מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן סא
להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מו"ה יחיאל לעהרער נ"י:
בדבר שאלתו באשה שמוצאת תמיד בהעד שערות קטנות מאוד ואדומות ונלקטים מהעד ונשאר נקי ובדקו קצתן במיעוך בציפורן ולא נימוחו אבל הקטנים א"א לבודקן מרוב קטנן והאשה יש לה ווסת זה תורף שאלתו:
והנה מקודם נדבר אם יש בזה חשש ד"ת והנה ידוע דראיה שלא בהרגשה אינו מטמא מה"ת כמפורש בש"ס נדה דנ"ז רק דמסיק הש"ס דמודה שמואל שמטמא מדרבנן והנה ידוע שי' רש"י ז"ל דהטעם דחוששין שמא ארגשה ולאו אדעתי' ושיטת התוס' דאף אם ידעינן בוודאי שלא הרגישה אפ"ה גזרו טומאה דאם ניקול בראיה שלא בהרגשה נבוא להקל אף בראיה בהרגשה:
והנה לענין תינוקות שלא הגיע זמנה לראות דלא גזרו בה כתמים דעת הב"ח דרק בנמצא על חלוקה אז תולין להקל דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתי' והסברא דעיקר מה דלא תלינן דעברה ולאו אדעתה משום דהוי בגדר שכיח לאיסור והיכי דהוי שכיח לאיסור אף בדרבנן לחומרא אבל בתינוקות שלא הגיע זמנה לראות דגם הראיה מגופה היא ל"ש וכיון דגם בצד האיסור צריך לחוש למידי דל"ש שוב תולין בצד ההיתר אף דל"ש כיון דשני הצדדין שוין שוב מקילין בדרבנן וכמ"ש הפמ"ג דאף דבס"ט מהני שהיה יב"ח מ"מ ברוב לאיסור ל"מ שהיה יב"ח לשי' מהרש"ל דמיעוט טריפות חיים דכיון דע"כ צריך לחוש למיעוט שוב חוששין למיעוט טריפות חיים וכן כ' הלב"ש לענין ס"ס לאיסור דל"מ שהיה יב"ח וע' בפמ"ג סי' ל"ג שכתב דבס' בשחיטה ל"מ שהיה יב"ח עיי"ש:
א) ובאמת בזה י"ל קושיות התוס' חולין ד"י שהקשה דנילוף דאזלינן בת"ר מהא דאמר רחמנא להקריב קרבנות בשבת דניחוש שמא טריפה הוא וחילל שבת שלא לצורך עיי"ש והנלע"ד דהנה מפורש בש"ע יו"ד סי' ל"ט בע"א אומר כסדרן וע"א שלכס"ד דמוקמינן הבהמה בח"ה והקשה הרש"ל דהא בנאבדה הריאה קיי"ל דאסור שלא בהפ"מ והטעם דטריפות הריאה שכיח וכ' הט"ז דבשלמא בלא בלא נבדקה הריאה כלל אז י"ל טריפות הריאה שכיח אבל הכא דכל הריאה נבדק רק הס' על מין א' א"כ ל"ש לומר דשכיח יותר שתהי' זו הסירכא שלכס"ד מכסדרן שפיר מתירין ועיי"ש בפר"ת ובלב"ש נשמע דאם החשש רק על מין א' אז הוי כמיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש לה א"כ י"ל דהא דס"ד הש"ס דאי לא אזלינן בת"ר חוששין שמא טריפה זה דוקא אם יש חשש על כל מיני טריפות אז הוי בגדר מיעוט המצוי שפיר נשמע דאזלינן בת"ר אבל היכי דליכא חשש רק על מין א' אז פשיטא דהוי רק בגדר מיעוטא דמיעוטא ומצד הסברא ל"ח לה א"כ י"ל לפמ"ש התוס' רי"ד דבשוחט בהמה טרפה בשבת פטיר כיון דטריפה אינו חי א"כ ליכא איסור דנטילת נשמה ותמהו עליו ממתני' פסחים דע"ב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור הא בגלוי חייב מאי תיקון ונשמע דלא כשיטת התוסרי"ד אך באמת י"ל דהמתני' מיירי ביתרת דלשי' הרשב"א טריפה אף דחיה יחיה עי' ש"ך סי' נ"ז א"כ מיושב שפיר קושית התוס' דממ"נ על כל מיני טריפות לא יתחייב דהא כיון דטריפה אינו חי א"כ ליכא איסור נ"נ לשי' התוסרי"ד ועיקר החשש שמא ימצא יתרת דטריפה אף דחיה מ"מ שוב לענין זה הוי רק מין א' ושוב הוי בגדר מיעוטא דמיעוטא דגם מצד הסברא ל"ח לזה ומיושב קושיות התוס' לנכון בס"ד ודוק:
נחזור לשי' הב"ח דאם בודאי מגופה היא אף בקטנה טמא והש"ך חולק דאף בנמצא על בשרה אפ"ה טהור בקטנה. והנה המפורשים כתבו דמדברי רש"י מוכח כהב"ח מהא דפרש"י אהא דקאמר הש"ס אפי' סדינין שלה מלוכלכות בדם א"ח הטעם דשמא עברה ולאו אדעתה עיי"ש. ולתרץ שי' הש"ך י"ל דבאמת בקטנה פשיטא דלא גזרו רבנן דאף דלשי' רש"י חוששין שמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ יש בזה חשש ד"ת היינו שיוכל להיות בזה איסור ד"ת אם באמת הרגישה מ"מ י"ל דדוקא באשה שהיא בחזקת רואה דאז ח"ט אינו אלים כ"כ וכיון דחזקת דם שבא בהרגשה א"כ מכח הסברא דרוב נשים רואין בהרגשה לכך חוששין אף לחשש רחוק שמא ארגשה ולאו אדעתה כדי שלא יהי' נגד הרוב דרואת דם בהרגשה אבל באשה שהיא בחזקת מסולקת דמים א"כ ל"ש חזקת דם שבא בהרגשה א"כ בודאי דל"ח שמא ארגשה ולאו אדעתה והנה בתוס' נדה דנ"ז מבואר דבכתם על חלוקה יותר יש לחוש שמא ארגשה לאו אדעתה כיון שלא בדקה חלוקה זמן רב רק על בשרה דהוי זמן מועט ס"ד דלא נחוש א"כ י"ל דזה כונת הש"ס דבכתם על בשרה דהוי חשש רחוק לומר שמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ פשיטא דבאשה שאינה בחזקת רואה דל"ח אבל בכתם הנמצא על חלוקה דבזה הוי החשש דארגשה ולאו אדעתה חשש קרוב א"כ י"ל דגם באשה שאינה בחזקת רואה נחוש ולכך קאמר בש"ס דנהי דהכא יותר שייך החשש דארגשה לאו אדעתה מ"מ בזה שוב שייך ההיתר דילמא עברה ולאו אדעתה דכיון שאינה בחזקת רואה א"כ הוי החשש לאיסור נגד חזקה שוב תולין להיתר אף במידי דל"ש ומיושב קושית הפוסקים על הש"ך בס"ד:
והנה בס"ט סי' ק"ץ כ' דרש"י לשי' דס"ל דחוששין שמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ יש בזה חשש ד"ת א"כ שייך החשש אף בקטנה ורק התוס' לשי' דל"ח שמא ארגשה א"כ ליכא בזה חשש ד"ת שפיר י"ל בקטנה לא גזר עיי"ש ולפי דברינו י"ל דגם לשי' רש"י החשש שמא ארגשה ולאו אדעתה הוי בגדר מיעוטא דמיעוטא ורק משום דשייך הסברא דרוב דמים באים בהרגשה לכך חוששין למיעוט כדי שלא יהי' נגד הרוב דרואין בה אבל בקטנה שאינה בחזקת רואה ול"ש גבה חזקת דם שבא בהרגשה שוב כתמה טהור אף מדרבנן ועי' במנ"י שכ' דאף בדינו בתה"ד בהרגישה ולא מצאה דם דטמאה מ"מ במעוברת כיון דאינה בחזקת רואה מותרת אף בהרגשה ואף שהס"ט בסי' ק"ץ חולק דכיון דהרגישה איתרע חזקת מסולקת דמים מ"מ כ' דעכ"פ ל"ש בזה דרוב דמים טמאים באשה בזמן עיבורה ושוב תולין ההרגשה במראה טהורה ומכ"ש בלא הגיע זמנה לראות דל"ש רוב דמים בהרגשה א"כ ל"ח שמא ארגשה ולאו אדעתה:
ועפ"ז מיושב דברי הרמב"ם בהלכות א"ב שכ' מה"ת אין טמאה רק בהרגשה ואח"כ כ' דחזקת דם שבא בהרגשה ומדרבנן טמא אף שלא בהרגשה ונתקשו בדבריו הרבה ולהנ"ל א"ש דזה כונת הרמב"ם ז"ל דאי הי' מה"ת טמא אף שלא בהרגשה אז הי' הדין דאף בקטנה מ"מ בכתם הנמצא על בשרה כיון דא"א לתלות במעלמא דהא קיי"ל דבכתם הנמצא על בשרה אף בעברה בשוק של טבחים ל"מ כמפורש בש"ע דכ"ה שיטת רוה"פ חוץ משיטת הראב"ד שפיר הי' טמא אבל כיון דגזה"כ הוא דבעי הרגשה ורק הטעם דטמא מפני שמסייע הסברא דרוב דמים בהרגשה ולכך כיון שאם נימא שבא שלא בהרגשה א"כ יהי' נגד הרוב ולכך חוששין למיעוט שמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ זה סברת הרמב"ם דמפני שחזקת דם בהרגשה לכך טימאו חכמים אבל בקטנה דל"ש חזקת דם שבא בהרגשה שוב נשאר אדינא ד"ת דאיני מטמא שלא בהרגשה וז"ב בס"ד:
והנה בש"ס שם משני ר"א כל דבר שאינו מקב"ט אינו מקבל כתמים והנה רש"י כ' דר"א ס"ל דלשמואל ל"צ כלל הרגשה וא"כ אם הי' נמצא על דבר המקב"ט הי' בו טומאה ד"ת ורק בדבר שאין מקב"ט מותר נמצא דלר"י בדינא דשמואל יש בו טומאה דרבנן עכ"פ ולר"א בדבר שאין מקב"ט אף טומאה דרבנן ליכא ולשי' התוס' גם ר"א ס"ל דלשמואל בעי הרגשה רק ר"א מחדש דמשמע לי' דשמואל קאמר דאף מדרבנן טהורה ומש"ה צ"ל הטעם משום דבדבר שאין מקב"ט אין מקבל כתמים והנה אף א"נ דשמואל ס"ל דבעי הרגשה מה"ת ומדרבנן טמא אפ"ה יש לפרש הא דקאמר שמואל בדקה קרקע וישבה עליו טהורה היינו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה היכי שהוא ודאי מגופה דאז לולא הדרשה דבבשרה גם בזו הי' טמא אבל כיון דמה"ת בעי הרגשה ונהי דחז"ל חששו לשמא ארגשה ולאו אדעתה מ"מ עיקר הטעם משום דמסייע חזקת דם שבא בהרגשה א"כ ל"ח לשמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ י"ל דאף לר"י מדפתי יש לפרש דטהורה לגמרי אך לשי' רש"י דר"א ס"ל דלשמואל ל"צ כלל הרגשה אף מה"ת א"כ קשה אמאי בדבר שאין מקב"ט אין מקבל כתמים בשלמא לדידן דדם שלא בהרגשה מותר מה"ת א"כ יפה כ' המפורשים דלכאורה במידי דרבנן יש לתלות במעלמא דהוי סד"ר ובפרט דהקשה הכ"מ דהוי ס"ס שמא מעליה ושמא מעליא ואף שכ' הט"ז בסי' ק"ץ דס' מעליה ל"ח ס' מ"מ י"ל לענין דרבנן דסגי בס' א' א"כ עכ"פ בצירוף שני הצדדים להיתר עכ"פ חשיב כמו תרי מיעוטי דדעת הר"ן דחשיב כפלגא בודאי דמהני עכ"פ במידי דרבנן ואף דהוי משם א' מ"מ ידוע דמה"ת אף ס"ס משם א' סגי וא"כ באיד"ר בודאי דמהני ס"ס כזו ואף דלכאורה קשה מהא דהקשו בתוס' כתובות ד"ט דאף בקיבל בה קדושין פחות מג"ש אכתי יש ס"ס ותירצו דשם אונס חד הוא והא שם הוא רק מחמת שאחד"א וקשה לשי' הסוברים דבאיד"ר ל"א שאחד"א א"כ ס"ס משם א' דמהני מה"ת שוב לא נימא שאחד"א:
אך באמת ניחא דכבר העירו דמ"פ הש"ס והאיכא ס"ס הא א"נ דהוי ס' סוטה א"כ ברה"י ל"מ ס"ס ואף שיש עדים על הזנות מ"מ כיון דעיקר הטומאה הוא בהכנסת האבר א"כ חשיב ס' טומאה ברה"י כמ"ש בתוס' סוטה דכ"ח דהמקור הוי מקום סתר דאף לדידן דס"ל דלא כבה"ג ורק דגם לעני איסור סני בכדרך המנאפים מ"מ הוא רק מחמת חזקת צורה שהערה בה כמ"ש הנוב"י אבל עכ"פ עיקר הטומאה הוא במקום שאין דרך להשתכל אך באמת כבר כ' המבי"ט דרק מדרבנן ל"מ ס"ס ברה"י וא"כ באיד"ר ל"א שאחד"א ושפיר פריך הש"ס והא איכא ס"ס וא"כ לפמ"ש בפמ"ג יו"ד סי' נ' בהא דקי"ל בס' השכיח להיתר מהני א"נ דשכיח חשיב כמו רוב להיתר א"כ יועיל עכ"פ מה"ת אף בס' בשחיטה אך באמת י"ל דשכיח ל"ח כרוב ורק בכל הס' דגם בס' השקול עכ"פ מה"ת לקולא יעכ"פ ל"ח רק ס' לכך מועיל שכיח להיתר אבל בס' בשחיטה דהוי כודאי איסור מחמת הח"א שוב שכיח ל"מ אף מה"ת א"כ י"ל דאף דמה"ת גם ס"ס משם א' מהני מ"מ כ"ז היכי דגם בלי הס"ס לא הי' מיחשב ודאי איסור א"כ שפיר מהני אבל הכא דהוי ס' סוטה ובסוטה חשיב ס' כודאי נהי דרוב מהני גם ברה"י כמפורש בש"ס כתובות דט"ו אבל עכ"פ ס"ס משם א' ל"ח כרוב ול"מ ברה"י אף מה"ת וא"ש הכל בס"ד והרבה יש לפלפל בזה. עכ"פ י"ל דהכא מהני ס"ס כזו רק שכ' הנוב"י דכיון דהדבר שנמצא עליו הכתם טמא דהא מק"מ טמא וא"כ מחליטין שהוא מן המקור דלענין ד"ת ל"מ ס"ס כזו וממילא מטמאין אף אות האשה ושוב בדבר שאי מקב"ט א"כ שוב הו"ל ס"ס בדרבנן אבל לשי' רש"י תיקשי ממ"נ א"נ דזה חשיב ס"ס א"כ תיקשי אכל דיני כתמים וא"נ דל"ח ס"ס א"כ בדבר שאין מקב"ט ג"כ האשה תהי' טמאה וצע"ג לכאורה:
וע"פ הנ"ל י"ל דר"י ס"ל דכיון דדרשינן בבשרה עד שתרגיש א"כ באמת במצאה כתם ליכא איסור ד"ת דל"ח שמא ארגשה ולאו אדעתה אף דחזקת דם שבא בהרגשה מ"מ כיון דלא הרגישה א"כ יצאה מן הרוב דרואת בהרגשה ורק חז"ל חששו לשמא ארגשה ור"א ס"ל דאף דמה"ת בלי הרגשה אין מטמא כ"ז הוא לענין רואת בחתיכה או בשפיר דממעט מבשרה ומפורש בש"ס דתרתי שמעת מני' וכ' בחי' הר"ן דממילא ממעט בשפיר דזה ל"ח הרגשת דם רק הרגשת חתיכה שפיר ממעט מקרא דבבשרה אבל במצאה כתם דאז מסייע הרוב דודאי ראתה בהרגשה א"כ שפיר מה"ת חוששין דבאמת ראתה בהרגשה רק דטעתה בהרגשת מ"ר אך באמת אי הי' בירור שלא הרגישה באמת היתה טהורה והנה באמת לכאורה כיון דיש ח"ט של האשה נגד חזקת דם שבא בהרגשה א"כ אמאי יהי' טמא מה"ת אך כיון דלענין הבגד שנמצא עליו הכתם טמא אף שלא בהרגשה וא"כ יש עכ"פ על בגד זה דם טומאה ממילא יש על האשה ג"כ טומאת מגע וכבר איתרע ח"ט ושוב מסייע חזקת דם שבא בהרגשה ותולין דטעתה בהרגשת מ"ר ובוודאי ארגשה אבל בדבר שאין מקב"ט ליכא נ"מ רק לענין האשה א"כ לא מבעיא א"נ דאם יש טומאת ראיה לא חל טומאת מגע דטומאת ראיה הוא מבפנים וטומאת מגע אינו רק כשיצא לחוץ א"כ י"ל דלא חל טומאת מגע אטומאת ראיה וכדמבואר בש"ס מנחות דכ"ד דאמרי' שבע לה טומאה דאין טומאה חל על טומאה ואף א"נ שיטת החוו"ד דחל ג"כ טומאת מגע מפנים וי"ל דחל מטעם ב"א מ"מ עיקר הטעם דב"א חל משום הי מיני' מפקית לשי' התוסרי"ד וכ' המפורשים דאם א' הוי מוסיף לא חל רק המוסיף א"כ טומאת ראיה הוי מוסיף ל"מ באשה שיש לה בעל הוי מוסיף לענין הבעל אך אף באשה שאין לה בעל הוי מוסיף על שאר הימים ואף לשי' הרמב"ם פ"ד משבועות דל"ח מוסיף מה שמוסיף על שאר הימים כמ"ש הכ"מ והרדב"ז מ"מ זה רק באיסור הבא מעצמו כמו שבועה ל"ח מוסיף בכה"ג אבל באיסור הבא מאליו שפיר בכה"ג הוי מוסיף ואף א"נ דל"ח מוסיף כלל מ"מ עכ"פ טומאת ראיה חמיר וא"כ אנו דנין רק לענין טומאת ראיה ושוב ח"ט עומד נגד חזקת דם שבא בהרגשה ושוב אינו טמא מה"ת כיון דלא הרגישה וז"ב ונשמע דאם היינו יודעין בוודאי שלא הרגישה אז לכ"ע הי' טהור אך לדידן היכי דלא מצאו בבדיקה אז ל"ח מה"ת שמא ארגשה ורק היכי דמצאה ע"י בדיקת העד אז לדעת השב"י אף בלא הרגישה מ"מ טמאה מה"ת דמחמת חזקת דם שבא בהרגשה אמרי' דוודאי טעתה הרגשת עד וי"ל דזה ג"כ הוא רק אחר שגזרו חז"ל דכתם מטמא אף בלי הרגשה א"כ לא תלינן דמעלמא בא וכיון דוודאי מגופה בא וטמא אף בלי הרגשה עכ"פ מדרבנן א"כ כבר כ' בשו"ת מהרי"ט סי' מ"א דאם איתרע חזקה אף מדרבנן שוב איתרע החזקה גם מה"ת א"כ איתרע ח"ט וממילא תולין דטעתה בהרגשת עד אבל אם הי' הדין דבלי הרגשה אינו טמא אף מדרבנן א"כ שוב הח"ט הי' בתוקפו ושוב הי' תולין דלא טעתה בהרגשה וכמ"ש הפוסקים לענין מצאה בבדיקה דאי יש במה לתלות תולין ומצרפין דבאמת לא הי' הרגשה הכ"נ אי לא גזר חז"ל דין כתמים והי' תולין מעלמא אז הי' בבדיקת עד ג"כ טהור אבל כיון שגזרו חז"ל כתם היכי דלא עברה ותולין דוודאי מגופה ועכ"פ טמא מדרבנן שוב מחמת חזקת דם שבא בהרגשה תולין דוודאי טעתה בהרגשת עד וא"כ באמת גם בזה מה"ת אין טמא רק אחר שגזרו טומאה בלא הרגשה שוב בזה טמא מה"ת ובאמת רבו הפוסקים החולקים דדוקא באם באמת הרגישה נהי דאפשר לתלות שהי' הרגשת עד בזה מחמירין מחמת חזקת דם שבא בהרגשה אבל באומרת שלא הרגישה אינה טמאה מה"ת ובאמת בזה י"ל במה שנשאלתי מהרה"ג מו"ה דוד נ"ש גיסו של הגאון בעל נפש חיה ז"ל לענין עד שא"ב פחות מג' אי טמא דכיון דעד שא"ב אין מטמא רק משום כתם וא"כ בדבר שאין מקב"ט אין מקבל כתמים אך לכאורה כיון דדם הנמצא בבדיקה הוי מה"ת א"כ שוב אין נ"מ בין הדבר מקב"ט אי לאו ובאמת בשו"ת הגרח"כ ובח"ס ח"ו בהשמטות מוכח דגם בעד שא"ב שייך הדין דכל דבר שאין מקב"ט אין מקבל כתמים והדבר צ"ע. ולהנ"ל ניחא דבאמת לולי גזירת חז"ל טמא אף בלי הרגשה א"כ גם בעד הי' טהור משום דח"ט עומד נגד חזקה דם שבא בהרגשה שוב תילין דלא טעתה בהרגשת עד אך כיון דמדרבנן עכ"פ טמא א"כ אף אם נחליט דראתה שלא בהרגשה מ"מ איתרע הח"ט עכ"פ מדרבנן ושוב מהני החזקה דראתה בהרגשה למשוי לוודאי ושוב בדבר שאין מקב"ט דלא גזרו בו כתמים יהי' ההיתר מאיזה טעם שיהי' עכ"פ אי לא ניתלי דטעתה בהרגשת עד תהי' טהורה אף מדרבנן ושוב ח"ט עומד נגד חזקת דם שבא בהרגשה וממילא טהורה וז"ב:
נחזור. לענין דינא דדם שמצאה ע"י בדיקת עד לשי' כמ"פ אינו מה"ת ול"ח דטעתה בהרגשת עד ולשי' כמ"פ אי ליכא במה לתלות אז הוי ס' ד"ת והנה בנ"ד שמצאה כעין שערות ומקצתן נדבקו ולא נימוחו וקצתן א"א לבדקן והנה בש"ע מבואר דצריך לבדוק כולם והנה ידוע קושיות הרא"ש להרשב"א דלמ"ל בדיקה כיון דאמרו הרופאים כך וגם למה שאלו לרופאים כלל ובאמת יפה כ' דלשי' הראב"ד דבצורת דם אף אי לא נימוח טמא א"כ י"ל דבלי דברי הרופאים לא היינו יודעין שיהי' חילוק בין צורת בריה לצורת דם אך באמת י"ל דהרופא אין לו נאמנות באיסורין ובפרט שי"ל דאף רופא ישראל אינו נאמן נגד הרוב דרוב דמים מהמקור בא ולשי' כמ"פ כמו דלא מהימן נגד ח"א ה"ה דלא מהימן נגד הרוב אך כבר ידוע מ"ש הפנ"י דהיכי דנולד ס' בלי דברי העד שוב מהימן הע"א אף נגד חזקה וה"ה די"ל דאם לא היינו יודעין דלא נימוחו א"כ לא הי' נולד לנו שום ס' נגד הרוב והיינו מחליטין בוודאי שהוא דם אז לא הי' הרופא נאמן אך אם נבדק ולא נימוח א"כ אף דבלי דברי העד הי' לנו עכ"פ ס' שמא אעפ"י דלא נימוח הוא דם מ"מ עכ"פ חשיב ס' ושוב מהימן הרופא ובזה ניחא מה דמפורש שם דאם יש עליהם דם טמא דהקשו דהא נתברר שיש לה מכה וא"כ ניתלי במכה ולפ"ז א"ש דבאמת לא נתברר שיש לה מכה רק כיון דמצד דלא נימוח חשיב נולד ס' ושוב מהימן העד אבל אם יש דם א"כ יש הוכחה להיפוך ושוב העד לא מהימן וע' בח"ד סי' קצ"א שהקשה דאמאי בעומדת טמאה הא כיון דראתה אף בשעה שהשתינה מיושב א"כ נתברר שיש לה מכה במ"ר א"כ ניתלי אף במה שרואה בהשתינה מעומד וכ' הח"ד דכיון דתמיד עכ"פ יש חשש רחוק שמא הדר מ"ר למקור נהי דהוי בגדר חשש מיעוט מ"מ עכ"פ ל"ח כנתברר שיש לה מכה ושוב במה שמצאה בשעה שהשתינה מעומד ל"מ וה"ה הכא וממילא א"ש מה דאיפסק בש"ע דאם קצתן נימוחו דטמאה דגם במה שלא נימוח אין בירור שאינו מהמקור אך כ"ז אי קצתן נימוח א"כ נתברר בזה שהוא דם גמור א"כ אף שי"ל דהא ע"י שקצתן לא נימוחו נתברר שיש לה מכה בכליות אמרי' דז"א דגם זה ל"ח בירור שיש לה מכה אבל בקצתן א"א לבדוק א"כ אפ"ל כיון דעכ"פ הוחלטנו במה דלא נימוח שהרופא אימר אמת א"כ י"ל דגם הקרטין שלא נבדק ג"כ בא מהכליות אף שלא הי' הרגשה אף שכתבתי דע"י בדיקת עד חשיב כהרגשה כ"ז היכי דליכא במה לתלות אבל היכי שיש במה לתלות שוב מצרפין גם ס' שמא לא ארגשה ואף דמדרבנן טמא גם בלי הרגשה מ"מ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן דמהני כמ"ש בש"ך יו"ד סי' פ"ג א"כ שפיר י"ל דנהי דבאפשר לבדקן צריך לבדוק כולן מותר ובפרט דיפה כ' כת"ה הואיל שמראית הדם משונה י"ל דחשיב ס"ס עכ"פ כיון דאין מראתה דם ווסת נהי דאין אנו בקיאין במראית הדם מ"מ עכ"פ איתרע הרוב דמן המקור ושוב תולין בכליות דבאמת אף הח"צ מודה דאפשר הקרטין לבוא מכליות ורק משום דרוב דמים מהמקור א"כ אין משגיחין על שינוי בצורת בריה אבל אם גם המראה הוא משונה עכ"פ איתרע כח הרוב ושוב יש לתלות בכליות ועי' בס"ט סי' קפ"ח מ"ש בשם הדבר שמואל דאם הדם משונה יש לתלות במכה ואף דבכ"ז קשה להקל כיון דעכ"פ לשי' השב"י יש בזה חשש ד"ת ויש מקום להקל עפ"י בדיקה ע"ד המפורש בשו"ת נוב"י קמא:
אך מ"מ יפה הורה כת"ה דאם עכ"פ בשעת הפסק טהרה תהי' נקי אז יש להקל בשאר בדיקות שלא יהי' רק בקינוח לבד כמ"ש הח"ס שיותר טוב למעט בבדיקות כדי שלא נצטרך להקל אח"כ יותר וכעין שכ' ברמ"א יו"ד סי' ל"ג לענין וושט ואף דבנתברר שיש לה מכה במ"ר היינו ע"י בדיקת מהרי"ו וכאב כ' הח"ס דאם רואת בשעת ווסתה דם ממש אז כיון דעכ"פ פסקה בטהרה מלראות שלא במ"ר סגי ירק בפסקה לראות לגמרי ורק במ"ר רואת אף בשעת ווסתה אז צריך הפסק טהרה וגם אז תעשה בדיקת מהרי"ו וא"כ הכא דבשעת ווסתה רואת דם ממש א"כ סגי במה שפסקה לראות דם ממש אך כיון דא"א לבדוק כולן א"ב יש ס' שמא הקרטין הם דם א"כ בעי עכ"פ שההפסק טהרה יהי' נקי לגמרי ובאם יעשו עכ"פ ביום א' בדיקה טהורה ובשאר הימים אפשר להקל כנלע"ד בס"ד לדינא:
בעה"ח יום ד' נשא תרנ"ח לפ"ק ראדימושלא. והננידידו
בשולי המכתב.
ועפ"ז י"ל שיטת הראב"ד שכ' דעכשיו דנוהגין חומרא דר"ז ל"מ ברדמ"ת בדיקת שפופרת ותמהו דמאי ענין זה להא דבדיקת שפופרת. והנלע"ד דבאמת הקשה הב"י דאמאי מועיל בדיקת שפופרת שמא אין זה דומה לאצבע הבעל והנוב"י כ' דבבעל ג' כבר נתחזקה בכל אצבעות אך באמת חזקת ג"פ ל"מ להקל אך באמת יש להתיר מטעם ס"ס שמא אצבע בעל ד' לא יגרום דם כמו שלא גרם השפופרת ושמא מהצדדין רק די"ל דס' מן הצדדין ל"ח ס' דרוב מהמקור בא אך באמת כיון דאין דרך לראות מ"ת שוב שכיח שיבוא מן הצדדין ושפיר חשיב ס' והנה בהא דחומרא דר"ז כ' הב"ח דהרביתא דאף בטיפה א' דמפורש בש"ס דאין דרך לבוא מהמקור רק מהצדדין ויש ס"ס שמא מהצדדין ושמא אינו בימי זיבה ואפ"ה טמא ע' בשו"ת נוב"י מה"ת ובשו"ת שו"מ וע"כ דהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא לצרף כלל ס' שמא מהצדדין אף במקום שאין דרך לבוא מהמקור א"כ שוב ל"מ בדיקת שפופרת דשמא אין כל אצבעות שוות ואי דאכתי יש ס"ס ז"א דהא החמירו על עצמן שלא לצרף ס' צדדים כלל וז"ב בס"ד ודוק: