אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן מו

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן מו

סימן מה

להרב הגדול החו"ב כו' כש"ת מו"ה דוב בערישילייא נ"י מוצד"ק דעמביץ יע"א

בדבר שאלתו באיש א' שנפטר ואמר קודם מותו בזה"ל אללע משכנות ביז עשרה ר"כ זאלל מען ארויסגעבין ויש ס' אם הי' כונתו רק עד עשרה ולא עשרה בכלל או דגם עשרה בכלל ואמר ג"כ להדיין זאנסט נישט מיינען אז עס טרעפט אן וועניג געלד עס טרעפט אן היפש געלד זה תורף שאלתו:

והנה שאלתינו יתחלק לכמה, ס' אם הכונה דעד בכלל או לאו גם יש ס' מי הנקרא מוחזק בענין זה אי בעלים הראשונים שגוף המשכון שלהם או המלוה לפי שמוחזק בהמשכון גם יש להסתפק דאף א"נ דהמלוה חשיב מוחזק מ"מ כיון שהוא לצורך עניים והו"ל ס' צדקה י"ל דאזלינן בי' לחומרא ובכ"א מהפרטים יש לדבר הרבה:

והנה בהא דיש ס' אם כונתו גם על עשרה הנה באמת קיי"ל בש"ס נדרים ד"ס דהאומר קונם עד הפסח אסור עד הפסח וכ' הר"ן הטעם דבנדרים אמרי' עד ולא עד בכלל דבזה הולכין אחר לשון בני אדם אף היכי דסותר לשון תורה אפי' לקולא כמפורש בש"ס יומא ד"פ ובשבועות דכ"ב בהא דקאמר הש"ס שתיה בכלל אכילה אבע"א קרא ואבע"א סברא וכ' הר"ן להקשות דכיון שיש קרא סברא למ"ל וכ' דהו"א דבלשון בני"א אינו בכלל אכילה ובזה הולכין אחר לשון בני אדם קמ"ל ועיי"ש בפלוגתא דר"ע ורבנן בהא דשבועה שלא אוכל ואכל כ"ש דפליגי בזה בלשון בני"א ועיי"ש במל"מ שהביא פלוגתת הירושלמי ע"ז דפליגי בזה ר' יאשיה ור"י ועי' בש"ס פסחים ד"ב בהא דהנודר. מהאור אסור באור כוכבים וכ' התוס' דהיכי דלשון בני"א אינו כן הולכין אחר לשון בני אדם וכן איפסק להלכה ביו"ד סי' ר"כ ורק עד פני פסח בזה פליגי הפוסקים ותלוי בחילוף הגרסאות שם בפלוגתא דר"מ ור"י אי מחית אינש נפשיה לספיקא עיי"ש והנה גם בשטרות מפורש בש"ע סי' מ"ג דדינו כמו בנדרים ובעד הפסח צריך לשלם קוה"פ ואם יש שובר שכ' בו עד ה' ניסן ויש שטר שזמנו ה' ניסן צריך לשלם השטר דבלשון העולם עד ולא עד בכלל ומוכח דאף דבעל השובר הוא מוחזק וטוען ברי שמחל לו גם חוב זה ובזה ל"ש לומר שטר כגבוי דמי דהא לפי דברי הלוה אינו עומד לגבות וחזינן דבשובר היכי דטוען ברי אמרי' יד בעל השובר על העליונה ואפ"ה כאן ל"מ משום דאמרי' דפסקינן עד ולא עד בכלל א"כ אינו כלל בגדר ס' אך באמת במק"א מוכח דאם כתוב בשובר שמכר לו כל חשבונות עד היום הזה ויש לו שטר מיום זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכ' הש"ך דשני התשובות הנ"ל לא סתרי דאם כתוב בפירוש עד ה' ניסן בזה לא עד בכלל אבל בעד היום הזה הוי ס' א"כ בנ"ד יש ס' לאיזה דין דומה אי להא דעד ה' ניסן וא"כ אף אם הלוה הי' מוחזק אפ"ה ל"מ או דילמא דדמי לדין דעד יום הזה וא"כ אם הלוה הי' חשיב מוחזק הי' מועיל:

לכאורה הי' מקום לומר דבשלמא בהא דעד פסח שם חג פסח הוא זמן נפרד בזה שפיר אמרי' עד ולא עד בכלל אבל הכא דמספר עשרה היא תשלים המספר מן א' עד עשרה ושוב י"ל דכונתו הי' עד תשלום מספר עשרה ומן עשרה מתחיל מספר אחר ועד בכלל ועיי"ש ביו"ד דעד שבוע כונתו גם על יום שבת וכ' הט"ז דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך כונתו עד שבת ועי' בש"ס שבועות בפלוגתא דבעיקרו קמתפיס כ' הרמב"ן דנלמוד מהא דנזיר דכל חד בדחבריה קמתפיס וה"ה בהא דיום שמת בו אביו ודחה הר"ן ש"ה דהם גופין מחולקים ואע"ג דה"נ יומין מחולקים י"ל דדמיונו של יום כולל הכל וה"ה הכא י"ל דשם עד הפסח חשיב יומין מחולקים אבל הכא דעשרה הוא תשלים המספר דעשרה אז אמרי' דכונתו בודאי הי' גם על עשרה:

אך באמת אף א"ל דדמי להא דעד היום הזה מ"מ עכ"פ מידי ס' לא נפקא וא"כ אכתי יש לדון מי נקרא מוציא ויש עוד לומר לכאורה עפמ"ש בש"ך סי' מ"ב בהא דמפורש שם ברמ"א בשובר יד בעהש"ט על העליונה ולא כיש חולקים והש"ך מביא דברי המהרי"ק דגם כשהוא מוחזק אפ"ה כשבא להפקיע השטר אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה והש"ך מחלק דשם מיירי היכי דבלי השטר הוא מחויב רק דרצונו לפטור א"ע מכח השטר שכתוב בו שפטרו א"כ אמרי' כיון דאינו טוען שפטרו בפי' גם מפ"ש אמרי' דמס' א"י לפטור א"ע מחיוב ודאי שהי' לו עליו וכן נמי באם הלוה טוען בבירור שפרעו או שמחל לו בפי' גם דבר זה אז מהני תפיסתו אבל הכא דאינו טוען בבירור שמחל לו וזכותו רק מכח פטור השטר א"כ בדבר שאינו מבורר הפטור נשאר החיוב הראשון ה"ה הכא כיון דהחיוב הי' בודאי רק הס' מכח לשונו על כמה. הי' מחילתו שוב ס' מחילה אינו מוציא מידי חיוב ודאי כמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' קל"א דס' מחילה ל"מ נגד חיוב ודאי ובאמת בש"ס ב"ב דקל"ב בבריא היאך עיי"ש דפסקינן דלא כשיטת הרי"ף וחזינן דס' מחילה מהני אך כבר הארכתי בזה בתשובה וע' בנה"מ שהקשה דהא בתפס ברשות מהני אף בטענת שמא ועיי"ש שמתרץ די"ל שבא לזכות מכח הלשון ויש ש' בהלשון אינו זוכה כלל ועיי"ש בכלל תפיסה א"כ לפ"ז אף אם הלוים יהי' חשובים מוחזקים ג"כ לא יועיל:

עתה נדבר מפרט השני היינו אם יש ס' בצוואתו ואם הדבר נוגע לעשירים דבזה וודאי אזלינן לקולא לנתבע יש לעיין מי נקרא מוחזק בכה"ג:

והנה כת"ה כ' דעפ"י שיטת הפוסקים דבדבר שסופו לחזור אזלינן בתר חזקת בעלים הראשונים ולא בתר חזקת מי שמוחזק בו עתה והנה המלמ"ל פט"ו מטוען הביא דברי מהראנ"ח דכל מלתא דלחזרה קאי אפי' במטלטלין דמוחזק בהן המחזיק וכל ס' דאתי ליד מוקמינן בחזקת הבעלים ולפ"ז מי שגוף המשכון שלו חשיב מוחזק ולא המלוה אף שהמשכון הוא תח"י אך המלמ"ל מקשה מתוס' ב"מ דק"ג שכ' דמש"ה אי אמר למרפק פרדיסי רפיק כל פרדיסי לפי שהשואל מוחזק וכ"ת דהשואל ל"ח מוחזק לפי שסופו לחזור זה רק בקרקע אבל במטלטלין אזלינן בתר חזקת מי שמוחזק בו עתה ובקצה"ח סי' מ"ב כ' דבתוס' ב"ב דס"א משמע דגם במטלטלין המשאיל נקרא מוחזק ורק מש"ה רפיק כל פרדיסי משום דסתם פרדיסי משמע כל פרדיסי וא"כ דברי מהראנ"ח א"ש לשיטת התוס' ב"ב שם והנה"מ מסיק כשיטת התוס' ב"מ דבשואל אזלינן בתר חזקת מי שמוחזק בו עתה:

וחוץ לזה י"ל עפמ"ש המפורשים לחלק בין מעמ"ל לקנין לזמן דבקנין לזמן אם ירצה להקנותו אח"כ לגמרי צריך לעשות בו קנין חדש א"כ שפיר כ' בר"ן נדרים דכ"ט דל"ח רק ק"פ ומש"ה ל"מ לענין אתרוג וביכורים אבל במעמ"ל אם ימחול לו לא יצטרך לקנין חדש דהא אדרבה המקבל צריך לחזור ולהקנותו להנותן כמ"ש הרא"ש א"כ שפיר מהני ומש"ה בגט חוץ מפלוני חשיב שיור ובע"מ שלא תינשא לפלוני מהני ולפ"ז בשלמא בשאלה דגם בשעה שהוא ביד השואל אפ"ה חשיב החפץ של המשאיל ול"ח אף קנין הגוף לזמן וראי' דלקידושין ל"מ ורק היכי שהודיע שרוצה לקדש דאז בוודאי הקנה לו באופן המועיל וחזינן דגוף החפץ חשיב של בעלים הראשונים וזה אין לו רק זכות השימוש לזמן א"כ ממילא כשנולד ס' על זמן השאלה שפיר י"ל בחזקת בעלים הראשונים עומד אבל במלוה כשהוא ברשות הלוה חשיב ממש של הלוה לקידושין ולכל מילי ואפי' בחייב לאשה ואמר לה האמ"ל מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו וגם באמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותן לך רק לקידושין מביא הרמ"א י"א דמקדושת אפי' בלא שידך והב"ח הביא שיטת הרשב"א דבחוב שלא הגיע זמ"פ אפי' קיבלם בשתיקה מקודשת ודעת הר"ן דבחוב שלא הגיע זמ"פ ל"ש שדר"נ ודעת התוס' דמלוה שיש לו ביד חבירו א"י להקדישו דחשיב דשא"ב וע' בתוס', ב"ב דע"ז שכ' דגם מלוה בשטר נהי דמהני מכירה בכומ"ס מ"מ למ"ד דאינו רק מדרבנן ל"מ בהקדש וע' ברש"י פסחים דל"א ובקצה"ח סי' ס"ו ובאמת פסקינן דגם במקדיש שט"ח מהני בכומ"ס ודעת הריטב"א דמהני אף באמירה לחוד עכ"פ מוכח דבחוב לע"ע הוי המעות ממש של הלוה רק בהגיע זמ"פ חל על הלוה חיוב להחזיר א"כ יש ס' מתי חל עליו החיוב ומס' א"א עדיין להטיל עליו חיוב נהי דל"ש חזקה לפי שיודעין דסופו להשתנות מ"מ מס' א"א להטיל עליו חיוב א"כ אף לדעת התוס' אפ"ה במלוה א"א להטיל עליו חיוב מס':

ובאמת י"ל דאף לשיטת התוס' ב"ב ומהראנ"ח מ"מ זה דוקא בשאלה דיחזור הדבר ממילא ע"י הזמן וזמן ממילא קאתי וחשיב ככבר בא הזמן ובפרט דחזינן דגם בשעת השאלה אפ"ה חשיב של הבעלים א"כ שפיר י"ל דבס' מוקמינן בחזקת בעלים אבל הכא במשכון דבע"ח קונה משכון ובשעת שמחזיר לו החוב הוי כמוכרו בחזרה והראי' דבמשכון יכול לקדש והשעה"מ נסתפק דמשכון יועיל נענין אתרוג הואיל דיש לו קנין מדר"י ובאמת ברשב"א ב"ק דקי"ד מפורש דמשכון ל"מ באתרוג והגם דשם לא בא נידו בתורת משכון א"כ אי נימא דיאוש וש"ר לא קניא רק לענין שצריכין הבעלים ליתן לו דמים כפי הגירסא בדמים כמ"ש השעה"מ בפ"ב מגזינה יבשי"ת שו"מ א"כ אין לו קנין בגוף החפץ נדמים א"כ שפיר י"ל דל"ח לכם אבל בבא לידו בתורת משכון יש לו קנין גמור עד שיפרע לו דאז הוי כחוזר ומוכרו א"כ י"ל דשפיר חשיב לכם א"כ מוכח דהמלוה יש לו קנין גמור במשכון לע"ע ומש"ה מפורש בסי' ל"ט דהבטיחו להלוות לו והחזיק במשכון דא"י לחזור בו וכ' הנה"מ דהוי כקונה חפץ דנתחייב בדמים ולפ"ז כ"ז שלא פרע לו חשיב כיש לו קנין גמור ובוודאי אם יש ס' אם פרע נפקע קנינו שפיר חשיב מוחזק והראי' דגם במשכון של קרקע אפ"ה מפורש בש"ס כתובות דנ"ט דבעודה ממושכנת א"י להקדיש ורק באומר לכשאפדנה משום דחשיב בידו לפדותה והגם דלחד תירוץ בתוס' בהקדש גמור מהני אף מעכשיו בעודה ממושכנת מ"מ זה דוקא במשכון דקרקע דנ"ש בי' בע"ח קונה משכון מש"ה יש מקצת דיעות דמשכון דקרקע אפי' במכר החוב והחזיק הלוקח בקרקע אפ"ה מהני מחילה אבל במשכון מטלטלין דקני מדר"י בזה בוודאי בעודה ממושכנת לא חל ההקדש ומש"ה כ' הש"ך בסי' רע"ה דבמשכונו של גר ברשות אחר והחזיק אחר במשכון ומת הגר דבמשכון שלא בשעת הלוואה לא זכה הלוה עיי"ש. ויש עוד לומר דבמשכון של מטלטלין אף אם יקדיש אלאחר שיפדנה לא יועיל אע"ג דמפורש בש"ס הטעם דחשיב בידו וכל שבידו מהני אף בדשלב"ל כמפורש בקידושין דס"ב אפ"ה י"ל עפמ"ש השט"מ בהא דקאמר בש"ס כתובות שם הכא אין בידה לגרש א"ע והקשה בתוס' דהא בידה לומר א"נ וכ' השט"מ דבמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו והכא בשעת שניזונית חשיב ידה של הבעל דנהי דמפורש בש"ס גיטין ע"ז ידה מי קני' לי' כ' ברשב"א דכיון דמקבלת גט הוי כאומרת איני נזונית אבל הכא שפיר חשיב מחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ אף דבידו. א"כ לפ"ז בשלמא במשכון של קרקע דבע"ח אינו קונה א"כ חשיב קורא שם הקדש אדבר שלו א"כ נהי דבעודה ממושכנת א"י להקדיש מ"מ מהני סברת בידו שיחול אלאחר שיפדנה אבל במשכון מטלטלין דקני' לי' א"כ חשיב לע"ע כקורא שם הקדש אדבר של חבירו שפיר לא יועיל סברת בידו וז"ב:

עכ"פ נשמע דבס' אם נפקע קנינו שפיר חשיב המלוה מוחזק אך באמת הי' מקום לומר דכ"ז במשכנו שלא בשעת הלוואתו אבל בשעת הלוואה דקיי"ל דלא קניא מדר"י ויש עוד דעת מקצת פוסקים דל"מ אף לקידושין ועי' באה"ע סי' כ"ח פלוגתת הר"מ והרא"ש והגם דבסי' ל"ט לענין החזיק במשכון צריך להלוות לו וכ' הנה"מ דהוי כקונה חפץ שנתחייב בדמיו וקשה הא בשעת הלוואה ל"ה קנין וא"כ כיון דלא קני לי' שוב י"ל דבס' מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים:

אך באמת כ' בנה"מ דגם במשכנו בשעת הלוואתו מ"מ יש לו עכ"פ קנין בהחפץ לענין שיוכל לעכבו עד שיתן לו דמים ולענין זה יוכל למוכרו לאחר ג"כ ומכירה לענין זה מועיל מה"ת א"כ י"ל אדרבה כיון דבאמת גם בשעה שהוא אצל המלוה אין להמלוה קנין בגוף החפץ רק שיוכל לעכבו עד הפרעון וזה הזכות אין סופו לחזור דנהי דע"י הפרעון סופו לחזור מ"מ עיקר זכותו הוא רק לעכבו עד שיפרע וזה אין סופו להפקיע ובפרט היכי אפשר לומר דמיקרי סופו לחזור הא הוי מחוסר ממונא ובמחוסר ממון ל"א הואיל כנודע מדברי הר"ן ז"ל ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק בהא דהרהינו דבעי שיגיע זמנו קוה"פ וכ' הה"מ משום דאמרינן הואיל דאי בעי פריק מ"מ זה דוקא בחמץ דבזכות כל דהו עובר כמו בקע"א אף דקיי"ל דהגל"מ לאו כמ"ד מ"מ עובר מש"ה ס"ל להרמב"ם גם במשכון לפי שבידה לפדותה עכ"פ לא גרע מזכות גל"מ וזכות ט"ה למ"ד לאו כממון דמי א"כ הכא בודאי דחשיב מוחזק ושפיר מס' א"א להפקיע זכותו. וחוץ לזה י"ל נהי דאפשר לומר דחמ"ק ל"ש בזה מ"מ בממון אף במקום דל"ש חמ"ק אפ"ה לא נוכל להוציא מרשות מי שהוחזק בו ורק לענין רוב חידש במהרי"ט סי' קכ"ד דהא דל"מ בממון רק במקום ששייך חמ"ק אבל נגד חזקה דהשתא שפיר מהני רוב ועי' במהרש"א כתובות דע"ו וא"כ שפיר י"ל דבכה"ג במשכון ויש רוב לזכות הלוה שפיר מהני אבל בס' השקול אף נגד חזקה דהשתא ל"מ א"כ במשכון עכ"פ שייך חזקה דהשתא והרי שיטת הגאונים בחו"מ סי' ע"ב דהא דס"ל ברוצה לגבות מן המשכון צריך לישבע בנק"ח רק כשרוצה לתבוע אבל היכי דאינו רוצה לגבות מהמשכון רק דרצה לעכבו עד שיתן לו מעותיו נשבע היסת דבכה"ג חשיב נשבע ונפטר א"כ מכ"ש בס' דא"א להפקיע זכותו א"כ הדבר פשוט דאם יש ס' אם נפקע זכות המוחזק בהמשכון דמס' א"א להפקיע זכותו וז"ב ופשוט:

עתה נדבר מפרט השלישי הואיל שיש לו ס' במשמעות לשונו א"כ י"ל דהוי לי' ס' צדקה ובס' בצדקה דעת כמ"פ דאזלינן לחומרא אפי' כשהמקדיש מוחזק וגם לענין ס' דעת מקצת פוסקים דאזלינן לחומרא והנה בטעם הפוסקים הסוברים דבס' בצדקה אזלינן לחומרא יש שני טעמים א' מהא דס' לקט לקט וילפינן מעני ורש הצדיקו והכוונה דבס' אם יש להעני זכות צריך להצדיקו וא"כ אין חילוק בין מת"ע לשאר ס' ממון ויש עוד טעם משום דס' צדקה הוי לי' ס' איסור ואזלינן לחומרא והלבוש כ' דעיקר הטעם משום דילפינן מס' לקט וכ"מ במרדכי ב"ב ובש"ך סי' רי"ט:

והנה מקור הדברים הוא מש"ס נדרים ד"ז בהא דבעיא דיש יד לצדקה דנשאר בתיקו ופסק הרשב"א ז"ל לחומרא והר"ן פסק לקולא והנה עיקר הדבר נובע מש"ס חולין דרמי מהא דס' עד שלא נתגייר דפטור מהא דחורי נמלים רמ"א ס' לקט לקט ומשני הכא בחזקת פטורה קיימא קמא בחזקת חיוב קיימא ומשמע דאי לא הי' חזקת חיוב הי' לקולא אע"ג דהוי לי' ס' ממון עניים ואמאי לא משני הכא כמו בס' חלה דהוי לי' ס' איסור ובח"ס תמה על הר"ן מדוע באמת לא מחמיר בס' צדקה כמו בס' לקט ומתרץ דס"ל דהא דבס' לקט לקט הוא מקרא דתעזוב והוא רק לענין לקט אבל לא לענין צדקה ובאמת לכאורה תמוה דא"כ מה דחה הר"ן דהא שם קאמר הש"ס הטעם משום דקמה בחזקת חיוב קיימא הא באמת לפ"ז נמצא דבלקט מחמירין אפי' בס' השקול מקרא דעני ורש הצדיקו א"כ לכאורה הא דקאמר הש"ס משום דקמה בחזקת חיוב קיימא הוא לאו דוקא א"כ סברת הר"ן עיקר דיש חילוק בין מת"ע לצדקה א"כ מה דחה הר"ן לדברי הרשב"א ועוד אכתי תיקשי הקושיא מהא דנחתומין אף לשיטת הר"ן דהא במת"ע מודה הר"ן דס' לחומרא מקרא דעני ורש הצדיקו:

אך באמת דעת הרשב"א דהא דמחמיר בבעיא דיש יד לצדקה רק משום דהוי לי' ס' איסורא לחומרא ועכצ"ל דס"ל כשיטת הש"ך דהא דדרשינן מקרא דעני ורש הצדיקו דוקא היכי שיש צד הנוטה לחיוב היינו או חזקה כמו חזקת חיוב דקמא או רוב דנהי דל"מ בממון רק חזקה התלוי בסברה אבל בצדקה גילתה התורה דכשיש צד הנוטה לחיוב מהני אך הכא הטעם משום דהוי ס' איסור וכבר נודע מחלוקת הג"ת עם המהרשד"ם בס' ריבית קציצה אי אזלינן לחומרא וידוע דבכי התוס' כתובות דט"ו ע"ב ד"ה להחזיר לו אבידה דמוכח דאזלינן בתר צד ממון שבו אך בתוס' נדה דכ"ה משמע דאזלינן בתר צד איסור דמשני שם גבי אשה דממונא אזלינן לקולא בהמה דאיסורא לחומרא וכ' דאע"ג דגבי בהמה נמי ממונא הוא מ"מ ע"כ צריך ליתנו לכהן דאלת"ה אתי למישרי בגיזה ועבודה ודברי התוס' תמוהין והארכתי בזה בתשו' וכתבתי דהיכי דא"א להחמיר בצד איסור רק אם יצטרך להוציא ממון אז אזלינן לקולא אבל הכא צד איסור שבו לאוסרו בגיזה ועבודה זה אינו תלוי בממון א"כ ע"כ צריכין לאוסרו בגיזה ממילא מחמירין אף ליתנו לכהן ולפ"ז בריבית דעובר משעת שומא ואז אין נ"מ לענין ממון וכיון שמחמירין לענין איסור ריבית שוב אף בנצמח אח"כ לענין חזרה הריבית דהוי ממון ג"כ מחמירין ועי' בח"ס ולפ"ז בבעיא דיש יד לצדקה לע"ע בשעה שמחמירין אכתי ליכא צד הוצאת ממון דהא בידו לישאל על ההקדש ומפורש בש"ס יבמות דפ"ח דזה חשיב בידו רק עיקר הס' אי חל ההקדש לענין שיצטרך לישאל א"כ שפיר מחמירין וממילא בלא שאל שוב צריך ליתנו להקדש אבל הכא בס' לקט איסור שבו עיקרו תלוי בהוצאת ממון שפיר חשיב ס' ממונא ולא מחמירין רק היכי שיש חזקה לחיוב וא"כ א"ש שיטת הרשב"א דמחמיר הכא בס' בצדקה ול"ק קושית הר"ן:

ועפ"ז י"ל קושית הפוסקים בהא דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דהכא מחמיר בס' ובבעיא דשכ"מ שהקדיש ועמד פסק לקולא ועפ"ז י"ל דבאמת פשיטא דהוא גופא אם קיים ואומר ברי לי שכוונתי הי' לחזור בוודאי נאמן ואם יודע בנפשו שהקדיש בסתם א"כ בוודאי נאמן ורק עיקר הס' במת אח"כ וא"כ הס' נולד אצל היורשים ולגבייהו א"א בשאלה וא"א להחמיר לענין איסור רק ע"י הוצאת ממון ושפיר מקילין יז"ב:

נחזור להנ"ל דלשיטת הש"ך גם בס' ממון עניים היכי דליכא צד הנוטה לחיוב שפיר מקילין דהלימוד דעני ורש הצדיקו הוא רק כשיש צד הנוטה לחיוב ורק בס' צדקה מחמיר הרשב"א אך באמת דדעת המהרי"ט דבס' צדקה היכי שיש חמ"ק אז אזלינן לקולא אבל היכי דליכא חמ"ק מחמירין מלימוד עני ורש הצדיקו וכ"ה דעת הרמ"א מדשותק בדיני של המחבר במי שנסתפק לו אם הוא מעות של צדקה ובס' לענין אם הי' כונת הנודר בענין זה מקינין וע"כ לחלק בין היכי שיש חמ"ק וכן כ' הב"ט בתשובה ומה שהקשה הט"ז דהא מס' לקט ילפינן ושם יש חמ"ק כבר דחה הב"ט דע"ז קאמר הש"ס קמה בחזקת חיוב קיימא ומגרע לחמ"ק ושוב בס' מחמירין מהא דעני ורש הצדיקו א"כ יצא דהיכי שיש חמ"ק גם בס' צדקה מקילין ורק היכי דליכא חמ"ק אז מחמירין א"כ לפ"ז יוצמח הכא לפמש"ל דבמשכון בשעת הלוואתו כיון שאין להמלוה בו קנין הגוף א"כ ליכא חמ"ק נהי דעכ"פ חשיב מוחזק מ"מ י"ל כיון דליכא חמ"ק שוב מחמירין בס' צדקה מקרא דעני ורש הצדיקו אך לכאורה לסברת הש"ך דבס' השקול גם בצדקה מקילין וא"כ נהי דהרשב"א ז"ל מחמיר י"ל דוקא גבי דידי' אבל ביורשים אזלינן לקולא. אך לשיטת המחבר ומהרי"ט דהיכי דליכא חמ"ק מחמירין בס' צדקה א"כ במשכון דעכ"פ ליכא חמ"ק שים נחמיר בס' צדקה אף לשיטת הר"ן דמקיל בבעי' דיש יד לצדקה אבל הכא מוכח ממחבר דגם הר"ן ז"ל מחמיר בס' ומזכין להעניים הן אמת די"ל לפמ"ש הח"ס דהא דגילתה התורה עני ורש הצדיקו הייני דמחשבין העני הוא מוחזק וממילא חשיב הבעה"ב מוציא ולפ"ז יפה כ' המרדכי דאף רובא ל"מ לגרע כח העני ולפ"ז י"ל דלפי שיטת הש"ך בסי' מ"ב דנהי דס' בשובר יד הלוה על העליונה מ"מ זה דוקא בטוען הלוה ברי שפרעו כ"כ אבל בדינו דמהרי"ק ל"מ דס' מחילה אינו מוציא מידי חיוב ודאי א"כ הכא בעשיר בכה"ג לא הי' מועיל אף אי הי' הלוה מוחזק א"כ לא הועיל הדרשה דעני ורש הצדיקו דהא אין לו מענה רק דחשיב מוחזק והכא גם מוחזק ל"מ אך באמת לשיטת המחבר ורמ"א ומהרי"ט בודאי הכא צריכין לזכות העניים:

ובאמת לשיטת הב"ט שמחליט דתמיד אזלינן לחיוב והא דבעי הכא לטעם דקמא בחזקת חיוב קיימא משום דמיירי בח"ל או משום דיש רוב ורק נגד החזקה נהי דגילתה רחמנא דרובא עדיף מ"מ חשיב רק בגדר ס' כשיטת השט"מ ושוב נלמוד מדרשה דעני ורש הצדיקו דניזול לחומרא נשמע לפ"ז דבס' השקול אף שיש חמ"ק אפ"ה מזכין העניים ואף כשיש רוב לפטור מ"מ היכי שיש עכ"פ חזקה כנגדו נהי דרוב עדיף מ"מ מחמירין מכ"ש הכא והח"ס מקשה לדברי המרדכי דהא בש"ס משמע דחזקה לפטור מהני ומכ"ש רוב אך באמת א"ש דשם נגד הרוב יש חזקה ושוב הרוב ל"ח בירור מש"ה מחמירין אבל הכא יש חזקת פטור שפיר ל"ח בגדר ס' דחזקה קמייתא חשיב בירור:

מכל הנ"ל מוכח דעת רוב הפוסקים דבס' אזלינן לחומרא ומכ"ש היכי דליכא חמ"ק בודאי אזלינן לחומרא א"כ הכא במשכון בשעת הלוואתו עכ"פ ל"ח חמ"ק שוב אזלינן לחומרא ובפרט לשאר הסברות שכ'. דגם היכי שיש חמ"ק אפ"ה בליכא חזקה או רוב לפטור מחייבין ואפי' ביש רוב לפטור וחזקה לחיוב מחמירין א"כ מכ"ש הכא דנחמיר ובפרט הכא נוטין הדברים שבודאי הי' כונתו גם על עשרה דהוא תשלים המספר מיחידות א"כ לדעתי הוי ס' קרוב לודאי דודאי הי' כונתו גם על עשרה ובפרט אפי' אי חשיב ס' מ"מ בכה"ג צריכין לזכות העניים כשיטת רוב הפוסקים דפסקו כשיטת הרשב"א ז"ל הגם דלגבי היורשים לשיטת הרבה פוסקים ל"ח ס' איסור רק ס' ממון אפ"ה לדעת המהר"ם שבמרדכי גם לגבי היורשים הוי ס' איסור ובפרט שי"ל לסברת הבית מאיר דמש"ה ביורשים איא"פ פטור דאצלם הוי ס' על תחלת החיוב עיי"ש בסי' קע"ח ולפ"ז י"ל במשכנו בשעת הלוואתו הוא רק כעין ערב וא"כ צריכין לתבוע הלוה תחלה ולגבי היורשים יש ס' אם זכו מעולם בשיעבוד זה דשמא נמחל החוב מקודם וכיון דמס' א"א להם להטיל חיוב על הלוה א"כ ממילא אין להם זכות במשכון דהא במשכון בשעת הלוואה אין להם קנין בגוף המשכון. בקיצור הדבר לפע"ד יש לזכות העניים וצריכין להחזיר המשכנות גם מסך עשרה ר"כ וזכות הצדקה יעמוד לו לעד:

בעה"ח ועש"ק ויחי תרנ"א ראדמישלא והננידידו.

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה