אור ברסלב
מהרש חלק ג סימן פא

מהרש חלק ג· רבי שמואל אנגל

סימן פא

סימן פ

לכבוד ש"ב נ"ד הרב הגאון האדיר שר התורה כש"ת מו"ה יוסף ענגיל שליט"א (זצ"ל) ראבד"ק קראקא יצ"ו.

אחד"ש כה"ג בדבר שנסתפק אי כהן מוזהר שלא ליגע בטומאת ע"ז לפי"מ דמבואר בש"ס בכורות דכ"ט ע"ב דבשאר טומאות כהן אינו מוזהר ופירש"י ז"ל כגון טומאות נבילה ושרצים שאין הכהן מוזהר עליהם מליגע עיי"ש א"כ י"ל דה"ה דאינו מוזהר על טומאת ע"ז או דנימא הואיל דטומאת ע"ז איתקש למת א"כ י"ל דה"ה בזה דאיתקש לענין דכהנים יהי' מוזהרים בו עכת"ד כה"ג:

ובאמת אנכי לא כן עמדי דהרי בע"ז גופא מצינו דכל הקולות איתנהו בו קולא דשרץ שאינו מטמא במשא וקולא דנדה שאינו מטמא לאברים כמפו' בש"ס ע"ז דמ"ז ע"ב ובשבת דפ"ב ע"ב וקולא דמת שאינו מטמא אלא בכזית כמפורש בשבת דפ"ג ע"ב וכ"ה ברמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה ב' ג' עיי"ש א"כ לפ"ז י"ל אף א"נ דטומאת ע"ז הוא מה"ת מ"מ כיון דדנין בו כל הקולות פשיטא די"ל דכהן אינו מוזהר על זה ומכ"ש לשיטת הרמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה א' דטומאת ע"ז לאו ד"ת וכ"ה בתוספת שבת דפ"ב ע"ב ובתוס' סנהדרין די"ב בוודאי די"ל דאין הכהן מוזהר ע"ז דהשתא בטומאת ביה"פ מפורש בבכורות דכ"ט דאין הכהן מוזהר בזה אף דלענין היתר אכילת תרומה אינו מועיל ניפוח אפ"ה לענין זה שיהי' מותר לו לטמאות מהני ה"ה הכא דאינו מוזהר על זה והרי מצינו גם לענין תקרובות ע"ז שכ' בתוס' ע"ז דל"ב ע"ב בחד תירוצא דרק לענין אכילה והנאה מקשינן למת אבל לא לענין טומאה ונהי דשיטת ר"ת שם לחלק בין תקרובות כעין פנים אבל בתוס' חולין די"ג הוכיחו דלענין טומאה תקרובות ע"ז אינו מטמא מה"ת וכ"ה בתוס' פסחים דע"ג וברמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה ו' ובכ"מ שם וגדולה מזו כ' בתוס' ב"ק דע"ב ע"ב דגם איסור הנאה בתקרובות ע"ז אינו מה"ת משום דרק לאכילה איתקש למת ולא להנאה עיי"ש ואף לשיטת הרמב"ם פ"ז מהלכות ע"ז הלכה ב' דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת וע' בתוס' ע"ז די"ב ע"ב שכתבו דבע"ז אף שלכד"א אסור משום דלא כתיב בו אכילה ונהי דכתיב ויאכלו זבחי מתים מ"מ לא הוזכר לשון אכילה בתורה רק בדברי קבלה ונהי דהגרעק"א ז"ל העיר דהרי כל האיסור מקורו מדברי קבלה ובדברי קבלה הרי כתיב לשון אכילה אפ"ה יפה כתב בטעה"מ פ"ה מאישות דהאיסור נובע מקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עיי"ש וכה הוכיחו המפורשים דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת מהא דפריך בש"ס פסחים דכ"ב ואימא כמים הנשפכים לע"ז עי' בשעה"מ פ"ה מאישות ובטעה"מ שם מה שכתבו בזה. אבל עכ"פ חזינן דכל סברת התוס' דבע"ז אסור אף בשלכד"א משום דלא כתיב בו אכילה ואמאי לא כתבו משום דאיתקש למת ובמת אסור אף שלא כדרכו דלא כתיב בו אכילה וכמו שהרגיש בזה בהג"ה הגרעק"א ז"ל ונשמע מדברי התוס' דלאו לגמרי איתקש וכעין דמצינו בש"ס מכות די"א לחד מ"ד להלכותיו לא איתקש ע"כ הדבר פשוט וברור דאין הכהן מוזהר על טומאה זו וז"ב:

והנה כה"ג העיר מרש"י עירובין דק"ה בד"ה ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון דקרי לה עבירה עכת"ד באמת י"ל אי משום הא לא אריא דאכתי י"ל דכהן אינו עובר בלאו בטומאה זו והא דקרי לה רש"י עבירה י"ל לפי שיוכל לצמוח מזה ביטול עבודה וביטול אכילת תרומה דהוי כמו ביטול מצוה וכדמצינו בש"ס נדרים ד"ד בהא דבל תאחר דקרבנות ופריך בש"ס חטאת יולדת מה איכא למימר ומשני הא קשריא לה לאכול בקדשים ופי' הר"ן ז"ל דאכילת קדשים מצוה הוא מש"ה יש סברא דיעבור בבל תאחר עיי"ש ובאמת יש להעיר בהא דמוכח בש"ס נזיר ד"ד דנזיר נאסר ביין קידוש והבדלה ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני ובתוס' כ' הכוונה בלשון בתמי' דס"ל לאו ד"ת אבל רש"י ז"ל כ' הכוונה בלשון אדרבה דאמאי נאסר ובתוס' הקשו דהרי בפירוש גילתה התורה דחל אך באמת י"ל דזה כוונת קושית הש"ס דאי נימא דגילתה התורה דנזיר נאסר ביין קידוש והבדלה דהוי מה"ת א"כ ע"י הבאת קרבנותיו מתירו ביין מצוה א"כ שוב אמאי צריך קרא מיותר דנזיר עובר בבל תאחר ומכ"ש לשי' הפוסקים דבאמת נזיר. נאסר ביין קידוש אף דהוי מה"ת משום דאינו מפורש רק נלמד מדרשא א"כ שוב בכה"ג דפ"י הבאת קרבנותיו אתה מתירו ביין מצוה שוב דמי לחטאת יולדת דמצד הסברא עובר בבל תאחר ושוב הי' קשה למה לי קרא דנזיר עובר בבל תאחר ומיושב קושית התוספת בס"ד ודו"ק עכ"פ נשמע דביטול אכילת קדשים ותרומה הוי מניעת מצוה וכמפורש ברמב"ם סוף הלכות תרומה דחשוב כעבודה וע' בש"ס ברכות ד"ב דקאמר משעה שהעני נכנס לאכול פתו והקשו בתוס' עני גופא מתי יתפלל והעיר במהרש"א אמאי לא הקשו על גוף המתני' כהנים גופא מתי יתפללו וכ' הצל"ח דבמשנתינו י"ל דאכילת תרומה דהוי מצוה מותרת אף בזמן ק"ש עיי"ש א"כ י"ל תה כוונת רש"י ז"ל דעי"ז שגורמים טומאה לכהנים נצמח עי"ז ביטול עבודה וביטול אכילת תרומה וקדשים דמפורש בש"ס דעובר בבל תאחר עי"ז א"כ חשוב ביטול מצוה ושפיר קרי לה רשיי ז"ל בלשון עבירה אבל באמת אין הכהן מצוה על זה וז"ב:

והנה כה"ג הביא ראי' דכה"ג בוודאי מוזהר על כל הטומאות מדברי המדרש תנחומא דדייק בהא דהקב"ה שוכן בתוכינו אף שכלנו טמאים ועכ"ח שאין טומאתינו טומאה ממש וכ' כה"ג הכוונה כיון דהקב"ה הוא בבחי' כה"ג וא"כ כמו דמצינו בש"ס ר"ה דט"ז דחייב אדם לטהר א"ע ברגל א"כ י"ל דכה"ג כל השנה חשוב לגבו כרגל וחילו מש"ס מו"ק די"ד ע"ב דאיבעי' בש"ס מצורע מאי שינהוג צרעתו ברגל וקאמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כה"ג והרי כה"ג דכל השנה, חשוב אצלו כרגל מדחזינן דכהן אסור להקריב באנינות רק ברגל וכה"ג מותר להקריב באנינות כל השנה ואפ"ה נוהג בו צרעת ונפשט האבעי' דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל ועיי"ש בתוס' שכ' דאי מנודה אינו נוהג נידוי ברגל ה"ה דכה"ג אינו נוהג נידוי בשום פעם א"כ ה"ה דלגבי כה"ג כל השנה אסור לטמאות א"ע עכת"ד כה"ג:

הנה לכאורה יש להעיר מסנהדרין דל"ט בהאי צדוקי דשאל כי קבר למשה במה טביל והקשה התוס' היכא נטמא בקבורתו ותירצו דישראל נקראים בנים למקום וא"כ אי נימא דהקב"ה נקרא כה"ג א"כ אכתי תיקשי דהרי כה"ג אינו מטמא אף לבנו ונהי דבמהרש"א שם כ' דכיון דלא ידע איש את קבורתו חשוב כמו מת מצוה דבכה"ג אף כה"ג מותר לטמא א"ע אך מדברי התוס' לא משמע הכי ועי' ג"כ בפרשת דרכים דרוש כ"ה מ"ש לפרש הא דהקב"ה החי' מתים בשעה שהפיל נבוכדנצר לחמו"ע לכבשן האש הטעם משום דישראל נקראו בנים למקום דבלא"ה לא הי' הקב"ה מטמא להם לפי שמיקרי כהן עיי"ש וא"כ לכאורה א"נ דהקב"ה הוי כה"ג אכתי תיקשי דהרי כה"ג אסור לטמאות עצמו אף לבנו אך באמת י"ל דמתחיית המתים לק"מ עפמ"ש בתוס' ב"מ דקי"ד ע"ב בהא דהחי' אלי' את בן הצרפת אף דאלי' הוא פנחס שהי' כהן אפ"ה כיון דהי' ברור לו שיחי' הי' שרי לו לטמא א"ע משום פק"נ ע"ש ה"ה הכא י"ל כנ"ל אבל מהא דקבר הקב"ה למשה אכתי תיקשי דהא כה"ג אסור לטמאות אף לבנו אך באמת י"ל דהקב"ה הוא באמת בבחי' כה"ג ואפ"ה לק"מ לפמ"ש בתוס' יומא די"ב ע"ב בשם הירושלמי דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובאמת לפי דבריהם יש להעיר בהא דאלמנה לכה"ג אינה מתייבמת משום דאין עדולתו"ע כמפורש בש"ס יבמות ד"כ נימא דחשוב קיל משום דאפשר לסלק א"ע מכהונה גדולה ומצינו בש"ס יומא דפ"ג לחד מ"ד דטבל חשוב קיל משום דאפשר לתקוני ומצינו דנזיר חשוב קיל משום דאפשר בשאלה ונדחה לתו"ע כמבואר ביבמות ד"ה א"כ היה הכא אף לתו"ע יהי' נדחה וצ"ע ועיין שו"ת ח"ס או"ח סי' קכ"ד שהעיר השואל לשי' התוס' פסחים ד"ג דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי מכשירי פסח דו"ש נימא הואיל דבידו להפקיר ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מפסח ושוב לא ידחה שבת וכמו מכשירי ציצית דאינו דו"ש לר"א משום הואיל דבידו להפקיר עיי"ש עכ"פ לסברת התוס' דכה"ג מסתלק בפה א"כ י"ל לגבי קבורת משה סילק הקב"ה א"ע מכהונה גדולה ונשאר רק כהן הדיוט ושוב הי' רשאי לטמא א"ע לבנו וז"ב:

אך בגוף דברי כה"ג דכיון דחייב אדם לטהר א"ע ברגל ושוב לגבי כה"ג דכל השנה הוי אצלו כרגל לעולם מוזהר בכל הטומאות הנה באמת כבר האריך במלמ"ל פט"ז מהלכות טו"א דכל הא דחייב לטהר א"ע ברגל הוי רק דרבנן והדרשא הוי רק אסמכתא ובאמת לשי' כמה פוסקים גם בכל ישראל יש איסור מדרבנן לטמאות גופו עיי"ש ורק כל סברת כה"ג דכה"ג כל השנה חשוב אצלו כרגל וראייתו מש"ס מו"ק הנ"ל ולפע"ד ז"א בשלמא החם לענין נידוי וצרעת דחזינן דברגל התירו חז"ל נידוי וצרעת שפיר י"ל דבכה"ג יש להתיר גם בכל השנה הואיל דהקילה רחמנא בכה"ג שמותר להקריב קרבנות כל השנה אבל לענין טומאה עיקר הטעם דחייב אדם לטהר ברגל משום שיהי' מוכן לכנוס למקדש ולאכול קדשים א"כ נהי דכה"ג נוטל חלק בראש ומקריב מתי שירצה, א"כ י"ל דחשוב תמיד בכלל יוצא ונכנס למקדש טפי משאר כהנים כמפורש ביומא די"ד אבל עכ"פ להטיל עליו חיוב טהרה בכל השנה א"א להטיל עליו כיון דהברירה בידו להקריב מתי שירצה או לאו א"כ אין להחמיר עליו מבשאר כהנים והרי מפורש ברמב"ם שם הלכה ט' מותר לאדם ליגע בכל הטומאות מדהזהיר הקב"ה לאהרן ובניו שלא יטמאו למת נשמע שכל העם מותרים ושאר כהנים מותרים לטמאות בשאר טומאות חוץ מטמא מח וכ' הכ"מ הטעם הואיל דלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת עיי"ש והרי הוכחה זו קאי גם אכה"ג דאהרן הי' כה"ג ולא הזהירו הקב"ה רק מטמא מת נשמע דבשאר טומאות אף כה"ג אינו מוזהר ועי' בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא בר"ה דט"ז שכתב בפירוש דכל הכהנים אינם מוזהרים בטומאה קלה דאל"כ הי' לו להקב"ה להזהירם בטומאה קלה ומכ"ש דהוי ידעינן דאסור להם לטמאות בטומאה חמורה ומדהזהירם דוקא בטמא מת עכ"ח נשמע דאינם מוזהרים בטומאה קלה עיי"ש ועי' בטורי אבן מ"ש שם בזה ובאמת בגוף הדבר אי הא דאסור לטמא ברגל הוי מה"ת או מדרבנן יש להעיר בש"ס פסחים ד"פ דפריך ויטמאנו במת וקשה הא אסור לטמאות ברגל וגם בער"פ כשמגיע זמן שחיטת הפסח חשוב כרגל וכמ"ש בצל"ח פסחים ד"נ בשלמא א"נ דהא דאסור לטמאות הוי רק מדרבנן י"ל דבדרבנן אומרים ליחיד חטא כדי שיזכו הרבים אבל א"נ דהוי איסור ד"ת תיקשו והנה לכאורה הי' מקום לומר דהא דאסור לטמאות ברגל הוי הטעם משום דנדחה מחגיגתו וא"כ התם לפי ס"ד דהש"ס דהי' ס"ל דכל יום מצוה בפ"ע הוא ולא תשלומין דראשון ושוב לא יהי' נדחה מחגיגתו דיוכל להקריב בשביעי של פסח ושוב י"ל דליכא כלל איסור לטמאות א"ע ועל זה משני הש"ס אתה מדחהו מחגיגתו י"ל הכוונה דאין הטעם משום דחוששין שלא יתבטל מקרבן דבזה הי' מקום לומר דכיון דאכתי לא מטא זמן חיוב חגיגה ובשעה שיגיע הזמן חיוב הרי אז באמת לא יתחייב א"צ לחוש לזה ודמי קצת למחלוקת הרמב"ן והרז"ה הנודע אי מותר לגרום דיחוי רק הכוונה בש"ס הואיל דנדחה מחגיגתו שוב אסור לטמאות דכל ישראל מוזהרין להיות טהורים ברגל והי' מיושב בזה קושית התוספת שם שהקשו דגם במשלחין לדרך רחוקה אתה מדחהו מחגיגתו ותירצו דהואיל דמה"ת יוכל לבוא דתחומין רק מדרבנן אסור חשוב חזי ועיי"ש במהרש"א ולפי הנ"ל א"צ לזה דהכא עיקר כוונת הש"ס משום דאסור לטמאותו והוא נכון ע"ד החידוד ובאמת מצינו סברא זו לחלק בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמן חיובא בש"ס סוכה דכ"ה ע"ב דקאמר אי אשמעינן התם משום דאכתי לא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא ומוכח לכאורה דכ"ז שלא מטא זמן חיובא מותר לגרום ביטול מצוה אף שיתבטל עי"ז גם בזמן שיגיע החיוב מכ"ש הכא דמותר לדחותו מחגיגתו רק הכוונה בש"ס משום דאסור לטמאותו ודו"ק אך באמת א"א לומר דהא דאסור לטמאות ברגל הוי הטעם מכח דנדחה מחגיגתו מדחזינן דאף אחר הקרבת החגיגה ג"כ אסור לטמא א"ע ברגל כמבואר מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל ושוב הדרא קושייתי לדוכתא דמה פריך הש"ס לטמאותו הרי אסור לטמאות ברגל ונהי דלשי' התוס' שבת ד"ג בחד תירוצא דבלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכו אבל לשאר התירוצים תיקשו זולת א"נ דלא כהצל"ח הנ"ל דבע"פ אף בזמן שחיטת הפסח אכתי לא מיקרי רגל ומותר אז לטמא א"ע והרבה יש לדבר בזה אך בכוונת המדרש תנחומא הנ"ל נלע"ד בפשיטות דכוונתו, אף א"נ דכל השנה גם כה"ג מותר לטמאות א"ע בשאר טומאות אפ"ה י"ל כ"ז טומאה מקרית שלא יוצמח מזה רק ביטול עבודה לפי שעה אבל טומאה תמידית י"ל דאסור וכמ"ש כעין זו בשו"ת נוב"י סי' ל"ה וה"ה די"ל לשי' התוס' ברכות ד"כ דלאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אפ"ה י"ל כ"ז במקרה אבל בתמידית אינו נדחה וא"כ שפיר כ' המדרש דאי הי' ח"ו טומאותינו טומאה ממש לא הי' אפשר לשכון כבודו בתוכינו בתמידית וז"ב בס"ד אבל עכ"פ אכתי י"ל דבשאר טומאות שום כהן אינו מוזהר לטמא א"ע במקרה וה"ה בטומאות ע"ז ג"כ אין הכהן מוזהר ועי' בר"ן ב"מ פרק ט' שהביא בשם היראים דכהן אינו מוזהר רק בטומאה המטמא באוהל אבל היכי דליכא טומאת אוהל חשוב רק כטומאות נבילה דאינו מוזהר ומה"ט הלך אליהו על קבר נכרי לפי שסובר כרשב"י דעכו"ם אינו מטמא באוהל עיי"ש ע"כ הדבר פשוט וברור דגם בטומאות ע"ז אין הכהן מוזהר כנלע"ד בס"ד לדינא:

עתה נבוא במה שהעיר כה"ג בהא דפליגי רש"י ותוס' זבחים דפ"ח לענין תרומה אי חשוב ממשקה ישראל אף דשרי לכהנים הואיל דעכ"פ אסור לזרים וכ' כה"ג דפלוגתתם הוא מחלוקת בש"ס יומא דס"ו דקאמר ואילו בני אהרן עם קדושיך לא קאמר ומשני ר' ירמי' דלא כר"י דסובר יש להם כפרה בשעיר המשתלח אביי אמר אפ"ת ר"י אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו עכת"ד כה"ג:

לענ"ד יש לחלק בין הנושאים דהתם בזבחים סובר רש"י ז"ל נהי דגם כהנים בכלל ישראל המה מ"מ י"ל דכוונת התורה ממשקה ישראל שיהי' מותר לכל בר ישראל אבל ביומא דס"ו הוי פלוגתתם מדקאמר עמך בית ישראל י"ל דכהנים נתמעטו מתיבת עם וכהא דמצינו בש"ס חולין דקל"ב ובש"ע יו"ד סי' ס"א דכהנים פטורים ממתנות משום דכתיב מאת העם ואמרי' ולא מאת הכהנים וגם בלוים הוי ספק אי חייבים במתנות אי מיקרי עם או לאו עיי"ש וכה"ג מצינו בש"ס שבת דס"ב דקאמר נשים עם בפ"ע הם אבל היכי דכתוב לשון ישראל גם כהנים בכלל וראי' מהא דעירוכין ד"ג דקאמר הכל חייבים בסוכה כהנים איצטרכא לי' סדיא הואיל דכתיב תשבו והיינו כעין תדורו א"כ כהנים דבני עבודה נינהו לא ליחייבו קמ"ל דחייבים וקשה אמאי לא קאמר הואיל דכתיב בישראל הו"א דכהנים אינם בכלל ועכ"ח נשמע דהיכי דכתיב לשון ישראל לכ"ע כהנים בכלל וז"ב ובגוף סברת רש"י ז"ל דדבר המותר רק לכהנים ל"ח ממשקה לישראל הערני בני הה"ג מ' חיים שליט"א מהא דפסחים דמ"ז ע"ב דאימעיט בכור ומעשר דפסול לקרבן תמיד משה ולא בכור אחת ולא מעשר והשתא תיקשו הא בכור אינו נאכל אלא לכהנים א"כ למ"ל, קרא דבכור פסול לתמיד הא בלא"ה ל"ח בכלל משקה ישראל לשי' רש"י בשלמא במעשר ניחא דבעי קרא למעט הואיל דנאכל לכל אדם שפיר חשוב בכלל ממשקה ישראל אבל על בכור קשה ונהי דכ' בתוס' פסחים שם דהך מיעוט הוי רק אסמכתא בעלמא משום דבלא"ה דבר שבחובה אינו בא רק מן החולין אך באמת ממסקנת התוספת שם מבואר דהוי דרשה גמורה א"כ יש הוכחה ברורה מכאן דגם דבר המותר עכ"פ לכהנים חשוב בכלל ממשקה ישראל עכת"ד ובאמת י"ל דגוף מחלוקת רש"י ותוס' זבחים הנ"ל דקאי לשיטתם בהא דנחלקו רש"י ותוס' בשבועות ד"כ דלשי' רש"י נדר חל בקיום מצוה ולשי' התוס' לא חל וי"ל דפליגו אי כל איסורים חשיבו איסורי חפצא או איסורי גברא ועיי"ש בשבועות דכ"ג דפליגי רש"י ותוס' אי בסתם בנשבע שלא יאכל אי הוי נבילה בכלל שבועתו דשי' רש"י ז"ל דגם בסתם הוי נבילה בכלל ושיטת התוס' להיפוך ונהי דברש"י יומא דע"ד לא משמע הכי כבר הרגיש בסתירה זו בכפ"ת שם ולפ"ז י"ל דגם הכא פליגי בזה דלשי' רש"י ז"ל אין התיעוב מונח על החפץ ושפיר לא נפקע ממנו שם אוכל ולא דמי לעפר אבל התוס' ס"ל דהתיעוב מונח על החפץ ואיסורי אכילה ל"ח בכלל אוכל וכעין המבואר בחו"מ סי' רל"ד וכעין המבואר ברמב"ם הלכות תרומות דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש וכתב הרדב"ז הטעם משום דאף בלי האיסור תרומה אסור מכח איסור נזיר ל"ח בכלל אכילה ורק באכל תרומה ביוה"כ בשוגג הואיל דחייב קרבן משום יוה"כ חזינן דרחמנא אחשבה לאכילה שפיר חייב ג"כ חומש אבל היכי דליכא קרבן שפיר ל"ח אכילה עיי"ש והנה זה פשוט דאף להסוברים דכל איסורין חשיבו איסורי חפצא מ"מ באיסור שאינו נוגע לכל העולם בוודאי דל"ח רק איסור גברא וא"כ י"ל דהא דכתבה התורה ממשקה ישראל הי' כוונת התורה במידי דמצד התיעוב על החפץ נאסר להדיוט אז כתבה התורה שלא יקריב לגבוה דבר המתועב וממילא יוצמח דבאיסור שאינו כולל לכל העולם ל"ח מתועב ושוב מותר לגבוה אבל לשיטת רש"י דס"ל דכל האיסורים חשוב איסור גברא א"כ עכ"ח דאינו משום התיעוב של החפץ ועכ"ח דהא דכתבה התורה ממשקה ישראל הכוונה דבעי שיהא מותר להדיוט ממש א"כ שפיר בעי שיהיו מותר לכל ישראל וז"ב בס"ד בביאור מחלוקת רש"י ותוס':

עוד ראיתי לכה"ג שהעיר ברש"י פסחים דצ"א בהא דקאמר בש"ס אבל בבית האסורים של ישראל שוחטין בפ"ע כיון דהבטיחו להוציאו אמרי' שארית ישראל לא ידברו כזב ופירש"י ז"ל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון והעיר כה"ג ממנ"פ היכי מיירי אי ביש לו לשלם ומשלם פשיטא ואי אינו משלם אמאי מוציאין אותו ואי באין לו לשלם אמאי חובשין אותו הרי אסור לו להמלוה להיות נושה בו עכת"ד:

הנה כגוף הערתו דכירנא שבשו"ת מהרשד"ם הרגיש בזה ואינו תח"י כעת ובאמת גם בתומים חו"מ סי' צ"ז סקי"ג הרגיש ג"כ בדברי רש"י הנ"ל עי"ש. אך לפענ"ד י"ל בכוונת דברי רש"י דמיירי במי שיש לו חוב אצל אחר מכח שנתן לו שוחד והוא חייב לאחרים דבשוחד הדין דבלא תבעו ליכא חיוב להחזירו כמפורש בחו"מ סי' ט' וממילא ליכא שדר"נ או במי שיש לו חוב אצל אחר מכח שנתן לו ריבית והוא חייב לאחרים דאז לשי' הסמ"ע בריבית גם בלא תבעו חייב לשלם אבל לשי' הב"ח והט"ז בח"מ סי' ט' וביו"ד סי' קס"א גם בריבית ליכא חיוב בלא תבעו ועיי"ש שחידש דבריבית ליכא שדר"נ הואיל דהתורה לא חייבה להחזיר רק לחיות את הלוה אבל לא שיתחייב ליתן לאחרים ולפ"ז העלה הדג"מ בסי' קס"א דרק להלוה מחויב להחזיר הריבית אבל לא ליורשי הלוה ולשיטת התומים הטעם דפטור בלא תבעו הואיל דנתן לו מדעתו ולא תבעו בוודאי מחלו ועיי"ש בנה"מ סי' ט' סק"א א"כ לשי' הגאונים דבריבית ושוחד כ"ז שלא תבעו ל"מ מחילתו א"כ כבר העיר בכנה"ג בסי' קס"א ובקצה"ח סי' ט' די"ל כיון דפריעת בע"ח מצוה כופין אותו הב"ד לתבוע הריבית והשוחד א"כ זה כוונת רש"י דהכא מיירי שלא רצה לתבוע כדי שלא יוכל הבע"ח שלו לגבות כשיטת הט"ז דבלא תבעו ליכא חיוב וממילא ל"ש שדר"נ ועי"ז חובשין אותו הב"ד כדי לתבוע הריבית שיוכל הבע"ח שלו לגבות חובו ותבעו וממילא נתחייב המלוה שלו לשלם להבע"ח שלו מכח שדר"נ ואיירי באופן שלא מחל לו אחר שתבעו א"כ בכה"ג דוקא בבית האסורים עכו"ם אסור לשחוט עליו דשמא לא יוציאו אותו וכמ"ש בתוספת שם בשם הירושלמי לפי דפיהם דיבור שוא אבל בביהא"ש ישראל שפיר כיון דכבר תבע להמלוה שלו את הריבית ושוב נתחייב המלוה לשלם לבע"ח שלו מכח שדר"נ שפיר שוחטין עליו הואיל דבוודאי יצא וז"ב בס"ד ודו"ק:

עתה נבוא לדבר במה שנסתפק כהד"ג באב שקיבל קידושין לבתו הקטנה ממי שהוא ח"ל אי י"ל בזה אשלד"ע עכתו"ד:

באמת לא אבין כלל דברי כהדר"ג דאיך אפשר לומר דמטעם שליחות הוא הרי אין שליחות לקטן ומפורש בש"ס ב"מ ד"י דאי חצר משום שליחות אין חצר לקטן ואף שכ' במהרש"א גיטין דף ס"ד דבמופהס"ל אי נימא דמועיל תרומתו ה"ה דיש לו שליחות והקצה"ח סי' קפ"ח סק"ג לא הביא דבריו עיי"ש אבל באמת בקידושין מהני קבלת האב אף עבור בתו קטנה גמורה ומפורש בש"ס דאב יכול לעשות שליח לקידושי בתו והרי לשיטת כמ"פ אין שליח עושה שליח בקידושין וע"כ דאבי' אינו בתורת שליח ורק שבקטנותה התורה נתנה לו כח לקדש אותה והא דמצינו בגיטין דכ"א דקאמר שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכ אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ומכח דהא דאב מקב גט לבתו הוי ג"כ בתורת שליחות מ"מ י"ל דאינו בתורת שליחות רק הכוונה בש"ס הואיל דמצינו דיש משכחת גט בע"כ ע"י אחר נהי דאינו מתורת שליחות ורק שהתורה זכתה לו בקבלת גט כמו בקידושין מ"מ עכ"פ מצינו דגט בע"כ משכחת אף ע"י אחר וא"כ לפ"ז שפיר יש חילוק דבחצר נהי דנעשה שליח אפי' שלא מדעתו מ"מ כ"ז באינו יודע שהוא בחצר אבל ביודע ואינו מתכוין לקנות ל"מ כמ"ש בתוס' ב"ב דנ"ד ובעכ"ח בוודאי ל"מ וא"כ בוודאי דהוי רק מתורת שליחות ושפיר אמרי' דבדבר עבירה לא נתנה לו התורה כח שליחות ושפיר ל"מ בחצר רק משום דבעכ"ח מותיב בה אבל בקידושין דמועיל קבלת אביו אף בעומדת וצווחת דבכה"ג ל"מ אף במידי דהוי זכות גמור כמ"ש ברשב"א קידושין דכ"ג והגם דבזכות גמור כ' בתוס' כתובות די"א דיש שליחות לקטן אבל בקידושין וגירושין בוודאי דל"ח זכות גמור ואדרבה גט חוב הוי וא"כ מדחזינן דמהני בקטן ע"כ דאינו משום שליחות וא"כ ממילא דמהני ידו כידה ושפיר אף בקידשה לח"ל ג"כ מהני ועי' בבי"מ אה"ע סי' ק"מ לענין חצירו של שליח לקבלה שכתב דלענין החסרון מכח מילי חצר עדיף וביארתי בחידושי דאף שכ' המחא"פ דפועל מהני אף בעכו"ם אפ"ה כ"ז היכא דהמשלח יש לו כח השליחות ורק החסרון מצד המקבל שפיר מהני בפועל אבל היכא דהמשלח אין לו כח השליחות אף פועל ל"מ דיד רבו כיד עבד לא אמרי' וכהא דמצינו בפמ"ג יו"ד סי' ס"א לענין אשתו כגופו דגופו כאשתו לא אמרי' עיי"ש ובאמת לפ"ז י"ל בהא שכ' בתוס' קידושין דמ"ב להוכיח ענין שליחות בקדשים מפסחים דפ"ח מהא דשכח מה אמר לו רבו והקשה השעה"מ דהרי י"ל דהתם שאני משום דיד פועל עדיף ועפ"ז ניחא דאי נימא דאין שליחות א"כ התורה לא נתנה כלל להמשלח כח השליחות בכה"ג אף פועל ל"מ ומיושב הכל בס"ד ודוק היטב:

באעה"ח ג' משפטים תרמ"ט פה"ק ראדמישלא. ב"ד דו"ש הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה