אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן נט

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן נט

סימן נח

להרב הה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה שרגא פייביש וואלף נ"י מוצד"ק צאנז יע"א:

בדבר שאלתו בא' שחתם א"ע' כמה שנים על גיטין ואח"כ נודע כי לוה לעצמו ברבית בלי ה"ע ולא שילם עדן הרבית וחושש כת"ה מכח דלוה ברבית פסול לעדות והוי גט בעדים פסולין זה תורף שאלתו:

והנה מקור הדבר בש"ס סנהדרין דכ"ז ואלו הן הפסולין מלוי ברבית ויש בזה ג' שיטות שיטה א' דברבית ד"ת א' המלוה ואחד הלוה פסולין מה"ת אע"פ דנימא דלא לקי אלאו דרבית משום דהו"ל לאו הנל"ע א"נ דר"ק יוצאה בדיינין אפ"ה בעבירה שיש בו חימוד ממון נפסלין מה"ת אפי' בעבירה שאין בו מלקות ולשיטה זו מתני' דקתני מלוי ברבית פסולין ומתני' מיירי בפסולי דרבנן ע"כ דמיירי בא"ר ונשמע דגם ברבית דרבנן פסול הלוה מדרבנן ושיטה הב' דגם ברבית ד"ת בין המלוה ובין הלוה אינם רק פסולי דרבנן משום דלא משמע להו איסורא אף דל"מ הך טעמא להכשירם לגמרי כמו קוברי מת ביו"ט ראשון מ"מ מהני לענין זה דלא נפסלו מה"ת ושיטה ג' דהמלוה נפסל מה"ת אך הלוה אינו נפסל רק מדרבנן ונשמע דלשיטה ב' וג' דברבית דרבנן לא נפסל הלוה ורק המתני' מיירי ברבית ד"ת ולשי' הראשונה ע"כ מתני' דקתני פסולי דרבנן וכללו בזה מלוי ברבית עכצ"ל דמיירי ברבית דרבנן ונשמע דגם ברבית דרבנן עובר הלוה ובש"ע סותם כשיטה הראשונה דברבית ד"ת פסולין מה"ת ובדרבנן עכ"פ פסולין מדרבנן וי"א דברבית דרבנן א"ע הלוה וא"כ ע"כ דמתני' מיירי ברבית ד"ת ונשמע דעכ"פ הלוה אינו פסול רק מדרבנן וכמ"ש כנמ"י ועי' בתומים ובנה"מ ונשמע דלענין הלוה יש הרבה שיטות דאינו נפסל רק מדרבנן:

א) והנה שם בש"ס גבי בר בינתוס דאמר לדידי. אוזיף ברבית ופסל רבא לבר בינתוס ופריך והא"ר לוה ברבית פסול לעדות ומשני רבא לטעמיה דס"ל פ"ד משום דאאמע"ר והנה הראשונים הקשו דהיכי אפשר למיפסל לבר בינתוס הא הו"ל נוגע דרוצה שיחזירו לו הרבית הגם דבוודאי לא יוכל להוציא עפ"י עצמו אבל עכ"פ הוא סבר שיוכל להוציא ממון ושוב הוי לי' נוגע וכמ"ש הש"ך ז"ל שם לדחות דברי הריב"ש הגם די"ל דהכא הוא מימרת רבא ורבא קאמר בש"ס ב"מ דס"א מגופא דקרא שמעית לי' וכ' בתוס' שם דרבא ס"ל ר"ק א"י בדיינים וא"כ ל"ח נוגע אך אכתי תיקשי על הרמב"ם דפסק דינו דרבא דיוכל לפסול את המלוה והטעם משום דפ"ד וקשה הא הרמב"ם פסק ר"ק יוצאה בדיינים וחוץ לזה בש"ס ב"מ דס"ה קאמר רבא חמשה מפקינן מיניה ומוכח דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים ושוב חשיב נוגע ובאמת שם בהא דס"ל לאביי ד' מפקינן מניה ורבא ס"ל ה' מפקינן משום דמעיקרא בתורת ריבית אתי לידיה וקשה לכאורה דעכ"פ על החמישי לא הי' קציצה לא בשעת הלוואה ולא בשעת הרוחת הזמן ואם כן בנותן לו בשעת הפרעון סתם אף דאסור לשי' רוב הפוסקים ולא תלינן דנותנו לשם מתנה כמו שכתבו המפורשים דאף לשי' הרא"ש דבסתם ל"ח ריבית מאוחרת אפ"ה בשעת פרעון אוסר בסתם אבל עכ"פ ל"ח רק א"ר וא"כ הכא החמישי ל"ח עכ"פ רק א"ר וצ"ע:

אך באמת י"ל לפימ"ש במלמ"ל פ"ח ממלוה ולוה דאם מכר לו חפץ בעד חוב שהי חייב לו ונתברר שטעה ולא הי' חייב לו דהמקח בטל דהו"ל מקח בטעות וכתב דבריבית עכ"פ חייב לו ולא הוי טעות עיי"ש וידוע שיטת כמ"פ דהמלוה יש לו קנין גמור בהריבית ויוכל לקדש בו אשה דל"ח גזל דבאמת יש להמלוה בו קנין הגוף רק דחיוב התורה מוטל עליו להחזיר ומש"ה דעת כמ"פ דאין יורדין לנכסיו ע' במח"א ובקצה"ח סי' ל"ט אך כבר כ' המח"א דכ"ז לאביי דס"ל אע"מ א"כ מצד הסברא צריך להיות א"י א"כ נהי דגילתה התורה דצריך להחזיר אבל עכ"פ כ"ז שאינו רוצה לקיים מצות השבה יש לו קנין גמור אבל לרבא דס"ל אעל"מ א"כ מצד הסברא אין לו בו קנין ורק אי גילתה התורה דא"י א"כ ע"כ דיש לו קנין אבל אם נימא דצריך להחזיר שוב אמרי' דאין לו אפי' התחלת קנין עיי"ש א"כ י"ל דזה כוונת הש"ס דבאמת במדה החמישי בוודאי דל"ח ר"ק דכיון שלא הי' זה בתנאי לא בשעת הלוואה ולא בשעת הרוחת הזמן רק דבשלמא לאביי לשי' דס"ל אע"מ א"כ יש לו באמת קנין גמור בהריבית א"כ שפיר ל"ח מקח בטעות דהא באמת הי' חייב הדינר להמלוה א"כ אף דהדינר חייב להחזיר מצד חיוב התורה אבל עכ"פ מדה החמישי דהוזיל גבוה ל"צ להחזיר אבל רבא לשי' כיון דמכר לו בעד ריבית ובזה לא הי' לו שום התחלת קנין א"כ הו"ל קנין בטעות דקנה בעד מעות שאינו שלו וא"כ שפיר צריך להחזיר אף מדה החמישי וז"ב בס"ד:

עכ"פ נשמע דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים וא"כ שוב הו"ל נוגע הגם דלכאורה י"ל לפי שי' הפוסקים דבריבית אין יורדין לנכסיו ורק דחיוב מוט עליו לקיים מצות וחי אחיך א"כ י"ל לפי שיטת הסוברים דבעי דוקא נגיעת ממון וע' שו"ת מהרי"ט סי' פ' ובש"ך סי' ל"ז שכ' דמשום זכות ט"ה חשיב נוגע ודחה הקצה"ח שם א"כ שוב י"ל דהכא ל"ח נוגע דהא הב"ד לא יוכלו לירד לנכסיו עפ"י עדותו והוא בעצמו לא יקיים מצות השבה דהא יודע שמשקר אך באמת י"ל כיון דעכ"פ יועיל תפיסת הלוה והיכי דמועיל תפיסה חשיב כמועיל לממון כנודע שי' הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושוב שפיר חשיב נגיעת ממון והדרא קושיא לדוכתא:

והנה כת"ה הביא ראי' דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה מהא דנדחק המרדכי לתרץ דמיירי בשלא לקח עדיין הריבית וקשה שמא הש"ס מיירי בא"ר וא"י בדיינים ושפיר ל"ח נוגע ורק דפריך הש"ס דמ"מ הו"ל רשע וע"כ דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה עכת"ד:

הנה באמת י"ל דאין ראי' מזה דאכתי י"ל דגם בריבית דרבנן נפסל הלוה ואי דלמה נדחק המרדכי לתרץ דמיירי בשלא לקח עדיין הריבית שמא מיירי בא"ר מש"ה ל"ח נוגע ז"א דנודע מ"ש בתוס' כתובות די"ט בהא דאנוסים היינו מחמת ממון א"נ והקשו בתוס' דנימא פ"ד ותירצו דכיון דמה"ת ל"צ קיום אף אנוסים היינו מחמת נפשות א"נ ומש"ה ל"א פ"ד כדי לפסול השטר והכוונה דל"א פ"ד רק היכי דאם נימא פ"ד יפסול מה"ת אבל היכי דמה"ת יוכשר נהי דרבנן פסלו זה רק באם באמת אומר מחמת נפשות אבל דנימא עוד פ"ד לפסול שטר שכשר מה"ת זה ל"א עיי"ש א"כ הכ"נ בריבית דרבנן אם אומר לדידי אוזיף א"א לומר פ"ד אף א"נ דגם בדרבנן אאמע"ר אבל עכ"פ א"א לומר פ"ד כדי להוציא את אדם שהוא בחז"כ וגם אחרי שנאמר פ"ד לא יופסל רק מדרבנן בכה"ג ל"א פ"ד ושוב לדבריו רשע ואין יוכל לפסול את המלוה ואם כן מדקאמר רבא לפסול לבר בינתוס ע"כ דמיירי בריבית י ד"ת שפיר אמרי' פ"ד דבריבית דרבנן לא נימא פ"ד:

ובאמת עכ"פ נשמע דעכ"פ המלוה פסול מה"ת ודלא כשיטת התוס' בתירוץ השני דא"נ דגם המלוה לא נפסל רק מדרבנן שוב לא הי' אמרי' פ"ד וע"כ דעכ"פ המלוה פסיל מה"ת אבל אכתי י"ל דגם בריבית דרבנן נפסל הלוה ושוב י"ל דבאמת בריבית ד"ת גם הלוה נפסל מה"ת ומתני' מיירי בפסולי דרבנן בריבית דרבנן:

ובאמת אדרבה לכאורה יש להביא ראי' מדפריך הש"ס והא"ר לוה בריבית פסול לעדות וקשה שמא מיירי בריבית דרבנן דלא נפסל הלוה ונשמע דגם בריבית דרבנן נפסל הלוה ופריך הש"ס ממ"נ הלוה נעשה רשע אך מתירוץ הש"ס משום דפ"ד ע"כ דמיירי בריבית ד"ת דבדרבנן ל"א פ"ד עכ"פ נשמע דאדרבה מס"ד דהש"ס מוכח דגם בריבית דרבנן נפסל הלוה עכ"פ מדרבנן א"כ שוב אין הכרח ממתני' דבריבית ד"ת יהי' הפרש בין המלוה להלוה עכ"פ נשמע דמדברי הש"ס אין ראי' לשי' הנמ"י דאדרבה י"ל להיפך דאי כשיטת הנמ"י ע"כ יהי' מוכרחים לומר דברבית דרבנן לא נפסל הלוה א"כ מאי פריך הש"ס והא"ר לוה ברבית פסול לעדות הא י"ל דמיירי ברבית דרבנן וע"כ דגם ברבית דרבנן נפסל הלו ושוב אין הכרח ממתני' דהלוה לא יופסל רק מדרבנן אך המרדכי מתרץ דמיירי בשלא לקח עדיין הרבית ול"ח נוגע נמצא דלשי' הי"א מובא ברמ"א דברבית דרבנן לא נפסל הלוה עכצ"ל דגם ברבית ד"ת הלוה אינו פסול רק מדרבנן והא דהקשה הישי"ע דמ"פ הש"ס והא"ר לוה ברבית פסול לעדות שמא מיירי ברבית דרבנן י"ל דהלשון לדידי אוזיף ברבית משמע דמיד בשעת הלואה הי' ההלואה על רבית דהי' קציצה בשעת הלוואה א"כ שפיר פריך הש"ס והא"ר לוה פסול דברבית ד"ת עכ"פ פסול מדרבנן וא"כ י"ל דזה קושיות המרדכי דע"כ דלא מיירי הש"ס מריבית דרבנן מלשון הש"ס וא"כ שוב חשיב נוגע ועכצ"ל דמיירי בשלא לקח:

עכ"פ נשמע דהראי' שהביא כת"ה דבדרבנן לא נפסל מדלא מוקי ברבית דרבנן אין ראי' חדא די"ל דבדרבנן ל"א פ"ד ועוד דהלשון לדידי אוזיף מוכח שהי' קציצה בשעת הלוואה וממילא נדחה נמי ראייתי דגם בא"ר נפסל מדפריך הש"ס והא לוה פסול שמא מיירי בא"ר ולפ"ז ז"א די"ל דפשיטא להש"ס מהלשון לדידי אוזיף דמיירי בר"ק עכ"פ נשמע דמדברי הש"ס אין ראי' וז"ב:

אך יפה הביא כת"ה דברי הפוסקים בהא דר' עיליש דקאמר איסורא לא הוי ספי והקשה דהא הוא בעצמו עובר איסור ותירץ הרשב"א ז"ל דהלוה א"ע באיסור א"ר והרא"ש תירץ כפי הבנת מהרלנ"ח והמבי"ט דהלוה א"ע בשעת הלוואה והא דהקשו ע"ז מהא דפריך הש"ס והא"ר לוה פסול הא מיירי בשלא לקח וא"כ לא נפסל הלוה וכ' המלמ"ל דעכ"פ נפסל דעובר אלפ"ע וזה עובר מיד בשעת הלוואה עכ"פ נשמע לכאורה ממ"נ א"נ כשיטת הסוברים דבדרבנן א"ע הלוה א"כ ע"כ מתני' דקתני פסולי דרבנן אמלוה ולוה ע"כ דמיירי בריבית ד"ת ונשמע דהלוה עכ"פ אינו נפסל מה"ת וא"נ דעובר הלוה בריבית דרבנן ושוב י"ל דבריבית ד"ת נפסל הלוה מה"ת מ"מ עכ"פ א"ע בשעת שימה אך באמת לפמ"ש המלמ"ל דעכ"פ אף לשי' מהרלנ"ח נפסל משום דעובר בלפ"ע וא"נ דגם לשי' הרשב"א עכ"פ בדרבנן עובר הלוה משום לפ"ע א"כ שוב אין ראי' דבריבית ד"ת לא יופסל הלוה מה"ת די"ל דבאמת מתני' מיירי בריבית דרבנן ורק דנפסל הלוה משום דעובר אלפ"ע וכשיטת התוס' ע"ז דכ"ב דגם באיד"ר שייך לפ"ע ובש"ע מיירי באופן שהי' מלוה לאחר דבכה"ג ל"ש לפ"ע לשי' הפני משה ואף לשי' המלמ"ל מ"מ י"ל בדרבנן בכה"ג בוודאי ל"ש לפ"ע ומתני' מיירי היכי דשייך לפ"ע והי' ניחא מה דהביא הי"א רק לענין ריבית דרבנן אי נפסל ולמה לא כ' דלשיטה זו גם בריבית ד"ת לא נפסל רק מדרבנן ולהנ"ל ניחא. אך באמת שיטת מהר"י באסין ומהרי"ט דבא"ר א"ע הלוה אף בלפ"ע כמו דלא החמירו שיעבור בלא תשיך א"כ ע"כ דמתני' מיירי בריבית ד"ת ונשמע דהלוה א"ע רק מדרבנן אבל עכ"פ נשמע לשי' הסוברים דבריבית דרבנן א"ע הלוה אף בלפ"ע ע"כ דגם בריבית ד"ת לא נפסל רק מדרבנן וא"נ דבריבית דרבנן עובר ע"כ דעכ"פ בשעת הלוואה לא עבר רק בלפ"ע גרידא ובזה בוודאי אינו נפסל רק מדרבנן דזה בוודאי אינו ידוע ללוה וא"כ נשמע דהכא בלא לקח עדיין הריבית בוודאי דלא נפסל הלוה מה"ת דא"נ דהלוה נפסל מה"ת ע"כ דהכא לא עבר עדן רק משום לפ"ע ובזה לא נפסל עד מה"ת דמשום לאו דלפ"ע בוודאי דלא נפסל מה"ת הגם דלכאורה יש ראי' להיפך מדנדחקו המפורשים דמתני' מיירי בא"ר מדקתני להו בכלל פסולי דרבנן ולהנ"ל הי' אפ"ל דמיירי בריבית ד"ת ורק בלא לקח דאז הלוה אינו פסול רק מדרבנן ולמה נדחקו לומר דמיירי בא"ר:

אך באמת אכתי י"ל כסברתי רק דמשמע להו דגם המלוה הוי רק בכלל פסולי דרבנן מש"ה נדחקו לתרץ דמיירי בא"ר וז"ב. יצא די"ל דבכה"ג לא נפסל רק מדרבנן ממ"נ לשי' הנמ"י והרשב"א לא נפסל אפי' בכבר נתן רק מדרבנן ולשי' התוס' עכ"פ בלא נתן לא עבר רק משום לפ"ע ובזה בוודאי דלא נפסל מה"ת וא"כ א"נ דלא הוי רק פסול דרבנן א"כ יפה כי כת"ה דהדין אם ניסת ל"ת כמ"ש בנה"מ סי' ל"ו וגם יפה כ' כת"ה א"נ דאיני פסול רק מדרבנן א"כ יש לצדד מצד דלא הוי הכרזה והביא דברי המהרי"ט דבפסול דרבנן מחמת עבירה ד"ת ל"צ הכרזה וכת"ה העיר מדברי הש"ס דקאמר כולן צריכין הכרזה ופירש"י הנך דמתני' ולשי' התוס' והנמ"י מיירי בריבית ד"ת ונשמע דגם בפסול דרבנן מחמת עבירה ד"ת צריך הכרזה עכת"ד. לפלא על כת"ה דלא עיין במ"ל שכ' דמהרי"ט ל"ק רק היכי דבאמת יודע שעובר איסור ד"ת ורק אפ"ה לא נפסל מה"ת משום דהוי עבירה שאין בו מלקות בזה י"ל דל"צ הכרזה אבל היכי דהפסול משום דלא משמע לי' איסורא בזה בעי הכרזה וא"כ רק לענין העדים דלגבייהו ליכא חימוד ממון א"כ לא נפסלו מה"ת משום דהוי לאו שאב"מ בזה י"ל דל"צ הכרזה אבל לענין הלוה א"נ דלא פסול רק מדרבנן ע"כ משום דלא משמע לי' איסור דהא לגבי הלוה חשיב חימוד ממון א"כ בוודאי דצריך הכרזה ואין כאן סתירה אשיטת מהרי"ט ושוב א"נ דלא נפסל רק מדרבנן בעי הכרזה אך יש לחוש לשי' הנמ"י דהיכי דליכא חששא דפסידא דלקוחות כמו לענין איסור ובפרט בעבר עבירה ד"ת אף דלא משמע לי' אפ"ה עכ"פ לענין מילתא דאיסורא ל"צ הכרזה אך באמת מדהביאו דין דהנמ"י בסתם דלאותו עדות ל"צ הכרזה מכלל דס"ל עיקר כתירוץ של הנמ"י נשמע דא"נ כשיטת הסוברים דהלוה אינו נפסל רק מדרבנן ועכ"פ בשלא נתן דאז לשי' הרא"ש עדן לא עבר ואף דעבר אלפ"ע מ"מ בזה בוודאי לא נפסל רק מדרבנן ושוב י"ל דבעי הכרזה דהיכי דנפסל רק מדרבנן משום דלא משמע לי' בעי הכרזה אף לשי' מהרי"ט ואף א"נ דלענין איסור ל"צ הכרזה אפ"ה עכ"פ בניסת ל"ת. גם יפה צידד כת"ה משום שיש הרבה עדים כשרים שראו מסירת הגט ומדיעבד סגי בלי ע"ח כמפורש בסי' קל"ג ואי דיש חשש מטעם מזויף מתוכו י"ל בפסול דרבנן ל"ש מזויף מתוכו דעיקר הטעם שמא אתי למיסמך בע"ח לחוד והיכי דלא הוי רק פסול דרבנן הוי גזלג"ז ואף דהפסול הי' ג"כ מהע"מ וא"כ י"ל נמצא קא"פ עדותן בטילה מ"מ דעת הב"י בתשובה דבפסול דרבנן ל"א נמצא קא"פ עדותן בטל וע' שו"ת נוב"י מה"ת אה"ע ס' ע"ו שצירף דעה זו אך לפענ"ד י"ל דאף א"נ דהלוה נפסל מיד מה"ת אף קודם שנתן מטעם לפ"ע ושוב י"ל דיש פסול צד מזויף מתוכו ונהי שי"ל דבזה לא הו"ל רק פסול דרבנן וניסת ל"ת אבל עכ"פ יש חשש מחמת שהי' גם מהע"מ ושייך הסברא דנמצא קא"פ עדותן בטלה עכ"ז יש כמה צדדים חדא שיטת הרא"ש דבראיה לחוד לא מיפסלי הכשרים רק בעי הגדה בב"ד והכא לא הי' הגדה בב"ד אף שחתם עצמו על הגט מ"מ לשי' הסמ"ע בחתם פסול בשטר אף בראה ביחד עם הכשר מ"מ העדות בע"פ לא נפסל ואף דעדות בשטר הוי כהגדה מ"מ זה דוקא היכי דמועיל השטר אבל היכי דל"מ הו"ל חספא בעלמא ולא מבעיא לשי' הרמב"ם דעדות שבשטר הו"ל רק מדרבנן משום נעילת דלת א"כ לגבי הפסול ל"ש נ"ד ואף לדידן דמועיל מה"ת מ"מ זה רק היכי דמועיל ואף לשי' הש"ך דזה חשיב כהגדה מ"מ זה לענין שט"ח דהעדות שבשטר עם העדות בע"פ הוא ענין א' שמעידין על ההלוואה אבל הכא ע"מ הוא ענין אחר א"כ לענין זה ל"ה הגדה הגם דבאמת בעדי גו"ק יש חשש אף לשי' הרא"ש כמ"ש הריטב"א דבשלמא בדבר דל"צ עדות על גוף המעשה רק לברר אז י"ל דלא חל עליו שם עדות קודם שהגיד בב"ד אבל הכא דבעי עדות על עצם המעשה שפיר חל עליהם שם עדות מיד בשעת ראיה ועי' קצה"ח ריש סי' ל"ו אך שיטת תוס' והרא"ש דגם בגו"ק לא נתבטל עדותן ע"י ראי' וי"ל הסברא דעיקר הטעם דבעי עדים בגו"ק משום דיליף דבר דבר מממון וא"כ כמו דבממון מהני עדות כזו ה"ה בגו"ק א"א למיפסל משום דלא עדיף מדבר נלמד ובאמת הנוב"י מחליט דבגו"ק א"א למיפסל מטעם קא"פ לשי' הרא"ש דהא עכ"פ בשעת ראיה היו כשרים והי' קדושין לפני עדים כשרים וס"ל דאף כשהגידו אח"כ אפ"ה ל"א אמ"ל דנתבטל מיד בשעת ראיה וזה דלא כשיטת הנה"מ דס"ל בהגידו אח"כ נתבטל למפרע:

ב) ובאמת עפ"ז י"ל בדברי הרמ"א בסי' מ"ב שכ' דאם קידש לפני שנים ונמצא א' קא"פ הו"ל כקידש בע"א והקשו דאמאי לא נקט הדין בקידש לפני ג' ונמצא קא"פ ועפ"ז ניחא דבשלמא בשנים ונמצא א' קא"פ ונשאר ע"א א"כ בע"א היכי דהבע"ד מכחישים ל"מ ורק היכי דמודים שניהם א"כ שפיר בכה"ג ל"ש הדין דנמצא קא"פ דבמודים ל"צ עדים רק לענין גוף המעשה ובשעת ראיה היו כשרים אבל בשלשה ונמצא א' קא"פ אז ל"ש לומר דנשאר עדות השנים כמו שהיה לבדים ז"א דבשנים לבדים הי' מועיל אף בהכחשת בע"ד וכשיש קא"פ שוב לא יועיל בהכחשת הבע"ד דבהכחשה שוב בעי עדים לברר בב"ד ושוב ע"י הגדה נתבטל עדות הכשרים משום דנמצא קא"פ ומש"ה לא נקט הדין רק בשנים וא"ש הכל בס"ד:

עוי"ל בישוב דברי הרמ"א שכ' הדין בקידש לפני שנים וא' מהם קא"פ דהוי כמקדש בע"א וקשה הא הו"ל נמצא אחד מהם קא"פ וגם למה נקט דוקא הדין למ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושין הא משכחת הדין אף למ"ד מקדש בע"א ל"ח לקדושין היכי דקידש לפני ג' וא' מהם קא"פ והנלע"ד ע"פ המפורש בש"ס מכות ד"ו דפליגי רבי ור"י אי גם בממון אמרי' נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטל וכ' בתוס' דטעמא דר"י משום דבד"מ ל"ש ההיקש שלשה לשנים דהא ע"א קם לשבועה וא"כ צ"ל סברת רבי והנלע"ד עפמ"ש בשו"ת הרא"ש דבחתמו על השטר ויש קא"פ אף דלא ראו כאחד נהי דלא בטל עדות הכשר מ"מ עכ"פ צריך הכשר להעיד מחדש דאף שלא נתבטל עדות הכשר מגוף ההלוואה מ"מ עכ"פ בטל העדות מלעשות מלוה בשטר דראיית המעשה וחתימת השטר הם ב' ענינים עיי"ש בש"ך:

והנה בתוס' ב"ב דל"ד יש ב' שיטות לענין ע"א שיטה א' דבאמת גוף עדותו הוא לענין שבועה ושיטה הב' דבאמת עדותו מועיל לממון כ"ז שלא נשבע כנגדו עיי"ש ולפ"ז פשיטא דבהעידו שנים והועיל עדותן לממון ואח"כ נמצא קא"פ אף אי לא נימא נמצא קא"פ עדותן בטל עכ"פ יצטרך הכשר להעיד מחדש דהא תחלת עדותו הי' לממון ועכשיו צריך להעיד לענין שבועה וזה הוא דבר חדש אבל לשי' הריב"ם דגם ע"א מועיל לממון שוב לא יצטרך להעיד מחדש דהא גם עכשיו יועיל עדותו לממון כ"י שלא ישבע כנגדו וא"כ י"ל דזה סברת רבי דס"ל עדותו הוא רק לענין שבועה וא"כ שוב גם בד"מ שייך ההיקש דבשנים פשיטא דעכ"פ עדותן בטלה לענין שצריך הכשר להעיד מחדש אף בשלשה כ וכיון דנימא דגם בג' עדותן בטל ע"כ דבטל עדות לגמרי דהא בג' גם עכשיו יועיל כמו שהעידו מקודם וע"כ דעדותן בטל לגמרי. א"כ י"ל דכ"ז בממון דע"א עכ"פ ל"מ לאותו דבר שמעידין שנים שפיר שייך ההיקש אבל בקדושין למ"ד דמקדש בע"א מהני א"כ מועיל עדותו כשנים וא"כ פשיטא דאם העידו שנים ונמצא קא"פ דאי ל"א קא"פ מבטל העדות דל"צ כלל להעיד מחדש שוב שפיר בזה ל"ש ההיקש ושוב גם לרבי ל"א קא"פ מבטל העדות ולפ"ז ניחא דלא משכחת הדין רק למ"ד מקדש בע"א מהני דלפ"ז ל"ש קא"פ מבטל העדות אבל למ"ד המקדש בע"א ל"מ לדידי' פשיטא דגם בג' ויש קא"פ מבטל העדות דשייך ההיקש ג' לשנים וז"ב בס"ד ודוק:

עכ"פ לפ"ז י"ל לפמ"ש הרשב"א ז"ל דלמ"ד ע"ח כרתי וכתב דוקא היינו וחתם וכתיב לשון יחיד א"כ מה"ת חד עד חתום כשר עיי"ש א"כ נצמח לפ"ז דאם חתום שנים ויש א' קא"פ דנשאר הכשר קיים ול"ש נמצא קא"פ דהא מה"ת חד כשר ומועיל לאותו דבר כמו שנים ול"צ חתימה מחדש א"כ ל"ש ההיקש דשלשה לשנים וא"כ הדבר פשוט דמה"ת כשר בכה"ג רק מדרבנן דבעי שנים חתומים ושוב אף אם יהי' ג' חתומים יהי' שייך הדין דקא"פ מבטל העדות כיון דע"א ל"מ ועכ"פ הרווחנו דאם יהי' עדי מסירה כשרים ועיקר החשש מטעם מזויף מתוכו בכה"ג לא יהי' חשש דהא כיון דליכא רק ע"א פסול א"כ מה"ת סגי בחד עד חתום וממילא ל"ש הדין דקא"פ מבטל ורק מדרבנן לא יועילו הע"ח א"כ בכה"ג ליכא חשש דילמא אתי למיסמך על ע"ח לחוד דהא הוי גזלג"ז ועיקר החשש דהי' ג"כ ע"מ אך באמת לענין זה י"ל דלא מבעיא לפי"מ שהוכחתי דעכ"פ כ"ז שלא נתן הריבית עכ"פ לא עבר רק בלפ"ע וי"ל דלא נפסל מה"ת ובפסול דרבנן דעת כמ"פ דל"א נמצא קא"פ מבטל העדות ובפרט שלא הי' הגדה ביחד וגם הכשרים לא הכירו בפיסול עדים הפסולין בכה"נ שיטת הרי"ף דל"א נמצא קא"פ מבטל וגם יש לצרף סברת הנה"מ דב"ד אינם בגדר עדות וכמ"ש הח"ס בישוב קושית התוס' קדושין דבדבר שהוא בגדר אנן סהדי דל"ש הדין דנמצא קא"פ מבטל העדות וז"ב:

וגם יפה כ' כת"ה לצרף סברת שו"ת מהרמ"ל סי' פ' וסברת הנוב"י ועי' שו"ת ח"ס סי' קט"ו די"ל דכיון דמזהירים אותם שיעשו תשובה שמא חזר בתשובה אף דמפורש בסי' מ"ב דהמקדש לפני פסולי עדות ל"מ ול"א דחזרו בתשובה וכ' הב"ש דאף בע"מ שאני צדיק חוששין שמא חזרו בתשובה י"ל הטעם דאמר ע"מ שאני צדיק עיי"ש אפ"ה יש לחלק דבשלמא בליכא רק אותן עדים פסולים שפיר י"ל הואיל דיש להם חזקת פסלות מס' א"א להוציאם מחזקתם אבל ביש עדים כשרים רק דרוצים לבטל עדותן ע"י צירוף קא"פ שפיר י"ל דכיון דיש סברא לומר דחזרו בתשובה א"כ מס' א"א לבטל עדות הכשר שמועיל בודאי ושייך לומר אין ס' מוציא מידי ודאי א"כ מכל הנ"ל נלע"ד דעכ"פ על הגיטין שחתם כבר שהם כשרים כנלע"ד ברור בס"ד לדינא:

בעה"ח עש"ק בראשית תרנ"ה ראדימושלא והננידידו.

בשולי המכתב

ובהיותי בסוגיא דקא"פ נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם דפסק באחד אומר א"י בחקירות דעדות קיימת וקשה מש"ס סנהדרין דמ"א ע"ב דקאמר רבא דלר"ע דס"ל נמצא קא"פ עדותן בטל ה"נ עדותן בטל א"כ הרמב"ם דפסק כר"ע ופסק דעדותן קיימת תמוה. והנלע"ד ליישב דהנה עיקר הטעם דא"י בחקירות בטל עדותן הוא משום דחשיב עשאאי"ל והנה בהא דעשאאי"ל פסול יש שני טעמים א' משום דגזה"כ דאף שהדבר אמת אפ"ה גזה"כ דבעי מם עשאי"ל ב' משום חשד משקר ע' רשב"ם ב"ב דע"ד והנ"מ י"ל לפמ"ש בתוש' מכות ד"ו לחלק בין קא"פ לעדים זוממין דבקא"פ משום שהיו צירוף ראיה שוב ל"צ צירוף הגדה אבל בעדים זוממין שלא הי' צירוף ראיה דהא שקר העידו לכך בעי צירוף הגדה עיי"ש א"כ י"ל הכ"נ דא"נ דטעם עשאאי"ל משום גזה"כ ולא מטעם חשד משקר א"כ שוב הי' צריך ראיה ושפיר דמי לקא"פ אבל אם נימא דהוא מטעם חשד משקר א"כ ממ"נ אם תאמר דהי' צירוף ראיה א"כ שפיר כשרים הם ועיקר החשש שמא שקר העידו א"כ שוב ל"ה צירוף ראיה וממילא ל"מ צירוף הגדה ובכה"ג דלפי דבריו לא הי' צירוף ראיה לכ"ע ל"מ צירוף הגדה כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ו ליישב שיטת הש"ך ושוב לא דמי לקא"פ כסברת התוס' הנ"ל וא"כ י"ל דזה תלוי בפלוגתת רבא ור"א סנהדרין דע"ח דרבא ס"ל בזוממי זוממין ל"צ עשאי"ל ור"א ס"ל דגם בזוממי זוממין בעי עשאי"ל א"כ י"ל דרבא ס"ל דהוא מטעם גזה"כ וא"כ חידוש הוא כפרש"י ז"ל ושפיר בזוממי זוממין ל"צ עשאי"ל אבל ר"א יסבור דהוא מטעם חשד משקר א"כ אין לחלק בין זוממין לזוממי זוממין א"כ א"ש דהש"ס דקאי לרבא שפיר אף בא"י בחקירות בטל עדותן דרבא לשי' דהוא מטעם גזה"כ א"כ הי' צירוף ראיה ושפיר דמי לקא"פ אבל הרמב"ם דפסק דגם בעדים זוממי זוממין בעי עשאי"ל וע"כ דס"ל דהוא מטעם חשד משקר א"כ ממ"נ אי הי' צירוף ראיה א"כ כשרים הם רק עיקר החשש שמא לא הי' צירוף ראיה א"כ שוב לא דמי לקא"פ דבקא"פ ל"צ צירוף הגדה ובכה"ג לכ"ע ל"מ צירוף הגדה כנ"ל א"כ שפיר נהי דפסק כר"ע אפ"ה שפיר פסק בא"י בחקירות עדותן קיימת וא"ש הכל בס"ד ודוק:

ב) ובאמת עפ"ז י"ל שיטת רש"י מכות ד"ו בהא דקאמר רבא והוא שהעידו תוכ"ד ופרש"י אבל אם לא הי' צירוף הגדה הרי הן כשני כתי עדים לכל דבר ומשמע דקאי אף לענין קא"פ והקשו בתוס' דהא מפירכת הש"ס הרוג יציל נשמע דסגי צירוף ראיה. והנלע"ד דבאמת י"ל לענין קרוב מודה רבא דל"צ צירוף הגדה דכיון דהפסול הוא רק מטעם גזה"כ א"כ באמת הי' צירוף ראיה שפיר י"ל דל"צ צירוף הגדה רק לענין פסול י"ל דזה תלוי בפלוגתת אביי ורבא סנהדרין דכ"ז דלאביי דס"ל דגם רשע שאינו דחמס פסול וע"כ דהוא מטעם גזה"כ שוב י"ל דגם ברשע דחמס נהי שיש עוד פסול משום חשד משקר מ"מ עיקר הפסול מטעם גזה"כ הוא ושוב י"ל דהי' צירוף ראיה שפיר ל"צ צירוף הגדה אבל רבא לשיטתו דרשע שאינו דחמס כשר ע"כ דפסול דהכא קאי ארשע דחמס ואין הפסול רק משום חשד משקר דאי מטעם גזה"כ גם רשע שאינו דחמס פסול וע"כ דרק מטעם חשד משקר הוא ושוב לא הי' צירוף ראיה לכך בעי צירוף הגדה אבל לדידן דפסקינן כאביי שפיר ל"צ צירוף הגדה רק רבא לשי' שפיר קאמר ומיושב שפיר פירכת הש"ס דהרוג יציל. ולהנ"ל ניחא דבס"ד דלא ידעו מקרא דמקיימי הדבר ע"כ דהקושיא הוא דיהי' פסול משום בע"ד כמ"ש התוס' שם ובזה בודאי דאין פסיל מטעם חשד משקר רק מטעם גזה"כ ושוב איכא צירוף ראיה שפיר ל"צ צירוף הגדה ומיושב הכל לנכון בס"ד ודוק:

ג) ובאמת עפ"ז י"ל קושית הגאונים מליסא וקאמינקא ז"ל בהא דכתובות דט"ו מחצה על מחצה ישראל והקשו דאמאי ישלם מחצה הא הוי עשאאי"ל דאם יוזמו העדים יאמרו שמא עכו"ם אתה ויופטרו ושוב איך אפשר לחייבו אף בחצי נזק עכת"ק. ולהנ"ל ניחא דלפי שיטת הרשב"ם דהא דל"מ עשאאי"ל הוא מטעם חשש משקר והנה במהרש"א ב"ק דמ"ו כ' דאף דקי"ל מודה בקנס פטור מ"מ היכי שיש עדים המעידים רק דעדותן הוא שראו דבר שע"פ אומדנא נעשה דבר זה ואנן קי"ל דא"א להוציא ממון ע"פ אומדנא כמו בגמל בין הגמלים דל"א בידוע שזה נושכו אפ"ה אם הבע"ד ג"כ מודה נהי דבקנס ל"מ הודאתו עצמו אפ"ה עכ"פ יש ראי' דנעשה הדבר ושוב מועיל עדות העדים שמעידין ע"פ אומדנא ומש"ה בהא דשור שהי' רודף אם מודים הבעלים שנגחו הי' חייב עיי"ש א"כ י"ל דה"ה אם עדים מעידים שפלוני חייב קנס רק שעדותן ל"מ משום דהוי עשאאי"ל אבל עכ"פ עיקר הטעם משום דיש חשש משקר א"כ עכ"פ אם הבעלים מודים שוב נראה דאמת העידו ונהי דמודה בקנס פטור מ"מ מועיל עכ"פ עדות העדים דלא גרע עשאאי"ל מאם העידו ע"פ אומדנא א"כ באמת אם הוא לא יודה שהזיק שפיר ע"פ העדים לחוד לא יתחייב דהוי עשאאי"ל רק דהכא מיירי שהוא מודה ונהי דאם הוא ישראל הוי פלגא נזקא קנסא ול"מ הודאתו אבל עכ"פ הודאתו בצירוף עדות העדים שפיר מהני וא"ש הכל בס"ד ודוק היטב:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה