דחזינן דבדיקת הריאה הוי רק מדרבנן אף דסירכות הוי מיעוט המצוי אבל עכ"פ חז"ל החמירו במיעוט המצוי שלא לסמוך על הרוב א"כ תו לא מיקרי הרוב בכלל בירור במידי דיש מיעוט המצוי והיכי דהרוב ל"ח בירור גם לרב ל"מ רוב בממון דעיקר הא דמועיל רוב בממון לרב הוא רק משום דרב סובר דרוב מיקרי בירור כמ"ש הכו"פ סי' ק"ו וסי' ס"ג וע' תוס' בכורות ד"כ שכ' בחד תירוצא די"ל דבממון שאל"ת גם רב מודה ועיי"ש שהעירו די"ל דאף אם יש רו"ח לחיוב אפ"ה לא יהי' מוכרח ליתנו לכהן משום די"ל דבממון אף רו"ח לחיוב ל"מ ועיי"ש שכתבו דא"א לומר תרתי דסתרי אבל ברמב"ן ורא"ש שם כ' די"ל דאמרי' תרתי דסתרי וע' תוס' נדה דכ"ה מ"ש בזה וע' בתוי"ש כתובות דט"ז כ' די"ל דרו"ח מועיל בממון אבל עכ"פ רובא לחוד בוודאי דל"מ בממון וה"ה בפדה"ב וכה נודע שיטת מהרי"ק בהפילה וולד שאינו מרוקם דהבא אחריו חיוב בבכורה דיש ב' חזקות לחיוב חזקה שלא נתרקמו אבריו וחזקה שלא נפטר רחמה ותמה עליו בשו"ת ח"צ דהא יש רוב דוודאי הפילה ב"ק ושוב עכ"פ החזקות ל"ח כבירור היכי דיש רוב להיפוך ושוב איך אפשר לחייבו ע"י החזקות עיי"ש ולכאורה דבריו צ"ע דהא ידוע שיטת הריב"ש דתרי חזקות עדיפי מרוב וכבר הרגיש בזה בהג"ה יד שאול יו"ד סו' ש"ה ובאמת י"ל דכבר כ' בשו"ת מהר"י אסאד דהא דתרי חזקות עדיפי מרוב הוא רק מדרבנן והיינו להחמיר כמו במשאל"ס אבל להתחייב בפדיון אף ע"י תרי חזקות א"א לחייבו היכי דיש רוב כנגדו וצדקו דברי הח"צ:

ג) וראיתי בהג"ה יד שאול שם שכ' די"ל דס"ס חשוב כרובא דאיתא קמן ומועיל גם בממון וכשיטת התה ד ורשב"ם ב"ב דצ"ג אבל עכ"פ אכתי הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים נחזור לענין דינא דלכאורה בנ"ד יש כמה צדדים לחייבו בפדה"ב חדא שמא כהשטמ"ק דבפדה"ב דהוי מצוה אף רוב מועיל לחיוב וכעין שיטת הרשב"א דבס' צדקה אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר צד ממון שבו וכנודע ממחלוקת הג"ת ומהרשד"ם מובא בש"ך יו"ד סוס"י קע"ז ובפרט די"ל לפמ"ש בשו"ת ח"ס חו"מ סי' קפ"ז דהפדיון שייך להשי"ת רק דהשי"ת נותנו במתנה להכהן א"כ לפ"ז אף א"נ דגם בפדה"ב אמרי' המע"ה אבל עכ"פ י"ל דמועיל רוב לחיוב וכמ"ש המהרי"ט דבמת"ע דכתיב עני ורש הצדיקו אז היכי דיש עכ"פ רוב לחיוב מועיל וה"ה די"ל סברא זו בפדה"ב וגם יש צירוף שמא כסברת היד שאול דס"ס חשיב כרובא דא"ק ומועיל אף בממון:

ד) והנה ראיתי לגדול א' שכ' ג"כ די"ל דרוב יועיל בפדה"ב הואיל דגם לשמואל דסובר דרוב ל"מ בממון מ"מ לא גרע מברי ושמא כמבואר בכתובות דט"ז דע"י רוב משוי לטענת שכנגדו לשמא וא"כ חיוב עכ"פ לצי"ש כמבואר בחו"מ סי' ע"ה וממילא מותר ג"כ לברך ע"י חיוב לצי"ש עכת"ד:

באמת יש בזה הרבה לדבר אי מותר לברך על ס"ס כיון דבברכה שא"צ יש חומר לא תשא א"כ כמו דאין לברך אמידי שכל חיובו הוא מטעם חזקה כמ"ש בט"ז או"ח סי' ח' ה"ה דאין לברך ע"י ס"ס וע' בפמ"ג בפ"כ לאו"ח שהרגיש בזה ואף דמפורש בש"ע דבשכח לברך ספה"ע לילה אחת וספר ביום דמותר לברך אח"כ מטעם ס"ס שמא ספירה דיממא הוי ספירה ושמא כל לילה מצוה בפ"ע ומוכח דמותר לברך ע"י ס"ס באמת וי"ל התם העיקר כשיטות הסוברים דכל לילה מצוה בפ"ע וראי' דפסקינן דאף בלא ספר גם כל היום ונזכר בביה"ש ג"כ מותר לברך אבל בעלמא שפיר י"ל דל"מ ס"ס לענין ברכה:

ה) אך בגוף הדבר י"ל הואיל דברכה שא"צ לשי' רוה"פ הוי רק דרבנן עי' תוס' ר"ה דל"ג ולפ"ז י"ל דוקא שם באו"ח סי' ח' דיוכל להוות שמיד אחר הברכה יתברר לו שהציצית הם פסולים ונמצא דיוכל להיות שיתברר לו ששיקר בברכתו בכה"ג שפיר אין לברך מכח חזקה או ע"י ס"ס דדמי להיכי דאיכא לברורי דל"מ ס"ס או חזקה אבל בסד"ד דלעולם לא יתברר הספק שפיר י"ל דמועיל הס"ס אף לענין ברכה וז"ב:

ו) אך בגוף הס"ס שכ' כת"ה דשמא נגיעת הרחם לא מעכב ושמא מקצת הרחם מקדש. לכאורה בשלמא הספק אי נגיעת הרחם מעכב הוי ספק גמור כיון דהוא איבעיא בש"ס חולין ד"ע כרכו בסיב מאי ופירש"י אי הוי חציצה הואיל דאין נוגע ברחם אבל הספק אי מקצת הרחם מקדש לכאורה אין זה ספק ונהי דקאמר בש"ס בכורות שם לימא קסברי רבנן מקצת הרחם מקדש מ"מ בתר דמסיק הש"ס מב"מ אינו חוצץ שוב לא נשמע שום הו"א לומר דמקצת הרחם מקדש אולם לפמ"ש ברמב"ן פ"ג מבכורות ובתוס' חיצונית שם דהא דקאמר ר"א דמב"מ אינו חוצץ הוי רק דרך דחויה אבל לקושטא אכתי י"ל בטעמא דרבנן משום דמקצת הרחם מקדש ושפיר חשיב ס"ס שמא נגיעת הרחם לא מעכב ושמא מקצת רחם מקדש אך לכאורה אכתי יש לעורר לפמ"ש בתוס' בכורות שם בחד תירוצא דבמסייע להוציאו אף מב"מ חוצץ א"כ הכא דהרופא מוציא הילד ע"י הכלי א"כ הכלי מסייע להוציא והכלי לגבי הילד חשוב אינו מינו א"כ בוודאי דחשיב חציצה אך באמת הדבר ידוע דהילד מוציא מועט הראש לחוץ מעצמו ואח"כ נוטל הרופא הכלי מן הצד ואוחזו במיעוט הראש שיצא מכבר א"כ אדרבה כל הראש וכל הגוף יוצא דרך הרחם בני חציצה א"כ בכה"ג פשיטא דקדוש בבכורה וכבר האריך בזה בריע"א פ"ח מבכורות עיי"ש:

ז) ובפרט די"ל דהא שכ' התוס' דבמסייע להוציאו אף מב"מ חוצץ כ"ז במידי דחוצץ עכ"פ באינו מינו אז הי' ס"ד לומר דבמסייע להוציאו אף במב"מ חוצץ אבל במידי דגם באינו מינו לא חייץ אז גם במסייע להוציאו אינו חוצץ דלא גרע הך דמסייע להוציא מאילו הי' אינו מינו ממש א"כ לפ"ז בנ"ד דל"ש כלל הדין דחציצה וכמ"ש הפמ"א לענין קלטניס בנשים שיש להם מיחוש בראש דכיון שיש סכנה להסירן אינה מקפדת ול"ח חציצה לכן כ' בשו"ת ד"ח לענין רטיה שע"ג המכה דאף שדרכן להחליף מ"מ חשיבה אינה מקפדת הואיל דיש סכנה להסירן ולהחליפן עיי"ש וה"ה בנ"ד דאם לא יקח הרופא הצבת לסייע להוציא הוולד תהי' האשה בסכנה א"כ הרי אינו מקפדת וממילא אינו חוצץ וא"כ היכי דליכא דין חציצה אף באינו מינו שוב אף מסייע להוציאו לא יזיק וז"ב:

ח) יצא דבנ"ד לא מבעיא לשי' השטמ"ק דס"ס מועיל לחייב בפדה"ב בוודאי דחייב בנ"ד ובפרט א"נ דס"ס חשיב כרובא דא"ק בוודאי דהי' חייב בפדה"ב אך אף להסוברים דגם בפדה"ב ל"מ לחייב מכח ס"ס מ"מ ע"י הס"ס בצירוף הסברא שכתבתי דמכח שיש סכנה נא חוצץ בוודאי דמועיל לחייבו בפדה"ב ולכאורה יש להביא כדמות ראי' לזה ממתני' דבכורות דמ"ט במת האב אחר ל' דפטור הבן מליתן לכהן עד שאומרו לו שלא נתן ופירש"י עד שאומרו לו שצוה האב שלא נתן עוד ובאמירה לחוד סגי וא"צ בזה עדות גמורה אף דאחר ל' הוי בחזקת שנפדה מ"מ אין זו חזקה מעליא הואיל דרובא דאינשי אינם משלמים תיכף עיי"ש ונשמע לכאורה מדברי רש"י דברוב מסייע לחיוב אם יש עוד צירוף אמירה ממאן דהוא מועיל לחייב וכמ"ש השטמ"ק שם דסגי אפי' באמירה מעבד או שפחה עיי"ש וה"ה די"ל דס"ס בצירוף סברא כל דהו מועיל לחייב בפדה"ב ונהי דבאמת יש לדחות ראי' זו דשאני התם דכבר נתחייב ורק דרוצין לפוטרו מכח החזקה שבוודאי נפדה בזה שפיר י"ל הואיל דיש רוב נגד החזקה א"כ חשוב כהורע כח החזקה ודמי לאיא"פ דחייב ורק לולי האמירה ממאן דהו הי' מקום לפוטרו מכח דיש עוד חזקה היינו חז"כ דוודאי לא הי' משהה את מצות פדיון וכמצינו בשבועות דמ"ו דיש חזקה דאין אדם משהה לשלם שכר פעולה כדי שלא יעבור בלאו דלא תלין ורק ע"י אמירה קלה בצירוף הרוב מהני לאוקמיה בחזקת חיוב דמעיקרא ול"ש לאוקמיה בחז"כ דוודאי כבר שילם ז"א הואיל דיש לפנינו מי שמעיד שאביו הודה שלא שילם עדיין ובכה"ג ל"ש לומר אאמע"ר חדא כמ"ש בתוס' ב"מ ד"ג דרצונו לעשות תשובה עיי"ש וגם נודע שיטת הראשונים דהיכא דבא להתחייב א"ע ל"ש לומר אאעמ"ר ע' שטמ"ק כתובות די"ט ובריטב"א מכות ד"ג מ"ש בזה אבל במידי דהוי הספק על התחלת החיוב שפיר הי' מקום לומר דגם ס"ס בצירוף סברא קלה ל"מ לחייב בפדה"ב וכעין החילוק שכ' בשו"ת פמ"א להשיג על הט"ז חו"מ סי' ע"ה לענין ס' פרע לו מטבע מזויפת עיי"ש י אך נהי דליכא הוכחה גמורה מרש"י הנ"ל אבל עכ"פ הסברא בעצמותו נכונה הואיל דלשי' כמ"פ ס"ס לחוד מועיל לחייב בפדה"ב ולשי' אחרונים מועיל ס"ס לענין שיהי' חייב לצי"ש א"כ פשיטא דס"ס בצירוף הסברא דמכח שיש סכנה אינו חוצץ בוודאי דבצירוף שניהם יש לחייב בפדה"ב ובפרט אחרי שהבאתי דכמעט כל הראש וכל הגוף נוגע ברחם בלי שום דבר חוצץ פשיטא דליכא שום צד לפטור מן הבכורה כנלע"ד בס"ד לדינא:

ד' ויקהל תרס"ט ראדמישלא יצ"ו הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה